ביאור:בבלי בבא בתרא דף קלג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אמר ליה רב כהנא: אילו הדר קני מי לא שקלא? וכיון דאילו הדר קני שקלא - השתא נמי שקלא [1].

ההוא דפלגינהו לנכסיה לאתתיה ולבניה שייר חד דיקלא [2]; סבר רבינא למימר: לית לה [3] אלא חד דיקלא [4]; אמר ליה רב יימר לרבינא: אי לית לה [5] - [6] חד דיקלא נמי לית לה [7]; אלא מיגו דנחתא לדיקלא, נחתא נמי לכולהו נכסי [8].

[9]

אמר רב הונא: שכיב מרע [10] שכתב כל נכסיו לאחר [11], רואין: אם [12] ראוי ליורשו [13] - נוטלן משום ירושה [14], ואם לאו [15] - נוטלן משום מתנה [16].

[## ולא אמרינן 'מתנה על מה שכתוב בתורה, ותנאו בטל, אלא כרבי מאיר בערכין ה,א: תנו רבנן: המעריך פחות מבן חדש: רבי מאיר אומר: נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום. במאי קמיפלגי? רבי מאיר סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה: יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים; ורבנן סברי אדם מוציא את דבריו לבטלה. וכן כאן רבי מאיר אומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואף על פי שאמר בלשון ירושה – הרי כאן מתנה.]

אמר ליה רב נחמן: גנבא גנובי למה לך [17]? אי סבירא לך כרבי יוחנן בן ברוקה [18] - אימא [19] 'הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה' [20], דהא שמעתתיך כרבי יוחנן בן ברוקה הוא דאזלא! דלמא כי הא קאמרת [21]: דההוא דהוה קא שכיב [22], ואמרו ליה "נכסיה למאן? דלמא לפלניא?" ואמר להו "אלא למאן [23]"? [24], ואמרת לן עלה: אם ראוי ליורשו - נוטלן משום ירושה, ואם לאו - נוטלן משום מתנה [25]" [26]?

אמר ליה: אִין, הכי קאמינא [27].

[28]

למאי הלכתא?

סבר רב אדא בר אהבה קמיה דרבא למימר [29]: אם ראוי ליורשו - אלמנתו נזונית מנכסיו [30], ואם לאו [31] - אין אלמנתו נזונית מנכסיו [32]. אמר ליה רבא: [33] מיגרע גרעא [34]? השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו נזונית מנכסיו במתנה דרבנן [35] לא כל שכן [36] [37]!? [38]

אלא אמר רבא [39]: כדשלח רב אחא בר רב עויא: לדברי רבי יוחנן בן ברוקה [40]: [41] "נכסי לך ואחריך לפלוני" [42]: אם היה ראשון ראוי ליורשו [43] - אין לשני במקום ראשון כלום [44], שאין לשון 'מתנה' אלא לשון 'ירושה', וירושה אין לה הפסק [45].

אמר ליה רבא לרב נחמן: והא אפסקה [46]!?

[משיב רב נחמן:] הוא [המצוה נכסיו; או: רבא] סבר: יש לה הפסק, ורחמנא אמר אין לה הפסק [47].


עמוד ב

ההוא דאמר ליה לחבריה [48] "נכסי לך ואחריך לפלוני" [ומת], וראשון ראוי ליורשו; הוה שכיב ראשון - אתא שני, קא תבע. סבר רב עיליש קמיה דרבא למימר: שני נמי שקיל [49] [רבינו גרשום: כלומר: יחלוקו יורשי ראשון עם שני].

אמר ליה: דייני דחצצתא [50] הכי דייני! לאו היינו דשלח רב אחא בר רב עויא [51]!?

אכסיף [52].

קרי עליה [53] (ישעיהו ס כב) [הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום] אני ה' בעתה אחישנה [54].

משנה:

הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי [55], אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו [56].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה - זכור לטוב [57].

[כשיטת בית רבן גמליאל הזקן שהבחין בין מי שתוכו כברו והכניסו לבית המדרש, ומי שלא – הוציא – אביעד.]

גמרא:

איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג [58] או לא?

