ביאור:בבלי בבא בתרא דף פג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

בדורא דרעותא ^[1] ואתו לקמיה דרב יהודה, ואמר ליה ^[2]: 'זיל הב ליה ^[3] כמלא בקר וכליו' ולא הוה ידענא כמלא בקר וכליו כמה הוי; כיון דשמעת להא ^[4] דתנן ^[5] 'לא יטע אדם אילן ^[6] סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנה ארבע אמות', ותני עלה: 'ארבע אמות שאמרו - כדי עבודת הכרם ^[7]' אמינא שמע מינה כמלא בקר וכליו = ארבע אמות.

וכרב יוסף - מי לא תנן ^[8] 'רבי מאיר ורבי שמעון אומרים: ^[9] הנוטע את כרמו שמונה אמות על שמונה מותר להביא זרע לשם' ^[10]!?

אפילו הכי מעשה ^[11] עדיף ^[12].

^[13] בשלמא לרב יוסף ^[14] אליבא דרבי שמעון ^[15]: שמעינן ליה מפוזרין ^[16] ושמעינן ליה רצופין: מפוזרין - הא דאמרן; רצופין – דתנן [כלאים פ"ה מ"ב]: 'כרם הנטוע על פחות מארבע אמות - אינו 'כרם' ^[17], דברי רבי שמעון; וחכמים אומרים: כרם, ורואין את האמצעיים כאילו אינן ^[18]'; אלא לרב נחמן ^[19] אליבא דרבנן ^[20] מפוזרין ^[21] שמעינן ליה ^[22], רצופין מי שמעינן ליה?

^[23] סברא הוא ^[24]: מדלרבי שמעון פלגא ^[25] - לרבנן נמי פלגא ^[26].

אמר רבא: הלכתא מארבע אמות ^[27] ועד שש עשרה ^[28].

תניא כוותיה דרבא: כמה יהו מקורבין? ארבע אמות; וכמה יהו מרוחקין? שש עשרה ^[29] - הרי זה קנה קרקע ואת האילנות ^[30] שביניהן; לפיכך: יבש האילן או נקצץ - יש לו קרקע; פחות מכאן או יתר על כאן, או שלקחן בזה אחר זה - הרי זה לא קנה לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהן; לפיכך: יבש האילן או נקצץ - אין לו קרקע ^[31].

^[32]

בעי רבי ירמיה: כשהוא מודד, ממקום קצר ^[33] הוא מודד ^[34] או ממקום רחב ^[35] הוא מודד? ^[36]

אמר ליה רב גביהה מבי כתיל לרב אשי: תא שמע ^[37], דתנן [כלאים פ"ז מ"א] 'הרכובה שבגפן ^[38] - אינו מודד אלא מעיקר השני ^[39]' ^[40].

בעי רבי ירמיה: מכר לו שלשה בדי אילן ^[41] – מהו ^[42]?

אמר ליה רב גביהה מבי כתיל לרב אשי: תא שמע: דתנן [כלאים פ"ז מ"ב] 'המבריך ^[43] שלשה גפנים ^[44] ועקריהן נראין ^[45]: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם יש ביניהן מארבע אמות ועד שמונה ^[46] – מצטרפין ^[47], ואם לאו - אין מצטרפין'.

בעי רב פפא: מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר – מהו ^[48]? ^[49] שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו ^[50] - מאי?

תיקו.

עמוד ב

בעי רב אשי: ^[51] בור ^[52] - מהו שתפסיק? ^[53] אמת המים מהו שתפסיק? ^[54] רשות הרבים ^[55] – מהו ^[56]? ריכבא דדיקלי ^[57] מהו?

תיקו.

בעא מיניה הלל מרבי: עלה ארז ביניהן ^[58] – מהו ^[59]?

^[60] עלה ברשותא דידיה נפק ^[61]!?

אלא: היה ארז ביניהן ^[62] מהו?

אמר ליה: קנה וקנה ^[63].

כיצד הן עומדים ^[64]?

רב אמר: כשורה ^[65], ושמואל אמר: כחצובא ^[66].

מאן דאמר כשורה - כל שכן כחצובא ^[67], ומאן דאמר כחצובא - אבל כשורה לא; מאי טעמא? משום דמיזדרע בינתייהו.

