ביאור:בבלי בבא בתרא דף קכט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אי לאפוקי מדרבא [1] - מוסיף הוא [2]!?
אי דמר בר רב אשי [3] - [4]לית הלכתא כמר בר רב אשי [5]!? [6]
אי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא - הא איתותבו!?
אלא לאפוקי מדרבי יוחנן [7], ומאתקפתא דמר בר רב אשי [8].
המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד כו' [והשוה להן את הבכור - דבריו קיימין; ואם אמר משום ירושה - לא אמר כלום [9];
כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה - דבריו קיימין [10]]:
היכי דמי מתָנָה 'בתחלה' היכי דמי 'באמצע' היכי דמי 'בסוף'?
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: '"תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשה" [11] - זו היא 'מתנה בתחלה'; "יירשה ותנתן לו" - זו היא 'מתנה בסוף'; "יירשה ותנתן לו ויירשה" - זו היא 'מתנה באמצע'; ודוקא באדם אחד ושדה אחת [12], אבל באדם אחד ושתי שדות [13], [14]שדה אחת ושני בני אדם [15] – לא [16]; רבי אלעזר אומר: אפילו אדם אחד ושתי שדות, שדה אחת ושני בני אדם [17]', - אבל בשתי שדות ושני בני אדם [18] – לא [19].
כי אתא רבין, אמר: "תנתן שדה פלונית לפלוני, ויירש פלוני שדה פלונית" [20]: רבי יוחנן אומר: קנה, רבי אלעזר אומר: לא קנה [21].
אמר ליה אביי לרבין: אנחתת לן חדא [22] ואתקפת לן חדא [23]: בשלמא דרבי אלעזר אדרבי אלעזר לא קשיא: כאן באדם אחד ושתי שדות כאן בשני בני אדם ושתי שדות [24], אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן קשיא!?
אמוראי נינהו [25], ואליבא דרבי יוחנן.
וריש לקיש אמר [26]: לא קנה [27] [28] עד שיאמר [29] "פלוני ופלוני ושדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום" [30].
בפלוגתא [31]:
אמר רב המנונא: לא שנו אלא אדם אחד ושדה אחת, אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם - לא;
ורב נחמן אמר: אפילו אדם אחד ושתי שדות, שדה אחת ושני בני אדם; אבל שתי שדות ושני בני אדם – לא;
ורב ששת אמר: אפילו שתי שדות ושני בני אדם.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה? דתניא: 'האומר "תנו שקל לבני בשבת" [32], וראוין ליתן סלע [33] - נותן להן סלע [34]; ואם אמר "אל תתנו להן אלא שקל" [35] - אין נותנין להן אלא שקל [36]; ואם אמר "אם מתו
יירשו אחרים [37] תחתיהם" - בין שאמר "תנו" בין שאמר "אל תתנו" - אין נותנין להן אלא שקל' [38]; והא הכא [39] דכ'שתי שדות וכשני בני אדם' דמי [40], וקתני דקני!?
הוא מותיב לה והוא מפרק לה [41]: בראוי ליורשו [42], ורבי יוחנן בן ברוקה היא [43].
אמר רב אשי: תא שמע: "נכסי לך [44] ואחריך יירש פלוני [45], ואחרי אחריך יירש פלוני; מת ראשון - קנה שני; מת שני - קנה שלישי; ואם מת שני בחיי ראשון - יחזרו נכסים ליורשי ראשון [46] והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי [47] וקתני דקנה [48]! וכי תימא הכא נמי [49] בראוי ליורשו [50], ורבי יוחנן בן ברוקה היא [51] - אי הכי [52] [53] '[54]מת שני - קנה שלישי [55]'? הא שלח רב אחא בריה דרב עויא: לדברי רבי יוחנן בן ברוקה [56]: '"נכסי לך ואחריך לפלוני", וראשון ראוי ליורשו - אין לשני במקום ראשון כלום', שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק [57]!?
תיובתא דכולהו [58]?
תיובתא.
לימא נמי תיהוי תיובתיה דריש לקיש [59]?
ותסברא? והא אמר רבא [60]: הלכתא כותיה דריש לקיש בהני תלת [61]!
