בבא בתרא קז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
התם עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח איתמר אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר אבטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות רב אמר בטלה מחלוקת קא סבר האחין שחלקו יורשין הן ושמואל אמר ויתר קא סבר האחין שחלקו בלקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמי רב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות אמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין אמימר אמר בטלה מחלוקת והלכתא בטלה מחלוקת:
תנו רבנן שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה גבטל יחיד במיעוטו אחד אומר במנה ואחד אומר בעשרים ואחד אומר בשלשים דנדון במנה רבי אליעזר ברבי צדוק אומר נדון בתשעים אחרים אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשין מאן דאמר נדון במנה מילתא מציעתא רבי אליעזר בר' צדוק אומר נדון בתשעים קא סבר הא ארעא
רשב"ם
[עריכה]ומשני התם - גבי מקח וממכר עבוד רבנן מילתא כו' כלומר לכך תקנו ואמרו חכמים שיוכל לחזור עד שימשוך כל מקחו דבתר דעת הלוקח והמוכר אזלי רבנן דהכי ניחא לתרוייהו ניחא ליה ללוקח שיוכלו שניהן לחזור עד גמר משיכת כל המקח שאם תיזול יוכל הלוקח לחזור וגם ניחא ליה למוכר שאם תוקיר בתוך כך יחזור בו הלכך לדעת כן מכר מוכר וקנה לוקח שיחזרו בהן אפי' בסאה אחרונה ובסיפא דמילתיה דקאמר ראשון ראשון קנה היינו לפי שכל סאה וסאה משמשכו נגמרה סחורתו אבל גבי חלוקת קרקע ודאי ניחא להו להפטר מהר זה מזה ויזכה כל אחד ואחד בחלקו ויטרח בו דקדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא והלכך התם קם דינא:
ה"ג האחין שחלקו - ובשני אחין מיירי ומיהו ה"ה לג':
ובא בעל חוב - דאבוהון:
בטלה מחלוקת - אותה חלוקה בטלה וחוזרין וחולקין בשוה מן הנשאר:
ויתר - הפסיד ואינו חוזר על אחיו כלל:
ורב אסי אמר - לא בטלה מחלוקת ליטול מחצה מחלק אחיו כרב וגם לא ויתר כשמואל לגמרי אלא נוטל רביע קרקע משדה אחיו דהיינו חצי חציו או רביע יתן לו אחיו מעות דמצי אמר ליה אנא הוי מסליקנא ליה לבעל חוב בזוזי שהרי לא נתחייב לו אבי כי אם זוזי ולדידך נמי זוזי משלימנא וטעמא מפרש לקמיה דמספקא ליה אי כרב אי כשמואל וממון המוטל בספק חולקין:
ורביע במעות - כמו או רביע מעות וכדתנן במס' יבמות (דף נ.) בפרק רבן גמליאל ג) ועשה מאמר ונתן גט ובעל ואמרינן או או קתני והכי פירושו יחזיר לו רביע חלקו או קרקע או מעות:
יורשין הוו - תורת יורשין יש עליהם לפרוע בין כולן חובת אביהן דמשום חלוקה לא איסתלוק מקרקעי דידהו מבעל חוב דאבוהון דסבירא ליה לרב יש ברירה הוברר הדבר שזכה כל אחד בחלק הראוי לו ונמצא דלא לקחו זה מזה כלום והוא הדין לענין חזרה ביובל דאיכא למאן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל לרב אין מחזירין וכיון דיורשין הוו הלכך מחצית חלקו יחזיר לו:
כלקוחות דמו - דאין ברירה ונמצא שכל אחד נטל חלק אחיו וכאילו החליפו זה בחלקו של זה דמי והיינו לקוחות וכיון דלקוחות נינהו הא ודאי כלוקח שלא באחריות דמו כאילו אמרו זה לזה איני מקבל אחריות חלקך עלי דמי דמסתמא לא מקבלי דאע"ג דגבי מוכר קרקע לחבירו קיימא לן אחריות טעות סופר הוא אם לא פירש בשטר המכירה הני מילי היכא דזבין קרקע מחבריה דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל לגבי ירושת אחין דכל אחד נוטל חלקו בההיא הנאה דאיהו לא מקבל אחריות על של חבירו גמר ומקנה ליה לחבירו חלקו לגמרי שלא יקבל חבירו אחריותו עליו ולא תשתעבד לו שדהו כי היכי דדידיה לא משעבדא לחבירו:
מספקא ליה - אי כיורשין דמו וחייב להחזיר מחצית חלקו כרב דעל שניהם לפרוע חובת אביהן או כלקוחות דמו ואינו חייב כלום הלכך יפרע רביע לאחיו מן השדה הנשאר לו דממון המוטל בספק חולקין או רביע מעות יחזיר לו דאמר ליה אנא הוו לי זוזי והוה מסליקנא ליה בזוזי ובשביל עניותך לא אפסיד נחלתי לשון אחר פירש רבינו זקני בבבא קמא בפרק ראשון ורביע במעות ממש לבד רביע בקרקע דהיינו כל חלקו בין קרקע ומעות ומספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר מחצית חלקו בקרקע ולא יוכל לסלקו במעות או כלקוחות דמו ומיהו כלוקח באחריות דמי וחייב להחזיר לו מחצית מה שאבד אבל במעות יכול לסלקו הלכך יחזיר רביע קרקע כיורשין ורביע במעות כמוכר באחריות ותפוס לשון ראשון כך פירש רבינו וכן הוא שאין ממש בהאי לשון אחרון דכל היכא דפליגי בגמרא תלתא תנאי או תלתא אמוראי כי האי גוונא שהאחד ספק לו הלכה כדברי מי מן השנים הרי הוא רגיל לתפוס כדברי שניהם במקצת סבירא ליה כי האי ובמקצת סבירא ליה כאידך אבל הכא כיון דמחייב ליה רב אסי להחזיר כל חלקו כרב בין קרקע ומעות אם כן במאי קאי כשמואל הא רב ושמואל לא פליגי בהכי אם יסלקנו בקרקע או במעות אלא אם יחזיר לו חלקו אם לאו:
בכל הני שמעתתא מקמצין - בשני אחין שחלקו ובא להן אח ובאחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן שיקמיץ מחלקו ויתן לזה חצי השדה כרב דכיורשין דמו ומיהו לא בטלה מחלוקת לחזור ולחלוק בגורל אלא בלא גורל ויתן לו חצי השדה מאיזה צד שירצה ובלבד שיהא שוה כאידך חציה:
והלכתא בטלה מחלוקת - היכא דחלקו שנים לשני חלקים ואחר כך בא להן אח ממדינת הים או חלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם אי נמי אי טעו בחלוקה לחלוק ביניהן שדה שגזל אביהן ונמצא יוצאה מתחת יד אחד מהן ונמצא שמתחלה נטל האחד יותר מחבירו דחוזרים וחולקין בשוה דדמיא לבעל חוב שנטל חלקו של אחד מהן דחוזרין וחולקין בשוה וה"ה אם נטל חצי חלקו שצריך להפיל גורלות על הכל דלא פליג רב בנטל בעל חוב חלקו של אחד מהם בין כולו לחציו ושמעינן נמי מהכא דהאחין שחלקו כיורשין דמו ולא כלקוחות:
שלשה שירדו לשום - נכסי יתומין למזון האשה והבנות ואין שומת בית דין בפחות מג':
אחד אומר במנה - דהיינו מאה זוזי ושנים אומרים במאתים או אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה:
בטל יחיד במיעוטו - כלומר בטלו דברי היחיד מפני שהוא המעט וכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות:
