ביאור:בבלי בבא בתרא דף קכ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אפשר בת מאה ושלשים שנה [1] וקרא לה 'בת' [2]?

[3] דאמר רבי חמא בר חנינא [4]: זו יוכבד [5]: שהורתה בדרך ונולדה בין החומות [6], דכתיב (במדבר כו נט) [ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי] אשר ילדה אותה ללוי במצרים [ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחתם] - לידתה במצרים, והורתה שלא במצרים [7].

[8]

ואמאי קרו לה 'בת'?

אמר רב יהודה בר זבידא: מלמד שנולדו בה סימני נערות: נתעדן הבשר [9] נתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו.

'ויקח' [10]? ויחזור מיבעי ליה [11]?

אמר רב יהודה בר זבידא: מלמד שעשה לה מעשה לקוחין: הושיבה באפריון ואהרן ומרים משוררים לפניה [12] ומלאכי שרת אומרים (תהלים קיג ט) [מושיבי עקרת הבית.] אם הבנים שמחה [הללויה].

להלן [13] מנאן הכתוב דרך גדולתן [14], וכאן [15] דרך חכמתן [16]; מסייעא ליה לרבי אמי, דאמר רבי אמי: בישיבה [17] הלך אחר חכמה [18], במסיבה [19] הלך אחר זקנה.

אמר רב אשי: והוא דמפליג [20] בחכמה [21] והוא דמפליג בזקנה [22].

[23]

[24]

תנא דבי רבי ישמעאל: בנות צלפחד - שקולות היו [25], שנאמר (במדבר לו יא) ותהיינה [מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים] [26] - הויה אחת לכולן.

אמר רב יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים [27], שנאמר (במדבר לו) [זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר] לטוב בעיניהם תהיינה לנשים [אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים]; אלא מה אני מקיים 'אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים'? עצה טובה השיאן הכתוב, שלא ינשאו אלא להגון להן [28].

מותיב רבה: [ויקרא כב,ג: אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני ה’] אמור אליהם - לאותן העומדים על הר סיני [29]; לדורותיכם - אלו דורות הבאים; אם נאמר אבות - למה נאמר בנים, ואם נאמר בנים - למה נאמר אבות? מפני שיש באבות מה שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות: באבות הוא אומר (במדבר לו ח) וכל בת יורשת נחלה [ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו] [30]; והרבה מצות נצטוו בנים שלא נצטוו אבות [31]; הא מפני שיש באבות שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות הוצרך לומר [32]אבות הוצרך לומר [33]בנים [34].

קתני מיהת: 'באבות הוא אומר 'וכל בת יורשת נחלה'!?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לבר מבנות צלפחד [35].

אמר מר: 'באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה'; באבות - אִין בבנים לא! מאי משמע [36]?

אמר רבא: אמר קרא: (במדבר לו ו) זה הדבר [אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים] [37]: דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה [38].

אמר ליה רבה זוטי לרב אשי: אלא מעתה 'זה הדבר' דשחוטי חוץ [ויקרא יז,ב-ג: דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לאמר: איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה] - הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה (דהכי נמי דלא הוזהרו על שחוטי חוץ אלא אותו דור בלבד)?

שאני התם דכתיב (ויקרא יז ז) [ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם] לדורותם.


עמוד ב

'זה הדבר' דראשי המטות (דכתיב (במדבר ל ב-ג) וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו') - הכי נמי דלא יהא נוהג (דין הפרת נדרים) אלא בדור זה (בתמיה)?

אמר ליה: ההוא יליף 'זה' (דהפרת נדרים) 'זה' מהתם (דשחוטי חוץ דכתיב ביה דורות - הכא נמי דורות).

(ופרכינן:) האי (לענין הסבת נחלה) נמי ליליף 'זה' 'זה' מהתם (נילף 'זה' דידיה מ'זה' דשחוטי חוץ לדורות)?!

