ביאור:בבלי בבא בתרא דף לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

זוזי אחריני גביה [1], ואכלתה שני משכנתא; אמינא [2]: אי מהדרנא לה ארעא ליתמי, ואמינא דאית לי זוזי אחריני גבי דאבוכון [3] - [4]אמור רבנן 'הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה' [5], אלא אכבשיה [עיין תוספות] לשטר משכנתא [6] ואוכלה שיעור זוזי, דמיגו דאי בעינא - אמינא 'לקוחה היא בידי [7]' – מהימנא, כי אמינא דאית לי זוזי גבייכו מהימננא [8]!

אמר ליה [9]: 'לקוחה בידי' לא מצית אמרת [10], דהא איכא עלה קלא [11] דארעא דיתמי היא [12], אלא [13] זיל אהדרה [14] ניהלייהו [15], וכי גדלי יתמי [16] אשתעי דינא בהדייהו [17].

[מדוע מופיע כאן אביי - שלא היה דיין ולא ראש ישיבה? ומדוע מדבר כל כך יפה לרבא בר שרשום: "אימא לי איזי" – לשון חיבה, לאדם שאוכל קרקע יתומים?

נראה לי: אין כאן דיון בבית דין, אלא מעמד שרב – תלמיד חכם מגדולי הדור – אביי – קורא לתלמיד חכם להוכיח אותו על שיצא קול עליו שאינו נוהג כשורה, ולכן פותח אביי בלשון מקרבת: "אימא לי איזי"; והוא שומע שאדם זה מורה לעצמו היתר לנהוג שלא כדין, ומצדיק את מעשהו מתוך שיקולים שניתן לפרוך אותם; וכן עושה אביי, ואומר לו: לך תנהג על פי דין, כיאה וכנאה, ואל תחפש היתרים לנהוג שלא כשורה.]

קריביה דרב אידי בר אבין שכיב, ושבק דיקלא; רב אידי בר אבין אמר: "אנא קריבנא טפי", וההוא גברא אמר "אנא קריבנא טפי" [18]; לסוף [19] אודי ליה [20] דאיהו קריב טפי; אוקמה רב חסדא בידיה [21].

אמר ליה [22]: ליהדר לי [23] פירי דאכל מההוא יומא [24] עד השתא [25]!

אמר: זה הוא שאומרים עליו 'אדם גדול הוא'? אמאן קא סמיך מר [26]? אהאי [27] - הא קאמר [28] ד"אנא מקרבנא טפי" [29]? אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא;


עמוד ב

כיון [30] דאודי – אודי [31].

[32]

[33] ולא נהירא לי, דהא לא מוכח הא סוגיא דשמעתא שהודה על אכילת הפירות, אלא עדים היו בדבר, ולא היה יכול לכפור.</ref>

עיין קצות החושן: האם הודעת בעל דין היא התחייבות – או היא נאמנות?

זה אומר "של אבותי" וזה אומר "של אבותי" [כמו בדף לא,א], האי אייתי סהדי דאבהתיה הוא [34] והאי אייתי סהדי דאכל שני חזקה: אמר רב חסדא: מה לו [35] לשקר [36]? אי בעי אמר ליה [37]: "מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה" [38]!

אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא: 'מה לי לשקר' במקום עדים לא אמרינן [39].

ההוא דאמר ליה לחבריה "מאי בעית בהאי ארעא"?

אמר ליה: "מינך זבני ואכלתיה שני חזקה".

אזל, אייתי סהדי דאכלה תרתי שני [40].

אמר רב נחמן: הדרא ארעא [41] והדרי פירי [42].

אמר רב זביד: אם טען ואמר "לפירות ירדתי" [43] - נאמן [44] לאו מי אמר רב יהודה 'האי מאן דנקיט מגלא ותובליא [45] ואמר [46] "איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא [47] דזבניה ניהלי" – מהימן [48]', <אלמא> לא חציף איניש דגזר דיקלא דלאו דיליה - הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה.

אי הכי - [49] ארעא נמי [50]!?

ארעא - אמרינן ליה: 'אחוי שטרך'!

אי הכי - פירי נמי [51]!?

שטרא לפירי לא עבדי אינשי.

ההוא דאמר לחבריה "מאי בעית בהאי ארעא"?

אמר ליה "מינך זבנית ואכלתיה שני חזקה", אייתי חד סהדא דאכלה תלת שני:

סבור רבנן קמיה דאביי למימר: היינו נסכא דרבי אבא [52]: דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה; אתא לקמיה דרבי אמי; הוה יתיב רבי אבא קמיה; אייתי חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה; אמר ליה: "אִין, חטפי, ודידי חטפי"!

אמר רבי אמי

הערות[עריכה]

  1. ^ שנתחייב לי, שאין משכון עליהן
  2. ^ לאחר שכלו שני משכנתא
  3. ^ אם אחזיר הקרקע ליתומים ואשאל להם חוב שיש לי על אביהם
  4. ^ צריך אני לישבע, ד
  5. ^ ואף על פי שיש בידי שטר חוב מחוייבני שבועה
  6. ^ אעלים אותה
  7. ^ דהא אכלתיה שני חזקה בחיי אבוהון
  8. ^ בלא שבועה, דאין נשבעין על הקרקעות, ועוד דחזקת שלש שנים במקום שטר קיימא
  9. ^ אביי
  10. ^ הא דחשבת בדעתך דאי בעינא טענינא 'לקוחה היא בידי' - כיון דידיעא מילתא דבמשכנתא איתנחית בה - לא מצית למיטען 'לקוחה היא בידי'
  11. ^ ועדות
  12. ^ דהשתא שלימו שני משכונתא; וכיון דידעת דאית קלא עלך דארעא דא משכנתא היא גבך, ולא לקוחה - אין לך מחאה גדולה מזו, והיה לך להזהר בשטרך
  13. ^ הלכך
  14. ^ ארעא
  15. ^ השתא
  16. ^ שיהו בני מיעבד מצוה דהיינו מבן שלש עשרה שנה ואילך דהוי חייב במצות
  17. ^ על שטר חובך שיש לך על אביהם תשבע ותיטול כדין הבא ליפרע מנכסי היתומים: דכל זמן שהם קטנים - אין יורדין לנכסיהם לגבות מהן, כדאמרינן בערכין בפרק 'שום היתומים' (דף כב.): 'אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן', וכדפסיק התם רבא: הלכתא 'אין נזקקין לנכסי יתומים, ואם אמר "תנו" – נותנין'; הלכך ממתינין להם עד דגדלי, דהיינו מבן שלש-עשרה שנים ואילך, כדמוכח התם. והא דאמרינן בפרק 'מי שמת' (לקמן דף קנו.): 'ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים - הני מילי שמוכר לצורך הוצאתו, אבל לפרוע חוב אביו - בית דין מוכרים מבן שלש-עשרה ואילך; ואי נמי מלוה על פה היא, כי גדלי - לישתעי דינא בהדייהו, וישבע ויטול, כדאמר רב פפא בשמעתא בתרייתא דמכילתין: הלכתא: 'מלוה על פה - גובה מן היורשין'; והני מילי שיש עדים שהלוהו, וישבע שלא פרעו, ויטול
  18. ^ ומתוך שלא נודע מי קרוב יותר - החזיק אותו האיש בקרקע לפי שהיה אלם יותר, כדאמר רב נחמן לקמיה גבי 'זה אומר "של אבותי" וזה אומר "של אבותי": כל דאלים גבר'
  19. ^ שנה או שנתים
  20. ^ ההוא מחזיק לרב אידי בר אבין
  21. ^ דרב אידי
  22. ^ רב אידי לרב חסדא
  23. ^ ההוא גברא
  24. ^ מן היום שמת קרובי
  25. ^ שאכלם שלא כדין
  26. ^ לזכות באילן
  27. ^ אהודאת פיו שמודה עכשיו שאתה קרוב יותר
  28. ^ והא איהו דאמר עד השתא
  29. ^ ואכל פירות בדין 'כל דאלים גבר', וזה שמודה עכשיו - הרי הוא כנותן לך את האילן מדעתו, אף על פי שלא זכית בו מן הדין
  30. ^ דשלא כדין החזיק עד עתה
  31. ^ וישלם פירות שאכל; וכן הלכה
  32. ^ ויש ספרים שכתוב בהם: 'אייתי רב אידי בר אבין סהדי דהוה קריב; אוקמה רב חסדא בידיה'; וגם רבנו חננאל פירש כן: אמר ליה רב חסדא: אמאי קסמכת דאכלינהו לפירי? - אהודאת פיו? הא עד השתא הוא טעין ד"אנא קריבנא טפי", והני סהדי דאייתת - לא מסהדי דאנת קרוב וראוי ליורשה והוא אינו ראוי ליורשה, אלא אסהדי דאנת קרוב והאי לא ידעי ליה, ומתוך שהוא יכול לומר "לא אכלתי" יכול לומר "אין, אכלי, ודידי אכלי, ד"אנא קריבנא טפי", שאין עדים מכחישים אותו בכך - הלכך לא מפקינן מיניה.
  33. ^ הג"ה: לא היא (אלא) שהודה שאכל הפירות, אלא כדמפרש הרב לבסוף: דלא נהירא ליה שהודה על אכילת הפירות, אלא עדים היו שאכלו, ולא היה יכול לכפור, ושרא ליה מריה דמי זה שאמר שהודה על אכילת פירות? הלא לא הודה אלא על הקרקע! ומכל מקום מאי דאכל עד השתא לא מפקינן מיניה, כיון דליכא עדים בדבר שרב אידי היה קרוב יותר, אלא על פיו של זה; ואביי ורבא סברי: דכיון דאודי – אודי, שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים, ופיו מחייבו ממון. ואי הוה גרסינן 'הא אמאי' לית ליה לרב חסדא הא סברא, ויש לפרש בענין אחר, ובדוחק, ולכן לא כתבתיו. ע"כ