מתקיף לה רב המנונא: ולמאן דאמר כחצובא - מאי טעמא? דלא מיזדרע בינתייהו? אלא מעתה זבין ליה תלת היגי רומייתא ^[68] - דלא מיזדרע בינתייהו ^[69] - הכי נמי דיש לו קרקע?

אמר ליה: הנך לא חשיבי ^[70], הנך חשיבי ^[71].

משנה:

המוכר ראש בהמה גסה - לא מכר את הרגלים ^[72];

מכר את הרגלים - לא מכר את הראש;

מכר את הקנה ^[73] - לא מכר את הכבד; מכר את הכבד - לא מכר את הקנה;

אבל בדקה: מכר את הראש - מכר את הרגלים; מכר את הרגלים - לא מכר את הראש; מכר את הקנה - מכר את הכבד; מכר את הכבד - לא מכר את הקנה.

ארבע מדות במוכרין ^[74]לוקח יכול לחזור בו; 2</ref> מוכר יכול לחזור בו; 3</ref> אין אחד מהן יכול לחזור בו; 4</ref>שניהן יכולין לחזור בהן - הרי ארבעה; והשתא מפרש להו ואזיל; ומניינא לא למעוטי מידי אתא, אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל ארבעתן: למה הן חלוקין זה מזה</ref>:

1</ref> מכר לו חטין יפות ^[75] ונמצאו רעות - ^[76] הלוקח יכול לחזור בו ^[77];

2</ref> רעות ונמצאו יפות - ^[78] מוכר יכול לחזור בו ^[79];

3</ref> רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות - אין אחד מהם יכול לחזור בו ^[80];

4</ref> שחמתית ^[81] ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית ^[82]; ^[83] עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית; יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין ^[84] ^[85] - ^[86] שניהם יכולין לחזור בהן ^[87].

גמרא:

אמר רב חסדא: מכר לו שוה חמש בשש ^[88] והוקר ועמד על שמנה; מי נתאנה, לוקח? לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום

^[89]

הערות[עריכה]

^ בעיר של רועים שמכר אחד לחבירו שלשה אילנות, ולא היה שמונה אמות ביניהן, ואמר ליה רב יהודה למוכר זיל הב ליה ללוקח הקרקע
^ רב יהודה למוכר
^ ללוקח הקרקע ואע"ג דאין ביניהן אלא
^ לברייתא הנשנית על הא
^ 'בלא יחפור' [פ"ב מ"יב, דף כו,א]:
^ בקצה שדהו
^ כדי שלא תלך מחרישתו לחרוש אילן זה דרך שדה חבירו
^ בתמיה: ואמאי אמר ליה אביי "לא תפלוג עליה דרב נחמן, דתנן..."
^ אף
^ וסיפא דהך דרבי יהודה [במסכת כלאים פ"ד מ"ט] היא
^ דצלמון
^ רב [כלומר: מעשה חשוב ממשנה ללא מעשה]; והלכך אמר ליה אביי 'לא תפלוג עליה דרב נחמן': דמעשה השנוי במשנה מסייעיה; וההיא משנה עיקר טפי מהך דרבי שמעון, דסמכינן אעובדא
^ וקמפרש גמרא:
^ דאמר מארבעה ועד שמונה
^ וסבירא ליה כרבי שמעון; שמעינן דאיירי רבי שמעון מתרוייהו שיעורי כרב יוסף
^ שמונה אמות דהיינו לכל (היותר) רצופין; ארבע אמות לכל (הפחות)
^ אלא 'יער', ומותר בכלאים
^ דכל העומד ליעקר - כעקור דמי; וחומרא היא גבי כלאים
^ דסבירא ליה ט"ז כרבנן
^ בשלמא
^ ט"ז
^ שמעינן ליה ממעשה דצלמון
^ ומשני:
^ דשמונה הוו רצופין
^ מדלרבי שמעון הוי שיעורא דרצופים פלגא דמפוזרין
^ לרבנן נמי פלגא דט"ז הוי 'רצופין'
^ כעובדא דרעותא
^ כעובדא דצלמון; וכולה כרבנן קפסיק, דסבירא במאי דפליגי – פליגי, ובמאי דלא פליגי - לא פליגי: פליגי בשמונה אמות מפוזרין דרבי שמעון, ואמרי ט"ז; אבל ברצופין = ארבע אמות - מודו ליה, ולא נאמר 'מדלרבי שמעון פלגא - לרבנן נמי פלגא
^ כלומר: עד ט"ז אמות, ולא ט"ז בכלל
^ קטנים
^ ליטע אחר במקומו
^ נראה בעיני דהוא הדין למקדיש אילנות: דאיכא נמי האי שיעורא; והך ברייתא דקתני גבי הקדש 'ממטע עשרה לבית סאה' בשילהי 'המוכר את הבית' (לעיל דף עב.) - פליגא אהך ברייתא, דלא שנא מוכר ממקדיש; וראיה לדברי מתוספתא דבבא בתרא (פ"ד) דקתני בתרוייהו 'ממטע י' לבית סאה'.
^ מגובה גזע האילן
^ הט"ז אמות והארבע אמות
^ סמוך לקרקע הוא עב
^ ואית דפתרי 'מקום קצר' = כל הגזע עד הענפים; 'מקום רחב' = מקום הנופות: הענפים, שמרחיבין אילך ואילך; ולא נהירא.
^ דמן הבינוני הוא מודד
^ גפן בחור מרכיבין בגפן זקן; כשהוא מודד ארבע אמות בינתיים כדי שיהו 'שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב'
^ פקק השני
^ כדתניא 'בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה', אבל לא מן העיקר הראשון, שרחב יותר, ולא מן השלישי, שקצר הרבה! אלא מן הבינוני; והוא הדין לאילנות
^ אילן אחד מכר לו שיש לו שלש בדים מרוחקין זה מזה ארבע אמות, והעלה הקרקע שירטון, ונראין בשעת מכירה כשלשה אילנות
^ מי אזלינן בתר גוף האילן, דמיניה קא רבו, ואין לו קרקע? או דלמא כיון דנשרשו כל אחד בקרקע - קנה קרקע, ואף על גב דמיחברי מתחת לקרקע? ואית דמוקמי לה בשלשה אילנות ומכר לו בד בכל אחד, ולא נהירא: דכיון דשייר לעצמו רוב כל בדי אילן, ואילן - שייר גם הקרקע לעצמו
^ כופף אמצעית הגפן בקרקע ומכסהו בקרקע באמצעיתו, וכשנשרש באמצעיתו - חותכין עיקר הראשון, ונעשו שתי גפנים
^ כשהוברכו בקרקע, נעשו ששה, והוי כרם: דבכל ששה איכא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב; והלכך נקט שלשה: דאינו יכול למצוא חמשה גפנים בפחות משלשה: דשתי גפנים מוברכות לא הוו אלא ארבעה
^ כלומר: שהשרישו
^ כרבי מאיר ורבי שמעון לעיל [וכרב יוסף]
^ ואף על גב דכל שתי גפנים ינקי משורש אחד; והוא הדין לשלש בדי אילן דקנה קרקע
^ מי הויא הפלגה ולא מצטרף, דלא דמי לשדה האילן, ולא קנה קרקע? או דלמא קנה
^ ואם תימצי לומר דקנה,
^ כגון שיש לו שני אילנות בקצה שדהו ויש לו עדיין אילן אחד שקנה בשדה חבירו הסמוך לאילנות הללו ויש לו גם הקרקע עם האילן
^ אם תימצי לומר דהנך אין מפסיקין – [אפשר לומר שכך הדין] משום דליכא שום הפסק בינתים, אבל אם יש
^ של מים מכונסים בין שלשה אילנות
^ ואם תימצי לומר דאינו מפסיק, דהא לא מיתחזו המים מבראי, אבל
^ ואם תימצי לומר דלא מפסיק
^ כגון מארבע אמות עד ט"ז, ולא ט"ז בכלל
^ שתפסיק
^ הרכבת דקלים הרבה ביחד דמי להפסקה טפי מכולהו
^ לאחר מכירה
^ מי הוי הפסקה, ולא יקנה קרקע
^ הכי סלקא דעתא השתא, ומתמה עלה:
^ הא ברשותיה דלוקח קאי דכיון דמעיקרא לא היה שום הפסק קנה קרקע וכיון דקנה קרקע הארז שלו הוא דבקרקע שלו גדל
^ בשעת מכירה
^ וגם הארז קנוי לו, כדתניא לעיל: 'ואת האילנות שביניהן'
^ היאך הן נטועין הני שלשה אילנות שיש בהן מארבע ועד ט"ז? היאך סדר נטיעתן דקני קרקע
^ כזה _{* * *} והוי ארבע אמות או עד י"ו בין כל אחד לחבירו
^ קנקן שיש לו שלש רגלים אחד כנגד אויר השתים כזה ^*_*^*
^ דאין הקרקע ראוי לחרישה ולא שיירה לעצמו
^ סנאים או אטדים גדולים, כחצובא
^ ולי נראה אפילו כשורה נמי לא מיזדרע בינתים, שדואגים ללכת בסמוך להם, מפני שנועצים בגוף כקוץ ומכאיב
^ היגי רומייתא
^ ואנן תרתי בעינן: חשיבות דאילנות, והוא דלא מיזדרע
^ ובתוספתא (פ"ד) תני: במה דברים אמורים? במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו - הכל כמנהג המדינה
^ היא הריאה, ונקראת על שם קנה שלה
^ ארבעה דינין חלוקין זה מזה, ואלו הן: 1
^ התנה לו למכור חטים יפות
^ אין זה מקח טעות שיוכלו שניהם לחזור, שהרי חטין התנה לו למכור וחטין מכרו! ואי משום דרעות נינהו - אין זו אלא 'אונאה', כגון אונאת שתות
^ ויכול לוקח לחזור שהרי נתאנה, אבל מוכר שלא נתאנה - לא יכול לחזור, אפילו אם הוקיר השער: דבשעת מכירה לא נתאנה הוא אלא לוקח, ותנן ב'הזהב' (בבא מציעא דף נא.): מי שהוטל עליו אונאה - ידו על העליונה: רצה אומר לו 'תן לי מעותי' או 'תן לי מה שאוניתני'; והכא נמי: מי שנתאנה יכול לחזור בו; ואע"ג דלית הלכתא כי ההיא משנה, דהא פסק רבא ב'הזהב' (שם דף נ:): 'שתות קנה ומחזיר אונאה', ואינו יכול לומר תן לי מעותי; וההיא משנה מוקי לה רבא כרבי יהודה הנשיא, ואיהו סבירא ליה כרבי נתן; אפילו הכי, הכא - גבי יפות ונמצאו רעות - כולי עלמא מודו דיכול לחזור, שהרי הטעהו, ולא היה דעתו ליקח רעות; אבל גבי אונאת שתות: שקנה מה שרוצה לקנות, וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר - התם מחזיר אונאה, משום דכתיב 'אל תונו', אבל המקח קיים, כרבי נתן וכדפסק רבא
^ מוכר נתאנה והלכך
^ ולא לוקח, ואפילו אם הוזל השער
^ ואפילו אם הוקר השער, דנתאנה מוכר, או הוזל השער ונתאנה הלוקח; דסלקא דעתא אמינא דהיכא דהוזל השער ורוצה לוקח לחזור מצי טעין גבי רעות ונמצאו רעות: "אני ליפות נתכוונתי, והאי דאמרי לך 'רעות' - לאו משום דנתרציתי, אלא משום ד'רע רע יאמר הקונה' כדאמר בגמרא; וכן היכא דהוקר השער, ורוצה מוכר לחזור, מצי טעין גבי יפות ונמצאו יפות: "רעות הייתי סבור למכור, והא דאמרי 'יפות' - משום ד'טוב טוב יאמר המוכר', דמד'רע רע יאמר הלוקח' - המוכר אומר 'טוב טוב'; קא משמע לן דתרוייהו לא מצו הדרי, הואיל ונמצא כמו שאמרו שניהן; והוא הדין במוכר סתם שלא פירשו לא רעות ולא יפות, דאין אחד מהן יכול לחזור
^ אדומה על שם חמה שמאדימתן
^ שניהן טעו דכיון דהתנה לו למכור שחמתית - חפץ היה לעכב הלבנה, וגם הלוקח לא היה חפץ בלבנה כי אם בשחמתית
^ וכן כל הנך דקתני ואזיל:
^ אין זה 'יפות ונמצאו רעות', דאיכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא, כדמפרש בגמרא
^ דהוו שני מינין, ואיכא דניחא ליה בהאי ולא ניחא ליה בהאי; הלכך הוי מקח טעות, ושניהן נתאנו
^ הלכך
^ ואף על פי ששוה יפה ממה שקנאו, מיהו אין חפצים במכירה זו לא לוקח ולא מוכר; אבל גבי חטין יפות ורעות - כולי עלמא ניחא להו ביפות ולא ברעות, ורצון המוכר לעכב היפות ולמכור הרעות ודעת הלוקח ביפות ולא ברעות
^ שעתה נתאנה לוקח שתות מעות: שהרי מששה מעות שנתן לו למוכר - לא היה לו ליתן כי אם חמשה, דאינו שוה אלא חמשה
^ אבל שוה ששה בחמשה - דלקמיה הוי שתות מקח, שנתאנה המוכר מפשוט אחד שהוא חלק שש משוייו של מקח ששוה ששה, ובחמשה מכרו, וקרי ליה רב חסדא 'אונאה', וקאמר בתרוייהו שנתאנה יכול לחזור בו - דסבירא ליה כשמואל, דאמר בפרק 'הזהב' (שם דף מט:): אף שתות מעות שנינו: דלא שנא אונאת שתות דמעות או אונאת שתות דמקח דהויא אונאה ויכול לחזור מי שנתאנה, כדתנן: מי שהוטלה האונאה עליו - ידו על העליונה; ותניא כוותיה דשמואל ורב חסדא בפרק 'הזהב' (שם): 'מי שהוטל עליו ידו על העליונה כיצד מכר לו שוה ה' בו' מי נתאנה לוקח יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני מכר לו שוה ו' בה' נתאנה מוכר יד המוכר על העליונה רצה אומר לו תן לי מקחי כו'; ומיהו לית הלכתא כרב חסדא אלא כרבא, דפסק התם: 'הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה'; ומיהו רב חסדא - כסתם מתניתין דהתם סבירא ליה, דמי שהוטל עליו - ידו על העליונה, ואתא למימר דהיכא דמכר לו שוה חמש בשש - דנתאנה לוקח, והיה יכול לחזור בכדי שיראה לתגר או לקרובו, כדאמר בגמרא ב'הזהב' (שם): הוקרו בתוך אותו זמן ועמדו על שמנה - דהשתא לבסוף נתאנה מוכר אפילו ביותר משתות, דהוי ביטול מקח, ורוצה מוכר לחזור עתה, משום דעדיין לא נתקיים המקח לגמרי כל זמן שיכול לוקח לחזור, דעדיין לא הראה לתגר או לקרובו, והלכך: הואיל ובתוך כך נתאנה - גם הוא רוצה לחזור, שהרי עתה נתאנו שניהם - אפילו הכי אינו חוזר, דמי הוא שנתאנה מעיקרא: בשעת מכירה – לוקח, הלכך יכול לחזור בו כל שעה שירצה בתוך זמן הקצוב לו, אבל לא מוכר, שהרי הוא היה המאנה וידו על התחתונה, ואף על פי שלא נתקיים המקח עדיין כשחזר ונתאנה גם הוא

[1] בעיר של רועים שמכר אחד לחבירו שלשה אילנות, ולא היה שמונה אמות ביניהן, ואמר ליה רב יהודה למוכר זיל הב ליה ללוקח הקרקע

[2] רב יהודה למוכר

[3] ללוקח הקרקע ואע"ג דאין ביניהן אלא

[4] לברייתא הנשנית על הא

[5] 'בלא יחפור' [פ"ב מ"יב, דף כו,א]:

[6] בקצה שדהו

[7] כדי שלא תלך מחרישתו לחרוש אילן זה דרך שדה חבירו

[8] בתמיה: ואמאי אמר ליה אביי "לא תפלוג עליה דרב נחמן, דתנן..."

[9] אף

[10] וסיפא דהך דרבי יהודה [במסכת כלאים פ"ד מ"ט] היא

[11] דצלמון

[12] רב [כלומר: מעשה חשוב ממשנה ללא מעשה]; והלכך אמר ליה אביי 'לא תפלוג עליה דרב נחמן': דמעשה השנוי במשנה מסייעיה; וההיא משנה עיקר טפי מהך דרבי שמעון, דסמכינן אעובדא

[13] וקמפרש גמרא:

[14] דאמר מארבעה ועד שמונה

[15] וסבירא ליה כרבי שמעון; שמעינן דאיירי רבי שמעון מתרוייהו שיעורי כרב יוסף

[16] שמונה אמות דהיינו לכל (היותר) רצופין; ארבע אמות לכל (הפחות)

[17] אלא 'יער', ומותר בכלאים

[18] דכל העומד ליעקר - כעקור דמי; וחומרא היא גבי כלאים

[19] דסבירא ליה ט"ז כרבנן

[20] בשלמא

[21] ט"ז

[22] שמעינן ליה ממעשה דצלמון

[23] ומשני:

[24] דשמונה הוו רצופין

[25] מדלרבי שמעון הוי שיעורא דרצופים פלגא דמפוזרין

[26] לרבנן נמי פלגא דט"ז הוי 'רצופין'

[27] כעובדא דרעותא

[28] כעובדא דצלמון; וכולה כרבנן קפסיק, דסבירא במאי דפליגי – פליגי, ובמאי דלא פליגי - לא פליגי: פליגי בשמונה אמות מפוזרין דרבי שמעון, ואמרי ט"ז; אבל ברצופין = ארבע אמות - מודו ליה, ולא נאמר 'מדלרבי שמעון פלגא - לרבנן נמי פלגא

[29] כלומר: עד ט"ז אמות, ולא ט"ז בכלל

[30] קטנים

[31] ליטע אחר במקומו

[32] נראה בעיני דהוא הדין למקדיש אילנות: דאיכא נמי האי שיעורא; והך ברייתא דקתני גבי הקדש 'ממטע עשרה לבית סאה' בשילהי 'המוכר את הבית' (לעיל דף עב.) - פליגא אהך ברייתא, דלא שנא מוכר ממקדיש; וראיה לדברי מתוספתא דבבא בתרא (פ"ד) דקתני בתרוייהו 'ממטע י' לבית סאה'.

[33] מגובה גזע האילן

[34] הט"ז אמות והארבע אמות

[35] סמוך לקרקע הוא עב

[36] ואית דפתרי 'מקום קצר' = כל הגזע עד הענפים; 'מקום רחב' = מקום הנופות: הענפים, שמרחיבין אילך ואילך; ולא נהירא.

[37] דמן הבינוני הוא מודד

[38] גפן בחור מרכיבין בגפן זקן; כשהוא מודד ארבע אמות בינתיים כדי שיהו 'שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב'

[39] פקק השני

[40] כדתניא 'בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה', אבל לא מן העיקר הראשון, שרחב יותר, ולא מן השלישי, שקצר הרבה! אלא מן הבינוני; והוא הדין לאילנות

[41] אילן אחד מכר לו שיש לו שלש בדים מרוחקין זה מזה ארבע אמות, והעלה הקרקע שירטון, ונראין בשעת מכירה כשלשה אילנות

[42] מי אזלינן בתר גוף האילן, דמיניה קא רבו, ואין לו קרקע? או דלמא כיון דנשרשו כל אחד בקרקע - קנה קרקע, ואף על גב דמיחברי מתחת לקרקע? ואית דמוקמי לה בשלשה אילנות ומכר לו בד בכל אחד, ולא נהירא: דכיון דשייר לעצמו רוב כל בדי אילן, ואילן - שייר גם הקרקע לעצמו

[43] כופף אמצעית הגפן בקרקע ומכסהו בקרקע באמצעיתו, וכשנשרש באמצעיתו - חותכין עיקר הראשון, ונעשו שתי גפנים

[44] כשהוברכו בקרקע, נעשו ששה, והוי כרם: דבכל ששה איכא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב; והלכך נקט שלשה: דאינו יכול למצוא חמשה גפנים בפחות משלשה: דשתי גפנים מוברכות לא הוו אלא ארבעה

[45] כלומר: שהשרישו

[46] כרבי מאיר ורבי שמעון לעיל [וכרב יוסף]

[47] ואף על גב דכל שתי גפנים ינקי משורש אחד; והוא הדין לשלש בדי אילן דקנה קרקע

[48] מי הויא הפלגה ולא מצטרף, דלא דמי לשדה האילן, ולא קנה קרקע? או דלמא קנה

[49] ואם תימצי לומר דקנה,

[50] כגון שיש לו שני אילנות בקצה שדהו ויש לו עדיין אילן אחד שקנה בשדה חבירו הסמוך לאילנות הללו ויש לו גם הקרקע עם האילן

[51] אם תימצי לומר דהנך אין מפסיקין – [אפשר לומר שכך הדין] משום דליכא שום הפסק בינתים, אבל אם יש

[52] של מים מכונסים בין שלשה אילנות

[53] ואם תימצי לומר דאינו מפסיק, דהא לא מיתחזו המים מבראי, אבל

[54] ואם תימצי לומר דלא מפסיק

[55] כגון מארבע אמות עד ט"ז, ולא ט"ז בכלל

[56] שתפסיק

[57] הרכבת דקלים הרבה ביחד דמי להפסקה טפי מכולהו

[58] לאחר מכירה

[59] מי הוי הפסקה, ולא יקנה קרקע

[60] הכי סלקא דעתא השתא, ומתמה עלה:

[61] הא ברשותיה דלוקח קאי דכיון דמעיקרא לא היה שום הפסק קנה קרקע וכיון דקנה קרקע הארז שלו הוא דבקרקע שלו גדל

[62] בשעת מכירה

[63] וגם הארז קנוי לו, כדתניא לעיל: 'ואת האילנות שביניהן'

[64] היאך הן נטועין הני שלשה אילנות שיש בהן מארבע ועד ט"ז? היאך סדר נטיעתן דקני קרקע

[65] כזה _{* * *} והוי ארבע אמות או עד י"ו בין כל אחד לחבירו

[66] קנקן שיש לו שלש רגלים אחד כנגד אויר השתים כזה ^*_*^*

[67] דאין הקרקע ראוי לחרישה ולא שיירה לעצמו

[68] סנאים או אטדים גדולים, כחצובא

[69] ולי נראה אפילו כשורה נמי לא מיזדרע בינתים, שדואגים ללכת בסמוך להם, מפני שנועצים בגוף כקוץ ומכאיב

[70] היגי רומייתא

[71] ואנן תרתי בעינן: חשיבות דאילנות, והוא דלא מיזדרע

[72] ובתוספתא (פ"ד) תני: במה דברים אמורים? במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו - הכל כמנהג המדינה

[73] היא הריאה, ונקראת על שם קנה שלה

[74] ארבעה דינין חלוקין זה מזה, ואלו הן: 1

[75] התנה לו למכור חטים יפות

[76] אין זה מקח טעות שיוכלו שניהם לחזור, שהרי חטין התנה לו למכור וחטין מכרו! ואי משום דרעות נינהו - אין זו אלא 'אונאה', כגון אונאת שתות

[77] ויכול לוקח לחזור שהרי נתאנה, אבל מוכר שלא נתאנה - לא יכול לחזור, אפילו אם הוקיר השער: דבשעת מכירה לא נתאנה הוא אלא לוקח, ותנן ב'הזהב' (בבא מציעא דף נא.): מי שהוטל עליו אונאה - ידו על העליונה: רצה אומר לו 'תן לי מעותי' או 'תן לי מה שאוניתני'; והכא נמי: מי שנתאנה יכול לחזור בו; ואע"ג דלית הלכתא כי ההיא משנה, דהא פסק רבא ב'הזהב' (שם דף נ:): 'שתות קנה ומחזיר אונאה', ואינו יכול לומר תן לי מעותי; וההיא משנה מוקי לה רבא כרבי יהודה הנשיא, ואיהו סבירא ליה כרבי נתן; אפילו הכי, הכא - גבי יפות ונמצאו רעות - כולי עלמא מודו דיכול לחזור, שהרי הטעהו, ולא היה דעתו ליקח רעות; אבל גבי אונאת שתות: שקנה מה שרוצה לקנות, וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר - התם מחזיר אונאה, משום דכתיב 'אל תונו', אבל המקח קיים, כרבי נתן וכדפסק רבא

[78] מוכר נתאנה והלכך

[79] ולא לוקח, ואפילו אם הוזל השער

[80] ואפילו אם הוקר השער, דנתאנה מוכר, או הוזל השער ונתאנה הלוקח; דסלקא דעתא אמינא דהיכא דהוזל השער ורוצה לוקח לחזור מצי טעין גבי רעות ונמצאו רעות: "אני ליפות נתכוונתי, והאי דאמרי לך 'רעות' - לאו משום דנתרציתי, אלא משום ד'רע רע יאמר הקונה' כדאמר בגמרא; וכן היכא דהוקר השער, ורוצה מוכר לחזור, מצי טעין גבי יפות ונמצאו יפות: "רעות הייתי סבור למכור, והא דאמרי 'יפות' - משום ד'טוב טוב יאמר המוכר', דמד'רע רע יאמר הלוקח' - המוכר אומר 'טוב טוב'; קא משמע לן דתרוייהו לא מצו הדרי, הואיל ונמצא כמו שאמרו שניהן; והוא הדין במוכר סתם שלא פירשו לא רעות ולא יפות, דאין אחד מהן יכול לחזור

[81] אדומה על שם חמה שמאדימתן

[82] שניהן טעו דכיון דהתנה לו למכור שחמתית - חפץ היה לעכב הלבנה, וגם הלוקח לא היה חפץ בלבנה כי אם בשחמתית

[83] וכן כל הנך דקתני ואזיל:

[84] אין זה 'יפות ונמצאו רעות', דאיכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא, כדמפרש בגמרא

[85] דהוו שני מינין, ואיכא דניחא ליה בהאי ולא ניחא ליה בהאי; הלכך הוי מקח טעות, ושניהן נתאנו

[86] הלכך

[87] ואף על פי ששוה יפה ממה שקנאו, מיהו אין חפצים במכירה זו לא לוקח ולא מוכר; אבל גבי חטין יפות ורעות - כולי עלמא ניחא להו ביפות ולא ברעות, ורצון המוכר לעכב היפות ולמכור הרעות ודעת הלוקח ביפות ולא ברעות

[88] שעתה נתאנה לוקח שתות מעות: שהרי מששה מעות שנתן לו למוכר - לא היה לו ליתן כי אם חמשה, דאינו שוה אלא חמשה

[89] אבל שוה ששה בחמשה - דלקמיה הוי שתות מקח, שנתאנה המוכר מפשוט אחד שהוא חלק שש משוייו של מקח ששוה ששה, ובחמשה מכרו, וקרי ליה רב חסדא 'אונאה', וקאמר בתרוייהו שנתאנה יכול לחזור בו - דסבירא ליה כשמואל, דאמר בפרק 'הזהב' (שם דף מט:): אף שתות מעות שנינו: דלא שנא אונאת שתות דמעות או אונאת שתות דמקח דהויא אונאה ויכול לחזור מי שנתאנה, כדתנן: מי שהוטלה האונאה עליו - ידו על העליונה; ותניא כוותיה דשמואל ורב חסדא בפרק 'הזהב' (שם): 'מי שהוטל עליו ידו על העליונה כיצד מכר לו שוה ה' בו' מי נתאנה לוקח יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני מכר לו שוה ו' בה' נתאנה מוכר יד המוכר על העליונה רצה אומר לו תן לי מקחי כו'; ומיהו לית הלכתא כרב חסדא אלא כרבא, דפסק התם: 'הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה'; ומיהו רב חסדא - כסתם מתניתין דהתם סבירא ליה, דמי שהוטל עליו - ידו על העליונה, ואתא למימר דהיכא דמכר לו שוה חמש בשש - דנתאנה לוקח, והיה יכול לחזור בכדי שיראה לתגר או לקרובו, כדאמר בגמרא ב'הזהב' (שם): הוקרו בתוך אותו זמן ועמדו על שמנה - דהשתא לבסוף נתאנה מוכר אפילו ביותר משתות, דהוי ביטול מקח, ורוצה מוכר לחזור עתה, משום דעדיין לא נתקיים המקח לגמרי כל זמן שיכול לוקח לחזור, דעדיין לא הראה לתגר או לקרובו, והלכך: הואיל ובתוך כך נתאנה - גם הוא רוצה לחזור, שהרי עתה נתאנו שניהם - אפילו הכי אינו חוזר, דמי הוא שנתאנה מעיקרא: בשעת מכירה – לוקח, הלכך יכול לחזור בו כל שעה שירצה בתוך זמן הקצוב לו, אבל לא מוכר, שהרי הוא היה המאנה וידו על התחתונה, ואף על פי שלא נתקיים המקח עדיין כשחזר ונתאנה גם הוא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]

[85]

[86]

[87]

[88]

[89]