ביאור:בבלי בבא בתרא דף קז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

[1] התם [2] עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח [3].

איתמר: אחין שחלקו [4], ובא בעל חוב [5] ונטל חלקו של אחד מהן:

רב אמר: בטלה מחלוקת [6];
ושמואל אמר: ויתר [מראש, בעת החלוקה, על זכות פניה חזרה לאחים שחלקו אתו] [7];
ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע ורביע במעות [8]:

רב אמר 'בטלה מחלוקת': קא סבר האחין שחלקו יורשין הן [9];

ושמואל אמר 'ויתר': קא סבר האחין שחלקו לקוחות הוו, וכלוקח שלא באחריות דמי [10];

רב אסי: מספקא ליה אי יורשין הוו [11] אי לקוחות הוו [12], הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות [13].

אמר רב פפא: הלכתא בכל הני שמעתתא: מקמצין [14]. [לא ברור מדוע אומר הרשב"ם שההלכה כרב, שהרי אומר הרשב"ם שלא בטלה החלוקה; למעשה ההלכה כפי שמסביר אותה היא כשמואל כאשר הופיע אח שהיה בלתי ידוע! האם הרשב"ם סובר שכאן מודה רב לשמואל שם?]

אמימר אמר: בטלה מחלוקת;

והלכתא: בטלה מחלוקת [15].

עיין רא"ש סימן ב

תנו רבנן: 'שלשה שירדו לשׁוּם [16]: אחד אומר במנה [17] ושנים אומרים במאתים, [18], אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה - בָּטֵל יחיד במיעוטו [19]; אחד אומר במנה [20] ואחד אומר בעשרים [21], ואחד אומר בשלשים [22] - נדון במנה [23].

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: נדון בתשעים [24];

אחרים אומרים: עושין שומא ביניהן, ומשלשין [25]'.

מאן דאמר 'נדון במנה' - מילתא מציעתא [26];

רבי אליעזר בר' צדוק אומר נדון בתשעים - קא סבר: הא ארעא


עמוד ב

תשעין [27] שוה [28] והאי דקאמר 'עשרים' - דקא טעי עשרה לאחוריה [29], והאי דקא אמר 'מנה' - קא טעי עשרה לקמיה [30] [31]!

אדרבה! האי ארעא - מאה ועשרה שויא [32], והאי דקאמר מנה - קא טעי עשרה לאחוריה, והאי דקאמר שלשים - קא טעי עשרה לקמיה!?

נקוט מיהת תרי קמאי בידך [33], דמתורת מנה לא מפקי ליה [34].

'אחרים אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשין': קא סברי האי ארעא - תשעין ותלתא ותילתא שויא; האי דקא אמר 'עשרים' - קא טעי תליסר ותילתא לאחוריה, והאי דקאמר 'מנה' - קא טעי תליסר ותילתא לקמיה [35]; ובדין הוא דלימא [36] טפי [37], והאי דלא קאמר - סבר מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי [38].

אדרבה: הא ארעא מאה ותליסר ותלתא שויא; האי דקאמר 'מנה' - קא טעי תליסר ותלתא לאחוריה, והאי דקאמר 'שלשים' - טעי תליסר ותלתא לקמיה, ובדין הוא דקאמר טפי, סבר מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי!?

נקוט מיהת תרי קמאי בידך, דמתורת מאה לא מפקי ליה [39].

אמר רב הונא: הלכה כ'אחרים'.

אמר רב אשי: טעמא ד'אחרים' לא ידעינן [40], הלכתא עבדינן כוותייהו [41]? [42]

[כאן 'אחרים' – בדרך כלל רבי מאיר, ואין הלכה כמותו כי לא ירדו לסוף דעתו!]

תנו דייני גולה [43]: עושין שומא ביניהן ומשלשין [44].

אמר רב הונא: הלכתא כדייני גולה [45].

אמר רב אשי: טעמא דדייני גולה לא ידעינן, הלכתא עבדינן כוותייהו? [46].

[הבאת הדעה שמשלשין לפי 'אחרים' שבמשנה, ושל דייני הגולה – יש לזה משמעות: שגם בארץ ישראל וגם בבל פסקו כך! ולכן לולא הסיכום של הרי"ף יש להניח שכך היה צריך לפסוק גם אם איננו יודעים את הטעם!]

