ביאור:בבלי בבא בתרא דף נו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ברשות אחת ^[1] – חייב; בשתי רשויות ^[2] – פטור ^[3];

ואמר רבה: ^[4] והוא שיש חיוב חטאת ביניהם ^[5], אבל כרמלית ^[6] – לא ^[7].

אביי אמר: אפילו כרמלית [מחלקת], אבל פיסלא ^[8] – ^[9] לא ^[10].

רבא אמר: אפילו פיסלא ^[11].

ואזדא רבא ^[12] לטעמיה, דאמר רבא: רשות שבת כרשות גיטין דמי ^[13].

^[14] ^[15] אין שם לא מצר ולא חצב ^[16] – מאי ^[17]? ^[18]

פירש רבי מרינוס משמו ^[19]: כל שנקראת על שמו ^[20].

היכי דמי?

אמר רב פפא: דקרו ליה 'בי גרגותא דפלניא' ^[21].

יתיב רב אחא בר עויא קמיה דרבי אסי, ויתיב וקאמר משמיה דרבי אסי בר חנינא: חצובא מפסיק בנכסי הגר

מאי 'חצובא' ^[22]?

אמר רב יהודה אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל ^[23] את הארץ ^[24].

ואמר רב יהודה אמר רב: לא מנה יהושע ^[25] אלא עיירות העומדות על הגבולין ^[26].

אמר רב יהודה אמר שמואל: 'כל שהראהו הקב"ה למשה ^[27] - חייב במעשר ^[28]'.

לאפוקי מאי?

לאפוקי קיני קניזי וקדמוני ^[29].

תניא: רבי מאיר אומר: נפתוחא ערבאה ושלמאה.

רבי יהודה אומר: הר שעיר עמון ומואב;

רבי שמעון אומר: ערדיסקיס אסיא ואספמיא ^[30].

משנה:

היו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממים ^[31] - משלמין לו את הכל ^[32]; שנים בראשונה שנים בשניה ושנים בשלישית ^[33]

עמוד ב

[המשך המשנה]

משלשין ביניהם ^[34] [עיין תוספות];

שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם ^[35] - הרי אלו שלש עדיות ^[36], והן עדות אחת להזמה ^[37].

גמרא:

מתניתין ^[38] - דלא כרבי עקיבא, דתניא: אמר רבי יוסי: כשהלך אבא חלפתא ^[39] אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה, ואמרי לה רבי יוחנן בן נורי אצל אבא חלפתא ללמוד תורה, אמר לו: הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים, שניה בפני שנים, שלישית בפני שנים – מהו?

אמר לו: הרי זו חזקה.

אמר לו: אף אני אומר כן, אלא שרבי עקיבא חולק בדבר זה, שהיה רבי עקיבא אומר: (דברים יט טו) [לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר] 'דבר' ^[40] - ולא חצי דבר ^[41]; ^[42].

ורבנן - האי 'דבר' - ולא חצי דבר - מאי עבדי ליה? אילימא למעוטי ^[43] 'אחד אומר "אחת בגבה" ואחד אומר "אחת בכריסה ^[44]"' - האי 'חצי דבר וחצי עדות ^[45]' היא! אלא ^[46] - למעוטי ^[47] 'שנים אומרים "אחת בגבה ^[48]" ושנים אומרים "^[49] אחת בכריסה"' ^[50].

[עיין תוספות ד"ה אלא, שאם יש לעדות נפקא מינה – אינה 'חצי דבר' אלא 'דבר' שלם.]

אמר רב יהודה: אחד אומר "אכלה חטים" ואחד אומר "אכלה שעורים ^[51]" - הרי זו חזקה ^[52].

מתקיף לה רב נחמן ^[53]: אלא מעתה [עיין תוספות]: אחד אומר "אכלה ראשונה, שלישית וחמישית" ואחד אומר "אכלה שניה רביעית וששית" ^[54] - הכי נמי דהויא חזקה ^[55]?

^[56]

אמר ליה רב יהודה: הכי? השתא: התם, בשתָא דקא מסהיד מר - לא קא מסהיד מר ^[57]; הכא - תרוייהו בחדא שתא קא מסהדי ^[58]; ^[59] מאי איכא למימר ^[60]? ^[61] - בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי ^[62].

שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן - הרי אלו שלש עדיות, והן עדות אחת להזמה:

הערות[עריכה]

^ ברשות הרבים עצמה שהוציא בה חצי גרוגרת ראשון - באותה עצמו הוציא האחרון
^ הרבים המופלגים זה מזה
^ ד'רשויות מחלקות' סבירא ליה
^ אימתי חשיבי שתי רשויות:
^ שיש רשות היחיד בין שתי רשות הרבים: שאם הוציא ממנו להן או מהן הכניס לו - חייב חטאת; הלכך חשיב הפסק לעשותן שתים
^ כגון בקעה שבינתים
^ לא מחלקא להו, דבטל מן התורה להכא ולהכא
^ כגון חתיכת עץ או עמוד שאין גבוה עשרה ואין רוחב ארבעה; אי נמי גבוה עשרה אלא שאין רוחב ארבעה, דהוי מקום פטור: דאפילו מדרבנן מותר לטלטל מתוכו לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכו, וכן מתוכו לרשות היחיד ומרשות היחיד לתוכו; וכיון דבטל לגמרי להכא ולהכא אפילו מדרבנן: דליכא מקום חשוב של ארבעה טפחים
^ הלכך
^ לא הוי הפסק
^ מחלקת הרשויות לפטרו מחיוב שבת: דלא גרע ממצר וחצבא
^ דאמר לעיל 'אפילו לענין שבת'
^ דאמרינן במסכת גיטין ב'הזורק' (דף עז.), דאם הקנה לה חצרו להתגרש וזרק לה גט ונפל על הפיסלא שבחצר - אינה מגורשת, דהא פיסלא - מקום אחר הוא בפני עצמו, ואינו בכלל 'חצר', וחצר הקנה לה, ולא פיסלא: דחד מקום מושיל איניש, תרי מקומות לא מושיל איניש; הכי מפרשינן לה התם; וקאמר רבא: רשות שבת דומה לרשות גיטין, דהכי נמי לענין שבת הויא הך פיסלא מקום חשוב בפני עצמו, ומחלק רשויות, אם הוא ממוצע בינתים - דכי היכי דלא בטיל פיסלא לגבי חצר, הכי נמי לא בטיל הכא לענין שבת לגבי רשות הרבים!
^ וקבעי גמרא: לרבי יוחנן, דאמר 'המיצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר': שלא יקנה בחזקת חבירו עד שיחזיק בשתיהן,
^ ואם
^ - דאינה 'מסויימת במצריה'
^ מה לי אמר רבי יוחנן? כמה צריך להחזיק שיקנה הכל
^ דאילו רב ושמואל אמרו לעיל 'כדאזיל תיירא דתורי והדר'; אלא משום דשמעינן ליה לרבי יוחנן שיעור אחר קבעי ליה;
^ של רבי יוחנן
^ כל שנקראת על שדה אחד בלשון יחיד על שמו: שקורין לה 'שדה פלוני' שאין אומר 'שדות פלוני' - קנה הכל במכוש אחד
^ כל השדה שהיה הגר משקה מבורו - קנה הכל במכוש אחד
^ איזה דבר הוא? ומאי חשיבותו להחשב כמצר
^ בין שבט לשבט, בין איש לאיש
^ לפי שאינו יונק לא מכאן ולא מכאן
^ כדאמר בפרק קמא (לעיל דף יד:) 'יהושע כתב ספרו'
^ כדי להראות התחומין; ופשטיה דקרא אתא לאשמועינן: מה טעם חשב אותן עיירות
^ בשעת מיתתו, כדכתיב: 'ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן' (דברים לד)
^ דהם הם שבעה עממים הכתובים בכל מקום
^ אבל קיני קניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים - לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא, כשיחזירם לנו לעתיד, כדאמר בבראשית רבה; אי נמי אם כבשו ישראל מהם אחרי מות יהושע - כולן פטורין מן המעשר, דכתיב התם 'זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' (שם): 'זאת' למעוטי הני שנתוספו לאברהם על השבועה; כן נראה בעיני; ואף על גב ד'רפאים' נמי כתיב באברהם - לא ממעטינן ליה, דהיינו 'חוי', דלא כתיב התם ומצינו שכבשם משה, דכתיב (דברים ג) 'ההוא יקרא ארץ רפאים' כלומר: היינו רפאים שניתן לאברהם בין הבתרים
^ כולהו הני תנאי בפירוש ד'קיני קניזי וקדמוני' פליגי
^ שבאו שנים ואמרו להם "היאך ראיתם חזקה זו? והלא באותו הזמן עמנו הייתם במקום פלוני"
^ כפי דמי קרקע שהיו רוצים להפסידו - יגבה מהן, כדכתיב (דברים יט) 'כאשר זמם' ~~ולא כאשר עשה~~, לבד קרקע שלו שיטול מן המחזיק
^ דהיינו שלש כתות לשלש השנים: כת לשנה, כת לשנה; אם נמצאו זוממים כולם
^ כל כת תתן השליש דשלש כתות הם, וקיימא לן (מכות ה:) 'אין עדים נעשים זוממין עד שיזומו כולם'
^ דהיינו אח לשנה אח לשנה, ואחד עם האח: שאותו אחד מעיד עם כולן
^ ולהכי כשר עדותן: דאשָתָא דקא מסהיד האי - לא קמסהיד האי, ואין כאן שני עדים קרובים בעדות אחת
^ שאם הוזמו - משלשין ביניהן, וגם אין ניזומין עד שיזומו כולן
^ דחשיב לשלש כתות של עדים עדות אחת לשלש שני חזקה
^ אבי, חלפתא; דרבי יוסי סתם - היינו רבי יוסי בן חלפתא
^ על פי שנים עדים יקום דבר שלם: ישתלם כל הממון על פי עדים השנים
^ כל כת וכת אינה מעידה אלא על שליש החזקה, והיינו שליש דבר ולא דבר שלם, הואיל ואין שני עדים מעידים על כל השלש שנים
^ דלרבי עקיבא לא מהני עדותן כלל, הואיל וכל אחד אין מעיד על חזקה שלימה דשלש שנים, אלא על שליש חזקה והיינו 'חצי דבר'
^ במסכת נדה (דף נב:) אמר: שתי שערות שאמרו - אפילו אחת בגבה ואחת בכריסה;
^ באותו מקום
^ דאין כאן אלא עד אחד לכל שיער, ועד אחד אינו נאמן לעשותה בת עונשין לחייבה, וקרא 'חצי דבר' אתא למעוטי: שהרי 'דבר' כתיב, וחצי עדות למעוטי - לא איצטריך קרא, דבהדיא כתיב 'לא יקום עד אחד וגו'
^ האי 'דבר'
^ 'חצי דבר' דכי האי גוונא: כגון
^ ולא בדקנו יותר
^ אנו בדקנו מלפניה וראינו
^ ואי לאו מיעוטא דקרא: 'דבר' - ולא חצי דבר - לא היה לנו לפסול עדות זה, דעדות זה כשר הוא מאחר שיש שני עדים על כל שיער, שהרי אינן מכחישין כלל זה את זה, אלא כת זו בדקו מגבה וכת שניה בדקו מלפניה, ובשעה אחת ראו שתי שערות אלו מכאן ואלו מכאן: דליכא למימר 'שומא נינהו'; השתא דכתיב 'דבר' - עדותן בטלה: דשתי שערות - דבר אחד הוא, ואין מועילין אלא כשהן ביחד בבת אחת: שאם נראה אחד היום מכאן, ולמחר גדל שני במקום אחר וכבר נשר הראשון - אמרינן 'שומא נינהו', ואין כלום אלא אם כן ישנן ביחד, וכל כת וכת יכול לראות שתי השערות, דהא ביחד היו; נמצא שכל כת - עדות של 'חצי דבר' מעידין, וכל אחד אינו מעיד שהיא גדולה, אלא "חצי סימני גדלות ראינו"; אבל שלש שני חזקה דמתניתין, שאין יכולין להיות כי אם בזה אחר זה, ומי שרואה אכילת שנה זו אינו יכול לראות של שנה שניה אלא אם כן שוהה שנה שניה בזה המלכות! הלכך כל שנה ושנה וכל יום ויום חשיב 'דבר שלם' בפני עצמו, דעל כרחך: כיון דקרא - למעוטי אתא, ומיעוט אחד הוא דאיכא ~~(למימר)~~ - אין לך למעט כי אם חצי דבר דמסתבר טפי למעוטי, דהיינו עדות דשתי שערות בשתי כתות
^ אותן שלש שנים שאתה אומר 'אכלה חטין' - אני מעיד כמותך שאכלה, אבל אכילת שעורים היתה
^ וטעמא מפרש לקמיה
^ ר"נ לא היה יודע טעמו של רב יהודה המפורש לפנינו [להלן]: ד'בין חטין ושעורין טעו אינשי', אלא סבירא ליה דהא דקאמר רב יהודה 'אחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין כו' - לאו באותן שלש שנים דקמסהיד האי - מסהיד האי, דאם כן עדות מוכחשת היא, ותיבטל! אלא סבירא ליה לרב נחמן דהכי קאמר רב יהודה: אחד אומר :אכלה חטין שלש שנים כפי מנהג עובדי אדמה:, ואחד אומר "אכלה שעורים שלש שנים כפי מנהג עובדי אדמה", והיינו שש שנים בדילוג. ושאלתי לעובדי האדמה ואמרו לי שלעולם כך הוא המנהג: שנה אחת חטין ושנה אחת שעורין, כן כל הימים, ואינה צריכה שביתה כלום - הרי זה חזקה: שהרי אין מכחישים זה את זה כלל, וממה נפשך כל אחד מעיד שאכלה שני חזקה, והלכך הויא חזקה, דדמיא להא דרבי יהושע בן קרחה דאמרינן בפירקין (לעיל דף לב.) 'אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד; רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה'; וטעמא דרבי יהושע מפורש בסנהדרין בפרק 'זה בורר': דאף על גב דאמָנָה דקמסהיד האי - לא מסהיד האי, מיהו תרוייהו אמָנֶה קמסהדי, והכא נמי: תרוייהו - אחזקה קמסהדי
^ דהיינו כרב יהודה
^ הא ודאי לא תיהוי חזקה, דלא דמיא כלל לרבי יהושע בן קרחה אלא היכא דאחד אומר "אכלה ראשונה ושניה ושלישית" ואחד אומר אכלה רביעית חמישית וששית, דתרוייהו אחזקה מעלייתא קמסהדי; אבל הכא - לא זה ולא זה מעידים על חזקה רצופה, דחזקה בדילוג אינה כלום!
^ וכן עיקרה של שיטה זו כמו שפירשתיה.
^ וכיון דליכא אלא עד אחד לשנה - חצי עדות הוא
^ כשזה אומר "אכלה חטין" וזה אומר "אכלה שעורים" - אין לנו לחוש ולומר 'דלמא בדילוג קא מסהדי', אלא מסתמא על אותם שלש שזה מעיד - השני נמי מעיד
^ וכיון דעדות שלימה יש על השלש שנים -
^ מה יש פסול עוד
^ אי משום דזה אומר "אכלה שעורים"
^ אין מבינין יפה בין קמת חטים לקמת שעורים