תא שמע: דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה; הוה ליה עיליתא דדינרי; קם אקדשה. אזיל, נסיב בת גאדיל כלילי דינאי מלכא [59]; אולידה דביתהו, זבין לה ביניתא [60]; קרעה, אשכח בה מרגליתא! אמרה ליה: לא תמטייה למלכא [61] דשקלי לה מינך בדמי קלילי [62]! זיל אמטייה לגבי גזברי [63] ולא תשיימה את [64], דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט [65], אלא לשיימוה אינהו [66]; אמטייה, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי; אמרי ליה: שבע איכא [67], שית ליכא [68].

אמר להו: שבע הבו לי, שית - הרי הן מוקדשות לשמים [69].

עמדו וכתבו [70]: יוסף בן יועזר הכניס אחת [71] ובנו הכניס שש [72].

ואיכא דאמרי [73]: יוסף בן יועזר הכניס אחת ובנו הוציא שבע [74].

מדקא אמרי 'הכניס' [75] - מכלל דשפיר עבד [76]!

אדרבה [77]: מדקא אמרי [78]: '[79] הוציא' - מכלל דלאו שפיר עבד [80]!

אלא מהא ליכא למשמע מינה [81].

מאי הוי עלה?

תא שמע: דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! לא תיהוי 'בי עבורי אחסנתא [82]', ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא [83].

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה; עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל; מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש [84] והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש [85]. בא עליו שמאי במקלו ותרמילו [’מקלו ותרמילו' – ניב לשוני, כנראה; אך שמאי 'דחהו באמת הבנין' –דומה 'למקלו’] [86] [עיין תוספות]; אמר לו: שמאי! אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי;

הערות[עריכה]