האי מאי? בשלמא התם (בשחוטי חוץ ובנדרים להכי כתב 'זה' דהא) איצטריך לגזרה שוה (איצטריך להך גזירה שוה דבעינן למימר בסמוך, והלכך דרשינן ליה נמי להא גזירה שוה דאמרן דקיימא לן אין גזירה שוה למחצה); (אבל) הכא (בהסיבת נחלה) למאי איצטריך (לא איצטריך האי 'זה' לשום גזירה שוה אחריתי דנדרשיה נמי למילף 'זה' מ'זה' דשחוטי חוץ לדורות; ולהא גזירה שוה לחוד ליכא למימר דלהכי איצטריך למילף משחוטי חוץ לדורות, דהא לא צריך קרא)!? לשתוק קרא מיניה (דלא נכתביה כלל) ואנא ידענא דלדורות הוא (ואנא ידענא דודאי הסבת נחלה נוהגת לדורות מידי דהוה אשאר מצות דעלמא: דלא גרע האי לאו משאר לאוין שבתורה שהיו נוהגין לעולם! אלא מדכתביה - שמע מינה למעוטי אתא: דאינה נוהגת אלא בדור הזה)!

מאי 'גזירה שוה' (דילפינן 'זה' דנדרים ו'זה' דשחוטי חוץ מהדדי)?

דתניא: נאמר כאן 'זה הדבר' ונאמר להלן (ויקרא טז) 'זה הדבר'; מה להלן (בשחוטי חוץ) אהרן ובניו וכל ישראל (כתיב בהו דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל) - אף כאן (בנדרים) אהרן ובניו וכל ישראל (אהרן ובניו כאילו כתיב בהם וכל ישראל, כדמפרש לקמן למאי הלכתא); ומה כאן ראשי המטות - אף להלן (בשחוטי חוץ) ראשי המטות (ובסמוך מפרש לה);

אמר מר: 'מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל' - למאי הלכתא (בעינן גבי נדרים אהרן ובניו וכל ישראל)?

אמר רב אחא בר יעקב: לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות [39].

והא 'ראשי המטות' כתיב ביה [40]?

כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן [41]: ביחיד מומחה - הכא נמי ביחיד מומחה [42].

'ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות' - למאי הלכתא [43]?

אמר רב ששת: לומר שיש שאלה בהקדש [44].

ולבית שמאי דאמרי: אין שאלה בהקדש [45], דתנן [46]: '[47] בית שמאי אומרים: הקדש טעות – הקדש [48], ובית הלל אומרים: אינו הקדש [49]' [50] - האי 'זה' ו'זה' [51] - מאי עבדי ליה [52]? [53]

'זה הדבר' דשחוטי חוץ מיבעי ליה: על השוחט [54] הוא חייב [55] ואינו חייב על המולק [56]; 'זה הדבר' דראשי המטות מיבעי ליה: לחכם מתיר [57] ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר [58].

ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה - הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו?

[59]

נפקא להו מדתניא: (ויקרא כג מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל; רבי יוסי הגלילי אומר:

הערות[עריכה]

