חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קב עמוד ב[עריכה]


מתני': בית כור עפר אני מוכר לך. כתב הר"ר שמואל ז"ל משום הכי קתני עפר, דאי לאו הכי אפילו כולו סלעים הגיעו ולא בירור דהא ודאי מידי דחזי לזריעה בעינן ונקעים עפר נינהו ואין נמדדין ואחרים אמרו רבותא קא משמע לן דאפילו אמר ליה עפר פחות מכאן נמדדין עמה ויש לומר דרך הלשון כך הוא והוא הדין לבית כור ודיקא נמי דקתני ואם אמר לו כבית כור ולא קתני ואם אמר לו כבית כור עפר.

גמ' המקדיש שדהו. הכי גרסינן וכן כתוב בכולהו נוסחי עתיקי, וכן גריס הרב רבי שמואל ז"ל, המקדיש שדהו בשנת היובל ופירושו בשעה שהיובל נוהג. ואמר הרב ז"ל דאלו מקדיש שדהו בשנת היובל פלוגתא דרב ושמואל היא מדאמר אינה קדושה כל עיקר ומדאמר קדושה ויוצאה ביובל עצמו כדאיתא במסכת ערכין (כ"ד א') ויש מקצת נוסחאות שכתוב בהן בשנת היובל ויש לפרשן בשנה שאחר היובל שהיא שנה ראשונה ליובל הנכנס ומשום דקתני עלה שנותן סלע ופונדיון לשנה נקט שנה ראשונה של יובל זה ובפלוגתא דרב ושמואל גרסינן התם בשנת היובל עצמה דשנת היובל סתם שנה שאחר היובל במשמע ואע"ג דאמרינן התם מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל היא דאלמא בשנת היובל שנה עצמה של יובל היא לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ודיקא נמי דקתני סיפא הקדיש שתים ושלש שנים לאחר היובל אלמא רישא בשהקדיש בשנה שאחר היובל עצמה.


דף קג עמוד א[עריכה]


אין נמדדין עמה. פי' הרב רבי שמואל ז"ל אין נמדדין עמה לפדיון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אבל לפדות בשוין נמדדין כדתנן הקדיש בור ודות ושובך ואע"ג דרשותא באפי נפשייהו נינהו.

ואקשי' וליקדשו באפי נפשייהו, כלומר לפדיון בית זרע חומר שעורים ואף ע"פ שאינן שדה אחר ונפקא מינה שיגאל לחצאין וצריך תלמוד דבלאו ה"נ שדה אחוזה לוה וגואל וגואל לחצאי' ובמסכת קידושין פירשתי אבל יש לפרש כאן נהי נמי שאינן נפדין בכך מתורת שדה אחר מדין עצמן היה להן לפדות כן ולמאי כו' תני אין נמדדין עמה.

אי הכי פחות מכאן נמי. קשה לן ומעיקרא נמי אמאי לא קשיא ליה דהא סלעים קתני שאינן ראויין לזריעה ויש לפר' דאע"ג דסתם סלעים אינן ראויין לזריעה יש נמי במשמען סלעי' שראויין לזריעה שאפשר הוא ומעיקרא קא סלק' דעתך דסלעים דומיא דנקעי' קתני וראויין לזריעה והשתא דייקינן מדקתני לנקעים דומיא דסלעים שמע מינה דבסלעים שאינן ראויין לזריעה כל עיקר קאמר כסתמן ודכוות' בנקעים וכל אחד למד מחבירו.

טרשין שאמרו בית ארבע קבין. פירוש אבל יתר מכאן אינן נמדדי' עמה במקום שצריכין לימדד כגון בית כור מדה בחבל או שפחת ג' קבין ומחצה וארבעה ומשהו.

טרשין - פירש הרב רבי שמואל ז"ל והוא הדין לנקעים מלאים מים והוי יודע דוקא בנקעים קטנים כגון מארבעה טפחות ועד עשרה אי נמי עד ארבע אמה אבל נקעים גדולים לא שהרי יש להם שם בפני עצמן וכיון שמלאים מים אינן נמדדין ושיעורן מצינו בירושלמי רחבן כמה רבי ינאי אומר עד עשרה רבי יוסי בר' בון אומר עד ארבע אמות, ונראה דאנקעים קאי כמו שפירשתי.

ובנקעים עמוקים וסלעים גבוהים עשרה פי' הרב ז"ל כגון שרחבן ארבע על ארבעה אבל פחות מכאן נמדדין ובירושלמי כעין בעיא היה שם נקט עמוק עשרה טפחים ואין בו ארבעה.


דף קג עמוד ב[עריכה]


הכי גרסינן: אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד. וכן גירסת רבינו הגאון ז"ל, ופי' דסלעים שאמרו סלעים מרובים כגון צרורות של צונמא ואין להם שם אבל סלע אחד יש לו שם וכיון שהיא בת רובע אין נמדד עמה ובירושלמי ובסלע ששלחו בית רובע אין נמדד עמה.

מתני': מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה. קשיא ליה לרבי שמואל ז"ל ההיא דאמר רבא (צ,א) כל דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ובטל מקח והכא אמאי לא בעל מקח לגמרי וליכא למימר דלא אמרה רבא אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא לפי שאין אונאה לקרקעות מדאמרינן במציעא (נ"ו ב') חטים שזרען בקרקע קרקע דמו ואין להם אונאה וכו' היכי דמי אילימא דאמר שדא בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשה והאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' חוזר אלמא אף ע"ג דאיכא למימר בקרקע הן חוזר ועוד דגרסי' בקדושין (מ"ב ב') ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא לפלוג בעלויא אבל במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' שמע מינה דהא דרבא אפילו במקרקעי היא. אלא היינו טעמא דמתניתין דכיון דאמר ליה בית כור אני מוכר לך בכך וכך מדה בחבל ואינו בית כור הכי קאמר ליה לפי חשבון של בית כור מדה בחבל בכך וכך אני מוכר לך אותו שדה שלי ויש מפרשים ינכה, ואם רצה לחזור בו יחזור.

והוי יודע דההיא גופה דאמר בה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים שפירוש' בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלי' אי אפשר להשלי' כגון שדא בה שית' ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהן אפשר להשלים כגון שמכר לו פירות הללו מסא' בסל' ומדד לו ונמצאת מדה חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר ושתות ויתר משתות ופחות כולן שוין בדבר וכן דעת הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל בפרק הספינה (בבא בתרא צ,א).

ואחרים הכריעו כן מההיא דאתמר בביצה גבי ביעי דפחיא למאן, יהבו ליה דשחוטא, אתא לקמיה דרבי אמי א"ל מקח טעות הוא והדר פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קבע להו והאי דקאמר דפחיא משום דצריכין למאי נפקא מינה למתבא ניה דביני ביני והא ודאי כיון דאמר דפחיא וחשיבו טפי משום דצריכן לא גרעי מדבר שבמשקל ואפי' הכי באהדורי דביני ביני סגי משום דהוה ליה כפירות שיכול להחזיר לו ביצה אחת להשלים מה שביניהם, וגם זו ראיה.


דף קד עמוד א[עריכה]


התם פירושי קא מפ' אי זו בית כור שהוא כבית כור. וא"ת והיכי תלי בדלא תניא ואיכא למימר דהא קמ"ל דהן חסר הן יתר יתר מכאן יעשו חשבון דסלקא דעתך אמינ' אפילו שתות הגיעו קמל"ן. ואי קשיא נמי כיון דסתמא כהן חסר דמיא אמאי לא תנא במתני' סתמא וכ"ש והן חסר הן יתר ובהאי תירוצא נמי מתרצא.

א"כ אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי. מצינו במקצת מקומות בתלמוד שהקשו קושיא זו כי ההיא במסכת סנהדרין (צ"ה ב') שלשה שלשה למה לי. ויש מקומות דלא פריך כי ההיא דבקמא גבי נתן לאומנין לתקן וקלקלו וכו'. ואמרינן התם פירושי קא מפרש ולא פרכינן חייב חייב תרי זימני למה לי וכיוצא באלו יש ושמא כשהוא בא להאריך הלשון נותן לסיום ולחזור ולפרש.


דף קה עמוד א[עריכה]


ואיכא למימר פרושי קא מפרש. כלומר וכולו לשוכ', דאיהו אשנים עשר זהובים לשנה קא סמיך והא דאמר מדינר זהב לחדש לא מהדר הדר ביה הלא פירושי קא מפרש לומר שבכל חדש וחדש יתן שכר חדש בחדשו ומידק הוא דלא דק בחושבנא אי נמי משום דלא קים ליה בעבודה של שנה ולעולם אשנים עשר זהובים סמיך. והא דאמרינן לקמן גבי אסתירא מאה מעי פרושי קא מפרש לה לאו אהא דמרחץ קאמרינן דאי הכי ה"ל לרב למימר יהיבנא ליה כולי' לשוכר מדאמרינן למשכיר אלמא מהדר הדר ביה ותפוס לשון אחרון אלא אההיא דאסתירא קיימי דאיכא למימר סלע גדול שהוא שוה ק' פרוטות או מעות רעות דשוו איסתיר', כך פרש"י ז"ל במציעא (ק"ב ב').