[62] לא קשיא [63]: כאן [64] בתוך כדי דבור [65], כאן [66] לאחר כדי דבור [67];
והלכתא כל תוך כדי דבור כדבור דמי [68] לבר מעבודת כוכבים [69]
הערות[עריכה]
- ^ דאמר: אף בראשון
- ^ והלא מוסיף הוא על דברי רבי אבא דאמר 'שלישי בשני כשר', ואתא איהו למימר דאף בראשון, ואיכא למימר דאפילו רבי אבא מודה, והיא גופה אצטריך לרבי אבא לאשמועינן דשלישי בשני כשר, דאיכא למאן דאמר: בסנהדרין 'פסול' - בפרק 'זה בורר' (דף כח.), ולאו למידק מינה 'הא שלישי בראשון פסול', דדלמא עובדא הוה בשלישי בשני, ושלח ליה דכשר
- ^ דאכשר באבא דאבא
- ^ הא כבר איפסיק ד
- ^ כדאמרינן לעיל; והך דרשה דמר זוטרא - בתר הכי הואי
- ^ והכי נמי הויא: דמר בר רב אשי – תוספת; אלא דעדיפא מינה קא פריך.
- ^ דאמר 'אינו נאמן' כרבנן
- ^ דאתא למימר 'ודאי משיב אבדה הוא', ולית הלכתא כוותיה, כיון דאכתי כשהודה - לא העידו עדים, ולא קמסייעי ליה, איכא למימר דמירתת מינייהו: שאינו יודע מה בלבם, כרבי אבא
- ^ כבר פירשתיה למעלה
- ^ אדם הנותן מתנה לאחר, או שנתן כל נכסיו לאחד מבניו, אם אמר לשון 'מתנה' עם לשון 'ירושה' - דבריו קיימין: דנהי דלא תפיס לשון 'ירושה' לפי שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה, וכמו שלא אמר כלום דמי, לשון מתנה מיהא תפיס, והרי הוא כמי שאומר לשון מתנה לחוד, דקני; ובגמרא מפרש היכי דמי 'מתנה באמצע' או 'בתחלה' או 'בסוף'
- ^ כלומר: ויירש אותה; לישנא דקרא 'וירשוה' (ישעיהו לד): יירשנה ותנתן לו
- ^ דבההוא שדה שנתן לאותו האיש - איכא 'מתנה' בהדי לשון 'ירושה'
- ^ כגון "יירש ראובן שדה פלונית שבמזרח, ותנתן לו לראובן שדה פלונית שבמערב" ההוא דלשון מתנה קני, אבל ההוא דלשון ירושה - לא קני: דמתנה דהיאך לא מסייע לאידך, אלא זאת הוריש לו וזאת נתן לו, ובההיא דירושה הוי 'מתְנֶה על מה שכתוב בתורה' ולא אמר כלום
- ^ וכן ב
- ^ כגון: "ראובן יירש חצי שדה זו, ותנתן חציה לשמעון"
- ^ שמעון קנה, ראובן לא קנה; וכל שכן שני שדות ושני בני אדם, כגון "ראובן יירש שדה פלונית, ולשמעון תנתן שדה פלונית אחרת"
- ^ דכי היכי דנתכוין לזה ליתן במתנה - הכי נמי נתכוין לאידך, הואיל ובדבור אחד נתן לשניהן
- ^ דהוו אנשים מוחלקים ושדות מוחלקים
- ^ לא מהניא מתנה דהאי גברא ושדה שלו לאידך גברא ולאידך שדה; ובסברות בעלמא פליגי
- ^ היינו שתי שדות ושני בני אדם; ומילתא באנפי נפשה היא, ולא איתמר אמתניתין, ומיהו הכי נמי הוה מפרש למתניתין
- ^ ההוא דירושה
- ^ אחד מדבריך נוחה לנו דלא קשיא לן מידי בגוה
- ^ אחד מדבריך קשה לנו
- ^ ההיא דלעיל וההיא סיומא דמלתא דרבי אלעזר, דאמרן לעיל 'אבל שתי שדות ושני בני אדם לא' - גמרא קאמר לה, ולא רבי אלעזר; דאם כן - אמאי הוצרך לומר דרבי אלעזר אדרבי אלעזר לא קשיא? הא בהדיא קאמר לעיל דבשתי שדות ושני בני אדם לא קנה!
