בבא בתרא לד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
היכי נידיינוה דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא לישתבע הא אמר מיחטף חטפה וכיון דאמר דחטפה הוה ליה כגזלן אמר (להו) רבי אבא אהוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם א"ל אביי במי דמי התם סהדא לאורועי קאתי כי אתי אחרינא בהדיה מפקינן לה מיניה הכא לסיועי קא אתי כי אתא אחרינא מוקמינן לה בידיה אלא אי דמיא הא דרבי אבא גלחד סהדא ולתרתי שני ולפירי:
רשב"ם[עריכה]
היכי לידיינוה דייני להאי דינא - שאילו היו שנים מעידים אותו שחטף היינו מחייבין אותו לשלם שאין אדם נאמן לחטוף דבר מיד חבירו ולומר שלי אני חוטף אא"כ יש לו עדים דהעמד ממון על חזקתו וזה המוחזק בו אין אדם יכול להוציאו ממנו בלא ראיה והחוטף ממנו גזלן גמור ואי נמי לא היה כאן עד אחד שחטף כי אמר נמי חטפי ודידי חטפי מהימן מיגו דאי הוה בעי הוה אמר לא חטפי שהרי אנו רואים אותו מוחזק בממון אי נמי כי איכא חד שחטף אילו היה זה מכחישו לומר לא חטפתי היה נשבע שלא חטף להכחיש העד דעד אחד קם הוא לשבועה ובג' דרכים הללו היה הדין פשוט אבל הכא דאיכא עד אחד שחטף וזה אינו מכחישו אלא מודה שודאי חטף ודידיה חטף היכי לידיינו דייני להאי דינא:
לישלם - דהא מודי שחטף ולא כל הימנו של חוטף לומר שלי חטפתי דהעמד ממון על חזקתו:
ליכא תרי סהדי - דחטף ובמיגו דאי בעי למימר לא חטפתי מהימן נמי למימר דידי חטפי:
ליפטריה - משום האי מיגו איכא חד סהדא ואי אמר לא חטפי הוה בעי אישתבועי להכחיש את העד:
לישתבע - את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול דהא מודי דחטף והעד מחייבו לישבע שלא חטף להכחיש את העד דהכי משמע קרא (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו' לשלם ממון שהוא כופר והעד מחייבו לא יקום אבל קם הוא לשבועה להכחיש את העד שלא חטף בממון זה וגבי הך שבועה פסול כגזלן אצל כל שבועות דהא לית ליה למימר לישתבע דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו ולמפטריה בלא כלום אי אפשר שהרי הורע כחו של מיגו:
א"ל רבי אבא הוה ליה - האי חוטף כו' וה"נ איכא למימר כי האי גוונא כי הוו תרי סהדי דאכלה שני חזקה מוקמינן לה בידא דלוקח ליכא סהדי דאכלה שני חזקה מפקינן לה מיניה ומהדרינן למרה איכא חד סהדא דאכלה שלש שנים לישתבע דעד אחד לשבועה קם אפי' לא הוה קרקע לא משבעינן ליה על מאי דאסהיד סהדא דלא כפר ליה אלא מודי ליה דאכל וטוען אין אכלי ודידי אכלי:
א"ל אביי מי דמי - לדרבי אבא:
התם - בדר' אבא הוה חד סהדא לאורועי לחוטף קאתי דהא מסהיד ביה שחטף והורע כחו של מיגו דחוטף ומחייבו שבועה ומתוך שלא יכול לישבע משלם דאילו אתא חד סהדא שמעיד כמותו שראוהו שחטף מפקינן לה מיניה דחוטף ולא תועיל לו שבועה אפי' אם יוכל לישבע:
הכא - בדין קרקע זה ההוא סהדא לסיועי ביה קאתי שמעיד שהחזיק בה שלש שנים וזכה בה דאי איכא חד סהדא אחרינא עם זה מוקמינן ליה בידא דמחזיק והיאך תאמר שעל יד עד זה יתחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם והרי לא בא להורע כחו ומ"מ זה יפסיד הקרקע שהרי אין לו עדי חזקה:
אלא אי דמיא לנסכא דרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי - כגון ראובן דתבעיה לשמעון וא"ל גזלתה לארעאי ואכלת פירותיה שנתים וא"ל שמעון זבנתה ניהלי ולית לשמעון עדי חזקה דדינא הוא לאהדורי ארעא למרה מכיון דלית ליה עדי חזקה ולפירי משתבע דבזביניה אכלתינון דקי"ל הפה שאסר הוא שהתיר ואע"ג דמהדר לה לארעא פירי לא מהדר דהא ליכא סהדי דאכיל הפירות ומיגו דיכול למימר לא אכלי כלל יכול למימר נמי אכלי בזביני ולית ליה עלה אלא שבועה אבל אי איכא סהדי דאכל פירי תרתין שנין מחייבין ליה להדורי אפי' פירי כרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרי פירי ואייתי ראובן חד סהדא דאכל פירי תרתין שנין וכגון שמעיד שלא אכל כי אם ב' שנים דלאו לסיועי לשמעון קאתי אמר שמעון אין אכלי ודידי אכלי שקניתי הקרקע והפירות אפס לא נזהרתי בשטרי הא הוא דאיכא לדמויי לדרבי אבא דאמרינן היכי לידיינו דייני להאי דינא ניחייביה להדורי פירי ליכא תרי סהדי דאכלינהו ואי משום דאודי הא טעין ואמר דידי אכלי וכה"ג ליכא הודאה לחיוביה ניפטריה במיגו הא איכא חד סהדא דאמר דאכלינהו לפירי תרתין שנין ואינו יכול לכפור בדברי העד לישבע לשקר ניחייביה שבועה בעד אחד דאי הוו תרוייהו מחייבי ליה ממונא וכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייב אותו שבועה כי אמרי' עד אחד לשבועה אתי היכא דקא כפר במאי דמסהיד סהדא חד הוא דמשתבע דלא היו דברים מעולם אבל הכא הא קא מודי דאכל אלא טוען דידי
תוספות[עריכה]
