ביאור:בבלי בבא בתרא דף מח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

(ויקרא א ג) [אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד] יקריב אותו [לרצנו לפני ה’] ^[1] [עיין תוספות] - מלמד שכופין אותו ^[2]; יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו; הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני"' ^[3].

ודלמא שאני התם: דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה ^[4].

ואלא מסיפא: 'וכן אתה אומר בגיטי נשים ^[5]: כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני"';

ודלמא שאני התם ^[6]: דמצוה לשמוע דברי חכמים ^[7]!?

אלא סברא הוא ^[8]: אגב אונסיה גמר ומקנה ^[9].

מותיב רב יהודה [גיטין פ"ח מ"ט]: גט המעושה ^[10] - ^[11] בישראל - ^[12] כשר ^[13], ובעכו"ם – פסול ^[14]; ובעכו"ם ^[15] - חובטין אותו ואומרין לו ^[16]: עשה מה שישראל אומר לך ^[17]! ואמאי? התם נמי נימא 'אגב אונסיה גמר ומגרש' ^[18]?

[ומשני:] הא איתמר עלה: אמר רב משרשיא: דבר תורה - אפילו בעכו"ם כשר ^[19]; ומה טעם אמרו בעכו"ם פסול ^[20]? כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ^[21], ומפקעת עצמה מיד בעלה ^[22].

מותיב רב המנונא [תלמידו של רב]: 'לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל' – ואמאי? התם נמי נימא 'אגב אונסיה ^[23] גמר ומקני ^[24]'?

הא אתמר עלה: אמר רב [עיין תוספות]: לא שנו אלא דאמר ליה לך 'חזק וקני', אבל בשטר – קנה.

ולשמואל, דאמר 'אף בשטר נמי לא קנה' - מאי איכא למימר?

מודה שמואל היכא דיהב זוזי ^[25].

ולרב ביבי דמסיים בה ^[26] משמיה דרב נחמן ^[27] ^[28] 'קרקע אין לו, ^[29] מעות יש לו ^[30]' ^[31] - מאי איכא למימר ^[32]?

רב ביבי - מימרא [דרב נחמן] הוא ^[33], ומימרא [דרב נחמן] לרב הונא לא סבירא ליה ^[34].

אמר רבא: הלכתא: תליוהו וזבין - זביניה זביני [עיין תוספות]; ולא אמרן אלא

עמוד ב

ב'שדה' סתם ^[35], אבל ב'שדה זו' ^[36] – לא; וב'שדה זו' - נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי ^[37], אבל ארצי זוזי – לא; ולא אמרן אלא דלא הוה לאישתמוטי ^[38], אבל הוה ליה לאישתמוטי – לא.

והלכתא בכולהו דהוו זביניה זביני, ואפילו ב'שדה זו' ^[39]: דהא אשה ^[40] – כ'שדה זו' דמיא ^[41], ואמר אמימר ^[42]: 'תליוה וקדיש ^[43] - קדושיו קדושין ^[44]' ^[45]!

מר בר רב אשי אמר: ^[46] באשה ודאי קדושין לא הוו ^[47]: הוא עשה שלא כהוגן ^[48], לפיכך עשו עמו שלא כהוגן, ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה ^[49].

אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא ^[50], ^[51] קדיש בביאה ^[52] - מאי איכא למימר ^[53]?

אמר ליה: שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות.

^[54]

טאבי ^[55] תלא לפאפי אכינרא ^[56], וזבין ^[57]; חתם רבה בר בר חנה ^[58] אמודעא ^[59] ואאשקלתא ^[60]. אמר רב הונא: 'מאן דחתים אמודעא - שפיר חתים ^[61], ומאן דחתים אאשקלתא - שפיר חתים ^[62]'.

מה נפשך: אי מודעא - לא אשקלתא, ואי אשקלתא - לא מודעא!?

הכי קאמר: אי לאו מודעא - מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים^[63].

רב הונא לטעמיה ^[64], דאמר רב הונא: 'תליוהו וזבין - זביניה זביני'. עיין רא"ש סימן נא [דף קפו]

איני ^[65]!?: והאמר רב נחמן: העדים ^[66] שאמרו "אמנה היו דברינו ^[67]" -

הערות[עריכה]

^ 'יקריב אותו' - קרא יתירא, דהא כתיב לעיל 'זכר תמים יקריבנו' ומצי למיכתב 'יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו לפני ה'
^ להקריב מה שנדר
^ אלמא היכא דכופין אותו עד דאמר מתוך יסורין "רוצה אני" - קרינא ביה 'לרצונו': דגמר בלבו להקריב; והוא הדין לזביני: אם אמר "רוצה אני" - הוי זביני, דגמר בלבו להקנות
^ וכי אמר "רוצה אני" - ודאי בלב שלם קאמר
^ בהנך דתנן (כתובות עז.): 'ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס', דכופין ומכין אותו עד שיאמר "רוצה אני", ד'ונתן' - מדעתו משמע
^ התם נמי כי אמר "רוצה אני" - גמר בלבו לגרשה
^ דמצוה קעביד, מאחר שחייבוהו חכמים להוציא
^ אלא רב הונא מסברא דידיה קאמר
^ דמתוך יסורים - גמר בלבו, ומקני: הואיל ואיכא תרתי: יסורים ומתן מעות - דלא מפסיד מידי
^ שכופין אותו לבעל להוציא
^ אם
^ הוא
^ שכפוהו ישראל וכגון דאמר "רוצה אני"
^ ואף על גב דאמר "רוצה אני"; וקא סלקא דעתא דמקשה דבישראל כשר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, ובעכו"ם פסול כיון דליכא מצוה; אגב אונסיה לא גמר ומקנה ומגרש; וקשיא לרב הונא: דכיון דליכא מצוה - לא מקני אגב אונסיה
^ אם אנו רוצים לכופו על ידי עכו"ם ויהיה הגט כשר
^ מלמדים אנו לעכו"ם שיאמרו לו
^ דהשתא נמי מצוה לשמוע דברי חכמים
^ דהא לא מפסיד מידי, דומיא דזביני שמקבל דמי שדהו: דכיון שאשתו שונאתו, ובלא גט נמי לא תעמוד אצלו, וגט זה אינו אלא להתירה לאחרים - לא מפסיד כלום
^ דאגב אונסיה גמר וגרש, דלא מפסיד מידי, כדפרישית
^ מדרבנן, וצריכה גט אחר; ומיהו אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר - צריכה גט מזה ומזה
^ להחניף לו ולזנות עמו
^ עד שיכריח את בעלה לגרשה
^ דסיקריקון
^ בעל הבית: כיון דיהיב ליה זוזי ולא מפסיד מידי, דהיינו 'תליוהו וזבין'
^ זה הלוקח מן הסיקריקון, כשחזר ולקח מבעל הבית - יהב ליה זוזי לבעל הבית; דאגב דמקבל זוזי - גמר ומקני, דהיינו 'תליוהו וזבין'; אבל בלא מעות - לא גמר ומקני; דהא רב הונא נמי: 'תליוהו וזבין' קאמר, אבל 'תליוהו ויהיב' - לא הוי מתנה
^ לעיל
^ דאמר: 'גזלן שהביא ראיה - אין ראייתו ראיה, ואין מעמידין שדה בידו'
^ ואוסיף רב ביבי:
^ אבל
^ לגזלן שנתן לנגזל
^ אלמא סבירא ליה לרב ביבי דאפילו נתן הגזלן לנגזל מעות - לא קנה, דתליוהו וזבין לא הוי זביני, והוא הדין להך משנה דסיקריקון: דאי נתן הסיקריקון או הלוקח ממנו לבעל הבית מעות דמי השדה - לא קנה
^ וקשיא לרב הונא
^ שהיה אומר משום אחרים, ואינה לא משנה ולא ברייתא
^ ואי הוה אמר לה רב ביבי משמיה דנפשיה - הוה מהדר גמרא 'גברא אגברא קרמית', בתמיה
^ שהכריחוהו למכור אחת משדותיו, והוא בירר מעצמו ומכר את זאת; דכיון דמדעתו בירר - רעה שבהן בירר, שאינו חושש בה כל כך, וגמר ומקני
^ הכריחוהו למכור 'שדה זו', ואותה מכר
^ לא מנה המעות: גילה דעתו דבעל כרחו מקבל
^ ואפילו ב'שדה זו' ולא ארצי זוזי - לא אמרן דלא הוי זביני אלא דלא הוה ליה להאי לאישתמוטי מן התולה בשום דיחוי שבעולם, כגון "המתן לי עד למחר" או "עד שתבוא אשתי" או שום דיחוי שיכול לטעות בו האנס
^ ולא ארצי זוזי, ולא הוה ליה לאישתמוטי: דהוי אונס גמור, וכגון דאמר "רוצה אני"
^ כשמכריחהּ אדם לקבל קדושיו ולהתקדש לו
^ שאינו חפץ כי אם בה
^ כלומר: קיימא לן הכי
^ קבלה קדושין
^ קדושיה קדושין
^ דדמי לזביני: שמוכרת עצמה לזה
^ במכר מודינא דהוו זביני;
^ אבל גבי אשה - תקון רבנן דלא ליהוו קדושין
^ שהכריחהּ
^ לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן = שלא כדין: דאף על גב דמן התורה ליהוו קידושין - רבנן עקרינהו והפקירו אותן, ועשו מעות – מתנה; ובמקום אחר מפרש: דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש: כדת משה וישראל, ורבנן אמור 'לא ליהוו קדושין'! נמצא שלא קדשה זה, שהרי בדעת חכמים תלה, והם אינם חפצים בקידושין הללו
^ יכולין חכמים להפקיע הקדושין, ד'הפקר בית דין הפקר' גבי ממון, וכאילו קדשה בגזל ובחמס דמיא: דלא הוו קדושין
^ אבל
^ שעשה מעשה בגופה
^ היאך יאמרו חכמים שלא תהא ביאה? הרי בעל כרחנו ביאה היא
^ ואית דמפרש תינח דקדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן: הם אמרו והם אמרו, וקידושין דדבריהן יכולין לעקור, אבל קדיש בביאה דהוו קידושי דאורייתא - מאי איכא למימר? וטעות הוא בידם, דמגזירה שוה ילפינן לקידושי כסף במסכת קדושין (דף ב.), וגם לכל דבר אתקוש הוויות להדדי, ואמרינן בכריתות (דף ה.): אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי 'נותר' - אחד מגופי תורה, ולא למדה הכתוב אלא בגזירה שוה; ועוד: מאי האי דקמהדר ליה 'שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות' - הא כיון דמדאורייתא היא - היאך יכולין לעשות ביאתו זנות? אלא כיון דאדעתא דרבנן מקדש - לא הוי קידושין, דאמרי רבנן: לא ליהוו קידושין! ומתוך כך נמצאת מעצמה בעילת זנות
^ גברא אלמא הוי
^ באילן ששמו כינרא למכור לו שדהו; לשון אחר: תלה אותו בשביל הכינרא שימכרנו לו
^ כלומר וכן עשה שמכרה לו
^ ועד אחר עמו
^ שמסר פפי קודם שנכתב שטר המכירה
^ וגם על שטר המכירה חתם
^ דאף על גב ד'תליוהו וזבין זביניה זביני' - הני מילי היכא דלא מסר מודעא, אבל המודעא שכתב בה תבטל המכירה
^ ד'תליוהו וזבין - זביניה זביני', וכדמסיק לקמיה
^ Note:ניתן היה לתרץ: אין הכי נמי: לאחר שחתם על המודעה, רשאח לחתום על השטר, שהרי הוא יודע שהשטר אינו אמת, ויכול להעיד על המודעה – שכל מטרתה לבטל את השטר, ועד אחד של השטר גם יחליש את השטר אם יגיעו לבית דין!
^ מהכא שמעינן דכתבינן מודעא אזביני, אפילו ב'תליוהו וזבין', ודלא כרבא, דאמר לעיל: (דף מ:) 'לא כתבינן מודעא אזביני', כדפרישית בפירקין לעיל, אלא היכא דאניס, כמעשה דפרדיסא; והכא חזינן עובדא אפילו ב'תליוהו וזבין' דכתבי מודעא; וגם כן נראין הדברים: שהרי פסקותיו של רבא לא עמדו: מאי דפסיק לעיל בתליוהו וזבין [לא אמרן אלא בשדה סתם], שאחר פסק שלו - אמר 'לא כתבינן מודעא אזביני', כדפרישית לעיל
^ כלומר: היאך בטלה מודעא שחתם בה רבה בר בר חנה את האשקלתא שחתם הוא עצמו בה
^ החתומין בשטר
^ לא הלוהו כלום, אלא כתבנו לו, ולכשיצטרך - ילוה בו, והאמינו לוה למלוה שלא יוציא עליו שטר מלוה זו לגבות הימנו אלא אם כן ילוה לו, וזה שעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן, דלאו מוקדם הוה לטרוף שלא כדין

[1] 'יקריב אותו' - קרא יתירא, דהא כתיב לעיל 'זכר תמים יקריבנו' ומצי למיכתב 'יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו לפני ה'

[2] להקריב מה שנדר

[3] אלמא היכא דכופין אותו עד דאמר מתוך יסורין "רוצה אני" - קרינא ביה 'לרצונו': דגמר בלבו להקריב; והוא הדין לזביני: אם אמר "רוצה אני" - הוי זביני, דגמר בלבו להקנות

[4] וכי אמר "רוצה אני" - ודאי בלב שלם קאמר

[5] בהנך דתנן (כתובות עז.): 'ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס', דכופין ומכין אותו עד שיאמר "רוצה אני", ד'ונתן' - מדעתו משמע

[6] התם נמי כי אמר "רוצה אני" - גמר בלבו לגרשה

[7] דמצוה קעביד, מאחר שחייבוהו חכמים להוציא

[8] אלא רב הונא מסברא דידיה קאמר

[9] דמתוך יסורים - גמר בלבו, ומקני: הואיל ואיכא תרתי: יסורים ומתן מעות - דלא מפסיד מידי

[10] שכופין אותו לבעל להוציא

[11] אם

[12] הוא

[13] שכפוהו ישראל וכגון דאמר "רוצה אני"

[14] ואף על גב דאמר "רוצה אני"; וקא סלקא דעתא דמקשה דבישראל כשר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, ובעכו"ם פסול כיון דליכא מצוה; אגב אונסיה לא גמר ומקנה ומגרש; וקשיא לרב הונא: דכיון דליכא מצוה - לא מקני אגב אונסיה

[15] אם אנו רוצים לכופו על ידי עכו"ם ויהיה הגט כשר

[16] מלמדים אנו לעכו"ם שיאמרו לו

[17] דהשתא נמי מצוה לשמוע דברי חכמים

[18] דהא לא מפסיד מידי, דומיא דזביני שמקבל דמי שדהו: דכיון שאשתו שונאתו, ובלא גט נמי לא תעמוד אצלו, וגט זה אינו אלא להתירה לאחרים - לא מפסיד כלום

[19] דאגב אונסיה גמר וגרש, דלא מפסיד מידי, כדפרישית

[20] מדרבנן, וצריכה גט אחר; ומיהו אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר - צריכה גט מזה ומזה

[21] להחניף לו ולזנות עמו

[22] עד שיכריח את בעלה לגרשה

[23] דסיקריקון

[24] בעל הבית: כיון דיהיב ליה זוזי ולא מפסיד מידי, דהיינו 'תליוהו וזבין'

[25] זה הלוקח מן הסיקריקון, כשחזר ולקח מבעל הבית - יהב ליה זוזי לבעל הבית; דאגב דמקבל זוזי - גמר ומקני, דהיינו 'תליוהו וזבין'; אבל בלא מעות - לא גמר ומקני; דהא רב הונא נמי: 'תליוהו וזבין' קאמר, אבל 'תליוהו ויהיב' - לא הוי מתנה

[26] לעיל

[27] דאמר: 'גזלן שהביא ראיה - אין ראייתו ראיה, ואין מעמידין שדה בידו'

[28] ואוסיף רב ביבי:

[29] אבל

[30] לגזלן שנתן לנגזל

[31] אלמא סבירא ליה לרב ביבי דאפילו נתן הגזלן לנגזל מעות - לא קנה, דתליוהו וזבין לא הוי זביני, והוא הדין להך משנה דסיקריקון: דאי נתן הסיקריקון או הלוקח ממנו לבעל הבית מעות דמי השדה - לא קנה

[32] וקשיא לרב הונא

[33] שהיה אומר משום אחרים, ואינה לא משנה ולא ברייתא

[34] ואי הוה אמר לה רב ביבי משמיה דנפשיה - הוה מהדר גמרא 'גברא אגברא קרמית', בתמיה

[35] שהכריחוהו למכור אחת משדותיו, והוא בירר מעצמו ומכר את זאת; דכיון דמדעתו בירר - רעה שבהן בירר, שאינו חושש בה כל כך, וגמר ומקני

[36] הכריחוהו למכור 'שדה זו', ואותה מכר

[37] לא מנה המעות: גילה דעתו דבעל כרחו מקבל

[38] ואפילו ב'שדה זו' ולא ארצי זוזי - לא אמרן דלא הוי זביני אלא דלא הוה ליה להאי לאישתמוטי מן התולה בשום דיחוי שבעולם, כגון "המתן לי עד למחר" או "עד שתבוא אשתי" או שום דיחוי שיכול לטעות בו האנס

[39] ולא ארצי זוזי, ולא הוה ליה לאישתמוטי: דהוי אונס גמור, וכגון דאמר "רוצה אני"

[40] כשמכריחהּ אדם לקבל קדושיו ולהתקדש לו

[41] שאינו חפץ כי אם בה

[42] כלומר: קיימא לן הכי

[43] קבלה קדושין

[44] קדושיה קדושין

[45] דדמי לזביני: שמוכרת עצמה לזה

[46] במכר מודינא דהוו זביני;

[47] אבל גבי אשה - תקון רבנן דלא ליהוו קדושין

[48] שהכריחהּ

[49] לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן = שלא כדין: דאף על גב דמן התורה ליהוו קידושין - רבנן עקרינהו והפקירו אותן, ועשו מעות – מתנה; ובמקום אחר מפרש: דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש: כדת משה וישראל, ורבנן אמור 'לא ליהוו קדושין'! נמצא שלא קדשה זה, שהרי בדעת חכמים תלה, והם אינם חפצים בקידושין הללו

[50] יכולין חכמים להפקיע הקדושין, ד'הפקר בית דין הפקר' גבי ממון, וכאילו קדשה בגזל ובחמס דמיא: דלא הוו קדושין

[51] אבל

[52] שעשה מעשה בגופה

[53] היאך יאמרו חכמים שלא תהא ביאה? הרי בעל כרחנו ביאה היא

[54] ואית דמפרש תינח דקדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן: הם אמרו והם אמרו, וקידושין דדבריהן יכולין לעקור, אבל קדיש בביאה דהוו קידושי דאורייתא - מאי איכא למימר? וטעות הוא בידם, דמגזירה שוה ילפינן לקידושי כסף במסכת קדושין (דף ב.), וגם לכל דבר אתקוש הוויות להדדי, ואמרינן בכריתות (דף ה.): אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי 'נותר' - אחד מגופי תורה, ולא למדה הכתוב אלא בגזירה שוה; ועוד: מאי האי דקמהדר ליה 'שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות' - הא כיון דמדאורייתא היא - היאך יכולין לעשות ביאתו זנות? אלא כיון דאדעתא דרבנן מקדש - לא הוי קידושין, דאמרי רבנן: לא ליהוו קידושין! ומתוך כך נמצאת מעצמה בעילת זנות

[55] גברא אלמא הוי

[56] באילן ששמו כינרא למכור לו שדהו; לשון אחר: תלה אותו בשביל הכינרא שימכרנו לו

[57] כלומר וכן עשה שמכרה לו

[58] ועד אחר עמו

[59] שמסר פפי קודם שנכתב שטר המכירה

[60] וגם על שטר המכירה חתם

[61] דאף על גב ד'תליוהו וזבין זביניה זביני' - הני מילי היכא דלא מסר מודעא, אבל המודעא שכתב בה תבטל המכירה

[62] ד'תליוהו וזבין - זביניה זביני', וכדמסיק לקמיה

[63] Note:ניתן היה לתרץ: אין הכי נמי: לאחר שחתם על המודעה, רשאח לחתום על השטר, שהרי הוא יודע שהשטר אינו אמת, ויכול להעיד על המודעה – שכל מטרתה לבטל את השטר, ועד אחד של השטר גם יחליש את השטר אם יגיעו לבית דין!

[64] מהכא שמעינן דכתבינן מודעא אזביני, אפילו ב'תליוהו וזבין', ודלא כרבא, דאמר לעיל: (דף מ:) 'לא כתבינן מודעא אזביני', כדפרישית בפירקין לעיל, אלא היכא דאניס, כמעשה דפרדיסא; והכא חזינן עובדא אפילו ב'תליוהו וזבין' דכתבי מודעא; וגם כן נראין הדברים: שהרי פסקותיו של רבא לא עמדו: מאי דפסיק לעיל בתליוהו וזבין [לא אמרן אלא בשדה סתם], שאחר פסק שלו - אמר 'לא כתבינן מודעא אזביני', כדפרישית לעיל

[65] כלומר: היאך בטלה מודעא שחתם בה רבה בר בר חנה את האשקלתא שחתם הוא עצמו בה

[66] החתומין בשטר

[67] לא הלוהו כלום, אלא כתבנו לו, ולכשיצטרך - ילוה בו, והאמינו לוה למלוה שלא יוציא עליו שטר מלוה זו לגבות הימנו אלא אם כן ילוה לו, וזה שעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן, דלאו מוקדם הוה לטרוף שלא כדין

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]