- ^ אנא ורב דימי
- ^ בשתי שדות ושני בני אדם
- ^ ההוא דלשון ירושה, ואפילו כי אמר לשניהן ביחד "תנתן שדה פלונית לראובן ושדה פלונית לשמעון ויירשום", דכיון דגופין מוחלקין נינהו וכל אחד הוי מעשה בפני עצמו ולא שייך זה בזה כלל - הלכך שתי לשונות של לשון מתנה וירושה כנגד שני מעשים הן: לאחד לשון מתנה ולאחד לשון ירושה: על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון
- ^ הלכך לא קנו
- ^ עד שיאמר ירושה בתחלה וירושה בסוף ומתנה באמצע:
- ^ דהשתא יליף לשון מתנה מלשון ירושה: דכי היכי דלשון ירושה נאמר לשניהם - גם המתנה שבאמצע נאמרה בעל כרחך לשניהן: דלמאן תרמייה? והלכך צריך לומר כן: 'ראובן ושמעון יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה ויירשום' דעל כרחך יירשו: קמא עולה על ראובן, ובתרא על שמעון; הלכך לשניהן נמי לשון 'מתנָה' קאמר: דאיכא תרתי זימני לשון מתנה, דכתב 'שנתתי להם': דמיעריב אלשון ירושה, ואיכא תרי זימני לשון ירושה; אבל אם אמר "פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית, ותנתן להם שדה פלונית ופלונית ויירשום" הוה אמינא דהאי "ותנתן", "ויירשום" - אשמעון קאי, ולא קנה ראובן: דכיון דשני מעשים הן - יש לחלק להם גם הלשונות; וכן אם אמר "פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה", ולא אמר "ויירשום" לבסוף - אכתי הוה אמינא לראשון לשון ירושה ולשני לשון מתנה: דשתי לשונות כנגד שתי מתנות
- ^ דרב המנונא כרב דימי אמר רבי יוחנן, ורב נחמן כרבי אלעזר, ורב ששת כרבין אליבא דרבי יוחנן
- ^ כגון שכיב מרע; אי נמי בריא וכגון שהלך למדינת הים וצוה ליתן להם כשיעור הזה עד שיכלה הממון כולו
- ^ שקל שבגמרא היינו חצי סלע שהוא שני דינרין
- ^ דלא אמר 'שקל' אלא כדי לזונן בצמצום, שלא יתנו יותר מכדי צרכן
- ^ 'אל תתנו' היינו קפידא
- ^ בשילהי 'מציאת האשה' במסכת כתובות מוקמינן לה כרבי מאיר דאמר 'מצוה לקיים דברי המת'; ומיהו אמרינן התם: 'אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכתא: בין שאמר "תנו" בין שאמר "אל תתנו" - נותנין להן כל צרכן; ומקשינן: והא קיימא לן כרבי מאיר, דאמר 'מצוה לקיים דברי המת'? ומשנינן: הני מילי אחרנייתא, אבל בהא - מינח ניחא ליה, ומאי דאמר - לזרוזינהו הוא דעבד
- ^ פלוני ופלוני ולא בני בניי
- ^ גלי אדעתיה דניחא ליה בצמצום טפי, כי היכי דלישתיור מהנהו נכסי להנהו אחרים, ודוקא קאמר 'שקל'
- ^ דקאמר לשון מתָנָה לבניו, כדקתני "תנו שקל לבני" ולשון ירושה לאחרים, כדקתני "יירשו אחרים", וקתני דקנו הנהו אחרים - דמשום הכי קאמר בסיפא 'אין נותנין להם אלא שקל' כדי לשייר מן הנכסים להנהו אחרים, ואף על גב דכשתי שדות ושני בני אדם דמי: דלבניו נתן שקל בכל שבת כל ימי חייהם, והמותר מוריש לאחרים תחתיהן
- ^ והיינו כעין שתי שדות ושני בני אדם שאין זוכין זה בחיי זה כלל, הלכך 'שתי שדות' נינהו, ואפילו הכי קנו אחרים, דמהני לשון מתָנָה דהאי ולשון ירושה דהיאך, כרב ששת
- ^ דלא תקשי לחביריו
- ^ דהאי דקנו אחרים בלשון ירושה - לאו משום דמהני ליה לשון מתָנָה דאידך' אלא משום דהני אחרים הוו ראוים ליורשו' כגון בניו; והיכי דמי? כגון דלשנים מבניו צוה לתת שקל בשבת, ואם מתו יירש אחד משאר בניו כל המותר ואף על גב דאיכא עוד בנים אחרים ואיכא נמי בנים להני שמתו
- ^ דאמר לקמן דאם אמר על בן בין הבנים "יירש כל נכסיי" - דבריו קיימין; והלכך אין נותנין להם אלא שקל: דניחא ליה דישתייר קצת לזה שהוא אוהב ומתכוין להורישו הכל; ולמאי דאמרינן לקמן דפליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, ומוקמינן לפלוגתא דרבי יוחנן בן ברוקה באחר במקום בת ובת במקום בן, דלרבי יוחנן בן ברוקה יכול להוריש כל נכסיו לההוא הראוי ליורשו אחר מיתת בנו, והכי נמי בראוי ליורשו כגון אחר במקום בן מיירי, והכי קאמר: דאם מתו בניי - יירשו אחיי הראוים ליורשי תחתיהן
- ^ היינו לשון מתנה כלומר נכסיי נתונים לך
- ^ הרי לזה במתנה ולזה בירושה
- ^ דהא מכח השני נתן לשלישי אחריו, וכיון דשני לא זכה - שלישי מנה ליה?
- ^ וכשתי שדות דמי: שאין לשני בחיי ראשון כלום: הרי מתנות מוחלקין ומקבלי מתנות מוחלקין
- ^ ואפילו הכי קתני 'קנה שני' אלמא לשון מתנה דראשון מהני לשני
- ^ האי 'שני'
- ^ כגון בן בין הבנים
- ^ ואגב ריהטיה אשמועינן כרבי יוחנן בן ברוקה, דשני קני בלשון ירושה הואיל וראוי ליורשו במקצת
- ^ דהאי שני ראוי ליורשו ולהכי מהני ביה לשון ירושה כרבי יוחנן בן ברוקה
- ^ אמאי
- ^ כש
- ^ מכחו
- ^ דסבירא ליה דאב יכול להוריש בלשון ירושה לאחד מבניו כל נכסיו
- ^ הא שלח רב אחא כו': דירושה אין לה הפסק; וכיון דהאי שֵני - בתורת ירושה באו לידו, אין כח ביד המת לעקור נחלה מיורשי יורשיו לתתה להאי שלישי, אלא יחזרו נכסים ליורשי שֵני: דכיון דעשאו להאי שני יורש, כי אמר נמי "בתריה דהא יורש אני נותן לשלישי" - הוה ליה מתְנֶה על מה שכתוב בתורה, דכתיב 'ובן אין לו' - עיין עליו: דאשמועינן קרא דכל הקודם בנחלה - יוצאי יריכו קודמין, וכל שכן היכא דהוא עצמו יורש את הנחלה שאין כח בידינו להעבירה מבניו אם אמר לאחד מהם "נכסי לך", כדמפרש לקמיה, וראשון ראוי ליורשו, ולא פירש לא לשון ירושה ולא לשון מתנה - אין לשני במקום ראשון או יורשי ראשון כלום, שאין כאן לשון מתָנָה להאי ראשון, אלא מסתמא ללשון ירושה איכוין הנותן במאי דאמר "נכסיי לך", הואיל וחזי לירש כל הנכסים מן התורה אם ירצה אביו; וכיון דירושה הויא להאי ראשון - אינו יכול להפסיקה, דאין ירושה לחצאין; ולקמן בפרקין פרכינן: הא אפסקה כו', ודוקא לרבי יוחנן בן ברוקה; אבל לרבנן - כיון דאינו יכול להרבות ירושה לזה יותר מזה בלשון 'ירושה' כלל - ודאי מאי דאמר "נכסי לך" לראשון - לשון מתָנה הוא, ויכול להפסיקה ויקנה שלישי
- ^ בר מרבין אליבא דרבי יוחנן, ורב ששת
- ^ דאמר לשון מתנה לזה - לא מהני ללשון ירושה לזה