ויש לדקדק אם הוא מפרש כן בשמעתין, דהא איהו הכי קשיא ליה לימא מר יהיבנא ליה כולי' למשכיר ומכללא ידעינן דאיסתירא ק' מעי ולפי פירוש מה שטענו לא תירץ לו ויש לומר הייתי אומר איסתירא מאה מעי אסתירא שהלשון האחרון פירוש לראשון כלומר איסתירא שפעמים שוה מאה מעי בזמן שרעות אי נמי הכי קאמר ליה יהיבנא לך איסתירא במאה מעי כלומר שאפרע לך האיסתירא במעות ואתן לך מהן מאה רעות שהן שוות איסתירא, קמ"ל.

ויש לפרשה דאי איתמר הא דאיסתירא נהי דשמעינן מינה דתפוס לשון אחרון מיהו דינא דמרחץ לא שמעי' מינה דאיכא למימר גבי מרחץ פרושי קא מפרש ולשוכר הו' קמ"ל. כך פירשה הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל.

ולפי פי' זה נמי יש לדקדק לימא מר כולו למשכיר ואנא ידענא דלאו פירושי קא מפרש ותפוס לשון אחרון ומה שאמר הוא דהא דאיסתירא איתמר ברישא אינו משמע הסוגיא אכל שמא תפס לו דרך התירוץ שתפס בפרק השואל שהקשו שמה למה לי הא דמרחץ הא א"ר איסתיר' ולא חשש להאריך וזה אף לפי' רש"י ז"ל שכתבנו אבל המחוור דאי איתמר כולו למשכיר הוה אמינא משום שהוא סובר שהלשון הראשון פי' לאחרון והאחרון עיקר שיש לומר במרחץ דפרושי קא מפרש לשני צדדים או לשוכר או למשכיר אבל גבי איסתירא ליכא למימר פרושי קא מפרש, וזה הפי' נכון כאן וכאן כדברי הרב רבי שמואל ז"ל.

ואיכא דקשיא ליה דילמא הא דאמר רב כולו למשכיר לאו משום לשון אחרון ופי' אלא משום דמספקא ליה וסבר כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת. וזו אינה קושיא שאם כן היה לו לומר כן מדקאמר אי הואי התם משמע דוקא בשאמר כלשון הזה אבל אפיך מיפך לא ואלו לר' נחמן אע"ג דאמר איפכא.


דף קה עמוד ב[עריכה]


הכא נמי דאתפיס. כלומר דס"ל לשמואל דכל כי האי גונא לא מפקינן ממונא מחזקת מרא וכן נמי בכתובות אהא דתנו רבנן שנים החתומין על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו פסולי עדות היו נאמנין והוינן בה ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ואמר רב נחמן עלה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה כלומר ואם תפס אין מוציאין מידו, ופירשנוה בפרק שנים אוחזין בארוכה.


דף קו עמוד ב[עריכה]


ושמואל אמר מקמצין. פי' הרב ז"ל נוטלין שליש מחלק זה ושליש מחלק זה וא"ת אמאי לא מצי לעלוינהו כנכסי דבר מריון ואפילו ברוחות נמי יכולין השותפין לעלות אטו מפני שלא היה כאן הפסד י"ל כיון שכבר עלו קם דינא ויעלה עם כל אחד במחצה. ויש אומר דהכי פירושה שלא יתבטל החלוקה מעיקרא ויחלוקו עוד כלם אלא לזה האח הבא ממדינת הים כגון שהיו להם שש שדות נטל זה ג' וזה שלשה וכשבא להם זה האח ממדינת הים עושים מהם שלשה חלקים שתי שדות לכל אחד ואחד אם עלה לו אחת משדות שמעון נוטלו ושמעון אחיו יעמוד בשלו ואם עלו לזה שתי שדות מחלק שמעון יעמוד שמעון בשדה אחת שלו ויקח אחת משדות ראובן אחיו כפי מה שיעלו והחלק שעלה לראובן נשאר לו ולא נתבטלה מחלוקתם אלא לאחד משני האחין ופעמים שלא בטלה כלל שעולה לבא ממדינת הים א' משדות שמעון ואחת משדות ראובן והיינו מקמצין שאי אפשר שלא תתבטל חלוקתם ואפשר שתבטל במקצת ואין אנו יודעין כיצד ולשון מקמצין משמע כפי' הראשון וכן הסוגיא אינה מתישבת לפי לשון זה.

