ביאור:בבלי בבא בתרא דף קעד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה - אחד זה [1] ואחד זה [2] - לא יפרע מהן [3].

אמר רבה בר [בר [תיקון גירסה של בעל מלא הרועים]] חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו [4] - הלכה כמותו, חוץ מ'ערב' [5] ו'צידון' [6], ו'ראיה אחרונה' [7].

[תוספות ד"ה חסורי מחסרא ...

וחמש מדות בערבות א' המלוה על ידי ערב ולא אתני ממי שארצה אפרע תובע הלוה תחלה בב"ד בין שיש לו ובין שאין לו נכסים ללוה ואם לא יוכל לכופו ללוה ולא ציית דינא נכנס לביתו של ערב ב' אם התנה ממי שארצה אפרע ואין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות נפרע מן הערב תחלה פי' אם ירצה לדון עם הערב תחלה ואם ירצה יתבע מן הלוה תחלה כדאמרינן אם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מן הערב ש"מ דברצון מלוה תליא מילתא ג' ואם יש לו נכסים ללוה אפילו אתני נפרע מן הלוה תחלה ד' וקבלן דהיינו תן לו ואני נותן לך בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו נפרע מן הערב תחלה ה' נושא ונותן ביד יפרע מן הערב ולא מן הלוה שאין למלוה על הלוה כלום ואם לא מצא שום להפרע מן הערב חוזר על הלוה מדר' נתן דקיימא לן כוותיה אפילו בבעל חוב דעלמא וכולהו ערבין בעי קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות וקבלן דהיינו תן לו ואני אתן לך אי נמי שאינו מזכיר לשון הלואה אלא לשון פרעון דקאמר ייט"י דונראי ולא קאמר ייט"י דיברא"י דהלכתא כרבא ולא לימא ואני קבלן וקונין בכליו של קונה וכגון דנקיט ביה שלש על שלש דבציר מהכי לא מהני אם אינו כלי ואין חילוק בין עור לשק כדאמרינן בשנים אוחזין [8] כיון דנקט ביה שלש על שלש לשון רבינו תם ואם היה כתוב בשטר שנעשה פלוני בן פלוני קבלן אומר ר"י דהוי קבלן דאע"ג דלא כתב בו תן לו ואני נותן לך שלא פירש היאך אמר מכל מקום קבלן קאמר דהוי.]

אמר רב הונא: "הלוהו ואני ערב", "הלוהו ואני פורע", "הלוהו ואני חייב", "הלוהו ואני <נותן> [אתן]" - כולן לשון ערבות הן [9]; "תן לו ואני קבלן", "תן לו [10] ואני פורע [11]", "תן לו ואני חייב", "תן לו ואני <נותן> [אתן] " - כולן לשון קבלנות הן [12]. איבעיא להו: "הלוהו ואני קבלן", "תן לו ואני ערב" מאי?

אמר ר' יצחק: לשון ערבות – ערבות [13], לשון קבלנות – קבלנות;

רב חסדא אמר: כולן לשון קבלנות הן [14] בר מ"הלוהו ואני ערב" [15];

רבא אמר: כולן לשון ערבות הן [16] בר מ"תן לו ואני נותן" [17].

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: הכי אמר אבא: '"תן לו ואני נותן" - אין למלוה על הלוה כלום';

ולא היא: לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא [הקבלן מהמלוה] ויתן [ללוה] ביד.

[18]

ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי [דלוה] מקמי דלתבעיה ללוה; סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא. אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא? אי לאו רב חנין בריה דרב ייבא קסבר נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה [19], ותנן 'המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב', וקיימא לן: לא יתבע ערב תחלה [20]!

ההוא ערבא דיתמי [21] דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי [22]; אמר רב פפא: פריעת בע"ח מצוה [23], ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו [24]; ורב הונא בריה דרב יהושע אמר: [25] אימר צררי אתפסיה [26] [## או אולי אתפסיה לערב?];


עמוד ב

מאי בינייהו [27]?

איכא בינייהו כשחייב מודה [28]; אי נמי דשמתוהו [29] ומת בשמתיה.

שלחו מתם: שמתוהו ומת בשמתיה [30] - הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע [31].