משנה:

האומר לחבירו: "חצי שדה אני מוכר לך" - משמנין ביניהן [47] ונוטל חצי שדהו;

"חציה בדרום אני מוכר לך" - משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום [48];

והוא [49] מקבל עליו [50] מקום הגדר [51], חריץ [52] ובן חריץ [53];

וכמה הוא חריץ? - ששה טפחים [54]; ובן חריץ – שלשה.

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לוקח נוטל כחוש שבו [55].

אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: והא אנן 'משמנין ביניהן' תנן [56]?

אמר ליה: אדאכלת כפנייתא [57] בבבל [58] - תרגימנא [59] מסיפא, דקתני סיפא: '"חציה בדרום אני מוכר לך" - משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום'; ואמאי 'משמנין ביניהן'? והא 'חציה בדרום' אמר ליה [60]? - אלא [61] לדמי [62]; הכא נמי לדמי [63].

מקבל עליו מקום גדר כו':

תאנא: חריץ מבחוץ ובן חריץ מבפנים, וזה וזה אחורי גדר,

הערות[עריכה]

  1. ^ ומשני:
  2. ^ גבי מקח וממכר
  3. ^ כלומר: לכך תקנו ואמרו חכמים שיוכל לחזור עד שימשוך כל מקחו: דבתר דעת הלוקח והמוכר אזלי רבנן, דהכי ניחא לתרוייהו: ניחא ליה ללוקח שיוכלו שניהן לחזור עד גמר משיכת כל המקח, שאם תיזול יוכל הלוקח לחזור; וגם ניחא ליה למוכר: שאם תוקיר בתוך כך יחזור בו! הלכך: לדעת כן מכר מוכר וקנה לוקח: שיחזרו בהן אפילו בסאה אחרונה; ובסיפא דמילתיה דקאמר 'ראשון ראשון קנה' - היינו לפי שכל סאה וסאה משמשכו - נגמרה סחורתו; אבל גבי חלוקת קרקע - ודאי ניחא להו להפטר מהר זה מזה, ויזכה כל אחד ואחד בחלקו, ויטרח בו: ד'קדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא', והלכך התם קם דינא
  4. ^ ובשני אחין מיירי, ומיהו הוא הדין לשלשה
  5. ^ דאבוהון
  6. ^ אותה חלוקה בטלה, וחוזרין וחולקין בשוה מן הנשאר
  7. ^ הפסיד, ואינו חוזר על אחיו כלל
  8. ^ כמו 'או רביע מעות', וכדתנן במסכת יבמות (דף נ.) בפרק 'רבן גמליאל': 'ועשה מאמר ונתן גט ובעל', ואמרינן 'או או' קתני; והכי פירושו: יחזיר לו רביע חלקו, או קרקע או מעות; לא בטלה מחלוקת ליטול מחצה מחלק אחיו, כרב, וגם לא ויתר כשמואל – לגמרי, אלא נוטל רביע קרקע משדה אחיו, דהיינו חצי חציו או רביע יתן לו אחיו מעות, דמצי אמר ליה "אנא הוי מסליקנא ליה לבעל חוב בזוזי, שהרי לא נתחייב לו אבי כי אם זוזי, ולדידך נמי זוזי משלימנא!"; וטעמא מפרש לקמיה: דמספקא ליה אי כרב אי כשמואל, וממון המוטל בספק - חולקין
  9. ^ תורת יורשין יש עליהם לפרוע בין כולן חובת אביהן דמשום חלוקה לא איסתלוק מקרקעי דידהו מבעל חוב דאבוהון דסבירא ליה לרב יש ברירה הוברר הדבר שזכה כל אחד בחלק הראוי לו ונמצא דלא לקחו זה מזה כלום והוא הדין לענין חזרה ביובל דאיכא למאן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל לרב אין מחזירין וכיון דיורשין הוו הלכך מחצית חלקו יחזיר לו
  10. ^ כלקוחות דמו, דאין ברירה, ונמצא שכל אחד נטל חלק אחיו, וכאילו החליפו זה בחלקו של זה דמי, והיינו לקוחות; וכיון דלקוחות נינהו - הא ודאי כלוקח שלא באחריות דמו, כאילו אמרו זה לזה "איני מקבל אחריות חלקך עלי" דמי, דמסתמא לא מקבלי; דאף על גב דגבי מוכר קרקע לחבירו קיימא לן 'אחריות טעות סופר הוא' אם לא פירש בשטר המכירה - הני מילי היכא דזבין קרקע מחבריה, דלא שדי איניש זוזי בכדִי, אבל לגבי ירושת אחין, דכל אחד נוטל חלקו בההיא הנאה דאיהו לא מקבל אחריות על של חבירו - גמר ומקנה ליה לחבירו חלקו לגמרי שלא יקבל חבירו אחריותו עליו ולא תשתעבד לו שדהו, כי היכי דדידיה לא משעבדא לחבירו
  11. ^ וחייב להחזיר מחצית חלקו, כרב, דעל שניהם לפרוע חובת אביהן
  12. ^ או כלקוחות דמו, ואינו חייב כלום
  13. ^ הלכך יפרע רביע לאחיו מן השדה הנשאר לו, דממון המוטל בספק – חולקין, או רביע מעות יחזיר לו, דאמר ליה "אנא הוו לי זוזי והוה מסליקנא ליה בזוזי, ובשביל עניותך לא אפסיד נחלתי". לשון אחר פירש רבינו זקני בבבא קמא בפרק ראשון: 'ורביע במעות ממש, לבד רביע בקרקע, דהיינו כל חלקו בין קרקע ומעות; ומספקא ליה אי כיורשין דמו, וחייב להחזיר מחצית חלקו בקרקע ולא יוכל לסלקו במעות, או כלקוחות דמו, ומיהו כלוקח באחריות דמי, וחייב להחזיר לו מחצית מה שאבד, אבל במעות יכול לסלקו; הלכך יחזיר רביע קרקע כיורשין ורביע ו כמוכר באחריות; ותפוס לשון ראשון; כך פירש רבינו, וכן הוא, שאין ממש בהאי לשון אחרון: דכל היכא דפליגי בגמרא תלתא תנאי או תלתא אמוראי כי האי גוונא: שהאחד ספק לו הלכה כדברי מי מן השנים - הרי הוא רגיל לתפוס כדברי שניהם: במקצת סבירא ליה כי האי, ובמקצת סבירא ליה כאידך; אבל הכא - כיון דמחייב ליה רב אסי להחזיר כל חלקו, כרב, בין קרקע ומעות - אם כן במאי קאי כשמואל? הא רב ושמואל לא פליגי בהכי אם יסלקנו בקרקע או במעות, אלא אם יחזיר לו חלקו אם לאו?!
  14. ^ בשני אחין שחלקו ובא להן אח, ובאחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן - שיקמיץ מחלקו ויתן לזה חצי השדה, כרב, דכיורשין דמו; ומיהו לא בטלה מחלוקת לחזור ולחלוק בגורל, אלא בלא גורל, ויתן לו חצי השדה מאיזה צד שירצה, ובלבד שיהא שוה כאידך חציה
  15. ^ היכא דחלקו שנים לשני חלקים ואחר כך בא להן אח ממדינת הים, או חלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם; אי נמי אי טעו בחלוקה לחלוק ביניהן שדה שגזל אביהן, ונמצא יוצאה מתחת יד אחד מהן, ונמצא שמתחלה נטל האחד יותר מחבירו - דחוזרים וחולקין בשוה, דדמיא לבעל חוב שנטל חלקו של אחד מהן, דחוזרין וחולקין בשוה; והוא הדין אם נטל חצי חלקו: שצריך להפיל גורלות על הכל, דלא פליג רב בנטל בעל חוב חלקו של אחד מהם בין כולו לחציו; ושמעינן נמי מהכא דהאחין שחלקו - כיורשין דמו, ולא כלקוחות
  16. ^ נכסי יתומין למזון האשה והבנות; ואין שומת בית דין בפחות משלשה
  17. ^ דהיינו מאה זוזי
  18. ^ או
  19. ^ כלומר: בטלו דברי היחיד מפני שהוא המעט, וכתיב (שמות כג) 'אחרי רבים להטות'
  20. ^ דהיינו כ"ה סלעים
  21. ^ דהיינו חמשה סלעים פחות, היינו שמונים דינר
  22. ^ דהיינו חמשה סלעים יותר, [ש]הם מאה ועשרים דינר
  23. ^ טעמא דכולהו מפרש ואזיל לקמיה
  24. ^ דינר; מן החמש סלעים שיש בין שנים הפחותין - לוקחין החצי, דהיינו עשרה דינרים, ומוסיפין על של שמונים
  25. ^ כלומר: חושבין בכמה חלוקים, דהיינו ארבעים דינר שיש בשלשים יותר מאותו שאמר עשרים, ומאותן ארבעים תידון בשליש, דהיינו שלשה עשר דינר ושליש דינר על שמונים; וטעמא מפרש לקמיה