הני תלתא דקיימי ואזול חד מינייהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת. כתב רבינו הגדול ז"ל מהא שמעינן דתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מינייהו ואיצטריך אידך מנתא דיליה דפלגי' בינייהו ויהבינן ליה מנתיה ולא נטרינן להאיך עד דאתי וכן כתב ר"ת ז"ל מדאמר ליה רבא לרב נחמן אלא מעתה וכו' שמע מינה מילתא ברירה היא בידייהו דהני תלתא אחי או תלתא שותפי דפליג תרי מינייהו בתלתא חולקי לא יכיל השלישי דלא הוי בהדייהו לבטל חלוקתם אלא עמדה חלוקתם וכל אחד יטול חלקו. והסכים לזה הרב רבי שמואל ז"ל ואייתי ראיה ממעשה דאיסור ורב ספרא דמציעא (ל"א ב') ומהנהו תרי כותאי התם וזה מוכיח כלשון ראשון שכתבנו דלשמואל קם דינא לגמרי ולפי' שני שאמרו שאין הדין עומד לשלישי הבא חלקו בזה ואומרי' שאין המטלטלין דומין לקרקעות בדין זה דבמקרקעי לא מצי אחי ושותפי למפלג בלא דעתא דמחברייהו דמצו מעלו לה בנכסי דבר מריון שאפילו ברוחות יכולין למחות והם פירשו אתקפתא דרב נחמן הכי נמי דבטלה מחלוקת הא ודאי דינא הוא שלא יבטלו אלו שבכאן חלוקתם אלא מקמצין כמו שפירשנו בלשון האחרון וזה הפי' נראה קרוב והוא רחוק שאם חלקו אותם שנים לשלשה חלקים ונטל האח חלקו בגורלו או בעילוי היאך עלה על דעת רבא לדמות זו לזו האי ודאי בתחלתן הן עומדין והרי על מנת כן חלקו ואם בשנטל האח מחלק המגיע להם לפי חלוקתן לרב ודאי בטלה מחלוקת שלא ע"מ כן חלקו אלא ודאי לשמואל קם דינא לגמרי כשם שלרב בטל דינא לגמרי והכא מאח הבא הקשה לו שכשם שהוא אינו יכול לבטל החלוק' לעלו' הואיל והם עלו אף כאן לא תבטל חלוקתן שכבר עלו הם ופריק התם כבר עלו לו לזה אבל הכא לא היה עלוים על חלוקה זו הילכך בטלה מחלוקת מהם עצמן דאמר האי כורא שקלי אבל פלגי כורא לא שקלי וכל שכן שהאח מבטל

וראי' לדברי רבותינו ז"ל, דקאמרינן עלה דאיסור ורב ספרא ומאי שנא מהא דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית דין ומסקינ' עלה צריכה בית דין הדיוטות מדקא מדמינן מילי אהדדי אלמא אלמנה מן הנשואין יפו כחה בנכסים ועשאוה כשותף שחולק בנכסים שלא מדעת דנכסי אלמנה קיימי וכדפריש לה התם והצריכוהו בית דין הדיוטות לשו' וחלוקתן חלוקה וכן בשותפין הא למדנו שאף דין קרקעות כדין המטלטלין דהא מדמו להו בגמ' ומשוו להו אהדדי.

ותו דמאי שנא מההיא דאמרינן בקדושין א"ר נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפטרופוס ובוררין להם חלק יפה וקיימא לן הגדילו אין יכולין למחות אלמא חולקין ביניהם ואין ממתינין עד שיגדלו ה"נ חולקין ביניהם ואין ממתינין עד שיבא אלא חולקין מעכשיו ביניהם ומעלין החלקים כשם שהוא יכול לעלות ע"מ לזכות ולכשיבא אין יכולין למחות דכיון שבדין הוא שנחלקו ביניהם אם יבטל חלוקתם מה כח בית דין יפה והכי דיקא שמעת' התם.

והרב רבי יהוסף הלוי ז"ל כתב דהאי מקמצין דקאמרינן הכא בשלא ערער באותה חלוקה שחלקו אחיו וכן הא דאמרינן אלא מעתה הני בי תלתא וכו' הכי נמי דבטלה מחלוקת בשחלקו אותה לשני חלקים דומיא דפלוגתא דרב ושמואל ובא לומ' שאין א' מן השנים מבטל אלא נותן קמוצו לבא אם נתרצה בו ומעשי' בכל יום דעבדי שותפי הכי בין במטלטלין בין בקרקעות ולהכי תמה רבא אי סלקא דעתך בטלה מחלוקת. ופריק התם כיון שחלקו על מנת ליתן כל אחד שלישו לבא אין חלוק' שלהם בטעו' הילכך הם אינן יכולין לבטל אבל שלישי אם לא רצה לקמץ עמהם ודאי מצי לעליונ' כנכסי דבר מריון ויפה כיון ויפה פי' לענין השמוע', אבל חלקו לשלשה חלקים קמי בי דינא לא הכריע הרב ז"ל אם חלוקתן חלוקה, ועל רבינו ז"ל נסמוך.


דף קז עמוד א[עריכה]


הכי גריס רבינו חננאל ז"ל ורבינו יצחק אלפסי ז"ל: ג' אחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם. יש שואלין אמאי נטל חלקו של אחד מהן יתר משל אחיו וי"ל בשהיה לו לזה בינונית דשעבודא בעל חוב עלה ואיכא למידק לימרו ליה להכי שקלת בינונית דאי מטרפא דלא גבית מכאן כדאמרינן גבי אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים בקמא ולא היא דהתם שאני דאמר לי' דהאי דשקלי כספי' דקיימי באפי גנב משום דלא תשתל' מינאי אבל הכא כל שכן שדעתו ליפרע מאחיו דלאו שופטנ' הוא שיפרע לבדו חובותיו של אביו אי נמי משכחת לה דטריף לה בדשויה ניהליה אפותיקי והאי לא ידע ואי נמי ידע לא מחיל כדאמרן ומשמע שאם נטל בינונית ויש לאחיו בינונית דכותיה ואתא עליה בעל חוב רצה מזה גובה רצה מזה גובה דליכא למימר הכא הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמרינן בבבא קמא פרק קמא דהתם טעמא משום דא"ל לבעל חוב מה מכר לי לוקח ראשון כל זכות שתבא לידו וכי היכי דאיהו יכול להגבותך אי זו מהם שירצ' אנא נמי אבל הכא ליכא למימר הכי אבל ודאי שקל עידית וזבורית א"ל להכי שקלי ארעא דלא חזיא לך.

ובירושלמי במסכת כתובות פרק מי שהיה נשוי (ה"ד) מצאתי כן שמואל אומ' שוחדא לדייני בשתי שטרות היוצאין על שדה אחת אי זה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין והא תני יורשים שירשו שטר חוב הבכור נוטל פי שנים יצא עליהם שטר חוב הבכור נותן פי שנים ועוד היא שוחדא לדייני רבי אבון בשם שמואל לא שניא דבין שני שטרות שיצאו על שדה אחת בין שטר אחד שיצא על שתי שדות אי זה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין ומסתברא תבע הוא את שתיהן שודא דדייני תבע אחד מהם גובה הימנו רצה מזה רצה מזה שאין ב"ד תובעין את השני מעצמן לעשות בו שודא.

ולפי גרס' זו שכתבו פירשו ז"ל הא דאמרי' לקמן רביע בקרקע ורביע במעות דרב אסי בתלת ספיקי מסתפק אי יורשין הוו אית ליה כולי חלוקי בקרקע אי כלקוחות שלא באחריות הוו ולית ליה ולא כלום והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין ואסתפק ליה נמי דילמא לקוחות באחריות נינהו לפיכך איתא להו רביע חלקו בקרקע כדין יורשין ורביע במעות כדין לוקח באחריות ופלגו מנאתיה פסיד דדלמא לקוחות שלא באחריות הוו ולית ליה ולא כלום והאי דנקט גמ' שלשה אף ע"ג דדינא נמי איתא בב' לאשמועינן בדרב תרתי דבטלה מחלוקת ואפילו מהם ואינו נכון שהרי אם לא היה כאן לחוש אלא ללוקח שלא באחריות וליורש שקיל פלגא בארעא השתא דאיכא למיחש ללוקח באחריות לא שקיל אלא רבעא הא ודאי על כרחך מחצה יורשין.

ורש"י ז"ל גריס שני אחין ופירשו דבתרי ספיקי בלחוד מסתפק אי יורשין הוו אי לקוחות שלא באחריות ורביע נכסים בקרקע או במטות קאמ' לפי שהוא היה יכול לסלקו לבעל חוב במעות ואיכא למידק לפירוש זה דהא לרב דאמר יורשין הוו בטלה מחלוק' ולא מצי לסלקו במעות אלא בקרקע ולרב אסי נמי הוה ליה למימר דשקיל ההוא פלגי מנאתה דשקיל מחמת יורשין ולא מצינו מחלוקת בזה. ועוד דהוה ליה למימר רביעא בקרקע ובמעות אי או או קתני ורביע למה לי.

ולפר"ח ז"ל קשיא נמי הא דגרסינן בבכורות (מ"ח א') גבי האשה שלא בכרה וילדה שני זכרים כאחד ומת שאינו נוטל מהם כלום ואוקימנא דלית ליה אלא חמש סלעים ודכולי עלמא אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשים ומחצה לקוחות ודכולי עלמא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות אלא הכא בחמש ולא חצי חמש קא מיפלגי ואם איתא להאי פירוש' דבתלת ספיקי מסתפק ואינו נוטל אלא רביע חלקו מחמת ירושה דילמא כלקוחות באחריות דמו התם אפי' הניח י' סלעים ונטל זה חמש וזה ה' אין לו כלום לכהן שהרי אינו נוטל אלא רביע מחמת יורשין וכיון שכן אין לו לכהן ליטול מאחד מהן אלא רביע חלקו נמצא שאין בידו חמש דהא אפילו תימא כלקוחות באחריות דמו מפסיד דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות ומחצה יורשין נמי לאו דוקא.

והדבר נכון דשני גרסינן, ורביע בקרקע לבד רביע במעות ובתרי ספיקי מסתפק דאמרי' לוקח באחריות הוא או דילמא יורש הוא הילכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ממש ולהכי פי' גמרא בלקוחות דשמואל לקוחות שלא באחריות ובדרב אסי אמר לקוחות סתם דמדקא שקיל הכי ודאי באחריות קאמר ונשאר הלוקחין.

והא דאמרינן הילכתא בכל הני שמעתתא מקמצין ואמימר אמר בטלה מחלוקת. לאו משום דבשני אחין שנטל בעל חוב חלקו של אחד איכא פלוגתא דקמוץ ובטול אלא פסקינן בהו הכי לומר דבבא להן אח מקמצין ובנטל בעל חוב לא ויתר אלא נוטל חלקו בקרקע ואי שייך ביה קמוץ כגון בג' אחין מקמצין כדרך שפי' למעלה וכך פי' רש"י ז"ל בלשון אחרון בפירושי ב"ק שלו ואין דברי הרב רבי שמואל ז"ל על זה קושי' כלל. ואי קשי' למה להו לסלקו לאח במעות יתנו לו מעות והוא יסלקנו עדין לבעל חוב דהא קיימא לן שומא הדרא לעולם משכחת לה בדזבנ' אורחא דלא הדרא ועוד שאם לא רצה זה האח אלא רוצה הוא לחזור ולחלוק עם אחיו אין כופין אותו בכך ולא הפסיד אלא דנין אותו בדינין הללו.

והילכתא בטלה מחלוק'. דיורשין הוו, משום דאמרינן יש ברירה, כך פי' הרב ז"ל. ואשכחן נמי דמאן דסבר לקוחות הוו סבר אין ברירה כדמפורש בכמה דוכתי בגיטין ולפיכך אומרים דהכי הילכתא בכל מקום דיש בריר' והכי מוכח בנדרי' (מ"ו א') דאמרי' הלכה כר"א בן יעקב דאמר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וטעמיה משום דאית ליה ברירה וכדמפ' בב"ק (נ"א ב') וסוגיין בתלמוד' הב, דאקשי' בתמורה גבי הממיר עשרה טלאים בתשעה טלאים ואחד לכלב כולן אינן מומרין ואקשינן ונברור חד דגבי כלב אלמא אית ברירה.

וקשיא ליה לר"ת ז"ל הא דאמרינן במסכת ביצה (ל"ז ע"ב) דר' הושעיא אומ' יש בריר' ומקשו עלה דידיה אדידיה ומסיק לר' הושעיא בדאורייתא אין ברירה בדרבנן יש ברירה ואפסיקא הילכתא בגמ' בהדיא כר' הושעיא אלמא בדאורייתא אין ברירה ומפרקינן דלא איפסיק' הילכתא כר' הושעיא אלא בעיקר מימריה דהתם דקאמר יש ברירה לאפוקי ממאן דאמר אפילו בדרבנן אין ברירה אבל במה שאמ' ממילתא אוחרי בדאוריית' אין ברירה לא איפסיקא הילכתא התם והוא הדין דבאורייתא נמי יש ברירה.

וקשיא ליה נמי מדרב אסי, דהכ' מספק' ליה אי יורשין הוו או לקוחות והתם במס' גיטין (מ"ח א') אמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירי' זה לזה ביובל ומפרקי' רב אסי לחוד ורב אסי לחוד וההיא רב אסי אמרה אי נמי לדידיה מספק' ליה ולרביה פשיטא ליה והתם משמיה דרבי יוחנן אמרה.

ורבינו [תם] ז"ל אמר שהלכה בכל מקום דבדאוריית' אין ברירה ובדרבנן יש ברירה כדאיפסיק' בגמ' דרבי הושעיא ומכולא מילתא פסקו כותיה בברירה ואמרינן בקדושין (מ"ב ב') א"ר נחמן האחין שחלקו לקוחות הן וקיימ' לן כר"נ בדיני ולא קשיא דרב אסי דודאי פשיט' ליה דלקוחות הוו אלא דמספק' ליה אי לקוחות באחריות הוו או כיורשין דמו לענין זה שעל מנת כן חלקו מתחלה שאם יטרף חלקו תבטל חלוקתן וכן הא דאמרינן בדרב יורשין לאו דוקא אלא כיורשין בענין זה קאמר אבל להפריש בין לשון לקוחות ללשון זה הזכירו יורשין ומשום הכי אמר רב בטלה מחלוקת דלגבי הא מילתא כיורשין דמו ולאו משום דיורשין ממש הן דהא לית לן ברירה ורב נמי בדאוריית' ליה ליה ברירה וראיה לדבר דהא איתמ' בפ' המוכר את הבית דרב דאמ' יש להן דרך זה על זה אזדא לטעמיה דאמר מוכ' בעין רעה מוכר. אלמא לקוחות הן והא דקיימ' לן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר זה נכנס לתוך שלו לאו מטעמיה אלא משום דויתור במודר הנאה שרי ולי נראה משום דויתור מות' מן התורה במודר הנאה אבל מדרבנן ודאי ויתור אסור ויש ברירה בדרבנן. ור"ח ז"ל כתב עלה בפרק הפרה דקיימא לן כרבנן.

וההיא דבמסכת תמורה (ל,ב) דאקשינן ונברר חד לגבי כלב תיובתא הוא דאותיב והכי קאמר תיקשי למאן דאית ליה ברירה ולאו דסמכא הוא וכי האי גונא איכא בתלמודא תיובת' ולאו אליבא דהילכתא וחדא מיניה בכתובות גבי ההיא דתנן יצאת בהינומא וראשה פרוע ואמאי ליזיל בתר רוב נשים ורוב נשים בתולו' נשאות ואע"ג דקיימא לן אין הולכין בממון אחר הרוב ולא קשיא אלא לרב ולית הילכתא כותיה והקשו אותה סתם כלומר לרב דאית ליה תקשי.

והקשה הרב ז"ל, השתא קיימא לן בדאורייתא אין ברירה, וקיימא לן נמי כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש דהא לא משכחת דתיתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון כדאמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש וכו' בגיטין (מ"ז ב') ופריק דשני בכורים דגלי בהו רחמנא דקנין פירות כקנין הגוף דמי לענין בכורים דכתיב ולביתך ודרשי' ביה מלמד שאדם מביא בכורי' על נכסי אשתו ואע"ג דלית ליה אלא אכילת פירות וגמרי' מינה לענין בכורים בכל אדם והיינו דכי פסיק ביבמות (ל"ו א') הילכתא כריש לקיש בהני תלת חדא הא דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מייתי ההיא דבפ' יש נוחלין ולא מייתי ההיא דבפ' השולח דאתמר לענין בכורים דגבי בכורים לית הילכתא כותיה ואי קשיא נמי הא דאמר רבא בפ' השולח קרא ומתניתין מסייע' ליה לר"ל ורבא גופיה ס"ל בקדושין האחין שחלקו לקוחות הן וא"כ רבא היאך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש אף בזו יש להשיב דמסייען ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בשא' כל הדברים חוץ מן הבכורים משום דכתי' ולביתך. וי"א דאף על גב דאמר קרא ומתני' מסייעא ליה לא סבירא ליה הכי כדאשכחן במציעא דאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא ליה לריש לקיש ואפילו הכי קיימ' לן דבר תורה מעות קונו' כר' יוחנן ועוד קשיא נמי דר' יהודה דאמר בפרק חזקת קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובפ' מרובה ובמקומו' אחרי' אמרינן דשמעי ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה וכיון דלית ליה ברירה על כרחך האחין שחלקו לקוחות הן והיכי משכחת לה דמייתי בכורים אלא חד בר חד אלא שמע מינה שאני דין בכורים והא דאמרינן בגיטין לעולם רבי יהודה ור"ש סבירא להו קנין פירו' כקנין הגוף דמי ור' יהודה ודאי שמעי' ליה דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בפרק חזקת (בבא בתרא נ"ז ב') דחייה היא לומ' מהא לא תפשוט ומיהו האי טעמא דאמרן דשאני בכורים לא דייק ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ו ב') אקשינן והא איפליגו בה חדא זימנא ולא מפרקי' בכורים שאני דגלי בהו רחמנא ובמציעא מייתי ראיה מבכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה אלא אי איכא לאיפלוגי הכי הוא דאיכא לאיפלוגי דבענין האחין יש ברירה משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל מה שאין אתה יכול לומר כן בבכורים של מוכר שדהו לפירות וזהו הטעם המפור' בגמ' עוד י"ל דאפילו למ"ד אין ברירה בעלמא והאחין שחלקו לקוחות הן אין מחזירין זה לזה ביובל דירושה לא אמר רחמנא דתהדר ואע"פ שהוא כמכר לא אמרה תורה חזר במכ' זה וקנין הגוף הוא ומביא בכורים ולא מצית מי שאמר מחזירין אלא דרבי יוחנן בלחוד וזהו הטעם שרמוז בגמ' בגיטין כ"ה א' ועיקר הוא. מה שפי' ר"ת ז"ל בההיא דאמר רב אסי התם האחין שחלקו לקוחות הן מחזירין והכ' מספקא ליה דכיורשין דמו. יש שמשיבין בה מהא דאמרי' בבכורות (מ"ח א') ודכ"ע אית להו דרב אסי דאמ' מחצה יורשין ומחצה לקוחות ומלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות משמע דיורשין גמורי' הן שאם הן לקוחות היאך גובה מהן כלל ואינה קושיא דאפשר כיון דע"מ כן חלקו שאם יטרוף חלקו של אחת תבטל חלוקתם נמצא שאינן לקוחות לגבי בעל חוב שלא לקחו אלא אם לא יצא עליהן בעל חוב אי נמי י"ל הא דידיה הא דרביה אי נמי חד מינייהו רבי אסי בר מערבא תלמידיה דר' יוחנן ומיהו אנן מיהא דפסקי' בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו ואית ברירה אלא משום דכיורשין דמו לענין זה ועל כרחך אתה אומר כן דהא ר"מ אית ליה ברירה כדתני' הלוקח יין וכו' ומפורש בגיטין ובעירובין ובכמה מקומות אחרי' בתלמוד וסוגיין בדר' יהודה דלית ליה ברירה ואיכא דאמרי דאית לי' ברירה אבל דכ"ע מפשט פשיט לי' והתם בבכורות אמרינן דרבי מאיר ורבי יהודה תרוייהו אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו אלא שמע מינה שאין דין האחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף תלוי בדין ברירה אלא מילת' דטעמא הוא מר סבר על מנת כן חלקו ומר סבר לא חלקו אלא ע"מ כן. והקשו עוד הכא אמר שמואל לקוחות הוו אלמא אין ברירה ובגיטין (ע"ה ב') אתקין שמואל בגיט' דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי לא יהא גט שמע מינה יש ברירה אפי' בדאוריית' דלמאן דלית ברירה פסול כדמוכח' שמעתא התם ותו דבביצה (ל"ו ב') גבי חבי' של שני שותפין דאמר שמואל אפילו חבית אסורה אלמא לית ליה ברירה וי"ל שאני היכא דפריש מהיכא דלא פרי' דהתם אמר בהדיא אם מתי אם לא מתי.

ומיהו לא דאיק מהא דאמרינן בב"ק (ס"ט א') גבי צנועין שאומרים כל הנלקט מזה היום מחולל על מעות הללו א"ה למאן דאית ליה בריר' מחולל ולמאן דלית ליה ברירה לא ובמסכ' גיטין בפ' כל הגט כתבתי' בס"ד זיל קרי התם, ועדיין אני צריך לעיין בדברי רבינו הגדול ז"ל.


דף קז עמוד ב[עריכה]


האי ארע' תשעין ותלת' ותילתא שויא. יש מקשים אדרב' נימא האי ארעא תמנין ושית' ותרי תילתי שויא והאי דקא מנה קא טעי תליסר ותלת' לקמיה והאי דקאמר עשרין טעי תליסר ותלתא לאחוריה ובדין הוא דאי בעי לי' לגרועי טפי אלא סבר מסתאי דקא גרע כולי האי אתבראי ואיכא למימר דגרועי קא גרע ולא מסתפי מחברי' אבל להוסיף הוא בוש והם אמרו היכי אפשר לומר כן השתא אלו הוו תרי חד אמר מנה וחד אמר תלתין הוה פלגינן בינייהו ואמרינן האי ארעא מאה ועשר שויא השתא דאתא חד וקא גרע ואמ' עשרין היכי עדיף וא"כ היכי מצי' לאקשויי אדרבא האי ארעא מאה ותליס' ותלתא שויא וטעו בזה דאי הוו תרי לא פלגי' בינייהו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה והשתא אזלינן בתר רוב דעו' ועוד דתרי ולא כלום הוא שאין יורדין לשום פחות מג' ואם אמר נמי כדשימי על דרך תרי עד דאמרי תרי וכ"ש היכא דאמר כדאמרי תרי, ואין זה צריך לפנים.

ולי נראה דגבי יורדין לשום יד בעל הקרק' על העליונה ומעלין אותה בכל מה שיכולין לעלות והיינו דאקשינן אדרבא לעלויי והא דקא מתרץ נקוט מיהא תרי קמאי דמתורת מנה לא מפקי משום דקים להו לאינשי בין מנה למיות' ממנה טפי ממאי דקילהו בשא' שומות משו' דדייק איניש בין מנה ליות' ממנה והכי דייק לישנא דקאמר' תור' מנה ולא קאמר' בהדי נקוט דקמאי דמפחתי, וזה שלא כפי' הרב רבי שמואל ז"ל, ולפי זה נסתלקה מעליך הקושיא שהקשו למעלה.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרמב%22ן_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_ז&oldid=1051662"