  1. ^ אילו קנה נכסים אחרים בתר הכי - לית לה לאשה? – בתמיה: הא ודאי אית לה, דנהי דמחלה שעבודה לבנות בשביל שעשאה שותף ביניהן - חוב כתובתה מיהא לא מחלה: שאם תמצא מקום לטרוף, כגון שיקנה נכסים - טורפת מהם, וכדכתב 'ודעתיד אנא למיקני': שנכסים העתידין לבא ישתעבדו לה; וכיון דאילו הדר קני מאדם אחר, או ממורישיו - אית לה לאשה, השתא נמי: כי נפלו לו מאותן נכסים עצמן - אית לה: דמה לי אותן נכסים עצמן מה לי אחרים!? שאם נתרצית להקנות המתנה לבנות ולמחול להם שעבודה לבעלה - מיהא לא מחלה מידי אם תמצא מקום לגבות! וכן הלכה
  2. ^ כל נכסיו חילק לבניו ולאשתו ובצוואת שכיב מרע, דהיינו עשאה שותף בין הבנים, אלא ששייר דקל אחד שלא פירש למי
  3. ^ ממותר כתובה
  4. ^ אלא ההוא דיקלא, דהא אי לא שייר דיקלא - אבדה כתובתה מן הבנים: שמחלה להם שִעבודה משום דנעשית שותף ביניהן, והשתא נמי זכו הבנים והיא תטרוף את הדקל
  5. ^ אי לית לה כתובתה מחלק הבנים משום דידעה דלית ליה נכסים אחריני, ומחלה להו בשביל שעשאה שותף ביניהם
  6. ^ אי הכי
  7. ^ דהא ידעת ליה להאי דקל ומחלה להו ליורשיו, דכל כתובתה מחלה מהני נכסים דאית ליה משום דעשאה שותף, דמה לי למחול שעבודה מאותן שחלק לבנים ומה לי מן אותו דקל שלא חלק?
  8. ^ אלא מאי אית לן למימר? מאיזה טעם נחתא אדקל לטרוף ממנו? היינו משום דלא מחלה כתובתה שהרי הניח לה מקום קצת לגבות הימנו, כגון האי דקל שלא רצה לחלוק לבניו! ומגו דנחתא אדקל - נחתא נמי אחלק הבנים, דהאי דשתקה ולא ערערה - היינו לפי שהיה מניח לה הדקל, וסברה: "למה אערער עכשיו עד שישומו בית דין את הדקל ואטרפנו, והדר אערער על הבנים ואטרוף מהן המותר", דלא הויא שתיקה דידה מחילה אלא היכא דמחלק כל הנכסים ולא שביק לה מידי; דמשום האי טעמא מספקא לן (לעיל דף קלב:) גבי בריא: דדלמא כיון דאיכא למימר הדר קני סברה "למה אערער עכשיו עד אשר אראה אם אמצא מקום לגבות מצד אחר" וכיון דמשום הכי שתקה - לא הויא שתיקותה הודאה, אלא תלויה ועומדת אם תערער על אלו אם לאו, והכא נמי: כיון דשבק לה מידי למיטרף - להכי שתקה ואחר כך תצעוק על המותר
  9. ^ והשתא שמעינן מהכא דשכיב מרע הכותב כל נכסיו או מחלק לבניו בפני אשתו, וגם לה נתן קרקע כל שהוא ושתקה ולא ערערה, והוא הדין אם כתב כל נכסיו לאחרים בפניה ולה כתב קרקע כל שהוא – קנו, שהרי מחלה להן שעבודה, ולא תטרוף מהן, כרב נחמן, דאמר: 'הואיל ועשאה שותף בין הבנים - אבדה כתובתה' דבעשאה שותף תליא מילתא, לא שנא עם בניו ולא שנא עם אחרים; והכי נמי כשחלק כל נכסיו לאשתו וליורשיו; אבל שייר אפילו דקל אחד - דהיינו קרקע כל שהוא - שלא פירש למי, מגו דהדרא אדיקלא - הדרא ונחתא למגבי מכולהו נכסי, ולא מחלה מידי; ודוקא בשכתב לה קרקע כל שהוא, אבל אם נתן לה מטלטלים ולא קרקע - לא מקריא 'שותף בין הבנים' ולא מחלה מידי, ונחתא אכולהו נכסי, כדאמר רב נחמן: מטלטלי לא קאמרינן והני מילי דאבדה כתובתה מהנהו נכסי שכתב לבניו, אבל אי הדר בתר הכי וקני נכסי אחריני - ואפילו מהנהו נכסי עצמן שחלק לבניו, כגון שמת אחד מבניו בחייו - הדרא וגביא מינייהו מותר כתובתה, שכך כתב לה 'דעתיד אנא למיקני'; ודוקא שכיב מרע, כדאמרן לעיל, אבל בריא שחלק נכסיו לבניו וכתב גם לה קרקע כל שהוא - הא איבעיא ליה לרבא אי מחלה להו שעבודה שעל אותן נכסים אם לאו, ואוקימנא בתיקו; והלכך: כיון דמספקא לן - אמרינן 'המוציא מחבירו' דהיינו אשה – 'עליה להביא הראיה', דבכל דין תיקו - מאן דתפיס תפיס, ומיהו אי הדר קני - אית לה.
  10. ^ משום דאליבא דרבי יוחנן בן ברוקה מיירי, כדלקמן - נקיט 'שכיב מרע', דהא בבריא מיבעיא לן לעיל אי איירי ביה רבי יוחנן בן ברוקה אי לא
  11. ^ סתם ולא פירש לא לשון מתנה ולא לשון ירושה אלא סתמא נכסי לפלוני
  12. ^ אותו מקבל מתנה
  13. ^ כגון בן בין הבנים
  14. ^ כרבי יוחנן בן ברוקה: דכיון דראוי ליורשו - מסתמא להוריש לו נתכוין, הואיל ולא פירש לשון מתנה, אבל גבי ירושה – אינו צריך לפרש, דממילא קא ירית; הלכך כל היכא דאיכא לאוקומה בירושה דתפסה מן התורה - לא מקני ליה מסתמא במתנה למיעקר נחלה דאורייתא
  15. ^ דאינו ראוי לירש
  16. ^ בעל כרחך "נכסי נתונין לפלוני" קאמר, דאין אדם מוציא דבריו בטלין מפיו, ולמתנה איכוין, ולא לירושה, ולכך נוטלן משום מתנה; ולקמן מפרש מאי נפקא לן מינה אם נוטלן משום ירושה או משום מתנה
  17. ^ לסתום דבריך ולמימר רואין כו'
  18. ^ דאמר 'אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין', ולפיכך אתה אומר רואין אם ראוי ליורשו כו'
  19. ^ בהדיא:
  20. ^ ולא תסתיר דבריך לומר כרבי יוחנן בן ברוקה בענין שלא יבינו בני אדם
  21. ^ כל זה אמר ליה רב נחמן לרב הונא
  22. ^ היה נפטר לבית עולמו
  23. ^ כלומר: מאן קא שקיל נכסיי אלא הוא
  24. ^ והוי כמאן דאמר ליה "נכסיי לך"; והיינו שכתב 'דקאמרת' דמה לי כתב מה לי אמר
  25. ^ דמכל מקום שקיל; מיהו אם קרובו וראוי ליורשו - הוי ירושה, ואי לאו הוי מתנה; ד"אלא למאן" וכן "נכסיי לך" - שתי לשונות משמע: כשהוא יורש משמע לשון ירושה, וכשאין ראוי לירש הוי לשון מתנה
  26. ^ שמא אתה לא לכך נתכוונת: לומר דבריך בסתם, ולהשמיענו כרבי יוחנן? אלא עובדא הכי הוה בסתם, כדמפרש ואזיל, ועיקר דבריך באת להשמיענו חילוק בין נטילה משום מתנה לנטילה משום ירושה, כדמפרש ואזיל; ואגב אורחך מיהא שמעינן דסבירא לך כרבי יוחנן, ומיהו עיקר שיטה זו שתפסת - לא לכך באתה, דאם כן היה לך לומר בפירוש 'הלכה כר' יוחנן בן ברוקה'
  27. ^ על הכותב נכסיו סתם באתי להורות דזמנין הוי ירושה וזמנין הוי מתנה
  28. ^ ולקמן מפרש מאי נפקא לן מינה: למאי אתא לאשמועינן.
  29. ^ לפרושי למאי נפקא מינה ומה בא רב הונא ללמדנו
  30. ^ להכי אמר רב הונא דהוי לשון ירושה: שתהא אלמנתו של מת ניזונת מנכסיו שהוריש לזה, כדתנן (כתובות דף צה:): אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, כלומר: יורשין
  31. ^ נוטלן משום מתנה
  32. ^ כדתנן (גיטין דף מח:): 'אין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם', משום דהוי מזונות דבר שאין לו קצבה, ואין יכולין לקוחות להזהר; ובין מתנה ובין מכר הוו משועבדים
  33. ^ וכי בשביל שנתנו במתנת שכיב מרע שאינה קונה אלא מדרבנן, שהרי אין מתנה לאחר מיתה, אלא תקנת חכמים היא שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו עליו
  34. ^ בתמיה
  35. ^ כי הך מתנת שכיב מרע שאין בה קנין אלא מדרבנן, כדפרישית
  36. ^ דניזונת מהן! ולעולם לאו להכי נפקא מינה חילוק שהשמיענו רב הונא בין נוטל משום ירושה ובין נוטל משום מתנה