  1. ^ כדלקמן
  2. ^ 'אשה' הוה ליה למיכתב
  3. ^ ומנלן דבת מאה ושלשים היתה? -
  4. ^ לקמן בפירקין, דמבעיא לן דבכללן אתה מוצא שבעים ובפרטן אי אתה מוצא אלא שבעים חסר אחת, ועל זו אמר רבי חמא בר חנינא
  5. ^ ו'בת לוי' דקאמר קרא - היינו בת לוי ממש: בתו של לוי
  6. ^ והא דלא קחשיב לה [התוה בין היורדים] בהדיא - לפי שלא באה למצרים אלא בבטן אמה, ולידתה בין החומות, כלומר בתוך מצרים
  7. ^ ומשום דקאמר 'בדרך' - גבי הורתה קאמר - נמי 'בין החומות' גבי לידתה
  8. ^ 'אשר ילדה' - קרא יתירא הוא, דהא כבר כתיב 'בת לוי'; וישראל עמדו במצרים מאתים ועשר שנה, שכן רמז יעקב לבניו: רד"ו שמה; ובסדר עולם יליף מקרא: נאמר לאברהם בברית בין הבתרים 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' איזה זרע זה? יצחק, שנאמר 'כי ביצחק יקרא לך זרע'; ביצחק הוא אומר 'ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם', ויעקב אבינו אמר לפרעה 'ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה' הרי ס' דיצחק, וק"ל דיעקב - הרי מאה ותשעים, ומאתים וי' עמדו במצרים - הרי ד' מאות שנה שנאמרו לאברהם; וכל ד' מאות שנה היו במצרים אי אפשר לומר, שהרי קהת מיורדי מצרים היה, כדכתיב 'ובני לוי גרשון קהת ומררי' ושני חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה, ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה, ושמונים שנה של משה - הרי ש"נ!? א"כ מה תלמוד לומר 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'? כל זמן שזרעך בארץ לא להם - ת' שנה; נמצאת יוכבד בת ק"ל שנה, שהרי בתחלת ביאת מצרים נולדה, ומשה בן שמוינם שנה היה בצאתם - נשתיירו ק"ל ממאתים ועשר.
  9. ^ החליק כנער קטן
  10. ^ שהרי עברו ימים רבים שלקחה, שהרי כבר נולדו אהרן ומרים
  11. ^ אלא שפירש עמרם ממנה מפני הגזירה שהיו משליכין הזכרים ליאור, ועכשיו החזירה מפני מרים, שנתבאה לו שעתיד בן לצאת ממנו שיושיע את ישראל, כדנפקא לן (סוטה דף יב:) מדכתיב 'מרים הנביאה אחות אהרן': בעוד שהיא 'אחות אהרן', ולא 'אחות משה', שעדיין לא נולד - היתה היא נביאה: שנתנבאה על משה שעתיד להוולד
  12. ^ מתוך שמחה שהיה עתיד משה רבינו לצאת מהן, והיינו דכתיב 'לדעה מה יעשה לו' מה יהיה סוף נבואתה, כדאיתא בסוטה (דף יג.)
  13. ^ כשנישאו בנות צלפחד
  14. ^ דכתיב 'ותהיינה מחלה תרצה חגלה ומלכה ונועה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים' ומסתבר דכך נולדו, כדכתיב 'לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה' (בראשית כט)
  15. ^ כשעמדו לפני משה
  16. ^ כסדר שהן חכמות זו יותר מזו הקדימן הכתוב: 'מחלה נועה חגלה מלכה ותרצה'; ומסברא אמרינן הכי דלא ליקשו קראי אהדדי
  17. ^ בין לדין בין לשאר ישיבות של תורה
  18. ^ משיבין את החכם למעלה מן הזקן, וכדמפרש לקמיה
  19. ^ של משתה והוא הדין לנישואין
  20. ^ החכם
  21. ^ בחכמה אז הלך אחר החכמה ולא אחר זקנה
  22. ^ שזקן מאד - אז חולקין לו כבוד בבית המשתה יותר מן החכם ואף על גב דמופלג ההוא חכם בחכמה, וכגון שהזקן חכם קצת; אבל אם אינו מופלג בזקנה - החכם שהוא מופלג קודם לכבדו
  23. ^ שהחכם מופלג מכל חביריו בחכמה: שחכם הוא מאד; אבל בשביל שהוא חכם מעט מן הזקן - אין מכבדין אותו יותר מן הזקן שהוא חכם קצת; ומבנות צלפחד איכא למילף: דגבי שאילת הדין מקדים הכתוב חכמה תחלה
