ביאור:בבלי בבא בתרא דף לט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ולמחר תבענא ליה בדינא" - הויא מחאה [1].
אמר [2]: "לא תימרו ליה [3]" – מאי?
אמר רב זביד: הא קאמר "לא תימרו ליה" [4]!
רב פפא אמר: [5] לדידיה לא תימרו ליה, [6] לאחריני - אימרו להו [7], [8]חברך - חברא אית ליה, חברא דחברך - חברא אית ליה.
אמרו ליה: "לא אמרינן ליה" [9]?
אמר רב זביד: הא קא אמרו ליה: "לא אמרינן ליה" [10]!
רב פפא אמר: [11] "לדידיה - לא אמרינן ליה [12], לאחריני אמרי להו [13]; חברך - חברא אית ליה, וחברא דחברך - חברא אית ליה.
אמר להו: "לא תיפוק לכו שותא" [14]? [15]
אמר רב זביד: הא קאמר "לא תיפוק לכו שותא" [16]!
אמרו ליה "לא מפקינן שותא" [17]?
אמר רב פפא: [18]הא קאמרי ליה "לא מפקינן שותא" [19]!
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: [20]כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש [21] אמר לה [22] ולאו אדעתיה [23].
אמר רבא אמר רב נחמן [24]: מחאה שלא בפניו הויא מחאה [25].
איתיביה רבא לרב נחמן: 'אמר רבי יהודה: [26] לא אמרו 'שלש שנים' אלא כדי שיהא באספמיא, ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה [27], ויבא לשנה אחרת [28]', ואי סלקא דעתא 'מחאה שלא בפניו הויא מחאה [29]' - למה לי למיתי [30]? ליתיב התם אדוכתיה [31] ולימחי [32]!? [33]
[34] התם - עצה טובה קא משמע לן: דניתי [35] ונשקול ארעא ופירי [36].
מדקא מותיב ליה רבא לרב נחמן - מכלל דלא סבירא ליה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה; והאמר רבא: מחאה שלא בפניו הויא מחאה [37]!?
בתר דשמעה מרב נחמן [38] – סברה [39].
אשכחינהו רבי יוסי ברבי חנינא לתלמידיו דרבי יוחנן. אמר להו: מי אמר רבי יוחנן מחאה בכמה [40]?
רבי חייא בר אבא: אמר רבי יוחנן: מחאה בפני שנים.
רבי אבהו: אמר רבי יוחנן: מחאה בפני שלשה.
לימא בדרבה בר רב הונא קא מיפלגי, דאמר רבה בר רב הונא: כל מילתא [41] דמתאמרא באפי תלתא -
לית בה משום לישנא בישא [42]; מאן דאמר 'בפני שנים' - לית ליה דרבה בר רב הונא, ומאן דאמר 'בפני שלשה' - אית ליה דרבה בר רב הונא [43]!?
לא, דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא [44], והכא - בהא קא מיפלגי: מאן דאמר 'בפני שנים' קסבר: מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה [45], ומאן דאמר 'בפני שלשה' קסבר: מחאה שלא בפניו הויא מחאה [46].
אי בעית אימא: דכולי עלמא מחאה שלא בפניו הויא מחאה [47], והכא בהא קמיפלגי: מאן דאמר 'בפני שנים' סבר: סהדותא בעינן [48]; ומאן דאמר 'בפני שלשה' קסבר: גלויי מילתא בעינן [49].
גידל בר מניומי הוה ליה מחויאתה למחויי [50]; אשכחינהו לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי, דהוו יתבי, ומחה קמייהו. לשנה הדר אתא למחויי [51]; אמרו ליה: "לא צריכת [52]! הכי אמר רב: כיון שמיחה שנה ראשונה - שוב אינו צריך למחות [53]".
ואיכא דאמרי: אמר ליה חייא בר רב: "כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות".
אמר ריש לקיש משום בר קפרא: וצריך למחות בסוף כל שלש [שנים] ושלש [54].
תהי [55] בה רבי יוחנן: וכי גזלן יש לו חזקה [56]?
