לדלג לתוכן

מרדכי/בבא בתרא/פרק ג

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מרדכי הקצר

[עריכה]

חזקת הבתים :

[דף כט ע"ב] ומודה רב הונא בחנוותא כו. [רמז תקכג] וה"ה בחנוני שעשה [מבית] חנות ואינו משתמש בו אלא בימים אם יש לו עדים שהחזיק בו שש שנים הוי חזקה אע"ג דהלילות מפסיקות ומיהו בג' שנים לא סגי דכיון דבית הוא ורגילין שאר בני אדם לדור בו ימים ולילות [ואע"ג] שהוא חנוני ואין דר בו אלא בימים למכור לחם ויין לא הוי חזקה אלא בשש שנים אבל חנות ממש שאין רגילות לדור בו אלא בימים למכור לחם ויין הויא חזקה בשלש שנים גרידא:

הא נוגעין בעדות הן מיהו אם (יש) [אין] בני אדם יודעין [שיש כבר זמן גדול] שיצאו מן הבית [רק הם בעצמם] ומעידין שהיו דרים בו מכחו ונותנין לו השכירות נאמנים כיון שאין ידוע שדר בתוכו כי על פיהם אינם נוגעין בעדות (הוי) דאי בעי הוו שתקי:

בשכונה גואי הוינא כו' פי' והיה דרכי עליך ונראה שיש לו עדים דבשכונה גואי הוה אבל לא היו יודעים העדים באיזה דרך היה יוצא דאי לא הוו עדים כלל שהיה בשכונאי גואי א"כ מאי קאמר רב נחמן זיל ברור אכילתך אטו יש להם [לעדי חזקה] לידע שלא היה המערער [בבית] באותן ג' שנים ואם יאמר המערער הייתי עמך שני ימים שאין לך עכשיו ג' שנים שלימות והעדים אינם יודעים וכי יפסיד ורבינו מאיר פי' בתשובתו דהא דאמר בשכונא גואי הוינא פירוש כגון שאמר הייתי משתמש בכל הבית החיצון בכ"מ שהייתי חפץ להשתמש וכשהיינו באים אני ואתה להשתמש במקום א' היית נדחה מפני הלכך לא חששתי למחות:

[דף ל ע"א] מפלניא זבינתיה דאמר ליה דזבנא מינך וא"ל ומי לא מודית לי דהאי ארעא דידי הוא ואת לא זבנתא מנא פסק האלפסי וכן רשב"ם דאי אית ליה סהדי דדר ביה המוכר חד יומא ואכל הקונה שני חזקה או אי טעין ואמר קמאי דידי זבנה ממנו המוכר וקניתיה ממנו ואכלתי שני חזקה נאמן המחזיק מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה כדבעי למימר לקמן בההוא דדר בקשתא דעיליתא כו' ופי' ר"י דה"ה אם אמר מעיקרא קמאי דידי דר בו חד יומא שיהא נאמן במגו אבל מעתה אינו יכול לטעון לא קמאי דידי זבנה ואף לא קמאי דידי דר בה חד יומא שיהא נאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה או לא היתה שלך מעולם דהא השתא בטיל ליה מגו שכבר קדם והודה שהיתה שלו וגם הודה דלא מיניה זבנה וכן מוכח לקמן גבי ההוא גברא דדר בקשתא דעיליתא כו' עד אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא גברא אפילו חד יומא משמע דוקא אית ליה סהדי הא איהו לא הוה מהימן במגו דאי בעי אמר זבינתה מינך כיון דכבר הודה לו דלאו מיניה זבנה. ועוד ראיה מפ' שבועת הדיינין מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור ופריך בגמ' למ"ד המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני דפטור מאי פריך שאני הכא דאי בעי אמר להד"מ אלא ודאי מגו כה"ג לא אמרי' כיון דבשעה (שתבעו אומר) [שטוען] נתתיו לך לא היה יכול לומר להד"מ כה"ג לא אמרינן מגו שכבר הודה ועוד ראיה מפרק זה בורר בסופו גבי ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה ועיין שם ומספקא ליה לר"י היכא דאייתי ההוא גברא סהדי דדר ביה המוכר חד יומא אי הוה מוקמינן ליה לארעא בידיה היכא דלא אכלה שני חזקה:

[רמז תקכד] ונשאל לרבינו מאיר על ראובן שטען על שמעון הפקדתי בידך חגורה של כסף ובת נפש של זהב ושמעון משיבו אשתך הפקידה אותם בידי קודם שנשאת' על תנאי שלא יהא לך רשות בהם וליתנם לבניה הראשונים שהיו לה מבעלה הראשון ועתה נפטרה זוגתך ורוצה אני לקיים צוויה ופסקתם שישבע שמעון שהוא כדבריו ויתן הפקדון ליורשי האשה ויורשי האשה היו באותו מעמד כשנפסק הדין. ויהי ממחרת כשהיה לו לשמעון לישבע אמר שמעון זוגתי הזכירה הדברים שודאי כן הוא כדברי ראובן שהוא נתנם לי מידו אחר שנשא את זוגתו הואיל ויש לי לישבע לא אשבע כי אם באמת ואמרו יורשי האשה כבר הודה לנו בפני ב"ד שהחפצים הם שלנו. והשיב נ"ל דשמעון נאמן בשבועה כדבריו האחרונים לומר טעיתי מלפנים ועכשיו נזכרתי במגו דאי בעי אמר החזרתי ליורשי האשה משעה שנפסק הדין ואילו אמר החזרתי להם החפצים והיורשין אומרין לא החזיר לנו שבועה בעי השתא נמי נשבע להם שכן הוא כדבריו האחרונים שמתחלה טעה ואע"ג שטעיתי טענה גרועה היא מ"מ כיון דאיכא מגו נאמן כדאשכחן בתלמוד טובא טענות גרועות דבלאו מגו לא מהימנינן ליה ועל ידי מגו מהימנינן ליה ואפי' איניש דעלמא שאינו לא התובע ולא הנתבע כי ההיא דס"פ זה בורר גבי ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה והימנה ר"נ במגו דאי בעיא קלתיה וליכא למימר דלאו מגו טוב הוא דדמיא למגו דהעזה דכי אמר טעיתי אין שכנגדו יודע שהוא משקר ואילו אמר החזרתים להם ליורשים היורשין היו [יודעין] שהוא משקר אי משום הא לא אריא דאפ"ה אמרי' מגו כמו שהוכיח ר"י מפ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו דהיכא דליכא עדים שהוא של אביו נאמן לומר לקחתיו ממנו מגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם אע"ג דבטענה דקא טעין לקחתיה ממנו אין שכנגדו יודע שהוא משקר אבל אי טעין לא היתה של אביך מעולם ידע דמשקר אפ"ה אמרינן מגו. וועוד יש להאמינו ולומר השתא טעיתי מעיקרא מגו דאי הוה בעי אמר השתא נאנסו או נגנבו מידי משעה שנפסק הדין כי אז היה פטור בשבועה שנאנסו או נגנבו וגבי טענה זו אין שכנגדו יודע אי משקר השתא נמי יהא נאמן לומר טעיתי ואע"ג דסוף פ' קמא דגיטין גבי הנהו גנאי דעבוד חושבנא כו' עד ולא פש גבאי ולא מידי ופי' ר"ת ורבינו חננאל ובעדות ברורה שטעה אבל בלא עדות לא מהימנינן ליה לומר טעיתי במגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ והביאו ראיה מפ' שבועת הדיינין דתנן א"ל מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב משמע דחייב משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אלמא אינו נאמן לומר אין לך בידי כי טעיתי דמגו דאי בעי אמר פרעתי אחרי ההודאה והא דאמרי' פ' גט פשוט שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו היתומים חזר ואמר לנו פרעתי אין נאמנין פי' אבינו אמר טעיתי כי פרעתי אין היתומים נאמנין משמע אבל השכיב מרע אי הוה קמן הוה נאמן לומר טעיתי שאני שכיב מרע דאין דעתו צלולה ורגיל לטעות וכן פר"י לקמן ס"פ גט פשוט מ"מ חזינן דלא מהימן לומר טעיתי במגו דפרעתי דשאני התם דההוא דטען דטעה בעל דין גופיה וכיון דהודה [מעיקרא] הוה ליה הודאת בעל דין כק' עדים דמי ואילו יש עדים שמעידים עליו שלא טעה ויודעים שהוא חייב להם והוא אומר העדים משקרים כי לא הייתי חייב לא מהימנינן ליה לומר העדים טעו במגו דאי בעי אמר העדים אומרים אמת אבל אח"כ פרעתי. מ"ט מגו במקום עדים לא אמרינן השתא נמי דהודאת פיו כמאה עדים [*דמי] מגו במקום הודאת פיו לא אמרי' אבל הכא דהנפקד אינו בעל דין ממה נפשך בין לטענה קמייתא בין לטענה בתרייתא הוא מודה בחפצים שאין לו להם כלום נאמן במגו ושלום מאיר בר"ב:

[רמז תקכה] עולא אומר טוען וחוזר וטוען כתב הריב"ם דיכול לחזור ולטעון בכהאי גוונא דאינו סותר טענה הראשונה הואיל שנתן אמתלא לדבריו דמה שטען טענה ראשונה דעתו היתה על האחרונה כדמסיק ואמר האי דאמר של אבהתיה כו' נהרדעי אמרי אינו חוזר וטוען כלומר [*אינו יכול לחזור ולטעון (ולא ליתן) אמתלא] לדבריו הראשונים אלא סותר הוא טענתו הראשונה ולאו כל כמיניה הואיל והעדים הכחישוהו בטענה ראשונה מיהו דוקא (*כשהוכחש טענה) [*כשהכחישוהו בטענה] ראשונה בעדים אז אינו יכול לחזור ולטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה אבל היכא דלא הוכחש בטענה ראשונה מכח עדים וחזר וטען מעצמו בהא מודו כולי עלמא דיכול לחזור ולטעון טענה אחרת אע"פ שסותרת הראשונה הואיל שבראשונה לא הודה לחייב עצמו אלא בטענה אחרת היה פוטר עצמו ועתה מודה שבשקר היה פוטר עצמו בטענה ראשונה אלא בזאת טענה שניה הוא מאמת עצמו דמה לו לשקר אם היה רוצה היה עומד בכפירת טענה ראשונה עכ"ל ריב"ם:

[רמז תקכו] ומעשה היה בראובן שתבע שמעון לדין וטען הפקדתי בידך חפץ תנהו לי ושמעון השיב החזרתיו לך וחייבוהו ב"ד לישבע שהחזירו וחזר שמעון ואמר איני חפץ ליפטר בטענת שקר אך האמת אגיד ואשבע שאותו חפץ שמסר לידי שמרתיו כדרך השומרים ולא פשעתי בו ונאבד עם שלי ושאלו לראבי"ה והשיב דעתי נוטה שישבע אם הוא כדבריו האחרונים ויפטור דלא מיבעיא אם הוא מתקן דבריו הראשונים שחוזר וטוען אלא אפילו היכא שמכחיש דבריו הראשונים דהא דקי"ל דאינו חוזר וטוען ה"מ אם חזר מדבריו הראשונים מכח עדים כי ההיא (*דאמר) [*דאייתי סהדי] דאבהתיה הוא וחזר בעל כרחו מדבריו הראשונים וליכא מגו אבל הכא שחזר וטען מעצמו מגו שהיה יכול לעמוד בדבריו הראשונים ולישבע וליפטר ישבע נמי כדבריו האחרונים האמת ויפטר דכל היכא דשני טענותיו באין לפטור חוזר וטעון ע"י מגו אע"ג דטענה האחרונה סותרת הראשונה:

[דף לג ע"ב] נסכא דר' אבא וא"ת וליהימניה במאי דאמר דידי חטפי בשבועה במגו דאי בעי אמר לא חטפי דהיה נאמן בשבועה דבכה"ג אשכחן מגו גבי שבועה ס"פ המוכר את הבית גבי המפקיד אצל חבירו בשטר וי"ל שהוא ירא לשקר בדבר שהעד מכחישו כדאשכחן גבי רבה בר שרשום שאמר לקוחה היא לא מצית אמרת דנפק עליה קלא ועוד תי' ר"י דלא היה רשאי לומר להד"מ שהיה ירא שמא יבא בעל דבר והעד שניהם ויפסלוהו לעדות ולכל דבריו שהרי שיקר כי גם בעל נסכא יכול לפסלו כדאשכחן פ' זה בורר דאמר מינאי דידי גנב קתא דבורטיא וכו':

[רמז תקכז] ונשאל לר"מ באלמנה סרח בת אשר שטענה על ראובן אחי אביה מן האב ולא מן האם [*על] קרקעות ומטלטלין וספרים של זקני יעקב אביו. (ואמו) אמרה אשתו של זקני יעקב לא נשבעה על כתובתה ונשאר בידה הרבה יותר מכתובתה וראובן השיב אמרה לי [אמי] שלא הניח לה אבא מרי (מטלטלין) רק כדי פריעת חובותיו ובית וספרים וכרמים. הבית והכרמים נתן לה במתנת בריא בשטר ולי נתן הספרים הכל מפורש בשטר ופטר את אמי מכל שבועות ואם היה לאמי משלו כלום מחל לה הכל וגם לשאר אחי נתן לכל אחד ספר וכתבו כולם שטרות על שמם וגם את ובעליך כתבתם שטר מתנה ומחילה עכ"ל השאלה. והשיב הר"ם אם החזיק הבן בקרקע ג' שנים משמתה אמו נראה כי אז היה הדין פשוט שאין מוציאין אותו מידו דנאמן לומר ראיתי שטרות שאבי נתן לאמי במתנה גמורה או אחי ושאר היורשין האמינו את אמי שאין לה יותר מכדי כתובתה ומחלו לה השבועה מגו דאי בעי אמר אנא זבינתיה מינייכו ואכלתינהו שני חזקה שהרי זאת סרח האלמנה היתה גדולה במיתת (*הזקינה) [*זקינה פי' יעקב אבי אמה] הלכך שייכא חזקה בחלקה ואפילו בלא שבועה היה ראוי לומר דמהימן ואע"ג דאילו טען ראובן מינייכו זבינתינהו שבועה מדרבנן בעי כמו שהוכיח רב האי גאון מפרק הכותב ולא כפי' רשב"ם גבי עובדא דרבה בר שרשום. מ"מ היה נראה דהשתא מיהא דטעין נתנן לאמי במתנה ויש לי עד א' שכן הוא נאמן בלא שבועה כדפר"ת פ"ק דב"מ דכל מי שהעד מסייעו פטור משבועה. ועוד ראיה (*מפרק) [*כתבתי פ'] הכותב [*מ"מ הכא אין נראה להאמינו בלא שבועה דהא דעד א' קם לפטור מן השבועה ה"מ היכא דמתוך [*דברי העד ודברי התובע והנתבע מחייבינן לנתבע לישבע ובלא מיגו נמי מהימנינן ליה בשבועה אע"ג דאיכא עד אבל הכא דלא כו'. כן הגירסא במ"י] דברי העד ומדברי התובע והנתבע (*לא מחייבין) [מהימנינן] לנתבע ובלא מגו נמי מהימנינן ליה כיון דאיכא עד בשבועה אבל הכא דלא מהימנינן ליה לנתבע [*פירוש היינו אבי אביה] אע"ג דאיכא עד אחד כדבריו אלא ע"י מיגו משום דקרקעות בחזקת בעליה קיימין דלא מפקינן מיניה מחזקתו ע"י טענת תובע ועד א' אלא ע"י מגו דאי בעי אמר זבינתיה וא"כ לא מהימן אלא בשבועה דאילו אמר זבינתיהו לא שבועה בעי השתא נמי שבועה בעי ואין לומר דלא קנתה האשה אם (לא) כתב לה כל נכסיו דלא עשאה אלא אפוטרופוס כדאמרי' פ' מי שמת דהא הכא איכא שיור דנתן ספריו לבני ראובן וקי"ל פרק מי שמת דאפילו מטלטלין הוי שיור ואין לומר דליכא מגו דאילו אמר זבינתיהו מינייהו ואכלתינהו שני חזקה לא מהימנא דשותפין לא מחזקי אהדדי דהא כדאית בה דין חלוקה וכדנחית לכולה מחזיקין כשינויא דרבינא דלקמן [*פ' ח"ה דמ"ב] ואם לא החזיק בה ראובן ג' שנים משמתה אמו אע"פ שהחזיקה [*בהן] אמו ג' שנים אין טוענין ליורש זה כיון דאמו לאו בת חזקה היא בהני נכסי כיון דאית לה מזוני מזוני היא דקאכלה כדאמרי' הכא בפירקין ולא האשה בנכסי בעלה ואפילו היכא דיחד לה ארעא למזונותיה לא קפיד בעל אי מחזיקה בב' וג' קרקעות לצוך מזונותיה הכא נמי לא קפדי עלה היורשין למחות ומניחין הכל למזונותיה בידה כיון דמזוני קא אכלה מדידהו בתנאי ב"ד ולא דמי להא דאמרי' לקמן אשה שנתגרשה ובן שחילק הרי הן כשאר בני אדם ומוקי לה במגורשת ואנה מגורשת אע"ג דהוא חייב במזונותיה יש לה חזקה בנכסיו שאני התם שהיא שנואה ואינו נותן לה מזונות בריוח ולואי שיתן לה בצמצום כשחייבוהו ב"ד אבל היכא דאינה שנואה כגון דאינו מגרשה כלל וכן היתומים שחייבים בכבודה (*דאורייתא) [*מדאורייתא] ואפילו באשת אב שאינה אמם כדאיתא פרק הנושא לא קפדי עלה ואין לה חזקה בנכסייהו. ועוד הויא כמו אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונית ושטרות יוצאות על שמה דעליה להביא ראיה ואע"ג דאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה י"ל דלא דמי דהתם דוקא שלא היה הדבר ברור שהיו הנכסים הכתובין בשמו של אבי יתומים אלא שאנו מדמים מאומד הדעת לומר כן אבל הכא דידוע דהני קרקעות היו של יעקב אפילו לאחר מיתתה עליו להביא ראיה אע"פ שיש לו עד אחד דעד אחד להוציא ממון לאו כלום הוא אבל אם בחייה חפרה בהן בורות שיחין ומערות או מכרה מקצתן דהוי כמו חפרה בורות שיחין ומערות נראה דיש לה חזקה דכל כה"ג אמרי' גבי בעל אע"ג דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו היכא דחפר בהן בורות שיחין ומערות יש לו חזקה דהוי לה למחויי כ"ש הכא דה"ל ליורשיו למחויי והא דיש לה חזקה אם חפרה בהן בורות שיחין ומערות וכיוצא בהן ה"מ כשהחזיקה מכאן ואילך ג' שנים ועל ספרים שהיא תובעת נראה דאי ליכא סהדי שהיו של (*זקינו) [*זקינה ישבע] הוא שאביו נתנן לו ואז יפטר אבל הספרים שיש עדים שהיו של זקינה ועכשיו רואים אותם בידו לא מהימן לעכבם בשבועתו מידי דהוה אאומן דאין לו חזקה במידי דבר אומנותו אפילו מסר לו שלא בעדים היכא דאיכא ראיה ושאר דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואומר לקוחין הן בידי אינו נאמן דתלינן בתורת שכירות או שאלה אתיא לידיה ה"נ אמו שהיתה נותנת ונושאת בתוך הבית ונטלתן אחר מיתת אביו ובמיתתה נטלן הוא כדפירשתי לעיל דאשה הנושאת ונתנת בתוך הבת [*אם נטלה אחר מות אביו ובמותה נטלן הוא וכדפי' לעיל האשה הנותנת ונושאת בתוך הבית עליה כו' מ"י] להביא ראיה ואפילו כי מתה על היתומים להביא ראיה בכה"ג בדברים הידועים שהיו של יעקב ולא מצי לישבע שבועת יורשים וליטלן בכתובת אמו דהא קי"ל כרב ושמואל דכל היכא דמית לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו וליכא למימר ה"מ היכא דלא תפישי אבל הכא תפישי (*ומב"ש) [*וכב"ש] דסברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואמר פרק כל הנשבעים דיורשין נשבעין ונוטלים אפילו היכא דלא תפשי נשמע לב"ה היכא דתפסי הא ליתא דלב"ש כיון דסברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הלכך נשבע דתפישה מעליא חשובה אבל הכא [*לב"ה] כיון דנכסי בחזקת יתומים קיימי ותפישתן לאו כלום היא כדפרישית דאמו תפשתו במות אביו והוא תפש במיתתה מדמינן לה לאומן ולדברים העשוין להשאיל ולהשכיר והדומים להם דאין בתפישתן ממש וכל מה שכתבתי בסרח בת אשר דזימנין דגובה היינו בשבועה שהרי הוא טוען שנתנה ומחלה והרי היא כופרת א"כ לא תטול כלום מה שכתבתי אלא בשבועה שתשבע שלא נתנה ושלא מחלה מחלקה כלום ושלום מאיר ב"ר ברוך:

[דף לד] [רמז תקכח] לישתבע כ' אביאסף וז"ל רבותי פירשו דלישתבע דקאמר ר' אמי לישתבע להכחיש העד המעיד שחטף והוא אינו יכול לישבע שלא חטף שהרי אומר אין חטפי ודידי חטפי וזקני ראב"ן הקשה על זה חדא דלא הל"ל ה"ל כגזלן אלא הל"ל לישתבע הרי הודה שחטף ותו כל היכא דאינו יכול לישבע להכחיש העד מי הוה נפסל הלא אם העד העיד שנתן ראובן לשמעון לראות זאת הנסכא ועכבה ואמר שלי נתן לי והרי הודה לדברי העד שנתן וכי לא ישבע ששלו קבל מידו הלא יש כאן מגו שיכול לומר לא נתן לי כלום משתבע ששלו נמי קבל ופטור וא"כ בחטפי נמי ל"ש אלא ע"כ אין הטעם כדברי רבותי אלא הכי פירושו ה"ל כגזלן שהודה לדברי העד שדרך חטיפה ודרך גזלנות באה לידו ואילו היו ב' עדים חייב לשלם השתא נמי אינו יכול לישבע ואפילו לרבא דאמר פ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני ה"ל רשע ואין אדם משים עצמו רשע הכא דאיכא עד אחד [*בהדיה] פסיל לנפשיה וכן הדין התם ברביעה אם היה עד א' עמו פסול והיינו דקאמר ה"ל כגזלן פי' לענין ממון (*וכשנגדו) [*שא"צ שכנגדו דהא אין צריך הכא שכנגדו לישבע וליטול דמלתא דלא שכיחא הוא שיטעון חטפי ודידי חטפי ולא דמי לשאר גזלן דשכנגדו נשבע ונוטל דהתם כו' מ"י] נשבע ונוטל דהתם [גבי חשוד] תקינו רבנן מפני שפסול לכל שבועות והיו רבים קופצין עליו לתבוע מה שלא היה אבל הכא אינו פסול לכל השבועות ודברים הללו רפוים הם בידי ויש להשיב עליהם והמבין יבין עכ"ל אביאסף ומה שפסק ראב"ן דכשנגדו אינו צריך לישבע ראיה שלו מפרק שבועת העדות דקאמר הכל מודים בעד א' דר' אבא פי' שאם השביע עד חייב משום דקא מפסיד ליה ממונא ואי ס"ד דשכנגדו נשבע ונוטל אמאי חייב לימא ליה מי יימר דהות משתבע וכן פסק רשב"ט וכן [*פסק] בס' החכמה פרק השואל [וכ"כ] הרב רבי מאיר הלוי בשם ריב"ם וכן משמע במיימון פרק י"ג בהלכות מלוה וכן דן ר"מ ורב האי כתב בשערי שבועות דרשאי להחרים חרם סתם על הנוטל ממנו דבר שאינו שלו:

[רמז תקכט] מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי (*י') [*לעשר] שנים ונתן לו לוי השכירות של [*כל] העשר שנים והיה באותו בית ב' שנים וקנה לוי בית אחר ונכנס בו והשכיר אותו בית שהיה מושכר לו לשמעון ועכשיו תובע ראובן לשמעון מה אתה עושה בביתי ושמעון משיבו מלוי שכרתי ששכרו ממך וראובן (*השיב) [*משיב] אין זה רצוני שתהיה בביתי. דין זה פסוק מההוא עובדא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנית דזבנה מימך א"ל לאו את מודה דידי היה ומינאי לא זבנית וא"כ זיל את לאו בעל דברים דידי את ואמר רבא דינא קאמר ליה ה"נ דינא קאמר ליה ראובן ואי טעין לוי השוכר הראשון א"כ תן לי שכרי שנתת לך לי' שנים יכול ראובן לומר ליה הא ביתא קמך קום ודר ביה אבל איני רוצה שתכניס בו אחרים ואפי' אם לא נתן כל השכירות מעיקרא היה חייב ליתן עתה שמשעה שהחזיק לוי בבית נתחייב בכל השכירות וקנה לראובן דתניא כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ואמרינן שכירות מאי עבידתיה אמר רב שכירות קרקע ואפילו במסירת המפתח לבד קנה לוי הבית וזכה ראובן בשכירות דאמר ריב"ל המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו המפתח קנה הלכך זכה ראובן בשכירות ואפי' הוא ביד לוי והוא שאינו מוצא להשכיר ביתו אבל מוצא להשכיר ביתו באותו שכר עצמו לא יתן לו לוי שכר אלא ב' [שנים] שדר בו מכאן ואילך ישכירנו לאחרים ויטול שכרו דת"ר השוכר את הספינה ופרקה לו בחצי דרך נותן לו שכרו של חצי דרך ואין לו עליו אלא תרעומות היכי דמי אי דשכיח לאגורי כו' ואי לא משכח אגורי כוליה אגרא בעי למיתב ליה אלמא כי משכח ליה לאגורי מיגר ושקיל מזה מה שהיה לו ליתן (*לראשון) [*הראשון] ואי לא משכח שקיל מראשון. לגבי בית נמי לא שנא ובלבד שיודיענו השוכר שלשים יום קודם ימות הגשמים ואם לא הודיעו ויצא בימות הגשמים חייב ליתן לו כל שכרו של ימות הגשמים כדתניא בספרי כשם שהמשכיר צריך להודיעו כן השוכר צריך להודיעו דא"ל אי אודיעת לי הוה טרחנא ומותיב בה גברא מעליא אבל הכא שראובן נקיט שכירות בידו וכבר זכה בו קנאו ודאי ואין לוי יכול לומר תחזירנו לי ותשכור ביתא לאחר שהרי זכה ראובן במה שבידו וכשיצא מן הבית עומד הבית בחזקת ראובן המשכיר דקי"ל כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימא ולא בחזקת השוכר לוי ולמי שישכירנו ראובן תהא מושכרת ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות תהא בדודה [*פירוש בדודה בלא דירה מלשון בדד] שלא על מנת כן השכירה שתהא שאייה אלא ע"מ ביתא מיתב יתיב עי' פ' האומנין [בסי' תע"ז] גבי כגון בפרקה לטוענה:

[דף מ] [רמז תקל] מודעא בפני ב' כו' פרשב"ם דדוקא קודם כתיבת השטר אבל אחרי כן אין (המוסר) [המוציא] מודעא שוה כלום דא"כ כל שטרות שבעולם כשיתחרט אחר שנעשו בכשרות יבוא לפוסלו ועוד פי' דלהכי כתבינן ביטול מודעא בשטרי מכירה ומתנה דמהשתא לא תועיל המודעא כדמוכח בערכין פרק האומר גבי גט דמהני ביטול מודעא וה"ה לכל השטרות:

[רמז תקלא] קנין בפני שנים וא"צ לומר כתובו וכו' אומר ר"ת דלא אתא למעוטי דשלא בפני שנים לא חשיב קנין דהא אמרי' בקדושין פ' האומר [*דף ס"ה] לא איברו סהדי אלא לשקרי וכן פי' שם האלפסי ודוקא היכא דמודו הבעלי דינים דקנו עכ"ל וכן ריב"ם הביא ראיה מפ"ק דסנהדרין [*דף ו'] דרבנן דר"מ אמרי התם פשרה ביחיד וע"כ סבירא להו דפשרה צריכה קנין והלכתא הכי דאי ס"ל לא בעי קנין אמאי פסיקנא דצריכא קנין הא לא אשכחן פלוגתא דתנאי בהכי אלא ודאי ש"מ דקנין מהני שלא בפני עדים ואין צ"ל כתובו אלא בלא רשות כותבין כל זמן שלא חזר בו ומיהו יכול לחזור בו כדאמרי' התם פרק הספינה זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והתם משמע מפי' רשב"ם דאפילו בשטר מתנה וכן דעת ר"ת אבל ריב"ם פירש דוקא בשטר מכר יכול לחזור בו משום דאית ביה אחריות בפירוש ואפילו אם יכתוב [בלא] אחריות בפירוש מ"מ איכא עליה תרעומת [*פי' למוכר יש תרעומת מן הלוקח] אבל במתנה מאחר דאמר זכו כלומר חזקו בו לצורך פלוני מאחר דלא מפסיד מידי לאו כל כמיניה לחזור בשטרא ור"ת פירש דבשטר מתנה דוקא מיירי דלא ניחא ליה דליפשו עליה שטרי משום דכ"ע לא ידעי מאי שטרא הוי וסברי דשט"ח כתב עליו ומתוך כך זילי ניכסיה אבל בשטר מכר כשזכו לו בשדה מסתמא אדעתא דכתבי ליה האחריות זכו ליה ואין יכול לחזור בו ופסק ר"י דאף לדברי המפרש בשטר מכר אם המוכר חוזר מן השטר הלוקח נמי יכול לחזור מן המקח דמצי למימר אדעתא דשטרא זבני וכו' תוס' קדושין ור"פ אע"פ ועוד דקדק ר"ת דקנין מועיל אפילו בלא עדים מפרק הזהב דמשני לית ליה סודר ולא משני דלית ליה עדים ויש דוחין דלא ה"מ לשנויי הכי משום דסתם גורן יש בו אנשים הרבה:

[רמז תקלב] גזלן אין לו חזקה נשאל לר"מ על אודות הישוב [והשיב] אם שמעון ובניו טוענין חזקה שיש עמה טענה אז יש להם כח בישוב לגור שם ולמחות למי שבא לגור שם בלא רשות דחזקתן חזקה אך אם יביא ראובן עדים שהם מסורות לפיכך לא היה רשאי למחות אז אין להם חזקת ישוב דגזלן אין לו חזקה דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור אבל אם שמעון מסור ובנין אין מסורין אז יש לבנים חזקה היכא דאתא בטענה דנפשיה ולא מכח אביו דבן גזלן יש לו חזקה ה"נ כיון דבניו טוענין חזקה שיש עמה טענה יש להם חזקה ושלום מאיר ב"ר ברוך:

[רמז תקלג] נשאל לר"מ על אדם שהיה רגיל בשום מצוה כגון בגלילה או בס"ת שניה ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל את המצוה לאחר ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו את המצוה והשיב הנני נחפז להשיב האוהבים הנחמדים מפז אם בשעה שנתנו הקהל ליששכר ס"ת השניה היה סיפק ביד שמעון לתת י' דינרים לשנה ואעפ"כ לא חפץ בה ונתרצה עם שאר הקהל לתת אותה ליששכר הרי איבד שמעון את זכותו דאחולי אחיל לגביה ואפילו בלא [עדי] חזקה איכא סהדי שגם הוא נתרצה ואי ליכא סהדי שנתרצה ואיכא עדי חזקה שלא ערער שמעון אבד שמעון זכותו כיון שיששכר טוען חזקה שיש עמה טענה ואמר ברשותך נתנו לי הקהל אבל אם בשעה שנתנה ליששכר לא היה סיפק ביד שמעון ועתה שיש בידו רוצה לחזור ולזכות במצותו ליתן י' דינרין כבתחלה נראה שחוזר למצותו כיון שמחמת אונסא הניח שהיה עני ועתה ברכו השם ויש לאל ידו כדאמרי' פ"ק דיומא אירע קרי לכ"ג ומינו אחר תחתיו ושוב נטהר הראשון ראשון חוזר לעבודתו ופסק התם תלמודא כר' יוסי ומקשי ר"י הלכתא למשיחא ותירץ נפקא מינה לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר לעבודתו כשיעבור האונס ועוד דלא גרע מרוצח שגלה לערי מקלט שחוזר לעירו במיתת כהן שחוזר לשררה שהוחזקו אבותיו לר"מ ואפילו לר' יוסי דפליג עליה ס"פ אלו הן הגולין שאינו חוזר לשררות אבותיו שאני התם דכתיבי קראי ישוב הרוצח וגמר שיבה שיבה מושב אל משפחתו וגו' למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו דוקא התם שעשה עבירה שהרג שוגג או עבד עברי שמכר עצמו או נמכר בגניבתו אבל האי דלא עבר עבירה חוזר ושלום מאיר בר"ב:

[דף מא] כל חזקה שאין עמה טענה [*אינה חזקה] רבינו יקר [רמז תקלד] הוה מסתפק מאן דלית ליה שום עדות ידוע בקרקע ומערער על חבירו וא"ל מה אתה עושה בתוך שלי וא"ל המחזיק שלא אמר לי שום אדם מעולם שום דבר ומיהו לא אצא עבורך עד שתברר בעדים שהיא שלך מי מצי לסלוקי מן הקרקע או לא וכתב רשב"ט דטענה נכונה היא מהא דאמר לעיל גבי ארבא אי תפס לא מפקינן ומראיות אחרות דכל ממון שבא לידי אדם ואית ביה ספקא אינו רשאי שיוציא מידו עד שיתברר בעדים ברורים:

[רמז תקלה] מייתינא איגרתא ממערבא כו' אמר ליה לכי תיתי פירוש אבל מיד תחזיר וה"ה אם לאחר שפסקו הדין אמר החייב כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ואני רוצה לילך לב"ד הגדול או לבית הוועד ולסתור הדין גובין ממנו לאלתר ואין ממתינין לו עד שיסתור הדין וכשיסתור יחזירו לו וכן פסק רבינו מאיר:

ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא כו' [רמז תקלו] מכאן היה דן ה"ר יהודה כהן דה"ה לענין ישוב דהיכא דהוה דר ביה אבוה שנה והיורש שלש שנים [במרדכי ישן איתא שתי שנים] בשופי דזכה היורש בישוב ולא נראה לרבינו מאיר דלא שייך הכא טוענין ליורש דהתם דוקא טענינן ליה כגון פתח פיך לאלם דאי בעי טעין מינך זבינית ואכלתי שני חזקה אבל הכא אפילו אי טעין מינייהו זבינתיה לאו טענתו טענה כיון דאינהו נמי דיירי בעיר לא חיישי למחויי הלכך אין חזקתו חזקה כדאיתא לעיל אנא בשכוני גואי הוינא וא"ל רב נחמן זיל ברור אכילתך:

[דף מב] בפני האב שנה בפני הבן שתים בכתובות ובב"מ פרק המפקיד אמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל וי"מ דיתום אפילו גדול כקטן דמי במילי דאבוה ואין מועלת החזקה לגביה אע"פ שהוא גדול כשמת אביו וליתא כדאמרינן הכא בהדיא דאיכא [חזקה] כשאכלה בפני האב והבן שני חזקה ודוקא כשהיה קטן כשמת אביו אינה חזקה אע"פ שלאחר כן הגדיל:

[רמז תקלז] מכאן מוכיח רבינו מאיר דגדול בשעת מיתת אביו מורישו כגדול חשוב וידע במילי דאבוה עי' פ' זה בורר ופרק שבועת הדיינין:

[דף מא] אמר ליה אית לך סהדי דדר ביה המוכר חד יומא פי' רבינו יעב"ץ דלאו דוקא יום אחד דהוא הדין נמי אם שעה אחת הוליך כלי תשמישו ודר בו ויצא מדאיבעיא לן לקמן נראה בו מהו וזה על כרחך משמע שלא דר בו כדאמר רבא דעביד איניש דסייר כו' מכלל דאם דר בו אפילו שעה אחת פשיטא:

[רמז תקלח] :

[דף מג] אמאי שמירה בבעלים היא א"ר פפא דאמר לי' שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אומר רבינו מאיר דלאו דוקא [*דא"ל] שמור לי אלא אפי' קנו בשותפות בסתם ולקח אחד מהם ושמר בסתם וחבירו שתק ונגנב או אבד אפילו הכי חייב השומר שזה יאמר אתה שומר שכר שלי שלאחר שהיית שומר יום או שבוע או יותר הייתי אני רוצה לשמור ולא נראה דמאחר שלא אמר לו בפירוש אינו נעשה שומר שכר שיכול לומר לו אילו היית אומר לי שמור לי שלי ואני אשמור שלך לא הייתי נזקק לכלום אלא החצי הייתי נותן בידך או הייתי נזהר ביותר אבל עתה שלא אמרת לי שומר חנם אני ופטור וראיה לדברי דאמר ליה שמור לי וכו' משמע דוקא אמר ושוב בלומדי בב"ק בפני ה"ר יצחק מוינ"א הייתי רוצה לדקדק שודאי שותף אפילו שומר חנם אינו מדאמרי' סוף פרק המניח היו שני שוורים רודפים אחר אחד ואנו מסופקים איזה מהם נגח ושניהם היו של איש אחד שניהם חייבים ומוקי לה לבסוף כרבי עקיבא דאמר שותפין נינהו פירוש באותו שור [תם] המזיק שניהם שותפין בו הניזק והמזיק בין לענין אם שבח או כחש שעל שניהם הנזק והשבח ומסיק דוקא כי איתנהו לתרוייהו [חייב] פירוש כל זמן ששניהם לפנינו גובה אבל ליתנהו לתרוייהו שאחד מהם נאבד לא ישלם לו המזיק כלל אע"פ שהם שותפין הואיל ולא קיבל שמירת בהמתו עליו פטור לגמרי הלכך אבד האחד אבד נזקו ואין חלוק בין בפשיעה בין בכל ענין שנאבד פטור (וכן פסק רבינו מאיר דשותפין פטורין אפילו בפשיעה דפשיעה בבעלים פטור) דאי תימא בפשיעה חייב א"כ מאי דקאמר התם דוקא איתנהו לתרוייהו והלא פעמים אפילו ליתנהו לתרוייהו חייב כגון בפשיעה וגם בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה דקדקו התוס' כדברי. אבל רבותינו חולקים ולא תימא אמאי שמירה בבעלים פירוש אם התחילו לשמור שניהם [*יחד] כל אחד בשעה ששומר חלק [*מחבירו] חבירו משמר נמי חבירו חלקו אי נמי אע"פ שאינו עמו במלאכתו בשעת אונס כיון שהיה עמו בשעת [שאלה] שמירת הבעלים עמו קרינא ביה כדתניא היה עמו (*במלאכה) בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה ואפילו [לא] התחילו לשמור שניהם יחד מ"מ אחרון פטור שהראשון היה עמו במלאכתו בשעה שהשני התחיל לשמור:

(ומשני) דאמר ליה שמור לי היום ואני אשמור לך למחר ואם תאמר אכתי שמירה בבעלים היא דאמרינן פרק השואל דבעלים באמירה הוי בעליו עמו גבי שאל הפרה ובעלה עמה ויש לומר דשאני התם דבאמירה משעבד נפשיה ליכנס במלאכה אבל הכא לא משעבד נפשיה עד למחרת [דפשיעה בבעלים היא] (וכן פסק רבינו מאיר דשותפין פטורין מפשיעה דפשיעה בבעלים פטור) עי' פ' האומנין:

[רמז תקלט] :

[דף מב] שותף כיורד ברשות דמי מצאתי וששאלת על ראובן שטען על שמעון שהיה [לו] עמו חוב בשותפות ומאותו חוב הניח שמעון לעובד כוכבים י"ח דינר שיהא מכניס לו חובותיו ושמעון השיב הוצרכתי ליקח מן העובד כוכבים מה שנתן לי כדי שלא אהיה מפסיד כל החוב נראה לי שנדון זה שותפות הוא ושותף כיורד ברשות דמי בכל דבר דלא ברי היזקא וכן פר"ח פרק חזקת הבתים דנוטל אף בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ואם נתייבש האילן מיד אפילו הכי פורע חצי היציאה וכן כתב המיימוני פרק י' דהלכות גזילה דבעל בנכסי אשתו והשותף בשדה שיש לו חלק בו כיורד ברשות דמי ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע שמין להם וידו על העליונה והכא בנדון זה שמעון הוציא י"ח דינר בהכנסת החוב וידו על העליונה ואם ראובן חשדו שהרבה לתת בשביל שאר חובותיו הא תנן דהשותפין נשבעים בטענת שמא וישבע שמעון שלא פטרו מאותן שמונה עשר דינר אלא בשביל חוב זה עי' סוף פ' אלמנה נזונת ופ' הגוזל בתרא ופ' שבועת הפקדון ופ' מי שהיה נשוי:

[דף מג] וליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו פירוש בקנין כדאיתא בפירקין [ובפ' הכותב] דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי בנכסיך כו' דלא מהני אלא בקנין ורבינו ברוך איש תרומות כתב בפרק בא סימן תנן כל הכשר לדון כשר להעיד ואם תאמר דבפרק חזקת הבתים דפריך וליסלקו בי תרי מנייהו ולדיינו קשה דבפרק יש נוחלין אמר תחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול להעיד וכי תימא לדון כשר והא תנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש לומר דיש לחלק בין איסורא לממונא וכן כתב המיימוני בהל' עדות ועוד יש לומר כיון שמתחלה היה בידו לסלק עצמו קרינן ביה תחלתו וסופו בכשרות ולא דמי לההיא דפרק יש נוחלין דהתם לא מצי לסלק עצמו אי נמי לא דמי לשאר פסולין כגון קרוב ונתרחק (*פתוח ונסתמא) [*סומא ונתפתח] דהתם פסול לכל עדות אבל הכא אינו פסול כי אם לדבר זה בלבד (עי' לעיל פ"ק גבי ורשאין בני העיר כו'):

[רמז תקמ] [דף מד] ודלמא אקנו ליה מטלטלי אגב מקרקעי והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא פירש רשב"ם משום דכל שעבודא דומה לאסמכתא דקאמר אם לא אפרע תגבה מכאן הלכך צריך לכתוב בפירוש כי היכי לאלומי לשטרא ור' אליעזר ברבי נתן פירש כך והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא כלומר (*לא) [*דלא] כתב בלשון אסמכתא (*כך) הריני משעבד לך מטלטלי אגב מקרקעי שאם לא אפרע לך ליום פלוני תגבה מהם אלא כתב לו סתמא הריני משעבד לך מטלטלי אגב מקרקעי לגבות מהן חובך דהא לאו אסמכתא היא ומשום שעשו רבנן סבוראי תקנה לאשה לגבות כתובה ממטלטלי וכן לבעל חוב הצריכו עתה לכתוב בשטרות (דלא הוי כמו אקני) [*כאסמכתא דלא הוי כמו] מטלטלי אגב מקרקעי ומיהו אגב וקני לא כתבינן בהדיא בכתובה כדי שיוכל הבעל למכור במטלטלין בלא רשות אשתו כמו שפירשתי בפרק נערה שנתפתתה ונראה לראבי"ה שבשטרי מתנה או במכירת קרקע לא צריך למכתב דלא כאסמכתא אלא דוקא בשטרי שעבוד דדמי לאסמכתא ואגב שטר שעבוד הנהיגו לכולן לכתוב (*ואף לפי) [*ולפי'] ראב"ן לא היה צריך לכתוב בפירוש אף בשטר שעבוד אלא לשופרא דשטרא וכן משמע מפי' רשב"ם:

[דף מה] סתם עובד כוכבים [רמז תקמא] אנס הוא דכתיב אשר פיהם דבר שוא ופר"ח כמו כן אפילו אם אותו העובד כוכבים הוציא ממנו בערכאות של עובדי כוכבים:

[*אומן] בסוף שמעתין (*דאומנא) [*דאומן] כתב רשב"ם [רמז תקמב] והשתא שמעינן המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים [*ובהמוכר את הבית פסקינן לקמן דה"ה בשטר ומדקאמר תלמודא אי דאיכא עדים אחר אמאי מהימן שמעינן] דין פקדון דאחר שאינו אומן אם מסר לו בעדים וראה בסוף בעדים אז אין לו (*שום) חזקה שהרי אין כאן [*שום] מגו אבל אם יש עדים מתחלה ולא ראה בסוף בזה נאמן (*דיש) [*ויש] חזקה מגו דאי בעי א"ל החזרתי לך ואם אין עדים בתחלה ויש עדים בסוף גם בזה יש חזקה (מגו דאי בעי אמר) [ונאמן לומר] מכרת לי [*אבל אומן אם ראה לבסוף אע"ג דלא ראה בתחלה אין לו חזקה אבל אם יש עדים בתחלה ולא בסוף נאמן מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך]. והא דאמרי' אומן אין לו חזקה הני מילי (*בענין) [*בדבר] שהוא רגיל לתקן והנ"מ שיש חילוק בין אומן לבעה"ב הנ"מ בדברים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר אבל בדברים העשוין להשאיר ולהשכיר דין בעה"ב כדין אומן כללא דמלתא אומן כל עניינו [*תלה] בראה לחוד דאם ראה לסוף בעדים אין לו חזקה אבל אחר לעולם יש לו חזקה עד דאיכא תרתי עדים בתחלה וראה בסוף [*בעדים] (וכן פסק רשב"ם וכן (*פירש) [*פסק] האלפסי מתחלה) שוב מצאתי כללא דמלתא באומן פסק הרשב"ם דיש לו חזקה אם לא ראה והאלפסי ור"ת פוסקים דאומן אין לו חזקה אע"ג דליכא עדים ולא ראה אבל באחר יש שלשה מחלוקות רשב"ם פוסק דלעולם יש לו חזקה עד דאיכא תרתי עדים וראה ור"ת פסק אפילו בדאיכא תרתי עדים וראה יש לו חזקה והאלפסי דפסק אין לו חזקה היכא דאיכא עדים לחוד וכן פסק המיימון פ"ו דשאלה ור"מ פסק כרשב"ם עיין פ' האשה שלום ביבמות ופ' הכותב גם עיין פ' כל הנשבעין גם עיין פ' המקבל:

[רמז תקמג] :

[דף מז] אמר רב הונא תלויה וזבין זביניה זביני ואפילו בשדה זו והכי איתוקם הלכתא ולא עמדו פסקותיה של רבא דאמר דוקא בשדה סתם ולרבא לא כתבינן מודעא אזביני דבשדה סתם אפילו מודעא אינה מבטלתה ובשדה זו אפי' מודעא לא צריך אבל לרב הונא דאמר אפי' בשדה זו זביניה זביני צריך (שיפרש) [*שפיר] מודעא ומהניא כדאמר רב הונא מאן דחתים אמודעא שפיר חתים והיכא [רמז תקמד] שכפה אותו לבטל המודעא מהני ביטול כדאמרינן בערכין [אמתני'] וכן אתה אומר בגט [מאי] עד שיאמר רוצה אני דמבטל מודעי וגבי מתנה זו אפילו ביטול מודעא לא מהני דאפי' בלא מודעא תליוה [ויהיב] אין זה מתנה. ונראה בשדה סתם רב הונא מודה לרבא דמודעא לא בטלה זביני דטפי אית ליה לרב הונא זביניה זביני מלרבא גבי שדה זו וא"כ בשדה סתם לא יסבור פחות ממנו והיכא דמהני מודעא א"צ שיהא מאונס הגוף אפילו אונס ממון הוי אונס כי ההוא (*אונס) דמעשה דפרדיסא:

[רמז תקמה] :

[דף מט] ולא נצרכה [*אלא] באותן ג' שדות. וששאלתם בראובן שמכר קרקע אם אשתו יכולה למחות אם אותו קרקע ייחד לה בכתובתה או הכניסתו לה לנדונייתה המקח בטל לאלתר דאפילו אין האשה מוחה הבעל מעצמו יכול לבטל המקח דבשלשה שדות המקח בטל לגמרי ולאלתר כמו שפי' ר"ח ורש"י ור"ת ור"י בפ' אלמנה לכ"ג:

(*אלמנה) המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה וזה היה מעשה לפני ר' שמעון בן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות אבל בשאר קרקעות המקח קיים עד שימות הבעל או עד שיגרשנה שאז תגבה האשה מהם ושלום מאיר בר ברוך:

[רמז תקמו] :

[דף נא] קבל מן האשה או מן העבד יחזיר לאשה ולעבד דשמא אחד נתן להם ע"מ שאין לבעל רשות בהן ושאלתי את פי רבותי אם הלך הנפקד ונתן לבעל של האשה או לרבו של עבד הפקדון אם היתה (*יכול) [*יכולה] להחזיר על הנפקד ולומר לו למה נתת שלי ביד בעלי אם הוא יכול לומר איני יודע מסתמא שלא נתן לך שום אדם מתנה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן וגם נמי [*אינה] נכסי מלוג אינון שלו הן מן הדין דמה שאנו אומרים יחזיר לאשה היינו עצה טובה שיצא מידי ספק אבל בדיעבד חזרתו חזרה אם החזיר לבעל דדמיא לרבי נתן מנין לנושה בחבירו וכו' ולא דמי ממש. ולא השיבו לי דבר ברור ורפיא בידי ויותר נ"ל לפטור הנפקד. גם בזה לבי נוקף אם הנפקד היה חוזר על הבעל ואומר תחזיר לי כי שלא כדין נתתיו לך אי יכול או לא ונראה דאינו יכול ובזה אני מסתפק אם הבעל חוזר על הנפקד ויתבענו לדין אם יכול להוציא ממנו בע"כ שיאמר היא לקחה וגנבה משלי והאשה אינה (*באה) [*כאן] כגון שהלכה למדה"י או שהטמינה עצמה והוא אינו רוצה להמתין שאם היתה בכאן [אפילו לכתחלה] לא יחזיר לבעל כי אם לה כדאמר יחזיר לאשה ושאלתי את פי רבותי ורפיא בידם וכן [*אם] האשה שמכרה שום דבר לאדם אחר ויכירנו הבעל בידו שהיה שלו ויתבענו לדין ויאמר למה קנית מה שגנבה לי אשתי ואם זה יאמר ברור לי שהיה שלה אם יהא נאמן במגו שיכול לומר ממך קניתי ונאמן בשבועה ה"נ נאמן בשבועה:

יחזיר לאשה נראה לר"י דאם אמרה האשה תנהו לפלוני שהוא שלו דנותן לו דנאמנת במגו דאי בעיא שקלא ליה מיניה ויהבא ליה דאפילו יאמר הבעל שלי הוא משמע דאין כח בידו להוציא ממנו מדאמר יחזיר לה לאשה דה"ל למימר (יחזיר) [יודיע] לבעל [*כיון שיש כח בידו להוציא מידו ויחזיר לבעל אם יאמר שלו הוא. מ"י] ויאמר אם הוא שלו והא דמפליג בדביתהו דרבה בר בר חנה בין מהימנא ליה ללא מהימנא ליה ה"מ בשעת מיתתה דלית לה מגו שתהא תובעת מן הנפקד ונותנת למי שתרצה. ואם תקף הבעל מידה אינה יכול להוציא מידו ולומר של פלוני הם דאם תהא נאמנת לומר של פלוני הם תהא נאמנת לומר שלי הם במגו דאי בעיא אמרה אחרים הפקידו בידי דאינה צריכה למימר מי הם האחרים וישארו לעולם בידה וריב"א השיב וז"ל אשר שאלת אם יש ביד אשת ראובן מעות והיא אומרת של פלוני הם והוא אומר לא כי אלא שלי הם מי מהימנא בשבועה או לא דאית דאמרי דלא מהימנא מהא דתנן האשה שנושאת ונותנת בתוך הבית דעליה להביא ראיה וקי"ל ראיה בעדים וק"ל [*דהא נמי קאמר א' מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו עליו להביא ראיה ואי ראיה בעדים אם כו' נל"מ ש"ן חסר]. א"כ [בגדול אחי] היכי מהימן בעלמא בשבועה והתם [בנושאת ונותנת] שאני ופשוט למבין ועוד [*אני מביא ראיה מההיא דאמר אי כו' מ"י] אמר מההיא אי מהימנת לך עשה כפירושו ואי לא עשה פירוש (*לפירושו) [*לפירושה] ואנא לא ידענא מאי פשיטותיה מההיא והשאלה נראית לי סתומה כי לא פירש לי מר אם באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ראיה יפה הביאו אבל הקושיא לא הבנתי דכן נמי [בגדול האחים] לא מצינו שיהא נאמן בשבועה ואפילו אונות ושטרות יוצאות על שמו צריך להביא ראיה בעדים ולא ידעתי מה ר"ל דאי משום דבן הנושא ונותן בתוך הבית מצינו שנשבע בשבועות גבי נשבעין שלא בטענה לא על הממון שלפנינו נשבע אלא על מה שלא בפנינו הוא משביעו שלא בטענה. תמיה אני אי משם רצה להקשות למה לא הקשה כמו כן מאשה דקתני התם ויפה כתב אוהבי דהתם שאני ומההיא נמי דעשה פירוש לפירושו אין ראיה דבשעת מיתה דוקא לא מהימנא לומר של פלוני הם כיון שאין בידה ליתנו אבל מחיים מהימנא במגו דאי בעי שקלא איהי מיניה ויהבא ליה דהא קבל מן האשה יחזיר לאשה ולא לבעלה ואפילו [*שאל לו] (*שאלם) [ממנו] כמ"ש ר"י דאת"ל שהיה מחזיר לבעל ולא לאשה אם היה שואלם א"כ לכאורה לא היה לו להחזיר עד שיודיע לבעל תחלה ומן הטעם הזה אם הם ביד האשה אין כח ביד הבעל להוציא מידה [ומיהו] אם גזלם לה אין כח בידה להוציאם מידו במעות טמונים כדתניא לוה מן האשה וגרשה אין לה עליו כלום [משמע] אבל במעות שאין טמונים (אפילו גזלם) יכולה להוציא מידו דאלת"ה במעות שאינם טמונים [*אפילו גזלם] במאי קנתה נימא לגלויי זוזי הוא דבעי כל זה פירש ר"י וכל זה כשאינה נושאת ונתנת דמהימנא כדפרישית ושבועה שהוזכרה איני יודע מה טיבה (כיון) [*כאן] דלא שייכא הכא כיון שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית אם לא שהיה טוען עליה בודאי דמשביעין אותה שבועת היסת אבל בטענה שמא לא (*נאמר) אבל אם נושאת ונותנת בתוך הבית אז משביעין אותה בטענת שמא בממון שאינו לפנינו אבל בממון שהוא לפנינו אינה נאמנת אפילו בשבועה ושלום יוסף ב"ר אברהם:

קבל מן האשה יחזיר לאשה כתב ר"מ בתשובות אם קודם שנשאת הפקידה ממון אז נאמנת לומר של פלוני הם במגו דאי בעי שקלא ליה איהי מיניה ויהבא ליה אבל אם משנשאת הפקידה (*בידה) [*בידו] הואיל וכל הנשים [עכשיו] נושאות ונותנות (*בנכסים פר"י דלא) [*בנכסי הבעל בזמן הזה לא] מהימן לה לומר שלי הם ולא של פלוני כדאמרי' פרק האשה אשה הנושאת ונותנת וכו':

ואם מת על האחין להביא ראיה ובהא מודי רב וא"ת מ"ט מודה רב אי משום דאית ליה דטענינן ליתמי מידי דלא מצי אבוהון למיטען ואמרינן אי הוה קיים היה מביא עדים א"כ קשה הא דתניא הבא מחמת ירושה אין צריך טענה אבל חזקה בעי ואמאי דלמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין שלקחה [*פי' והיה מביא עדים שלקחה] וי"ל דדוקא הכא הוא דקאמר הכי דאם מת על האחין להביא ראיה כיון דאונות ושטרות יוצאים על שמו מוכח מלתא דשלו הם משום הכי דוקא בחייו אמר רב עליו להביא ראיה ולא סמכינן על הא דאונות ושטרות יוצאין על שמו דאמרי' אם איתא שנפל לו מבית אבי אמו היו לו עדים בדבר אבל בבנו ליכא למימר הכי וסומכים אמאי דיוצאין על שמו והא דאפיק רבא זוזי דסרבלא מיתמי נראה דרב גופיה מודה והא דפריך רב פפא [*וקאמר קשיא] משום דנראה לו לדמותה לאונות ושטרות יוצאין על שמו. [רמז תקמז] ונשאל לרבינו מאיר ראובן נשא לאה והוליד ממנה חנוך ודינה ומת ראובן ולא נשבעה על כתובתה והלכה לה לאה ונשאת לשמעון והכניסה לו חמשים זקוקים כסף וספרים שהיו של ראובן בעלה חצים הכניסה לשמעון וחצים הניחה לחנוך בנה וכתובתה שהיה לה על ראובן היתה יתירה על הממון שהניח לה ראובן והכניסה לו לשמעון ממון זה על מנת (שפסק עמה) לפרנס את בנה ולהלבישו ולהשכיר לו מלמדים ולפרנסת הבת ולהשיאה כראוי ולתת לה נדוניא וכשהגדיל הבן אמר שמעון איני רוצה להיות עוד שותף בספרים עם בן אשתי והביא טובי העיר וחילק הספרים בשוה בגורל ונטל כל אחד מחלקו ואחר זמן מתה לאה ובא חנוך בנה וערער על שמעון לאמר כל מה שהכניסה לך אמי שלי הוא שהרי לא נשבעה על כתובתה והשיב נראה לי דאע"ג דקי"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו ולא לכל הבאים מכחו אפ"ה לא מפקינן משמעון מה שהכניסה לו ואע"ג דאמר פרק חזקת הבתים אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מן בית אבי אמי עליו להביא ראיה או בעדים או בשטר אם כן זאת האשה נמי בחייה לא היתה נאמנת לומר שלי הם שנפלו לי בירושה ממורישי כיון דלא היתה חלוקה בעיסתה כדמוקי לה תלמודא פרק חזקת הבתים ולא היה ידוע לנו שהיה לה שום ממון בעולם משלה מלבד בעלה ראובן שלא היה לה לא נכסי מלוג שנפלו לה בירושה שלא שמאתן בכתובתה ולא ניתן לה מתנה ואם כן ודאי כל מה שיש בידה משל בעלה ראובן היה ולא היתה נאמנת לומר נפל לי בירושה מ"מ כיון דמתה על חנוך בנה להביא ראיה אם רצה להוציא משמעון מה שתפוס ממה שהכניסה לו דאמרינן התם ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה ואע"ג דפריך עליה כלום טענינן ליתמי מאי דלא טעין אבוהון והא רבא אפיק זוזא דסרבלא ומסיק קשיא הרי פסק ר"ח מפי הקבלה דאפ"ה הלכתא כשמואל דהא (*אמרינן) [*דאמר] ומודה לי אבא דאם מת על האחין להביא ראיה ואפילו לרב שרירא גאון ורשב"ם שפסקו דלית הלכתא נמי כשמואל בהא אפילו היכא דמית כיון דמסקינן מלתא בקושיא הכא (*מודה) [*מודו] דעל חנוך להביא ראיה שהיה לאמו יותר מכתובתה ושגבתה כתובתה מלבד הממון שהכניסה לשמעון דהתם הוי טעמא משום דלא טענינן ליתמי (*ואחי) מאי דלא מצי אבוהון למיטען דכיון דאבוהון לא היה יכול לעכב [הממון] בשבועה בלא עדים אנן נמי לא טענינן להו אבל בנדון זה כיון דאיהי היתה יכולה לעכב בשבועה ולגבותו בכתובתה אנן נמי טענינן להו ליתמי שלה ולכל הבאים מכחה כגון שמעון זה ואע"ג דאיהי בעיא שבועה לכל הפחות הבאים מכחה מעכבין מה שבידם בלא שבועה ותדע שכך הוא דלא אמרינן כיון דאיהי בעיא שבועה ודאית מפקינן לממוניה מהבאים מכחה כיון דאינהו לא מצו לישבע שבועה ודאית כמותה דהא רבא מפיק זוזא דסרבלא קאמר תלמודא טעמא משום דהוי דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דאבוהון לא היה נאמן לעכבם אפילו בשבועה אא"כ מביא ראיה בעדים שקנאן אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר לא הוה מפיק אע"ג דלכל הפחות היה צריך לישבע שבועת היסת שלקחן בודאי ויתמי לא מצו לישבע הכי אלמא דכל כה"ג לא מפקינן כדפי' וה"מ במטלטלים שבאין מכחה מחזקינן בהו [יורשיה] ולא מפקינן מינייהו אבל מקרקעי דלא שייך דין תפישה בהן ואלו באין להחזיק בהן מספק מוקמינן להו בחזקת יתמי דהיינו חזקת מרא קמא ועל הבאין מכחה להביא ראיה ואם מכרה או נתנה מקרקעי של בעלה ולא נשבעה על כתובתה ועתה מה שמכרה ונתנה בטל שמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקת יורשין כיון דבאין מכחה אינם מוחזקין כלל. ומ"ש ששמעון יחזיק במה שהכניסה לו בלא שבועה היינו טעמא דידי דלא משבעינן ליה בטענת שמא דאין נשבעין בטענת שמא אלא הני דפרק כל הנשבעין דמורו היתרא כגון שותפין ואפוטרופסין כו' וכן אנו רגילין לפסוק גבי יתומים בין גדולים בין קטנים אם בא אחד ואמר מנה לי ביד אביהם שמת ואין לו לא שטר ולא עדים שהודה בשעת מיתתו ואפילו אית ליה סהדי דאוזפיה מהימנינן ליתמי בלא שבועה שאינם יודעים שאביהם היה חייב לו והא דתנן שהיתומים נשבעים שלא פקדנו אבא כו' היינו דוקא ליטול ולגבות בשבועה זו כגון בשטר יתומים מן היתומים אבל כשהן נתבעין נאמנין בלא שבועה וראיה מהא דאמרי' פרק כל הנשבעין וכן היתומין (*מן היתומים) לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה ממאן אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו שקלי בשבועה וכו' והשתא קשיא לן לישני מלוה וכגון דטעין להו אשתבע לי דלא פרעית לאבוכון דאלו אבוהון קיים כה"ג היה צריך לישבע שבועה ודאית והיתומים ישבעו שבועת יורשין אלא כיון דלא משני הכי ש"מ דלא תקנו שבועה על היתומים אפילו ליטול אלא מיתומים משום טובת היתומים הנתבעים ואפילו לר' אלעזר דפליג על רב ושמואל דאמר הפוגם את שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין אלמא אע"ג דהנתבע אינו יתום אפ"ה הם נשבעין ונוטלין ה"מ התם דנשבעין הם ליטול השבועה היא לטובתם דאלו לרב ושמואל כיון דאין יכולין לישבע [שבועה] שנתחייב לאביהם מפסידין לגמרי דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו דנמצא לר' אלעזר דאמר נשבעין זו היא שבועה כדי שיטלו דאלו לא היו נשבעין לא היו נוטלין דלא היו מוציאין ממון מספק בלא שבועה אבל כשהם נתבעים לא תקנו עליהם שבועה ממה נפשך דאלו לא תבעו התובע את אביהם בחייו ותבע את בניו לאחר מותו אין נשבעין כיון דלא נתחייב אביהם שבועה בחייו דהשתא אפילו ליטול נוטלין בלא שבועה והיכא דנתחייב אביהם שבועה בחייו ולא הספיק לישבע עד שמת ולאחר פטירתו תובע את היתומים פטורים כמו כן דלא תקנו שבועה על היתומים לרעתם דאם לא ישבעו אפ"ה לא מפקינן ממונא מינייהו מספיקא וזה אין להקשות אמאי לא מוקי מתני' דוכן היתומים (*מן היתומים) לעולם מלוה וכגון דאמר ליה בחיי אבוהון אשתבע לי דלא פרעתיך ולא הספיק לישבע עד שמת דהשתא יתומים באין ליטול [ובשבועה] כיון דאבוהון נתחייב שבועה הא ודאי לא מצי לאוקמי הכי לרב ושמואל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו:

[רמז תקמח] ועוד יש לי ראיה ברורה דיתומים אינם נשבעין ליפטר דכל מלתא דהויא תקנתא דרבנן לא תקינו רבנן להרע ליתומים כדקאמרת פרק הניזקין גבי משיכת יתומים הרי היא כהקדש ליפות כחם אם משיכה טובה להם יותר ממעות אמרינן משיכה קניא להו ואי מעות עדיפי להו קנו להם המעות וגם אני רגיל לדון שלא להשביע אפילו גדולים וכל שכן קטנים וכן מצאתי בתוס' דרבינו יהודה מפרי"ש פרק המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים ושלום מאיר בר ברוך:

[רמז תקמט] :

[דף נד] דרב לא קני ליה לגינתיה אלא בצורתא פרשב"ם צורת חיה ועוף מכאן הוכיח רבינו מאיר דהא דתנן במכילתא לא תעשה לך פסל כו' עד [יכול] לא יעשה לך גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה וגו' עד אפילו בהמה חיה ועוף דגים וחגבים [*היינו] דוקא פרצוף גמור חקוק וגלופה היינו צורה בולטת אטומה היינו צורה שוקעת אבל במיני צבעונין מותר אפי' ישראל עצמו לצור כדמשמע הכא מפרשב"ם אבל חותם בולט או שוקע ודאי אסור לישראל לעשות אבל אם אחרים עשו מותר להניחו שם היכא דרבים שכיחי גביה דליכא למיחש לחשדא כדמשמע פרק כל הצלמים שאני ר"ג דאחרים עשו לו:

[רמז תקנ] [ישראל שקנה מעובד כוכבים] ובא אחר והחזיק בה אין מוציאין אותו מידו נראה לר"י דשרי לישראל לחזור ולתבוע מעובד כוכבים מעותיו אע"פ שמתוך כך יחזיר העובד כוכבים ויגזול הקרקע מיד הזוכה דכי תובע ישראל לעובד כוכבים בדין קא תבע דאנן סהדי דלא נתן המעות לעובד כוכבים אלא על מנת שישאר הקרקע בידו וכיון שהקרקע לית ליה שנסתלק העובד כוכבים בקבלת המעות ובא זה והחזיק בה מן ההפקר חייב העובד כוכבים להחזיר המעות לישראל ואם הישראל יכול להשמט מן העובד כוכבים ישמט ואע"ג שהלוקח מפסיד ואם הישראל הזוכה בה בא לשלם מעולת ללוקח נראה לר"י אם היה בא הראשון להפקיע הקרקע מידו על ידי העובד כוכבים הוי ליה מסור ממש:

הרי הן כמדבר פרשב"ם דישראל [שני] הזוכה נקרא רשע [רמז תקנא] וכתב רבינו מאיר דאם ישראל מחזר לקנות וקדם ישראל אחר וקנה אינו נקרא רשע ולא שייך עני המהפך בחררה אא"כ (*שהישראל ראשון) גמר [*ראובן] פיסוק דמים עם העובד כוכבים ולא היו חסרים רק כתיבת השטר ולהעלות בערכאות שלהם ולברר המקח וכה"ג אם קדם שמעון המקח והלך לקנותו נקרא רשע אבל אם לא גמר ראובן המקח עם עובד כובים ודוחק אותו שמא (*יזלזלו) [*יזלזל לו] העוב כוכבים וקדם שמעון וקנאו לא מקרי עני המהפך בחררה ובלוקח מישראל נמי לא מיקרי מהפך בחררה אלא היכא דגמרו הפיסוק כבר הלוקח והמוכר ונתרצו זה לזה ולא היו חסרים רק הקנין והלך זה וקנאה או באותן דמים או הוסיף דמים אז נקרא רשע אבל אם המוכר אינו רוצה למכרה בכך והלך אחר וקנאה לאו רשע הוא דאי אפילו בכה"ג נקרא רשע א"כ מפסדי' למוכר שאם יבא ראובן לקנות קרקע של שמעון לא ירצה לתת לו [אלא דבר מועט ולא כפי] שויה [לא יהא אחר רשאי לקנותם] ורבנן חשו טובא לפסידא דמוכר (*משום דמוכר) [*יען כי מוכר הוא] מחמת דוחקו וכן משמע (*בפירקין) בשמעתין דמצרנות דאמוכר לא תקנו רבנן תקנתא דועשית הישר והטוב וכן הני ציירי והני שרי וכלל אין לנו לעשות תקנתא שיבא בה המוכר לידי פסידא בעולם עי' פ' (האומנין) [האומר קדושין נט.] גבי רב גידל הוה מהפך וכו' ולעיל פ' לא יחפור גבי ההוא בר מבואה וכו':

[רמז תקנב] נשאל לרבינו מאיר פרדכת שאין לו משא ומתן אם יכול להוציא מן העיר [*את] מי שאין לו יישוב [שם] דבר פשוט הוא שיכול להוציא דאמר ליה אף אם אין לי מעות אעפ"כ קפסקת לחיותאי המציאות שבאין לידך היו באין לידי וכמה מיני רווחים שהיו לי אם לא היית וגם אתה מייקר שכירות הבתים וכמה ענינים שלא ניתנו ליכתב:

[רמז תקנג] גם נשאל לו על עסק ראובן שהיה לו בית במצר העובד כוכבים ופתח לו חלונותיו שלא כדין כי דיניהם של עובד כוכבים לבנות בתוך שלהם כל מה שירצו ואם היו פתוחין עליו חלונות כמה שנים היה סותם אותם כשירצה כי היה בונה לפני החלונות בתוך שלו ועתה עלך העובד כוכבים ומכר את ביתו לשמעון וא"ל בשעת המכירה יש לך לבנות ולסתום חלונותיו של ראובן כשתרצה ועל הדבר זה כתב לו כתב (פסול) בחתימת עירונים והנה עתה באו לדין ואמר לו שמעון סתום חלונותיך והשיב ראובן כי החזיק בחלונות כמה שנים והשיב שמעון אותה חזקה אינה חזקה שמה ששתק העובד כוכבים היינו משום שיכול לסתום בדיניהם החלונות מתי שירצה ולהמתין לבנות לפני החלונות מתי שירצה ועוד חזקה שאין עמה טענה הוא כי יש לי כתב (פסול) שלא מכר לך האורה ולא נתן לך מתנה ונראה לר"י כי שמעון אינו יכול לכוף את ראובן לסתום חלונותיו דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה והבא מחמת העובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים וכיון דאין העובד כוכבים יכול לכופו לסתום דבדיניהם כל אחד עושה ובונה בתוך שלו מה שהוא חפץ גם שמעון הבא מחמתו לא עדיף מיניה מיהו שמעון יבנה בשלו כנגד חלונותיו ויסתום האורה של ראובן שהרי ראובן אינו טוען שלקח האורה מן העובד כוכבים אלא טוען חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום וגדולה מזו נ"ל דאם נודע הדבר בעדים שלא היה לראובן מתחלה חזקת אורה על העובד כוכבים ואחר זמן פתח חלונותיו לחצר העובד כוכבים והחזיק ג' שנים ועתה טוען לקחתיה מן העובד כוכבים אינה חזקה מידי דהוה אהני דבי ריש גלותא דלא מחזקי בהו ולא מחזקי להו לפי שהם עשירים ויש להם בתים ושדות הרבה ועוד שסומכין על זה שכל שעה שירצו יטלו בזרוע ובאלמות ואין חוששין למחות כל שכן הכא דלא חשש העובד כוכבים למחות שבדיניהם לא הוי חזקה וא"כ ה"ל לאיזדהרי בשטרו לעולם ועוד דאמרינן בפ' חזקת הבתים אריסותא דפרסאי ארבעים שנה ופירש רשב"ם דאע"ג דבשאר מקומות הוי לישראל חזקה בג' שנים בארץ (*פרת) [*פרס] אינה חזקה (*אלא לפחות ארבעים) [*בפחות מארבעים] שנה דדינא דמלכותא דינא וא"כ בנדון זה דינא דמלכותא שלא יחזיק אדם באורה (*של העובד כוכבים) בין עובד כוכבים על עובד כוכבים בין ישראל על עובד כוכבים (*בין ישראל על ישראל) [*בס"א אינו] שלא יחזיק לעולם ואין לו תקנה אלא בשטר שקנה מן העובד כוכבים:

ועוד נשאל לו בההיא דפ' חזקת הבתים אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הכותים הרי הן כו' אם ראובן קנה בית קרקע מן הכותי ורפק בה פורתא אבל המעות לא נתן לכותי עדיין ובא שמעון בתוך כך ופתח חלונותיו לאותה חצר אם רשאי אם לאו. והשיב נראה לי דכל כמה דלא מטי זוזי לכותי לא איסתלק ליה ולא הוי הפקר [ולא קנה] מיהו הלוקח יזהר שקודם שיתן המעות לכותי שיעשה חזקה גמורה כגון נעל גדר ופרץ מידי דמהני לארעא כדמפרש פרק חזקת בתים אבל רפיקא לא מהני אלא בשדה העומד לחרישה אבל בבית לא מהני אלא נעל גדר ופרץ ואם היה גבשושית ונטלה חשוב בנין כדאיתא פרק כלל גדול אי נמי שקל מוליא ושדי בנצא או גומא וטממה הויא חזקה ואם לא החזיק הישראל או לא כתב לו הכותי השטר קודם נתינת המעות [*לכותי] (לגמרי) אז שמעון שפתח חלונותיו זכה באותה שעה באותה מן ההפקר ואח"כ אין יכול להוציא מידו כיון דאחזוק אחזוק ולא דמי להא דאמר האי מאן דשדא ליפתא [בי פילי] דארעא דגר לא הוי חזקה מ"ט בעידנא דשדא לא הוי משבחא השתא הוא דמשבח וממילא קא משבחא ה"נ בשעה שפתח חלונותיו לא קני דאכתי לא איסתלק הכותי והשתא דאיסתלק הכותי במאי ליקני הא לא מידי עבד. הא ליתא דלא דמיא כלל דאע"ג דהשתא לאו מידי עבד מ"מ כיון שעומדים בתוך שלו ופתוחין לקרקע של הפקר קנו לו האורה בקרקע של הפקר ושלום מאיר ב"ב:

מצאתי שאלו מקמי רק מתתיה גאון ראובן היה לו חצר בצד חצרו של עובד כוכבים והיו חלונותיו של ראובן פתוחים לחצרו של עובד כוכבים ובדיניהם לא היה עובד כוכבים יכול לסותמם אך אם רצה לבנות בונה ומכר עובד כוכבים חצרו לישראל מהו שיבנה זה הישראל הלוקח כותל בחלונות והשיב רב מתתיה ח"ו אינו מן הדין וישראל יש לעשות כדיני ישראל וכשלקחה ידע שאין בדינינו כמו בדיני העובדי כוכבים ואינו יכול לא לסתום ולא להאפיל ואינו יכול לעשות כעובדי כוכבים. מצאתי שהשיב רב צמח גאון לרבנא שמואל. ישראל שקנה חצר מן העובד כוכבים בצד ישראל חבירו והיה לו חלונות על עובד כוכבים קודם מכירה וכתוב בנימוסות שלהם לעשות בחצירו כל אחד מה שרוצה מה לנו ולנימוסות שלהם וכי נניח תלמוד שלנו שחלון יש לו חזקה ונעשה כנימוסות העובדי כוכבים הכא מיהא ישראל (*הוא) בהדי ישראל [*הוא] וכבר החזיק בעל החלונות דקאמר חלון המצרי אין לו חזקה והצורי יש לו חזקה אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא הוי חזקה והלכתא כשמואל ויכול בעל החלונות לעכב עליו מלבנות כנגדם ואע"פ שאין צריך לאוירן שהיום יש לו בבית הזה אוצר למחר מפנהו כדאמרי' בפ"ק ההוא דהוה בני אשיתא כו' א"ל כי מאפלת עלי כו' א"ל רב פפא דינא קא"ל וקאמר לא צריכא דדר בו בתיבנא וציבי דלא צריכי לאוירי משום דלמחר מפנהו ודר בו:

[דף לה ע"ב] ישראל הבא מחמת עובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים ואין לו חזקה אלא בשטר כבר נשאלה שאלה זו ראובן ושמעו שקנו שני בתים משני עובדי כוכבים והיו לראובן חלונות למטה מארבע אמות פתוחות מחדרו לאורה לחצרו של שמעון שקנה גם הוא מאת העובד כוכבים והיה אומר כמו שהחזיק העובד כוכבים שאני בא מכחו של עובד כוכבים חברו כן אני רוצה להחזיק בה והסכימו כל גדולי צרפת רבינו אליהו מפרי"ש ורבינו משולם מליאו"ן לומר מאחר דדינא דמלכותא דינא שאין יכול למחות איש את חבירו עובד כוכבים לפתוח חלונותיו לכל אשר [*ירצה] על חבירו וכשבא השני לבנות בונה כנגדו וסותם חלונותיו של חבירו ואין יכול למחות דאין להם חזקה [*כך] ישראל הבא מחמת עובד כוכבים [*הרי הוא כמוהו] ואי אמר ישראל קמאי דידי זבנה עובד כוכבים מינך מהימן ונראה דאם ישראל אחר קונה מן הישראל אע"ג דאיכא למימר מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו כיון דקי"ל טענינן ללוקח ה"נ טענינן ליה שמא ישראל קמא ראה שטרו של עובד כוכבים או הוה טעין קמאי דידי זבנא העובד כוכבים הלכך אין זה השני צריך (לשכור) [לשטר] ובשם ריב"א מצאתי דהא דאמרינן בכל דוכתא ישראל הבא מחמת עובד כוכבים הרי הוא כמוהו היינו דוקא לענין הורע כחו של ישראל כגון הכא וכי הא דאמר פרק הגוזל קמא הלכתא גזל פרה מעוברת בעי רבא השביח העובד כוכבים מהו כו' אבל ליפות כחו לא אמרינן הכי כגון עובד כוכבים שהוא בשכונת ישראל והחזיק בחלונות (בקרקע) של ישראל ג' שנים ושוב קנאו ישראל לאותו קרקע מיד העובד כוכבים לא אמרינן דהוא כעובד כוכבים להחזיק דמה שהחזיק העובד כוכבים שלא כדין החזיק ורואה אני את דבריו דמה לי החזיק בקרקע מה לי החזיק בחלונות וכן בספר ראבי"ה ושם הוכיח דבמקום שיכול לכופו בדיניהם יש חזקה לישראל בא מכחו ואני נשאלתי על עובד כוכבים שהחזיק בקרקע של ישראל שלש שנים ונתגייר ולאחר שנתגייר החזיק בקרקע בשופי שלש שנים וטען לישראל מינך זבינתיה ושטר היה לי ואבד מה דינו ואמרתי לפשוט מתוס' דתניא התם האוכל שדה שש שנים וערער עליו ג' שנים הראשונים ובאחרונה אמר ליה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי אם מחמת טענה הראשונה אינה חזקה ואם לא הרי זו חזקה שכל טענה שמקצתה בטלה כולה בטלה ספר החכמה:

גרסינן פרק הפרה והאלפסי מייתי לה הכא אמר רבא משכונו של ישראל ביד העובד כוכבים ובא ישראל אחר והחזיק בו כו' [רמז תקנד] מעשה היה במשכונו של ישראל ביד עובד כוכבים שמצאו יהודי כשנפל מן העובד כוכבים ופסק רבינו אליעזר ממי"ץ שצריך להחזיר המשכון לראשון בלא מעות וראיה מפרק הפרה משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה מוציא מידו הכא נמי כיון שנפל מיד עובד כוכבים פקע שיעבודיה דעובד כוכבים וקני ליה משכונו האי כל היכא דאיתיה ויאוש נמי לא הוי כיון דלא ידע שנפל מן העובד כוכבים עד שמצאו זה והוה ליה יאוש שלא מדעת דהא הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם:

מעשה שפעם אחת משכן עובד כוכבים ערבונו לראובן ואמר ליה ראובן לעובד כוכבים תן לי מעותי והעובד כוכבים אמר ליה אין לי מעות תמשכן אותו לישראל אחר הלך ראובן ומשכן אותו לשמעון ושמעון נתן לו המעות שהעובד כוכבים היה חייב לו ובתוך כך מת העובד כוכבים והמשכון היה שוה כפלים מן החוב ובא לדין לפני ראב"ן שמעון אמר זכיתי בכל המשכון כיון שמת עובד כוכבים ופסק שמן הדין כל המשכון לשמעון מהכא דקאמר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה (*כנגד) השאר הכא נמי כיון שנתן לו כבר מעותיו כל המשכון שלו מיהו בהא מספקא לי אם משכונו של עובד כוכבים ביד ראובן והלך ראובן למקום אחר והפקידו לשמעון ומת העובד כוכבים אם זכה בו שמעון ויתן לראובן מעותיו שחייב לו העובד כוכבים או נימא כיון שמכח ראובן תופס אותו לא קנה שמעון:

[רמז תקנה] גם מעשה בראובן שקנה קרקע מישראל שהמיר דתו והחזיק בה ג' שנים וערער עליו שמעון ואמר כי המומר לקח ממנו הקרקע בחזקה וטען שמעון ואמר כי מאז מחה בב"ה כי ידע שסופו למכרה לבן ברית והטילו חרם על הקהל להעיד ויש מן הקהל שהעידו כי שמעון מיחה אז אבל לא מצאנו עדות שמיחה בסוף כל ג' שנים הללו וגם ראובן הלוקח מן המומר החזיק בלא מחאה ובאו לדין לפני אבי העזרי ודן דהויא חזקה מעלייתא ואע"ג דבפ' חזקת הבתים אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים מה עובד כוכבים אין לו חזקה אלא בשטר כו' אף ישראל הבא מחמת העובד כוכבים כו' ופירש רשב"ם דסתם עובד כוכבים אנס הוא והישראל ירא למחות הלכך אפילו אם החזיק ג' שנים הישראל שקנה [*מן העובד כוכבים] וגם העובד כוכבים שישראל קנה ממנו אינה חזקה הלכך ה"נ האי ראובן הבא מכח ישראל מומר חזקתו לא הויא חזקה והני מילי אם לא מיחה שמעון כלל אבל הכא שמיחה בתחלה גלי דעתיה דלא היה ירא למחות ומעתה היה לו למחות בסוף כל שלש שנים דהא קי"ל כרבי מאיר דהא דן רב כר"מ ופ' מי שהיה נשוי אוקמינא רב אשי לסתמא דמתני' לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל כר"מ ושני ליה בין לוקח א' לשני לקוחות וכן פסק האלפסי התם כשינויא דרב אשי:

[דף נח] (*מרזב) [*המרזב] אין לו חזקה מרוח אחת פי' שאם היה במזרח יכול ליתנו במערב אבל לסלקו משני רוחות לא וכשהוא משנה המרזב לצפון המזחילה צריך להגביה המזחילה או לסותמו ולתקן שלא יצאו המים לדרום ממזחילה (*ופר"ח) [*ור"ח פי'] וז"ל מרזב אין לו חזקה לרוח אחת כגון אם המרזב קבוע ברוח מזרחית באמצע הגג ובקש בעל החצר לעוקרו מן האמצע ולקבעו מן השליש הגג או ברביע בכל אותו רוח באותו מקום שירצה קובעו לפי שאין חזקה במקומו אבל אם בקש להעתיקו מרוח מזרחית לרוח צפונית או מערב או דרום בעל הגג מעכב עליו לפי שיש לו חזקה:

שאם בא לבנות תחתיו בונה. פי' רבינו חננאל אם בא בעל החצר לבנות בנין תחתיו עד שמגיע למרזב ויהיו המים עוברין על אותו בנין ולא יהיו מקלחין מחצר הדין עמו ונראה לר"י שר"ל אע"פ שאין יוצאים המים כל כך להדיא לפי שהבנין כנגד הקילוח מעכב המים ואפ"ה אין בעל הגג יכול למחות בידו:

חלון המצרי אין לו חזקה כו' [רמז תקנו] מעשה אירע שראובן ושמעון היו בתיהם מקורבים זה אצל זה ופתח ראובן חלון על גגו של שמעון ימים ושנים ועתה בא שמעון להגביה ביתו ולסתום חלונות של ראובן ולראובן יש לו אורה לביתו לצד אחר ושאל ראב"ן הדין לפני רבני צרפת ולפני רבני רינו"ס וז"ל ראב"ן הנני דן כהלכה לפני רבותי והנני מפרש [*לפי] דעתי ואם שגיתי המה יורוני תנן חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה פי' ראובן הפותח חלון המצרי לחצרו של שמעון ואינו (*פותח) [*פותחו] לאורה כי יש לו אורה מצד אחר אלא [*שפותחו] לתשמיש אויר לישקף ולראות בו אך קטן הוא ואין יכול להוציא ראשו דרך שם (ואחרי שקיפתו סוגרו) [*אז אין לו חזקה כי הפותח לאויר אין פותחו אלא בשעה שצריך לראות ואחר ראייתו סותמו מ"י]. ולהכי אין לו חזקה דמצי אמר שמעון מה שלא מחיתי ועכבתי מלפותחו מפני שלא היה לי היזק ראיה שבשעה שהוא סתום אני משתמש בכל חצרי ובעת פתיחתו אני משתמש בצדי החלון בחצר מכאן ומכאן (*ואינו) [*ואינך] יכול לראות אלא בחצר שכנגד החלון ואיני חסר מתשמיש חצרי [*כלום] אפילו שעה אחת וזה נהנה וזה אינו חסר ואם פותח ראובן חלון צורי שיכול להוציא בו ראשו לחצרו של שמעון ולא עכבו ולא מיחה הרי זו חזקה שהרי מונעו מתשמיש חצרו לגמרי בשעה שהוא פתוח שהרי יכול להוציא ראשו ולראות בחצר ואע"פ שבשעה שהוא סגור יכול הוא להשתמש [*בכל החצר] כיון שבשעת פתיחתו אינו יכול להשתמש ומחסר תשמישתיה היה לו למחות וכיון שלא מיחה מחל לו ונתן לו רשות:

וחלון צורי (*שפתח ראובן) זה עשוי לתשמיש אויר ולא לאורה פעמים פותחו ופעמים סוגרו ובחלון צורי דאמרי' במתני' דיש לו חזקה פליגי ר' זירא ורבי אילא ר' זירא אמר למטה מד' אמות שנוח תשמישתיה לפותחו ולראות [*בו] יש חזקה שלא היה זה מניחו לעשות אלא ודאי ברשותו עשאו ויכול למחות כלומר הבא לעשות חלון צורי למטה מד' אמות בעל החצר יכול לעכב עליו שלא יפתחנו שהרי יש בו היזק ראיה כדפרישית ואם לא מיחה הוי חזקה אבל למעלה מד' אמות שאין נוח תשמישתו לפתוח ולראות אא"כ יעלה במעלות או בסולם אין לו חזקה ואין יכול לעכב עליו מלפותחו דהוה ליה כחלון המצרי דבשביל השקיפה והראיה לא יטרח ואינו מונע מתשמישו בחצר והוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר ור' אילא אמר למעלה מד' אמות נמי לא הוי חזקה דאמר כיון דלא ניחא ליה תשמישתיה בשביל ראיה אחת לא יטרח ויעלה ולהכי שתק ולא עכבו אלא שאם רוצה בעל החצר יכול לעכבו מלפתוח חלון צורי אפילו למעלה מארבע אמות דאמר ליה זימנין דטרחת וסלקת ותראה בחצרי ותמנעני מתשמישי ותחסרני ונ"ל דמחלון צורי [*דתנן במתני'] יש לו חזקה למטה מד' אמות איירי כדמוקי לה ר' זירא ור' אילא חלון המצרי שהוא קטן (*נמי דתניא) [*דתנן נמי] במתני' דאין לו חזקה אפילו למטה מד' אמות נמי מיירי ועל חלון המצרי קאמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא הויא חזקה שאם לא היה לראובן אורה מצד אחר ופתח חלון לאורה אפילו כל שהוא למטה מארבע אמות כיון דניחא תשמישתיה [להציץ] ולראות בו כל שעה לחצרו של שמעון שכנגד החלון ומונעו מתשמיש באותו מקום לגמרי שחלון של אורה לעולם פתוח ואיכא היזק ראיה באותו מקום והוה ליה למחות ומדלא מיחה הוי חזקה ולא דמי לחלון המצרי שהוא קטן דאין לו חזקה אפילו למטה מארבע אמות כדפרישית דשאני התם דאותו חלון אינו עשוי לאורה אלא לתשמיש אויר דהתם אחרי שקיפתו סוגרו ויכול להשתמש במקום שכנגד החלון בעת סגירתו כדפרישית אבל חלון של אורה אינו סגור לעולם ואינו יכול להשתמש כנגדו לעולם כדפרישית אבל חלון [*מצרי] של אורה שהוא למעלה מארבע אמות דינו כחלון צורי שהוא למעלה מארבע אמות שאין לו חזקה לא לר' זירא ולא לרבי אילא דהא אינו מונעו לשמעון מלהשתמש בחצירו דלא יטרח ויעלה כדי לראות ואין כאן היזק ראיה ולהכי לא מיחה וכל שכן חלון של ראובן שהוא למעלה מגגו של שמעון שאין עליו תשמיש שאין [דרך] (*להשתמש שמה על הגג [*וגם] שיש לו אורה מצד א' ואין) [*כל זה מצאתי בספר מוגה שאינו] בו היזק ראיה דאין חזקה של ראובן חזקה שלא היה לשמעון למחות לא בשביל היזק ראיה ולא בשביל תשמיש דאפילו לרבי אילא אין לו חזקה לראובן ויכול שמעון להגביה את ביתו כשירצה דהא אם בא שמעון טרם שירצה להגביה את ביתו למחות לא היה יכול דזה נהנה וזה אינו חסר וכגון זה אנו כופין על מדת סדום ושלום אליעזר בר ר' נתן:

וזו היא תשובת רבני רענשבור"ק מה שאמרת שיש לראובן גם חלונות אחרים לביתו ואין זה החלון עשוי לאורה ומש"ה אין חזקת ראובן חזקה מה בכך מ"מ גם (*בזה מועיל) [*מועיל בזה] החלון לו (*שיש) [*שהוא] לו אורה יותר ופי' חלון המצרי אין לו חזקה אפילו למטה מד' אמות [אע"ג] דיש לו היזק ראיה ויכול למחות ומיהו הואיל ולא קבע תשמישתיה שהוא קטן ואינו יכול להוציא ראשו ואינו עשוי לאורה אלא תשמיש שהוא עראי אין לו חזקה דיכול לומר לא חשתי למחות הואיל ועראי הוא והיום או למחר אסתלק ושל צורי שהוא גדול וגלי דעתיה שהוא רוצה לקובעו זמן מרובה והוא למטה מארבע אמות שמזיק מראייתו ולא מיחה לפיכך יש לו חזקה והא ליתא דודאי אין הטעם [בחלון מצרי] בשביל שאין יכול להוציא ראשו ואין כאן היזק ראיה שהרי מ"מ כנגדו הוא רואה ותדע מדרבי יהודה דאמר אם יש לו מלבן (אלמא כל שיש לו) [אפילו חלון המצרי יש לו חזקה אלמא כל שיש לו היזק כו' במ"י] היזק ראיה ואפילו הוא קטן ואין הטעם אלא משום קביעות כמו שפי' רשב"ם שאם אין בו היזק ראיה מ"ט דר"י נהי נמי דקבוע הוא ע"י מלבן והלא אפילו חלון צורי שרי אם הוא למעלה מד' אמות אין לו חזקה הואיל דאין [*בו] היזק ראיה ועוד תנן החלונות מלמעלן ומלמטן וכנגדן ד' אמות ותני עלה מלמטן כדי שלא יעמוד ויראה כו' והלא לשם אינו מכניס ראשו בחלון אלא עומד בכותל ורואה כנגד החלון וחשיב ליה היזק ראיה ומ"ש שמואל ולאורה אפילו כ"ש הוי חזקה היינו למטה מד' אמות דוקא שיש היזק ראיה והוא תשמיש קבוע שהוא לאורה אבל למעלה מד' אמות נהי דתשמיש קבוע הרי הוא כחלון צורי דאמר למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ומה שאמרת על הגג של שמעון פתוח חלונו של ראובן לא היה מזיק לשמעון כלום הואיל ולית ליה תשמיש לשם ידענא שסברא הוא אע"ג שאנו רואין היזק ראיה בגגין כמו שני בתים בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה וכו' וזה ר"ל בשביל שגגותיהם הם שוים והיו משתמשין אבל בזמן הזה אין משתמשין בגגין וכן הדבר נראה אבל אין יודעים אנחנו אם יש לסמוך על סברתנו. יצחק בר' מרדכי משה בר יואל וזו תשובת רבינו משולם ששלח לראב"ן אין דור יתום שאתה ראב"ן בתוכה ברוך טעמך וכל פירושיך נראה בעיני ובעיני כל החבורה אך צריך לראות אם בית שמעון אינו עשוי להגביה אז כבר זכה ראובן וחזקתו חזקה ודמי לההוא דפ' לא יחפור בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך דטעמא דממליכנא לא אמרינן וכיון דבדין סומך כשיבא חברו צריך להרחיק [*וכן הכא כשיגע הבית צריך להרחיק שלא כו'. כן מצאתי מוגה במרדכי של מוהרר"ה איטריו"ש ז"ל ואח"כ מצאתי באבי"ה] שלא יאפיל ויזיק ואם היה הבית של שמעון עשוי להגביה אז תתקיים פירושך וגם דינך ואין חזקת ראובן חזקה ומ"מ נראה לנו שסתם בית עשוי להגביה ואין לו חזקה לבעל החלון ואדונינו חכם כמלאך השם ומה שנראה בעיניך עשה. משולם בר' נתן יוסף בר' אליהו נתן בר' משולם מאיר בר' משה וכן השיב ריב"א לרבינו יעב"ץ ור"ת פליג ואמר דיש לו חזקה לחלון שעל הגג. ולאורה כל שהוא הוי חזקה אומר ר"ת אפילו נקב קטן משהו ובכ"מ [*שהוא] אפילו למעלה מד' אמות [יש לו חזקה והא דאמרינן למעלה מד' אמות] אין לו חזקה מפרש ר"ת [שזהו] בחלון המצרי אבל בחלון צורי אע"פ שאינו עשוי לאורה [*או שהוא עשוי לאורה] כיון שהוא דבר קביעות יש לו חזקה אפילו למעלה מד' אמות ומייתי ראיה מהא דתנן החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין משכנגדן ד' אמות ותני עלה למטן שלא יעמוד ויראה ומכנגדן שלא יאפיל ומדמרחיק מלמטן ד' אמות אלמא גבוה מלמעלה ארבע אמות מן הכותל אלמא יש לו חזקה אפילו מלמעלה מארבע אמות כיון שעשוי לאורה. ואיני יודע מה ראיה מביא דמצינן למימר כגון (*אותו) [*שאותו] חלון [למטה] [*בעלייה] דאע"פ שהוא למעלה מארבע אמות לעומד בחוץ לעומד בפנים אינו למעלה מארבע אמות אי נמי כגון שיש (*שנים) [*עדים או שטר] זה לשון התוס' ובעל העיטור כתב דשיעור חלון העשוי לאורה דאמרינן כל שהוא הוי חזקה כגון דלא הוי בציר מטפח וז"ל מצאתי בירושלמי בפ' חזקת הבתים סעד לדברי היו חמש פתחים זו לפנים מזו שיעור כולם כמלא מקדח ודא מסייע לי [דאמרינן] גבי חלון שהיא פתוחה לסטיו לא נעשית אלא להכניס את האורה מכיון שאין לו חזקה אינה מביאה את הטומאה ודוקא שניכר עשייתן לאורה כגון שצר מבחוץ ורחב מבפנים אבל אם הוא שוה אינה חזקה והכל תלוי בראיית הדיינין עכ"ל ורבינו מאיר כתב אלמא מדמדמי חזקה לטומאה וגבי טומאה תנן במסכת אהלות העושה מאור בתחלה [שעורו כמלא מקדח] חישב עליו לתשמיש שיעורו בפותח טפח:

[דף ס] ולסתום לאלתר הוי חזקה משמע לאלתר דלסתום כמו שלש שנים דלפתוח מה להלן בחזקה שיש עמה טענה ובשבועה אף כאן בחזקה שיש עמה טענה ובשבועה ואע"ג דאין נשבעין על הקרקעות ה"מ בשבועה דאורייתא אבל מדרבנן נשבעין ודלא כפרשב"ם שפי' בשמעתין דרבה בר שרשום אלא כפי' רב האי גאון וראיה מפרק הכותב גבי הפוגמת כתובתה עכ"ל:

לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפים כו' מאי חדר שחלק חדרו לשנים ומאי עליה אפתא פירוש דכי היכי דקודם חלוקה היה יכול למלאות ביתו דיורין ולהרבות עליהם הדרך וכן פירש רשב"ם ומזה דן אבי"ה ראובן [רמז תקנז] ושמעון היו שכנים ולשניהם חפירה אחת לבתי כסאות שלהם ובא ראובן לחלוק ביתו לשנים כדי שיהא ראוי לתוספת דיורין ושמעון מערער ואומר שמפני החלוקה יש תוספת דיורין ומתמלא בית הכסא מהרה הדין עם ראובן שהרי קודם החלוקה היה יכול למלאות ביתו דיורין הכא נמי השתא דפלוג אין בערעור שמעון כלום והא דאמרינן (*כל) [*בכל] השותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכבוסה היינו בדבר שלא היה עד עתה כח וחזקה כלל בחצר:

[רמז תקנח] ונשאל לר"מ על הרבה שותפין שבבית אחד והאחד מרשה את הרבים להשתמש בחלקו אם חביריו יכולין לעכב והשיב דבר פשוט הוא שיכולין לעכב כמו לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין ואפילו לחצר שהוא עצמו שותף בו מפני שמרבה עליהם הדרך (*ואי תימא) [*ואם תאמר] הא דתנן בנדרים פרק השותפין היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר ורבי אליעזר ב"י אומר יכול הוא לומר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך וקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב כדמפרש התם יש לומר דה"מ בחצר דסבירא ליה ויתור מותר במודר הנאה דאהילוך דחצר לא קפדי אינשי אבל הילוך דבית לאו ויתור הוא וקפדי אינשי ושלום מאיר בר"ב עיין פ' האומנין גם בפ' ח"ה:

[דף ס] איבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיחזיר ויוציא כו' נשאל לרבי' מאיר על ראובן שטען על שמעון שהכניס יסוד חומתו בחלקו של ראובן טפחיים והשיב נראה לי דהדין עם שמעון דכיון דאחזיק שמעון ברוחב יסוד החומה למטה אחזיק כל שכנגדה למעלה עד רום רקיע ואע"ג דהחומה של שמעון דממעל לקרקע אינה מהלכת כנגד כל בליטת רוחב היסוד איכא למימר דשמעון כונס לתוך שלו טפחיים היה ועכשיו הוא חפץ להחזיר הכותל של מעלה למקומו ונהי דהלכתא כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש ורבי יוחנן סבירא ליה פרק חזקת הבתים דכנס אינו מחזיר ה"מ לרה"ר משום מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אבל לגבי יחיד מחזיר ובשבועת היסת שלא השיג גבול רעהו בבנין יסוד שלו כדפרישית לעיל בשם רב האי גאון דנשבעין על הקרקעות מדרבנן ותדע דכיון דמחזיק ברוחב היסוד מחזיק בכל שכנגד רוחב היסוד מן התהום עד רום רקיעא דתנן לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי הם בחזקתן פי' דטוענין ללוקח ופירש רשב"ם אבל אם היתה עדיין ביד המוכר לא הינו טוענין בשבילו והיה צריך להביא עדים (*שנכנס) [*שכנס] לתוך שלו הוה או שני חזקה ואי מייתי עדי חזקה תלינן דכל כנגד הזיזין כונס לתוך שלו הוה ולא אמרינן כל קרקע שתחתיו של בני רה"ר וזיזין דאפיק דלמא טובי העיר הרשוהו להוציא ולא יותר אלא ש"מ כל היכא דאחזיק בזיזין אחזיק (*כל) [*בכל] הקרקע שכנגדו מתהום ארעא עד רום רקיע ושלום מאיר בר"ב:

[דף לה] אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה פי' ר"ח אם יש עדים דיהיב ליה לוקח למריה דארעא צנא דפירי (דירדו כולם) [*דורון להוליכם כן מצאתי בגמ'] לביתו נתברר הדבר שאכילת פירות דלוקח ומדידיה יהיב ליה למוכרו מכאן פסק ר"מ [רמז תקנט] על אודות שמעון אם יש עדים שבקש מראובן שהיה [מתיר] (מוכר) לו היישוב שנה א"כ הודה שאין לו כח ביישוב או שמחל לו כח היישוב דכי היכי דאמרי' הכא אם איתא דהקרקע של המערער לא היה מקבל דורון הכי נמי בנדון זה אם היה לו חזקת יישוב לא היה מבקש ממנו להתיר לו ולא דמי להא דאמרינן עביד איניש דזבן דיניה ה"מ היכא דאמר ליה זבנה ניהלי כל הקרקע עביד איניש דזבין דיניה שלא יתרעם עוד על הקרקע אבל לא עביד איניש דזבין מגמלא אונא דכל שכן דכשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק הלה בטענתו ויחזיק במותר ולא יחזיר לו השאר ואע"פ שרשב"ם פירש שם פירוש אחר כדאי הוא ר"ח לסמוך עליו בכ"מ עכ"ל (*ר"ת) [*ר"מ] מיהו רשב"ם פירש דלא ניחא ליה פירוש רבינו חננאל וצ"ע פרק יש נוחלין דפריך (גבי) משום דכתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ומשני במזכה להם על ידה ושמואל אמר במחלק בפניה והיא שותקת כו' ומקולי כתובתה שנו כאן פי' רשב"ם אבל בשאר בעלי חובים לא עד שיאמרו בפירוש הריני מוחל השעבוד:

סליק פירקא:

הגהות מרדכי הקצר

[עריכה]

פני"ם וכבר היה מעשה כו':

הגה"ה וכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדייהו וכי גדלי יתמי דהוו בני מיעבד דינא דהיינו מי"ג שנה ואילך שמחויבין במצות [*אשתעי דינא בהדייהו על] שטר חוב שיש לך על אביהם ותשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים (*קטנים) [*גדולים] והיינו (י"ב) י"ג שנה והא דאמר פ' מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ה"מ שמוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביהם מוכרין ב"ד מי"ג ואילך וא"נ מלוה ע"פ היה ויש עדים שהלוהו לכי גדלי יתמי ישבע ויטול כדא"ר פפא בשמעתא בתרייתא דמכילתא (*הלכך) [*הלכתא] מלוה ע"פ גובה מן היורשין הלכך מלוה ע"פ ישבע שלא פרעו ויטול עכ"ל רשב"ם ועי' לקמן בפ' הניזקין וברב אלפס בפרק הניזקין ושם תמצא דינין של יתומים באורך באר היטב:

פני"ם מצאתי ראובן השכיר בית כו' עד דאמר ריב"ל המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו המפתח כו':

הגה"ה בפרק הפרה היא מימרא זו על משנה עבר עליו הראשון ולא כסהו ושם פי' הרא"ש דמסירת המפתח אינו קונה ועיין בקצר:

וששאלת ראובן ושמעון הלכו לשוק והתנו ביניהם שכל מה שיעלה להם בין מסחורה בין בדמים אחרים שיחלקו ביניהם והלכו לדרכם וכשחזר ראובן מסחורתו באו עליו לסטים ותפשוהו והוצרך לפדות עצמו כדי דמיו ועתה תובע ראובן את שמעון חצי הפדיון לפי שראובן אומר אם לא מפני הסחורה לא היה נתפס וכשם שהם שותפין בשבח כך הם שותפין בהפסד ושמעון משיבו שותפין היינו בשבח הפרקמטיא או בהפסדה אבל מאונסין שבדרכים לא היינו שותפין ולא הותנה בינינו והשיב ה"ר אליהו מלונדרו"ש דשמעון פטור בולא כלום כיון שלא התנו שכל מי שיפסיד ישלם לו חבירו חלקו ולא דמי לקרוב לשכר ורחוק להפסד דהכא לא איירי אלא בנותן פרקמטיא לחבירו למחצית שכר על מנת שאם ישתכר יחלוק עמו וכל מה שזה נותן חלק בשכר אינו אלא רבית פרקמטיא ואם נפסדה על הלוה לשלם [*וגם שם נ' למורי ש"ן חסר] ואם נתפס חבירו הוא לא קבל עליו אחריות גופו אע"פ שהוא טורח בשבילו והביא ראיה משטף נהר חמורו וחמור חבירו [בפ' הגוזל בתרא] וכ"ש זה שלא אמר לו ליכנס במקום גדודי חיה ולסטים ולשלם פדיונו:

ירושלמי דב"ב איתא ור"ח הביאו בפירושיו האחין שיצא אחד מהם לליסטיות או לגנוב בלא דעת חבירו חולקין מכאן יש לפסוק על ב' אנשים שיצאו לשוק וראה אחד מהם ארנקי מונח בבית העובד כוכבים וגנבו שיש לו לחלוק עם חבירו ובעיטור כתב וז"ל תשובה אם נתפס א' מהשותפים עם הפרקמטיא אין על חבירו כלום שאחריות גופו לא קבל עליו והביא ראיה משטף נהר חמורו וחמור חבירו ותו דגרסינן בירושלמי האחין והשותפין [רמז תרסא] שנפל אחד לאומנות כהדא רב נחמן בריה דרב שמעון אתפס לבולי' אתא עובדא קומי דרב אמר אין אית בנכסי דנחמן שנתפס לבולי' ינתן לו מנכסיו ואם לא ינתן לו משל אמצע ודוקא דאתני אהדדי אבל מסתמא כגון סתם אחיו ושותפין כל אחד ואחד מהם לעצמו כדגרסי' בירושלמי [רמז תרסב] א"ר חייא בר אבא סתם אחי שותפין [*פי' מביא הירושלמי לדבריו איזה קרוי סתם שותפין] עד שלשה דורות איתא בירושלמי חד בר אינש איתעביד ספר בעי אחוה מיפלגי עמיה אתא עובדא קמי רבי אמי אמר כך אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו ואדם שיצא ללסטיות אחיו חולקין עמו בתמיה ירושל' באריסי דבר זיזא מהו דיימרון דקיקיא [*לרברבי] נחלוק עמכון יכולין למימר מציאה מצאנו שמע מינה דבמציאה אין חולקין אא"כ פירשו להדיא ע"כ:

תשובה לרבינו משולם בר קלונימוס [רמז תרסג] על ג' אחים שהתנו יחד בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם שיחלקו בשוה שלשתם ולימים נתנה מתנה לאחד והשיב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בההיא הנאה דסמכי אהדדי גמרו ומקנו להדדי כדאמרי' באחים שחלקו בגורל בההיא הנאה דצייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי ובפסקא אמרינן בההיא הנאה דמתחתני אהדדי [*כו'] ובערב נמי אמרי' בההיא הנאה דסמך עליה דמהימן גמר ומשעבד נפשיה [*ותנן] נמי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמרינן עלה במאי בדברים ואמר רבי יוחנן אפילו תימא בלא קנו מידו בההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הלכך כל תנאה מהני בשיתוף בין במציאה בין [*בדורון] משום טעמא דמהימני אהדדי גמר ומקני (*וכן תנאי) [*וכ"ש] מתני אהדדי דלא תזבין באשראי ולא תיזיל באורחא רחיקא בלא (*הזמנותיה ותיהימון) [*הרמנותא ותימהימין] ליה כתרי סהדי וכל תנאי דמתנו אהדדי מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא עכ"ל:

דגיטא ודמתנתא גילוי דעתא בעלמא הוא פרשב"ם ולכך יש לנו לכתוב אפילו בלא ידיעת אונסו שבודאי יש לנו לומר שהוא אונס שהרי אינו מרויח כלום דדוקא בזביני שהוא מרויח מעות שדחוק עתה למעות איכא למימרא שהוא אין אנוס ולא נכתוב לו אם לא ידענו אונסו היאך. וריב"ם מפרש גילוי מלתא בעלמא היא ולכך בלא אונס יש לנו לכתוב שהרי יכול לבטל גט ומתנה בלא אונס כדאשכחן פרק השולח וא"כ לדבריו [רמז תרסד] אם מסר מודעא על מתנה אפילו בלא אונס הוי ביטול מעשה וליתא וראייתו מפ' השולח ואין ראיה דהתם מיירי בביטול שליחות אבל גט עצמו אין בטל כדאיתא התם נהי דבטליה לשליחות גט גופיה מי בטיל ואפילו לספרים דגרסי מי בטלינן דמשמע דגט בטל היינו לאחר כתיבתו אבל קודם כתיבה אין יכול לבטל וגם מה שהביאו ראיה [ממתנה טמירתא דקאמר להו לסהדי זילו איטמירו בעיבר ימינא] דהוי מודעא לחבריה אע"ג דליכא אונס זה אינו דאונס גדול הוא דאמרה ליה דלא מקדשי אי לא כתבה (*ליה) [*לה] לנכסיה ולפירוש ריב"ם קשה דאמרי' לעיל רבה ורב יוסף לא כתבי מודעה אלא אמאן דלא ציית דינא ובאיזה מודעא איירי כיון דבגיטא ומתנה כתבינן בלא אונס בשביל שמבטלו ומודעא דזביני נמי לא איירי דלא כתבינן מודעא אזביני ובמודעא דאנוס הוא כעובדא דפרדיסא לא איירי (*דלא) [*דאפילו] ציית בי דינא שפיר [*כתבינן] ומיהו יש לומר דאיירי במודעא דזביני וסבר כרבה בר בר חנה דאמר לקמן דכתבינא ביה מודעא והא דלא פריך לרבה ורב יוסף כי היכי דפריך לנהרדעי מההיא דרבה משום דלא הוה משני מידי [*עי' בתוס' ובגמרא דף מ'] בפנים סוף הדבור ע"כ:

הגה"ה ודוקא דזביני אבל תלוהו ויהיב לא הוי מתנה דלא גמר ומקני כדאמר שמואל לעיל ובמתנה פי' ריב"ן דאם מסר מודעה אפילו בלא אונס הוי ביטול וליתא כדפי' לעיל בהגה"ה ועוד פירש ר"י דאם מסר מודעא אזביני ובטלה בשעת המכר מהני ביטול כדאיתא בפרק משקלי עלי אמר רב שילא האי מאן דמסר מודעא אגיטא הוי מודעא פשיטא לא צריכא דעשאוהו וארצי מהו דתימא בטולי בטלה קמ"ל [הא בטליה בהדיא הוי ביטול] דיקא נמי דקתני עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל מודעא והה"נ בזביני דגמר ומקני כמו בגט ומיהו בהא מספקא לן במתנה אי מהני ביטול דמודעא דודאי היכא דלא ידעינן באונסיה פשיטא ליה דמהני ביטול אבל היכא דידעינן באונסיה מספקא ליה ונ"ל דפשיטא דמהני ביטול דכיון דמדעתא מבטל גמר ומקני דכיון דבלא אונס מבטל אבל אם מבטלו ע"י אונס אין ביטול מועיל ומה שאנו כותבין בשטרי מתנה ביטול מודעא משום דמהני כשמבטל מדעתו:

[רמז תרסה] אפוטרופוס של היתומים תבע אלמנת שמעון כל מה שיש בידה בין בחובות בין בפקדון וגם מעות שהיו בפקדון והיא היתה נושאת ונותנת בבית והיא משיבה שכל מה שיש בידה הן מחובות של ראובן בעלה הראשון אבל מה שהיה משל בעלה השני הוציאה ומן הפקדון לא נשאר כלום ונ"ל שהיא נאמנת דומיא דאמרינן מעיסתה קמצה ועוד כיון שתובעת מזונות (*שכל) [*כל] מה שתפסה יכולה לעכב כדאמרי' פרק אלמנה ניזונת מעשה בכלתו של רבי שבתי שתפסה ארנקי מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ומפרש עלה בירושלמי תנא אלמנה שתפסה אפי' אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה ומסיק אפי' אחוי מה שבידך לא אמרינן לה ואע"ג דרבינו חננאל וה"ג פירשו דלא מהניא תפיסה דלאחר מיתה מ"מ נראין דברי ריב"ן שפי' לפני רש"י ז"ל דמיירי שתפסה לאחר מיתה דאי מחיים תקשי דרבא אדרבא דרבא גופיה אית ליה פרק הכותב והוא שתפסה מחיים:

סליק פרק ג:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/מרדכי/בבא_בתרא/פרק_ג"