חידושי הריטב"א על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף כח עמוד א[עריכה]

פרק חזקת הבתים: פי' כל החזקות הנזכרות בכאן הם של ראייה דאוקמוה במקום שטר ועדים ואין זו חזקה דקנין הנזכרת בנכסים שיש להם אחריות ואינן דומות זה לזה כלל דאילו חזקת קנין היא תיקון בגופה של קרקע כדתנן (לקמן מב.) נעל גדר וכו' הרי זו חזקה ואכילת פירות אינו קונה וכדבעינן למימר בפירקין ואילו חזקת ראייה היא בהפך דתיקון אינה ראייה וכדאמרינן לקמן (לו:) מימר אמר כל שיבי דכרבא לעייל בה ואין חזקה אלא אכילת פירות בשופי כדרך שהבעלים אוכלים.

ולעולם אין צריך לחזקה אלא כשיש לתובע עדים שהיתה שלו או של אבותיו שמתו מתוכה או שדר בה אפילו יום אחד קודם למחזיק הזה, הא לאו הכי אין המחזיק הזה צריך לא עדות ולא חזקה, ונאמן במיגו שלקחה, וכדתנן: מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן, שהפה שאסר וכו', וכדאיתא בכתובות פרק האשה (טז.).

וכל שצריך לברר חזקה ובירר אותה, י"א שצריך להשבע עדיין היסת שהוא כדבריו, וכן כתב הרמב"ם. ואע"פ שאין נשבעין לקרקעות, שבועת היסת נשבעים, כמו שכתב הרי"ף מההיא סוגיא דהפוגמת כתובתה (כתובות פז.). ויש אומרים דחזקה במקום עדים או שטר עומדת ואין עליו שבועה כלל, וכך היה נראה למורי הר"א נר"ו . ואפילו לדברי האומר שיש שבועת היסת, אומר מורי דדוקא דתובע ברי, אבל לגבי יורש או לוקח שאינו ברי, אין עליו שבועה, וכן שמעתי ממורי הרשב"א נר"ו.

דף כט עמוד א[עריכה]

וכי תימא הכי נמי א"כ נתת דבריך לשיעורין: פי' קושיא לאו משום דבי בר אלישיב בלחוד דאינהו לא הוו רובא לעלמא, וה"נ משום אינהו בלחוד לא מפליגינן תקנתא או מילתא דהוי לשאר עלמא, אלא הכי אקשינן דהא בקפידא תליא מילתא אין הדעות שוות בזה כלל כי יש מקפיד ביום אחד ויש בחודש ויש בשנה ורובא קפדי בפחות משלש שנים אלא שאין להם פנאי למחות, ועל מה סומך התנא לשנות חזקה של שלש שנים, וההיא דבנתיה דרבי ינאי דפ"ק דקידושין (י"א.) במקומה פירשתי יפה בס"ד.

אלא אמר רבא טעמא משום דשתא קמייתא וכו' תלת שנין לא מיזדהר וכו': כך היא הגירסא בספרים הישנים, והכי פירושה: שתא קמייתא או תרתי דאחזיק ביה אכתי מיזדהר בשטריה, וכי אחזיק בה תלת גמורות תו לא מיזדהר. ובודאי דלפום הני טעמי דאביי ורבא, רבנן לא גמרי משור המועד, ותרתי ותלת דאמרי דלא מזדהר, זהו כשאכלן בשופי כדרך שהבעלים עושין. והיינו דבעינן חזקה באכילת שלש שנים בכל מילתא כדרך תשמישם כדתנן במתני'. והיינו נמי דמחאה בסוף כל שלוש ושלוש מבטלה חזקה (לקמן ל.).

ומיהו צריך תלמוד, מה ענין שיפסיד הלה קרקעו מפני שזה אין לו להזהר בשטריה כיון דלית לן השתא לא טעמא דקפידא ולא טעמא דמחילה. והנכון דשורת הדין כיון שזה מחזיק בקרקע ואוכל בשופי גמור ויודעים הבעלים ואינן מוחין דין הוא שתהא ראייה אפילו באכילה אחת כעין שהתפיסה ראיייה במטלטלין, אלא דכיון דקרקעות ועבדים בני שטרא נינהו כי לא מחזי שטרא ריעא חזקתו וכאומרת לבעלה עכשיו גירשתני שאינה נאמנת, דאמרינן אחוי גיטך, אלא כיון דעברו שלש שנים לית ליה לאזדהורי בשטריה איקיימת חזקתיה, וכן אמרו לפנינו (ל"ג ב') אי הכי ארעא נמי ומהדרינן ארעא א"ל אחוי וכו' כנ"ל, וכן פי' לפני מורי הרא"ה נר"ו.

דף לא עמוד א[עריכה]

הכי גרסינן אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר מינך זבינתה וכו': ולא גרסינן רבא דלקמן (ל"ג ב') אמרינן דאביי ורבא סברי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, וקשיא לן טובא היכי ס"ד דרבה להאמין שום אדם במיגו במקום שיש עדים מכחישין א"כ יכול אדם לומר לא לויתי במיגו דפרעתי ואף על פי שיש עדים שלוה, וזה אינו, והנכון דאע"ג דלישנא דשל אבותי לפי פשוטו נראה שהיה של אבותיו (שדותיו) [שמתו] מתוכה ולא של אבותיו של זה, סבר רבה דכי איכא מיגו שמתקנינן לישניה דבעי למימר של אבותי שלקחוה מאבותיך, ואביי סבר שאין לנו לתקן לשונו אלא לתפוס כפשוטו ולא אמרינן מה לו לשקר במקום עדים ואפילו בטענה סתומה שיש בה פירוש דחוק.

דף מה עמוד א[עריכה]

דינא הוא דמפצי ליה וכו': פירוש רשב"ם יביא עדים וידון עם הגוי אולי יוציאנו מידו דגויים צייתי דינא, ודוקא גוי אבל אי אניס ישראל לא מפצי ליה אלא תובעו בדין דאין כח לישראל לגזול חמורו של חבירו עכ"ל. ויפה כיון רבינו ז"ל דודאי אין חיוב אחריות אלא כשיטרפנו ממנו בדין, דאונסין וגזל לא מקביל עליה בלשון אחריות. וכן פירש רש"י גבי אחוי טרפך שטרפוך ממך בדין וכדפרישית התם בס"ד. אבל הכא דגוי הוא ולא אפשר למיקם עליה בדינא ואיכא קצת הוכחה דבדין שקיל ליה כשמניח האוכף הוא דאמר רב פפא דליפצי ליה שיטרח לדון עם הגוי. ומלשונו של רבינו נראה שלא שלא היה מחייבו רב פפא אלא ללכת ולדון עמו אולי יוציאנו מידו בדין, אבל אם אינו יכול להוציאו ממנו אינו מחייבו לשלם כיון דאונס הוא. ואפילו בהא קי"ל כאמימר שאינו חייב לפצות לו אפילו לדון עם הגוי דאין בכל זה הוכחה שנוטלו כדין ומסתמא דמילתא שקר הוא כדכתיב אשר פיהם דבר שוא, ואין צריך לומר גבי ישראל שאינו חייב לפצות לו עד שיתחייב בדין וכדאמרן וכן הסכימו רבותי.

והיכא שהביא הגוי עידי ישראל פשיטא דחייב מוכר באחריות, אבל כשהוציאו מן ישראל בדיניהם ובעד אחד ישראל ועד אחד גוי שורת הדין דלא מפצי ליה דהא עדות גוי פיו דבר שוא, ואעפ"י שהוא מחוק המלכות להוציאו מידו בעדות זו אינו מחוקי המלכות שיפצה לו ישראל חבירו על פי דיניהם, לכן צריך לכתוב השטר שקיבל עליו אפילו אחריות גוי אפילו בדיניהם.