[57] 'גזלן' סלקא דעתא [58]? אלא 'כגזלן יש לו חזקה' [59]?
אמר רבא: הלכתא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש. [עיין תוספות ד"ה וצריך.]
תני בר קפרא: ערער [60] חזר וערער חזר וערער [61]: אם מחמת טענה ראשונה ערער [62] - [63] אין לו חזקה [64], ואם לאו - יש לו חזקה [65].
אמר רבא אמר רב נחמן: מחאה בפני שנים [עיין תוספות ד"ה מחאה]
הערות
[עריכה]- ^ ואי לא אמר "למחר תבענא ליה בדינא ומפיקנא מיניה" אלא "פלוני גזלן דקאכיל לארעאי בגזלנותא" בלבד - הרי הוא כנותן פגם בחבירו, ולא כמוסר עדות, ואינה מחאה; כן פירש רבנו חננאל. ל"א שמעתי משמועת רבי יעקב בר יקר, ועיקר: פלניא גזלנא הוא ואפילו הזכיר על קרקע זה שמחזיק - לאו מחאה היא, שהרי לא מיחה מחמת עצמו, והרי הוא כמי שאמר "פלוני מחזיק בקרקעות של אחרים", ולפוגמו מתכוין, ולא לערער, שהרי אינו מזכיר שהוא שלו! אבל אם פירש "דקאכיל לארעאי בגזלנותא" - הרי מיחה מחמת עצמו, והודיע שהקרקע שלו מחזיק, בעוְלָה, והויא מחאה, ואף על גב דלא סיים "למחר תבענא ליה בדינא" ופירוש הוא למאי דקאמר "דקאכיל לארעאי בגזלנותא"
- ^ לעדים
- ^ מחאה זו
- ^ ולא הויא מחאה, דהא לא אמרו ליה עדים תו
- ^ לעולם מחאה הויא דהכי קאמר להו לעדים:
- ^ אבל
- ^ לאחרים תימרו
- ^ וכיון שיאמרו לאחרים יחזרו אותן אחרים ויאמרו לו, ד
- ^ לא קאי אהיכא דאמר להו "לא תימרו ליה", דהא לרב זביד אפילו שתקו - לא הויא מחאה, וכל שכן הכא: היכא שהשיבו כדבריו; אלא מילתא באפי נפשיה היא, וקאי אהיכא דאמר להו מחאה גמורה, וציום לומר לו, והם ענוהו: "לא אמרינן ליה", ולא חזר ומיחה אחרי כן בפני עדים אחרים
- ^ וכיון שלא יאמרו לו - היה לו לזה למחות עוד בפני אחרים שיאמרו לו, ואם לא מיחה אחרי כן - הפסיד
- ^ אין צריך למחות עוד בפני אחרים, דמחאה מעלייתא היא, דהכי קאמרו ליה:
- ^ שלא נלך עד מקומו
- ^ רב פפא קא דייק: "לא תימרו ליה" - "לא אמרינן ליה", דמשמע: לא אמרינן ליה, אבל לאחריני אמרי, מדלא אמר "לא תימרו"
- ^ לא יצא דבר מפיכם, דמשמע: לא לו ולא לאחרים
- ^ 'שותא' = דיבור, כמו 'שותא דינוקא בשוקא - או דאבוה או דאמא (סוכה דף נו:).