  24. ^ שמעינן מהכא דחכם מופלג וזקן מופלג שאינו חכם כל כך כבחור, בישיבה - הלך אחר חכמה להושיב החכם בראש ולדבר תחלה; במסיבה - הלך אחר זקנה; והיכא דחכם הוי מופלג בחכמה והזקן אינו מופלג בזקנה – בכל מקום הלך אחר חכמה, אפילו במסיבה, והיכא דהזקן הוי מופלג בזקנה והחכם אינו מופלג בחכמה בכל מקום הלך אחר זקנה, ואפילו בישיבה, הואיל והזקן חכם קצת, אף על פי שהבחור חכם יותר ממנו; והיכא דלא מופלג: לא האי בחכמה ולא האי בזקנה - נראה בעיני דבכל מקום הלך אחר זקנה, מדאמר רב אשי 'והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה' דהיכא דהוו תרוייהו מופלגין - הולכים בישיבה אחר החכם ובמסיבה אחר הזקן, מכלל דהיכא דלא הוו תרוייהו מופלגין - לא האי ולא האי - הולכין בכל מקום אחר אחד מהן, ומדלא פירש - איכא למימר דמסתמא הולכין אחר הזקן, דבשביל שהבחור חכם קצת יותר ממנו - אין לנו לבייש את הזקן, והחכם אינו בוש בכך מאחר שזקן ממנו יודע הוא שבשביל זקנתו חולקין לו כבוד.
  25. ^ ולכך פעמים שהקדים זו לזו ופעמים איפכא, כדדרשינן נמי (מגילה דף יג): 'הוא אהרן ומשה' 'הוא משה ואהרן' - מלמד ששקולין היו ולא תסייעיה לרבי אמי
  26. ^ 'ותהיינה' מיותר הוא, דמצי למכתב 'בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים'
  27. ^ אף על פי ששאר בת יורשת נחלה נאסרה
  28. ^ ואינה מצות עשה
  29. ^ לאותן העומדין על הר סיני נשנה פסוק זה; ומכאן תלמוד לשאר מצות האמורות בתורה סתם: שנאמרו בין לאבות בין לדורות הבאין
  30. ^ ליוצאי מצרים נאמר, כדמפרש לקמיה; אבל לדורות הבאין - ליכא איסור הסבת נחלה
  31. ^ מצות התלויות בארץ: תרומה, ומעשר, חלה, ערלה, ורבעי, לקט, שכחה, ופיאה, וכן הרבה
  32. ^ ל
  33. ^ ל
  34. ^ שאם נכתב סתם ולא פירש לא אבות ולא בנים, הוה אוקימנא ליה באבות, מדלא כתב 'כי תבואו' כדכתב בשאר מצות האמורות לבנים; אי נמי הוי ילפינן 'או' בגזירה שוה, או בבנין אב, או בקל וחומר מאחת ממצות המפורשות לבנים או לאבות, והוי אוקימנא ליה באחת מהן; להכי כתיבי תרוייהו; ומהשתא נילף מהכא לכל מצות הסתומות שנוהגות בין בבנים בין באבות, עד שיפרט לך הכתוב 'כי תבואו' או יכתוב 'לך' 'זה הדבר' להעמידו בדור הזה, כדלקמן
  35. ^ דהאי 'וכל בת יורשת נחלה' - לאו אבנות צלפחד קאי, דהא גלי להו קרא 'לטוב בעיניהם תהיינה לנשים'
  36. ^ דהאי קרא לא משתעי אלא באותו הדור
  37. ^ ולא תסוב נחלה
  38. ^ ועל כרחך האי 'זה' - לאו אבנות צלפחד קאי, אלא א'וכל בת יורשת נחלה', דכתיב בתריה 'ולא תסוב נחלה'
  39. ^ דכתיב 'לא יחל דברו': הוא אינו מיחל, אבל אחרים מתירין לו, כגון שלשה דהוו בית דין, כדאמרינן בסנהדרין (דף ג.); ואפילו לשמואל דאמר התם 'שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו בית דין חצוף' - הני מילי דיני ממונות, אבל למישרי איסור נדר - לא סגי בפחות משלשה; ולהכי אהני גזירה שוה כאילו נכתב בנדרים 'אהרן ובניו וכל ישראל', לומר לך ששקולין כל ישראל להתיר נדרים ואפילו הדיוטות - כאהרן ובניו
  40. ^ דמשמע מומחין
  41. ^ לקמן בשמעתין
  42. ^ בקי בגמרא, כלומר: רב מובהק; והאי דכתב 'ראשי' לשון רבים - מומחין דעלמא קאמר
  43. ^ צריך ראשי המטות גבי שחוטי חוץ
  44. ^ כמו שיש שאלה בנדרים: דבנדרים כתיב 'לא יחל דברו' והוא הדין לכל הקדשות: שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת, ואחר כך הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו, ומצא לו פתח של חרטה, ועקר את ההקדש מעיקרו, ועבדיה כהקדש טעות - איגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם, ופטור מכרת! והוא הדין לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו, כגון תרומות ומעשרות: דאי בעי - מיתשיל עלייהו וחוזרים לטיבלן, כדאמרינן בנדרים בשילהי פרק 'הנודר מן הירק' (דף נט)
