ביאור:בבלי בבא בתרא דף לד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

"היכי נידיינוה דייני להאי דינא ^[1]? לישלם ^[2] - ליכא תרי סהדי ^[3]!? ליפטריה ^[4] - איכא חד סהדא ^[5]!? לישתבע ^[6] - ^[7] הא אמר "מיחטף חטפה", וכיון דאמר דחטפה - הוה ליה כגזלן ^[8]!?

אמר <להו> [ליה] רבי אבא: הוי ^[9] 'מחויב שבועה שאינו יכול לישבע' [עיין תוספות], וכל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע – משלם.

[רמב"ן: עד אחד מחייב ממון, רק אפשר להפטר על ידי שבועה; דעה אחרת: באיזה מצב עד אחד מחייב שבועה? שאילו היו שניים היו מחייבים ממון; אבל אם עד אחד לטובתו – שנים ודאי אינם מחייבים ממון, אלא מזכים בממון! ולכן עד אחד כזה אינו מחיב שבועה.]

^[10]!

^[11]

אמר ליה אביי: מי דמי ^[12]? התם ^[13] - ^[14] סהדא לאורועי קאתי ^[15]; כי אתי אחרינא בהדיה ^[16] - מפקינן לה מיניה ^[17]; הכא ^[18] - ^[19] לסיועי קא אתי ^[20]; כי אתא אחרינא ^[21] מוקמינן לה בידיה ^[22]! אלא אי דמיא הא דרבי אבא לחד סהדא ולתרתי שני ולפירי.

^[23]

עמוד ב

ההוא ארבא ^[24] דהוו מינצו עלה בי תרי; האי אמר "דידי היא" והאי אמר "דידי היא" ^[25]; אתא חד מינייהו לבי דינא, ואמר "תיפסוה ^[26] אדמייתינא סהדי דדידי היא" ^[27] - תפסינן או לא תפסינן ^[28]?

רב הונא אמר: תפסינן ^[29]; רב יהודה אמר: לא תפסינן ^[30].

אזל ולא אשכח סהדי;

אמר להו: "אפקוה ^[31] וכל דאלים גבר ^[32]" - מפקינן או לא מפקינן?

רב יהודה אמר: לא מפקינן ^[33], רב פפא אמר: מפקינן ^[34].

[קצת קשה: כיצד יש מחלוקת רב יהודה ורב פפא? הרי רב פפא דור חמישי, ורב יהודה – דור שני!?]

והלכתא: לא תפסינן, והיכא דתפס - לא מפקינן ^[35].

[עיין תוספות ד"ה ההוא ארבא, שמסבירים את השימוש בכלל 'כל דאלים גבר'.]

זה אומר "של אבותי" וזה אומר "של אבותי" ^[36]: אמר רב נחמן: כל דאלים גבר.

ומאי שנא משני שטרות היוצאין ^[37] ביום אחד ^[38],

הערות

^ שאילו היו שנים מעידים אותו שחטף - היינו מחייבין אותו לשלם, שאין אדם נאמן לחטוף דבר מיד חבירו ולומר "שלי אני חוטף" אלא אם כן יש לו עדים, ד'העמד ממון על חזקתו', וזה המוחזק בו - אין אדם יכול להוציאו ממנו בלא ראיה, והחוטף ממנו - גזלן גמור; ואי נמי לא היה כאן עד אחד שחטף, כי אמר נמי "חטפי ודידי חטפי" – מהימן, מיגו דאי הוה בעי הוה אמר "לא חטפי", שהרי אנו רואים אותו מוחזק בממון! אי נמי כי איכא [עד] חד שחטף, אילו היה זה מכחישו לומר "לא חטפתי" היה נשבע שלא חטף להכחיש העד, דעד אחד - קם הוא לשבועה; ובשלש דרכים הללו היה הדין פשוט; אבל הכא - דאיכא עד אחד שחטף, וזה אינו מכחישו אלא מודה שודאי חטף ודידיה חטף - היכי לידיינו דייני להאי דינא
^ דהא מודי שחטף, ולא כל הימנו של חוטף לומר "שלי חטפתי", דהעמד ממון על חזקתו
^ דחטף, ובמיגו דאי בעי למימר "לא חטפתי" - מהימן נמי למימר "דידי חטפי"
^ משום האי מיגו
^ ואי אמר "לא חטפי" הוה בעי אישתבועי להכחיש את העד
^ את השבועה שהעד מחייבו
^ אינו יכול:
^ דהא מודי דחטף והעד מחייבו לישבע שלא חטף להכחיש את העד, דהכי משמע קרא: (דברים יט) 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו' - לשלם ממון: שהוא כופר והעד מחייבו - לא יקום, אבל קם הוא לשבועה: להכחיש את העד, שלא חטף בממון זה; וגבי הך שבועה – פסול, כגזלן אצל כל שבועות, דהא לית ליה למימר 'לישתבע דדידיה חטף' שאין זו שבועה המוטלת עליו, ולמפטריה בלא כלום - אי אפשר, שהרי הורע כחו של מיגו [על ידי העד]
^ האי חוטף כו'
^ והכא נמי איכא למימר כי האי גוונא: כי הוו תרי סהדי דאכלה שני חזקה - מוקמינן לה בידא דלוקח; ליכא סהדי דאכלה שני חזקה - מפקינן לה מיניה ומהדרינן למרה; איכא חד סהדא דאכלה שלש שנים – לישתבע, דעד אחד לשבועה קם, אפילו לא הוה קרקע לא משבעינן ליה על מאי דאסהיד סהדא, דלא כפר ליה, אלא מודי ליה דאכל, וטוען "אִין, אכלי, ודידי אכלי"
^ ולא ללמוד מדרבי אבא היו צריכין, דמילתא דפשיטא היא שישלם הקרקע אחרי שאין לו שני עדים, ודומיא בעלמא מדמינן אותו; אי נמי: לכך היו מדמין האי דינא לנסכא דרבי אבא: כי היכי דלהדר פירי עם ארעא, דהוי כמי שיש עדים דאכל פירות: דבלא עדים לא מהדרי פירות - כדלעיל דרב נחמן - אלא קרקע לחוד.
^ לדרבי אבא
^ בדרבי אבא
^ הוה חד סהדא
^ דהא מסהיד ביה שחטף, והורע כחו של מיגו דחוטף, ומחייבו שבועה ומתוך שלא יכול לישבע משלם
^ דאילו אתא חד סהדא שמעיד כמותו שראוהו שחטף
^ דחוטף, ולא תועיל לו שבועה, אפילו אם יוכל לישבע
^ בדין קרקע זה
^ ההוא סהדא
^ שמעיד שהחזיק בה שלש שנים וזכה בה
^ דאי איכא חד סהדא אחרינא עם זה
^ דמחזיק, והיאך תאמר שעל יד עד זה יתחייב שבועה? ומתוך שאינו יכול לישבע – משלם, והרי לא בא להורע כחו! ומכל מקום זה יפסיד הקרקע, שהרי אין לו עדי חזקה
^ כגון ראובן דתבעיה לשמעון, ואמר ליה: "גזלתה לארעאי ואכלת פירותיה שנתים", ואמר ליה שמעון: "זבנתה ניהלי", ולית לשמעון עדי חזקה: דדינא הוא לאהדורי ארעא למרה, מכיון דלית ליה עדי חזקה, ולפירי משתבע דבזביניה אכלתינון, דקיימא לן 'הפה שאסר הוא שהתיר'; ואף על גב דמהדר לה לארעא - פירי לא מהדר, דהא ליכא סהדי דאכיל הפירות, ומיגו דיכול למימר "לא אכלי כלל" - יכול למימר נמי "אכלי בזביני", ולית ליה עלה אלא שבועה [שהפירות שאכל היו שלו]; אבל אי איכא סהדי דאכל פירי תרתין שנין - מחייבין ליה להדורי אפילו פירי, כרב נחמן, דאמר: 'הדרא ארעא והדרי פירי', ואייתי ראובן חד סהדא דאכל פירי תרתין שנין, וכגון שמעיד שלא אכל כי אם שתי שנים, דלאו לסיועי לשמעון קאתי, אמר שמעון "אִין, אכלי, ודידי אכלי: שקניתי הקרקע והפירות, אפס לא נזהרתי בשטרי" - הא הוא דאיכא לדמויי לדרבי אבא, דאמרינן 'היכי לידיינו דייני להאי דינא': ניחייביה להדורי פירי - ליכא תרי סהדי דאכלינהו, ואי משום דאודי - הא טעין ואמר "דידי אכלי"! וכהאי גוונא ליכא הודאה לחיוביה; ניפטריה במיגו - הא איכא חד סהדא דאמר דאכלינהו לפירי תרתין שנין, ואינו יכול לכפור בדברי העד, לישבע לשקר; ניחייביה שבועה בעד אחד, דאי הוו תרוייהו מחייבי ליה ממונא, וכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון - אחד מחייב אותו שבועה? - כי אמרינן עד אחד לשבועה אתי - היכא דקא כפר במאי דמסהיד סהדא חד - הוא דמשתבע: דלא היו דברים מעולם, אבל הכא הא קא מודי דאכל, אלא טוען "דידי אכלי" – הוה ליה 'מחויב שבועה ואינו יכול לישבע', ומשלם. כך נראה שיטה זו בעיני. ושוב מצאתיה כן בפירוש רבנו חננאל; ויש לשונות אחרים, ואין בהם ממש. וקיימא לן בהא כרבי אבא, מדיליף אביי מינה, ואף על גב דפליגי עליה רב ושמואל בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז.), דאמרי 'חזרה שבועה לסיני והמוציא מחבירו עליו הראיה', ותנן נמי התם: 'וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה', ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא שנו אלא שמת מלוה בחיי הלוה, אבל מת לוה בחיי מלוה - כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ו'אין אדם מוריש שבועה לבניו': ממון שהוא מחויב עליו שבועה; אלמא הואיל ומחויב שבועה ש"לא התקבלתי חוב זה", ויתומין אין יכולין לישבע כן, אלא ש"לא פקדנו אבא", ואין זו שבועה המוטלת על אביהם, וגם יתומים של לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהם - קא אמרי רב ושמואל שלא יפרע, אלמא: המחויב שבועה ואינו יכול לישבע לא זה ולא זה - סבירא לרב ושמואל 'חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון'; ורבי אלעזר פליג עלייהו, ואמר: יורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלין, דלא סבירא להו לדרב ושמואל, ואמרינן התם: 'האי דיינא דעבד כרבי אלעזר – עבד, דעבד כרב ושמואל – עבד', אפילו הכי - הלכתא כרבי אבא, ולא כרב ושמואל, דאמרינן התם 'הבו דלא להוסיף עלה': עשו תקנה שלא להוסיף על דברי רב ושמואל: ללמוד מדין זה דיתומים מן היתומים לשאר דינין ולומר 'חזרה שבועה לסיני', דבדין זה לבדו: דיתומים מן היתומים - הוא דקיימא לן כרב ושמואל בדיעבד, משום תקנת יתומים בני לוה, דחסינן עלייהו שלא לפרע מהן בלא שבועה מעלייתא; אבל בשאר דינין - קיימא לן כרבי אבא: דהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע – משלם; וגם רבנו חננאל פסק דהלכתא כרבי אבא.
^ ספינה שבנהר
^ ולא זה ולא זה מוחזקין בה - מדלא רמי עלה ממתניתין דשנים אוחזין בטלית, שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, ולא אמרינן 'כל דאלים גבר'; כן פירש רבנו חננאל
^ תיפסוה פן ימכרנה
^ אבל חזקה שהחזיק בה אחר שערער זה עליה - אינה כלום, דאנן סהדי שבתורת חטיפה באה לידו
^ מי לימא דתפסי לה בית דין, דהא אי לא משכח סהדי הדרינן ומפקינן לה כדמעיקרא, ולא הפסיד בעל הספינה בתפיסת בית דין כלום? או דלמא לא תפסינן, דדלמא לא משכח סהדי, ולא הדרינן ומפקינן לה, כדלקמן, ונמצא שהפסיד בעל הספינה על ידינו: דאי הוה שבקינן לה - דלמא הוי אלים וגבר בעל הספינה, ונמצא זוכה בשלו; כן נראה לי טעם השאלה
^ סבירא ליה כרב פפא [להלן] דאמר מפקינן
^ משום דסבירא ליה 'לא מפקינן', כדלקמיה, והלכך לא תפסינן: דשמא זה אין לו עדים, ושקרן הוא, ומכל וכל רוצה להפסיד את חבירו, דמאחר דתפסינן - יודע הוא דתו לא מפקינן
^ וכגון דאיתרמי מילתא דתפסינן לה, כרב הונא; אי נמי שאמרו שניהם לבית דין לתפסה, ודברי הכל
^ בין בראיות בין בכח, כמו שפוסק רב נחמן לפנינו 'כל דאלים גבר'
^ דמאחר שבא ממון ישראל ביד בית דין - אינן רשאין להפקירו, אלא מעכבין אותו ממון עד שידעו למי ישיבו
^ כעין שמצאוהו מתחלה, שלדעת כן תפסוהו: שאם לא יביא עדים – יחזירוהו, וכל דאלים גבר
^ כרב יהודה
^ בין בספינה בין בקרקע ואין עדות וחזקה לזה יותר מזה
^ לפנינו
^ על שדה אחת של ראובן, שכתב שטר מתנה לשמעון ושטר מתנה ללוי, ושניהם ביום אחד, ונמצא שאין זה מוחזק יותר מזה כלל; ואפילו נתברר ששמעון בשחר ולוי אחריו בערב - אין הקדמה בשעות אלא בירושלים, כדאמרינן בכתובות גבי ההוא עובדא דאימיה דרמי בר חמא: בצפרא כתבתינהו לנכסי לרמי בר חמא, וברמשא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא, ואוקמיה ביד רב עוקבא אף על פי שהוא אחרון, ומשום האי טעמא: אטו בירושלים יתבי, דכותבין שעות? וכיון שלא פירש לו ראובן לשמעון השעה - נמצא שלא זיכהו בכתב זה עד הערב, הואיל ולא נתפרש בו שעת שחרית, ונמצאו שניהם שוין

[1] שאילו היו שנים מעידים אותו שחטף - היינו מחייבין אותו לשלם, שאין אדם נאמן לחטוף דבר מיד חבירו ולומר "שלי אני חוטף" אלא אם כן יש לו עדים, ד'העמד ממון על חזקתו', וזה המוחזק בו - אין אדם יכול להוציאו ממנו בלא ראיה, והחוטף ממנו - גזלן גמור; ואי נמי לא היה כאן עד אחד שחטף, כי אמר נמי "חטפי ודידי חטפי" – מהימן, מיגו דאי הוה בעי הוה אמר "לא חטפי", שהרי אנו רואים אותו מוחזק בממון! אי נמי כי איכא [עד] חד שחטף, אילו היה זה מכחישו לומר "לא חטפתי" היה נשבע שלא חטף להכחיש העד, דעד אחד - קם הוא לשבועה; ובשלש דרכים הללו היה הדין פשוט; אבל הכא - דאיכא עד אחד שחטף, וזה אינו מכחישו אלא מודה שודאי חטף ודידיה חטף - היכי לידיינו דייני להאי דינא

[2] דהא מודי שחטף, ולא כל הימנו של חוטף לומר "שלי חטפתי", דהעמד ממון על חזקתו

[3] דחטף, ובמיגו דאי בעי למימר "לא חטפתי" - מהימן נמי למימר "דידי חטפי"

[4] משום האי מיגו

[5] ואי אמר "לא חטפי" הוה בעי אישתבועי להכחיש את העד

[6] את השבועה שהעד מחייבו

[7] אינו יכול:

[8] דהא מודי דחטף והעד מחייבו לישבע שלא חטף להכחיש את העד, דהכי משמע קרא: (דברים יט) 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו' - לשלם ממון: שהוא כופר והעד מחייבו - לא יקום, אבל קם הוא לשבועה: להכחיש את העד, שלא חטף בממון זה; וגבי הך שבועה – פסול, כגזלן אצל כל שבועות, דהא לית ליה למימר 'לישתבע דדידיה חטף' שאין זו שבועה המוטלת עליו, ולמפטריה בלא כלום - אי אפשר, שהרי הורע כחו של מיגו [על ידי העד]

[9] האי חוטף כו'

[10] והכא נמי איכא למימר כי האי גוונא: כי הוו תרי סהדי דאכלה שני חזקה - מוקמינן לה בידא דלוקח; ליכא סהדי דאכלה שני חזקה - מפקינן לה מיניה ומהדרינן למרה; איכא חד סהדא דאכלה שלש שנים – לישתבע, דעד אחד לשבועה קם, אפילו לא הוה קרקע לא משבעינן ליה על מאי דאסהיד סהדא, דלא כפר ליה, אלא מודי ליה דאכל, וטוען "אִין, אכלי, ודידי אכלי"

[11] ולא ללמוד מדרבי אבא היו צריכין, דמילתא דפשיטא היא שישלם הקרקע אחרי שאין לו שני עדים, ודומיא בעלמא מדמינן אותו; אי נמי: לכך היו מדמין האי דינא לנסכא דרבי אבא: כי היכי דלהדר פירי עם ארעא, דהוי כמי שיש עדים דאכל פירות: דבלא עדים לא מהדרי פירות - כדלעיל דרב נחמן - אלא קרקע לחוד.

[12] לדרבי אבא

[13] בדרבי אבא

[14] הוה חד סהדא

[15] דהא מסהיד ביה שחטף, והורע כחו של מיגו דחוטף, ומחייבו שבועה ומתוך שלא יכול לישבע משלם

[16] דאילו אתא חד סהדא שמעיד כמותו שראוהו שחטף

[17] דחוטף, ולא תועיל לו שבועה, אפילו אם יוכל לישבע

[18] בדין קרקע זה

[19] ההוא סהדא

[20] שמעיד שהחזיק בה שלש שנים וזכה בה

[21] דאי איכא חד סהדא אחרינא עם זה

[22] דמחזיק, והיאך תאמר שעל יד עד זה יתחייב שבועה? ומתוך שאינו יכול לישבע – משלם, והרי לא בא להורע כחו! ומכל מקום זה יפסיד הקרקע, שהרי אין לו עדי חזקה

[23] כגון ראובן דתבעיה לשמעון, ואמר ליה: "גזלתה לארעאי ואכלת פירותיה שנתים", ואמר ליה שמעון: "זבנתה ניהלי", ולית לשמעון עדי חזקה: דדינא הוא לאהדורי ארעא למרה, מכיון דלית ליה עדי חזקה, ולפירי משתבע דבזביניה אכלתינון, דקיימא לן 'הפה שאסר הוא שהתיר'; ואף על גב דמהדר לה לארעא - פירי לא מהדר, דהא ליכא סהדי דאכיל הפירות, ומיגו דיכול למימר "לא אכלי כלל" - יכול למימר נמי "אכלי בזביני", ולית ליה עלה אלא שבועה [שהפירות שאכל היו שלו]; אבל אי איכא סהדי דאכל פירי תרתין שנין - מחייבין ליה להדורי אפילו פירי, כרב נחמן, דאמר: 'הדרא ארעא והדרי פירי', ואייתי ראובן חד סהדא דאכל פירי תרתין שנין, וכגון שמעיד שלא אכל כי אם שתי שנים, דלאו לסיועי לשמעון קאתי, אמר שמעון "אִין, אכלי, ודידי אכלי: שקניתי הקרקע והפירות, אפס לא נזהרתי בשטרי" - הא הוא דאיכא לדמויי לדרבי אבא, דאמרינן 'היכי לידיינו דייני להאי דינא': ניחייביה להדורי פירי - ליכא תרי סהדי דאכלינהו, ואי משום דאודי - הא טעין ואמר "דידי אכלי"! וכהאי גוונא ליכא הודאה לחיוביה; ניפטריה במיגו - הא איכא חד סהדא דאמר דאכלינהו לפירי תרתין שנין, ואינו יכול לכפור בדברי העד, לישבע לשקר; ניחייביה שבועה בעד אחד, דאי הוו תרוייהו מחייבי ליה ממונא, וכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון - אחד מחייב אותו שבועה? - כי אמרינן עד אחד לשבועה אתי - היכא דקא כפר במאי דמסהיד סהדא חד - הוא דמשתבע: דלא היו דברים מעולם, אבל הכא הא קא מודי דאכל, אלא טוען "דידי אכלי" – הוה ליה 'מחויב שבועה ואינו יכול לישבע', ומשלם. כך נראה שיטה זו בעיני. ושוב מצאתיה כן בפירוש רבנו חננאל; ויש לשונות אחרים, ואין בהם ממש. וקיימא לן בהא כרבי אבא, מדיליף אביי מינה, ואף על גב דפליגי עליה רב ושמואל בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז.), דאמרי 'חזרה שבועה לסיני והמוציא מחבירו עליו הראיה', ותנן נמי התם: 'וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה', ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא שנו אלא שמת מלוה בחיי הלוה, אבל מת לוה בחיי מלוה - כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ו'אין אדם מוריש שבועה לבניו': ממון שהוא מחויב עליו שבועה; אלמא הואיל ומחויב שבועה ש"לא התקבלתי חוב זה", ויתומין אין יכולין לישבע כן, אלא ש"לא פקדנו אבא", ואין זו שבועה המוטלת על אביהם, וגם יתומים של לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהם - קא אמרי רב ושמואל שלא יפרע, אלמא: המחויב שבועה ואינו יכול לישבע לא זה ולא זה - סבירא לרב ושמואל 'חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון'; ורבי אלעזר פליג עלייהו, ואמר: יורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלין, דלא סבירא להו לדרב ושמואל, ואמרינן התם: 'האי דיינא דעבד כרבי אלעזר – עבד, דעבד כרב ושמואל – עבד', אפילו הכי - הלכתא כרבי אבא, ולא כרב ושמואל, דאמרינן התם 'הבו דלא להוסיף עלה': עשו תקנה שלא להוסיף על דברי רב ושמואל: ללמוד מדין זה דיתומים מן היתומים לשאר דינין ולומר 'חזרה שבועה לסיני', דבדין זה לבדו: דיתומים מן היתומים - הוא דקיימא לן כרב ושמואל בדיעבד, משום תקנת יתומים בני לוה, דחסינן עלייהו שלא לפרע מהן בלא שבועה מעלייתא; אבל בשאר דינין - קיימא לן כרבי אבא: דהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע – משלם; וגם רבנו חננאל פסק דהלכתא כרבי אבא.

[24] ספינה שבנהר

[25] ולא זה ולא זה מוחזקין בה - מדלא רמי עלה ממתניתין דשנים אוחזין בטלית, שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, ולא אמרינן 'כל דאלים גבר'; כן פירש רבנו חננאל

[26] תיפסוה פן ימכרנה

[27] אבל חזקה שהחזיק בה אחר שערער זה עליה - אינה כלום, דאנן סהדי שבתורת חטיפה באה לידו

[28] מי לימא דתפסי לה בית דין, דהא אי לא משכח סהדי הדרינן ומפקינן לה כדמעיקרא, ולא הפסיד בעל הספינה בתפיסת בית דין כלום? או דלמא לא תפסינן, דדלמא לא משכח סהדי, ולא הדרינן ומפקינן לה, כדלקמן, ונמצא שהפסיד בעל הספינה על ידינו: דאי הוה שבקינן לה - דלמא הוי אלים וגבר בעל הספינה, ונמצא זוכה בשלו; כן נראה לי טעם השאלה

[29] סבירא ליה כרב פפא [להלן] דאמר מפקינן

[30] משום דסבירא ליה 'לא מפקינן', כדלקמיה, והלכך לא תפסינן: דשמא זה אין לו עדים, ושקרן הוא, ומכל וכל רוצה להפסיד את חבירו, דמאחר דתפסינן - יודע הוא דתו לא מפקינן

[31] וכגון דאיתרמי מילתא דתפסינן לה, כרב הונא; אי נמי שאמרו שניהם לבית דין לתפסה, ודברי הכל

[32] בין בראיות בין בכח, כמו שפוסק רב נחמן לפנינו 'כל דאלים גבר'

[33] דמאחר שבא ממון ישראל ביד בית דין - אינן רשאין להפקירו, אלא מעכבין אותו ממון עד שידעו למי ישיבו

[34] כעין שמצאוהו מתחלה, שלדעת כן תפסוהו: שאם לא יביא עדים – יחזירוהו, וכל דאלים גבר

[35] כרב יהודה

[36] בין בספינה בין בקרקע ואין עדות וחזקה לזה יותר מזה

[37] לפנינו

[38] על שדה אחת של ראובן, שכתב שטר מתנה לשמעון ושטר מתנה ללוי, ושניהם ביום אחד, ונמצא שאין זה מוחזק יותר מזה כלל; ואפילו נתברר ששמעון בשחר ולוי אחריו בערב - אין הקדמה בשעות אלא בירושלים, כדאמרינן בכתובות גבי ההוא עובדא דאימיה דרמי בר חמא: בצפרא כתבתינהו לנכסי לרמי בר חמא, וברמשא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא, ואוקמיה ביד רב עוקבא אף על פי שהוא אחרון, ומשום האי טעמא: אטו בירושלים יתבי, דכותבין שעות? וכיון שלא פירש לו ראובן לשמעון השעה - נמצא שלא זיכהו בכתב זה עד הערב, הואיל ולא נתפרש בו שעת שחרית, ונמצאו שניהם שוין

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]