- ^ ואינה מחאה
- ^ לא קאי אהיכא דאמר להו "לא תפיק לכו שותא", דהתם כולי עלמא לא פליגי דלא הויא מחאה, בין אהדרו ליה בין לא אהדרו ליה שום דיבור; ומילתא באפי נפשיה הוא, וכגון שצוה אותם לאמר לו, והם אמרו "לא מפקינן שותא"
- ^ הכא ודאי מודינא דלא הויא מחאה, ד
- ^ דמשמע: לא לו ולא לאחרים
- ^ האי - נמי מחאה הויא, ד
- ^ שאינה מוטלת עליו לברר וגם אינו מפסיד אם אומר אם לא אומרה
- ^ לבני אדם
- ^ כלומר: אינו נותן אל לבו שקיבל הדבר עליו לכסותו; והלכך אינו צריך למחות בפני אחרים, שהרי מיחה בפני בני אדם שיכולין לומר לו. והלכתא: בין אמר הממחה "לא תימרו ליה מידי מהני מילי למחזיק", ובין אמרו "לא מפקינן שותא" - בכולהו הויא מחאה, בר מדאמר להו הממחה ד"לא תיפוק לכו שותא", דלא הויא מחאה; וכן פסק רבנו חננאל
- ^ ואף על גב דאותביה רבא לרב נחמן [להלן] - שיטת גמרא היא בהרבה מקומות כן; והכי פירושו: כי שמעה רבא מרב נחמן להך מילתא דאמרינן בה 'אמר רבא אמר רב נחמן' - איתיביה הך תיובתא; ורב אשי שסידר גמרא - הוא דקאמר 'אמר רבא אמר רב נחמן' וגם מפרש הקושיא אחרי כן שהקשהו
- ^ ולא בעינן שישלח שלוחו למחות בפניו, אלא מכיון שמיחה שלא בפניו - הויא מחאה, שהרי יכול הדבר לבא לאזניו, ואפילו לא ידע המחזיק מחאתו של מערער לא חיישינן, מאחר שמיחה זה כהוגן
- ^ טעמא דרבי יהודה לאו משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, אלא כדמפרש:
- ^ וטעמא דחזקה לדידיה - משום דלא שביק איניש דאכלי ארעיה בלא רשותו אפילו שעה אחת ושתיק, אלא לכך האריכו שלש שנים: שפעמים שהמערער רחוק מהלך שנה, ולא יבא ערעור שלו לאזניו עד שלש שנים; ולאיפלוגי אתנא קמא אתא: דלא חיישינן לשעת חירום, וחזקה בפניו - מיד הויא חזקה, הואיל ולא מיחה מיד; מדתלי טעמא באספמיא לקמן בפרקין
- ^ קסלקא דעתא דרבא דוקא קאמר: שיבא המערער עצמו וימחה בסוף שלש בפניו של מחזיק; אלמא מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והלכך חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה, ואף על גב דלרבי יהודה הויא חזקה - בהכי לא סבירא ליה כרבי יהודה, דרבי יהודה מצריכו לילך ולערער, ולרבא - לא נצריכנו, אלא מתוך שאינו יכול למחות באספמיא - גם המחזיק לא יכול להחזיק
- ^ . דאין צריך לשלוח שליח ולמחות בפניו בעדים, אלא ימחה במקום שהוא שם, ואם יבא הדבר לאזניו - יבא
- ^ עד מקום המחזיק או לשלח שלוחו למחות בפניו
- ^ באספמיא
- ^ בפני עדים, שהרי יכולין לבא ולומר לו בסוף שלש אם ירצו
- ^ ואי קשיא: אדפריך מסיפא - לסייע מרישא, דהא אוקימנא מחאה שלא בפניו הויא מחאה!? איכא למימר דרבא מוקי לה לרישא במילי אוחרי.
- ^ ומשני:
- ^ הוא עצמו
- ^ ונשקול קרקע ופירותיו מיד המחזיק: שאם ימחה במקומו ולא ילך ויוציא עכשיו מידו הפירות שאכל המחזיק - יוציא ממנו בטורח, דקשה גזל הנאכל; ומיהו לאו דוקא מצריך ליה רבי יהודה לבא, אלא הכי קאמר: לא אמרו דצריך שלש שנים אלא כדי שאם יהיה המערער באספמיא, ומשהחזיק זה - יצא הקול ויודיעוהו בשנה שניה, וימחה בתחלת שלש, ויוכל הדבר לבא לאזניו של מחזיק בסוף שנה שלישית, ואז יש הנאה למערער, שאם ירצה הוא עצמו לבא בסוף שלש ויקח קרקע ופירות מעכשיו, בלא דין ודברים
- ^ לעיל פסק רבא הלכתא הכי
- ^ ותירץ לו תשובה, שהשיבהו
- ^ פסק רבא הכי
- ^ הכי גרסינן: מי שמיע לכו מרבי יוחנן מחאה בכמה: בפני כמה בני אדם
- ^ של גנאי
- ^ אם יחזרו ויאמרו לזה: "כך אמר פלוני עליך"; וטעמא כדמפרש בערכין ב'יש בערכין': מאי טעמא? חברך חברא אית ליה; ואמר אביי התם: דכל מילתא דעבידא לאיגלויי - לית בה משום לישנא בישא; והלכך: גבי מחאה - נמי מילתא דעבידא לאיגלויי בעינן, כדי שיזהר המחזיק בשטרו, ולהכי פליגי: מאן דאמר 'בפני שנים' - לית ליה דרבה בר רב הונא דבעי תלתא, דהא אפילו בתרי עבידא לאיגלויי, והויא מחאה בפני שנים; ולענין לשון הרע - לית בה משום לישנא בישא היכא דמתאמרא קמי תרי
- ^ דבשלשה הוי גלויי מילתא, ולא בתרי; הלכך: בפני שנים לא הויא מחאה, דלא עבידא לאיגלויי; כן נראה שיטה זו בעיני, ועיקר. (הגה"ה. תמיה לי: אמאי לא אמר נמי: לימא בדאביי קמיפלגי? ושמא משום דלא מצי גמרא לאוקמי כדברי הכל, כדמוקי דרבה בר רב הונא, כדמסיק למילתיה: 'לא, דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא כו'. ע"כ) ולקמן נמי מוכח דמאן דבעי גלויי מילתא במחאה - בעי שלשה, והכי הויא מסקנא דשמעתא. וכל רבותינו מפרשים דגבי מחאה נמי לשון הרע איכא, דקאמר "פלניא גזלנא הוא"; והלכך, לרבה בר רב הונא, אי מתאמרא קמי תרי - לא הוי מחאה, משום דאית בה משום לישנא בישא, ולא יאמרו לו למחזיק; ולאו מילתא היא: דלא דמי ללשון הרע כלל, דעיקר מחאה היינו משום דבעינן שיבא הדבר לאזניו של מחזיק, ומצוה היא לומר לו, כדי שיזהר בשטרו, ולכך תקנו למערער שימחה בפני עדים: כדי שיוציאו את הקול! תדע: דהיכא דאמר להו "לא תפיק לכו שותא" לא הויא מחאה
- ^ דכל גלויי מילתא לא הוי בפחות משלשה, ואי הוה בעינא גלויי מילתא במחאה - היה צריך למחות בפני שלשה
- ^ אבל בהכי פליגי: דמאן דאמר 'בפני שנים' קסבר שלא בפניו לא הויא מחאה: דכיון דאין מחאה אלא בפניו - די לו בשני עדים שיעידו שמיחה בו, וכיון דמיחה בפניו - אין לך גלויי מילתא גדול מזה, שהרי ודאי ידע המחזיק שמיחה בו זה ויזהר בשטרו
- ^ והלכך היכא דמיחה שלא בפניו - צריך שלשה, משום גלויי מילתא: דכיון דידעי שלשה - כאילו כל העולם יודעין
- ^ כדאוקי מתניתין וכדפסק הלכתא, וכולי עלמא כרבה בר רב הונא סבירא להו, דאין גלויי מילתא במחאה שלא בפניו אלא בשלשה
- ^ ודי לנו בשני עדים שיעידו שמיחה זה בתוך שלש [שנים], ואם יבא הדבר לאזניו – יבא; דמאחר שיוכל לבא לאזניו של מחזיק בשום ענין בעולם - הויא מחאה, דלא חייש אלא שלא יתרה בהם לכסות הדבר, דכיון דלישנא בישא ליכא במחאה - שמא אלו עצמן ילכו ויגידו למחזיק, או יאמרו לאחרים שיאמרו לו
- ^ שידע כל העולם; וכיון דנודע לשלשה - כאילו נודע כבר למחזיק דמי, דמסתמא ידע במחאה זו; אבל בשנים מסתמא לא ידע
- ^ שהיה אחד מחזיק בנכסיו, והיה רוצה למחות, ומיחה קמייהו בפני שלשתן; והוא הדין לפני שנים, כדאמר רבא לקמן: 'מחאה בפני שנים'; ואין צריך לומר "כתובו"; אלא הכי הוה עובדא; וכן פסק רבנו חננאל: דמחאה בפני שנים
- ^ פעם שניה, ומיחה קמייהו; סבירא ליה דכל שנה ושנה צריך למחות, ואם מיחה פעם ראשונה ושניה ולא מיחה בשנה שלישית - איגלאי מילתא דשלא כדין מיחה ראשונה ושניה; ולסוף שנה שלישית זו הויא חזקה, ולא צריך להזהר בשטרו
- ^ למחות כל שנה ושנה
- ^ אבל פעם אחת מיהא צריך למחות בכל שלש ושלש, כדלקמן, שלא יהו שלש שנים רצופים בלא מחאה; ומיהו אינהו לא איירי בהכי מידי אלא למעוטי שלש מחאות בתוך שלש שנים באו: דדי בשנה ראשונה, ושוב אין צריך למחות בכל השלש שנים
- ^ דאף על גב דמשמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות - הני מילי בהנהו שלש, אבל בסוף שלש צריך למחות עדיין, דלא נהוי תלת שנין בלא מחאה, דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה אחר המחאה, טפי לא מיזדהר. והכי הלכתא. ואף על גב דתהי בה רבי יוחנן: תמיה היה, אבל ירא היה לחלוק על בר קפרא. וגם רבנו חננאל פסק כן. ויש מפרשים טעמא דצריך למחות בסוף שלש: כדי שלא יטעון לאחר המחאה "מכרת לי"; ולא נהירא: דכיון דעל כרחו מודי דמעיקרא לאו בתורת מכירה נחת בה - אינו נאמן לומר אחרי כן "החזקתי בה בתורת מכירה"
- ^ מחשב ומקשה
- ^ כלומר: אמאי צריך למחות בסוף כל שלש? והלא משמיחה המערער שנה ראשונה והוציא קול על זה שהוא גזלן - היה לו להזהר בשטרו כל הימים עד שירד עם זה לדין או עד שיראה את שטרו אחר המחאה לבית דין! ומדלא נזהר בשטרו – יפסיד, דאיכא למימר "גזלן הוא"
- ^ והיינו דקפריך:
- ^ הא קטעין "שטר היה לי קודם המחאה ואבד", ומספיקא הוא דאנן מפסידין אותו את הקרקע, לפי שלא נזהר בשטרו
- ^ וכדפרישית
- ^ מיחה בפני עדים
- ^ בסוף כל שלש ושלש; בר קפרא לטעמיה, דאמר 'צריך למחות בסוף כל שלש ושלש; הילכך מנהג הוא לערער הרבה פעמים
- ^ דבכולהו מחאות טעין "קאכיל לארעאי בגזלנותא"
- ^ הרי זו מחאה, והלכך
- ^ למחזיק
- ^ אבל אם במחאה ראשונה הזכיר שבגזלנות ירד אל שדה זו, ובמחאה שניה הזכיר כי משכנתא בידו, "ואני מוסר לכם עדות זו כדי שלא יחזיק בה ויאמר 'מכורה היא בידי'", כיון ששינה בטענתו - אינה מחאה ונתקיימה החזקה ביד המחזיק; והוא הדין למוחה שלש מחאות בתוך שלש שנים משני טענות המכחישות זו את זו: דאין כאן מחאה כלל: לא ראשונה ולא אחרונה, והויא חזקה לסוף שלש: דכיון דמיחה מחאה אחרת בשנה שניה שמכחשת מחאה של שנה ראשונה - מודה הוא דההיא מחאה שלא כדין הוה, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ובטלה לה לההיא מחאה קמייתא, וכל שכן זו שניה, דהוחזק כפרן, וכמי שלא מיחה בתוך שלש כלל דמי