ביאור:בבלי בבא בתרא דף פח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

[1] כגון שנטלה [2] למוד בה [3], וכדרבה, דאמר רבה: [4]הכישה [5] - נתחייב בה [6].

[7] אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו ניגרא ברייתא [8] - כי האי גונא מי אמר?

אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנוה, ומנו? - רבי זירא: הכא במאי עסקינן? - כגון שנטלה [9] למוד בה לאחרים [10], ובשואל [הצלוחית] שלא מדעת [11] קא מיפלגי: מר [12] סבר: שואל הוי [13], ומר [14] סבר: גזלן הוי [עיין תוספות] [15] [16].

גופא אמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו – חייב; והני מילי הוא דקיצי דמיה [17].

ההוא גברא דעל לבי טבחא, אגבה אטמא דבישרא [18]; בהדי דקא אגבה - אתא פרשא מרמא מיניה [בא פרש וחטפו ממנו]; אתא לקמיה דרב יימר, חייביה לשלומי דמיה; והני מילי הוא דקיצי דמיה. [19]

ההוא גברא דאייתי קארי [20] לפום נהרא; אתו כולי עלמא שקול קרא קרא [חטפו את הדלעות אחת אחת, במהומה] [21]; אמר להו: "הרי הן מוקדשין לשמים"! [22]. אתו לקמיה דרב כהנא, אמר להו: 'אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו' [23]; והני מילי הוא דקיצי דמייהו [24], אבל לא קיצי דמייהו - ברשות מרייהו קיימי, ושפיר אקדיש [25].

תנו רבנן [דומה לתוספתא דמאי פ"ד מ"א[26]]: 'הלוקח ירק מן השוק [27], ובירר והניח [28] אפילו כל היום כולו - לא קנה, ולא נתחייב במעשר [29]; [30] גמר בלבו לקנותו – קנה, ונתחייב במעשר [31]; [32] להחזירו אי אפשר [33]: שכבר נתחייב במעשר [34], ולעשרו [35] אי אפשר: שכבר מפחיתן בדמים [36]! הא כיצד? מעשרו [37] ונותן לו דמי מעשר [38]'; אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר [39]?

אמר רב הושעיא: הכא בירא שמים עסקינן, כגון רב ספרא, דקיים בנפשיה (תהלים טו ב) [הולך תמים ופעל צדק] ודובר אמת בלבבו [40].

משנה:

הסיטון [41] מקנח מדותיו אחד לשלשים יום [42], ובעל הבית [43] - אחד לשנים עשר חדש [44];

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חילוף הדברים [45].

חנווני מקנח מדותיו פעמים בשבת [46] וממחה [47] משקלותיו [48] פעם אחת בשבת, ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל [49];

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים [50]? – בלח [51], אבל ביבש [52] - אינו צריך [53];


עמוד ב

[המשך המשנה]

וחייב להכריע לו [54] טפח [55];

היה שוקל לו עין בעין [56] - נותן לו גירומין אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש;

מקום שנהגו למוד בדקה [57] - לא ימוד בגסה [58]; בגסה - לא ימוד בדקה [59]; למחוק [60] - לא יגדוש [61]; [62] לגדוש - לא ימחוק [63].

גמרא:

מנהני מילי [64]?

אמר ריש לקיש: דאמר קרא (דברים כה טו) אבן שלמה וצדק [יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך] - [65].

אי הכי - אימא סיפא 'היה שוקל לו עין בעין - נותן לו גירומין', ואי הכרעה דאורייתא - היכי יהיב ליה 'עין בעין' (האמרת דגזירת הכתוב הוא שיכריע בשעת המשקל)? – אלא: רישא במקום שנהגו (כלומר: אין גזירת הכתוב להכריע בשעת המשקל, אלא במנהגא תליא מילתא: דאם רוצין להכריע בשעת המשקל תחת גירומיו: דאחר מדידה הרשות בידו, ואותו הכרע צריך טפח, דאין הכתוב מקפיד אלא שיוסיף על המשקל או בשעת המשקל או לאחרי כן); וכי איתמר דריש לקיש - אסיפא איתמר: 'היה שוקל לו עין בעין - נותן לו גירומין'; מנהני מילי (דצריך להוסיף על המשקל)? אמר ריש לקיש דאמר קרא: 'וצדק' - צַדֵּק משלך ותן לו.

וכמה 'גירומין'?

אמר רבי אבא בר ממל אמר רב: אחד מעשרה בליטרא [עיין תוספות] בלח לעשרה ליטרין [66].

אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש וכו':

איבעיא להו [67]: היכי קאמר [68]: 'אחד מעשרה בלח - לעשרה דלח, [69] ואחד מעשרים ביבש לעשרים דיבש' [70]? או דלמא 'אחד מעשרה [71] לעשרה דלח [72] ולעשרים דיבש' [73]?

תיקו.

אמר רבי לוי: קשה עונשן של מדות [74] יותר מעונשן של עריות [75]: שזה [76] נאמר בהן (ויקרא יח כז) 'אל' [77] וזה [78] נאמר בהן 'אלה' [79].

ומאי משמע דהאי 'אל' קשה הוא?

דכתיב (יחזקאל יז יג) [ויקח מזרע המלוכה ויכרת אתו ברית ויבא אתו באלה] ואת אילי הארץ לקח [80]!

גבי עריות נמי הכתיב 'אלה' [81]?

ההוא - למעוטי מדות מכרת [82] יש פירכא לקו"ח: דהאי לא אפשר בתשובה, וב</ref> אפילו אם תמצי לומר שיש ק"וח – הרי אין עונשין מן הדין!]!! אלא ממשמעותו, כדפרישית</ref>.

ואלא מאי עודפייהו [83]?

דהתם [84] אפשר בתשובה [עיין תוספות ד"ה התם] [85], [86] והכא [87] לא אפשר בתשובה [88].

ואמר רבי לוי: קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה: שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא [89]!

ואמר רבי לוי: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם: הקב"ה ברך ישראל בעשרים ושתים וקללן בשמנה [90]: ברכן בעשרים ושתים (ויקרא כו ג-יג) מ'אם בחקותי' עד 'קוממיות' [91] וקללן בשמונה: מ'ואם בחקותי תמאסו [ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי]’ (ויקרא כו טו) עד ’[והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו] ואת חקותי געלה נפשם' (ויקרא כו מג) [92], ואילו משה רבינו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים [עיין תוספות]: ברכן בשמונה:

הערות[עריכה]

  1. ^ הכא בצלוחית המיוחדת למדה עסקינן
  2. ^ חנווני מיד תינוק
  3. ^ לצורך התינוק; ואף על גב דאבדה מדעת היא, כיון שנטלה - נתחייב בשמירתה עד שיחזירנה לידו של בעל הבית; כלומר: מתניתין - לאו בבעל הבית ולא בחנווני מוכרי צלוחית מיירי, אלא כגון שנטלה למוד בתוכה השמן, ואף על גב דלא לדעת שיטלנה החנווני שלחה, דשמא לא יטלנה, משנטלה מתחייב בה
  4. ^ גבי זקן ואינה לפי כבודו מיירי בבבא מציעא (דף ל:), דאף על פי שאינו חייב להחזירה, כיון ש
  5. ^ במקל
  6. ^ והשתא איכא לפרושי: מודים חכמים לרבי יהודה בשלא נטלה וכו'
  7. ^ אי בעי הוה פריך 'לימא דרבה תנאי היא, אלא דעדיפא מינה קפריך:
  8. ^ הלקיחה פסיעות חיצוניות, כלומר: הרגילה לברוח ולילך למרחוק, ומשום הכי נתחייב בה
  9. ^ מיד תינוק
  10. ^ שהצלוחית מדה ומדד בה לאחרים
  11. ^ בעל הצלוחית
  12. ^ רבי יהודה
  13. ^ וכי מחזירו למקום ששאלו משם – די; והלכך משהחזירו לתינוק - פטור
  14. ^ רבנן
  15. ^ וקנייה להתחייב בה עד שתבא ליד בעלים, דבעינן 'והשיב את הגזילה', והשבה ליד תינוק לאו 'השבה' היא; והכי אמרינן ב'הגוזל ומאכיל' (בבא קמא דף קיח.): 'הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב - חייב באחריותו' דבעינן דעת בעלים, ואין זה דעת בעלים כשמוסרו ליד תינוק
  16. ^ והא דאמרינן ב'המפקיד' (בבא מציעא מג ב): 'הא דאמר רבא 'שואל שלא מדעת גזלן הוי' - היינו לרבנן דהכא 'ומודים חכמים לרבי יהודה'; הכי יש לפרש 'מודים חכמים לרבי יהודה' היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים, אפילו נטלה למוד לתינוק - והיינו דקתני 'בזמן שהצלוחית ביד התינוק': שלא מדד בה אלא לצורך התינוק, ואם כן לא אפקה מרשות בעלים, ומשום הכי פטור מן הצלוחית; ואית דמפרשי לה להא סוגיא לחנווני הרגיל אצלו ומסר לו בעל הבית כבר הפונדיון, ושלח בשביל השמן, והאיסר ולא שלח ביד בנו כי אם הצלוחית לבדה, ובכך הסוגיא פשוטה
  17. ^ שדמיו קצוצים: כגון רחיים של פלפלין ושאר כלים קטנים שדרכן לעולם לתת בפשוט פשוט; ובנדרים מוקי לה להא דשמואל בתרעא חריפא ובדבר שלוקחין קופצין עליו, דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה, דהרבה ימצא קופצין, ומשום דהנאתו של לוקח היא הוה ליה הלוקח כשואל עליו ומיחייב באונסא; ותניא התם בברייתא כוותיה, דקתני 'נאנסו בהליכה - חייב, בחזרה - פטור, מפני שהוא כנושא שכר'; ונראה בעיני דלאו דוקא נושא שכר: דאם כן לא ליחייב באונס אלא בגניבה ואבידה! וטעמא משום דקייצי דמיה וזבינא חריפא הוא, הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור; אי נמי - כמו שואל, שכל הנאה שלו בו
  18. ^ הגביה ירך לקנותה ולראות אם שמנה היא או כחושה
  19. ^ 'אבל לא קייצי דמיה כו' - לא גרסינן.
  20. ^ קרא = דלעת
  21. ^ לקנות
  22. ^ לפי שלא היה יודע ממי ישאל מעותיו - היה רוצה לאסרן להם
  23. ^ משנה ערכין פ"ז מ"ה; ד'כי יקדיש איש את ביתו' כתיב (ויקרא כז)
  24. ^ והכא נמי: כיון דקייצי דמייהו - זכו בהו, כדשמואל
  25. ^ ויכול להקדישן; דלא דמי לגזל, ולא נתיאשו הבעלים, דאמרינן (בבא קמא סח:): 'שניהן אינן יכולין להקדיש: זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו' דהכא לאו אדעתא למיגזל שקלינהו, אלא לקנותן; וכיון דלא קייצי דמייהו - לא סמכא דעתייהו, דשמא ירצה למכרן ביותר ודעתן להחזירן! ומשום הכי ברשותא דמרייהו קיימי
  26. ^ Note:לשון התוספתא: הלוקח ירק מן השוק הרי זה בורר כל היום כולו ואינו חושש; משגמר בלבו – אסור; להחזיר אין יכול מפני שצריך לעשר, ולעשר אין יכול מפני שמחסר [מנין], וליטול אחד ולהניח אחד אין יכול שמא יבא אחד [ויטול] ונמצא מעשר מן המתוקן על שאינו מתוקן:
  27. ^ חבר מעם הארץ
  28. ^ ולא גמר לקנות
  29. ^ דהא אינו מתכוין אלא לברר היפות
  30. ^ אבל
  31. ^ נתחייב מיד לעשרו דמאי
  32. ^ ואם רוצה לחזור ממקחו
  33. ^ בלא הפרשת מעשר
  34. ^ ואין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן
  35. ^ ואחר כך יחזירו למוכר
  36. ^ שהרי מפחיתו בדמים: שנתמעט החבילה כדי מעשר
  37. ^ ללוי ונותן
  38. ^ ומחזיר את המותר בעין
  39. ^ בתמיה: אמאי? הא אפילו אי קייצי דמייהו יכול להחזירן, וליהדרינהו וליפטר
  40. ^ רב ספרא הוה קרי קריאת שמע ואמר ליה ההוא גברא "הב לי עסקך בכך וכך מעות", וסבר דמשום מיעוט דמים הוה שתיק, והעלה לו דמים מרובים, ולאחר תפלתו לא רצה לקבל אלא במיעוט מעות הראשונות, משום דגמר בלבו להקנותו בכך; והכא נמי גבי מעשר: כיון דירא שמים הוא, כיון שגמר בלבו - זכה במקח ונתחייב במכר, וכי מחזירו - כחוזר ומוכר לו דמי
  41. ^ הוא חנווני גדול שקונה הרבה יחד ומוכר לחנוונים קטנים; 'סיטון' = חטין בלשון יון, ומשום שקונה הרבה חטין ביחד קורא לו 'סיטון'
  42. ^ בשביל שנקבץ בהן היין והשמן ונקרש לתוכן ומתמעטת המדה; ובכלי הלח מוקי לה לקמן
  43. ^ שאינו מוכר תדיר כסיטון
  44. ^ די בפעם אחת בשנה, שאינו נדבק בו כל כך
  45. ^ סיטון פעם אחת בשנה: דכיון שמוכר תדיר - אין המשקה נקרש בתוכו, אבל בעל הבית, שאינו מוכר תדיר - נקרש ומייבש המשקה בתוכו
  46. ^ לפי שתדיר למכור יותר מסיטון ובעל הבית, ואתאן לתנא קמא; כך פירשו רבותינו, ולא נהירא: דאם כן לא סבירא ליה הכי: שהרי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו! ועוד: דקמסכים בה רבן שמעון בן גמליאל, כדקאמר: אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים כו'! ועוד: אם איתא דפליג עלה - אמאי לא קתני שיעוריה, כדקתני לעיל? אלא נראה דאפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה בחנווני: אף על פי שמוכר תדיר, דכיון שאינו חייב להטיף שלש טיפין - נקרש בתוכו יותר
  47. ^ מקנח, כמו 'ומחה ה' דמעה מעל כל פנים' (ישעיהו כה)
  48. ^ אבני משקל ששוקל בהן דבר לח ובשר
  49. ^ בכל פעם ופעם ששוקל בהן, שנדבק בהן יותר מן המשקולות: לפי שיש להן בית קיבול צריך לקנחן בכל פעם ופעם
  50. ^ קינוחין הללו
  51. ^ בדבר לח, כגון בשר ויין ושמן
  52. ^ כגון פירות כמון ופלפלין
  53. ^ אינו צריך לקנח, שלא נדבק בהן מאומה
  54. ^ המאזנים מצד הבשר
  55. ^ שיהא הבשר שוקל יותר מן הליטרא; ובגמרא מוקי לה במקום שנהגו להכריע; והוא הדין לעשרה ליטרות ביחד - להכריע טפח, כדאמרינן בברייתא בגמרא 'ונותן הכרע אחד לכולן' ונראה בעיני דלפחות מליטרא לא בעינן הכרע טפח: דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל
  56. ^ בצמצום: כגון במקום שאין מכריעין, נותן לו לבד המשקל את גרומיו הכרעו, כדקתני 'אחד מעשרה בלח כו'; ובגמרא מפרש לה; ובגמרא נפקא לן מקראי דחייב ליתן לו מוכר משלו לבד המשקל; ו'גירומיו' - לשון הכרעה הוא, וכן 'הגרמה' דשחיטה - נמי לשון הכרעה והטייה הוא: שמכריע ומטה את הסכין חוץ למקום שחיטה
  57. ^ קב
  58. ^ בסאה, דהוי הפסד דלוקח דאין לו מששה קבין כי אם הכרע אחד, ואובד חמש הכרעות; ואפילו במקום שמוחקין נמי: אי אפשר למחוק כל כך בצמצום
  59. ^ דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כל כך, ובגסה מוחק יותר; אי נמי משום שמודד לו בדקה בריוח, וכשמודד בגסה מכביד ומפסיד הקונה
  60. ^ את המדה
  61. ^ קונבליי"ר בלע"ז: אף על פי שמוסיף לו שליש בשביל גודשא, כדמפרש בגמרא
  62. ^ וכן
  63. ^ לא ימחוק אף על פי שפוחת מן הדמים
  64. ^ קא סלקא דעתך דבעי אהא ד'צריך להכריע טפח'
  65. ^ 'וצדק' מיותר הוא, למדרש: אף על פי שאיפה שלימה מדדת - צַדֵּק משלך ותן לו (והיינו הכרעה, ובמדה נמי: למדוד בריוח כדי שיהא יתר על מדתו)
  66. ^ כששוקלין עשרה ליטרין, דהיינו אחד ממאה (ס"א: ומדמצריך הכרעת טפח במקום שמכריעין דייק הכי: דשיעור אחד ממאה במשקל מכריע טפח, והגירומין במקום הכרעה קיימי. ע"כ) ומלישנא דמתניתין דקתני 'אחד לעשרה בלח' ולא קתני 'אחד מעשרה בלח' דייקינן ליה; הלכך: חסורי מחסרא והכי קתני: 'אחד מעשרה לעשרה בלח'; כן נראה בעיני, וטורח היה לתנא להזכיר שתי פעמים 'עשרה', וחיסר האחד
  67. ^ ולפרושי סיפא קאתי
  68. ^ מתניתין, דקתני 'אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש'
  69. ^ והוא הדין
  70. ^ דהיינו חלק אחד מארבע מאות
  71. ^ בלח
  72. ^ וכן אחד מעשרה ביבש
  73. ^ דהיינו חלק אחד ממאתים; ו'אחד מעשרה' - אתרוייהו קאי; ונראה משום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל - צריך להוסיף לו יותר מביבש
  74. ^ אם עושה בהן עול
  75. ^ אם נכשל בהן
  76. ^ עריות
  77. ^ דכתיב: את התועבות האל [עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ]
  78. ^ ובמדות
  79. ^ דכתיב (דברים כה טז): [כי תועבת ה' אלקיך] כל עושה אלה כל עושה עול
  80. ^ ו'אלה' קשה מ'אל', דמשום הכי הוסיף הכתוב בהן ה': לרבות ולהגדיל הקישוי
  81. ^ (ויקרא כ כט) כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו [הנפשות העשת מקרב עמם]
  82. ^ דסלקא דעתא אמינא: כיון דעָוֶל מדות נקראו 'תועבות', הוה אמינא הרי הן בכלל (ויקרא כ כט) 'כל אשר יעשה מכל התועבות' אי לא כתב 'אלה', דמשמע מיעוט, ולא משום גזירה שוה: דאפילו לא כתב 'אלה' לא דיינינן, דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן למדו מרבותיו, ולא מקל וחומר [כפי שמסבירה הגמרא להלן]: דהאי אפשר בתשובה והאי לא אפשר בתשובה, דאין [אולי צ"ל 'ואין’] עונשין מן הדין [ושני טעמים כאן: א
  83. ^ דמדות, כיון דבעריות איכא כרת ובדידהו ליכא כרת
  84. ^ עריות
  85. ^ מועלת תשובה אי עביד ליה תשובה מעלייתא, כדכתיב (הושע יד) 'שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם' ואמרינן נמי (מכות דף כג.): 'כל חייבי כריתות שלקו - נפטרו מידי כריתתן'
  86. ^ אבל
  87. ^ מדות: שגוזל את הרבים
  88. ^ שהרי תשובתו תלויה בהשבת גזילה, דכתיב 'והשיב את הגזלה' (ויקרא ה) והוא אינו יודע למי יחזיר! ואף על גב דאמרינן: יעשה בהן צרכי רבים - אין זו תשובה מעליא, מאחר שאינו משיב לבעלים, אלא שביררו לו המוטב
  89. ^ הקדים בו 'חטא' למעילה, דכתיב (ויקרא ה כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' [בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו] מיד התחלת הגזל קרי ליה 'חוטא': משעת כפירה, וגבי הקדש כתיב (ויקרא ה ט) ’[נפש] כי תמעול מעל וחטאה בשגגה [מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם.]’ דאינו נקרא 'חוטא' עד שנהנה
  90. ^ שהקב"ה רחמן וברכתו מרובה מקללתו אבל אדם קללתו מרובה מברכתו
  91. ^ מאל"ף שב'אם' עד תי"ו שב'קוממיות', והיינו בעשרים ושתים אותיות שבאל"ף בי"ת, לבד הכפולות [מנצפ"כ]
  92. ^ ומוי"ו עד מ"ם - שמנה אותיות