  26. ^ דבר השוה הכרע בין שניהם: הוסיף ה' על הממעיט, ופוחת חמשה מן המרבה - ובדין הוא דתידון כוותיה במנה, דהא תרוייהו: של שלשים ושל מנה מודו דשוה מנה; ונראה בעיני דהוא הדין אם אמר בכ"ח סלעים, דלא הוי מציעתא כל כך
  27. ^ דינר
  28. ^ דהיינו כ"ב סלעים וחצי, וכל אחד טועה מעט:
  29. ^ ששוה עשרה יותר, והניח עשרה אחריו שהיה לו לתפוס בחשבונו
  30. ^ שלקח עשרה לפניו, כלומר: יותר מן הראוי הוסיף, ולקח מחשבון שלפניו העתיד לבא, שלא היה ראוי לתפוס
  31. ^ זה שאומר 'עשרים' - מזלזל שתי סלעים ומחצה משויין, וזה שאומר 'מנה' - מעלה בדמים שתי סלעים ומחצה; דניחא ליה למימר ששניהן טועין קצת: זה למעלה וזה למטה, ונאמר דשוה צ' - דהיינו כ"ב סלעים ומחצה, דהשתא אזלינן בתר דברי שנים הפחותים, ו'תפשת מועט תפשת' ולא נלך אחרי מי שאומר מנה, ונימא דהוא לבדו עומד על אמיתתו של דבר מכל וכל, והשאר טעו
  32. ^ והוה ליה למימר: תידון במאה ועשרים, דמאי חזית דאזלת בתר ראשון ושני, אבל השלישי טעה יותר מדאי? אדרבה: תפוס דברי השני והשלישי, אבל הראשון טעה יותר מדאי
  33. ^ כלומר: כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי - יש לנו לילך אחרי שנים הפחותים
  34. ^ כלומר: שלפי דבריהם יש לנו לומר שקרוב למנה שוה אבל לא מנה בכלל ולא אחר תרי בתראי שאומרין יותר ממנה, ד'תפשת מרובה לא תפשת', והרי כולם מודים שקרוב למנה שוה - הלכך יתן תשעים
  35. ^ כדפרישית לעיל; ותנא קמא סבירא ליה דאיכא למימר: דלא טעי איניש כלל, והלכך אמצעי תפוס, והשאר שמא טעו; ורבי אלעזר ברבי צדוק סבר: טעי איניש בעשרה לזלזל או בעשרה להוקיר; ואחרים סברי: טעי איניש בי"ג ושליש בדבר ששוה יותר משמונים
  36. ^ דשויא
  37. ^ מנה וששה דינר ושני שליש דינר, דהיינו י"ג ושליש יתר על שויו
  38. ^ והאי דלא אמר - היינו משום דדיו מה שמוסיף על חבירו עשרים: שחבירו אומר שמונים והוא אומר מנה; ואף על פי שאין אנו יודעין איזה דברי ראשון - אפילו הכי נושאין ונותנין בדבר, וכל אחד יודע מה בלבו של חבירו; ולאחר שנשאו ונתנו בדבר תוקעין את לבם לומר הנראה בעיניהם; וכיון שידע שחבירו רוצה לומר שמונים - ירא הוא לומר יותר ממנה
  39. ^ הך סוגיא כי ההיא דלעיל מפרשא כולה
  40. ^ דלא מסתבר טעמייהו
  41. ^ בתמיה
  42. ^ אלא הלכתא עבדינן כתנא קמא, דאמר: תידון במנה.
  43. ^ שמואל וקרנא
  44. ^ סתם ברייתא שונין כאחרים; והכי גרסינן לה בפירושי רבנו חננאל
  45. ^ דהיינו נמי הלכתא כ'אחרים'; ודלמא חדא מכלל דחבירתה איתמר
  46. ^ ומשום דמילתא דפשיטא היא דהיינו הך - לא חש הגמרא להקשות ולמימר: 'והא אמרה רב הונא חדא זימנא' אלא היכא דלא דמו אהדדי הנהו תרתי מילי - שפיר שיש שינוי לשונות בין זה לזה והטעמים שוין - התם אורחיה דגמרא לפרושי; כן נראה בעיני
  47. ^ מפרש בגמרא
  48. ^ כולה מפרשא בגמרא
  49. ^ מוכר
  50. ^ לתת מחצי שדהו
  51. ^ לגדור זה הלוקח חצי שדהו מכל צד מפני החיות שלא יכנסו לתוכו; דסתם מוכר חצי שדה - מוכר לו כל צרכי שדה; אבל היכא דמכר לו שדה שלם - התם מילתא דפשיטא היא שמכר לו את כולו, ומה יוסיף ליתן לו יותר?
  52. ^ פושיי"ר בלע"ז