- ^ בפרק 'החולץ'
- ^ וזו אחת מהן! ואם איתא דהויא ברייתא תיובתיה - לא פסקינן הלכתא הכי
- ^ הא דקתני 'מתנה לזה וירושה לזה דקנו שניהן
- ^ לריש לקיש דאמר 'לא קנה'
- ^ ברייתא דקאמר 'ואחריך יירש פלוני'
- ^ תוך כדי דבור הראשון דקאמר "נכסיי לך", הלכך מהני מתנה דראשון גם לשני
- ^ והאי דקאמר ריש לקיש 'לא קנה' בשתי שדות ושני בני אדם
- ^ האי לשון ירושה היינו לאחר כדי דיבור, ולהכי לא מהני ליה לשון מתָנָה דהאי אלשון ירושה דאידך; והכי קאמר ריש לקיש: לעולם לא קנה בלאחר כדי דבור עד שיאמר "פלוני ופלוני כו'; והלכך: כיון דקאמר לשון מתנה אתרוייהו - אפילו לאחר כדי דבור שפיר דמי; ומיהו רב דימי ורבי אלעזר איתותבו לגמרי, דאמרי 'לא קנה אלא בשדה אחת או אדם אחד אבל שתי שדות ושני בני אדם לא': דלדידהו אפילו תוך כדי דבור אמרי 'לא קנה': דאם איתא דקנה בשתי שדות ושני בני אדם תוך כדי דבור, לישמעינן דקנה, וכל שכן שדה אחת ואדם אחד לרב דימי, ושתי שדות ואדם אחד או שני בני אדם בשדה אחת לרבי אלעזר אפילו לאחר כדי דבור! אלא מדלא ידעו למצוא דליהני לשון מתָנָה ללשון ירושה אלא באדם אחד ובשדה אחת - מכלל דבשתי שדות ובשני בני אדם לעולם לא קנה, בין תוך כדי דבור בין לאחר כדי דבור! 'תוך כדי דבור' היינו כדי שאילת תלמיד לרב, כדאמר בפרק קמא דמסכת מכות (דף ו.): אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: מכדי תוך כדי דבור היכי דמי? - כדי שאילת תלמיד לרב כו' ושאילת תלמיד לרב: "שלום עליך רבי", כדאמרינן בפרק 'מרובה' (בבא קמא דף עג:): 'כי לית ליה לרבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרב "שלום עליך רבי" כו'
- ^ כל שני דברים שאדם מוציא מפיו זה אחר זה בתוך כדי דבור: שסיים דבור הראשון התחיל דבור האחרון - לא חשבינן ליה 'נמלך' אלא הרי הוא כאילו אמר שני דברים ביחד, ואם שניהם יכולים לתפוס: כגון "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - תמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, דהא לשניהן איתכוין, אלא שאין יכול להוציא שני דברים כאחד; ואם האחד יש בו כח לתפוס והאחד אינו כלום - יתפוס האחד, והאחר כמאן דליתיה, כגון ירושה ומתנה: לאחד לשון ירושה בטל ולשון מתנה קונה, ואם שניהם סותרין זה את זה, כי היכי דאמר בפרק 'בית כור' (לעיל דף קד:) כגון 'מדה בחבל הן חסר הן יתר', וכגון 'איסתרא מאה מעי' וכגון מעשה דשכירות מרחץ בי"ב זהובים לשנה בדינר זהב לחדש - יש מהן שאומר תפוס לשון ראשון ויש שאומר שתפוס לשון אחרון, ויש שמספקא ליה, ואומר יחלוקו, ויש שהולך אחר המוחזק; ושם פירשתי דיניהן; והיכא דהדר ביה בהדיא תוך כדי דבור: דאמר "חוזרני בי" - הכל מודים דהויא חזרה
- ^ שאם התפיס או הקצה דבר לעבודת כוכבים, ובתוך כדי דבור חזר בו - אפילו הכי נאסרה משום חומרא דעבודת כוכבים, וכדאמרינן נמי בעבודת כוכבים 'שקץ תשקצנו' דאף על גב דאתי מדינא להיתירא - אסור