ביאור:בבלי בבא בתרא דף מ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ואין צריך לומר "כתובו" [1]; [2] מודעא בפני שנים [3] ואין צריך לומר "כתובו" [4]; הודאה [5] בפני שנים [6] וצריך לומר "כתובו" [7]; קנין [8] בפני שנים [9] ואינו צריך לומר "כתובו" [10]; וקיום שטרות בשלשה [11]. <סימן מחאה,מודעה,הודעה"קנין>
אמר רבא: אי קשיא לי [12] - הא קשיא לי: [13] האי קנין - היכי דמי [14]? אי כמעשה בית דין דמי [15] - ליבעי תלתא [16]; אי לא כמעשה בית דין דמי [17] - אמאי 'אינו צריך לומר "כתובו"' [18]?
בתר דבעי - הדר פשטא: לעולם - לאו כמעשה בית דין דמי [19]; והכא טעמא מאי ד'אינו צריך לומר "כתובו"'? משום דסתם קנין לכתיבה עומד [20].
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא [21].
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: אפילו עלי ועליך [22].
אמרי נהרדעי: כל מודעא
דלא כתיב בה "אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא [23]" [24] - לאו מודעא היא.
מודעא דמאי? אי [25] דגיטא ודמתנתא [26] - גלויי מילתא בעלמא היא [27] [28]! ואי דזביני [29] - והאמר רבא: לא כתבינן מודעא אזביני [30]?
[31] לעולם דזביני; מודי רבא [32] היכא דאניס [33] וכמעשה דפרדיסא: דההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לתלת שנין; בתר דאכלה תלת שני חזקה – אמר: "אי מזבנת לי – מוטב, ואי לא - כבישנא לשטר משכנתא, ואמינא 'לקוחה היא בידי"; - כהאי גוונא [34]כתבינן מודעא [35] .
אמר רב יהודה: האי מתנתא טמירתא [36] - לא מגבינן בה [37].
היכי דמי 'מתנתא טמירתא'?
אמר רב יוסף: דאמר להו לסהדי "זילו אטמורו [38] וכתבו ליה".
ואיכא דאמרי אמר רב יוסף: דלא אמר להו "תיתבו בשוקא ובבריתא [39] ותכתבו ליה" [40].
מאי בינייהו?
איכא בינייהו סתמא [41].
אמר רבא: והויא [42] מודעא לחברתה [43].
אמר רב פפא: הא דרבא - לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר [44]: דההוא גברא דאזל לקדושי אתתא; אמרה ליה "אי כתבת לי כולהו נכסיך - הוינא לך, ואי לא - לא הוינא לך".
אזל כתביה לה לכולהו נכסי. אתא בריה קשישא [45], אמר ליה: וההוא גברא מה תהוי עליה?
אמר להו לסהדי [46] "זילו אטמורו בעבר ימינא [47] וכתבו ליה [48]!".
אתו לקמיה דרבא, אמר להו: "לא מר [49] קנה [50] ולא מר [51] קנה [52]"; מאן דחזא סבר משום דהויא מודעא לחברתה, ולא היא [53]: התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה [54], אבל הכא [55] - מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני [56].
[עיין נמוקי יוסף, רי"ף כא,ב על יד סימן שוליים תשיא: וכתב הרי"ף בשם הגאון רבנו האי...]
איבעיא להו:
הערות[עריכה]
- ^ אלא כותבים לו העדים שטר מחאה למערער להיות בידו לעדות שמיחה בתוך שלש, ואף על פי שלא צוה אותם: דזכין לו לאדם שלא בפניו ושלא ברשותו, דמסתמא ניחא ליה
- ^ וכן
- ^ מי שאנסוהו למכור וליתן את שלו בעל כרחו ולכתוב שטר מכירה או מתנה בפני עדים - צריך להודיע קודם לכן לשני עדים, ולומר "דעו לכם שמכירה זו או מתנה של שדה זו שאני רוצה לעשות לפלוני - שלא ברצון נפשי אעשה, כי אונסני ומכריחני בעל כרחי, ולא יהיה ממש באותו שטר שאעשה, והיום או למחר תבענא ליה בדינא ומרענא לשטרא אפומייכו: שמסרתי מודעא לפניכם קודם שנעשה השטר"; ודוקא קודם כתיבת השטר, אבל אחרי כן - אין המודעא שוה כלום, דאם כן כל השטרות שבעולם, כשיתחרט אחר שנעשו ונמסרו בכשרות - יבא לפוסלן
- ^ שטר מודעא. כללא דמילתא: כל מידי דזכות הוא לו - אין העדים צריכין ליטול הימנו רשות; והא דלא כייל ותני להו, ולימא 'מחאה ומודעא וקנין בפני שנים ואין צריך לומר "כתובו"' - היינו משום דרבא קאמר להו משמיה דרב נחמן, ולאו בחד יומא שמעינהו, אלא כל מילתא שמעה באפי נפשיה, והדר חברינהו רבא כחדא כסדר כמו ששמען. והיינו דכתבינן ביטול מודעי בשטרי מכירה ומתנה: דמעתה לא תועיל המודעא, כדמוכח בערכין בפרק 'האומר' בסופו (דף כא:) גבי גט דמהני ביטול המודעות והוא הדין לכל השטרות
- ^ אדם שמודה לחבירו
- ^ שחייב לו מנה
- ^ שיצוום הלוה לכתוב לו שטר למלוה לעדות, דכל שעה שירצה לגבות חובו - יוציא שטרו על הלוה; אבל שלא ברשות לוה - אין כותבין, דחוב הוא לו; וכיון דעל הלוה לכתוב, והוא לא צוה - איכא למימר דלא ניחא ליה לעשות חוב שחייב מִלוה בשטר, דעד השתא הוה מִלוה על פה; ואף על גב דהודה בפני עדים - נאמן הוא לומר כל שעה שירצה "פרעתי", דקיימא לן (לקמן קע.) 'המלוה לחבירו בעדים – אינו צריך לפרעו בעדים'; ועכשיו כשיש בידו שטר - אין הלוה נאמן לומר "פרעתי" אלא אם כן יביא עדים שפרע בפניהם; אפילו הוציא המַלוה על הלוה כתב ידו של לוה שהוא חייב לו - גובה מנכסים בני חורין, ואינו נאמן לומר "פרעתי" - כל שכן בשטר שיש בו עדים
- ^ סודר על כל דבר
- ^ ולא בעי תלתא; ומשום דגבי קיום שטרות אמר 'שלשה' - הוצרך לפרש בכל הני דדי בשנים
- ^ כדמפרש טעמא לקמן
- ^ מי שיש לו שטר על חבירו, וחושש שמא ילכו העדים למדינת הים, או ימותו, וכשיבא לגבות חוב הכתוב בשטר - יטעון הלוה כי פרוע הוא, או מזוייף הוא, ויצטרך לקיים שטרו בעדים המכירים חתימת ידי עדים שבשטר, ולא ימצא - כיצד יעשה? הולך לבית דין, ומביא העדים עצמן, ומעידין על חתימת ידיהן בפני בית דין, והם כותבים בסוף השטר למטה מחתימת העדים 'במותב תלתא כחדא הוינא ונפק שטרא דא קדמנא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי', וחותמים בו שלשת הדיינים, והוא 'הנפק', וגם 'אשרתא דדייני'; ולכך צריך שלשה, דשנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין בית דין חצוף - בסנהדרין (דף ג.); והכא - אפילו דיעבד נמי לא, דאם כן מה יש בין 'הנפק' לשטר שלמעלה הימנו? הכא תרי חתימי והכא תרי חתימי, ודומה לשני עדים שמעידים ששמעו מפי עדים שלמעלה שהשטר כשר, ועד מפי עד פסול! אבל כשהן שלשה, והן בית דין - זו עדות גמורה שהעידו על חתימת ידן לפני בית דין, והכשירו בית דין את השטר, ועכשיו חותמין בית דין ששטר זה כשר הוא, ודומה לפסק דין
- ^ בכל הנך דינים דאמר לי רב נחמן
- ^ גבי קנין לחוד הוא דקשיא לי:
- ^ למאי מדמי ליה רב נחמן
- ^ אי כמעשה בית דין דמי, ומשום דדומה לדין של דיינין שמוציאים מזה ונותנין לזה - ואף עדי קנין, על ידי עדותן: שרואין בקנין יוצא ממון זה בשעת הקנין מיד המקנה ליד הקונה, ומשום דדמי למעשה בית דין קאמר רב נחמן אין צריך לומר "כתובו", אלמא: אף על גב דחוב הוא למקנה לכתוב שטר וליפות זכותו של קונה - אפילו הכי כותבים העדים בלא רשותו, כדין כל מעשה בית דין, שכח בית דין יפה והפקירן הפקר: לכתוב כל הנעשה בפניהן, ואם כן
- ^ (ליבעי שלשה, כקיום שטרות)
- ^ ומשום הכי קאמר דסגי בשנים
- ^ והלא חוב לו לכתוב בלא רשותו
- ^ דהא ודאי סהדותא בעלמא הוא, ומשום הכי סגי בשנים
- ^ משום דאין לאחר קנין כלום: דכיון דמקנה ליה בסודר בפני עדים, וממהר להקנותו מיד, ואינו מדחהו עד שילך וימשוך במטלטלין או ילך ויחזיק בקרקעות - מתכוין הוא להקנותו בעין יפה, ומסתמא רוצה שיכתבו לו, כדאמר בכתובות בפרק 'אף על פי' (דף נה.): אמר לעדים "כתובו וחתומו והבו ליה": קנו מיניה - לא צריך לאימלוכי ביה כשירצו לכתוב השטר שמא חזר, דסתם קנין לכתיבה עומד; אבל לא קנו מיניה - איכא למאן דאמר התם: צריך לאימלוכי ביה, ואף על גב דציום בהדיא לכתוב לו
- ^ סרבן בדין; דאי ציית דינא - לימא ליה "לא אניסת, דאי קאניס לך - אמאי לא תבעת ליה בדינא?"
- ^ דצייתינן דינא, ראוי לכתוב עלינו מודעא, דזימנין דאין בית דין מזומן מיד
- ^ שאונס גמור יש לו, ומכירין אנו איזה אונס
- ^ אי לא כתב בה הכי, אלא סתמא כתבו: "פלוני אמר לנו שנאנס"
- ^ במודעא דמסר
- ^ לא צריך כולי האי; אלא כיון דמודע לסהדי ד"האי גיטא שאני נותן לאשתי - אנוס אני בו ולא ברצון נפשי עשיתי, לפיכך דעו שאני מבטלו בפניכם". וכן "המתנה שאני מקנה לפלוני - אנוס אני, ואיני מקנה אותה ברצוני, תהא מבוטלת" אף על גב דלא ידעי סהדי אונסא דיליה - הרי גט והמתנה בטלין
- ^ כלומר: הרבה בני אדם יוכלו לידע אונסו: דכיון דאינו מקבל ממון במתנה ובגט, זה שנותן - אם איתא דניחא ליה ליתנה מדעתו למה לו למסור מודעא? ואי לא ניחא לו ליתן - למה לו ליתן גט ומתנה? אלא ודאי נאנס בגט ובמתנה זו, הלכך אין צריך לפרש אונסו, דלא דמי לזביני: דהתם צריך לפרש, דאיכא למימר 'סתם מוכר - לא ברצונו מוכר, אלא משום חסרון מעות', והלכך איכא למימר דמסר מודעא, דקסבר: "היום ולמחר כשיהיו לי מעות - מפיקנא מודעא ותבענא ליה לדינא, ויחזור קרקע שלי, ואני אשלם מעותיו"! אבל הכא - אם ברצון נפשו נותן גט ומתנה בלא אונס - למה כותב מודעא בחנם? לא יתן גט ולא איצטריך לכתוב מודעא!? אלא ודאי אנוס הוא; ומשום הכי תקינו בגיטין דלא למיכתב גיטא עד שיבטל הבעל כל מודעות שמסר; וכך הוא מפורש בערכין בפרק 'האומר משקלי עלי' (דף כא:): אמר רב ששת: האי מאן דמסר מודעא אגיטא - מודעיה מודעא; פשיטא? לא, צריכא: דעשייה וארציה: מהו דתימא 'כיון דארציה - בטולי בטליה למודעיה'? - קא משמע לן: עד דאמר בִטלתיה; ואימא 'כיון דארצי בטליה, ולא צריך לפרושי דבטליה'? ואמרינן: אם כן נתני 'וכן אתה אומר בגיטי נשים 'כופין אותו עד שיתן'; אמאי קתני 'עד שיאמר רוצה אני'? אלא קא משמע לן: עד דמפרש דבטליה; ודוקא מודעא שיש בה אונס, אבל בלא אונס - אי טעין ואמר "גט שאעשה לא יהא גט" - אין זה ביטול: דכיון דלא נאנס כלל - אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור, ולא מהני ביה ביטול דקודם כתיבה אלא אם כן ביטלו אחר כתיבה
- ^ דגלויי מילתא בעלמא היא כלומר: די לנו בגלויי מילתא בעלמא, דלא חיישינן אם תתגלה מילתא או לא, דסברא היא דאניס, כדפרישית
- ^ שמוסר מודעא שנאנס, ולפיכך לא הויא מודעא עד שיעידו העדים שמכירין באונסו: משום דאיכא למימר דלא אניס, אלא השתא - למעות צריך, והיום ולמחר ליבעי למיחרט בההיא מכירה כשיזדמנו לו מעות, ולפיכך מסר השתא מודעא לבטל מכירתו
- ^ נראה לי טעמא דרבא משום דאמרינן לקמן בפירקין (דף מח.): 'הלכתא: תליוה וזבין - זביניה זביני, ולא אמרן אלא ב"שדה" סתם שכפאוהו למכור אחת משדותיו, והוא בירר מעצמו אחת מהן ומכרה, דלא הוי אונס; אבל "בשדה זו" - לא כו'; והלכך לא כתבינן מודעא: דאי "בשדה זו" - הא לא הוי זביניה זביני, ולא צריך מודעא, אלא יביא עדים שאנסוהו ותיבטל שטר מכירה בלא שום מודעא; ואי ב"שדה" סתם - הא הוי זביניה זביני, ואין אונס בזה השדה, שהרי מדעתיה בירר ומכר את זה השדה, ומודעא זו שיכתוב - פסולה היא, דמודעא בלא אונס - לאו כלום היא; ומיהו רב הונא, דאמר לקמן 'תליוה וזבין - זביניה זביני' - חזינן דאכשר מודעא אזביני דלית ליה הך סברא דרבא
- ^ ומשני:
- ^ דכתבינן מודעא דפרדס דלקמן:
- ^ כהאי גוונא:
- ^ שמפסיד הכל אם לא ימכור - מודי רבא ד
- ^ דמתוך פחד שמפחידין אותו להפסיד הפרדס לגמרי בלא דמים קמזבין ליה - אין בלבו למכור לגמרי, אלא עד שינצל מן הפחד: הכא ודאי כתבינן מודעא, דהא אונס גמור הוא; דאי לא מזבין ליה מערער למחזיק - יפסיד אותו המחזיק למערער בטענותיו; דהכא הוא דאמרי נהרדעי דצריך למיכתב אנו יודעים ביה כו'. האי עובדא דפרדסא פירש רבנו חננאל: היאך ידעו העדים באונס של בעל הפרדס? דאם בפני עדים אמר לו המחזיק טענות דלקמן - אין צריך מודעא, אלא יעידו ששמעו לזה המחזיק שבא בעקיפין על בעל הפרדס ויטול בעל הפרדס את שלו!? וכך פירש אתא מריה דפרדיסא גבי סהדי ואודעינהו הני מילי: שרוצה זה לגוזלו פרדס בטענותיו, ואמר להו "אנא תבענא ליה קמייכו, ושמעו מיניה דטעין זבינתא ניהלי, ולית לך עלי ולא מידי"; ובתר הכי אמר ליה בחשאי: "אנא מזביננא לך", ואמר ליה "כתוב לי שטר מכירה שלא בפני", כדתנן: 'כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו' והביאהו לי, ואתן לך הדמים"; והלך זה וסיפר לעדים מה שאמר לו זה: לכתוב לו שטר מכירה, וכן עשה; וקודם שכתב ומסר השטר מכירה - אמר לעדים "אתם שמעתם שטען 'לקוחה היא בידי זה שלש שנים', ואנא כתבנא ליה שטר מכירה כמו שאמר, שלא בפניו, ואקבל הדמים - השתא מסר [אולי צ"ל 'מוסר’] אנא מודעא קמייכו דלאו ברעות נפשי מזביננא להאי פרדיסא, אלא משום דכפר במשכנתא, ובתר הכי תבענא ליה לדינא ומפקינא לה מיניה על ידי שיראה שטר מכירה זה שמהיום, ואני אוציא המודעא לפניו המבטלתו, והוא לא יתן לבו לטעון ולומר ששלש שנים היתה לקוחה לו הקודמין לשטר זה
- ^ מתנה טמונה; לקמיה מפרש
- ^ דשמא נתנה לאחר כבר, או לעשותה מודעא לחברתה נתכוין, כדלקמן
- ^ הטמינו עצמכם
- ^ לעין כל כתובו לו
- ^ לא ציום לכתוב בשווקים וברחובות, אלא סתם אמר להו "כתובו"
- ^ שאמר להו "כתובו" סתם, ולא אמר להם "איטמורו", וגם לא ציום לכתוב בשוקי ובבריתא; ללישנא קמא דרב יוסף – כשרה, וללישנא בתרא – פסולה, דצריך לומר להם "כתובו בשוקא וחתמוה בברא" ובפירוש רבנו חננאל גרסינן דאמר להו "לא תיתבו בשוקא ובבריתא"; ואי אפשר לומר כן, דלשני לשונות דרב יוסף משמע סתמא כשרה
- ^ הך מתנתא טמירתא
- ^ מודעא לבטל חברתה: שטר מתנה או מכירה גלויה וכשרה שנכתבה אחרי כן על שדה זו לאדם אחר; דלכך כתבה להך טמירתא: דלא לחזיק בהאי שדה האיך בתרא
- ^ וטעות הוא
- ^ קודם כתיבת השטר לאשה
- ^ קודם שנכתב שטר האשה
- ^ באותו מקום
- ^ לבני, ויקדם שטרו - ויגבה הכל
- ^ הבן
- ^ משום דהויא טמירתא
- ^ האשה
- ^ משום דטמירתא הויא לה מודעא לבטלה
- ^ דמתנה טמירתא - כמאן דליתיה היא, ולא הויא מודעא
- ^ שאינה חפיצה בו אלא אם כן יכתוב לה; הלכך לא גמר בלבו להקנות לה אלא עד שישאנה, ויחזור בו; והלכך: התם הוא דהויא במקום מודעא
- ^ דליכא טענת אונס בבתרייתא
- ^ לא הויא מתנה טמירתא קמייתא מודעא לבתרייתא, שהיא עשויה כתקנה לבטלה: דבקמייתא לא ניחא ליה דליקני הואיל ועבדה טמירתא, אבל אחרון שנעשה לו שטר ראוי - ניחא ליה דליקני; שמעינן מהכא" דמתנתא טמירתא לא הויא מודעא לחברתה אלא היכא דאיכא אונס בבתרייתא: אונס דמוכח, אבל בלא אונס - ניחא ליה דליקני