  53. ^ חריץ קטן שבין הגדר לחריץ הגדול
  54. ^ רחבו באורך כל השדה; ובגמרא מפרש למה לי כל הני
  55. ^ יד הלוקח על התחתונה, לפיכך נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותו שדה, דדלמא "דמי חצי השדה" אמר לו; לפיכך נוטל מן הכחוש יותר מן החצי, כדי דמי חצי השדה, כדמפרש לקמיה, והיינו רווחא דמוכר: דרוצה אדם בקב עידית יותר משני קבין זיבורית; והא דקתני 'משמנין' - היינו כדמפרש בבכורות בפרק 'הלוקח עובר פרתו' [פ"ב מ"ו; דף יז,ב-יח,ב], דקתני 'רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים כו'... ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן' ומפרש רבי יוחנן בגמרא 'וכהן נוטל כחוש' וכל כי הך סוגיא - איתא התם; ומפרש 'מאי 'משמנין'? שומן יהא ביניהן, ואי מייתי כהן ראיה – שקיל' הכא נמי: שומן יהא ביניהן ומה ששוה חצי השדה היפה יותר מן החצי הכחוש - יהא ביניהן, ויוסיף לו מוכר ללוקח מן הקרקע הרבה עד שיהא שוה כחלק היפה שעיכב המוכר לעצמו, כדמפרש לקמיה; ומיהו לגמרי לא יפסיד הלוקח השומן כי התם, דהתם - שמא הכחוש של כהן הוא, הלכך: כיון דלא מצי מייתי ראיה – מפסיד; אבל הכא ודאי מכר לו כל חצי שדהו, והדבר ידוע דכל החצי מוכר, ומן הדין היה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש, אלא משום דמצי אמר ליה: "דמי חצי השדה מכרתי לך", כדלקמן - הלכך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש בשוה חצי השדה
  56. ^ דמשמע יד שניהן שוה ליטול זה כשומא שנוטל זה מן היפה ומן הכחוש, דכי הדדי פלגי בגוף הקרקע! והכי נמי מוכח בבכורות, דהכי משמע ליה 'משמנין' לרבי חייא בר אבא: דכי הדדי פלגי בגוף הקרקע, דאמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן התם: 'והא משמנין ביניהן' תנן' ואמר ליה נמי רבי יוחנן: 'אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא, דקתני 'מת אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה' ואי סלקא דעתא 'משמנין ביניהן' דכי הדדי פלגי - הכא נמי לפלוג כי הדדי! אלא מאי 'משמנין' כו'
  57. ^ תמרים
  58. ^ שהיית מעדן עצמך ולא היית עוסק בתורה; ומקנתרו היה
  59. ^ לרישא
  60. ^ כלומר: אם כדבריך כן הוא, ד"חצי שדה אני מוכר לך" - ממש הוא, למה 'משמנין'? ימתחו קו המדה ויטול הלוקח חציה בדרום, הן כחוש הן יפה, שהרי כך פירש לו "חציה בדרום"! אלא מדקתני אפילו בסיפא 'משמנין'
  61. ^ שמע מינה דהאי דקתני 'משמנין'
  62. ^ לדמי הוא
  63. ^ וכדפרישנא לעיל, כלומר: "מה ששוה חצי שדה זו מכרתי לך מן הקרקע באיזה מקום שארצה אתן לך"; מיהו רישא דמתניתין: שמין כל השדה, ואם עלו דמיה ק' דינר - נותן מוכר ללוקח מה ששוה נ' דינר במקום הכחוש בשדה זו, שיד הלוקח על התחתונה; וזהו פירוש 'משמנין ביניהן'; ו'נוטל חצי שדהו' פירוש: 'כדמי חצי שדהו'; אבל סיפא דמתניתין - אין שמין כל השדה אלא חציה שבדרום, הן כחוש הן יפה, ומה ששוה חציה שבדרום נותן המוכר ללוקח כנגד אותן הדמים באיזה רוח שירצה, דהיינו בכחוש, דיד הלוקח על התחתונה, דדלמא זה שאמר 'חציה שבדרום' = שומת חציה שבדרום קאמר, ולא חציה שבדרום ממש הוא שמכר לו; כן נראה בעיני וכן פירש רבינו חננאל