  34. ^ עד יום מותם [ובזה ההבדל בין כאן לבין דף לא,א] ומעולם לא מכרו לאבותיו של זה השני
  35. ^ לזה שיש לו עדי חזקה
  36. ^ במאי דטעין דשל אבותיו היא
  37. ^ להאי שיש לו עדות זכות אבות
  38. ^ הלכך: מיגו דמצי טעין הכי, ויזכה בטענה זו, והוא לא חשש לטעון - כי טעין נמי של אבותיו, אף על גב דמכחיש להו לעדים - מהימן
  39. ^ כלומר: כל טענה שאדם טוען, כגון זה שאמר "של אבותי", ואתה רוצה לקיימה על ידי 'מה לי לשקר', וטענה זו מכחשת עדים כי הכא - לא מהימנינן ליה, שהרי העדים מעידים שטענתו שקר, והיאך תקיימנה על ידי 'מה לי לשקר'? הלא ודאי משקר הוא!? וחזקת השלש שנים אינה כלום, דהויא לה חזקה שאין עמה טענה. והכי הלכתא
  40. ^ גירסת הרשב"ם: תרתין שנין, ועדיין היה מחזר לבקש עדות של שנה שלישית, ולא מצא
  41. ^ דבתרתין שנין לא הויא חזקה
  42. ^ של שתי השנים שאכל שלא כדין, דהא לא טעין 'מעיקרא אריס הייתי, ולפירות ירדתי', דמהימנינן ליה, כדלקמן: דשטרא לפירי לא עבדי אינשי. והני מילי בדאיכא סהדי דאכלינהו לפירי, אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו לפירי, אלא בהודאת פיו, והוא טעין ד"זבנתיה מינך ואכלתינהו לפירי דארעא, ופירי דידי נינהו": ארעא - כיון דלית ליה ראיה בשטר ולא עדי חזקה - הדרא למרה, וחייב שבועת היסת על הפירות דזבנינהו מיניה, דמיגו דמצי אמר "לא אכלתי פירות כי אם מעט, כגון עייל כורא ואפיק טפי מכורא, דבהכי הוה חזקה, כדלקמן, כי אמר "אכלי טובא, ודידי אכלי" – מהימן, דאין כאן 'מה לי לשקר במקום עדים', שאין ידוע אם לקח קרקע זו מבעליה אם לא, אלא לפי שאבד שטרו בתוך שלש שנים – מפסיד; ולא דמי להא דאביי ורבא דפליגי עליה דרב חסדא לעיל: דהתם, כיון דאיתברירא מילתא דרב אידי קרוב טפי - הרי נודע שאין לו חלק בקרקע, ופירות שאכל - שלא כדין אכל, ואפילו בהודאת פיו ליחייב
  43. ^ והכי קאמר: אם מתחילה, כשטענו בעל הקרקע "מאי בעית בהאי ארעא" - אילו לא השיב לו "מינך זבינתה", אלא "לפירות ירדתי, כדין אריס: למחצה לשליש ולרביע", או "שמכרת לי פירות עד עשר שנים"
  44. ^ במה שאכל למפרע - ובשבועת היסת - דזבינהו מיניה, ואף על גב דאיכא סהדי דאכלינהו לפירי, ושאין הקרקע קנוי לו, דלא חציף איניש למיחת לארעא דחבריה ולמיכל פירי דחבריה בחנם, כדמפרש ואזיל; ומיהו מכאן ולהבא - לא יאכל בלא עדים ושטר שקנה הפירות, דאם כן - כל אדם ירד לקרקע חבירו ויאכל פירותיו, ויאמר "לפירות ירדתי", מאחר שלא נחוש לערעורו של בעל הקרקע
  45. ^ כלי גודרי תמרים: המגל לגדור, ותובילא [אולי צ"ל חובילא?] = חבל - לעלות לדקל מרוב גובהו; ויש מפרשים 'תובילא' = סל לקבל פירות
  46. ^ בפנינו
  47. ^ כלומר: אלקוט הפירות
  48. ^ ושבקין ליה בית דין ללקט הפירות בלא עדים ושטר, אחרי שאין ידוע שהבעלים מוחין בדבר קודם לקיטה; ואם אתא חבריה וטען 'לא היו דברים מעולם' אחר שליקט האילן - לית עליה אלא שבועת היסת, אבל מקמי דליגדריה אתא מריה דדיקלא ואמר "לא היו דברים מעולם" - לא מהימן מלקט עד דמייתי ראיה; ודוקא בשטען מתחילה "לפירות ירדתי" נאמן במה שאכל כבר, אבל אם מתחלה טען "מינך זבינתה" ואחר כך טען "לפירות ירדתי" - שמכחיש דבריו הראשונים - אינו טוען וחוזר וטוען
  49. ^ אפילו
  50. ^ כי טעין "דזבינתה מינך" - ליהמנוהו בלא עדי חזקה, דלא חציף איניש למיחת בארעא דלא דידיה היא ולמיכל פירותיה
  51. ^ נימא 'אחוי שטרך'
  52. ^ דין זה דומה לאותו דין של נסכא דרבי אבא