[32]

מיתיבי 'ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו [33] - אינו גובה [34]; ואם כתוב בו "התקבלתי ממך [35]" - גובה'; בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע משכחת לה כשחייב מודה, אלא לרב פפא קשיא!

שאני התם: להכי טרח וכתב ליה "התקבלתי" [36].

ההוא ערבא דעובד כוכבים דפרעיה לעובד כוכבים מקמי דלתבעינהו ליתמי; אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: אפילו למאן דאמר חיישינן לצררי - הני מילי ישראל [37], אבל [38] עובד כוכבים, [39] כיון דבתר ערבא אזיל [40] - לא חיישינן לצררי!

אמר ליה: אדרבה! אפילו למאן דאמר לא חיישינן לצררי, הני מילי ישראל, אבל עובדי כוכבים - כיון דדינייהו בתר ערבא אזלי - [41] אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא - לא הוה מקבל ליה [42].

וכן היה רשב"ג אומר: הערב לאשה בכתובתה וכו' [והיה בעלה מגרשה - ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו]:

משה בר עצרי - ערבא דכתובתה דכלתיה הוה; רב הונא בריה - צורבא מדרבנן הוה, ודחיקא ליה מילתא; אמר אביי: ליכא דניזיל דנסביה עצה לרב הונא, דנגרשה לדביתהו ותיזיל ותגבי כתובה מאבוה, והדר נהדרה!?

אמר ליה רבא: והא 'ידירנה הנאה' תנן?

אמר ליה אביי: אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש?

לסוף איגלאי מילתא דכהן הוא [43]; אמר אביי: היינו דאמרי אינשי 'בתר עניא אזלא עניותא'.

ומי אמר אביי הכי? והא אמר אביי [44]: 'איזהו רשע ערום? זה המשיא עצה למכור בנכסיה [45], כרבן שמעון בן גמליאל [46]'!?

בנו שאני, וצורבא מרבנן שאני.

והא ערב הוא [וקיימא לן [47]] 'ערב דכתובה לא משתעבד'?

קבלן הוה.

הניחא למאן דאמר 'קבלן דכתובה - אף על גב דלית ליה נכסי - לבעל משתעבד', שפיר! אלא למאן דאמר 'אי אית ליה – משתעבד, אי לית ליה - לא משתעבד' מאי איכא למימר [48]?

איבעית אימא: מיהוי הוה ליה [49], ואישתדוף; ואיבעית אימא: אבא לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה, דאיתמר: ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד [50]; קבלן דבעל חוב דברי הכל משתעבד; קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי: מר סבר אי אית ליה נכסי ללוה – משתעבד, אי לית ליה - לא משתעבד [51], ומר סבר בין אית ליה ובין לית ליה – משתעבד;

והלכתא: ערב - בין אית ליה ובין לית ליה משתעבד [52], בר מערב דכתובה, דאע"ג דאית ליה לבעל - לא משתעבד; מאי טעמא? מצוה הוא דעבד [53], ולאו מידי חסרה [54].

אמר רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר: "מנה לפלוני בידי" נאמן: חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש.

מתקיף לה רב נחמן: וכי אדם עושה קנוניא על בניו [55]? [56] דרב ושמואל דאמרי תרוייהו 'שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי": אמר "תנו" – נותנין, לא אמר "תנו" - אין נותנין' [57], [58] אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו [59] -

הערות[עריכה]

  1. ^ ערב
  2. ^ קבלן
  3. ^ אלא מן הלוֶֹה
  4. ^ ולא בברייתא
  5. ^ משנה זו; אלא יפרע מן הקבלן, ואף על פי שיש נכסים ללוה, כרבנן
  6. ^ ב'מי שאחזו' במסכת גיטין
  7. ^ בסנהדרין בפרק 'זה בורר': שני משניות של ראיה: כל זמן שמביא ראיה כו'; בראשונה הלכה כמותו, באחרונה אין הלכה כמותו
  8. ^ ב"מ דף ז.
  9. ^ דהא לשון הלואה קאמר: "הלווהו: הוא יהיה לוה ואני פורע אם לא יפרע לך"
  10. ^ מסור הממון בידו
  11. ^ ואני אפרענו לך
  12. ^ אין כאן לשון הלואה אלא שליחותיה דהאי, דקאמר: "תן לו" = עביד מִלוה
  13. ^ לא שנא קאמר "הלווהו" ולא שנא קאמר "תן לו"
  14. ^ ואפילו "תן לו ואני ערב", אפילו "הלווהו ואני פורע", "הלווהו ואני חייב", "הלווהו ואני נותן לך"
  15. ^ דכיון דנקט לשון הלואה ולשון ערבות - אז מוציא מכלל קבלנות
  16. ^ אפילו "הלווהו ואני קבלן", "תן לו ואני פורע", "תן לו ואני חייב", דמשמע "אני אפרע בשבילו אם לא יפרע הוא"
  17. ^ וכל שכן "תן לו ואני קבלן"
  18. ^ וקיימא לן כרבא, דהוא בתרא, ודוקא "תן לו ואני נותן", דשניהם לשון מתנה - משמע קבלנות, שבאותו לשון שציוהו למסור לזה - קבל עליו לפרעו, דמשמע כאילו קבל הוא עצמו מיד המלוה; בערבות לא יפרע מן הערב תחלה אלא מן הלוה, ובקבלנות מאיזה שירצה יפרע, כרבנן דמתניתין; אבל אם נשא ונתן ביד - אין למלוה על הלוה כלום.
  19. ^ גירסת הרשב"ם: 'אינון ערבין ביה': כדכתיב (משלי כב כז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך וכתיב (דברים כד יא) יוציא אליך העבוט החוצה
  20. ^ אין נכון להטריח את הערב חנם דלמא מפצי ליה לוה; והוא הדין לנכסי דאינש: למה נזלזל בנכסיו להוריד בהן את המלוה חנם? שמא יסלקנו לוה במעות ולא יצטרך לירד בנכסיו
  21. ^ אביהם לוה בחייו, וזה נעשה ערב למלוה בשבילו
  22. ^ ולאחר מותו פרע הערב תחלה מקמי דנתבעינהו ליתמי, כלומר: משלו פרע, ולא משל יתומים: שלא הספיק לתבעם, ועתה חוזר עליהם ותובעם
  23. ^ הערב עתה נעשה בעל חוב, ומלוה על פה הוא, ומצוה לפרעו
  24. ^ ואם יתומים פחותים מי"ג – דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, וכי גדלי לישתעי דינא בהדייהו, כדאמר ב'חזקת הבתים' (לעיל לג.) גבי עובדא דרבה בר שרשום
  25. ^ לעולם יתמי בני מיעבד מצוה נינהו כדאמר בערכין בפרק 'שום היתומים' (דף כב.):' יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו'; אלא היינו טעמא דלא גובה ערב מיתמי עד דגדלי וידעו לטעון ולחזור אחר דינם:
  26. ^ צררי אתפסיה אביהם למַלוה בחייו לפטור את הערב, והלכך על מלוה על פה איכא למיחש דלמא פרעיה אבוהון בחייו
  27. ^ כיון דבין למר ובין למר אין הערב גובה עכשיו מיתמי
  28. ^ בשעת מיתתו, דליכא למיחש לצררי: לרב הונא גבי מיתמי, לרב פפא לא גבי עד דגדלי
  29. ^ שלא רצה לפרוע בחייו
  30. ^ היכא דשמתוהו ומית בשמתיה הדבר ידוע שלא פרעו וכמי שחייב מודה דמי
  31. ^ דגבי מיתמי, ולא אמרינן 'יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו'; 'הלכתא' גרסינן, ולא גרסינן 'והלכתא'
  32. ^ ואף על גב דקיימא לן לקמן בפירקין [קעו,א בדברי רב פפא]: 'מלוה על פה גובה מן היורשין' - הני מילי כגון דשמתוהו ומית בשמתיה, אי נמי כשחייב מודה; ופסקינן לקמן הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא בכל חוב שאנו יודעין שלא פרעו אביהן בחייו או שאין אנו יודעין אלא שאמר אביהן "תנו" – נותנין, כדפסקינן בערכין, ואין ממתינין עד דגדלי, כדשלחו מתם דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע; ורבא נמי, דפסק בערכין (שם) הלכתא ד'אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן', ואם אמר "תנו" – נותנין, נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא: כיון דחייב מודה - כמאן דאמר "תנו" דמי, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: רב הונא איירי בחייב מודה אף על גב דלא אמר "תנו", ורבא איירי באומר "תנו" אף על גב דאין חייב מודה; וכל הני - גבייתן ממקרקעי דיתמי; ונראה בעיני דבזמן הזה - דליכא מקרקעי כל כך - אף על גב דקיימא לן 'מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב' - בזמן הזה דינם לגבות ממטלטלי דשבק להון אבוהון, כמו שתקנו הגאונים בכתובת אשה: דפסקינן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי, ואפילו הכי נהגו לגבות ממטלטלי; ומביא אני ראיה מההוא דכתובות (דף סז.) דארנקי דמחוזא, דאשה גובה כתובתה מהם משום דאסמכתייהו עלייהו, והוא הדין לבעל חוב דגבי מטלטלי דיתמי היכא דידוע לנו שאביהן היה חייב לזה, וכן הלכה למעשה: דהא אמרינן לקמן 'מלוה על פה גובה מן היתומים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין' ואי ממטלטלי דשבק להון אבוהון לא גובה - אין לך נעילת דלת גדול מזה, דהא לא שכיחי לן מקרקעי.
  33. ^ ותובע את היתומים, ואמר "פרעתי חוב של אביכם", והשטר מוכיח: שהרי החזירו לי המלוה
  34. ^ עד דגדלי יתמי ומשתעי דינא בהדייהו, ואז ישבע ויפרע מהם כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים
  35. ^ מן הערב
  36. ^ דהוי ערב מוחזק בשטר שיש לו עליהם, ולא חשיבא מלוה על פה; ובמלוה בשטר מודה רב פפא דגבינן מיתמי, דלא אמרינן הכא 'מצוה' אלא חוב ומוטלת עליהם לפרוע בעל כרחם
  37. ^ הני מילי במלוה שהוא ישראל שדינו של לוה לפרוע למלוה, שהרי המַלוה לא יתבענו לערב תחלה
  38. ^ היכא דהוי המלוה
  39. ^ אין הלוה מתפיסו לעובד כוכבים צררי
  40. ^ דהא ידע ישראל דעובד כוכבים הדר תו וגובה זמנא אחריתי מן הערב
  41. ^ כשנעשה היהודי ערב לעובד כוכבים
  42. ^ לא הוה מקבל ליה ליכנס בערבות, שהרי זה יודע בודאי שהעובד כוכבים יחזור עליו ולא על הלוה, והלכך לא גבינן מיתמי עד דגדלי
  43. ^ ואי מגרש תו לא מצי מהדר לה
  44. ^ בפרק 'יש נוחלין'
  45. ^ 'המתעבר על ריב לא לו' (משלי כו יז) ומבטל מחשבת הנותן שאמר "נכסי לך ואחריך לפלוני", וברצונו לא היה ראשון מוכר לאחרים להפסיד 'אחריך' – ערום: דמכל מקום מצליח הוא, ומה שעשה עשוי: שהנותן לא מיחה בשעת המתנה
  46. ^ דאמר אם קדם ראשון ומכר - מה שעשה עשוי, כי אין ל'אחריך' אלא מה שישייר ראשון, והרי לא שייר לו כלום
  47. ^ לקמן בשמעתין
  48. ^ דהא לא הוו ליה נכסי לרב הונא, ולא נשתעבד אביו
  49. ^ לרב הונא בשעה שנעשה אביו ערב, וגמר ומקנה מתוך שהיה סבור שלא יפסיד
  50. ^ כדמפרש טעמא לקמן מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה
  51. ^ דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה, ואינו אלא פטומי מילי: שירא להפסיד, ואיכא למימר: אמוראי פליגי בהא מילתא, ושמעתייהו לא איתפרשו בגמרא
  52. ^ אף על גב דלית ליה נכסי
  53. ^ המשדך בזיווגן - אין דעתו לפרוע הערבות, אבל מתכוין לזווגן: שע"י ערבות זו מתרצין
  54. ^ לאשה, דהא 'טב למיתב טן דו', ולטובתה נתכוין
  55. ^ להנחיל לאחרים ולהפסיד את בניו
  56. ^ ואפילו הכי
  57. ^ אם לא אמר "תנו" - אין נותנין לאותו פלוני אף על גב דהודה שיש לו מנה משל פלוני בידו
  58. ^ אלא מאי אית לך למימר אמאי אין נותנין לו?
  59. ^ נתכוין שלא יחזיקוהו כעשיר, לא הוא ולא בניו