אחד אומר במנה - דהיינו כ"ה סלעים:
ואחד אומר בעשרים סלעים - דהיינו ה' סלעים פחות:
ואחד אומר בשלשים - דהיינו חמשה סלעים יותר:
תידון במנה - טעמא דכולהו מפרש ואזיל לקמיה:
בעשרים - היינו פ' דינר:
בשלשים - הם מאה ועשרים דינר:
בצ' דינר - מן החמש סלעים שיש בין שנים הפחותין לוקחין החצי דהיינו י' דינרים ומוסיפין על של שמונים:
עושין שומא ביניהן ומשלשין - כלומר חושבין בכמה חלוקים דהיינו ארבעים דינר שיש בשלשים יותר מאותו שאמר עשרים ומאותן ארבעים תידון בשליש דהיינו שלשה עשר דינר ושליש דינר על שמונים וטעמא מפרש לקמיה:
מילתא מציעתא - דבר השוה הכרע בין שניהם הוסיף ה' על הממעיט ופוחת חמשה מן המרבה ובדין הוא דתידון כוותיה במנה דהא תרוייהו של שלשים ושל מנה מודו דשוה מנה ונראה בעיני דהוא הדין אם אמר בכ"ח סלעים דלא הוי מציעתא כל כך:
תוספות
[עריכה]ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן. וא"ת היאך טרף כל חלקו של אחד מהן הא כולן חייבין לפרוע חוב אביהן ויטול מכל אחד חלקו המגיעו כדתניא ביש נוחלין (לקמן דף קכד.) יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים וי"ל דהכא מיירי כגון דעשאו אפותיקי ולא כאפותיקי דהמקבל (ב"מ דף קי:) דקאמר התם שאינו יכול לסלקו בזוזי דא"כ לרב אסי אמאי נוטל רביע במעות דמשמע דהוי מצי לסלוקי לבעל חוב בזוזי:
רב אמר בטלה מחלוקת. משמע דאי בעי לסלוקי בזוזי לא מצי ולהכי נמי מפרש טעמא דרב דיורשין הוו דאי כלקוחות באחריות הוו אמאי בטלה מחלוקת הא מצי לסלוקי בזוזי ותימה דמאי שנא מדרב אסי דאותו רביע שהוא נוטל מכח יורשין קאמר רב אסי דיכול לסלקו במעות ושמא פליגי רב ורב אסי בסברא זו דאפי' אי כיורשין הוו מצי לסלוקי בזוזי לרב אסי משום דאמר ליה אנא לבעל חוב נמי מסליקנא בזוזי ורב אינו חושש לאותה סברא וא"ת מ"מ יתן לו מעות ויפדה הקרקע מיד בעל חוב דקי"ל בהמפקיד (שם דף לה.) דשומא הדרא לעולם וי"ל דנפקא מינה היכא דזבנה או אורתה דאמר התם דלא הדרא:
ורב אסי מספקא ליה אי כיורשין דמי אי כלקוחות דמי. ופירש הקונט' שלא באחריות ותימה לרשב"א מנא ליה הא דילמא ודאי לאו כיורשין דמו אלא מספקא אי כלקוחות באחריות דמו או שלא באחריות דמו לכך נראה כפירוש שני שבקונטרס:
והלכתא בטלה מחלוקת. הכא משמע דקי"ל דיש ברירה מדפסקינן כרב ובסוף השולח (גיטין דף מח.) פירשתי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לב א מיי' פ"י מהל' נחלות הלכה א', סמג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' קע"ה סעיף ד':
לג ב מיי' פ"ב מהל' שכנים הלכה י"ב, ומיי' פי"א מהל' שמיטין הלכה כ', טור ושו"ע חו"מ סי' קע"ג סעיף ג':
לד ג ד מיי' פכ"ב מהל' מלוה ולוה הלכה י"ד, סמג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ג סעיף ב':
ראשונים נוספים
התם עבוד מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח דמצי למיהדר בהו[2]ומשו"ה מקמצין וגבי סיפא להיכא דאמר ליה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך משו"ה ראשון ראשון קנה דגמר ומקני ליה כל סאה וסאה בסלע:
בטלה מחלוקת. וחוזרין וחולקין המותר בשוה:
ויתר. ואינו נוטל מן האחין כלום מחלקו:
קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. ועל היורשין כולן לפרוע חובת אביהן ולא על אחד הלכך בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין ביניהן:
לקוחות הוו. כל אחד מוכר לאחיו חלקו בשביל חלקו המגיע וכלוקחין זה מזה שלא באחריות דמי ואי טריף בעל חוב חלקו של אחד מהן אין חוזר הנטרף ליטול מאחין כלום אלא ויתר והפסיד:
רב אסי אמר. זה אח שלא נטרף נותן לו רביע מחלקו בקרקע ורביע במעות דהיינו חצי חלקו. מספקא ליה אי יורשין הוו או לקוחות הוו. כלומר הא ודאי פשיטא ליה לרב אסי דכל לקוחות באחריות הן אבל הא מספקא ליה אי כיורשין הוו וכי היכי דיורשין לא מצי מיסלקי לבעל חוב אלא בקרקע גופה האי נמי הכי שקיל קרקע ואי כלקוחות הוי דכי היכי דלקוחות באחריות אתי בעל חוב וקא טריף לה מיניה ואתי לוקח למיהדר על המוכר מצי מסלק להו מוכר בזוזי הכא נמי האי יורש והואיל דמספקא ליה אי כיורשין הוו אי כלקוחות הוו נוטל רביע בקרקע כיורש ורביע במעות כלוקח:
אמר רב פפא הלכה בכל הני שמעתתא [מקמצין]. דאמרינן לעיל בבא להן אח ממדינת הים ובהא האחין שחלקו ובא בעל חוב כו':
שלשה שירדו לשום. קרקע למכור למזונות אשה או ליתומין או לפרוע לבעל חוב:
אחד אומר במנה. שוה שהן כ"ה סלעים שהן ק' דינר:
וא' אומר בכ' סלע. דהיינו פ' דינר:
ואחד אומר בל' סלעים. שוה דהיינו ק"כ דינר נידון שומת הקרקע במנה. ומאן דאמר תידון במנה משום דהיינו מילתא מציעת' שזה אמר כ' סלעים והשלישי ל' והשני הממוצע ביניהן מנה דהיינו כ"ה סלע. ור' אליעזר בר' צדוק לא נקיט ההוא דאמר בל' אלא הני תרי קמאי דחד אמר בכ' וחד אמר במנה ולהכי אמר תשעים דהיינו מילתא מציעתא בין פ' דינר לק':
הכי גריס רבינו חננאל ז"ל ורבינו יצחק אלפסי ז"ל: ג' אחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם. יש שואלין אמאי נטל חלקו של אחד מהן יתר משל אחיו וי"ל בשהיה לו לזה בינונית דשעבודא בעל חוב עלה ואיכא למידק לימרו ליה להכי שקלת בינונית דאי מטרפא דלא גבית מכאן כדאמרינן גבי אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים בקמא ולא היא דהתם שאני דאמר לי' דהאי דשקלי כספי' דקיימי באפי גנב משום דלא תשתל' מינאי אבל הכא כל שכן שדעתו ליפרע מאחיו דלאו שופטנ' הוא שיפרע לבדו חובותיו של אביו אי נמי משכחת לה דטריף לה בדשויה ניהליה אפותיקי והאי לא ידע ואי נמי ידע לא מחיל כדאמרן ומשמע שאם נטל בינונית ויש לאחיו בינונית דכותיה ואתא עליה בעל חוב רצה מזה גובה רצה מזה גובה דליכא למימר הכא הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמרינן בבבא קמא פרק קמא דהתם טעמא משום דא"ל לבעל חוב מה מכר לי לוקח ראשון כל זכות שתבא לידו וכי היכי דאיהו יכול להגבותך אי זו מהם שירצ' אנא נמי אבל הכא ליכא למימר הכי אבל ודאי שקל עידית וזבורית א"ל להכי שקלי ארעא דלא חזיא לך.
ובירושלמי במסכת כתובות פרק מי שהיה נשוי (ה"ד) מצאתי כן שמואל אומ' שוחדא לדייני בשתי שטרות היוצאין על שדה אחת אי זה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין והא תני יורשים שירשו שטר חוב הבכור נוטל פי שנים יצא עליהם שטר חוב הבכור נותן פי שנים ועוד היא שוחדא לדייני רבי אבון בשם שמואל לא שניא דבין שני שטרות שיצאו על שדה אחת בין שטר אחד שיצא על שתי שדות אי זה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין ומסתברא תבע הוא את שתיהן שודא דדייני תבע אחד מהם גובה הימנו רצה מזה רצה מזה שאין ב"ד תובעין את השני מעצמן לעשות בו שודא.
ולפי גרס' זו שכתבו פירשו ז"ל הא דאמרי' לקמן רביע בקרקע ורביע במעות דרב אסי בתלת ספיקי מסתפק אי יורשין הוו אית ליה כולי חלוקי בקרקע אי כלקוחות שלא באחריות הוו ולית ליה ולא כלום והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין ואסתפק ליה נמי דילמא לקוחות באחריות נינהו לפיכך איתא להו רביע חלקו בקרקע כדין יורשין ורביע במעות כדין לוקח באחריות ופלגו מנאתיה פסיד דדלמא לקוחות שלא באחריות הוו ולית ליה ולא כלום והאי דנקט גמ' שלשה אף ע"ג דדינא נמי איתא בב' לאשמועינן בדרב תרתי דבטלה מחלוקת ואפילו מהם ואינו נכון שהרי אם לא היה כאן לחוש אלא ללוקח שלא באחריות וליורש שקיל פלגא בארעא השתא דאיכא למיחש ללוקח באחריות לא שקיל אלא רבעא הא ודאי על כרחך מחצה יורשין.
ורש"י ז"ל גריס שני אחין ופירשו דבתרי ספיקי בלחוד מסתפק אי יורשין הוו אי לקוחות שלא באחריות ורביע נכסים בקרקע או במטות קאמ' לפי שהוא היה יכול לסלקו לבעל חוב במעות ואיכא למידק לפירוש זה דהא לרב דאמר יורשין הוו בטלה מחלוק' ולא מצי לסלקו במעות אלא בקרקע ולרב אסי נמי הוה ליה למימר דשקיל ההוא פלגי מנאתה דשקיל מחמת יורשין ולא מצינו מחלוקת בזה. ועוד דהוה ליה למימר רביעא בקרקע ובמעות אי או או קתני ורביע למה לי.
ולפר"ח ז"ל קשיא נמי הא דגרסינן בבכורות (מ"ח א') גבי האשה שלא בכרה וילדה שני זכרים כאחד ומת שאינו נוטל מהם כלום ואוקימנא דלית ליה אלא חמש סלעים ודכולי עלמא אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשים ומחצה לקוחות ודכולי עלמא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות אלא הכא בחמש ולא חצי חמש קא מיפלגי ואם איתא להאי פירוש' דבתלת ספיקי מסתפק ואינו נוטל אלא רביע חלקו מחמת ירושה דילמא כלקוחות באחריות דמו התם אפי' הניח י' סלעים ונטל זה חמש וזה ה' אין לו כלום לכהן שהרי אינו נוטל אלא רביע מחמת יורשין וכיון שכן אין לו לכהן ליטול מאחד מהן אלא רביע חלקו נמצא שאין בידו חמש דהא אפילו תימא כלקוחות באחריות דמו מפסיד דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות ומחצה יורשין נמי לאו דוקא.
והדבר נכון דשני גרסינן, ורביע בקרקע לבד רביע במעות ובתרי ספיקי מסתפק דאמרי' לוקח באחריות הוא או דילמא יורש הוא הילכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ממש ולהכי פי' גמרא בלקוחות דשמואל לקוחות שלא באחריות ובדרב אסי אמר לקוחות סתם דמדקא שקיל הכי ודאי באחריות קאמר ונשאר הלוקחין.
והא דאמרינן הילכתא בכל הני שמעתתא מקמצין ואמימר אמר בטלה מחלוקת. לאו משום דבשני אחין שנטל בעל חוב חלקו של אחד איכא פלוגתא דקמוץ ובטול אלא פסקינן בהו הכי לומר דבבא להן אח מקמצין ובנטל בעל חוב לא ויתר אלא נוטל חלקו בקרקע ואי שייך ביה קמוץ כגון בג' אחין מקמצין כדרך שפי' למעלה וכך פי' רש"י ז"ל בלשון אחרון בפירושי ב"ק שלו ואין דברי הרב רבי שמואל ז"ל על זה קושי' כלל. ואי קשי' למה להו לסלקו לאח במעות יתנו לו מעות והוא יסלקנו עדין לבעל חוב דהא קיימא לן שומא הדרא לעולם משכחת לה בדזבנ' אורחא דלא הדרא ועוד שאם לא רצה זה האח אלא רוצה הוא לחזור ולחלוק עם אחיו אין כופין אותו בכך ולא הפסיד אלא דנין אותו בדינין הללו.
והילכתא בטלה מחלוק'. דיורשין הוו, משום דאמרינן יש ברירה, כך פי' הרב ז"ל. ואשכחן נמי דמאן דסבר לקוחות הוו סבר אין ברירה כדמפורש בכמה דוכתי בגיטין ולפיכך אומרים דהכי הילכתא בכל מקום דיש בריר' והכי מוכח בנדרי' (מ"ו א') דאמרי' הלכה כר"א בן יעקב דאמר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וטעמיה משום דאית ליה ברירה וכדמפ' בב"ק (נ"א ב') וסוגיין בתלמוד' הב, דאקשי' בתמורה גבי הממיר עשרה טלאים בתשעה טלאים ואחד לכלב כולן אינן מומרין ואקשינן ונברור חד דגבי כלב אלמא אית ברירה.
וקשיא ליה לר"ת ז"ל הא דאמרינן במסכת ביצה (ל"ז ע"ב) דר' הושעיא אומ' יש בריר' ומקשו עלה דידיה אדידיה ומסיק לר' הושעיא בדאורייתא אין ברירה בדרבנן יש ברירה ואפסיקא הילכתא בגמ' בהדיא כר' הושעיא אלמא בדאורייתא אין ברירה ומפרקינן דלא איפסיק' הילכתא כר' הושעיא אלא בעיקר מימריה דהתם דקאמר יש ברירה לאפוקי ממאן דאמר אפילו בדרבנן אין ברירה אבל במה שאמ' ממילתא אוחרי בדאוריית' אין ברירה לא איפסיקא הילכתא התם והוא הדין דבאורייתא נמי יש ברירה.
וקשיא ליה נמי מדרב אסי, דהכ' מספק' ליה אי יורשין הוו או לקוחות והתם במס' גיטין (מ"ח א') אמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירי' זה לזה ביובל ומפרקי' רב אסי לחוד ורב אסי לחוד וההיא רב אסי אמרה אי נמי לדידיה מספק' ליה ולרביה פשיטא ליה והתם משמיה דרבי יוחנן אמרה.
ורבינו [תם] ז"ל אמר שהלכה בכל מקום דבדאוריית' אין ברירה ובדרבנן יש ברירה כדאיפסיק' בגמ' דרבי הושעיא ומכולא מילתא פסקו כותיה בברירה ואמרינן בקדושין (מ"ב ב') א"ר נחמן האחין שחלקו לקוחות הן וקיימ' לן כר"נ בדיני ולא קשיא דרב אסי דודאי פשיט' ליה דלקוחות הוו אלא דמספק' ליה אי לקוחות באחריות הוו או כיורשין דמו לענין זה שעל מנת כן חלקו מתחלה שאם יטרף חלקו תבטל חלוקתן וכן הא דאמרינן בדרב יורשין לאו דוקא אלא כיורשין בענין זה קאמר אבל להפריש בין לשון לקוחות ללשון זה הזכירו יורשין ומשום הכי אמר רב בטלה מחלוקת דלגבי הא מילתא כיורשין דמו ולאו משום דיורשין ממש הן דהא לית לן ברירה ורב נמי בדאוריית' ליה ליה ברירה וראיה לדבר דהא איתמ' בפ' המוכר את הבית דרב דאמ' יש להן דרך זה על זה אזדא לטעמיה דאמר מוכ' בעין רעה מוכר. אלמא לקוחות הן והא דקיימ' לן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר זה נכנס לתוך שלו לאו מטעמיה אלא משום דויתור במודר הנאה שרי ולי נראה משום דויתור מות' מן התורה במודר הנאה אבל מדרבנן ודאי ויתור אסור ויש ברירה בדרבנן. ור"ח ז"ל כתב עלה בפרק הפרה דקיימא לן כרבנן.
וההיא דבמסכת תמורה (ל,ב) דאקשינן ונברר חד לגבי כלב תיובתא הוא דאותיב והכי קאמר תיקשי למאן דאית ליה ברירה ולאו דסמכא הוא וכי האי גונא איכא בתלמודא תיובת' ולאו אליבא דהילכתא וחדא מיניה בכתובות גבי ההיא דתנן יצאת בהינומא וראשה פרוע ואמאי ליזיל בתר רוב נשים ורוב נשים בתולו' נשאות ואע"ג דקיימא לן אין הולכין בממון אחר הרוב ולא קשיא אלא לרב ולית הילכתא כותיה והקשו אותה סתם כלומר לרב דאית ליה תקשי.
והקשה הרב ז"ל, השתא קיימא לן בדאורייתא אין ברירה, וקיימא לן נמי כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש דהא לא משכחת דתיתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון כדאמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש וכו' בגיטין (מ"ז ב') ופריק דשני בכורים דגלי בהו רחמנא דקנין פירות כקנין הגוף דמי לענין בכורים דכתיב ולביתך ודרשי' ביה מלמד שאדם מביא בכורי' על נכסי אשתו ואע"ג דלית ליה אלא אכילת פירות וגמרי' מינה לענין בכורים בכל אדם והיינו דכי פסיק ביבמות (ל"ו א') הילכתא כריש לקיש בהני תלת חדא הא דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מייתי ההיא דבפ' יש נוחלין ולא מייתי ההיא דבפ' השולח דאתמר לענין בכורים דגבי בכורים לית הילכתא כותיה ואי קשיא נמי הא דאמר רבא בפ' השולח קרא ומתניתין מסייע' ליה לר"ל ורבא גופיה ס"ל בקדושין האחין שחלקו לקוחות הן וא"כ רבא היאך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש אף בזו יש להשיב דמסייען ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בשא' כל הדברים חוץ מן הבכורים משום דכתי' ולביתך. וי"א דאף על גב דאמר קרא ומתני' מסייעא ליה לא סבירא ליה הכי כדאשכחן במציעא דאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא ליה לריש לקיש ואפילו הכי קיימ' לן דבר תורה מעות קונו' כר' יוחנן ועוד קשיא נמי דר' יהודה דאמר בפרק חזקת קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובפ' מרובה ובמקומו' אחרי' אמרינן דשמעי ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה וכיון דלית ליה ברירה על כרחך האחין שחלקו לקוחות הן והיכי משכחת לה דמייתי בכורים אלא חד בר חד אלא שמע מינה שאני דין בכורים והא דאמרינן בגיטין לעולם רבי יהודה ור"ש סבירא להו קנין פירו' כקנין הגוף דמי ור' יהודה ודאי שמעי' ליה דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בפרק חזקת (בבא בתרא נ"ז ב') דחייה היא לומ' מהא לא תפשוט ומיהו האי טעמא דאמרן דשאני בכורים לא דייק ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ו ב') אקשינן והא איפליגו בה חדא זימנא ולא מפרקי' בכורים שאני דגלי בהו רחמנא ובמציעא מייתי ראיה מבכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה אלא אי איכא לאיפלוגי הכי הוא דאיכא לאיפלוגי דבענין האחין יש ברירה משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל מה שאין אתה יכול לומר כן בבכורים של מוכר שדהו לפירות וזהו הטעם המפור' בגמ' עוד י"ל דאפילו למ"ד אין ברירה בעלמא והאחין שחלקו לקוחות הן אין מחזירין זה לזה ביובל דירושה לא אמר רחמנא דתהדר ואע"פ שהוא כמכר לא אמרה תורה חזר במכ' זה וקנין הגוף הוא ומביא בכורים ולא מצית מי שאמר מחזירין אלא דרבי יוחנן בלחוד וזהו הטעם שרמוז בגמ' בגיטין כ"ה א' ועיקר הוא. מה שפי' ר"ת ז"ל בההיא דאמר רב אסי התם האחין שחלקו לקוחות הן מחזירין והכ' מספקא ליה דכיורשין דמו. יש שמשיבין בה מהא דאמרי' בבכורות (מ"ח א') ודכ"ע אית להו דרב אסי דאמ' מחצה יורשין ומחצה לקוחות ומלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות משמע דיורשין גמורי' הן שאם הן לקוחות היאך גובה מהן כלל ואינה קושיא דאפשר כיון דע"מ כן חלקו שאם יטרוף חלקו של אחת תבטל חלוקתם נמצא שאינן לקוחות לגבי בעל חוב שלא לקחו אלא אם לא יצא עליהן בעל חוב אי נמי י"ל הא דידיה הא דרביה אי נמי חד מינייהו רבי אסי בר מערבא תלמידיה דר' יוחנן ומיהו אנן מיהא דפסקי' בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו ואית ברירה אלא משום דכיורשין דמו לענין זה ועל כרחך אתה אומר כן דהא ר"מ אית ליה ברירה כדתני' הלוקח יין וכו' ומפורש בגיטין ובעירובין ובכמה מקומות אחרי' בתלמוד וסוגיין בדר' יהודה דלית ליה ברירה ואיכא דאמרי דאית לי' ברירה אבל דכ"ע מפשט פשיט לי' והתם בבכורות אמרינן דרבי מאיר ורבי יהודה תרוייהו אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו אלא שמע מינה שאין דין האחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף תלוי בדין ברירה אלא מילת' דטעמא הוא מר סבר על מנת כן חלקו ומר סבר לא חלקו אלא ע"מ כן. והקשו עוד הכא אמר שמואל לקוחות הוו אלמא אין ברירה ובגיטין (ע"ה ב') אתקין שמואל בגיט' דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי לא יהא גט שמע מינה יש ברירה אפי' בדאוריית' דלמאן דלית ברירה פסול כדמוכח' שמעתא התם ותו דבביצה (ל"ו ב') גבי חבי' של שני שותפין דאמר שמואל אפילו חבית אסורה אלמא לית ליה ברירה וי"ל שאני היכא דפריש מהיכא דלא פרי' דהתם אמר בהדיא אם מתי אם לא מתי.
ומיהו לא דאיק מהא דאמרינן בב"ק (ס"ט א') גבי צנועין שאומרים כל הנלקט מזה היום מחולל על מעות הללו א"ה למאן דאית ליה בריר' מחולל ולמאן דלית ליה ברירה לא ובמסכ' גיטין בפ' כל הגט כתבתי' בס"ד זיל קרי התם, ועדיין אני צריך לעיין בדברי רבינו הגדול ז"ל.
גירסת הספרים: אתמר שני אחים שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם: ולא גרסינן שלשה אחים שחלקו. ואם תאמר אם כן מאי קאמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא דמקמצין ואמימר אמר בטלה מחלוקת, והלא בחלוקת שני אחין לא שייך לא קימוץ ולא ביטול מחלוקת, ומאי בכל הני שמעתתא, והלא ליכא אלא חדא דשייך בה קימוץ ובטול מחלוקת, דהיינו הך קמייתא דשני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים. י"ל דאינהו לפסוק שלא כרב אסי אתו, ואמימר לדחות נמי האי דשמואל, ומינה דכל היכא דשייך קמוץ וביטול חלוקה, כגון שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן, לרב פפא מקמצין ולאמימר בטלה מחלוקת. ובפירוש ר"ח ובהלכות הרב אלפסי ז"ל גרסינן שלשה אחין. ונראה שדחקתן אותה קושיא שאמרנו. ואין פירוש השמועה עולה כאותה גירסא יפה, כמו שנכתוב, נפרש לפי הגירסא הראשונה.
רב אמר בטלה מחלוקת, יורשין הוו ולא על דעת כן חלקו, ושמואל אמר ויתר, כלומר הפסיד כל חלקו, דלקוחות הוו, וכלוקח שלא באחריות דמי, ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. ופירש ר"ש ז"ל, רביע או בקרקע או במעות, והפסיד הרביע האחר, כלומר רביע הנכסים, כיצד הרי שהיו להם ארבע שדות, נטל ראובן שנים ושמעון שנים, ובא בעל חוב וטרף שנים של שמעון, נוטל שמעון חצי השדה האחד או בקרקע או במעות, שהוא רביע הנכסים הנשארים, והחצי האחר אינו נוטל כלל, משום דמספקא ליה אי יורשין הוו כרב ואין נוטל שדה אחת או לוקח שלא באחריות הוי כשמואל, ויתר, והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין.
ואין פירוש זה מחוור כל הצורך, דאם כן רביע רביע למה לי, לומר נוטל רביע בקרקע או במעות. וכל שכן לרוב הספרים דגרסי' רביע בקרקע ורביע במעות, דהוה ליה למימר או או. ואף על פי שר"ש ז"ל כתב דדרך התלמוד לעתים לשום ו- במקום או, כמו ששנינו ביבמות פרק רבן גמליאל (מ, א) חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל, ואמרי דאו או קתני, אפילו כן אינו מחוור, שאין דרך האמוראין לסתום אלא לפרש, אלא רב אשי לא מספקא ליה בלוקח שלא באחריות אלא בלוקח דעלמא, והיינו דבשמואל אמרו בלוקח שלא באחריות ובדרב אסי אמר לקוחות סתם, ורביע בקרקע ממש כיורש קאמר, ורביע אחר במעות כלוקח באחריות, ונמצא נוטל מחצית הנכסים הנשארים שהוא כל חלקו, אלא שנוטל מחצית חלקו בקרקע ומחציתו במעות. וכן פירש הרב ז"ל בשם רש"י ז"ל שפירש כן בבבא קמא (ט, א). ולפי פירוש זה לא נתספק רב אשי אי כרב אי כשמואל לגמרי, אלא אי כרב דיורשין הוו ואי כשמואל דלקוחות הוו ליטול במעות.
ובאמת היה נראה לכאורה כדברי ר"ש ז"ל, דכיון שאמרו טעמיה דרב משום דיורשין הוו, וטעמיה דשמואל משום דלקוחות שלא באחריות הוו, ובתר הכי אמר ורב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו או לקוחות ולא פירש, דבודאי הכין משמע טפי, דמאי דקאמרי רב ושמואל מספקא ליה אי כמר ואי כמר, והילכך לקוחות סתם דקאמר רב אסי לקוחות דשמואל אמר. ועוד בדשמואל קסבר לקוחות הוו וללוקח שלא באחריות דמו, ולא קאמר וקסבר ללוקח שלא באחריות דמו, משמע לכאורה דמלתא פשיטא היא דכל מאן דסבר דלקוחות הוו סבר דכלוקח שלא באחריות דמי, שאינו דומה ללוקח בעלמא דקיימא לן דאחריות טעות סופר הוא, דהתם טעמא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי, וכמו שפירש ר"ש ז"ל.
ולפי גרסת הגאונים ז"ל דגרסינן שלשה אחים שחלקו, פירשו דרב אסי תלתא ספיקי אית ליה, אי יורשין הוו כרב, ונוטל כל חלקו בקרקע, או כלקוחות באחריות הוו ונוטל הכל במעות, או כלוקח שלא באחריות הוו כשמואל, ולפיכך הוה ליה ממון המוטל בספק והפסיד חצי חלקו, והילכך נוטל רביע חלקו בקרקע כיורש ורביע חלקו במעות. וזה מן התימה, אלו לא מספקא ליה אלא ביורשין ולוקח שלא באחריות נוטל כל חצי חלקו בקרקע, ובא לוקח באחריות וגרע כחו ליטול הרביע במעות. ועל כן נראה גירסת הספרים יותר נכונה.
ואיכא למידק אשמעתין היכי דמי דאתא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, והלא הנכסים ערבין וכולן נכנסו תחת הבעלים. ויש מי שפירשה באפותיקי מפורש, ויש מי שפירשה בשנטל זה בינונית, דאמר ליה שעבודי גבי דידך הוא.
ואם תאמר אם כן לכולי עלמא ויתר, וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (שם) באחד נטל קרקע ואחד נטל כספים, ובא בעל חוב ונטל את הקרקע, דלא אזיל האי ונטיל כלום מבעל כספים דאמר ליה להכי שקלי כספים. וליתא, דהתם הוא משום דקאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא ממך, ואת נמי להכי שקלת ארעא דאי מיטרפת לא משתלמת מינאי, אבל כאן לא עלה על דעת שיטול זה בינונית ושיפרע כל בעלי החוב משלו, דאחיו גם כן נטל קרקע, ואינו עומד להפסד אחר יותר ממנו.
ומסתברא דכל שבא ליטול נוטל מאיזה מהם שירצה, והוא שיש ביד כל אחד ואחד בינונית, שהיא ראויה לו, דנכסים ערבים הם, והמלוה את חבירו על ידי שני ערבים נפרע מאיזה מהם שירצה. ואף על פי שיש בתוספתא מכלתין בסופא הפך מזה. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק המפקיד.
ואם תאמר לרב דאמר כיורשין דמו, משמע דאינו יכול לסלק את אחיו במעות, ואמאי, לימא ליה אילו בא אצלי בעל חוב הייתי מסלקו במעות, אף אתה שפרעת בקרקע ולא סלקתו במעות, אסלקך במעות. לא היא, דכיון דבעל חוב עליה דידיה הדר ולא הוה ליה מעות לסלקו, אין טענת אחיו בזה כלום.
ואם תאמר ומאי נפקא ליה להאי מינה, לשקול מעות ויתן לו מעות, דהא קיימא לן דשומא הדרא לעולם. וי"ל בשקדם בעל חוב ומכרה (אם) או נתנם במתנה, דלא הדרא, כדאמרינן בריש פרק המפקיד (ב"מ לה, א) זבנה אורתא ויהבא במתנה מעיקרא אדעתא דארעא נחית ולא אדעתא דזוזי נחית, כלומר, ולא הדרא.
ואכתי איכא למידק אשמעתין, דר"ש ז"ל פירש דרב דאמר יורשים הוו קא סבר יש ברירה, ושמואל דאמר לקוחות הוו סבר אין ברירה, וכדאשכחן בגיטין (מח, א) דמאן דאמר לקוחות הוו אית ליה הכין, ואם כן תיקשי לן הלכתא אהילכתא, דאילו בעלמא קיימא לן בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה, וכרבי הושעיא דאמר הכי במסכת ביצה (לז, ב) ואיפסיקא הלכתא התם כותיה, והכא איפסיקא הלכתא בטלה מחלוקת כרב, אלמא יש ברירה ואפילו בירושה דאורייתא. ויש מי שתירץ, דאפילו בדאורייתא יש ברירה, וכדמוכח לפי דעתם בנדרים ריש פרק השותפין, וכי איפסיק הלכתא בביצה כרבי הושעיא, לאו בכולה מלתא איפסיקא, אלא במאי דקאמר דבדרבנן יש ברירה, ובדידן אפילו בדאורייתא. וליתא, אלא מחוורתא דהלכתא בדאורייתא אין ברירה, וכבר כתבתיה בארוכה שם בנדרים פרק השותפין בסייעתא דשמיא, ואם כן הדרא קושיין לדוכתא.
עוד קשיא לן, דקיימא לן כשמואל דאמר לקוחות הן, ורב נחמן נמי דהלכתא כותיה בדיני אית ליה הכין, דאיתא בפרק האיש מקדש, והכא איפסיקא הלכתא בטלה מחלוקת כרב, דלמא יורשין הוו. ועוד קשיא לן דרב אסי אדרב אסי, דהכא מספקא ליה אי יורשין אי לקוחות, ובגיטין פרק השולח (מח, א) אמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, אלמא לקוחות הן. ומיהו בזו יש מתרצים דרב אסי לחוד ור' אסי לחוד, וההיא ר' אסי אמרה. אי נמי הכא והכא רב אסי או ר' אסי, והא דידיה והא דרביה, וההיא משמיה דר' יוחנן אמרה.
אבל רבינו תם ז"ל תירץ דרב אסי אדרב אסי לא קשיא, דודאי פשיטא ליה דלקוחות הוה, אלא דמספקא ליה אי לקוחות באחריות הוו או כיורשין דמו לענין זה, שעל מנת כן חלקו מתחלה שאם יטרוף חלקו תבטל חלוקתן. וכן הא דאמרינן בדרב כיורשין, לאו דוקא, אלא כיורשין בענין זה קאמר, אבל להפריש בין לשון לקוחות ללשון זה הזכירו יורשין, ומשום הכי אמר רב בטלה מחלוקת, דלגבי הא מלתא כיורשין דמו, ולאו משום דיורין ממש הן, דהא לית לן ברירה, ורב נמי בדאורייתא לית ליה ברירה, וראיה לדבר, דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית (לעיל סה, א) דרב אמר יש להן דרך זה על זה אזיל לטעמיה דאמר מוכר בעין רעה מוכר, אלמא לקוחות הן. אלו דברי רבינו תם ז"ל ובהא סלקא לן פירוקא לכולהו קושייתא דאקשו אשמעתין.
ועוד הקשה הוא ז"ל, השתא דקיימא לן בדאורייתא אין ברירה, וקיימא לן נמי כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, היאך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש, דהא לא משכחת ליה דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בר נון, דאמר רב יוסף בפרק השולח (שם) אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, ותירץ דסבירא לן דלקוחות היו אומרים דשאני בכורים דגלי בהו רחמנא דקנין פירות כקנין הגוף דמי, דכתיב ולביתך, ודרשינן ביה מלמד שאדם מביא בכורים על נכסי אשתו ואף על גב דלית ליה אלא אכילת פירות, וגמרי מינה בענין בכורים ואף על דלית ליה הכין. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק השולח בסייעתא דשמיא.
ויש מי שתירץ, שאפילו למאן דאמר אין ברירה בעלמא והאחין שחלקו לקוחות הן, אפילו הכי אין מחזירין זה לזה ביובל, דירושה לא אמר רחמנא דתהדר, ואף על שהוא כמכר, לא אמרה תורה חזרה במכר זה, וקנין הגוף הוא ומביא בכורים.
וזה נראה לי יותר נכון מדתנן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (נב, ב) אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו, ואמרי עלה בגמרא מאי טעמא מכר הוא דאמר רחמנא להדר ביובל ירושה ומתנה לא נהדר דירושה ירושה דמתנה מתנה. ומיהו אין ראיה משם כל כך, דהא אסיקנא התם דמאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה, כלומר, לחזור לגמרי, אלא שחוזרין לחלוק, וכי אמר רב יוסף התם דאי(ן) לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש מדאמר האחין שחלקו לקוחות הן, לאו משום דאמר לקוחות הן קאמר, אלא משום דמסיק בה ומחזירין זה לזה ביובל, ולא מצינו מי שאמר כן אלא רבי יוחנן.
