ביאור:בבלי בבא בתרא דף צט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

[1] הא קא משמע לן: למטה כלמעלה [2]: מה למעלה אין משמש כלום - אף למטה אין משמש כלום [3].

מסייע ליה לרבי לוי, דאמר רבי לוי, ואיתימא רבי יוחנן: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון [וכרובים – הב"ח מוחק] אינו מן המדה.

תניא נמי הכי: ארון שעשה משה [4] - יש לו ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח [5].

אמר רבנאי אמר שמואל: כרובים [6] - בנס הן עומדין [7], שנאמר (מלכים א ו כד) וחמש אמות כנף הכרוב האחת [8], וחמש אמות כנף הכרוב השנית [9], עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו [10] - גופייהו היכא הוו קיימי [11]? אלא שמע מינה: בנס הן עומדין.

מתקיף לה אביי: [12] ודלמא בולטין כתרנגולין הוו קיימי [13]? [14]

מתקיף לה רבא: ודלמא זה שלא כנגד זה הוו קיימי [15]?!

מתקיף לה רב אחא בר יעקב: [16] ודלמא באלכסונא הוו קיימי [17]?

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: [18] ודלמא ביתא מעילאי רווח [19]?

מתקיף לה רב פפא: ודלמא מיכף הוו כייפי ידייהו [20]?

מתקיף לה רב אשי: ודלמא שלחופי הוו משלחפי [21]?

כיצד הן עומדין?

רבי יוחנן ורבי אלעזר: חד אמר: פניהם איש אל אחיו [22], וחד אמר פניהם לבית;

ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו' - הא כתיב [23] ופניהם לבית [24]?!

לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום [25], כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום [26];

ולמאן דאמר 'ופניהם לבית', הא כתיב (שמות כה כ) [והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה, סככים בכנפיהם על הכפרת] ופניהם איש אל אחיו [אל הכפרת יהיו פני הכרבים]!?

דמצדדי אצדודי [27], דתניא: אונקלוס הגר אמר: כרובים - מעשה צעצועים הן [28], ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו [29].

משנה:

מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו [30]: נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין [31], ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו [32], אלא ממלא ומשקה מבחוץ;

וזה עושה לו פותחת [33] וזה [34] עושה לו פותחת [35].

גמרא:

פותחת [36] – להיכא?

אמר רבי יוחנן: שניהם לבור.

בשלמא בעל הבור - בעי לאשתמורי מיא דבוריה, אלא בעל הבית למה ליה?

אמר רבי אלעזר:


עמוד ב

משום חשד אשתו [37].

משנה:

מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חברו [38] - נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין [39], ואינו מכניס לתוכה תגרין [40], ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת [41];

והחיצון זורע את הדרך [42].

נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהן [43] - נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שרוצה, ומכניס לתוכה תגרין;

ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת;

זה וזה אינן רשאים לזורעה [44].

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: '"אמה [45] בית השלחין אני מוכר לך" - נותן לו שתי אמות לתוכה [46], ואמה מכאן ואמה מכאן [47] לאגפיה [48];

"אמה בית הקילון [49] אני מוכר לך" [50] - נותן לו אמה אחת לתוכה [51] וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה [52];

ואותן אגפיים - מי זורעם?

רב יהודה אמר שמואל: בעל השדה זורעם [53];

רב נחמן אמר שמואל: בעל השדה נוטעם;

מאן דאמר 'זורעם' כל שכן 'נוטעם' [54], ומאן דאמר 'נוטעם' - אבל זורעם לא: חלחולי מחלחולי [55].

ואמר רב יהודה אמר שמואל: אמת המים שכלו [56] אגפיה - מתקנה מאותה שדה [57]; בידוע שלא כלו אגפיה אלא באותה שדה [58].

מתקיף לה רב פפא: ולימא ליה [59] "מייך אשפלוה לארעיך [60]"!?

אלא אמר רב פפא: [61] שעל מנת כן קבל עליו בעל השדה [62].

משנה:

מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו [63]: נטלה ונתן להם מן הצד - מה שנתן נתן ושלו [64] לא הגיעו [65];

דרך היחיד [66] - [67] ארבע אמות [68];

דרך הרבים - שש עשרה אמה [69];

דרך המלך - אין לה שיעור [70];

דרך הקבר [71] - אין לה שיעור [72];

המעמד [73]: דייני צפורי [74] אמרו: בית ארבעה קבין [75].

גמרא:

אמאי 'שלו לא הגיעו' [76] - [אלא שיהא מותר לו] לינקוט פזרא [77] וליתיב [78]! שמעת מינה: לא עביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום פסידא [79]!?

אמר רב זביד משמיה דרבא: גזירה שמא יתן להן דרך עקלתון [80]. [81]

רב משרשיא משמיה דרבא אמר: בנותן להם דרך עקלתון [82].

הערות[עריכה]

  1. ^ ומשני:
  2. ^ דהני עשר אמות שהכרובים והארון עומדים בהן
  3. ^ כמו העשרים שלמעלה: מה העשרים כולן חלל ואין בהן דבר - כך גם העשר וגוף הכרובים בנס היו עומדין, כדלקמן; ומקום הארון אינו מן המדה, אלא בנס היה עומד; וכנפי הכרובים שהן באויר - לא חייצי, דהא למטה דידהו ולמעלה דידהו יכולין למדוד עשרים ריקנות מכותל צפוני לכותל דרומי; והכי משמע קרא 'ועשרים אמה קומתו': כלומר: כל השלשים אמות קומה אינן חשובים אלא כעשרים: דמשפת כרובים ולמעלה שהם פנויין מכלום - העשר כמו העשרים
  4. ^ כשניתן בבית קדשי הקדשים שעשה שלמה, שהוא עשרים על עשרים
  5. ^ יש לו עשר אמות ריוח לכל רוח ורוח: לימינו ולשמאלו; הרי עשרים בלא ארון, ולפניו עשרים עד הדביר
  6. ^ דשלמה
  7. ^ גופן
  8. ^ כנף האחד של כרוב
  9. ^ וחמש אמות כנף השני של אותו כרוב
  10. ^ ולאו בכרוב שני קמיירי; דהא כתיב בתריה: 'ועשר באמה הכרוב השני וגו' ועשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו
  11. ^ מהכא לא מפקינן דבנס היה הגוף עומד בין שני הכנפים, שמקצה האחד עד קצה השני לא היו כי אם עשר אמות, ואם כן הגוף שבינתים היכן? - לא יתכן לומר דמהכא נפקא ליה, דאם כן - מאי האי דקפריך לקמן? ודלמא ביתא מעילאי רווח, וקושיות אחרות דלא שייכי הכא כלל; אלא קרא הכי משמע ליה: אם באת לחבר שני כנפי הכרוב זה בצד זה, תמצא מקצות כנפיו עד קצות כנפיו עשר אמות; ומיהו טפי מעשר אמות הוו: שהרי רוחב הגוף בין שני הכנפים! אלא מהכא פרכינן: שרוחב בית קדשי הקדשים מצפון לדרום לא היה אלא עשרים אמה, ושני הכרובים היו כנפיהם עשרים לבד הגופים, כדכתיב: ששני הכנפים היו עשר אמות, וכתיב: 'ויפרשו את כנפי הכרובים ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף' ואם כן אינהו גופייהו דכרובים היכא הוו קיימי? קסלקא דעתא שהכנפים בכרוב - כידי האדם: אחד מצד ימין ואחד מצד שמאל, והגוף בינתים
  12. ^ מי יימר דבנס היו עומדים?
  13. ^ דלמא גופן של כרובים בולטין ויוצאין מתחת כתרנגולים: שהגוף כולו תחת כנפיו, ולא בינתים: שאין הרחקה והפרש בין הכנפים, אלא מקורבים; והגוף יוצא מתחת הכנפים: ששני הכנפים יוצאים ממקום אחד באמצע הגב
  14. ^ וכן כל הנך קושיות דמקשו הנך אמוראי ואזלי - אגוף הכרובים קיימי, בר מהנך בתראי, דגרס בהו ידייהו בהדיא, ברב פפא ורב אשי כייפי ידייהו ומשלחפי ידייהו.
  15. ^ הכרובים? שהאחד עומד מצד הארון מזה סמוך לכותל, והשני עומד מצד הארון מזה, משוך רחוק מן הכותל קצת, ונמצאת כנף האחד נוגעת אחרי כנף חבירו בין הכנף ולכותל, נמצאו קצת כנף הכרוב המשוך מן הכותל לפני קצת כנף הכרוב הסמוך לכותל כשיעור עובי רוחב הגופין; ואף על גב דלא הוו בולטין כתרנגולין נינהו - אפילו הכי לא תקשי מידי
  16. ^ נהי נמי דלאו בולטין כתרנגולים נינהו, וגם זה כנגד זה קיימי - אפילו הכי לא תקשי מידי:
  17. ^ באלכסון הבית היו עומדים [ואורך האלכסון קצת יותר מעשרים ושמונה אמות], זה כנגד זה, דאיכא טפי מעשרים אמה כשיעור הגופים מקצות כנפי של זה לקצות כנפי של זה, כגון שהכרוב שמימין הארון לא היה פניו ממש כנגד ההיכל וגבו לכותל מערבי, אלא מצדד אצדודי כנפיו: החיצון כנגד דרומית מערבית נוגע לכותל בזוית, וכנף שלו שמצד הארון פרוש בחצי הארון או חוצה לו, דהיינו רחוק מן הכותל, וכנף הכרוב השני מתחלת שם, וכנפו השנית נוגעת סמוך לדביר בקרן צפונית מזרחית, כזה: [ראה ציור בגמרא; ששני הכרובים בהטיה של זיות חדה לאלכסון; והטיית הזוית הזאת יוצרת משולש שוה שוקיים כהה זוית, שאורך הצלע הוא עשר אמות ועוד רוחב גוף הכרוב]
  18. ^ נהי נמי דזה כנגד זה קיימי, ולא באלכסונא קיימי, ואפילו הכי - אין גופן עומד בנס:
  19. ^ שהבנין הולך ומתקצר למעלה והרי, רחב יתר מעשרים במקום שבולטין הכנפים מן הגופין, והוי מקיר אל קיר כנגד כנפי הכרובים מקום נגיעתן בכתלים יותר מעשרים אמה ברוחב הגופין
  20. ^ הכנפים עצמן כפופין הן כאדם שכופף ידו מעט, והלכך ליכא אלא עשרים אמה מקצה כנף האחד לקצה כנף השני
  21. ^ כנף על כנף כאדם שחובק את ידיו, כדכתיב (בראשית מח) 'שִׂכֵּל את ידיו', ומתרגמינן בתרגום ארץ ישראל 'שלחיפונון לידוהי'; כך פירש רבנו חננאל; ואי משום דכתיב 'וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף' היינו נמי כעין נוגעות דהוו זו כנגד זו
  22. ^ בשל משה כתיב
  23. ^ בכרובים של שלמה כתיב, בדברי הימים [ב ג,יג], דכתיב [כנפי הכרובים האלה פרשים אמות עשרים] והם עמדים על רגליהם
  24. ^ (להיכל), ואינן כאותן של משה, שהן על הכפורת, ואלו על הקרקע, ושל עץ שמן היו ומצופין זהב, כדכתיב במלכים; ולא שנא כרובים שעל הכפורת ולא שנא שעל הקרקע: ראויין היו ליעשות בענין אחד
  25. ^ הם הופכים פניהם זה לזה, דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה: סימן שהקב"ה אוהב את ישראל; ומתחלה כך נעשו: פנים אל פנים, כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום
  26. ^ וכשאין עושין - הופכין פניהם לבית על ידי נס
  27. ^ קצת לבית וקצת זה לזה, כאדם שמדבר אל חבירו והופך ראשו קצת לצד אחר; והכא ליכא לתרוצי כדלעיל: כאן בזמן שישראל עושין כו': דכיון דעיקר עשיית כרובין 'פניהם לבית' - לא היה להם לעשותו לסימן שאין ישראל עושין רצונו של מקום
  28. ^ פסוק הוא בכרובים בדברי הימים (דברי הימים ב ג י: ויעש בבית קדש הקדשים כרובים שנים מעשה צעצעים ויצפו אתם זהב), והוא לשון 'צעצעים': כלומר: תינוקות, כדאמרינן (סוכה דף ה:): מאי 'כרוב'? כרביא: ילד
  29. ^ והיינו 'דמצדדי אצדודי' דאמרן לעיל
  30. ^ על ידי חלוקה, או שלקחו מבעל הבית ולקח גם הדרך
  31. ^ ביום: שעל מנת כן חלקו, ולא שיטריחוהו בלילות לעמוד ממטתו ולפתוח לו
  32. ^ דרך ביתו של זה דאין זה צורך הבור
  33. ^ שלא יגנוב בעל הבית ממי הבור
  34. ^ בעל הבית
  35. ^ אחרת, באותו פתח עצמו: הפתוח לבור, כדי שלא יוכל זה לשאוב מבורו בלא בעל הבית, ולא יבא לעולם בביתו של בעל הבית אלא אם כן ישנו לבעל הבית בביתו; ומשום חשד אשתו תקנו כן, כדמפרש בגמרא
  36. ^ שעושה בעל הבית
  37. ^ אבל השתא דאינו יכול לשאוב בלא בעל הבית - לא יכנס לשם עד שיבא בעל הבית; אבל משום גניבה: שלא יגנוב חפציו של בעל הבית - לא חיישינן: שהאשה משמרת את הבית
  38. ^ כגון יורשים או שותפין שחלקו, ונתרצה חיצון לפנימי לתת לו דרך באמצע שדהו
  39. ^ דכיון שהוא עושה לו היזק גדול שעובר באמצע שדהו הדבר ידוע שלא נתרצה לו בריוח אלא במה שצריך לו הרבה
  40. ^ לקנות מירקות גינתו
  41. ^ כלומר: לא יכנס בתוכה לכתחלה כשאין צריך לזו הגינה כלום, אלא ליכנס דרך עליה לשדה אחרת שלו כדי לקצר את דרכו, דדמי להכנסת תגרין: שזה החיצון לא שיעבד לו דרך אלא לתקן גינתו, ללקוט פירותיה, אבל למידי דאינו צורך הגינה - לא שיעבד לו
  42. ^ דכיון דבאמצע שדהו הוא, אנן סהדי דלא מחל לו הדרך מכל וכל, שלא יוכל לזרוע לשם
  43. ^ אינו נפסד כל כך: דכיון דמדעת שניהן הוא - אנן סהדי דמסתמא מחל לו את כל הדרך לגמרי, להיות מיוחד להליכה ולא לזריעה
  44. ^ דכיון דמן הצד היא - לגמרי ייחדוה להילוך גרידא
  45. ^ אמת המים, גדולה כדי להשקות
  46. ^ צריך ליתן לו שתי אמות ברוחב: שאם קצרה היא יחפור בקרקע וירחיבנה עד שתי אמות, כדי שיבאו לכאן מים הרבה, שזה שיעור להשקות בית השלחין
  47. ^ וגם נותן לו אמה מן השדה מכאן ואמה מכאן משני גדותיו
  48. ^ כדי לתקן מאותה קרקע אגפיה של אמת המים אם יפול; לישנא אחרינא: אמה בית השלחין אני מוכר לך - נותן לו שתי אמות לתוכה של שדה לתקן אגפיה: אמה מכאן ואמה מכאן; בשם רבינו יעקב בר יקר, ועיקר
  49. ^ גירסת הרשב"ם: 'הסילון' ואיכא דאמרי 'קילון'
  50. ^ ולהשקות בהמות, ורחיצת בגדים וכלים הוא, ואין גדול כל כך
  51. ^ להרחיבן עד אמה
  52. ^ לישנא אחרינא: נותן לו אמה אחת לשפתו לתוכה של קרקע מוכר, כגון חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן, ועיקר
  53. ^ דדמי למתניתין: דאם שיעבד לו ליקח עפר מכאן אם יצטרך - לא הפסידו לגמרי בכך מלזרען
  54. ^ דאינו מקלקל האגפים שהשרשים מעמיקים הרבה, ואין מזיקין את שפתו
  55. ^ אבל הזרעים מתפשטים מיד בתוך השלשה ומחלחלין הקרקע מלמעלה בשפתו
  56. ^ שנפלו
  57. ^ הסמוכה לה
  58. ^ חזקה שנתפזר העפר של אגפיה לתוך אותה שדה אילך ואילך
  59. ^ בעל השדה
  60. ^ שגברו המים ושטפו אגפיהן
  61. ^ תריץ ואימא הכי:
  62. ^ דסתם מוכר אמת המים - גמר ומקנה ליה עפר שדהו לתקן אגפיה כשיכלו, דמהיכן יביא לו עפר אם לא מאותה שדה? ואף על פי שנתן לו כבר אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה, כדאמרן לעיל, כיון דכלו להו - מתקנן עדיין מעפר השדה; מיהו להכי אהני לו מה שנותן לו מתחלה אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה: דאין לו לבעל השדה לעשות שם שום תשמיש שיקלקל האגפים, אלא נטיעה או זריעה, אבל בנין או כל דבר שמכביד - אין לו רשות לעשות שם, אבל מן האמה ולפנים יעשה בתוך שלו מה שירצה
  63. ^ שהוחזקו לעבור שם מעולם, או על ידי בעל השדה שנתן להם מתחלה את הדרך
  64. ^ שנטל עכשיו
  65. ^ והרי יש להם שני דרכים וטעם מפרש בגמרא
  66. ^ המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו
  67. ^ צריך ליתן לו
  68. ^ כרוחב עגלה
  69. ^ במסכת שבת (דף צט.) נפקא לן מעגלות דמשכן
  70. ^ כדמפרש בגמרא: שהמלך פורץ בתים וגדר מלפניו לעשות לו דרך, ולא יטה ימין ושמאל; ובספרי בפרשת המלך נפקא לן מקראי; ונראה בעיני דמדכתב 'לבלתי רום לבבו מאחיו' קדריש 'גדלהו משל אחיו', כדדרשינן נמי (הוריות דף ט.) 'והכהן הגדול מאחיו'
  71. ^ כשנושאין המת לקברו
  72. ^ תקנת חכמים היא משום יקרא דשכבי, כדאמרינן בגמרא; ואמרינן בכתובות (דף יז.) דצריכים ללוותו הרבה בני אדם שיחזיקו מלא כל הדרך מאבולא עד סיכרא; ונראה בעיני דהא 'אין לו שיעור' דמת - לא חמיר כדרך המלך: לפרוץ בנינין להפסיד ממון אחרים, אלא להלך על גבי תבואה, ולא יטו ימין ושמאל; אי נמי במוכר דרך הקבר לחברו ללכת דרך שדהו מיירי, דמסתמא אין לו שיעור, אלא כל מלוי המת יעברו שם; ועיקר
  73. ^ בגמרא מפרש
  74. ^ לא אתפרש
  75. ^ ברבוע [בצורת רבוע]; צא ולמד מסאתים בחצר המשכן, דהוי מאה על חמשים: נמצא בית סאה חמשים על חמשים; והסאה = ששה קבין; נמצא בית ארבעת קבין = שלש ושלשים אמות ושני טפחים רוחב על חמישים אורך, ובריבוע: ארבעים אמות, ארבעה טפחים ושלש אצבעותושלשה רבעי אצבעות ומשהו; והמשהו פחות מאחת מעשרים ברוחב אצבע [הב"ח] [40.8246 אמות]
  76. ^ כלומר: למה לא תקינו לו חכמים שיהא לו רשות לתת להן דרך מן הצד בעל כרחן, שהרי אין מפסידין כלום: דכגון זה כופין על מדת סדום! והלכך: יהא הדרך שלהן קנוי לו לגמרי, שאם ירצו לעבור בהאי דרך שלקח לעצמו, והוא אינו יכול להעמיד רבים בדין [שהרי אי אפשר להעמיד ציבור לדין]
  77. ^ מקל או רחת שקורין פורקא
  78. ^ בההוא דרך, להכות את כל מי שירצה לעבור, וליעביד דינא לנפשיה מאחר דאית ליה פסידא במה שעוברין בתוך שדהו; והמקשה סבר דכיון דקתני 'מה שנתן נתן' - בדין עשה מה שעשה, ודרכם קנוי לו! והאי דקתני 'לא הגיעו' - היינו משום דרגילין בני רשות הרבים לעבור בכאן, והוא לא יוכל למנען, דלא עביד איניש דינא לנפשיה
  79. ^ בתמיה: ואנן קיימא לן בבבא קמא ב'המניח' דכולי עלמא סברי 'עביד איניש דינא לנפשיה' במקום דאיכא פסידא
  80. ^ כלומר: לעולם עביד איניש דינא לנפשיה, אבל הכא - מן הדין אנו אומרים דשלו 'לא הגיעו', שכך תקנו חכמים: דלא ליהוי דידיה אפילו היכא דנתן להם דרך ישר כשלהן, דזימנין דאתי למיתב להו דרך עקלתון והם לא יתנו אל לבם, ד'קדירא דשותפי לא חמימא ולא קרירא'; (לעיל כד:) וחשו חכמים לתקנתא דרבים טובא
  81. ^ ולקמיה פריך: אם כן אמאי מה שנתן נתן? דכיון דלא עשה ולא כלום - מקח טעות הוא, ויחזירו דרך שלו?
  82. ^ היכא דנתן להם דרך ישר, אמרינן 'שלו הגיעו': ולינקוט פזרא וליתיב, דלא גזרינן שמא יתן להם דרך עקלתון; אבל הכא במאי עסקינן? שהדבר ידוע שנתן להם דרך עקלתון, ולכך לא הגיעו, וגם שלו הפסיד, כדמפרש לקמן