ביאור:בבלי בבא בתרא דף קכג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה: מה חלקו עם אחד - פי שנים כאחד, אף חלקו עם חמשה - פי שנים כאחד [1]; או כלך לדרך זו: חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה: מה חלקו עם אחד - פי שנים בכל הנכסים, אף חלקו עם ה' - פי שנים בכל הנכסים? תלמוד לומר: (דברים כא טז) והיה ביום הנחילו את בניו [את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר] [2]: התורה ריבתה נחלה אצל אחין [3]. - הא אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון; ואומר [4] 'ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור; ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתיחש לבכורה' [5]; ואומר (דברי הימים א ה ב) 'כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף': נאמרה בכורה ליוסף ונאמרה בכורה לדורות [6] מה בכורה האמורה ליוסף - פי שנים כאחד [7], אף בכורה האמורה לדורות - פי שנים כאחד ; ואומר (בראשית מח כב) 'ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' [8]; וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר (תהלים מד ז) 'כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני'!? אלא 'חרבי' זו תפלה [9], 'קשתי' זו בקשה.

מאי 'ואומר'?

וכי תימא האי לכדרבי יוחנן בן ברוקא הוא דאתא - תא שמע: 'ובני ראובן בכור ישראל' [10]!

וכי תימא 'בכורה' [שבתורה] מ'בכורתו' [[11] ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור; ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכורה] לא גמרינן - תא שמע: 'והבכורה ליוסף' [מי יכול לומר כך? הרי דורשים גם 'ובא הכהן' 'ושב הכהן’];

וכי תימא יוסף גופיה ממאי דפי שנים כאחד הוה - תא שמע: ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך.

אמר ליה רב פפא לאביי: אימא דיקלא [12] בעלמא [13]?

אמר ליה: עליך אמר קרא (בראשית מח ה) [ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם] אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי [14].

בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני: מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף?

מה ראה? 'ובחללו יצועי אביו' כתיב?

אלא: מה ראה שנתנה ליוסף [אלא למי? הרי יוסף בכור לאמו, כמו שראובן בכור לאמו! אלא אולי השאלה: למה 'לתת' בכורה בכלל? אם אין בכור –אין, ושאר האחים הרוויחו]?

אמשול לך משל למה הדבר דומה: לבעל הבית [15] שגדל יתום [16] בתוך ביתו; לימים העשיר אותו יתום [17], ואמר: אהניהו לבעל הבית מנכסי;

אמר ליה: ואי לאו דחטא ראובן - לא מהני ליה ליוסף ולא מדעם [18]? [19] אלא רבי יונתן רבך [20] - לא כך אמר: ראויה היתה בכורה לצאת מרחל [21], דכתיב (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף [בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם], אלא שקדמתה לאה ברחמים [22], ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל [23] - החזירה הקב"ה לה.

מאי 'קדמתה לאה ברחמים'?

דכתיב (בראשית כט יז) ועיני לאה רכות [ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה]; מאי 'רכות'? אילימא רכות ממש [24] - אפשר [25] בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב (בראשית ז ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה [ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה] [26], בגנות צדיקים דבר הכתוב [27]? - אלא אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכות [28]. [29]

רב אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה: שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: "שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן; גדולה לגדול וקטנה לקטן" והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: "גדול מה מעשיו"? – "איש רע הוא, מלסטם בריות"; "קטן מה מעשיו"? [30] [ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב] איש תם יושב אוהלים; והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה, והיינו דכתיב (בראשית כט לא) וירא ה' כי שנואה לאה [ויפתח את רחמה ורחל עקרה.]; מאי 'שנואה'? - אילימא שנואה ממש - אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה – 'ויפתח את רחמה' [31].

ומאי צניעות היתה בה ברחל?

דכתיב (בראשית כט יב) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא [ותרץ ותגד לאביה.] והלא בן אחות אביה הוא? אלא אמר לה: מינסבת לי?

אמרה ליה: אִין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה.

אמר לה: מאי רמאותיה?

אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסבא לי מקמהּ.

אמר לה: אחיו אני ברמאות [וזהו 'אחי אביה’].

[אמר ליה:] ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא?

אִין: (שמואל ב כב) עם נבר תתבר ועם עקש תתפל.

מסר [32] לה [33] סימנין [34]; כי קא מעיילי לה ללאה, סברה: השתא מיכספא אחתאי! מסרתינהו ניהלה; והיינו דכתיב (בראשית כט כה) ויהי בבקר והנה היא לאה [ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני] - מכלל דעד השתא לאו לאה היא!? אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתה ללאה - לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא.

[35] בעא מיניה אבא חליפא קרויא מרבי חייא בר אבא: בכללן [36] אתה מוצא שבעים [37], בפרטן [38] אתה מוצא שבעים חסר אחד [39]!?

אמר ליה: תאומה היתה עם דינה [40], דכתיב (בראשית מז טו) [אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם] ואת דינה בתו [כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש] [41].

אלא מעתה תאומה היתה עם בנימן, דכתיב


עמוד ב

(בראשית מג כט) [וישא עיניו וירא] את בנימין אחיו בן אמו [ויאמר הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי ויאמר אלהים יחנך בני]!?

אמר: מרגלית טובה היתה בידי [42], ואתה מבקש לאבדה ממני [43]!

[## אולי: הדרוש מצא חן בעיני, ואתה רוצה לקלקל אותה, לסתור את הדרוש של 'את' כרבוי!]

הכי אמר רבי חמא בר חנינא: זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (במדבר כ נט) [ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי] אשר ילדה אותה ללוי במצרים [ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחתם]; לידתה במצרים ואין הורתה במצרים [44].

בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני: כתיב (בראשית ל כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' [ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי] מאי שנא כי אתיליד יוסף [45]?

אמר ליה: ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו' [ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר].

איתיביה: (שמואל א ל יז) ויכם דוד [46] מהנשף ועד הערב למחרתם [ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינסו] [47]?

אמר ליה: דאקריך נביאי - לא אקריך כתובי, דכתיב [48] בלכתו אל צקלג [49] נפלו עליו ממנשה עדנה ויוזבד וידיעאל ומיכאל ויוזבד ואליהוא וצלתי ראשי האלפים אשר למנשה [50].

מתיב רב יוסף (דברי הימים א ד מב-מג) ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות ופלטיה ונעריה ורפיה ועזיאל בני ישעי בראשם [51] ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה [52]?

אמר רבה בר שילא: ישעי - מבני מנשה אתי, דכתיב: ובני מנשה חפר וישעי

[אין פסוק כזה; אמנם יש פסוק דומה במשהו: דה"א ה,כד: ואלה ראשי בית-אבותם ועפר וישעי ואליאל ועזריאל וירמיה והודויה ויחדיאל אנשים גבורי חיל אנשי שמות ראשים לבית אבותם].

תנו רבנן: הבכור [53] נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה [54], ובמוקדשין [55], ובשבח ששבחו נכסים [56] לאחר מיתת אביהן; כיצד? הניח להן אביהן פרה מוחכרת [57] ומושכרת [58] ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר [59] וילדה - בכור נוטל פי שנים [60]; אבל בנו בתים ונטעו כרמים [61] - אין בכור נוטל פי שנים.

האי 'הזרוע והלחיים והקיבה' היכי דמי? אי דאתי לידי אבוהון – פשיטא! ואי דלא אתי לידי אבוהון – 'ראוי' הוא [62], ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק!?

הכא - במכירי כהונה עסקינן [63], ודאשתחיט בחיי דאבוהון, וקסבר 'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו' [64].

[## אם לפי חזקת 'מכירי כהונה' – מה יהא הדן אם ההנהגה בבית הכהנים הזה היא שמחלקים באופן קבוע את החלקים, והבכור תמיד מקבל חלק פלוני, והחלקים האחרים ניתנים באופן קבוע לבנים אחרים, והאב אינו אוכל בכלל? האם אין הבנים האחרים 'מכירי כהונה' לגבי החלקים שהם רגילים לקבל?]

'מוקדשין'? לאו דידיה [של האב הכהן] נינהו [65]?

בקדשים קלים [66], ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר 'ממון בעלים הוא [67]', דתניא (ויקרא ה כא) [נפש כי תחטא] ומעלה מעל בה' [וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו] [68] - לרבות קדשים קלים שהן ממון בעלים [69] - דברי רבי יוסי הגלילי.

[עיין קצוה"ח רע"ח]

'הניח להן אביהן פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר וילדה - בכור נוטל בה פי שנים' - השתא מוחכרת ומושכרת, דלאו ברשותא דמרה דידהו [70] קיימא, אמרת 'שקיל' - רועה באפר [71] - מיבעיא?

הא קא משמע לן: דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר: מה רועה באפר - שבחא דממילא קא אתי [72], ולא קא חסרי בה מזונא -

הערות[עריכה]

  1. ^ שחלקו יהא עם ה' אחין דומה כחלקו עם אחד: כשאין שם אלא בכור ופשוט - נוטל פי שנים בכל הנכסים ממה נפשך: דפי שנים כאחד הוא, וגם פי שנים בכל הנכסים
  2. ^ כוליה קרא יתירא הוא, דהא כתיב בתריה 'כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגו'
  3. ^ שלא יטול פי שנים בכל הנכסים היכא דאיכא שנים ושלשה אחים מלבדו
  4. ^ לקמן מפרש מאי 'ואומר'; הני קראי בדברי הימים [א ה,א] כתיבי
  5. ^ לא שיקרא בכור ניתנה לו בכורה, דלעולם ראובן קרי 'בכור ישראל', אלא ליטול שני חלקים כבכור, כדכתיב 'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי' (בראשית מח)
  6. ^ לו משפט הבכורה (דברים כא)
  7. ^ כדלקמן
  8. ^ 'שכם אחד על אחיך' שני חלקים כנגד שני אחין כדלקמן
  9. ^ שהתפלל יעקב על בניו, ושזכה לקנות הבכורה מעשו בתפלתו
  10. ^ וכתיב בהאי קרא 'ניתנה בכורתו' וילפינן בבנין אב בכורה מבכורתו: דנהי דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, גלויי מילתא בעלמא הוא; דלא היינו יודעין מהו 'חלק בכורה', ושמעינן מהתם דפי שנים כאחד, כדאמרינן נמי בעלמא (מועד קטן דף ה.) 'דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ופירש וכל בן נכר וגו' לא יבא אל מקדשי וגו' ואמרינן: עד דאתא יחזקאל מאן אמרה? אלא גמרא הוו גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא; והוא הדין לבכורה
  11. ^ בדברי הימים א ה,א
  12. ^ קרקע מועט
  13. ^ הוסיף לו יעקב ליוסף בשביל בכורה? והוא הדין דהוה מצי למיפרך: פי שנים בכל הנכסים? אלא משום דהא קא חזינן דלא הואי להו נחלה כולי האי, דהא קצווחי בני יוסף
  14. ^ כנגד שני שבטים, וכדאמרן: לשבטים איתפלג; דהיינו: פי שנים כאחד; והאי דלא קאמר בברייתא 'ואומר כראובן ושמעון יהיו לי' - היינו משום דמילתא דפשיטא ליה לתנא יותר מדאי דהאי 'שכם אחד על אחיך' - אההוא קרא קאי דכתיב לעיל מיניה 'כראובן ושמעון יהיו לי', ופירושא דההוא קרא הוא, הלכך לא חש להזכיר, דזיל קרי בי רב הוא
  15. ^ יוסף
  16. ^ יעקב דכתיב: ויכלכל את אביו וגו' (בראשית מז)
  17. ^ יעקב, שבאה לידו בכורת ראובן על ידי שחילל יצועי אביו, והיה יכול ליתנה לכל מי שירצה
  18. ^ בתמיה: כלומר: מה נתן יעקב ליוסף, שהרי מחלק שאר אחין הוסיף לו, אבל משלו לא נתן לו כלום: דמשלו הוה לו לההנותו ולא משל אחרים!? אלא ודאי משלו נתן לו, הן ממונו הן ברכות שבירכו מכולן, כגון ברכה שבירכו לאפרים ומנשה 'וידגו לרוב וגו': שאין עין רעה שולטת בהן, וכגון 'מאל אביך ויעזרך וגו' תהיין לראש יוסף וגו'
  19. ^ הלכך מה שנתן בכורת ראובן ליוסף - טעם אחר יש בדבר:
  20. ^ כדאמרינן בכל דוכתא: א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן
  21. ^ שתלד רחל את יוסף קודם שתלד לאה את ראובן, דליהוי יוסף 'ראשית אונו' דיעקב
  22. ^ בתפלה; לקמיה מפרש
  23. ^ לקמיה מפרש
  24. ^ עיניה נוטפות דמעה
  25. ^ לומר כן? - והלא
  26. ^ בגנות בהמה טמאה לא רצה הכתוב לדבר, אלא עקם שמונה אותיות, דכתיב 'אשר איננה טהורה' דאיכא י"ג אותיות, והוה מצי למיכתב 'הטמאה', דליכא אלא ה' אותיות
  27. ^ בתמיה
  28. ^ גדולות בכהונה ולויה: דלוי יצא ממנה, שממנו כהנים ולוים ומלכות מיהודה
  29. ^ אליבא דרבי אלעזר לא אשכחן 'שקדמתה לאה ברחמים' אלא אליבא דרב:
  30. ^ בראשית כה כז
  31. ^ היינו שזכתה לבכורה
  32. ^ יעקב
  33. ^ לרחל
  34. ^ שתאמר לו בלילה בשכבה
  35. ^ משום דאיירי לעיל בבעיא דקראי דיעקב ובניו נקט נמי להך בעיא הכא:
  36. ^ של ישראל כשבאו למצרים
  37. ^ כתוב (בראשית מו כז) 'כל הנפש הבאה מצרימה שבעים'
  38. ^ כשהוא מונה אותן אחד אחד למעלה בפרשה
  39. ^ עם יוסף ושני בניו, וכדכתיב בהדיא: כל נפש ששים ושש; ומבני לאה חסר: דכתיב בכלל דידה שלשים ושלשה, ובפרטם אי אתה מוצא אלא ל"ב
  40. ^ שנולדו ללאה שתי בנות בכרס אחד
  41. ^ 'ואת' ריבוי הוא
  42. ^ טעם יקר בעיני כמרגלית, שלא הייתי רוצה לגלות; ומעיקרא - לחדודי הוא דבעי
  43. ^ כלומר לגלותה לאחרים ולחבב הטעם היה אומר כן
  44. ^ ולכך לא פרט בה: שהרי עדיין לא יצאה לאויר העולם, אלא עובר במעי אמה היתה בכניסתה למצרים
  45. ^ דלא רצה לשוב לבית אביו עד שנולד יוסף
  46. ^ בעמלק
  47. ^ כשפשטו על צקלג ונהגו [כלומר: ולקחו שלל] נשי דוד מיירי, בספר שמואל; והלא דוד - מיהודה הוה ולא מיוסף, ונפל זרעו של עשו בידו!: דעמלק היה בן אליפז בן עשו, ואתה אמרת שאינו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף!? והלא גם ביד שאר שבטים נמסר, ואמאי קאמר קרא 'ובית יוסף להבה' טפי משבט יהודה
  48. ^ בדברי הימים [א יב,כא]
  49. ^ להלחם בעמלק
  50. ^ לפי שנשתתפו עמו ממנשה, דהיינו משבט יוסף - לכך נפלו בידו
  51. ^ פסוק מג
  52. ^ אלמא ביד בני שמעון נמי נפלו, ואתה אמרת שאין נמסר אלא ביד זרעו של יוסף
  53. ^ בן כהן
  54. ^ לקמן מפרש לה
  55. ^ לקמן מפרש לה
  56. ^ מעצמן
  57. ^ למחצית שכר
  58. ^ בדבר קצוב עד זמן פלוני
  59. ^ אחו דלא חסרי מזוני כדלקמן
  60. ^ בהאי ולד הואיל ושבחא דממילא הוא ודמי כאילו הוחזק בו אביהן
  61. ^ דהאי שבחא - על ידי היתומים עצמן הוא, ולאו ממילא
  62. ^ דלא דמי לשבחא שהשביחו הנכסים: דכיון דהוי אבוהון מוחזק בנכסים, והן עצמן הושבחו - כמי שהוחזקו בשבח דמי; אבל הני מתנות - לא זכה אביהן כלום מחיים, וכולן הוו 'שבח'
  63. ^ שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה, ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהן מיד כשנשחטו, קודם שהופרשו מן הבהמה
  64. ^ ודמי כמאן דאתו לידיה בטבלייהו, דאמרינן בשחיטת חולין בפרק 'הזרוע' (דף קל:): דקני להו כהן אי אתו לידיה בטבלייהו, דמתנות שלא הורמו - כמי שהורמו דמיין, כדנפקא לן התם מ'וזה יהיה משפט הכהנים' - מלמד שהמתנות דינן להוציאן בדיינין אי אתו לידיה בטבלייהו, כדמפרש התם; והכא נמי: כיון דאשתחיט בחיי אבוהון, והן מכירין של כהן זה, ומרעיו ואוהביו, אף על פי שעדיין לא הופרשו - הרי הם כאילו באו לידו, שאלו אוהביו גמרו ומקנו לו המתנות כשהן עדיין בתוך הבהמה, ודמי כמי שהוחזק בהן בחייו, דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, ויטול בהן בכור פי שנים; והשתא ליכא למיפרך 'פשיטא', דהשתא אשמועינן טובא: דאף על פי שלא הורמו כמי שהורמו דמיין
  65. ^ כגון חטאות ואשמות מחיים - קדשי ה' נינהו, ויש בהן מעילה כל זמן שלא נשחטו
  66. ^ אבל שלמים אין בהן מעילה, כדדרשינן קדשי ה' - קדשים המיוחדים לשם, יצאו קדשים קלים שאין מיוחדים לשם, ומיהו אינם ממונו: דמיקדש מיהא קדשי, ולא קרינא בהו 'בכל אשר ימצא לו'; ואפילו אם נשחטו - שיכול לאכלן - אינם שלו, כדתנן בפ"ב דקדושין [נב,ב]: 'המקדש בחלקו - בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים - אינה מקודשת, דמשלחן גבוה קא זכו; ומשני: בקדשים קלים ומחיים, דהוי ממונו לרבי יוסי הגלילי; ומיהו לאחר שחיטה – לא, כדאמרינן בפרק ראשון דבבא קמא [יב,ב]: כי אמר רבי יוסי הגלילי – מחיים, אבל לאחר שחיטה, דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו - לא אמר
  67. ^ לכל דבר, אף לקדש את האשה
  68. ^ וכחש בה ונשבע על שקר, וחזר והודה והביא את אשמו
  69. ^ להתחייב עליהם אשם גזילות אם כפר בהן ונשבע והודה, כשאר גזל ממון, שהרי ממונו הן: שהבשר והעור – שלו, ואין לגבוה בהן אלא אימורים, ולכהן חזה ושוק; ו'בה’’ ו'בעמיתו' קדריש, דהיינו שלמים: שהאימורים לשם והבשר לבעלים; והך מעילה דהכא - אינו אלא לשון שינוי, וכן הוא אומר (דברי הימים ב כו) 'וימעל בה' אלהיו' וכן בסוטה הוא אומר (במדבר ה) 'איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל' - בתורת כהנים; דהא מעילה ממש ליכא בשלמים, כדפרישית: דממעיט להו בתורת כהנים מדכתיב 'קדשי ה' בנהנה מן ההקדש גבי מעילה
  70. ^ דאב
  71. ^ דהוי מוחזק
  72. ^ מעשב השדה