עוד הקשו כאן דשמואל אדשמואל, דהכא אמר שמואל לקוחות הן וויתר, אלמא אין ברירה ובפרק מי שאחזו (גטין עה, ב) אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי, שמע מינה יש ברירה ואפילו בדאורייתא, דלמאן דלית ליה ברירה פסול, וכדמוכח שמעתא התם. ויש מתרצים דשאני התם דפריש בהדיא אם מתי ואם לא מתי.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
התם עבוד רבנן מילתא דניחא למוכר וללוקח פי' בתר דעתייהו אזלי' דמוכר לא בעי לאיקנויי אלא כל הכור שלם כיון דכור זבין ולוקח נמי לא בעי למיקנא אלא כור שלם כיון דכור זבין ולכך היתה דעת שניהם הילכך עד שלא ישלימו כל הכור לא קנו אבל הכא כשחלקו דעתם היתה של כל אחד ואחד לזכות ולהתברר בחלקו והילכך בעבור המקצת שבטל לא נבטל הכל:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז (עריכה)
אמר ליה התם עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח. ניחא ליה למוכר, דאי איקר ביני ביני מצי מוכר למהדר ביה, וניחא ליה ללוקח דאי זיל ביני ביני מצי לוקח למהדר ביה, אבל הכא דתרויהו יורשין נינהו ואי איקר וזל, כי היכי דמיקר חולקיה דהאי מיקר נמי חולקיה דהאי, ואי זיל חולקיה דהאי זיל חולקיה דהאי, דהא מעיקרא כי פלגי אשוונהו לחולקי בדמים והדר פלגי, הילכך לית ליה לחד מיניהו רוחא בהאי תקנתא, ולא קימי רבנן ומתקני תקנתא בכדי. ואע"ג דהאי קושיא והאי פירוקא כי אצטריך ליה גמרא אליבא דשמואל הוא דאצטריך ליה דאמר מקמצין, ולית הלכתא כשמואל בהא, נפקא מינה להיכא דנחות אדעתא דתלתא מעיקרא דקי"ל לדברי הכל מקמצין, ולא אמרינן כיון דבטלה חלוקתן במקצת בטלה כולה, כדפרישית טעמא להדין פירוקא. וכן הלכתא:
כד. אתמר שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. כלומר כל חד מינייהו חולקא דמטי ליה בתר ירושה קאי גביה מחמת אבוה, ודינא הוא דלא ליזכי ביה אלא האיך דאתברר דמטי ליה לאחוה מירושה דאבוהון כי האי שיעורא דמטי ליה לדיליה אי נמי בציר מהכין היכא דידעי וקא מחלי גבי הדדי. ואמטול הכי כי אתי בעל חוב דאבוהון ונטל חלקו של אחד מהן כמאן דלא מטא ליה חולקא מעיקרא דמי, והוו להו הנך תרי אחי אחריני כשני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים דקאמר רב בטלה מחלוקת. ואע"ג דהתם לא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא, כיון דכי פלוג הוו סברי דשפיר פלגי דאכתי לא שקיל בעל חוב ולא מידי, כבא להן אח ממדינת הים דמי.
ושמואל אמר ויתר קסבר האחין שחלקו לקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמו. שמואל לטעמיה דאמר אחריות בשטרי מקח וממכר לאו טעות סופר הוא. ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו. כלומר אי יורשין הוו (ואי לית) [ואית] ליה מנאתא בקרקע כחד מיניהו, ואי לקוחות הוו. ואי נמי לקוחות הוו, מספקא ליה אי כלוקח שלא באחריות דמי ולית ליה ולא מידי, ואי כלוקח באחריות דמו ואית ליה דמים. וכיון דמספקא ליה אי יורשין הוו ואית ליה מנאתא בקרקע כחד מיניהו, ואי כלוקח שלא באחריות דמו ולית ליה ולא מידי, הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. וכיון דמספקא ליה נמי אי יורשין הוו ואית ליה קרקע ואי כלוקח באחריות דמו ולית ליה אלא מעות אבל ארעא לית ליה, לא שקיל ליה להאי פלגא כוליה בקרקע, אלא שקיל רביע מנאתיה קרקע ורביע מנאתה מעות, דהוה ליה הכל פלגו מנאתיה.
אמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין אמימר אמר בטלה מחלוקת והלכתא בטלה מחלוקת. ש"מ האחין שחלקו יורשין הוו. ואנן קי"ל דהאחין שחלקו לקוחות הוו, דאתמר (לעיל בבא בתרא סד,ב) רב הונא אמר הלכה כדברי חכמים דאמרי מוכר בעין רעה מוכר ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, וא"ל רבינא לרב אשי רב ושמואל אזדו לטעמיהו דאמר ר"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זע"ז והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן, דשמעת מינה דבין לרב בין לשמואל תרויהו סבירא להו דהאחין שחלקו לקוחות הוו, ולמאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר כדאית ליה, ולמאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר כדאית ליה. לא תיקשי לך, דהכא גבי האחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים אי נמי בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם שאני, דכיון דעיכובא דאתי מעלמא הוא, יורשין הוו, דלא איכפת ליה לההוא דאתי מעלמא [בחלוקה] דידהו, ולגבי דידיה כמאן דלא פלגו דמי, ואמטול הכי יכול ליטול חלקו של אחד מהן דאי אמר הוא יכיל לבטולה לחלוקה דידהו. וכי היכי דיכול ליטול חלקו של אחד מהם בחובו, ואי אתא הוא לבטולה לחלוקה דידהו דלגבי דידיה כמאן דלא פלגי דמו, לגביהו דידהו נמי כמאן דלא פלגי דמו, ואמטול הכי בטלה מחלוקת. אבל במילתא דלא אתיא אלא מחמתיהו, כגון דרך וחלונות ואמת המים וסולמות וכיוצא בהן, דכיון דמחמתייהו קאתיא איתה לחלוקה דידהו לגבי הדדי ולא מצי חד מיניהו לבטולה, על כרחיך לגבי הדדי כלקוחות דמו:
כה. ואגב ארחיך ש"מ דהני אחי דפלוג ואתא בעל חוב דאבוהון וקא בעי למגבא כוליה חוביה מחולקיה דחד מיניהו, לא כייפינן ליה למשקל מכל חד מיניהו לפי חשבון אלא רצה מזה גובה רצה מזה גובה:
גירסת הספרים אתמה שני אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם ולא גרסינן שלשה אחיו שחלקו. ואם תאמר אם כן מאי קאמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא דמקמצין ואמימר אמר בטלה מחלוקת והלא בחלוקת שני אחין לא שייך לא קימוץ ולא ביטול מחלוקת. ומאי בכל הני שמעתתא והלא ליכא אלא חדא דשייך בה קימוץ ובטול מחלוקת דהיינו הך קמייתא דשני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים. יש לומר דאינהו לפסוק דלא כרב אסי אתו ואמימר לדחות נמי הההא דשמואל ומינה דכל היכא דשייר קימוץ ובטול תלוקה כגון שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם לרב פפא מקמצין ולאמימר בטלה מחלוקת. ובפירושי רבינו חננאל והלכות הרי"ף ז"ל גרסינן שלשה אחין ונראה שדחקתן אותה קושיא שאמרנו ואין פירוש השמועה עולה באותה גירסא יפה כמו שנכתוב. ותחלה נפרש לפי הגירסא הראשונה רב אמר בטלה מחלוקת יורשין הוו ולא על דעת כן חלקו. ושמואל אמר ויתר כלומר מפסיד כל חלקו דלקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמי. ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ופירש ר"ש ז"ל רביע או בקרקע או במעות והפסיד הרביע האחר כלומר רביע הנכסים כיצד הרי שהיו להם ארבע שדות נטל ראובן שנים ושמעון שנים ובא בעל חוב וטרף שנים של ראובן נוטל שמעון חצי השדה האחד או בקרקע או במעות שהוא רביע הנכסים הנשארים והחצי האחר אינו נוטל כלל משום דמספקא ליה אי יורשין הוו כרב ונוטל שדה אחת או לוקח שלא באחריות הוי כשמואל וויתר והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך דאם כן רביע רביע למה לי לימא נוטל רביע או בקרקע או במעות וכל שכן לרוב הספרים רביע בקרקע ורביע במעות דהוה ליה למימר או או. ואף על פי שר"ש ז"ל כתב דדרך התלמוד למיתני ו' במקום או כמו ששנינו ביבמות פרק רבן גמליאל חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל ואמרינן דאו או קתני. אפילו כן אינו מחוור שאין דרך האמוראין לסתום אלא לפרש. אלא רב אסי לא מספקא ליה כלוקח שלא באחריות אלא כלוקח דעלמא והיינו דבדשמואל אמר כלוקח שלא באתריות ובדרב אסי אמר לקוחות סתם ורביע בקרקע ממש כיורש קאמר ורביע אחר במעות כלוקח באחריות ונמצא נוטל מחצית הנכנסים הנשארים שהוא כל חלקו אלא שנוטל מחצית חלקו בקרקע ומחציתו במעות. וכן פירש הרב ז"ל בשם רש"י ז"ל שפירש כן בפרק קמא דבבא קמא. ולפי פירוש זה לא נסתפק רב אסי אי כרב אי כשמואל לגמרי אלא אי כרב דיורשין הוו אי כשמואל דלקוחות הוו ליטול במעות ובאמת היה נראה לכאורה כדברי ר"ש ז"ל דכיון שאמר טעמיה דרב משום דיורשין הוו וטעמיה דשמואל משום דלקוחות שלא באחריות הוו ובתר הכי אמר ורב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות ולא פריש בודאי הכין משמע טפי דמאי דקאמרי רב ושמואל מספקא ליה אי כמר אי כמר והלכך לקוחות סתם דקאמר רב אסי לקוחות דשמואל קאמר. ועוד בדשמואל קסבר לקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמו ולא קאמר וסבר כלוקח שלא באחריות דמו משמע לכאורה דמלתא פשוטה היא דכל מאן דסבר דלקוחות הוו דכלוקח שלא באחריות דמי שאינו דומה ללוקח דעלמא דקיימא לן דאחריות טעות סופר הוא דהתם טעמא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי וכמו שפירש ר"ש. ולפי גירסת הגאונים ז"ל דגרסי שלשה אחין שחלקו פירשו דרב אסי תלתא ספיקי אית ליה אי יורשין הוו כרב ונוטל כל חלקו בקרקע או כלקוחות באחריות הוו ונוטל הכל במעות או כלוקח שלא באחריות הוו כשמואל ולפיכך הוה ליה ממון המוטל בספק ומפסיד חצי חלקו והילכך נוטל רביע חלקו בקרקע כיורש ורביע חלקו במעות. וזה מן התימה אלו לא מספקא ליה אלא ביורשין ולוקח שלא באחריות נוטל כל חצי חלקו בקרקע ובא לוקח באחריות וגרע כחו ליטול הרביע במעות. ועל כן נראה גירסת הספרים יותר נכונה. ואיכא למידק אשמעתין היכי דמי דאתא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם והלא הנכסים ערבים וכולם נכנסו תחת הבעלים. ויש מי שפירש באפותיקי מפורש ויש מי שפירשה בשנטל זה בינונית דאמר ליה שעבודי גבי דידך הוא. ואם תאמר אם כן לכולי עלמא ויתר וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא באחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ובא בעל חוב ונטל את הקרקע דלא אזיל האי ונטל כלום מבעל כספים דאמר ליה להכי שקלי כספים. וליתא דהתם הוא משום דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנב לא משתלימנא מינך ואת נמי להכי שקלת ארעא דאי מטרפא לא משתלמת מינאי אבל כאן לא על דעת שיטול זה בינונית ושיפרע כל בעלי החוב משלו דאחיו גם כן נטל קרקע ואינו עומד להפסד האחר יותר ממנו. ומסתברא דכל שבא ליטול נוטל מאיזה שירצה והוא שיש ביד כל אהד ואחד בינונית שהיא ראויה לו דנכסים ערבים הם והמלוה את חברו על ידי שני ערבים נפרע מאיזה מהם שירצה ואף על גב שיש בתוספות מכלתין בסופה הפך מזה. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק המפקיד. הרשב"א ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ולא מחוור דהא תניא בתוספתא דבפרק גט פשוט המלוה את חברו על ידי שני ערבים לא יפרע מאחד מהם תחלה וכמו שכתבתי זה בארוכה בפרק הפקדון ובפרק המפקיד בסייעתא דשמיא. ולפיכך אני אומר שאין הנדון דומה לראיה דהכא בעל חוב אדעתא דחד נחת דהיינו לוה ונכסי כי הדדי נינהו ודחד גברא ואף על פי שמת לא הורע כחו של מלוה שלא יוכל לגבות אלא מזה מחצה ומזה מחצה אבל המלוה את חברו על ידי שני ערבים כיון דאדעתא דתרווייהו נחת ודאי על דעת כן נשתעבדו שלא יגבה הכל מאחד מהן אלא אם כן לא ימצא נכסים לשני. כן נראה לי. עד כאן.
הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין. קשיא לן בענין שני אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן מה בין קימוץ ובין בטלה מחלוקת כיון שלא נשאר לפני שניהם כי אם שדה אחת והן חולקין אותה. ונראה לי דלמאן דאמר בטלה מחלוקת חוזרין ולוקחין אותם בגורל ולמאן דאמר מקמצין נותן לו אחיו חצי השדה שנשאר בידו לאיזה רוח שירצה ואף על גב דקסבר האחים שחלקו יורשין הן על דעת כן חלקו שאם יבא בעל חוב ויטרוף חלקו שיתן לו אחיו חלקו לאיזה רוח שירצה ובלבד בקרקע ולא במעות. הר"י ז"ל בעליות. וכבר תירצה הרשב"א ז"ל לעיל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: אי קשיא לך אי שני אחין גרסינן היכי אמרינן הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין דבשני אחין לא שייך קימוץ כבר נשמר מזה רשב"ם ז"ל שפירש דבהא שמעתא נמי שייך קימוץ לומר שנותן לו חלקו בקרקע באיזה מקום שירצה ואינו יכול לכופו לחזור ולחלוק בגורל. ומיהו אין צורך לזה אלא להכי אמר מקמצין לומר דכל היכא דשייך קימוץ עבדי ליה ומשכחת לה בשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם ונקט ליה בהאי לישנא לאשמועינן דמצד השני אחין עצמן לא נתבטלה החלוקה. עד כאן.
שלשה שירדו לשום. פירוש מי שנתחייב בבית דין ממון ולא נמצא אצלו אלא קרקע ושלחו מבית דין שלשה לשום אותו ולהוריד בו אותו בעל חוב ונחלקו אותם שלשה בשום שנים אומרים במנה כו'. נדון במנה פרישנא בגמרא טעמא דקסבר נקוט מילתא מציעתא שהוא מאה והאי דנקט מילתא מציעתא משום דמאן דאמר במנה ומאן דאמר שלשים קסברי דלא הויא פחות ממאה ומאן דאמר שלשים הוה ליה חד במקום שנים וכן נמי מאן דאמר מנה ומאן דאמר עשרים תרווייהו קמסהדי דלא שויא יתר ממנה ומאן דאמר שלשים הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. הרא"ם ז"ל.
נקוט תרי קמאי בידך דמתורת מנה לא מפקינן ליה. כלומר דרך העולם שאפילו בקרקע ששוה מנה לא יתנו מנה אלא מי שצריך הרבה לקנות קרקע אבל אין לנו קופצים אלא אם כן יזולו מהם חומש הילכך אלו השנים אין מוציאין אותו מתורת מנה וזה הלך לשוויו וזה הלך אחרי קופציו ומנה היא מילתא מציעתא ונאמר כי הוא עיקר השומא והאחר נברר אחריו והוא בעל העשרים כאשר פירשנו הילכך ממצעין לפלוגתייהו בין הני תרי קמאי דקיימי בחדא שטה וכן הדרך עצמו לאחרים אלא שהוא משלש הטעות ביניהם ומקרב דברי העשרים אצל בעל המנה. וקרוב אני לומר שאין טעות בין השנים הראשונים על הדרך שפירשתי אלא שקראתי טעות בשביל השלישי שהוא יוצא מן הדרך האמצעי ומתרחק מן הראשון הרבה. הראב"ד ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה