ביאור:בבלי בבא בתרא דף קה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

[המשך המשנה]

בִּטֵל 'מדה בחבל' [את] 'הן חסר הן יתר' [1] - דברי בן ננס [2].

גמרא:

אמר רבי אבא בר ממל אמר רב: חולקין עליו חביריו על בן ננס [3].

מאי קא משמע לן? תנינא [4]: 'מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו [5] "[6] בשנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחדש" [7]; ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור [8]'!?

אי מהתם, הוה אמינא [9]: [10] התם הוא דאיכא למימר מיהדר קא הדר ביה [11] ואיכא למימר [12] פרושי קא מפרש [13]; אבל הכא [14] - דודאי קא הדר ביה [15], אימא לא [16]!? - קא משמע לן [17].

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי בן ננס, אבל חכמים אומרים: הלך אחר פחות שבלשונות [18].

[19] 'זו' - ולא סבירא ליה [20]? והא רב ושמואל, דאמרי תרוייהו [(לעיל פו,ב)]: '"כור בשלשים אני מוכר לך" - יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה [21]; "כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך" - ראשון ראשון קנה [22]' [23]!? - אלא 'זו' - וסבירא ליה [24].

ומי סבירא ליה [25]? והאמר שמואל [26]: 'בבא [27] באמצע החדש [28] עסקינן [29], אבל בא בתחלת החדש - כולו למשכיר [30], בסוף החדש - כולו לשוכר [31]' [32] -


עמוד ב

|- אלא לעולם [33] 'זו [34]' - ולא סבירא ליה [35]; והתם טעמא מאי [36]? [37] - משום דתפיס [38]! הכא נמי הא תפיס [39].

[כאן שינה הרשב"ם את כוונת דהרי חכמים לפי שמואל: שמקודם אמרו " הלך אחר פחות שבלשונות", והפירוש היה: יד המוכר על העליונה, והעיסקה היא הפחות שבלשונות, ועכשו מפרש: לך אחרי החזקה!]

אמר רב הונא אמרי בי רב [40]: "איסתרא מאה מעי" - מאה מעי; "מאה מעי איסתרא" - איסתרא [41].

מאי קא משמע לן? תפוס לשון אחרון [42]? הא אמרה רב חדא זימנא דאמר רב: אי הואי התם [43] - הוה יהיבנא כוליה למשכיר [44] <אי איתמר הא ולא איתמר הא הוה אמינא מיהדר קא הדר ביה אבל הכא> מהו דתימא [45] פרושי קא מפרש [בתוספות ד"ה פרושי קא מפרש: ... ולרבי יצחק נראה ד'פרושי קא מפרש' דהכא - היינו ממש כההיא דלעיל, והכי פירושו: אי איתמר בההיא דאיסתרא ולא אמימר בההיא דמשכיר - הוה אמינא פרושי קא מפרש ההיא דמשכיר, והיא כולו לשוכר, דלא אמרינן תפוס לשון אחרון, [46] דלא מהדר הדר ביה, אלא פרושי קא מפרש, והכי קאמר ליה: "בי"ב זהובים לשנה" ומשום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הוצרך להתנות שהיה לו ליתן לסוף כל חדש דינר מאותן י"ב זהובים שהוא חייב לשנה; וכן יש לפרש ב'השואל' [47] ...] [48] - קא משמע לן [49].

הערות[עריכה]

  1. ^ ואם פיחת כל שהוא – ינכה, ואם הותיר כל שהוא - יחזיר
  2. ^ ופליגי רבנן עליה בגמרא
  3. ^ דלדידהו הוי ממון המוטל בספק, וחולקים; דמספקא להו אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, כדמפרש לקמיה ממתניתין דמרחץ; ומיהו רב סבירא ליה כבן ננס, כדלקמן בשמעתין: 'אמרי בי רב: איסתרא מאה מעי מאה מעי כו'
  4. ^ בבבא מציעא בפרק 'השואל'
  5. ^ דאמר ליה הכי:
  6. ^ מרחץ זה אני משכיר לך
  7. ^ ואותה שנה - שנת עיבור היתה; ואי תפסינן לשון ראשון - נתעברה לשוכר, ולא יתן אלא שנים עשר זהובים לשלשה עשר חדשים, כדתנן התם: 'המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר'; ואי תפסינן לשון אחרון - נתעברה למשכיר, וחייב ליתן לו י"ג זהובים, כדתנן נמי התם: 'השכירו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר' והכא בלשון ראשון השכיר לו בית לשנה, ובלשון אחרון השכיר לו לחדשים, והרי שתי הלשונות סותרין זה את זה
  8. ^ יתן לו שכר חצי החדש, דממון המוטל בספק – חולקין: דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון
  9. ^ דאין חולקין עליו חביריו על בן ננס
  10. ^ דהתם נמי מודי בן ננס דיחלוקו, משום
  11. ^ מלשון ראשון, ותפוס לשון אחרון - ונתעברה למשכיר
  12. ^ דלא הדר ביה מלשון הראשון, ונתעברה לשוכר, אלא
  13. ^ דאינו משכיר לו לשנה שלמה ויקבל שכירותו בסוף השנה כדין שכירות: שאינה משתלמת אלא לבסוף, אלא מדינר זהב לחדש הוא משכירה, כדי שיטול הדינר בכל חדש, וגם אם ירצה לחזור בו מלהשכירה לסוף חדש או לסוף שני חדשים - יוכל להוציאו מביתו, ואינו חייב להעמיד לו בית אחר; הלכך: כיון דאיכא למימר 'תפוס לשון אחרון': דשמא חזר בו, ואיכא למימר 'תפוס לשון ראשון': דדלמא ליכא הכא לשון אחרון כלל, אלא פירוש בעלמא לראשון - הלכך יחלוקו
  14. ^ במתניתין
  15. ^ שלשון אחרון מכחיש את הראשון
  16. ^ אימא לא פליגי רבנן עליה אלא תפוס לשון אחרון
  17. ^ רב, דחלוקין עליו: דהתם לא הוי טעמייהו אלא משום דמספקא להו אי תפסינן לשון אחרון או לשון ראשון: דכיון דבתוך כדי דיבור אמר שתי הלשונות - אין ידוע על איזה נתכוין יותר, ולא משום דאיכא למימר דפרושי קמפרש: דהא ודאי מכחיש לשון אחרון את הראשון
  18. ^ אחר אותו הלשון שמפחית כחו של לוקח; דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או אחרון, ויד המוכר - שהוא מוחזק בקרקע שלו - על העליונה; הלכך: היכא דאמר ליה "מדה בחבל והן חסר והן יתר" – חזינן אם הותיר כל שהוא, להכי אמר "מדה בחבל", ויחזיר; ואם פיחת כל שהוא - להכי אמר ליה "הן חסר הן יתר": שהיה ירא שמא לא יהיה כאן בית כור שלם, והגיעו
  19. ^ ומתמה גמרא:
  20. ^ מדקאמר שמואל "זו דברי בן ננס", ולא קאמר 'חלוקין עליו חביריו על בן ננס', כי היכי דאמר רב לעיל - אלמא לא סבירא ליה כבן ננס: דלא אזלינן אחר לשון אחרון, אלא מספקא לן, כרבנן
  21. ^ ואף על פי שמשך עשרים ותשע - אינה משיכה, דכוליה חד מקח הוא, ועד דמשיך לכוליה - לא קני מידי, כדאמרינן בפרק 'הזהב' (בבא מציעא דף מז): דהיכא דמכר ליה חמור בפרה וטלה, ומשך את הפרה ולא משך עדיין את הטלה - שניהן יכולין לחזור, משום דלא הוה משיכה מעלייתא
  22. ^ דכיון דאמר ליה "סאה בסלע" - כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח, ומשיכת כל אחת קנאתה
  23. ^ אלמא סבירא ליה לשמואל 'תפוס לשון אחרון', כבן ננס
  24. ^ דאף על גב דקאמר 'זו דברי בן ננס' - לאו משום דלא סבירא ליה הכי, אלא לאשמועינן דפליגי רבנן עליה אתא
  25. ^ דתפסינן לשון אחרון
  26. ^ עלה דההיא משנה דמרחץ, דקתני 'יחלוקו את חדש העיבור'
  27. ^ לבית דין
  28. ^ ואמר לו "צא מביתי או תן לי שכר החדש הזה"
  29. ^ וכי מספקא לן איזה לשון נתפס – אמרינן: העמד ממון על חזקתו, ומה שדר בה כבר - לא מפקינן מיניה, דלמא לשון אחרון אית לן למתפס, ומה שלא עבר מן החדש - או יצא או יתן שכר, דאמרינן: העמד קרקע בחזקת בעליה; אלמא לשמואל נמי מספקא ליה כרבנן, והולך אחר המוחזק
  30. ^ העמד קרקע בחזקת בעלים
  31. ^ העמד מעות על חזקתן
  32. ^ ומדמוקי לה שמואל בבא באמצע חדש - אלמא סבירא ליה הכי; דאי לאו דסבירא ליה הכי - מאי דוחקיה לאוקמה הכי? לוקמה בין בבא בתחלת חדש בין בבא בסוף חדש, כרב וכרב נחמן, דפליגי עליה דההיא משנה בפרק 'השואל'! אלא מדדחיק לאוקמי הכי, היינו משום דסבירא ליה הכי, ופליג אדרב ואדרב נחמן, דפליגי עליה, ואתא איהו לתרוצי, למימר הכי הלכתא!
  33. ^ האי דקאמר
  34. ^ דברי בן ננס
  35. ^ היינו משום דלא סבירא ליה 'תפוס לשון אחרון', אלא ספיקא היא, ואזלינן בתר חזקה, כרבנן, דאמרי: הלך אחר פחות שבלשונות
  36. ^ ודקשיא לך מהא דרב ושמואל ד'ראשון ראשון קנה', דמשמע תפוס לשון אחרון
  37. ^ לאו היינו טעמא, דהוא הדין אי אפיך ואמר "סאה בסלע, כור בשלשים אני מוכר לך", דראשון ראשון קנה, משום דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון - אזלינן בתר חזקה: דהתם, גבי מרחץ - טעמא מאי 'יחלוקו'?
  38. ^ משום דתפיס כל אחד החצי, כדאוקימנא: בבא באמצע החדש; והוא הדין לרבנן, דאזלינן בתר פחות שבלשונות: שהמוכר מוחזק הוא, וכגון שקבל כבר הדמים - הכא נמי גבי 'ראשון ראשון קנה' - היינו טעמא דהוא תפיס: דמה שתפס לא מפקינן מיניה, ולא משום 'לשון אחרון'; דהוא הדין אי אמר איפכא!
  39. ^ והא ליכא למימר דשמואל כבן ננס סבירא ליה, דתפוס לשון אחרון, כדאמר 'ראשון ראשון קנה', דמשמע תפוס לשון אחרון; והאי דאוקי למתניתין דהתם בבא באמצע חדש כו' - היינו טעמא, כדאמרן לעיל: דאיכא למימר 'מיהדר קמהדר ביה', ואיכא למימר 'פרושי קמפרש', אבל היכא דודאי קהדר ביה - סבירא ליה 'תפוס לשון אחרון', כבן ננס - ליכא למימר הכי: דכיון דאמר 'זו דברי בן ננס' משמע דלא סבירא ליה; ועוד: דבהא לא פליג שמואל עליה דרב, דאמר 'חלוקין עליו חביריו על בן ננס', ואשמועינן דההיא משנה דמרחץ - רבנן היא, ולא מספקא לן אי פרושי מפרש אי לא, אלא ודאי מיהדר הדר ביה, ומכחיש לשון אחרון את הראשון, ואפילו הכי קתני 'יחלוקו': דלא אמרינן 'תפוס לשון אחרון', אלא ספיקא היא; וכיון דאשמועינן רב התם גבי מרחץ מיהדר קהדר ביה, ולאו פרושי קא מפרש - שמואל נמי הכי סבירא ליה; ועוד: דשמואל נמי קאמר 'אבל חכמים אומרים כו', אלמא סבירא ליה דההיא משנה דמרחץ - רבנן היא; ומיהו ליתא הלכתא כרב, דאמר בסמוך 'אי הואי התם הוה יהיבנא כוליה למשכיר', דתפוס לשון אחרון כבן ננס, ולא כשמואל דאוקמה בבא באמצע החדש, אלא כרב נחמן, דפליג עלייהו התם, ואמר: קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואפילו בא בסוף החדש - כולו למשכיר, שהספק לאו עכשיו נולד: שמתחלת החדש נולד, והעמד קרקע על חזקתו, ונמצא שדר על בית של חבירו וצריך להעלות לו שכר; ואף על גב דאפיך מיפך, ואמר ליה מעיקרא "מדינר זהב לחדש בשנים עשר זהובים לשנה" קאמר רב נחמן נמי 'כולו למשכיר', דטעמא לאו משום 'תפוס לשון אחרון' הוא, אלא ספוקי מספקא ליה כשמואל רביה, וספיקא שדי לה אתחלת החדש, וקרקע בחזקת בעליו תעמידנו; והכי הלכתא, דאמרינן בפרק 'המקבל', והא קיימא לן כרב נחמן דאמר 'קרקע בחזקת בעליה עומדת' - התם לאו מלתא דעביד לאיגלויי היא כו'; וגבי מתניתין דהכא - נמי ליתא הלכתא כבן ננס לתפוס לשון אחרון, אלא ספיקא היא, כשמואל וכרב נחמן, וקרקע בחזקת בעליה עומדת, והלך אחר פחות שבלשונות, כרבנן, ויד מוכר על העליונה; וגבי 'כור בשלשים סאה בסלע' נמי: כיון דמטלטלי נינהו - מודי רב נחמן דראשון ראשון קנה: דמאי דתפיס - תפיס; דבקרקע הוא דאמרינן 'לעולם בחזקת בעלים הראשונים קיימא', דקרקע אינו נגזלת; אבל במטלטלין - הלך אחר המוחזק משניהם
  40. ^ בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:): ’’אמרי בי רב' - רב הונא; 'והאמר רב הונא אמרי בי רב'? אלא רב המנונא'; כלומר: כל היכא דאמרינן 'אמרי בי רב' דמשמע תלמידי דרב - היינו רב המנונא, שהיה תלמידו של רב, ואמר ההלכה משמו של רב; והכי מוכח לקמן: דפרכינן 'והא אמרה רב חדא זימנא'!?
  41. ^ אמר לחבירו "בכמה חפץ זה"? אמר ליה "איסתרא מאה מעי"; ונתרצו - מאה מעי חייב לו; ואם אמר "מאה מעי איסתרא" - חייב לו איסתרא; איסתרא = סלע מדינה, והוא חצי דינר, שהוא שמיני שבסלע צורי, כדאמרינן ב'החובל' בהתוקע לחבירו (בבא קמא צ:); וחצי דינר = תשעים ושש פרוטות, שהפרוטה אחד משמונה באיסר; והחצי דינר - שלש מעות כסף, שהוא ששה פונדיונין; והפונדיון = שני איסרין; הרי שנים עשר איסרין לחצי דינר; תן לכל איסר שמונה פרוטות - הרי תשעים ושש; נמצא: מאה מעי, דהיינו מאה פרוטות, יתירים על איסתרא ארבע פרוטות; 'מעות' סתם היינו פרוטות של נחשת, והכי מוכח בפרק 'הזהב' (בבא מציעא מה.), דאמרינן: 'תא שמע הפורט סלע ממעות מעשר שני: בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות כו' השתא לבית שמאי לגבי פריטי מחללינן כו'; אבל של כסף: שיש ששה בדינר - נקראין 'מעות כסף'
  42. ^ כבן ננס
  43. ^ כשבא מעשה לפני רבי שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו 'יחלוקו'
  44. ^ משום דתפוס לשון אחרון
  45. ^ לאו משום דאית ליה 'תפוס לשון אחרון' קאמר 'יהיבנא כוליה למשכיר', אלא משום דאיכא למימר
  46. ^ המשך בדף קו,א:
  47. ^ בבא מציעא קב:
  48. ^ ולא מיהדר הדר ביה כלל, אלא נתכוין ליטול דינר זהב לכל חדש, והיה ירא שמא תתעבר השנה, ופירש: "הך שנה דאמרי לך י"ב דינר לשנה - לא בשנה מעוברת קא אמינא, אלא בשנה פשוטה: שמגיע דינר לכל חדש"; דכל היכא דאיכא למימר 'פרושי קמפרש' ולא יסתרו הלשונות זו את זו - יש לנו לומר דמפרש הוא, ואינו חוזר מדיבורו; והלכך ודאי אזיל בתר לשון אחרון, דפירוש הוא לראשון! אבל "איסתרא מאה מעי", שהאיסתרא צ"ו פרוטות, וסותרין הלשונות זה את זה, והאי דקאמר "איסתרא מאה מעי" כאילו אמר "צ"ו מעות מאה מעות" דמי! אלא שכך היו רגילין לדבר: בקוצר לשון, לקרות לצ"ו פרוטות "איסתרא" - התם קאמר רב 'הלך אחר המוחזק', כשמואל ורבנן, דפליגי אבן ננס
  49. ^ רב, דכבן ננס סבירא ליה; והך ד'איסתרא מאה מעי' - לבסוף איתמר; כן נראה בעיני. ובבבא מציעא פרק 'השואל' הכי גרסינן ליה: 'מהו דתימא פרושי קמפרש - קא משמע לן' ולא גרסינן 'אי מהתם הוה אמינא פרושי קא מפרש': דבהא ד'איסתרא מאה מעי', 'פרושי קא מפרש' ליכא למימר: דודאי איסתרא הוי פחות ממאה מעי, ודמי ממש למתניתין: ד'הן חסר הן יתר מדה בחבל'. ורבינו זקני זצ"ל בבבא מציעא (דף קב:) כך פירש 'אי מהתם הוה אמינא טעמא דאיסתרא מאה מעי לאו משום דתפוס לשון אחרון, אלא דהאי כוליה חד לשון הוא, אלא פרושי קמפרש: סלע גדול שיהא שוה מאה פרוטות, וכי אמר ליה "מאה מעי איסתרא" - הכי אמר ליה: מאה פרוטות רעות, שאין שוות אלא סלע'; ולא נהירא לי כלל: דהא רב - לאו דוקא 'איסתרא' נקט, דהוא הדין אי קאמר 'צ"ו פרוטות' - דליכא למימר 'פרושי קמפרש' כי קאמר אחרי כן 'מאה פרוטות'; ועוד: אדרבה! מתניתין איכא למימר פרושי קמפרש [בשני ענינים], כדאמר לעיל, וכדפרישית לבסוף; והשתא דסבירא ליה לרב 'תפוס לשון אחרון' - בעינן לפרושי הא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו '"כור בשלושים, סאה בסלע" - ראשון ראשון קנה': לרב טעמא משום 'תפוס לשון אחרון', ואי אפיך מיפך לומר "סאה בסלע כור בשלשים" - לא קנה עד שימשוך סאה אחרונה; ולשמואל - דמספקא ליה, ואוקימנא לדידיה משום דמאי דתפיס תפיס - בתרוייהו אמרינן 'ראשון ראשון קנה'