  37. ^ וכי הורע כחה של אלמנתו בכך השתא בירושה דאורייתא דאלימא כח יורש אם ראוי ליורשו שהתורה זיכתה לו, כדכתיב 'ביום הנחילו את בניו' אפילו הכי אמרינן 'אלמנה ניזונת מנכסי היורש'
  38. ^ ומהכא שמעינן דהא דקיימא לן דמזון האשה והבנות לא טרפא ממשעבדי - הני מילי מתנה גמורה בקנין או מכר גמור, אבל מתנת שכיב מרע - אלמנתו ניזונת מנכסי מקבל מתנה, והוא הדין לבנות.
  39. ^ להכי נפקא מינה בין מתנה לירושה
  40. ^ לעיל בשמעתין פרישית לה
  41. ^ שאם אמר האי שכיב מרע
  42. ^ [או] "ואלא למאן, ואחריו לפלוני", רואין
  43. ^ נוטלו משום ירושה
  44. ^ דכיון דעשאו יורש - וזכה בדין תורה; כי קאמר תו "ואחריו לפלוני" הוי 'מתנה על מה שכתוב בתורה' דאינו יכול לעקור תורת ירושה מאותו שירש כבר; וגם אפילו אם פירש "אני מורישך על מנת שיטול" - האי שני אחריך הוי נמי 'מתנה על מה שכתוב בתורה', והוי המעשה מעשה - והתנאי בטל
  45. ^ אלא ממשמשת עד ראובן, כדנפקא לן מקראי בפירקין (דף קטו:)
  46. ^ דעל תנאי שיטול שני אחריו הוריש לראשון
  47. ^ והוי מתנה על מה שכתוב בתורה, והוי מעשה מעשה והתנאי בטל; והכי הלכתא: כדשלח רב אחא, דהא חזינא עובדא בסמוך כוותיה
  48. ^ הראוי ליורשו, כדמפרש לקמיה
  49. ^ שהרי לא נתן לראשון כי אם כל ימי חייו, ומתנה אינה מתקיימת כי אם לדעת הנותן
  50. ^ דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה, כדין ממון המוטל בספק; ורבינו חננאל פירש 'חצצתא': בית הקברות
  51. ^ וכיון דראשון ראוי ליורשו - אין לשני אחריו כלום
  52. ^ רב עיליש מרבא, פן יאמר רבא בלבו: אילו לא הייתי בכאן - היה דן דין שקר, וכן כל דינין שהוא דן שלא בפני
  53. ^ רבא לנחמו
  54. ^ בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקב"ה - ממציאה להם; אף אתה אני יודע בך שמעולם לא באת תקלה על ידך, שהרי עכשיו זימנני לי הקב"ה קודם שהגעת להוראה, ולא נכשלת
  55. ^ מילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה דאסור לעשות כן
  56. ^ אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלא חרון אף גורם להן: שכועסין עליו דקא עקר נחלה דאורייתא
  57. ^ בגמרא מפרש לה אי לפרושי אתא אי לפלוגי
  58. ^ דאפילו אין בניו נוהגים כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, דדלמא נפקא מיניה זרעא מעליא, כדלקמן
  59. ^ בת מי שמקלע עטרות דינאי המלך
  60. ^ דג לצורך אשתו שילדה
  61. ^ למכרו לצורך עטרות המלך
  62. ^ בזול
  63. ^ של הקדש ויקחנה לאבני אפוד: דנהי דבטלי אורים ותומים לישאל בהן, כדכתיב (עזרא ב) 'עד עמוד כהן לאורים ותומים' כאדם שאומר לחבירו 'עד שיבא משיח', אפוד וחושן מיהא לא בטלו, דאין כהן משמש בלא שמונה בגדים
  64. ^ שלא תפתח לומר: "בכך וכך אתננה להקדש": דכיון דשיימת לה בדמי קלילי - תו לא מצית למישקל מינה טפי
  65. ^ כדכתיב (ויקרא כז) 'ואיש כי יקדיש [וגו’] (דברים כג) 'מוצא שפתיך תשמור' [וגו’]
  66. ^ אלא הגזבר, שהוא בקי - ישיימנה לך, וירא שמים הוא, ולא ישום אותה בזול
  67. ^ מן הי"ג יש שבע להקדש
  68. ^ אבל השש אינן
  69. ^ כלומר: מה ששוה האבן יותר אני מקדיש ממנה לגבוה
  70. ^ נראה בעיני שהיו כותבין חשבונות של הקדש כמה מכניסין וכמה מוציאין; ומיהו מלשון ש'כתבו' דייקינן; ואיכא למימר נמי דלמילף מינה כתבו כן
  71. ^ חדא עיליתא דדינרי
  72. ^ ובנו שהיה סבור שלא ינהוג כשורה - הקדיש שש עליות: שזכות אביו שהקדיש אחת בשביל שלא היה בנו נוהג כשורה גרם לבנו שהוכשר להקדיש שש; ומהכא דייקינן לקמן 'מכלל דשפיר עבד יוסף בן יועזר'; אלמא לא פליגי רבנן עליה, דהא 'עמדו וכתבו' קתני, דהיינו כל חכמי הדור
  73. ^ לגנאי
  74. ^ שלא היה לו לקבל כל (כך) ממון ההקדש להתרוקן מכל וכל, והיה לו להניח בהקדש שתים או אחת, אך הוא גלה דעתו שאם היו כל השלש עשרה עליות בהקדש - היה נוטל את כולן
  75. ^ וקדייק מדקתני ברישא 'ובנו הכניס שש' - שמשבח את הבן
  76. ^ מכלל דהאב שפיר עבד, כרבן שמעון, וכדפרישית; ולאיכא דאמרי לא מסיק השתא אדעתיה ואורחיה דגמרא לאתויי ראיה בכל דוכתא מרישא ומהדר ליה מסיפא
  77. ^ לאיכא דאמרי איכא למידק דרבנן פליגי עליה
  78. ^ מדכתבו כן
  79. ^ ובנו
  80. ^ הכי קאמר: לפי שיוסף בן יועזר הכניס אחד שלא כדין: שלא היה לו להקדיש כל נכסיו, כרבנן דפליגי על רבי שמעון - לפיכך נתגלגלה חובה והוציא בנו שבע: שריקן כל אוצרות הקדש
  81. ^ דהא תנאי היא דפליגי בהכי: תנא דרישא סבירא ליה דלא פליגי, ותנא דאיכא דאמרי סבירא ליה דפליגי; הלכך אנן - אמאן נסמוך?
  82. ^ מקום שמעביר האב נחלה מן הראוי לה, ואפילו להרבות לאחד ולמעט לאחד
  83. ^ אלמא פליגי רבנן עליה, מדקאמר שמואל הכי; דאי לא תימא הכי, שמואל דאמר כמאן? והכי הלכתא, כרבנן, דקם שמואל כוותייהו; ואף על גב דאמר רבי יוחנן 'הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בכל מקום במשנתנו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה - שמואל לית ליה האי כללא; וגם רבא, דקאמר במסכת עבודה זרה בפרק חמישי (דף סט:) 'הלכה כרבן שמעון בן גמליאל' - לית ליה נמי האי כללא; הלכך: כל כללות שבגמרא, כגון 'הלכה כסתם משנה', 'הלכה כרבי עקיבא מחבירו', 'כרבי יוסי מחבירו', 'כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו', 'רבי אליעזר ורבי יהושע - הלכה כרבי יהושע', רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה', וכן 'רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה' - כולהו קיימא לן הכי בר מהיכא דמפרש גמרא דלית הלכתא הכי
  84. ^ לצרכו
  85. ^ ואיכא למימר דלהכי מכר והקדיש מעיקרא: כדי להודיע שמה שמחזיר לבניו - משלו הוא מחזיר, כדאהדר ליה לשמאי כדלקמן
  86. ^ כלומר להתווכח עמו על שעבר דברי המת: שנתכוין לתת לו על מנת שלא יהנו בניו מנכסיו, דכמאן דאמר ליה "הריני נותן לך נכסי על מנת שתמכרם לצרכך, דתהני בדמיהן, ולא על מנת שתתנם לבני", דאיכא אומדן דעתא דלהכי יהיב ליה ואף על פי שלא פירש; והכי קאמר ליה שמאי ליהונתן: חזרה שהחזרת לבניו אינה כלום, דאם כן לא הויא מתנה, והוי כמי שהפקיד לך נכסיו על מנת שלא יהנו בהן בניו, וחזור וקח אותן, דקיימא לן 'מצוה לקיים דברי המת'; ושמאי היה טועה במעשה דבית חורון, דלקמן, דקאמר "לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים", ואמרו חכמים דלא הויא מתנה הואיל ועבר על דעת הנותן, וגם ההקדש לא חל, והכא נמי: כיון שעברת על דברי המת - המתנה אינה מתנה והחזרה אינה חזרה, כי התם: דמתנה בטילה וגם ההקדש לא נתפס; ומיהו לא דמו: דהתם פריש ליה בהדיא "ואינן לפניך אלא על מנת שיבא אביו ויאכל בו", אבל הכא - סתמא קיהיב ליה ליונתן, ולא פירש "על מנת שתהנה בהן אתה ולא בני", הלכך לגמרי יהב ליה לעשות בה כרצונו