אביי דלא דמי לדרבי אבא דהכא חד סהדא לסיועי קאתי בין לקרקע בין לפירות שהרי הוא מעיד שגם הקרקע שלו והא דאמרינן במסקנא אלא אי דמיא לדרבי אבא לחד סהדא לתרתין שנין ולפירי לא הוה צריך למינקט ולפירי כיון דעד השתא נמי לא איירי אלא בפירי אלא אגב תרתין שנין נקט נמי לחד סהדא ולפירי:
הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. שהרי מודה וא"ת וליהמניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי וכי תימא דהא לא חשיב מיגו דהא אם אמר לא חטפי היה חייב שבועה דאורייתא לא היא דהא אמר בהמוכר את הבית (לקמן דף ע. ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתיו לך בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו דהוי נאמן בשבועה אע"ג דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא ומיהו לפי' ר"ת דפירש שבועה דנאנסו דהתם היא מדרבנן דלא מיחייב שבועה דאורייתא אפילו בנאנסו אלא היכא דאיכא הודאה במקצת אתי שפיר וליכא למימר נמי דהאי לא חשיב מיגו דלא הוה חציף למימר לא חטפי להכחיש את העד או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות העד ובעל הנסכא כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דבעל דבר מהימן למימר [לדידי אוזפן ברביתא] דהא משמע דאי לאו דעד מחייבו שבועה היה פטור והיינו על כרחך במיגו דאי לאו מיגו לאו כל כמיניה למימר דידי חטפי דהא כי איכא תרי סהדי משלם ואינו נאמן לומר דידי חטפי ואומר ר"י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבועה היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפי שיכול להעיז פניו להכחיש את העד בלא שבועה אבל השתא דמחייבו שבועה לא מהימן בשבועה ע"י מיגו שהיה יכול להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל קשה אי ליכא מיגו מאי טעמא דרב ושמואל דפליגי בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) ארבי אבא ופטרי בנסכא דלית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם והשתא אמאי פטרי והא פשיטא דאינו נאמן לומר דידי חטפי בלא מיגו כדפרישי' לעיל לכך נראה כמו שפי' ריב"ם דודאי הוי מיגו ולהכי פטרי רב ושמואל דנאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר אע"ג דאית ליה מגו חייב דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מיגו ליפטר וא"ת ור' אבא היכי מפיק לה בפ' כל הנשבעין (שם) מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דדייק התם מדאיצטריך קרא למיפטר יורשים ש"מ באביו כה"ג מיחייב אלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והיכי דייק מינה אנסכא התם ודאי משלם דליכא מיגו אבל הכא דאיכא מיגו מנא לן דמשלם ונראה לר"י דרבי אבא לא הוי טעמיה מקרא אלא מסברא בעלמא כדמפרש והא דקאמר התם כוותיה דר' אבא מסתברא מדתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין קרא למיפטר יורשים אתא ולא לחייב האב והא דקאמר התם רב ושמואל האי שבועת ה' וגו' מאי דרשי ביה ה"ק כיון דבאב בכה"ג פטרי אמאי איצטריך קרא למיפטר יורשין וצ"ל דהא דאמרי' בהכותב (כתובות דף פה. ושם) גבי אבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי כו' מתוך דיכלי למימר להד"ם יכלי למימר סיטראי איירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא הוי השליח עד דנוגע בעדות הוא כיון דחייב שבועת היסת דאי קודם דתקינו רבנן שבועת היסת הוי השליח עד גמור דנאמן לומר למלוה פרעתי מיגו דאי בעי אמר אהדרתינהו ללוה כדאמר בריש האיש מקדש (קדושין דף מג:) וכיון דאיכא עד היכי מהימניה במיגו דלהד"ם דהוה ליה מחויב שבועה ומתוך שאין יכול לישבע משלם כדאמרינן הכא:
הוה יתיב רבי אבא קמיה. משמע דר' אבא היה תלמידו של ר' אמי וקשה דאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) א"ר אמי רבותינו שבא"י אמרו חזרה שבועה למחויב לה ואמר התם דרבותינו שבא"י היינו ר' אבא ואור"י דאשכחן בפ' חבית (שבת דף קמו:) דקרי רב לרב כהנא ולרב אסי רבותינו אף על גב שהיו תלמידיו אבל קשה לר"י דבאלו מציאות (ב"מ דף כד:) אמר דר' אמי אשכח פרגיות שחוטות אתא לקמיה דר' אבא א"ל זיל שקול לנפשך ולפי ספרים דגרסינן התם ר' אמי אתא לקמיה דר' אסי ניחא טפי אף על גב דרבי אמי היה גדול מר' אסי דבכ"מ מזכיר ר' אמי קודם ר' אסי ובהניזקין (גיטין דף נד:) אמר ההוא דאתא לקמיה דר' אמי כו' אמר לפניו רבי אסי רבי אתה אומר כן הכי א"ר יוחנן כו' ומ"מ חבירו היה ולפי שהיה גדול ממנו קורהו רבי ולפי שחבירו היה בא ר' אמי לפניו ליטול עצה ממנו וא"ל זיל שקול לנפשך:
וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) תנן חשודים שניהם על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי ר"מ ורבי יוסי אומר יחלוקו ומפרש התם רבותינו שבא"י רבי אבא למקומה למחויב לה ומייתי התם מהך דשמעתין דרבותינו היינו רבי אבא והשתא רב נחמן דפסק התם כרבי יוסי ועובדא עבד כרבי יוסי יחלוקו לית ליה לר' אבא וקשה לר"י דאמרינן בפרק השואל (ב"מ דף צז: ושם) בגמ' דהשואל את הפרה לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומשני מתני' בשיש עסק שבועה ביניהן כדרבא דאמר רבא מנה
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מז א מיי' פ"ד מהל' טוען הלכה ח', ומיי' פ"ד מהל' גזילה הלכה י"ד, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף י"ג, וטור ושו"ע חו"מ סי' שס"ד סעיף ג' וסעיף ד:
מח ב ג מיי' פט"ז מהל' טוען הלכה ה', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ה סעיף ג', [ ורב אלפס שבועות פ"ו דף שטז ]:
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
ליכא תרי סהדי. דמסהדי דחטפה מיניה:
לישתבע. דדידיה הוה הואיל דליכא אלא עד א'. לא מצי למישתבע דהא מודי דחטפה וה"ל כגזלן:
הוה ליה מחויב שבועה ע"פ עד אחד ואינו יכול לישבע משלם. וכי היכי דהכא לא הוי אלא חד סהדא ואוקמוה בידא דתובע ה"נ גבי ארעא דלית בה אלא חד סהדא נוקמה בידיה דתובע א"ל (ר' אמי) [אביי] מי דמי התם חד סהדא דאייתי תובע לאורועי להאי חוטף ולהכחישו קאתי דלא נאמן אלא בשבועה ואי הוה סהדא אחרינא בהדיה מפקינן ליה מיניה לגמרי והכא חד סהדא דאייתי נתבע לסיועיה אתי דמסהיד כוותיה דאכלה שני חזקה:
אלא אי בעית לדמינהו לדר' אבא לחד סהדא ולתרתי שנין ולפירא. כגון דאמר ליה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה ואזל ואייתי חד סהדא ואמר דאכלה תרתי שנין ולא יותר דהשתא האי סהדא מרע לחזקיה אי נמי דאמר אכלה תלת שנין אבל לא זבנה מיניה אלא לפירות ירד בה כדין אריס למחצה ולשליש ולרביע דמכחיש ומרע לדיבוריה והיינו דומיא דחד סהדא דנסכא דמרע לנתבע ומש"ה נמי האי סהדא דמכחיש ליה משוי ליה כגזלן ומתוך שאינו יכול לישבע שאין נשבעין על הקרקעו' מחזיר הקרקע:
חידושי הרמב"ן
והא דא"ל רבי אבא הוה ליה מחויב שבועה וכו'. איכא דקשי' ליה, וליהמניה במגו דאי בעי אמר לא חטפי ומהימן בשבועה ואת' כיון שלא היה נאמן אלא בשבועה אין אומרין בה מגו והא אמרי' בהדי' בפרק המוכר את הבית גבי המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתיו לך דנאמן מגו דאי בעי אמר נאנסו ואע"ג דכי אמר נאנסו שבועה דאורייתא בעי נאמן בשבועה כיוצא בה הכי נמי להמניה בשבועה וליכא למימר מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע בכי האי גונא אלא כגון בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אבל הכא הא קא משתבע כדקא משתבע התם שבועה דחזי' ליה בדין מגו ומפרקינן רבנן ז"ל דלא אמרינן מגו היכא דקא מכחש סהד' דלא חציף איניש לאכחושי סהדי.
ואיכא למידק עלה הא דאמרי' במסכת כתובות גבי אבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ניהלוהו וכו' אמרי ליה הנהו סיטראי נינהו ומסקנא דאי ליכא סהדי מגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכול למימר סטראי נינהו ואמאי והא אי אמרי לא היו דברים מעולם מחוייבין שבועה נינהו דהא איכא חד סהדא דקיימא לן שליח נעשה עד בפרק האומר במסכת קידושין איכא לאוקומ' לבתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עידיו כדאיתא התם בגמרא ובחד נמי לא משתבע אפומיה.
ודאמרי' התם בירושלמי [קדושין ב,א] חד גברא אפקיר גרבוי גבי חבריה את' קומי ר' אמי ועבד שליח ועד וחייבו שבועה על ידי הכתף, וכתביה רבינו הגרול בפסק הלכה. אוקמינא כגון דאיהו אזל בהדיה וחז' דאפקיד גביה ומפקיד הכי טעין מעיקרא לנפקד דאיפטר ליה שליח מיניה דמשלח מעיקרא הילכך לא נוגע בעדות היה וקיימא לן שליח נעשה עד ואע"ג דמ"מ חוצפ' איכא לא חשיד להו לאינשי דמימר אמרי שליח מעל כיון שאינו נאמן ועוד בשהעד נאמן וצריך לישבע אינו מעיז פניו להכחיש העד לשקר ולישבע אבל כשאין העד נאמן ולא בעי שבועה עביד איניש דמיקרי ומעיז ואומר ולדברי תלמידי רבי' ז"ל שאומרים אין חיוב שבועה בעד אחד אלא בטוען ברי' אפילו מקמי דתקון רבנן היסת ליכא שבועה ע"פ שליח.
ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה עד אחד עד שישבע הלה להכחישו וכל זמן שלא נשבע הרי העד נאמן וכמי שחטף בפנינו דמי לפיכך אינו נאמן לומר דידי חטפי אפילו בשבועה וכיון שאינו יכול לישבע שלא חטף משלם ואיכא מקצת נוסחי דאית בהו לישתבע כיון דאמר דמיחטף חטפתי הוה ליה כגזלן. וכתב רבינו חננאל ז"ל ונוסחאות דכתיב בהו הוה כגזלן הכי פירוש' דאי הוו תרי דחטפיה הוה ליה גזלן ומיחייב לאהדורי ועד אחד נמי מחייבו שבועה ודקא מתמהינן לישתבע לאו מחמת דגזלן הו' וגזלן לא משבעינן ליה אלא מחמת דאודי במאי דאסהיד סהדא.
והוי יודע דהך נסכא ברשותו של גזלן הוא שראוהו עדים כשבא לב"ד שאם לא ראה נאמן לומר חטפי ודידי חטפי מגו דיכול למימר החזרתי' לו ואפילו באו שני עדים שחטף ויש מי שחולק ואומר שהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואינו נאמן לומר החזרתי.
ושאלתי לרב ר"מ נשי' נשיאי הלוי והשיב דנאמן מסוגי' דפרק האשה שנתאלמנ' ומודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה והוינן בה טוב' וליתני הכי וליתני הכי ומקשי וליתני ומודה רבי יהושע באומר לחברו מנה לויתי ממך ופרעתיך שהו' נאמן ומתרץ משום דבעי למיתני סיפא ואם יש עדים שלוה ממנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואי ס"ד הגוזל צריך להחזיר בעדים ליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה גזלתיך והחזרתי לך נאמן שהפה שאסר הפה שהתיר ואם יש עדים שגזל והו' אמר החזרתי לך אינו נאמן מדלא תני הכי ולא מקשינן נמי הכי ש"מ דין גזלה כדין מלוה זה השיב הנשיא הגדול שפתים ישק משיב דברים נכוחים ושוב נמצא בתשובה לרב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל בנסכ' דרבי אבא שאם לא ראה יכול לומר החזרתי יכול לומר אין חטפי ודידי חטפי.
חידושי הרשב"א
איכא נוסחאות דגרסינן: לישתבע הוה ליה כגזלן: ולאו משום דהוה ליה גזלן ולא מסרינן ליה מומתא קאמר, אלא הכי קאמר, כיון דמודי למאי דקא מסהיד סהדא, אי אפשר לאשבועי ולמפטריה בהכין דהוה ליה כאלו גזל באפי תרי דלא מהניא ליה שבועתיה למפטריה.
ואסיקנא: הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם: ואם תאמר ליהמניה במגו דאי בעי אמר החזרתי. יש מפרשים דגזלן אינו נאמן לומר החזרתי, דלאו לאהדורי קאי, ולא דמי למלוה את חברו בעדים והמפקיד את חברו בעדים דאינו צריך להחזיר לו בעדים, דהתם לחזרה קאי. ומביאין ראיה מנגזל שכנגדו נשבע ונוטל, ואוקימנא בשיצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו ולא ידעינן כמה, ואם איתא, השתא נמי הימוני מהימן אכולהו, למימר כולה החזרתי, ואפלגא לא מהימן, למימר כך וכך לקחתי. ואינה ראיה, דדילמא בדאיכא עדים שלא החזיר, שלא זזה ידן מתוך ידו של נגזל עד שעמד בפני בית דין. ועוד מביאין ראיה מההיא דאמרינן בכתובות (כא, ב) שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם, משחתמו אין מעידין עליו וחותם, ואוקימנא בערער דגזלנותא, ואם איתא דנאמן לומר החזרתי, להעיד עליו למה ליה, איהו גופיה נאמן על עצמו לומר שעשה תשובה. וגם היא אינה ראיה, דלהכשיר עצמו לדון ולהעיד צריך הוא לעדים, אבל לפוטרו ממון נאמן לומר החזרתי, דמספקא לא מפקינן ממונא.
והרב ר' מאיר ז"ל אבולעפיה כתב דנאמן, והביא ראיה מהא דתנן בפרק האשה שנתאלמנה (טו, ב) מודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היה ולקחתיו ממנו נאמן, וליתני מודה רבי יהושע באמר לחברו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן, ודחינן משום דבעי למיתני סופא ואם יש עדים שהלוהו אינו נאמן, וקיימא לן המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, ולא קם להו התם שום אוקמתא במטלטלין, ואם איתא, ליתני באומר לחברו מנה גזלתי את אביך והחזרתיו לו נאמן ואם יש עדים שגזלו אינו נאמן, אלא שמע מינה דאפילו בגוזל נמי לא משכחת לה, דאף הוא אינו צריך להחזיר בעדים. וראיה גדולה היא, אלא שיש לדון עליה הרבה, וכבר כתבתיה בארוכה במקומו בריש פרק האשה שנתאלמנה בסייעתא דשמיא.
ולענין שמעתין, איכא מאן דאמר כשנסכא יוצאת עכשיו בפנינו מתחת ידו, דליכא מגו. ואם תאמר עוד ניהמניה בשבועת התורה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי, ומגו בשבועה דאורייתא אשכחן, כדאמרינן לקמן בשילהי המוכר את הבית (ע, א) המפקיד אצל חברו בשטר ואמר החזרתי נאמן, מגו דאי בעי אמר נאנסו, ואקשינן ואי אמר נאנסו שבועה מי לא בעי, ופרקינן מאי נאמן נאמן בשבועה. תירצו בתוספות מיגו להכחושי חד סהדא שיודע בו שיביאנו לידי שבועה לא אמרינן. ומעשה דאבימי בריה דרבי אבהו דשדר זוזי ביד שליחא ולבסוף אמר סיטראי נינהו, ואתא לקמיה דרבי אבהו ואמר אי ליכא סהדי דיהבינהו ניהליה נאמן מגו דאי בעי אמר לא לקחתי, כדאיתא בפרק הכותב (כתובות פה, א) ובפרק שבועת הדיינין (שבועות מב, א), איכא למימר דהתם לאחר התקנה שתקנו שבועת היסת דלא מהימן שליחא כעד, כדאיתא בפרק האיש מקדש (קדושין מג, ב), והוה ליה שליחא כבעל דבר.
אבל ר"י ב"ר מרדכי ז"ל כתב דשבועת עד אחד תשלומין נינהו, דכי איכא תרי לא מיפטר מידי תשלומין בשבועה אלא שלומי משלם, וכי ליכא אלא חד, פטריה רחמנא מתשלומי ממון, ובלבד שישבע, והילכך או ישלם ממון או שבועה, ועד דמשתבע שבועה דעד אחד לא מיפטר מיניה. וזה נכון.
ומשלם דקאמרינן, משלם ולא צריך שכנגדו לישבע, ואינו דומה לחשוד דכשנגדו נשבע, דהתם הוא דאיהו בעי (לא) לאישתבועי מאי דחייבתו תורה ואנן לא שבקינן ליה, ועוד דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל חשוד, הילכך רמו רבנן שבועה על שכנגדו. אבל הכא דאינו יכול לישבע שבועה שחייבתו התורה, דינא הוא דכי לא משתבע משלם לגמרי בלא שישבע שכנגדו.
והראיה מדאמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות לב, ב) הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה והכל מודים בעד דרבי אבא, ודייקינן עלה חשוד מאן, אילימא חשוד לוה, ולימא ליה מאן לימא לן דמשתבעת ושקלת דילמא לא משתבעת, ואוקימנא דוקא בששניהם חשודין, הא לאו הכי סהדא פטור מקרבן שבועה, משום דאמר ליה מאן לימא לן דאת מישתבע ושקלת, ואפילו הכי אמרינן בחד סהדא דרבי אבא חייב, שמעינן מינה דשכנגדו נוטל בלא שבועה, דאי לא התם נמי לימא ליה מאן לימא לן דמשתבעת ושקלת דילמא לא מישתבע. וזה ברור.
תוספות רי"ד
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(טו) לישתבע הא אמר מחטיף חטפי' פירוש והוא מודה לדברי העד והיאך ישבע ע"א מחייבו שבועה כשמכחיש את דבריו אבל זה מודה לו והיאך נוכל להשביעו כתוב בגמרות וכיון דאמר חטפי הו"ל כגזלן. וגירסא יתירא הוא בלי צורך אלא זהו טעם הדבר כיון שמודה לדברי העד שוב אינו יכול לישבע ולא מפני שהוא חשוד:
הכא חד סהדי לסיועי' קאתי וכו'. פי' וכיון דלסיועא קאתי ולאו לחיובי' ליכא למימר דהו"ל מחויב שבועה אלא הדין נותן שיפטר מן הפירות שעדים אין כאן ובהודאת פיו לא נוכל לחייבו. דאיהו אמר אין אכלי ודידי אכלה דזבנתה לי. ושבועה אינו חייב דליהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הילכך ליכא לחיובי':
יד רמ"ה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
נז. ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אייתי חד סהדא דאכלה תלת שני סבר רב אידי בר אבין קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרב אמי איתי חד סהדא דמחטף חטפה מיניה א"ל אין חטפי ודידי חטפי א"ר אמי היכי נדיינוה דייני להאי דינא לישלים ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא לישתבע כיון דאמר חטפי ודידי חטפי הוה ליה גזלן. כלומר כי אמרינן עד אחד לשבועה היכא דקא כפר במאי דקא מסהיד סהדא, אבל האי כיון דאמר דמחטף חטפיה הא קא מודי דגזל ולא מצי לאכחושי לסהדא. וגירסא דמתיבתא, כי אמרינן עד אחד לשבועה היכא דקא כפר במאי דקא מסהיד סהדא האי הא קא מודי דחטף. א"ל ר' אבא הוה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע [וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע] משלם. כלומר, הוה מחוייב שבועה דלא חטף לאכחושיה לסהדא, ואינו יכול לישבע דהא מודי דחטף, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, הכא נמי כיון דאיכא חד סהדא דאכלה תלת שני הוה ליה מחוייב שבועה דלא אכלה, ואינו יכול להשבע דהא קא מודי דאכלה, הילכך משלם. א"ל אביי מי דמי התם גבי נסכא דרבי אבא חד סהדא דאסהיד ביה דחטף לאורועי לנתבע קאתי דהא אי איכא תרי סהדי הוה מפקינן לה מיניה, וכיון דשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, ובדין הוא דאי הוה טעין מעיקרא דלא חטף הוה משתבע אפומא דחד סהדא ומיפטר, השתא דאודי דחטף הוה ליה מחויב שבועה דלא חטף והוא אינו יכול לישבע דהא אודי דחטף, הלכך משלם. אבל הכא גבי פירי חד סהדא לסיועיה לנתבע קאתי. דהא אי איכא סהדא אחרינא בהדיה הוה מוקמינן לה לארעא בידיה דמחזיק, וכיון דאין השנים מחייבין את הנתבע ממון אין האחד מחייבו שבועה כלל כי היכי דתימא כיון דאינו יכול לישבע משלם, הלכך השתא נמי דליכא אלא חד סהדא דינא הוא דהדרה ארעא למארא, ופירי משתבע נתבע שבועת היסת דדידיה אכל ומיפטר, דחד סהדא לגבי פירי כמאן דליתיה דמי דלסיועי לנתבע קא אתי.
אלא אי דמי ודאי הא דרבי אבא לחד סהדא ולתרתי שנין ולפירי. דאלו היכא דאייתי תובע חד סהדא דאכלה האי נתבע לפירי דארעיה תרתי שנין ונתבע קא טעין לקוחה היא בידי ואין אכלי ודידי אכלי, כיון דאלו הוו תרי סהדי דאכלה תרתי שנין הוה מיחייב לאהדורה לארעא ולפירא כדאמר רב נחמן (לעיל בבא בתרא לג,ב) הדרא ארעא והדרי פירי, השתא נמי דליכא אלא חד סהדא הוה ליה מחוייב שבועה לאכחושיה לסהדא ולאשתבועי דלא אכל, ואיהו לא מצי משתבע דהא אודי דאכל, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם.
נקטינן השתא מהני שמעתתא כולהו לענין פירי, דמאן דאכיל פירי דארעא דחבריה מחמת דהוה טעין בה בגופא דארעא דדידיה הוא, דאי אכחשוה סהדי בעיקר טענתיה, כי היכי דהדרא ארעא הדרי פירי. ואפילו היכא דליכא סהדי דאכלינהו אלא מחמת טענתיה דקא טעין אין אכלי ודידי אכלי לא מהימן, דמה לי לשקר במקום עדים הוא כי מעשה דרב אידי בר אבין (לעיל בבא בתרא לג,א), הלכך דינא הוא דהדרא ארעא והדרי פירי בלי לחיוביה לתובע שבועה, דהא איכא עדים דמסייעי ליה, כדברירנא גבי שמעתא קמייתא דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי (לעיל בבא בתרא לא,א סי' לז ד"ה וכי).
ואי ליכא סהדי דמכחשי ליה לנתבע בעיקר טענתיה, ולא קא הדרא ארעא אלא מחמת דהויא ליה ראיה לתובע לאוקומה בחזקתיה ולא הויא ליה לנתבע בגוה ראיה ולא חזקה לאוקומה בידיה, איכא לפלוגי, דכל היכא דאיכא סהדי דאכלינהו נתבע לפירי, מיהו לא קא מסהדי דאכלה אכילה דקיימא ליה חזקה בגוה, לא שנא טעין לקוחה היא בידי ולא שנא של אבותי, הדרא ארעא והדרי פירי ולא מצי אמר דידי אכלי, דהא אתברר דפירי דלאו דידיה אכל וליכא מיגו להימוניה, דאי נמי טעין החזרתים לך נמי לא מהימן דהא דהוו דידיה אכלינהו ומימר אמר מי יימר דמחייבין לי רבנן, וכל כי האי גוונא כפרעתיך בתוך זמני דמי כדמיברר בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ה,ב). ולא תימא הני מילי היכא דאיכא תרי סהדי דאכלינהו, אלא אפילו היכא דליכא אלא חד סהדא, כל היכא דאילו הוו תרי סהדי הוה מיחייב כי איכא חד סהדא נמי מיחייב, דהוה ליה מחויב שבועה בעד אחד ואינו יכול להשבע דמשלם כדאמרינן בשמעתין בהדיא.
ולא שנא בחד סהדא ולא שנא בתרי סהדי, כיון דלא אכחשוה סהדי לנתבע בעיקר טענתיה אלא כי הדרא ארעא מחמת דאתברר דהוה קיימא מעיקרא בחזקת תובע ולא הויא ליה לנתבע ראיה לאוקומה בידיה וסהדי דאכילה נמי לא קא מסהדי דלאו דידיה אכל, מיחייב תובע לאשתבועי ליה לנתבע שבועת היסת אטענתיה כשאר טענות דעלמא כל היכא דמשתבע ושקיל כעין דאורייתא הוא דמשתבע הני מילי במאן דאתי לאפוקי ממונא דקאי בחזקתיה דנתבע אבל הכא דארעא ופירי בחזקתיה דתובע קיימי, דהא כי קא מיחייב נתבע לשלומינהו מחמת דקיימא ארעא בחזקתיה דתובע הוא דמיחייב, כי היכי דאלו איתינהו לפירי בעינייהו גבי נתבע הוה שקיל להו בלא שבועה, דממונא דנפשיה קא שקיל, כי ליתינהו בעינייהו נמי כיון דאיכא סהדי דאכלינהו כמאן דאיתינהו בעינייהו גביה דמי, דהא אתברר דממונא דהוה ליה לתובע למשקליה בלא שבועה אכל. תדע דאפילו איכא חד סהדא דאכל נמי קאמרינן בשמעתין בהדיא דמיחייב מטעמא דכל המחויב שבועה ואינו יכול להשבע, וקיימא לן דכל המחוייב שבועה ואינו יכול להשבע שקיל תובע בלא שבועה, לבר מחשוד שבועה דיכול להשבע הוא ואנן הוא דלא שבקינן ליה כדברירנא בפרק שבועת העדות ובפרק כל הנשבעין שבתורה, וכיון דבחד סהדא שקיל בלא שבועה כ"ש בתרי סהדי. אבל שבועת היסת ודאי מיחייב, ואע"ג דקיימי פירי בחזקתיה דתובע, ואפילו אגלימא דאכתפי נמי מצי משבע ליה היסת.
ובדין הוא דלא ליחייב ליה שבועה אלא לבתר תשלומין, אלא כיון דחייבוהו בי דינא לאהדורי ארעא כמאן דאהדרה (נמי) [דמי] דהא לא מיחסרא גוביאנא [ו]מחייב שבועה עילוה, ואע"ג דלא שלים ליה פירי. וכיון דאשתבע ליה אגופה דארעא תו לא מיחייב לאשתבועי ליה אפירי, דטענה דפירי בארעא תליא וחדא שבועה [היא].
והנ"מ דאיכא אפילו חד סהדא דאכל כדאמרן, אבל היכא דליכא אפילו חד סהדא דאכל, אי נמי איכא חד סהדא דאכלה אכילה דאלו אסהידו בה תרי הוה קיימא ליה חזקה, בהא נמי איכא לפלוגי, דאי אתי בטענת בריא דזכייה גמורה דמיפרשא מגו טענתיה בפרט באנפא דאי הוו מסהדי ביה סהדי הוה מוקמינן לה לארעא ולפירי בידיה, ולא אכחשוה סהדי בטענתיה אלא כי הדרא ארעא מחמת דאתברר דהוה קיימא מעיקרא בחזקת תובע ולא הויא ליה ראיה לנתבע לאוקומה בידיה, אע"ג דהדרא ארעא לא הדרא פירי, דמגו דיכיל למימר לא אכלי דהא ליכא אפילו חד סהדא דאכל אכילה דמיחייב עלה תשלומין כי אמר אכלי ודידי אכלי מהימן דהא לא אכחשוה סהדי בטענתיה ולאו מה לי לשקר ולאו מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע הוא, הלכך תרווייהו משתבעי שבועת היסת, האי משתבע אגופא דארעא דהדרא ליה והאי משתבע אפירי דאכל.
והוא הדין היכא דאתברר דאכל בסהדותא דמיחייב בה תשלומין, דאי אודי דאכל טפי ממאי דמסהדי ביה סהדי מיהו קא טעין אין אכלי ודידי אכלי, אי בחד סהדא, בין דמתברר בעידן טענתיה שיעור מאי דאכל בין דלא מתברר, משלם מאי דמסהיד ביה סהדא ומשתבעי תרווייהו שבועת היסת אשארא כדאמרן, ואי בתרי סהדי, איכא לפלוגי, דאי לא אתברר בעידן טענתיה דאית ביה בההוא טופיאנא דאודי ביה שוה שתי כסף משלם מאי דמסהדי ביה סהדי ומשתבע אשארא שבועת היסת דדידיה אכל, ואי אתברר בטענתיה דאית ביה בשארא שוה שתי כסף לבד משוה פרוטה דמסהדי ביה סהדי משלם מאי דמסהדי ביה סהדי ומשתבע אשארא שבועה דאורייתא אטענתיה מדר' חייא קמייתא. ובין כך ובין כך משתבע ליה תובע אטענתיה אמאי דשקיל מיניה כדברירנא.
ואי לא אתא בטענת בריא דזכייה גמורה, אע"ג דאתי מכח אבהתיה וקא טעין דדרו בה אבהתיה מקמי כמה יומי ודאכלה איהו בתרייהו שני חזקה, וליכא סהדי דמכחשי ליה בחדא מהני טענתא, אע"ג דאלו איתי סהדי בהכין הוה מוקמינן לה לארעא ולפירי בידיה, השתא דלית ליה סהדי לא אמרינן מיגו דאי בעי אמר לא אכלי כי אמר אכלי ודידי אכלי מחמת דאכלתה שני חזקה לבתר דדרו בה אבהתיה חד יומא מהימן לאפטוריה מפירי, [דלא] אמרינן מגו אלא בטענת בריא, והכא אע"ג דלגבי דירה דאבהתיה טענת בריא היא, כיון דלגבי זכייה דאבהתיה לאו טענת בריא היא דהא לא ידע אי דרו בה מחמת דזכו בה או בתורת עראי בעלמא לא אמרינן מגו. דאי לא תימא הכי, גבי גופא דארעא נמי כי מייתי סהדי דדר בה איהו שני חזקה ולית ליה סהדי דדר בה אבוה חד יומא ליהמניה דדר בה אבוה חד יומא מגו דיכיל למימר מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה. אלא לאו ש"מ דלא אמרינן מגו אלא בטענת בריא דזכייה אבל בטענת ראיה לא אמרינן מגו, הילכך דינא הוא דמשלים ליה פירי לתובע ולית ליה גביה אלא פתקא דלוטא דטענת שמא היא:
נח. ושמעינן מיהא דרבי אבא דכל היכא דשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה להכחיש את העד, ואי אודי במאי דמסהיד סהדא אע"ג דטעין טענתא אחריתי לאפטוריה בגוה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע [ו]משלם, וכן כל המחוייב שבועה מן התורה ואינו יכול לישבע [משלם]. אבל מקום שאין השנים מחייבין אותו ממונא אין האחד מחייבו שבועה. לפיכך אפילו הודה במה שהעיד העד אלא שפטר עצמו מדרך אחרת נאמן, ובשבועת היסת, כמאן דליכא סהדא כלל:
נט. ושמעינן נמי מינה דמאן דחטף מידי מחבריה, דלא מיבעיא היכא דאיכא תרי סהדי דחטף, אלא אפילו איכא חד סהדא נמי לא מצי למימר אין חטפי ודידי חטפי, ולא אמרינן בכי הא לא חציף איניש למשקל מידי דלאו דיליה, דכי אמרינן הכי היכא דאיכא למימר דאדעתא דחבריה קא עביד, אבל היכא דחטיף מיחטף אין לך גזלן גדול מזה. והוא הדין היכא דשקיל דרך גנבה דמוכחא מילתא דלאו מדעת בעלים קא שקיל:
שיטה מקובצת
לישתבע הוה ליה גזלן וכו': כן נוסחת הגאונים. ואל תטעה לפרש הוה ליה כגזלן כיון שהוא מודה שחטף הרי הוא כגזלן שפסול לשבועה ואינו יכול לישבע דדידיה חטף דודאי אם אין עד שגזל והוא אומר גזלתי והחזרתי אינו חשוד על השבועה כלל שהרי מעיד על עצמו שעשה תשובה ונאמן על כך מתוך שיכול לומר לא גזלתי כל שכן זה שטוען שלא גזל אלא שנטל את שלו מיד זה דודאי אינו נפסל לשבועה על פי טענתו ועל פי עד אחד גם כן אין אדם נפסל מן השבועה. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
על מה שתירצו בתוספות כך נראה כפירוש ריב"ן וכו': כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונו: ולא דמי לההיא דלקמן דהמפקיד אצל חברו בשטר דכל זמן שלא טען נאנס עדיין לא נתחייב שבועה הילכך יש להאמינו במיגו. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י בעליות וגבי מפקיד אצל חברו בשטר לא שייך למימר מתוך שאינו יכול לישבע שנאנסו משלם שהרי אין חיוב שבועה חל על הנפקד עד שיטעון שאבד הפקדון ואז יחול עליו שם שבועה לישבע שאבד באונס. עד כאן לשונו.
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: אבל ריב"ם ז"ל כתב דשבועת עד אחד תשלומין נינהו דכי איכא תרי לא מפטר מידי תשלומין בשבועה אלא שלומי משלם וכי ליכא אלא חד פטריה רחמנא מתשלומי ממון ובלבד שישבע והילכך או ישלם ממון או שבועה ועד דמשתבע שבועה דעד אחד לא מפטר מיניה וזה נכון. עד כאן לשונו.
על מה שכתב הריא"ף ז"ל והיכא דליכא אפילו חד סהדא וכו': משתבע מרי ארעא וכו' משתבע שבועת היסת דליכא כו' כתב ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו: וצריך עיון איך שניהם נשבעים הרי בא אחד מהם לידי שבועת שוא כיון שבעל הקרקע נשבע שלא מכרו לו מעולם וזה נשבע שבדין אכל הפירות שמע מינה שקנאו ממנו בדמים. ויש לומר אף על פי שטען זה המחזיק מעיקרא דמינך זבינתה אפשר שעתה נשבע באמת דשמא לפירות הורידהו מתחלה ולא למכירת גוף הקרקע. עד כאן לשונו.
ואמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה: כן היא גירסת רבינו חננאל ז"ל. ופירושו כגון שאכל הזמורות דאכילת הזמורות אכילה היא כלומר בשאסף לביתו הזמורות ונהנה מהן או שמכרן וזו אכילת היתר היא שאין ערלה נוהגת בעצים דלא אסרה תורה אלא הפרי והטפל לפרי וכדאמרינן את פריו לרבות את הטפל לפריו וזו היא ששנינו תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם הא בקשין של ערלה לא ושביעית נמי אינה נוהגת בעצים דכל שאינו פרי אינו מופקר בשביעית ששנו שם במסכת ערלה ובבבא קמא פרק הגוזל אמרו עצי שביעית מותרין. וכלאים נמי בזורע בין הגפנים והוסיפו הפירות ולא הוסיפו הזמורות באחד ומאתים ויש מי שאומר שאפילו הוסיפו הזמורות אינו נאסר אלא התוספת אבל עיקרן של גפנים שהיו שם קודם לכן לא נאסר. ויש לעיין בפרק כל הבשר דאמרינן התם אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה. ויש לומר דהתם בזרוע מעיקרו שנאסר בהשרשה. ויש מי שגורס אינה חזקה ומיירי באכילת הפירות. ואינו מחוור דתנן בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים המוציא הוצאות על נכסי אשתו בין שאכל הרבה והוציא קמעא בין שאכל קמעא והוציא הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמרינן עלה עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה ואפילו תאמר דרב יהודה תרתי אמר וההיא באוכל זמורות והכא באוכל פירות ממש אפילו הכי לא הוה שתיק גמרא לאקשויי מדידיה לדידיה הכי ותרצינהו הכין. ועוד דעל כל פנים לא הוה שתיק מלאתויינהו הכא ולימא אמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה ואמר רב יהודה אכלה ערלה חזקה ולא קשיא כאן באכילת פירות כאן באכילת זמורות. וגירסת רבינו חננאל ז"ל יפה ממנה. וכן גירסת הגאונים.
תפתיחא לא הוי חזקה: פירש רבינו חננאל ז"ל (לא הויא חזקה) תפתיחא שדה שלא חרש אותה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונתבקעה כגון פתחי חרישה וזרע בה כגון זו לא הויא חזקה. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר המקח תפתיחא זה פתיחת צינורי המים לתקון השדה כדכתיב יפתח וישדד אדמתו לא הויא חזקה לפי שאין הנאה למחזיק באותה עבודה ולעולם לא עלתה לו חזקה אלא כשהוא נהנה מאותה עבודה ואף על פי שנהנה בעל הקרקע באותה עבודה וכדאמרינן ניר לא הוי חזקה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: תפתיחא מלשון יפתח וישדד אדמתו וגו' ותחלה פותחין השדה והוא חרישה שאינה עמוקה אחר כך פעם אחרת חורשים אותה עמוקה יותר ואם הוא לא חרש פעם אחרת וזרע שם באותה הפתיחה הראשונה שאין אותה הזריעה כי אם הפסד הזרע. ויש מפרשים תפתיחא שהארץ נבקעת מאליה והוא משליך שם. עד כאן לשונו. דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו. פירש רשב"ם ז"ל לפי שעשירים ואלמים ואין חוששים למחות לפי שבזרוע כו' ויש שפירש לפי שעוסקים בצרכי צבור כו'. ולא נהירא. עד כאן. וכן נראה בעיני דפירוש ראשון עיקר דלפירוש שני אין טעם אמאי לא מחזקי בן. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
פיסקא: והעבדים כו'. תימה דלעיל מייתי מתניתין דחזקתם שלש שנים והך דהעבדים מוקדמת לאותה משנה ושמא אגב דאיירי לעיל באומר לפירות ירדתי בהנהו עובדי דחזקה אייתי מתניתין דתזקתם שלש שנים משום דבעי לאיתויי עלה הא דרב זביד דקאמר אי טעין ואמר לפירות הורדתיו. תוספי הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה