ביאור:בבלי בבא בתרא דף קלח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

כאן בצווח מעיקרא [1], כאן בשותק מעיקרא ולבסוף צווח [2].

[שאל אליהו בני בכורי: לפי פירוש הרשב"ם - היכן היה קנין? ועניתי: במתנה בצוואה, ואין צריך דעת המקבל; ובדומה לכך כתב הרי"ף על מסכת בבא בתרא דף סג/ב:

אמ' רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה "אי איפשי בהן" - קנה, ואפילו עומד וצווח, ורבי יוחנן אמר: לא קנה,

אמ' ר' אבא בר ממל ולא פליגי, כאן בצווח מעיקרו כאן בשותק ולבסוף צווח.

האי דינא בשכיב מרע הוא, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו, וכיון ששתק כמי שנמסרו לו דאמי, אבל במתנת בריא לא קאני עד דמאטי שטרא לידיה.

לא ברור אם בוונת הרי"ף דוקא במתנת שכיב מרע או גם במנה שבצוואה.

אולם אפשר לומר שכלל אין צורך בדעת מקבל, כגון מקבל מתנה – אין צורך בדעתו, והא ראיה: אפשר לתת לקטן, והמתנה מכניסה לרשותו ואין הקטן יכול להוציא מרשותו כמו אתרוג ולולב ביום הראשון של סוכות, שאין נותנים לקטן עד שיצאו הגדולים ידי חובתם, כי אם ניתן לקטן – אין הם של הנוטל הגדול אלא של הקטן וצריך 'לכם'- משלכם.

ולפיכך גם במקח וממכר מה שצריך גמירות דעת שני הצדדים הוא כי כל צד מתחייב לשני, ולצורך ההתחייבות צריך דעת: המוכר מתחייב למסור את הממכר, והקונה מתחייב לשלם עבורו: ממילא צריך דעת קונה ודעת מקנה; אבל במתנה צריך רק דעת מקנה.

יש לבדוק הדברים באחרונים, במיוחד רבי שמעון שקופ]

אמר רב נחמן בר יצחק: זיכה לו על ידי אחר [3] ושתק [4] ולבסוף צווח [5] - באנו למחלוקת [6] רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, דתניא [תוספתא בבא בתרא פ"ח מ"א בשנויים קלים]: 'הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים [7] ואמר הלה "אי אפשי בהן" [8], אם היה רבן שני [9] כהן - הרי אלו אוכלין בתרומה [10]; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה "אי אפשי בהן" - כבר זכו בהן יורשין [11]' [12], והוינן בה: ותנא קמא - אפילו עומד וצווח.

אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרו - דכולי עלמא לא פליגי דלא קני; שתק ולבסוף צווח - דכולי עלמא לא פליגי דקני; כי פליגי שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח, דתנא קמא סבר מדשתיק – קנינהו, והאי דקא צווח - מהדר הוא דקא הדר ביה, ורבן שמעון בן גמליאל סבר: הוכיח סופו [13] על תחלתו [14], והאי דלא צווח עד השתא – דסבר: כי לא מטו לידי - מאי אצווח [15]?

תנו רבנן [תוספתא בבא בתרא פ"ט מ"ד בשנויים קלים]: 'שכיב מרע [16] שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני [17] - אין אומרין כל הקודם בשטר זוכה; לפיכך: יצא עליו שטר חוב [18] - גובה מכולם [19]; אבל אמר "תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני" אומרין: כל הקודם בשטר זוכה; לפיכך: יצא עליו שטר חוב - גובה מן האחרון; אין לו [20] - גובה [21] משלפניו; אין לו - גובה משלפני פניו'.

תנו רבנן [תוספתא בבא בתרא פ"ז מ"ד בשנויים קלים]: 'שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו" נוטלן ונוטל את בכורתו [22]; [23] אם אמר "[תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור] בבכורתו" [ולא אמר "כרואי לו"] - ידו על העליונה: רצה נוטלן [24], רצה נוטל בכורתו [25]; ושכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה" - נוטלתן ונוטלת את כתובתה; אם אמר "בכתובתה"


עמוד ב

ידה על העליונה [26]: רצה נוטלתן רצה נוטלת כתובתה; ושכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו" - נוטלן ונוטל את חובו; ואם אמר "בחובו" - נוטלן בחובו' משום דאמר "כראוי לו" נוטלן ונוטל את חובו? ודלמא "כראוי לו בחובו" קאמר?

אמר רב נחמן: אמר לי הונא: הא מני? רבי עקיבא היא, דדייק לישנא יתירא, דתנן 'ולא את הבור [27] , ולא את הדות [28] - [29] אף על פי שכתב לו "עומקא ורומא [30]" [31]; וצריך [32] ליקח לו דרך [33] - דברי רבי עקיבא; וחכמים אומרים: אין צריך ליקח לו דרך [34]; ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו "חוץ מאלו" שאינו צריך ליקח לו דרך' אלמא כיון דלא צריך, וקאמר - לטפויי מלתא קאתי, הכא נמי: כיון דלא צריך וקאמר - לטפויי מלתא קא אתי.

תנו רבנן: שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני" - העדים כותבין [35] אף על פי שאין מכירין [36]; לפיכך [37], כשהוא גובה - צריך להביא ראיה [38] - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אין כותבין אלא אם כן מכירין [39] , לפיכך כשהוא גובה - אין צריך להביא ראיה [40].

אמר רב נחמן: אמר לי הונא: תנא: רבי מאיר אומר: אין כותבין, וחכמים אומרים: כותבין; ואף רבי מאיר לא אמר אלא משום בית דין טועין [41].

אמר רב דימי מנהרדעא: הלכתא: אין חוששין לבית דין טועין [42].

[## מחלוקת במסורת מי אמר 'אין כותבין' ומי אמר 'כותבין'!? ואין הגמרא מיישבת!]

ומאי שנא מדרבא, דאמר רבא*: 'אין חולצין אלא אם כן מכירין [43], [44] ואין ממאנין [45] אלא אם כן מכירין [46], לפיכך [47] כותבין [48] גט חליצה וגט מיאון [49] ואף על פי שאין מכירין [50]' מאי טעמא [51]? לאו משום דחוששין לבית דין טועין [52]!?

[*ה"ג מאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין כו'. ולא גרסינן 'דאמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא', דאינהו – 'חולצין וממאנין אף על פי שאין מכירין' קאמרי בפרק 'מצות חליצה', אבל רבא דידיה אמר 'אין חולצין כו'; ואי גרס להו - הכי גרס: 'ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין כו'; ורבא דידיה אמר אין חולצין כו', ואדְרבא קאי גמרא, ופריך: מאי שנא האי דפסקינן הלכתא 'אין חוששין מדרבא'? דסבירא ליה חוששין]

[53] לא; בית דין בתר בית דינא לא דייקי [54], בית דינא בתר עדים דייקי [55].

[56]

[## מדוע לא יעשו חליצה כשבאו איש ואשה ואמרו שהיא שומרת יבם והוא היבם – הם אסרוה לשוק, ועל ידי יבום הם יתירוה, והפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומדוע יגזרו משום בית דין טועים – הרי גם בית דין שאינו טועה צריך לערוך את החליצה!?]

משנה:

[57] האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה [58], ומה שהניח תלוש [59] - [60] הרי הוא של יורשין [61]

גמרא:

[62] תלוש – אִין [63], [64] מחובר - לא [65];

הערות[עריכה]

  1. ^ מתחלה כשמסר לו זה את השטר התחיל צווח; הלכך לא קנה: שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו, דחוב הוא לו, דכתיב (משלי טו) 'שונא מתנות יחיה', וכדאמרינן [באלו טריפות] (חולין דף מד:): והנותן עצמו לא תחזיר לו, שהרי סילק עצמו מהם, אלא הפקר הם, וכל המחזיק בהן - זכה בהן, כדאמרינן בכריתות בתחלת פרק 'המביא אשם תלוי' (דף כד.): 'אמר ריש לקיש: הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה "אי אפשי" - כל המחזיק בה זכה בה; ואסקינן התם כריש לקיש
  2. ^ קנה; כיון דקיבל השטר בשתיקה - נתרצה לזכות במתנה, ומאחר שזכה - אין מועיל כלום להוציאה מרשותו מה שאמר "אי אפשי במתנה זו" עד שיתנה בלשון מתנה לאחרים או שיפקירם
  3. ^ בפניו
  4. ^ והוא שתק כשמסרו את השטר
  5. ^ או הקנו בקנין סודר לאחרים לצרכו וכשבאו למסור לו השטר התחיל צווח
  6. ^ אם קנה אם לאו
  7. ^ ומתוך כך צווח
  8. ^ שאינו רוצה לזון העבדים, דאפילו למאן דאמר 'יכול הרב לומר לעבד "עשה ואיני זנך"', אפילו הכי לא ניחא ליה לעשות כן
  9. ^ מקבל מתנה
  10. ^ מחמת השני, דודאי קנה, וכתיב 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו' (ויקרא כב)
  11. ^ כלומר ראשון או יורשין
  12. ^ ולרבן שמעון לא סבירא ליה האי דריש לקיש דאמר בכריתות [כד,א] בפרק 'המביא': 'הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה', דסבירא ליה לרבן שמעון דאדעתא דהכי יהיב ליה: דאי לא בעי מקבל מתנה - תיהדר ליה, והכי מפרש בכריתות; ומיהו הלכתא כריש לקיש; ובהך פלוגתא נמי הלכתא כרבנן, דהא דקיימא לן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו - היינו משנה, אבל ברייתא – לא; אלא הלכה כרבנן, ד'משנתינו' - מתניתין משמע; אבל היכא דאמרינן 'משנה' היינו נמי ברייתא, כדאמרינן בעלמא (גיטין דף סז.) 'משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי' ומשום הכי קיימא לן כותיה, בין במשנה בין בברייתא
  13. ^ שצווח
  14. ^ על השתיקה שבתחלה דלא נתרצה במתנה
  15. ^ דגנאי היא לצווח כל זמן שלא הגיע מתנה לידו
  16. ^ להכי נקט שכיב מרע: דבדידיה איכא לאיפלוגי בין היכא דאמר 'אחריו לפלוני' להיכא דלא אמר, משום דראוי לחלק כל נכסיו בדבור פיו: לזה כך ולזה כך; אבל בריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו, והדבר ידוע למי מקנה תחלה ולמי לבסוף
  17. ^ וכגון דלא שייר אחריהן כלום! דאי שייר מידי שלא חלק להם, אף על גב דמית - לא קנו אלא אם כן הקנה להם בקנין סודר, כדפסקינן לקמן [ב'מי שמת' (דף קנא:)]: מתנת שכיב מרע במקצת - בעי קנין ואף על גב דמית
  18. ^ קודם שקבלו המעות; אי נמי כגון דהני מאתים זוז ושלש מאות זוז = שדות ששוות כך וכך דמים, הלכך אפילו לאחר שגבו - גובה בעל חוב מהן, דמקבל מתנת שכיב מרע - כיורש שויוה רבנן לקמן [ב'מי שמת’] ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבעל חוב
  19. ^ שהרי לכולם נתכוין ליתן ביחד, אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד, וכגון שלא שתק בינתים, דהיינו 'נמלך' [לקמן ב'מי שמת’]; הלכך גובה מכולן: מן המעט ימעיט ומן הרב ירבה, כגון: אם בא בעל חוב לטרוף תשע דינרין - גובה מן המאתים ב' דינר, ומן השלש מאות - שלש דינר, ומן הד' מאות - ארבע דינר; והא דנקט האי סידרא - רבותא הוא דנקט, ומשום סיפא: דהיכא דאמר 'אחריו' ו'אחריו' - דאחרון אחרון נפסד, ואף על פי שאוהבו השכיב מרע יותר ליתן לו מתנה מרובה
  20. ^ כדי החוב
  21. ^ המותר
  22. ^ אמרינן לקמן דהאי 'כראוי לו' לישנא יתירא הוא: ליפוי כח שנתן לו הני מאתים זוז לבד בכורתו; הלכך נוטלן וגם את בכורתו
  23. ^ ואי לא הוה אמר "כראוי לו" היה נוטלן בבכורתו: רצה בכורתו נוטל, רצה מאתים זוז נוטל, דידו על העליונה, כדאמרינן נמי לקמן גבי היכא דאמר "בבכורתו" בהדיא:
  24. ^ רצה מאתים נוטל אם בכורתו פחות ממאתים זוז; והוא הדין אם אמר "תנו מאתים זוז לפלוני בני" סתמא, ולא אמר "בבכורתו" - דידו על העליונה, כדפרכינן לקמן: 'ודלמא 'כראוי לו' בחובו קאמר? ומשנינן: רבי עקיבא היא, דדייק לישנא יתירא; אם לא אמר "כראוי לו" הוה אמרינן דבחובו או בבכורתו קאמר דיטול מאתים, והא דנקט הכא "בבכורתו" אתא לאשמועינן: דאף על גב דפריש בהדיא בבכורתו - אפילו הכי יטול כל בכורתו אם היא יותר ממאתים זוז, דידו על העליונה
  25. ^ אם היא יותר ממאתים, שהרי אינו יכול לגרוע מבכורתו אפילו לרבי יוחנן בן ברוקה, כדנפקא לן בפרקין לעיל, מ'לא יוכל לבכר'
  26. ^ וכגון שלא מחלה לו בכך
  27. ^ שבבית
  28. ^ שבבית
  29. ^ אינן מכורין בכלל 'בית'
  30. ^ של בית
  31. ^ דתשמיש הן בפני עצמן, ולא אהני "עומקא ורומא" אלא למקני עומקא ורומא, כדאמרן בפרק 'המוכר את הבית': דמסתמא לא קני איניש עומקא ורומא
  32. ^ למוכר
  33. ^ לבורו ולדותו ששייר לעצמו; דמוכר בעין יפה מוכר, ולא שייר לעצמו דרך
  34. ^ דהא "חוץ מאלו" לא הוה צריך למימר למעוטי בור ודות, דהא מסתמא לא קני להו לוקח; אלא לטפויי לו שיור דרך לבור ודות עצמו נתכוין; ומיהו רבנן נמי מודו דכל לישנא יתירא - לטפויי אתי היכא דאיכא מידי לטפויי, כי הכא בהך ברייתא; והא דאמרן 'הא מני רבי עקיבא היא' - לאו דוקא, דהוא הדין לרבנן, אלא משום דאשכחן ברבי עקיבא בהדיא דדריש לישנא יתירא - מוקי לה כר' עקיבא
  35. ^ מה ששומעין, זכרון עדות שהיתה בפנינו: שאמר פלוני שכיב מרע שפלוני חייב לו מנה, ומה ששמענו כתבנו וחתמנו
  36. ^ את הלוה, או אם נתחייב לו כלום אם לאו
  37. ^ שנתנו חכמים רשות לעדים לכתוב מה ששמעו אף על פי שאין יודעין אם אמת אם שקר
  38. ^ צריכין היתומים להביא ראיה לגבות מאותו פלוני, דעדים הללו מה ששמעו מפי השכיב מרע כתבו, והם לא ידעו אם ממש בדבריו אם לאו
  39. ^ דחיישינן לבית דין טועין: שיראו שכתבו העדים, ויהו סבורים שהעדים לא כתבו צוואת שכיב מרע עד שחקרו תחלה היטב וידעו שדבריו אמת, כדאמר ריש לקיש בכתובות (דף יט.): 'אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול'; ואמר נמי (גיטין ג א): 'עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין'! הלכך אין כותבין אלא אם כן מכירים שדבריו אמת
  40. ^ שהרי לא כתבו אלא אם כן הכירו ואינו צריך להביא ראיה אחרת, אלא שטר זה יתקיים בחותמיו
  41. ^ מן הדין היה לו להודות לדברי חכמים, ולומר 'כותבין', משום דאין פנאי לשכיב מרע לתבוע ללוה; אלא דחייש רבי מאיר לבית דין טועין: שיהו סבורין שהעדים לא כתבו אלא אם כן הכירו, ולא יצריכו [בית הדין] ליורשין להביא ראיה
  42. ^ אלא כותבין אף על פי שאין מכירין, כרב נחמן אליבא דרבנן
  43. ^ יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ, ואין אנו יודעין שהוא יבמה - אין נזקקין להם בית דין לחלוץ, כדמפרשי טעמא לקמן: דחיישינן לבית דין טועין: שאם תבא לינשא לבית דין אחר על ידי חליצת בית דין ראשון, שחלצו לה בלא הכרה - יתירוה בית דין שני לפי שיהו טועין לומר לא חלצו לה בית דין ראשון אלא אם כן הכירו שזה יבמהּ, ולא ידעו הלכה זו: שחולצין אף על פי שאין מכירין; הלכך תקנו דאין חולצין אלא אם כן מכירין
  44. ^ וכהכי גרסינן איכא למימר נמי:
  45. ^ אין בית דין נזקקין למיאון
  46. ^ עד שיכירו שניהם מהאי טעמא גופיה
  47. ^ כיון שאין חולצין אלא אם כן מכירין
  48. ^ עדים
  49. ^ גט של חליצה ומיאון להתירה
  50. ^ דהא ודאי בית דין הכירו כשחלצו ומיאנו; והלכך אם כתבו לה עדים "ראינו שחלצה ומיאנה מפלוני", אפילו לא כתבו בו "ואשתמודעינהו" - ניסת בעדות זו
  51. ^ אין חולצין אלא אם כן מכירין
  52. ^ כדפרישית: שאם אתה אומר 'חולצין בלא מכירין' - יטעו בית דין שני להשיאה בלא בדיקה, שיהו סבורין: לא חלצו אלא אם כן הכירו, שטועין בהלכה זו (וסבורין חולצין אע"פ שאין מכירין); ולעיל נמי ניחוש לבית דין טועין ולימא אין כותבין, כרבי מאיר
  53. ^ ומשני:
  54. ^ כלומר גבי חליצה ומיאונין לפיכך תקנו אין חולצין אלא אם כן מכירין שאם אתה אומר 'חולצין אף על פי שאין מכירין', התם ודאי חיישינן לבית דין טועין: שיטעו בית דין שני לומר כי יפה הכירו בית דין ראשון כשחלצו, דבית דין שני בתר בית דין ראשון לא דייקי, דכיון דחליצה ומיאונין בשלשה, כדתנן בסנהדרין (דף ב.) - קמו בית דין במילתא, ושפיר עבוד חליצה ומיאונין
  55. ^ כגון הכא גבי צוואת שכיב מרע לא יטעו בית דין לומר 'לא כתבו עדים אלא אם כן הכירו', אלא ידקדקו אחרי העדים אם הכירו בדבר אם לאו
  56. ^ והלכתא: אין חוששין לבית דין טועין, כדפסיק רב דימי.
  57. ^ אהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קאי דאקני ליה גופא מהיום ופירי לאחר מיתה, והלכך:
  58. ^ מאכיל האב בחייו פירות שתלש לכל מי שירצה
  59. ^ אבל מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו
  60. ^ אף על פי שעומד לתלוש - הרי הוא של בנו מקבל מתנה; ודוקא בנו; אבל הכותב נכסיו לאחֵר - אפילו מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו
  61. ^ -ולא למקבל מתנה לבדו, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מאחֵר; והכי מוכח בגמרא
  62. ^ ומקשינן:
  63. ^ מה שהניח תלוש הרי הן של יורשין
  64. ^ אבל
  65. ^ המחובר הרי הוא של מקבל מתנה, דכגופה של קרקע דמי, ואקנייה ניהליה לאחר מיתה