ביאור:בבלי בבא בתרא דף קמד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודייני [1] - השכר לאמצע', והא אודייני - דמחמת עצמו [הוא] [2]!?

שאני אודייני, דלנטירותא הוא דעבידא [3], ואפילו קטנים נמי מצו מנטרי לה [4].

אמרו [לפי התוספתא המצוטט בתוספות – כשאמרו בבית דין, אבל ממקרה רב ספרא להלן משמע שלא בבית דין]: ראו מה שהניח אבא! הרי אנו עושין ואוכלין - השביחו לעצמן:

רב ספרא - שבק אבוה זוזי; שקלינהו, עבד בהו עיסקא [5]; אתו אחי, תבעוהו בדינא קמיה דרבא; אמר להו: רב ספרא - גברא רבה הוא, לא שביק גירסיה וטרח לאחריני [6].

האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע:

אשה בנכסי יתמי מאי עבידתה [7]?

אמר רבי ירמיה: באשה יורשת [8].

פשיטא?

מהו דתימא כיון דלאו דרכה למטרח, אף על גב דלא פריש כמו דפריש דמי - קמשמע לן.

ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה:

פשיטא!

מהו דתימא כיון דשביחא לה מילתא, דאמרי "קא טרחא קמי יתמי" אחולי אחלה [9] - קא משמע לן.

אמר רבי חנינא: המשיא אשה לבנו גדול [הרא"ש: גם אם השיא בנות לפני כן] בבית – קנאו [10]; ודוקא גדול ודוקא בתולה ודוקא אשתו ראשונה ודוקא שהשיאו ראשון [11].

פשיטא ייחד לו אביו בית ועלייה [12], בית קנה עלייה לא קנה; בית ואכסדרה [13] [עיין תוספות] מהו? [14] שני בתים זה לפנים מזה מהו?

תיקו.

מיתיבי: 'ייחד לו אביו בית וכלי בית, כלי בית קנה - בית לא קנה'?

אמר רבי ירמיה: כגון שהיה אוצרו של אביו מונח שם [15]

נהרדעי אמרי: אפילו שובכא דיוני;

רב יהודה ורב פפי אמרי: אפילו עציצא דהרסנא [16].

מר זוטרא אנסביה לבריה ותלא ליה סנדלא; רב אשי נסביה לבריה ותלא ליה אשישא דמשחא [17].

אמר מר זוטרא: הני תלת מילי - שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא [18]: חדא – הא [19]; אידך: דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא [20]; אידך: דאמר רב: "מנה לי בידך תנהו לפלוני" - במעמד שלשתן [21] - קנה [22].


עמוד ב

משנה:

[23]אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות (אומנות המלך: שמחמת אביו נפל לאומנות זו, שכן מנהג המלך: מעמיד מבית זו מוכס חדש אחד ומבית זו חדש אחד, וכן מכל בתי העיר) – נפל לאמצע (כל זמן שקנו בתפוסת הבית - הריוח לאמצע שהרויח זה באומנותו); חלה (בפשיעה כדמפרש בגמרא) ונתרפא - נתרפא משל עצמו.

גמרא:

תנא: האי 'אומנות' - לאומנות המלך (וטעמא כדפרישית; אבל אומנות אחרת שנפל בה מעצמו - הריוח שלו).

תנו רבנן: אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס (שוטר; ורבינו חננאל פירש פולמוסטוס: לוחם מלחמות בלשון יון): אם מחמת האחין (כמנהג העיר לקחת מכל בית שוטר אחד לפי הזמן הקבוע, או לחדש או לשנה) – לאחין, אם מחמת עצמו (מחמת חשיבותו ומחמת חריפותו) – לעצמו.

אם מחמת אחין - לאחין פשיטא!?

לא, צריכא דחריף טפי: מהו דתימא חורפיה גרים ליה - קא משמע לן.

תנו רבנן: אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות - יכולין האחין לומר לו "אם אתה אצלנו - יש לך מזונות, אם אין אתה אצלנו - אין לך מזונות".

וליתבו ליה כל היכא דאיתיה? - מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: ברכת הבית ברובה (שאילו היה דר עמהן - היה הבית מתברך בגללו).

וליתבו ליה (קצת מזונות) לפי ברכת הבית (ויפחתו לו לפי חסרון ברכת הבית בגללו, שאין דר עמהם)?

הכי נמי.

חלה ונתרפא - נתרפא משל עצמו:

שלח רבין משמיה דרבי אלעא: לא שנו אלא שחלה בפשיעה, אבל באונס - נתרפא מן האמצע.

היכי דמי 'בפשיעה'?

כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים (לישנא דקרא), שנאמר (משלי כב ה) צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם (הצנה והקור פח ומוקש בדרך עקש כי בידו הדבר תלוי להשמר מן הצנה; ויש מפרשים צנים פחים קור וחום).

משנה:

האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב [24]: חזרה שושבינות [25] - חזרה לאמצע, שהשושבינות נגבית בבית דין [26]; אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן [27] - [28]אין נגבין בבית דין, מפני שהן גמילות חסדים.

גמרא:

ורמינהי 'שלח לו אביו שושבינות [29] - כשהיא חוזרת חוזרת לו [30]; נשתלחה לאביו שושבינות - כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע [31]'!?

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כי תנן נמי מתניתין 'נשתלחה לאביו' תנן [32].

והא 'אחין שעשו מקצתן שושבינות' קתני?

תני 'למקצתן'.

והא 'חזרה שושבינות' קתני?

הכי קאמר: חזרה לגבות - נגבית מאמצע.

רבי אסי אמר: [33]: לא קשיא: כאן [34] בסתם [35], [36] כאן [37] במפרש [38].

כדתניא: שלח לו אביו שושבינות [39] - כשהיא חוזרת חוזרת לו [40]; [41] שלח אביו שושבינות סתם [42] - [43] כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע.

ושמואל אמר: [44] הכא [45] - ביבם עסקינן [46], [47] שאינו נוטל בראוי כבמוחזק [48].

[49] מכלל דאידך משלם [50]? לימא [51] "תנו לי שושביני ואשמח עמו [52]"? מי לא תניא 'מקום שנהגו להחזיר קדושין [53] – מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר - אין מחזירין', ואמר רב יוסף בר אבא: אמר מר עוקבא אמר שמואל: לא שנו אלא שמתה היא, אבל מת הוא - אין מחזירין; מאי טעמא? יכולה היא שתאמר

הערות[עריכה]

  1. ^ בור וכיסויו; ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו
  2. ^ שמשמרין אותו הגדולים, וצריכין לעמוד על גביו פן יהיה הפקר לכל שואבי מים
  3. ^ אינן צריכין להוציא משלהן כלום עליו, אלא לשמרו
  4. ^ וגם הקטנים יכולין לשמרו
  5. ^ וחשיב ליה 'שבח נכסים' מחמת נכסים, הואיל ואין צריך טורח כל כך אלא לקנות ולמכור
  6. ^ וכמי שאמר "ראו מה שהניח לנו אבא" דמי; ושמעינן מהכא: דכל היכא דמאן דהוא כמו רב ספרא - אף על גב דלא אמר "לעצמי אני עושה" - כמאן דאמר דמי, והשביח לעצמו
  7. ^ או תטול כתובתה ותלך לה, או תטרח קמי יתמי ותהיה ניזונת ומעשה ידיה שלהן, ואין לה להשתכר בממון היורשים
  8. ^ כגון שנשא ראובן בת שמעון ומתו וירשו בני ראובן ובת שמעון את נכסי יעקב אבי אביהן או כגון בת בין הבנות או בת הבן בין הבנים - דינה כדין האחין; או שאמר בעלה "תטול אשתי כאחד מן הבנים"; אם השביחה את הנכסים: פירשה – לעצמה, לא פירשה - השבח לאמצע; ואלמנה שאמרה בבית דין "ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת" - השביחה לעצמה, והוא דלא שקלא מזוני; דאי שקלא מזוני- הא תנן "אלמנה ניזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן"! הלכך: אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהן כדי כתובתה, אם אמרה "ראו מה שהניח לי בעלי" ונתעצלו בית דין או יורשין להשביעה על כתובתה - אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה, אבל אם השביחה הנכסים סתם - תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואף על פי שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה
  9. ^ וחזרה בה ממה שאמרה תחלה "הריני עושה ואוכלת"
  10. ^ הבן לאותו הבית; תקנת חכמים היא, והלכתא בלא טעמא, כדלקמן; ובמסכת גיטין מוקמינן לה כגון שיש לאביו בעיר בית אחר לדור בו
  11. ^ דבכי האי גוונא חביב ליה טפי, וגמר ומקני ליה
  12. ^ כלומר: ייחד לו האב לבנו בית שיש עלייה על גביו
  13. ^ לפני הבית, ופותחין בו חלונות, ודרך אכסדרה נכנסים לבית
  14. ^ אם תמצא לומר בית ואכסדרה קנה היינו משום דאכסדרה משועבד לבית, אבל
  15. ^ הלכך בית לא קנה: דכיון דמשתמש האב בבית - לא הוציאו מחזקתו, ולא מקני ליה לבנו
  16. ^ כלי מלא דגים מטוגנים בשמן
  17. ^ כוס מלא שמן
  18. ^ הם תקנו את הדברים כך, אף על פי שאינו דין תורה, כי מדה ומדה הם
  19. ^ המשיא אשה לבנו; ותקנת חכמים היא לכבוד החתן, שגנאי הדבר לשאת אשה ואין מקום לדור בו
  20. ^ דאנן סהדי דלא עקר נחלת הבנים ולא נתכוין אלא שיכבדוה הבנים מתוך שאוכלין על ידה
  21. ^ נפקד ומפקיד ומקבל מתנה
  22. ^ כך תקנו חכמים לפי שהדבר תדיר הוא בין הבריות ולא הזקיקו חכמים להקנות בקנין ובעדים
  23. ^ הכי גרסינן בסדר המשנה:
  24. ^ ששלח האב את אחד מבניו לשמוח את החתן, ובידו דורונות, שכן דרך שושבינות: נוטל דורון לשמחת חופת חבירו, ואוכל עמו, וזה יחזיר לו כמו כן כשישא אשה, כדתניא (לקמן דף קמה.) 'חמשה דברים נאמרו בשושבינות' 'רעה דוד' (ש"ב טו) מתרגמינן 'שושבינא דדוד'
  25. ^ כשיחזור זה הבן וישא אשה, וזה יחזיר שושבינותו
  26. ^ כדין מלוה אביהם; ובגמרא פריך עלה, ומשני לה: נגבית בבית דין כדין מלוה
  27. ^ בלא חופה אי נמי בחופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו
  28. ^ אין זה דין שושבינות אלא מתנה בעלמא וגמילות חסד, ו
  29. ^ כלומר: שלח על ידו ולצרכו שהוא יאכל וישמח עמו; דהא לקמן מפליג בין 'שלח אביו שושבינות' ל'שלח לו אביו שושבינות'
  30. ^ לאותו הבן, ולא לאמצע, כדקתני מתניתין; וקשיא למתניתין דסבירא ליה להאי תנא דכיון דשלח האב על יד זה הבן - חפץ הוא שלו לבדו יחזיר שושבינות, ולא לשאר בניו
  31. ^ דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן
  32. ^ כדמתרץ לה ואזיל: ו'חוזרת לאמצע' דמתניתין - היינו חוזרת מן האמצע, כדמפרש ואזיל; אבל היכא דשלח אביו שושבינות על ידי בנו לאחרים - מודה תנא דמתניתין דחוזרת לאותו הבן לבדו, כברייתא
  33. ^ לעולם מתניתין כדקתני: שהאב שלח שושבינות לאחרים, וכשהיא חוזרת - חוזרת לאמצע וכו', וברייתא - דקתני חוזרת לאותו הבן לבדו -
  34. ^ מתניתין
  35. ^ ששלח סתם ע"י אחד מבניו ולא פירש דלדעת בן זה שלח הלכך חוזרת לאמצע
  36. ^ אבל
  37. ^ הברייתא
  38. ^ "השושבינות תחזור לאותו הבן", הלכך חוזרת לו ואינה חוזרת לאמצע
  39. ^ נתן לו אביו מעות ושלחו לעשות שושבינות
  40. ^ לבדו
  41. ^ אבל
  42. ^ ולא ייחד לאחד מבניו אף על פי שעל ידי אחד מבניו שלח
  43. ^ אינה חוזרת לו לבדו, אלא
  44. ^ לעולם כדקתני ברייתא: דהאב השולח שושבינות על יד אחד מבניו - חוזרת לאותו הבן לבדו;
  45. ^ ומתניתין - דקתני 'חוזרת לאמצע'
  46. ^ הני מילי שמת הבן שנשתלחה שושבינות על ידו, ורוצה היה לחזור לו אלא שמת, וייבם אחד מן האחים את אשתו, ורחמנא אמר 'יקום על שם אחיו' לנחלה
  47. ^ ודינו היה ליטול השושבינות במקום אחיו אי לאו דקרייה רחמנא 'בכור', כדכתיב 'והיה הבכור וגו'
  48. ^ ואמרינן לקמן דאין בכור נוטל פי שנים, הלכך חוזרת לאמצע: לכל האחין
  49. ^ ומקשה גמראף
  50. ^ אותו שנשתלחה לו שושבינות על ידי זה הבן שמת - בעי שלומי בתמיה: וכי יש לו לשלם שושבינות ליורשי שושבינו שמת
  51. ^ והלא יכול לומר
  52. ^ ואוכל בחופתו כמו ששמח גם הוא ואכל בחופתי, וכיון שמת נפטרתי מלשלם שכן מנהג שושבינות להביא דורון ולאכול עמו בחופתו
  53. ^ אחר מיתת האשה בימי אירוסין, כדמפרש ואזיל