[1] ברשות הרבים עצמה שהוציא בה חצי גרוגרת ראשון - באותה עצמו הוציא האחרון

[2] הרבים המופלגים זה מזה

[3] ד'רשויות מחלקות' סבירא ליה

[4] אימתי חשיבי שתי רשויות:

[5] שיש רשות היחיד בין שתי רשות הרבים: שאם הוציא ממנו להן או מהן הכניס לו - חייב חטאת; הלכך חשיב הפסק לעשותן שתים

[6] כגון בקעה שבינתים

[7] לא מחלקא להו, דבטל מן התורה להכא ולהכא

[8] כגון חתיכת עץ או עמוד שאין גבוה עשרה ואין רוחב ארבעה; אי נמי גבוה עשרה אלא שאין רוחב ארבעה, דהוי מקום פטור: דאפילו מדרבנן מותר לטלטל מתוכו לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכו, וכן מתוכו לרשות היחיד ומרשות היחיד לתוכו; וכיון דבטל לגמרי להכא ולהכא אפילו מדרבנן: דליכא מקום חשוב של ארבעה טפחים

[9] הלכך

[10] לא הוי הפסק

[11] מחלקת הרשויות לפטרו מחיוב שבת: דלא גרע ממצר וחצבא

[12] דאמר לעיל 'אפילו לענין שבת'

[13] דאמרינן במסכת גיטין ב'הזורק' (דף עז.), דאם הקנה לה חצרו להתגרש וזרק לה גט ונפל על הפיסלא שבחצר - אינה מגורשת, דהא פיסלא - מקום אחר הוא בפני עצמו, ואינו בכלל 'חצר', וחצר הקנה לה, ולא פיסלא: דחד מקום מושיל איניש, תרי מקומות לא מושיל איניש; הכי מפרשינן לה התם; וקאמר רבא: רשות שבת דומה לרשות גיטין, דהכי נמי לענין שבת הויא הך פיסלא מקום חשוב בפני עצמו, ומחלק רשויות, אם הוא ממוצע בינתים - דכי היכי דלא בטיל פיסלא לגבי חצר, הכי נמי לא בטיל הכא לענין שבת לגבי רשות הרבים!

[14] וקבעי גמרא: לרבי יוחנן, דאמר 'המיצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר': שלא יקנה בחזקת חבירו עד שיחזיק בשתיהן,

[15] ואם

[16] - דאינה 'מסויימת במצריה'

[17] מה לי אמר רבי יוחנן? כמה צריך להחזיק שיקנה הכל

[18] דאילו רב ושמואל אמרו לעיל 'כדאזיל תיירא דתורי והדר'; אלא משום דשמעינן ליה לרבי יוחנן שיעור אחר קבעי ליה;

[19] של רבי יוחנן

[20] כל שנקראת על שדה אחד בלשון יחיד על שמו: שקורין לה 'שדה פלוני' שאין אומר 'שדות פלוני' - קנה הכל במכוש אחד

[21] כל השדה שהיה הגר משקה מבורו - קנה הכל במכוש אחד

[22] איזה דבר הוא? ומאי חשיבותו להחשב כמצר

[23] בין שבט לשבט, בין איש לאיש

[24] לפי שאינו יונק לא מכאן ולא מכאן

[25] כדאמר בפרק קמא (לעיל דף יד:) 'יהושע כתב ספרו'

[26] כדי להראות התחומין; ופשטיה דקרא אתא לאשמועינן: מה טעם חשב אותן עיירות

[27] בשעת מיתתו, כדכתיב: 'ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן' (דברים לד)

[28] דהם הם שבעה עממים הכתובים בכל מקום

[29] אבל קיני קניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים - לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא, כשיחזירם לנו לעתיד, כדאמר בבראשית רבה; אי נמי אם כבשו ישראל מהם אחרי מות יהושע - כולן פטורין מן המעשר, דכתיב התם 'זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' (שם): 'זאת' למעוטי הני שנתוספו לאברהם על השבועה; כן נראה בעיני; ואף על גב ד'רפאים' נמי כתיב באברהם - לא ממעטינן ליה, דהיינו 'חוי', דלא כתיב התם ומצינו שכבשם משה, דכתיב (דברים ג) 'ההוא יקרא ארץ רפאים' כלומר: היינו רפאים שניתן לאברהם בין הבתרים

[30] כולהו הני תנאי בפירוש ד'קיני קניזי וקדמוני' פליגי

[31] שבאו שנים ואמרו להם "היאך ראיתם חזקה זו? והלא באותו הזמן עמנו הייתם במקום פלוני"

[32] כפי דמי קרקע שהיו רוצים להפסידו - יגבה מהן, כדכתיב (דברים יט) 'כאשר זמם' ~~ולא כאשר עשה~~, לבד קרקע שלו שיטול מן המחזיק

[33] דהיינו שלש כתות לשלש השנים: כת לשנה, כת לשנה; אם נמצאו זוממים כולם

[34] כל כת תתן השליש דשלש כתות הם, וקיימא לן (מכות ה:) 'אין עדים נעשים זוממין עד שיזומו כולם'

[35] דהיינו אח לשנה אח לשנה, ואחד עם האח: שאותו אחד מעיד עם כולן

[36] ולהכי כשר עדותן: דאשָתָא דקא מסהיד האי - לא קמסהיד האי, ואין כאן שני עדים קרובים בעדות אחת

[37] שאם הוזמו - משלשין ביניהן, וגם אין ניזומין עד שיזומו כולן

[38] דחשיב לשלש כתות של עדים עדות אחת לשלש שני חזקה

[39] אבי, חלפתא; דרבי יוסי סתם - היינו רבי יוסי בן חלפתא

[40] על פי שנים עדים יקום דבר שלם: ישתלם כל הממון על פי עדים השנים

[41] כל כת וכת אינה מעידה אלא על שליש החזקה, והיינו שליש דבר ולא דבר שלם, הואיל ואין שני עדים מעידים על כל השלש שנים

[42] דלרבי עקיבא לא מהני עדותן כלל, הואיל וכל אחד אין מעיד על חזקה שלימה דשלש שנים, אלא על שליש חזקה והיינו 'חצי דבר'

[43] במסכת נדה (דף נב:) אמר: שתי שערות שאמרו - אפילו אחת בגבה ואחת בכריסה;

[44] באותו מקום

[45] דאין כאן אלא עד אחד לכל שיער, ועד אחד אינו נאמן לעשותה בת עונשין לחייבה, וקרא 'חצי דבר' אתא למעוטי: שהרי 'דבר' כתיב, וחצי עדות למעוטי - לא איצטריך קרא, דבהדיא כתיב 'לא יקום עד אחד וגו'

[46] האי 'דבר'

[47] 'חצי דבר' דכי האי גוונא: כגון

[48] ולא בדקנו יותר

[49] אנו בדקנו מלפניה וראינו

[50] ואי לאו מיעוטא דקרא: 'דבר' - ולא חצי דבר - לא היה לנו לפסול עדות זה, דעדות זה כשר הוא מאחר שיש שני עדים על כל שיער, שהרי אינן מכחישין כלל זה את זה, אלא כת זו בדקו מגבה וכת שניה בדקו מלפניה, ובשעה אחת ראו שתי שערות אלו מכאן ואלו מכאן: דליכא למימר 'שומא נינהו'; השתא דכתיב 'דבר' - עדותן בטלה: דשתי שערות - דבר אחד הוא, ואין מועילין אלא כשהן ביחד בבת אחת: שאם נראה אחד היום מכאן, ולמחר גדל שני במקום אחר וכבר נשר הראשון - אמרינן 'שומא נינהו', ואין כלום אלא אם כן ישנן ביחד, וכל כת וכת יכול לראות שתי השערות, דהא ביחד היו; נמצא שכל כת - עדות של 'חצי דבר' מעידין, וכל אחד אינו מעיד שהיא גדולה, אלא "חצי סימני גדלות ראינו"; אבל שלש שני חזקה דמתניתין, שאין יכולין להיות כי אם בזה אחר זה, ומי שרואה אכילת שנה זו אינו יכול לראות של שנה שניה אלא אם כן שוהה שנה שניה בזה המלכות! הלכך כל שנה ושנה וכל יום ויום חשיב 'דבר שלם' בפני עצמו, דעל כרחך: כיון דקרא - למעוטי אתא, ומיעוט אחד הוא דאיכא ~~(למימר)~~ - אין לך למעט כי אם חצי דבר דמסתבר טפי למעוטי, דהיינו עדות דשתי שערות בשתי כתות

[51] אותן שלש שנים שאתה אומר 'אכלה חטין' - אני מעיד כמותך שאכלה, אבל אכילת שעורים היתה

[52] וטעמא מפרש לקמיה

[53] ר"נ לא היה יודע טעמו של רב יהודה המפורש לפנינו [להלן]: ד'בין חטין ושעורין טעו אינשי', אלא סבירא ליה דהא דקאמר רב יהודה 'אחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין כו' - לאו באותן שלש שנים דקמסהיד האי - מסהיד האי, דאם כן עדות מוכחשת היא, ותיבטל! אלא סבירא ליה לרב נחמן דהכי קאמר רב יהודה: אחד אומר :אכלה חטין שלש שנים כפי מנהג עובדי אדמה:, ואחד אומר "אכלה שעורים שלש שנים כפי מנהג עובדי אדמה", והיינו שש שנים בדילוג. ושאלתי לעובדי האדמה ואמרו לי שלעולם כך הוא המנהג: שנה אחת חטין ושנה אחת שעורין, כן כל הימים, ואינה צריכה שביתה כלום - הרי זה חזקה: שהרי אין מכחישים זה את זה כלל, וממה נפשך כל אחד מעיד שאכלה שני חזקה, והלכך הויא חזקה, דדמיא להא דרבי יהושע בן קרחה דאמרינן בפירקין (לעיל דף לב.) 'אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד; רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה'; וטעמא דרבי יהושע מפורש בסנהדרין בפרק 'זה בורר': דאף על גב דאמָנָה דקמסהיד האי - לא מסהיד האי, מיהו תרוייהו אמָנֶה קמסהדי, והכא נמי: תרוייהו - אחזקה קמסהדי

[54] דהיינו כרב יהודה

[55] הא ודאי לא תיהוי חזקה, דלא דמיא כלל לרבי יהושע בן קרחה אלא היכא דאחד אומר "אכלה ראשונה ושניה ושלישית" ואחד אומר אכלה רביעית חמישית וששית, דתרוייהו אחזקה מעלייתא קמסהדי; אבל הכא - לא זה ולא זה מעידים על חזקה רצופה, דחזקה בדילוג אינה כלום!

[56] וכן עיקרה של שיטה זו כמו שפירשתיה.

[57] וכיון דליכא אלא עד אחד לשנה - חצי עדות הוא

[58] כשזה אומר "אכלה חטין" וזה אומר "אכלה שעורים" - אין לנו לחוש ולומר 'דלמא בדילוג קא מסהדי', אלא מסתמא על אותם שלש שזה מעיד - השני נמי מעיד

[59] וכיון דעדות שלימה יש על השלש שנים -

[60] מה יש פסול עוד

[61] אי משום דזה אומר "אכלה שעורים"

[62] אין מבינין יפה בין קמת חטים לקמת שעורים

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]