  45. ^ אין שאלה בשום הקדש בעולם: דאפילו כשימצא לו החכם פתח של חרטה - אינו יכול להתירו: דאף על גב דעוקר את הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות - אפילו הכי גבי הקדש לא אמרי בית שמאי הכי, דאפילו כשנעשה ההקדש בטעות הידוע למקדיש - חשבי ליה הקדש גמור, כל שכן היכא דהוקדש בלא טעות שלא יועיל פתח החרטה שימצא לו החכם להתירו
  46. ^ תחלת הפרק הוא במסכת נזיר (פ"ה מ"א), כדמפרש התם:
  47. ^ כיצד? אמר "שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש" ויצא לבן:
  48. ^ וכיון דסבירא להו דהוי הקדש אפילו בטעות - כל שכן דסבירא להו דכל הקדש שהוקדש בלא טעות, כגון "שור זה הקדש" - דלא יוכל החכם לעשותו חולין על ידי שום חרטה, דחכם נמי 'הקדש טעות' משוי ליה, והקדש שטעותו ידוע למקדיש
  49. ^ לבית הלל אפילו שאלה אין צריך, שהרי הוא עצמו יודע שלא נתכוין להקדיש את זה, וכיון דחשבי ליה בית שמאי הקדש גמור - אלמא שאילת חכם אין מועיל, ובית הלל אומרים כו' ואפילו שאלה אינו צריך
  50. ^ ואמרינן בגמרא: מאי טעמייהו דבית שמאי? דילפי תחלת הקדש מסוף הקדש: מה תמורה - אפילו בטעות, אף הקדש - אפילו בטעות; ובית הלל סברי: הני מילי תמורה, אבל אחותי הקדש בטעות - לא מחתינן;
  51. ^ זה דשחוטי חוץ וזה דראשי המטות
  52. ^ מאי דרשי בהו? דכיון דלית להו שאלה בהקדש - לית להו גזירה שוה דזה זה כלל, ואפילו למילף נדרים משחוטי חוץ לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, דאין גזירה שוה למחצה
  53. ^ ולקמן בעי להו: 'הדיוטות מנא להו?'
  54. ^ בחוץ
  55. ^ כרת; דאפילו השוחט עוף קדשים בחוץ, כדנפקא לן בתורת כהנים ובזבחים (דף קז.) מ'או אשר ישחט'
  56. ^ ואינו חייב על המליקה של עוף בחוץ; משמע ד'זה' - כענין שמפורש בפרשה חייב, כדכתיב 'כי ישחט' ולא 'כי ימלוק'; הכי גרסינן בתורת כהנים ובנדרים בפרק 'נערה המאורסה': על השחיטה חייב ואינו חייב על המליקה; ולבית הלל, דדרשי ליה לגזירה שוה - נפקא להו מהיכא דנפקא לן בתורת כהנים: תלמוד לומר: 'אשר ישחט': על השחיטה חייב ואין חייב על המליקה
  57. ^ בלשון "מותר לך מותר לך", כדכתיב: 'לא יחל דברו' - הוא דלא יחל, אבל אחרים מוחלין לו, ולשון היתר משמע להו לרבנן האי 'לא יחל'; וטעם יש לדבר: לפי שהחכם אינו מתיר ביום שמעו, כמו בעל: בלא טענה, אלא על ידי שמוצא לו חרטה ועקר את הנדר מעיקרו; הלכך לא שייך ביה לשון הפרה אלא לשון התרה: שהתיר לו איסור על ידי הוראה וטענה גמורה; אבל בעל מיפר לאשתו ביום שמעו בלא חרטה, מגזירת הכתוב, כמו 'והפר את בריתי' (דברים לא): כל דבר קיום הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי 'הפרה'
  58. ^ שאם אמר "מופר לך" - לא אמר כלום; דהכי משמע 'זה הדבר': זה הדִבּוּר, כמו שכתוב בפרשה: מעכב לזה לשון 'התרה', ולזה לשון 'הפרה'; והכי אמרינן בהדיא בפרק 'נערה המאורסה' (נדרים דף עז:): 'אמר רבי יוחנן: חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם - לא אמר כלום, דתניא: 'זה הדבר': חכם מתיר ואין בעל מתיר שיכול' כו' 'ותניא אידך: 'זה הדבר': בעל מיפר ואין חכם מיפר שיכול כו'; ולבית הלל נפקא להו מסברא, כדפרישית לעיל: דבחכם שייך לומר לשון 'היתר' ובבעל לשון 'הפרה'
  59. ^ הפרת נדרים בשלשה היינו התרת חכם, דבעינן בית דין שלשה הדיוטות או יחיד מומחה, דהוה ליה כבית דין; אבל הפרה ממש - סגי בבעל לחודיה, ואפילו הדיוט; והיינו דאמרינן בשילהי מסכת שבת (דף קנז.) דשאלה צריכה בית דין, הפרה אינה צריכה בית דין, והפרה לדורות – נפקא להו לבית שמאי מידי דהוה אשאר מצות, דהאי 'זה', כיון דאיכא למידרשיה למעוטי הפרת חכם והתרת בעל - לא ממעטינן נמי דורות.