לדלג לתוכן

חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.


מתני': האב את הבנים והבנים את האב. איכא למידק כיון דתני האב את הבנים נוחלין ומנחילין אמאי איצטריך למיתני הבנים את האב ואיכא לתרוצי דבנים את האב מיות' למשמע מינה בן ולא בת לקדם כדאיתא בגמ' מנא לן וכו'. טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם.

ואיכא למידק הרי בני אחות דלא מייתר כלל ושמעינן מינה בגמ' בני אחות ולא בנות אחות. וכי תימא דלאו ממתני' שמעינן הכי אלא מדתנא בהדיא בני אחות ולא בנות אחות דהא ליכא למימר חדא דברייתא ממתני' קא דיק' הכי. ותו דאמרינן בגמ' לקמן לא מיתוקמ' מתני' כרבי זכריה בן הקצב וכו' וא"כ ברייתא היא דליכא לאוקמה כרבי זכריה אבל משנתנו שפי' מיתוקמא כוותיה אלא שמע מינה ממתני' דייקינן הכי בני אחות ולא בנות אחות. ואיכא למימר מכיון דבעי למיתני בסיפ' אחי האם לא הוי למיתני בני אחות אלא למידק נמי ולא בנות אחות נמי.

ואיכא דאמרי דכיון דבני' דקתני ברישא מיתר בן ולא בת כל היכא דתניא במתני' בן דוקא הוא דהא בן דרישא דוקא הוא ואע"ג דבני אחות דסיפא לא מיית' ואחי האם דסיפ' הוא דמית' אלא דצריך למיתנייהו דתנ' אשה את בנה ואשה את בעלה. ואיכא דאמרי נמי דאלו הוה תני האב את הבנים לא הוה לן למידק ולא בנות דהא נוחלין קאמר כלומר שהאב נוחל את הבן ובודאי הוא הדין שנוחל את הבת וכיון דאנוחלין דפתח ביה תנא ליכא למימר ולא בנו' לא דייקינן הכי אמנחילין.

ו (כי) איכא דקשי ליה אמאי לא תנא אחי האב דכתיב בפרש' וניחא לי' דממשמוש נחלה נפק' לן אחי האב שהרי ממשמשת עד ראובן ותודה בה והרי אחין מן האב דנפקי לך נמי ממשמוש נחלה וקתני וניחא לן אי לא תנא אחין מן האב לאשמעינן מינה משמוש נחלה אלא מאחר דתנא האב את הבני' ואחין מן האב הרי בכלל זה יש אחין מן האב.

ואי קשיא א"כ דממשמוש נחלה ידעינן אחי האב אחי האב דכתב רחמנא למה לי הא ממשמוש נחלה שמעינן להו. ואיכא למימר אי לא כתב רחמנא אחי האב משמוש נחלה למעלה לא ידעינן דהא אב לא כתיב' בהדיא ואחין י"ל מכח עצמ' הן באין ולא מכח אב אלא למטה הוא דנפקא לן מדכתיב ובן אין לו עיין עליו אבל למעלה לא ידעינן וכתב רחמנא אחי האב אבל במתני' ליכא למימר הכי. ועוד דתני והדר מפ' משמוש נחלה לקמיה אי נמי איכא למימר דכיון דכתיבי אחי האב בקרא בהדי' לא קתני מה שאין באחין דלא כתיב בהדיא אי מן האב אי מן האם ואם גופיה מדרש' אתי והא דקיימא ליה לתנ' דאב יורש את הבת ולא קא מפיק ליה מקרא משום דפשיט' ליה דמאי אולמיה דאב בנכסי הבן מבת אדרבה יפה כחו בבת שכן זכאי בכסף קדושי' ורשאי למוכרה לשפחות ושאר הדברים.



גמ' יכול יהא קודם לבן. דקראי שלא כסדרן כתיבי ושרי' להאי לשארו ואפי' מקמי' בן.

ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. כלומר איפוך אנא ואיכא דקשיא והא בהדיא כתיב דקדם בן ובת לאח וכי תימא קראי שלא כסדרן כתיבי הא עד השתא לא קא סלקא דעתך ההוא טעמא דקראי שלא כסדרן כתיבי לא קשיא דאיכא דכותיה בתלמודא טובא דמעיקרא פשיטא ולבסוף מיבעי לי' כדי לפרשה בהדיא ומיהו אפסוקי קראי כולי האי לא אמרינן לקמן אלא בשארו לחוד דשרינן ליה מקודם מקומו משום שאין הכתוב מפ' בו אחר מי בא אבל בן ובת קודמין לאח קרא בהדיא הוא.

והרב רבי אברהם בר רבי דוד ז"ל פי' הכי, מה ראית לרבות את הבן שיהא קודם לאב ולהוציא את האח כלומר שהאב קודם לו אנא אמינא אפילו אח קודם לאב דמאי רבותיה דבן מאח.

מרבה אני את הבן שיהא קודם לאח שבן קם תחת אביו וכו'. מה שאין כן באח ולא באב.

אדרבה מרבה אני את האח. שיהא קודם לאב, ולאו אדרבה יותר מבן קאמר אלא אדרבה יותר מאב, כמו שהבן קודם כך האח קודם ושקולין הן ויבאו שניהם דהא אח נמי קרוב הוא שכן קם תחת אחיו ליבום מה שאין כן באב כלום יש יבום אלא במקו' שאין בן הא יש בן אין יבום וכיון שלא מצינו כח באח שיקום תחת אחיו אלא במקום שאין בן לכך רביתי את הבן מן הקרוב ואין אני מרב' אח בכללו נמצא אביו בכלל שארו ואין קודם לו אלא הקרוב שהוא קרוב מכל צד דהיינו בן וזה קרוב ללשון הרב ז"ל ומתוקן ממנו.

וקשיא לן, והא על כרחין אח קודם לאב לא אפשר דאי הכי אב אינו קודם אלא לאחי האב ולא צריכי קרא כדאמרי' בסמוך ואפשר דקושיא היא היאך הכתוב אומר כן ולא דייק כלל.

ויש מפרשי' דה"ק: אימא כשם שאב קודם לאח כך יקדו' לבן ואי אפשר לומר כן דא"כ הקרוב מאי אהני לי'.

ואני שמעתי דהכי פירושה: ודאי כי איכא בן ואח בן קודם לאח וכי איכ' אב בן ואח נימא שהאב קודם לבן וכל שכן לאח שהוא נדחה מחמת הבן אבל כי איכא אב ואח נימא שהאח קודם שזהו שאמר הכתוב הקרוב קרוב קודם נמצא בן ואב לחודייהו אב קודם אב ואח לחודיה אח קודם והטעם לפי שבמקום שאין בן ראוי האח ליבם הילכך אע"ג דליכא יבום יפה כחו שהוא דוחה את האב אע"פ שאין הבן דוחה אותו ואמר ליה הא לא אפשר הואיל ומצינו שהבן קרוב יותר מן האח שאין לו קורב' אלא מחמת הבן שאין לו אי אפשר לומר שיקדום האב לבן והאח יקדום לאב שאם תאמר האב דוחה לבן כל שכן שידח' את האח ואי אפשר שיקדים לכולן. ועל כרחך האי קרוב קודם מבן הוא דקאמר רחמנא.

(לשון אחר:) ומה ראית לרבות את הבן משום הקרוב ולהוציא את האח משום שארו והלא בשניהם מצינו קורב' שקודמין בה לכל אדם והקרוב בשניהם הוא נדרש וכיון שאי אפשר לומר כך שאלו כן אין האב קודם אלא לאחי האב ולא צריך קרא לא תדרוש בן הקרוב להביא אחר אלא הכי קאמר רחמנא ונתתם את נחלתו לשארו שהוא קרוב ולהקדימו לשניהם בא הכתוב שאם משום שארו לא היה קודם אלא לאחד מהם וקא מהדר להקדי' האב לבן אי אפשר שהרי הוא קודמו ליעידה ולשדה אחוזה ובדידיה הוא דקרינ' ביה הקרוב אדרבה באח קרינ' ביה הקרוב שהוא קודם לכל אדם ביבום ואי מן הדין הוא ראוי לקדום לאב וכיון שלדרו' בן אי אפשר על כרחך שארו שהוא הקרוב קאמר רחמנא ולענין ירושה כלום יש יבום הילכך דרשינן הקרוב בן שיש לו צד קריבות שאין אדם קודמו בה כגון יעידה. והדר מקשי גמ' למה לי לתנ' למידק כולי האי ואימ' הקרוב היינו אחין דכל שהוא קרוב מאב משום קרוב אמר רחמנא דקדים ליה וכו'.



יעדה דבת לאו בת יעדה היא שדה אחוז' נמי מהאי טעמא דקיימ' ליה לתנא. פי' הרב ר' שמואל ז"ל מהאי טעמא דכלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום ומהאי טעמא איכא למימר דבת נמי איתיה בשדה אחוזה ובמסכת ערכין (כ"ה ב') אמרינן משום דקאמר קרא מכר את השדה לאיש אחר כל שהוא אחר במקום בן ובת נמי כא' דמי הילכך הכי נמי מפרשינן הכא שדה אחוזה נמי מהאי טעמא הוא דקיימא ליה לתנא כלומר משום דקדים בן לבת בנחלה דמשום הכי אמרינן דבת נמי אחד הוא כלומר כאחד דמי גבי נחלה שהבן קודם לה אבל אי לאו הכי בת נמי קיימא במקום אב בשדה אחוזה דהוה אמינא בן ובת כי הדדי נינהו. ודאמרינן לענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לא מצינו מפורש מניין וי"א מדכתיב ולא ימחה שמו פרט לזה שאין שמו מחוי. והרב ר' שמואל ז"ל כתב לקמן מאין לו עיין עליו ואינו נכון דמהתם לא משמע אלא בן הבן ובת הבן ויוצאי ירכו של בן אבל בת המת אינו בכלל זה העיו' וכתוב בחידושינו במסכת יבמות.



קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום. פי' ר"ת ז"ל משום דשלש שותפין יש בו באדם אביו ואמו והקדוש ברוך הוא נותן כנגד שניהם כדאיתא במס' נדה (ל"א א').

ואיכא דמפ' משום הסגר שני דמצורע שהיה בדין שתהא כמצורע מוחלט והסגר אחד דהיינו י"ד יום והכי משמע בברייתא באבות דתני' אלא בשביל כבודך מוחל לך על הסגר שני.

ובמדרש, קל וחומר למלך ולכהן גדול י"ד יום ואין טעמו של ר"ת ז"ל במלך וכהן גדול ועוד דאי הכי אמאי אמרי' בהו דיו לבא מן הדין להיות כנדון והלא דין הוא דנימא לשכינה י"ד לפי חשבון חלק שותפות, ואף הפי' האחר לא נראה לי.

אלא כך דרך הלשון לכפול בכל מקום ומה יעשו בזו שאמר במכילתי' כי תקנה עבד עברי להבי' את הגר דברי רבי אליעזר רבי ישמעאל אומר אינו צריך אם ישראל עובד הגר לא יעבוד עם ישראל שש אף הגר יעבוד שתים עשרה אמרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה הישראל עובד שש אף הגר עובד שש.



דזבן מזבן. וקשיא אי הכי למה לי קראי כלל איכא למימר לאו לאשמועינן דין ירושה אלא בכבודן ועשרן של צדיקים שקנו מעצמן משתבח קרא לומר שהצליחם הב"ה ואכלו פירות בעולם הזה אבל בדנפלו להם בירושה ליכא למימר אלא א"כ אשמעי' מידי דמאי רבותא, ועוד דאי לספור דברים בעלמא הוה ליה לספר הכל ולומר נשא אשה פלונית ומתה וירש ממנה כך.

פנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת. ומיהו מצי אמר פנחס ירש אמו ויאיר דזבן מזבן איכא למימר כיון שחוזר ביובל לא הוה משבח ליה קרא דהא לאו דיאיר נינהו שאינו יכול לעשות מהן מה שירצה ולא יקבור מתו ולא היה אמר קרא ויהי לו ואמר פנחס והוא הדין ליאיר.

והרב רבי שמואל ז"ל כתב דמעיקרא נמי מצי למימר דילמא תרוייהו ירשו וסיפור דברים בעלמא הוא אלא דעדיפא מינה קא מקשי ליה דלא מיירי כלל ביורשה אלא דזבני אי שדה חרמים.

שדה חרמים. פי' הרב רבי שמואל ז"ל שדה המת המתחלקת לכהנים ביובל והשיבו עליו דתני' בסדר עולם עשרים ושמנה שנים פרנס יהושע את ישראל בו בפרק מת אלעזר והם לא מנו שמטות ויובלין אלא לאחר שבע שכבשו וז' שחלקו הא אין עליך לדון בלשון האחרון אלא בלשון הראשון שאמר שדה חרמים ממש שהוא לכהנים.

גירסת הספרים כך היא: בין למ"ד בהסבת הבן בין למ"ד בהסבת הבעל סוף סוף הא קא מתעקר' נחלה משבטא דאמה לשבטא דאבא. ופירשו בה בעיא בעלמא היא דקא בעי אביי מרב פפא היכי אמר רחמנא לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה ולא תסוב נחלה הא מתעקר' משבטא דאמה לשבט' דאבא וכי מנסב' למשפחת אביה מאי הוי.

ואמר ליה שאני התם שכבר הוסבה כלומר על ידי זאת הבת שיורשת שני מטות והיא מתיחסת על שבט אביה.

ואמר ליה שכבר הוסבה לא אמרינן, כלומר מה שעשו עשוי אבל מכאן ואילך נעשה לה תקנה כדי שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה.

ויש שגורסין ולמאן דאמר בהסבת הבן סוף סוף הא מתעקר' נחלה משבט' דאמה לשבט' דאבא. ופירשו אביי כתרוצי קושיאן דרב פפא אתא והכי קאמר ואי אמר' בשלמא קראי בהסבת הבעל אבל בהסבת הבן לא קפיד רחמנא וזהו שאמר לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה שהרי לא נעקרה נחלה על ידי זאת הבת דהא לא קפיד רחמנא בהסבת הבן שהבן נמי ירך אמו הוא אלא אי אמרת דבהסבת הבן נמי קפיד רחמנא הא מתעקר' נחלה על ידי זאת הבת דירתה שני מטות ומה תקנה יש לה כדי שלא תעקר נחלה משבט' דאמה לשבטא דאבא והיאך אמרה תורה ולא תסוב דאלמא אין כאן הסבה כלל.

ופריק רב פפא דילמא שאני התם שכבר הוסבה כלומר לא אמרה תורה לא תסוב הנחל' כלל אלא שלא תגרום הסבה אחרת שזו כבר הוסבה משבט האם על ידי זאת הבת היורשת שני מטות ומתיחסת על שבט אביה אבל הקפידה תורה שנעמיד הנחלה באותו השבט שכבר זכה בה ולא תסוב למטה אח.

ואמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן, כלומר משמעות הפסוקים שנעשה לה תקנה כדי שלא תעקר לא משבטא דאמה ולא משבטא דאבא אלא שמע מינה בהסבת הבן לא קפיד רחמנא.

ואמר ליה רב יימר לרב אשי ולאביי מי ניחא כי ס"ד נמי דירת בעל וקראי בהסבת הבעל אבל בן לא קפיד רחמנא משום דירך אמו הוא ונמצא שעדיין הנחלה אף בחזקת שבט האם וצריך אתה להעמידה בחזקת אביה ואמה ולא תנשא אפילו לשבט אביה שהרי מכל מקום הרי נתעקרה נחלה משבט' דאמה לשבטא דאבא כשירשנה בעלה שהוא משבט אביה.

ופריק רב אשי דהכי קא קשי' ליה, אי אמרת בשלמ' בהסבת הבן לא קפיד רחמנא ניחא אם תנשא מכאן ואילך לבן גילה כלומר דאביה משבטא דאבוה ואימיה משבט' דאימא אלא א"א דבהסבת הבן לא קפיד רחמנא הא מתעקר' נחלה ע"י זאת הבת ולית לה תקנתא ורב פפא שני ליה שאני התם שכבר הוסבה כלו' מה שעשה עשוי אבל מכאן ואילך נעשה לה תקנה כדי שלא תעקר נחלה, כך שמעתי בשם הרב אב בית דין ז"ל.

(פנים אחרות): אביי לפרוקי קושיא דרב פפא אתא והכי קאמר ליה אי אמרת בשלמא בעל ירית ורחמנא לא קפיד בהסבת הבן ניחא דמנסבינן לה לגברא דאבוה משבט' דאבוה ואמא משבטא דאמא אלא אי אמרת בהסבת הבן נמי קפיד רחמנא כי מנסבת לה לגברא דאבוה משבט' דאבוה ואימיה משבטא דאימא מאי הוי סוף סוף הא מתעקר' נחלה משבטא דאמא לשבטא דאבא ביד זאת הבת וביד בנה ואי זו תקנה יש לה.

(דאמר) [ואמר] ליה רב פפא שאני התם שכבר הוסבה כלומר אין דנין אפשר משאי אפשר דהיכא דלא אפשר לא קפיד רחמנא אבל מכאן ואילך עבד רחמנא תקנת'.

ואמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן, כלומר הואיל ובכאן לא אפשר לא עבד רחמנא תקנתא לחצאין.

ואמר ליה רב יימר לרב אשי מה היתה דעתו של אביי שטועה רב יימר בדבריו עד שבא רב אשי ופי' לו.

טוב מזה ומזה כתוב בתוספות חכמי' הצרפתים ז"ל, סוף סוף הא מתעקר' נחלה משבטא דאמא לשבט' דאבא כיון דקרא בבת היורשת שני מטות שאמה כולה משבט שמעון ואביה מראובן היאך יש לה תקנה מהסבת הבן והרי אפילו אתה משיאה לבן גילה שאביו משבט אביה ואמו משבט אמה מכל מקום הבן אין אמו משבט שמעון כולה כמו אם אשה זו ואינו נקרא מאותו השבט כל כך ונמצאת נחלת שמעון נעקרת והולכת וכיון שאמר הכתוב ממטות ולא תסוב משמע דעביד תקנה אפילו לחלק העם ושמע מינה קרא לאו בהסבת הבן כתיב שאין לו תקנה ובהסבת הבעל משתעי קרא שיש לה תקנה בבעל כיוצא בה לגמרי.

ואמר ליה רב פפא לעולם בבן, ואף ע"פ שיתיחס על שבט אביו שהוא שבט ראובןבת זו נמי מתיחסת כן וכבר הוסבה נחלה זו על ידה ואינה צריכה לינש' אלא לאחר משבט אביה.

ואמר ליה שכבר הוסבה לא אמרינן, שאם כן למה אמר הכתוב בת יורשת שני מטות ולא תסוב על כרחך לעשות תקנה לשני המטות אמר כן וזה אי אפשר אלא בהסבת הבעל ודברי רב יימר פירוש הן ומכל מקום איפריקא קושייה דרב פפא וכן אתה יכול לפרשה למי שגורס בין למאן דאמר בהסבת הבן בין למאן דאמר בהסבת הבעל לומר שאביי בא דרך הקושי' לו' היאך אפשר לתקן שבט האם לגמרי אלא בבעל כיוצא בה לגמרי ובהסבת הבעל ולא הבן.

ולדברי כולם ז"ל אני תמה, לאביי דאמר שכבר הוסבה לא אמרינן הרי תעקר נחלה בירושה שנייה דכי מנסבי' ליה לגברא דאבוה משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימא אי מית ליה בלא בנים הרי אחין מן האב או אב ואחי האב יורשים אותו ואי נימא שכבר הוסבה לעולם נכסים בחזקת אותו שבט וללשון התוספות י"ל שלא הקפידה תורה אלא בהסבת בעל לפי שמשעה שנשאת נכסים בידו שאשה ברשות בעלה והוא נמי יורש אבל לבן ולאחין לא חששה תורה לפי שאין לה תקנה לזו היורשת שני מטות ועוד דלאחר זמן היא באה להם וכן יש לדחוק לפי לשונות הראשונות שאין קפידא אלא בירושה ראשונה אבל ביורשין שניים כגון אחין לא חששו לפי שאי אפשר ביורשת שני מטות.



יש שגורסין כלשון הזה: תניא בהסבת הבן תניא בהסבת הבעל. תניא בהסבת הבן ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בהסבת הבן וכו' כשהוא אומר ולא תסוב נחלה ממטה למטה הוי בהסבת הבן הכתוב מדבר. והך ברייתא אתיא כמאן דאמר (כתובות פג,ב) בעל לא ירית וקראי בהסבת הבן ותני' אידך איפכא ואתיא כמ"ד בהסבת הבעל הכתוב מדבר אבל בהסבת הבן לא קפיד רחמנא דירך אמו הוא ובעינן בגמ' דכולי עלמא מיהת ממטה למטה אחר בהסבת הבעל הכתוב מדבר כלומר דבהך פסוק' פשיטא להו טפי ובאידך לא פשיט להו אי בהסב' הבן אי בהסבת הבעל לברייתא קמייתא וכל שכן לבתריית' ואין גרס' זו עולה כהוגן וגרסת הספרי' אינה מחוורת לפי שבשתיהן הסבת הבן והסבת הבעל והוה לן למימר מעיקר' תני' בהסבת הבן ובהסבת הבעל.

אין לך בהן גירס' נכונה אלא גרסת הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, קמייתא תניא בהסבת הבן ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה בהסבת הבן כשהוא אומר למטה אתר הרי הסבת הבעל אמור. תניא בהסבת הבעל ממטה אל מטה בהסבת הבעל כשהוא אומר למטה אחר הוי בהסבת הבעל הכתוב מדבר ופליגן בדאביי ורב פפא דלעיל.



אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדרב יהודה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דבעינן כדרב יהודה ואין דנין אותם אלא ביום וא"ת בלאו דרב יהודה נמי בעינן כדקיימא לן שני' שדנו אין דיניהם דין וקיימא לן תחלת דין ביום. איכא למימר סלק' דעתך נחלה חלוקת שותפין בעלמ' הוא ובתרי סגיא קמ"ל.

שלשה שנכנסו לבקר את החולה וכו'. כתב הר"ר שמואל ז"ל, דוקא שנכנסו לבקר אבל נכנסו להעיד כגון שזמנום לעדו' הוו להו עדות ואין עד נעשה דיין וגמר לה מדאמרינן במסכת מכות הכי אמרינן להו והכי אמרי' להו למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון אי למיחזי אתיתון מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש אי לאסהודי אתו עדותן בטלה דהוו להו עדים וק"ל הכי דהא רב נחמן פסק הילכתא הכי בגמ' התם ה"נ דלאסהודי אתו הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ואף על פי שאחרים העידו בפניו דכמאן דאסהיד בבי דינ' דמי דשוב אין עד נעשה דיין לעולם.

והא דתנן במס' ראש השנה (כ"ה ע"ב) ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן אצל היחיד ושמעת מינה דעד הרואה כשר כשאחרים מעידין בפניו ואף ע"פ שהוא עד דהא אוקימנא בשראוהו בלילה לא קשי' דהתם לאו לאסהודי כוונו מתחלה וכיון דאיכא אחריני לאו עד הוא ודמי כמאן דאת' למיחזי ולאו לאסהודי דכל חד וחד לאו עדות גמור הוא דסבר חבראי מסהדי עלה, ואמר הרב שכך דעת הרב רבינו שלמה ז"ל זקנו.

וזהו שאמר הרב ז"ל דקיימ' לן כר' דאמר אמרינן להו אי למיחזי אתיתון אי לאסהודי אינו נכון, דהא לרב יהודה קאמר' ורב יהודה אמר התם הלכה כר' יוסי דאמר בדיני ממונות מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש אבל נראה שלא נחלקו ר' יוסי ור' אלא בנמצא עד אחד קרוב או פסול דר' יוסי סבר ודאי למיחזי אתא ולאו לאסהודי כיון דפסול הוא ור' סבר שיילינן להו אבל בעדים הראויין להעיד מכיון שבאו להעיד נעשו עדים דמדר' נשמע לדברי הכל.

ויש מי שחולק ואומר לעולם נכנסו ביום כשרין לדון על פי עצמן כלומר על מה ששמעו אע"פ שאין שם עדים אחרים שעד הרואה כשר לדון בדיני ממונות ואין זמונו לעדות פוסלו מתורת דינו וההיא דאמרינן במסכת מכות אי לאסהודי אתיתון בשהעידו קאמר והכי אמרי' להו לאסהודי אתיתון מתחלה להעיד בדבר לפני בית דין כוונתם מתחלה וכיון שהעידו פסול דהוה ליה כעד המעיד ופסול ופוסל לא שנא דיני ממונות ולא שנא דיני נפשות או דילמא למיחזי אתיתון ולא כוונתם מתחלה לשום עדות ולא נצטרפתם עם הכשרין כלל ואע"פ שהעידו וההיא דאמרי' בקמא (צ"ב) גבי סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דאמר ר' עקיבא כלם נעשין עדים ואין עד נעשה דיין ור' טרפון סבר מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין הא אוקימנא בשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום לר' טרפון כולן נעשין דיינין ור"ע פליג בדיני נפשות אבל בדיני ממונות כשר ומעשים בכל יום בקדושין וכתובות דמכנפי קרובי' ורחוקי' ולא פסלינן סהדותייהו דרחוקין ומקיימין עדות בשאר ואפשר לומר שכל זמן שלא באו לבית דין מסתמא הקרובין לא כוונו להעיד והתם מפני שבאו לבית דין הם צריכין לישאל אלא שאינו מנהג אלא לזמן שם שנים כשרים להיות עדים ולא השאר.

ורבינו נ"ר אמר דודאי אי איכא סהדי אחריני דמסהדי קמייהו הכי נמי דכשרין לדון כדין ראוהו בלילה, אלא הכא בשאין שם עדים אחרי' ולפיכך אמרו לבקר שאם נכנסו להעי' לא מצו למעבד דין אי לא אתו סהדי ומסהדי קמייהו דמכל מקום עד הרואה פסול כדין ראוהו בלילה והוא שהוצרך להעיד אבל אחרים מעידין בפניו והוא חותם דיין ולפי דבריו נמי צריך הוא לפרש הא דאמרינן התם לאסהודי אתיתון בשהעידו כבר שאם לא העידו למה פוסלין אחרים והלא אינן נעשין עדים עד שיעידו דהא תלמוד הן עצמן נעשין דיינין בעדות אחרים ובודאי שזו דעת נוטה שאין מחשבה פוסלתן לכשרין אלא בשכבר העידו והפסולין עמהם ומיהו בשנזמנו כשרים לעדות נראין הדברים כדברי רש"י ז"ל ורבינו שמואל תלמידו ז"ל דכיון דשוינהו לאינהו גופייהו עדים פסולין לעולם לדין ואפי' היו שם עדים אחרים ומה שאמר הרב ז"ל מכאן שאין צריך לומר אתם עדי תמיה לי פשיטא דאפי' בבריא נמי לא הוזכרו אתם עדי אלא במודה אבל בנותן אין צריך כלום.

רצו עושין דין. פירש הר"ר שמואל ז"ל דאע"ג דאין אדם מעיד בפניהם הא פרכינן בראש השנה (כ"ה ע"ב) לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ואינו מחוור לי, שלא אמרו שם כן אלא לעדות החדש דלא כתיבא ביה הגדה אלא כזה ראה וקדש, וכן פי' שם רש"י זקנו אבל בדיני ממונות ספיק' דגמרא היא דכתובות (כ"א ב') שקלי וטרי בה בדיינין המכירין חתימת ידי עדים אם צריכין להעיד בפניהם ובקמ' נמי איכא תרי לישני אלא הכא הגדת בעל דין איכא והרי היא כמאה עדים שאין ספק שהודאה בבית דין נמי הודאה היא ועושין בה דין וקנין בבית דין נמי קנין הוא דכיון שמוסר דבריו לבית דין ועושה מעשה בפניהם למסור להם דינו ודאי דנין בהם על פי עצמן דהגדת בעל דין מיקריא ולא חש בדבר אלא בשראו מעצמן או שמכירין.

עוד כתב הרב ז"ל (רשב"ם קיד ע"א ד"ה אפי') דאע"ג דבלילה הוו להו עדים ואין נעשין דיינין למחר לאו למימר' שאם העידו שנים בפני בית דין בלילה אין עדותן עדות אלא שאני הכא משום דחשבינן להו כעדים אבל קבלת עדות בלילה כשרה ודנין עליה ביום ולא מסתבר דאמרי' במסכת ראש השנה למה לי למיתנ' נחקרו העדים וכו'. ס"ד תיהוי חקירת עדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשיה בלילה מידי דהוה אדיני ממונות דדנין ביום וגומרין בלילה קמ"ל, ואימא הכי נמי וכו'. משמע מיהא דקבלת עדות התחלת דין הוא והכ' דקבלוה ביום גומרים בלילה אלא גבי עדות החדש דשויא קרא כדיני נפשות אפילו לגמר דין הילכך קבולי בלילה נמי אין מקבלין דתחלת דין הוא וכך מצאתי לרב ר' משה הספרדי ז"ל שאין מקבלין עדות בלילה ואין מקיימין שטרות בלילה.

ומיהו אף בדין גמור אמרו בירושלמי (סנהדרין ג,ד) שאם טעו ודנו בלילה דיניהם דין וכן כתבו מקצת מחברים, ולדבריהם גבי עדות נמי עדותן עדות ודברי ה"ר שמואל ז"ל אין מראין כן אלא בעדות עדותן כשר' לדעתו מה שאין כן בשאר דיני ממונות וגמרא דילן מוכח לי שאף בדיעבד נמי אין דינם דין דאמרינן בסנהדרין (י"ח א') אין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קדשו בלילה אינו מקודש וגמר לה מיהא מה משפט ביום אף קדוש החדש ביום ומינה דנו בלילה וכן קבלו עדות בלילה לא עשו ולא כלום ופשוט הוא. עוד יש לי ראיות ממה ששנינו חלצה בלילה חליצתה כשרה ור' אליעזר' פוסל ומפ' עלה בגמ' דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא אלמא תחלת דין בלילה אפילו דיעבד אינו דין וזה מפורש הילכך זהו עיקר הטעם לראוהו בלילה שאם באו לדון על אותה ראיה שהיא כקבלות עדות דלילה ופסולה הילכך צריכים עדות אחרת ביום.



ודאמרינן אין עד נעשה דיין. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דמשו' דעדים צריכין לעמוד בפני בית דין דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ובעדים הכתוב מדבר אלמא צריכין שיעידו אחרים לפני כ"ד, וכן בתשובה לרב צמח גאון ז"ל.

ויש מי שפי' דמשום הכי אין עד נעשה דיין משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי כיון שנעשו עדים פסולין לדון על פי עדותן דלא גרע ממי שעדים קרובין לדיינין שאמרו בירוש' שהם פסולין שאם הוזמו מפיהם הם נהרגין וכל שכן על פי עצמן והנה לטעם הזה עד הרואה כשר כיון דהשתא לא אסהיד איהו ולא מידי ויש שמעידין לפניו אלא שיש לומר לעולם משום הזמה ואפילו הכי עד הרואה פסול דכיון דידעי דקושטא הוה לא מקבלי עלייהו הזמה ואע"ג דהנך סהדי לאו באנפיהו הוה מ"מ כיון דקושטא קאמרי לא מתזמי להו וכ"ש בדיני נפשות דכיון דחזו דקטל נפש' תו לא חזו ליה זכותא ולאו מילתא היא דא"כ ראוהו בלילה נמי אלא הך טענ' ליתיה אלא בדיני נפשות.

ויש מפרשין דמהא דרב יהודה נפק' לן דכתיב ביום ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה לומר שאם ראו בלילה שוב אינו מפיל נחלות לעולם משום דהוה ליה עד ושמע מינה שאין עד נעשה דיין.

וזה הפי' עיקר דאמרינן בסנהדרין (ל"ד ב') ור"מ האי ביום הנחיצו מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתני רבה וכו' דאין מפיל דין נחלות בלילה והא ודאי מכיון דכתיב לחוקת משפט שמעינן שדין נתלות כשאר הדינין ובעינן ג' ודין ביום נמי הא נפקא ליה התם מדמקשינן ריבים לנגעים וכיון שאירעה כל הפרשה לדין ממילא שמעת מינה שאי אתה מפיל נחלות בלילה למה לי ביום הנחילו אלא לאו לאין עד נעשה דיין אתא לומר שאם צוה בפניו בלילה לעולם אינו מפיל נחלות שהוא צריך לעדות ואין עד המעיד נעשה דיין.

ואי קשיא לרבנן דמיבעי להו התם לתחלת דין ביום דרבה מנא להו ואיכא למימר לרבנן נפקא להו מדדרשינן התס בסנהדרין (ל"ג ב') ועד לא יענה אפילו לזכות והוא הדין לדיני ממונות רכל שאינו כשר לזכות בדיני נפשות אינו כשר לדיני ממונות וקרא אכולהו קאי וכיון דעד אינו עונה כלל ממילא אינו נעשה הוא עצמו דיין ור"מ דדריש מביום הנחילו סבר לה כמאן דדריש התם עד עונה לזכות ובדיני ממונות בין לזכות בין לחובה בדאיתא התם, כנ"ל ועיקר.

ומורי נ"ר הראה לי בדיני מה שאמרו בה בירושלמי במסכת סנהדרין (א,ב) על הא דתנן (ר"ה כ"ה ע"ב) יעמדו שנים ויושיבו מחבריהן אצל היחיד וליתיב חד וליקום חד וליתיב חד וליקום חד אין עד נעשה דייז וכך פירושו אי משום ישיבה ועמידה הוא בלומר שהדיין צריך לישב והעד עומד ואי אפשר לעמידה וישיבה כאחד כעין מה שפי' הר"ר שמואל ז"ל ליקום חד ויעיד בפני שנים ומקיימא הגדה בתרי אי נמי לא יעמדו שנים אלא יעמוד אחד ויושיבו אחד אצל השנים ויעיד בפני שלשה ואח"כ יעמוד גם השני ויעיד בפני אותן ומסדרינן אין עד נעשה דיין לעולם הואיל והעיד דלאו משום ישיבה ועמידה הוא.

ולרב יוסף מי ניחא. פי' מעיקרא הוה ניחא ליה לרב יוסף לאוקומה בדסליקו מענינא לענינא אליבא דנפשיה ולא ניחא ליה לאוקומה אליבא דרבא בדקמו והדר יתיבו משום דאורחא דמילתא היא דיתבי וקאמרי מילי דכדי טובא והדרי למילתייהו, ולא ניחא ליה לאוקמה בדקמו והדר יתיבו דלאו אורח ארעא בהכי, ונמצאו בתלמוד כיוצא בה הרבה מאד.

ליחוש דילמא הדר ביה. יש מפרשים ליחוש שמא אחר כך חזר בו, וקשיא לן אי הכי גבי מתנת שכיב מרע דכתבינן ומנו מרעיה אתפטר לכיח עלמיה היכי דיינינן ביה ליחוש דילמא הדר ביה וכל שכן דקשיא בההיא דאמר רבה הרי מת וקברו מוכיח עליו ויש מפרשין ליחוש דילמא הדר ביה ואטרוחי בי דינא היכי מטרחינן ודילמא אכתי הדר ביה כלומר בתר דינא הדר ביה בפנינו והיכי דינינן ביה לאלתר ומטרחינן דייני, גם זה אינו נכון.

ונראה שהרב ר' שמואל ז"ל מפרש דילמא אחר הדין יחזור בו וכיוו שיכול לחזור בו אין דינם דין אע"פ שלא חזר בו, ויפה כיון.



והילכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה. איכא מאן דאמר בהני בלחוד כרב יוסף מכלל דבכולה תלמודא כרבא סבירא לן, זה דעת רבינו הגדול ז"ל, ועיקר - מדאמרינן בגיטין (ע"ד ב') אי הכי קשיא הילכתא אהילכתא דקיימא לן כוותיה דרבה ובהא לית הילכתא כר' שמעון בן גמליאל ומדלא אמרינן הילכתא בהא כרבה אלמא בכוליה תלמודא קאמר דהילכתא כותיה.

ואיכא מאן דאמר דבכוליה תלמודא לא פסיקא לן ווילתא איכא נוינייהו כרבה ואיכא מינייהו כרב יוסף והנך דבהך מסכתא קא תשיב דהא קיימא לן כותיה דרב יוסף בשומר אבידה.

ואיכא מאן דאמר דלית הילכתא כרב יוסף בשומר אבדה ואע"ג דאקשי מינה בנדרים (לג,ב) ואמר ואידך פרוטה דרב יוסף לא שכיחא הכי קאמר לאו שבר הוא דלא שכיחא ולא חיישינן לה ואנו על רבינו הנדול ז"ל אנו סומכין שפסק כרב יוסף בשומר אבדה דהא אסיקנא דכולי עלמא אית להו דרב יוסף במציעא ובשבועות (מ"ד ב') ומתמהינן בה לימא דרב יוסף תנאי היא ועוד דעל כרחך לרבה תנאי היא וסבירא ליה כר' אליעזר וקיימא לן לעולם כר' עקיבא ודר' אליעזר אינה משנה דשמותי הוא ובכולי תלמודא כרבה קיימא לן בר משדה ענין ומחצה דלאו למיפסק במכלתין בלחוד אייתינן וכי ההיא דגיטין.

ומיהו יש שאלה דהא רבה ורב יוסף לא אפלגו במחצה אלא אביי הוא דפליג עליה בשלמא שדה לאו לאפוקי מקושייה דאביי פסקו כרב יוסף אלא לאפוקי מדרבה דאמר אפילו בכולהו כופין אלא במחצה רבה לא פליג עליה ולמה מנאום כאן וכי אין הלכה כרב יוסף במקום אביי ושאר האמוראין אלא באלו והרי אביי תלמיד הוא לגביה ואין הלכה כמותו במקום הרב

ונראה לי שכיונו לפסק הלכה דלא כרבה בשדה וענין, וכיון שהוצרכו לפסוק כרב יוסף בשדה ומכלל זה נדחו גם דברי אביי מנו כמו כן אותה של מחצה שנדחו דברי אביי אע"פ שהקשה קושיא קרובה לדעת ואפשר גם כן שמפני שהיתה בזו המסכתא קבועה כן אגב האחרת שהיא כיוצא בה ומכל מקום לא באו לפסוק אף בשל רבה בזו המסכתא בלבד שאין דרך התלמוד בן אלא דרבה עיקר בכל התלמוד חוץ מאלו ועשו דמחצה סניפין להן ואפשר שאביי בשם רבה אמרה לההיא דמחצה שהיה תלמידו אע"פ שאין זה מפורש בגמ' ומכל מקים כללין לאו כללא דוקא הוא דהא איכא שומר אבדה ומיהו כל היכא דליכא טעמא כותיה קיימ' לן. ולא קשיא שאין למדין מן הכללות וברובן כשתמצא לומר תמצא שיש בהן חוץ, דוק ותשכח.

והוי יודע שלא אמרו שחוזר כל זמן שעוסקין באותו ענין אלא בקנין סודר אבל בשאר בג הקנינין מכיון שקונה שוב אינו יכול לחזור בו והכי נמי משמע מדאמרינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח וכפשטה בשטסוקין באותו ענין משמע וכן דעת ר ספרד ז"ל ועיקר, אע"פ שרבינו תם ז"ל כתב בספר הישר שהוא הדין למשיכה ושאר הקנינין, אינו נכון.

אבל הרב ר' יהודה הנשיא אלברג"לוני ז"ל כתב שיש אומרין שלא אמרו אלא במתנת שכיב מרע במקצת דכל שעתא מידק דייק ויהיב והדר ביה עד דמסלקי מענינא לענינא אבל בבריא לא מצי למהדר ביה כלל אלא בתוך כדי דבור ודבר הלמד מענינו הוא ובענינא דשכיב מרע אתמר בשמעתין, ודעתו של הרב ז"ל נוטה כדברי האמורין בכל קנין סודר וכן עיקר דאי לאו הכי הוה להו למימר קנין שכיב מרע אימתי חוזר, וכיון שסתם נאמרה בבל קנין הוא ואגב מימרא דרב יהודה איקבעא בגמרין ולאו דעלה דוקא אתמר.

אין הבעל יורש את אשתו בקבר. פי' הרב רבי שמואל ז"ל בקבר אשתו ולא דאיק שאף הבן אינו יורש את אמו בקבר יש לך לפרש בקבר אמו ואינו כן שכיון שהוא חי יורש ומוריש אחין מן האב כשימות כדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ט ע"ב).

לפיכך פי' רב יוסף הלוי ז"ל אין הבעל יורש את אשתו בקבר (הבעל שאינו יורש את אשתו בקבר הבעל) שאינו יורש את אשתו לאחר מותו שכיון שהיא מותרת לינשא לאתר הרי היא קונה את עצמה לגמדי במיתת הבעל ואין הראשון יורשה וכן נמי כן לא ירית אמו בקבר הבן להנחיל לאחי' מן האב ובקבר אשתו ראוי מתמ' ביה.



קרא עליו את המקרא הזה אלה בני שעיר החורי. איכא דמקשי הכא א"כ איה למה לא חשיב ליה גבי אתי אביו איכא למימר דמת איה קודם שנחלקה להם הארץ ולא ירש כלום תדע דהא גבי אלופים נמי לא חשיב ליה ואיכא מאן דאמר דהי נו דאיצטריך רבן יוחנן בן זכאי לומר לו, אלא מלמד שבא צבעון על אמו. ומשום דקשיא ליה אי משום בני בנים לחודיה הוא דחשיב ליה א"כ אמאי לא חשיב איה, אלא מלמד שבא צבעון על אמו.

ואיכא למידק מאי אהדר להו ר' יוחנן בן זכאי לימני דאינן אמרין דבת תירש כבת הבן וקא מהדר להו בן הבן. והרב ר' שמואל ז"ל פי' שזו שאמרו לו רבי בכך אתה פוטרני ואע"פ שזה דבר פשוט ואינה לו ראיה י"ל כיון דקרי להו בני אלמא אינו כח כחו ולבטל קל וחומר שלהם כיון.

ורבינו תם ז"ל פי' ענה נקבה היתה שהרי כתיב בת ענה בת צבעון, ואף על גב דכתיב הוא ענה משום דירת' כבן קרי לה בלשון זכר ומפני טעם זה קא תשיב לה גבי אלופים כדקא חשיב נמי אהליבמה ונקבה היתה כדכתיב ואהליבמה בת ענה ואהליבמה אשת עשו וזהו שהשי' להם דבת הבן יורשת עם האחין והכתוב מונה אותה עם האחין וקרא אותה בני אלמא יפה כח כחו מכחו.

ומה שאמר לו בכך אתה פוטרני שגם הם היו מודים שבת הבן יורשת ואפי' במקום אחין אלא דמקל וחומר דבת הבן קאמרינן דלירת בת, ואם מפני שהכתוב קרא אותה בני אין זו ראיה, והואהשיב לא תהא תורה שלמה שלנו שמונה אותה כבן בין הבנים כשיחה בטלה שלכם. ועוד שכיון שיורש' עם האחין בטל קל וחומר שלהם.

וא"ת מנין לו שהיה ממזר מדקא חשיב צבעון וענה אחים בני שעיר החורי ואלו משום ירושה היה לו למנות ענה ולא צבעון.



הא דתרצינן ר' יוחנן אדר' יוחנן לא קשיא הא דידיה הא דרביה. סמכינן אמאי דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי ולהבי לא תרצינן הכי אדר' יהושע בן לוי והוא הדין דמצי לאקשויי מדאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי אלא משום דאי מקשה ליה הכי פשיטא ליה לתרוצי הא דידיה הא דרביה.



מתני': בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים וכו' ושהיה בכור ונטל פי שנים. פי' אע"ג דלא אתו נמי הני נכסי ליד צלפתד דמת בחיי אביו אפילו הכי כיון דחפר הוה מוחזק שארץ ישראל מוחזקת היא ירית ליה צלפתד בקברו של צלפחד ושקיל להו פי שנים כדתני' בתוספתא דפירקין ואתיא נמי בתוספתא דבכורות כיצד אין נוכיל בראוי כבמוחזק מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו פי' שאף באותו חלק שיש לאביו שהיה פשוט בנכסי זקנו אינו נוטל פי שנים משום דראוי הוא לאביו וכל שכן בנכסי הזקן בשבא לחלוק עם אחי אביו שאינו נוטל פי שנים באחד מאחי אביו שהרי אינו בכור לזקן ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו (שהרי אינו בבור לזקן ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו) פי' כשבא הוא ואתיו לחלוק עם אחי אביהן נוש,לין הן פי שנים דחזי' ליה (ליה) לאבוה כאלו הוא קיים וירית פי שנים מנכסיו דהא אבוה מוחזק הוא והבכור יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו שהן יורשין בראוי ואם היה אביו בכור ולא הוא קתני שכל חלוקת הבכורה בנכסי זקן היא ובא לו' לך שנוטל אדם בכורתו בקבר.

ובירושלמי (ח,ג) הכי איתא ריש לקיש בשם ר' אבא ברדלא נאמר משפח, לענין כפילה ונאמר משפט לענין פשוטה כו'. אתה רואה את הבן כאלו הוא קיים ליטול כפילת אביו.

והרב ר' שמואל ז"ל כתב כגון יעקב שמת בחיי יצחק הרי ראובן הבכור נוטל בנכסי יעקב פי שנים אבל לא בנכסי יצחק זקנו שהרי אפילו אם היה יעקב קיים כשמת יצחק לא היה יעקב נוטל פי שנים שהרי פשוט הוא, הילכך ראובן הבא לירש מכח יעקב בנכסי יצחק לא יטול פי שנים אלא חלק פשיטותו של אביו וזה הלשון משובש הוא שהיה לו לומר שאף בחלק פשיטותו של אביו אינו נוטל פי שנים בשבא לחלוק עם אחיו אבל מה שאינו נוטל אלא חלק פשיטותו של אביו בנכסי יצחק אין זה מטעם ראוי אלא שאינו בכור של יצחק.

ובהלכות גדולות אשכחן מילתא דאתמהא בהא דכתיב בהו הכי כיצד אינו נוטל בראוי כבמוחזק מת אביו פשוט בתיי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו ואם היה אביו בכור אף נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו והיכי דמי ראוי ומוחזק יעקב ראוי לירש יצחק מת יצחק החזיק יעקב בנכסיו הוה ליה יעקב מוחזק אם מת ראובן נוטל פי שנים בנכסיו מת יעקב בחיי יצחק ראובן נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו ואע"ג דיעקב ראוי היה משום דלא אחזיק בחיי אביו דהוה ליה ראובן בבור כן בכור אבל בן בבור בן פשוכי אינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו האי הוא לישנא דהלכות גדולות ולאו דוקא הוא דלא אמרי' דשקיל אלא כפילת אביו כלומר באלו אביו קיים כך חולקין בניו עם אחי האב אבל בחלוקת עצמן ראוי הוא ודאי ואינו נוטל בהן פי שנים, וכן פי' רב יהוסף הלוי ז"ל, ואינו צריך לפנים.



גמרא ומחזירים אצל אבי אביהן. והכי פירוש': הכא במכירי כהוגה ולויה עסקינן שהבנים יורשים אותם ובעלי הגרנות נותנין לכל מי שיבא להם מזרעם לכל אחד ואחד חלק כחלק וחוזרין אצל אבי אביהן וחולקין בשוה אף כאן מחזירין אצל יחיד של אבותם שהיה מיוצאי מצרים.

והרב ר' שמואל ז"ל גריס אצל אביהן, ומפרש לה גבי כהנים שהתנו ביניהם לחלוק בשוה וכן ביוצאי מצרים חוזרין אצל אחין היוצאין ממצרים וחולקין בשוה ואינו נכון בעיני שהרי ירושה היתה הילכך צריך להחזירה לאדם אחר כדי שירשו אלו מחמתן, וא"ת כדברי הרב ז"ל היאך חולקין בשוה בירושה הרי שני אחין אצל אחד יורש ירושת שני בניו ואחד ירושת בן אחר זה מוריש שלו לבניו וזה מוריש שלו לבניו ולמה חולקין בשוה.

אלא ה"ג: חוזרין אצל אבי אביהן שהוא יורש ירושת כולן ואח"כ חולקין בשוה וכך פרש"י ז"ל בפי' התורה.

ובתוספתא (ז,ג) תניא שני אחין שהיו מיוצאי מצרים וכו', הך לישנא דיקא כפי' הרב ר' שמואל ז"ל. ובירושמי (ח,ב) נמי הכי איתמר, דוסתאי בן יהודה אומר אמשול משל למה הדבר דומה לשני אחין כהנים משותפין שהיו עומדין על הגורן לזה תשעה בנים ולזה בן אחד ונטלו עשרה קבין הביאום לבתיהם וחלקום נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובנו של זה נוטל מחצה ולפי זה ליוצאי מצרים לאחר שירשו בניהן נתחלקה הארץ בחלוק'.

אבל בספרי (פנחס סי' קלב) גרסינן לה כדברי רש"י ז"ל, ופרש"י ז"ל בפי' התורה דאיכא בין מאן דאמר ליוצאי מצרים ובין מאן דאמר חוזרין הרי שיצאו שני אחין ממצרים ונולדו לזה בן אחד וצזה שלשה דלמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה אין להם אלא שני חלקים ולמחן דאמר לבאי הארץ נטלו ארבעה ואע"פ שמוזזירין נחלתן ליוצאי מצרים ונפקא מינה נמי לענין טפלים וכןלמרובים ונתמעטו.



בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה ולמעט תמעיט. דתניא בתוספתא הרי שיצאו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבה. והרי שיצאו עמו חמשה בנים ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט.

אלא למ"ד לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט פי' שהרי בזכות עצמן הן נוטלין ולא ירושת אביהן ואע"ג דבחזר' ירחי ירושת אביהן מ"מ לח שייך למימר לרב ולא נחלתו שהרי לא ליוצאי מצרים נתחלקה ולא זכו בה הם כלל.



בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צויחו בני יוסף. פי' דאמרינן ארץ ישראל לקרקפתא איפלוג ולפיכך צווחו הם לפי שמועטים היו ונתרבו ואין נחלתם לפי מנינם הראשון מספקת להם שנתרבו ביותר מכל השבטים.

אלא למאן דאמר לבאי הארץ אמאי צווחי דאפילו תימא נמי דלשבטים איפליג ארץ ישראל בני יהודה נמי דהוי נפישי מינייהו טובא כדכתיבי קראי אמאי שתקו ואינהו גופייהו כיון שהיה להם חלק כאחד מן השבטים אע"פ שמרובה מהם אמאי צווחו אלא ודאי ליוצאי מצרים נתחגקה וגקרקפתא וצווחו משום שהיו מועטין ונתרבו לפי חשבון יותר מכל השבטים שהרי במנין ראשון אתה מוצא שהיו בני מנש' שנים ושלשים אלף ומאתים ובמנין שני שהיו שנים וחמשים אלף ושבע מאות הרי שנתרבו עשרים אלף וחמש מאות ואין לך בכל השבטים שנתרבה פג כך וזיל קרי בי רב.

ופריק משום טפלים דהוו נפישי להו שנתרבו הרבה עד שאין שבט בישראל מרובה באוכלסין כמותם אנא שלא הניעו לכלל עשרים ומעתה לאביי יכולין אנו לומר דלשבטים איפלוג וכדתניא לקמן.



ויודע היה משה רבינו שמקושש במיתה אלא שאינו יודע באי זו מיתה הוא מת. פי' לפי שלא נתפרש לו אנא יומת סתם ואי קשיא לך דהא כל מיתה האמורה בתורה התם אינה אלא חנק. איכא למימר יודע היה משה רבינו דחמי' שבת דאיתקש לע"ז.

וא"ת היאך חייבוהו בלא התראה, ההיא הא איתמר בסנהדרין (ע"ח ב') שהתרו בו סתם ולמ"ד עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא מת הוראת שעה היה ומנדף לדברי הכל הוראת שעה היא.



ואי ס"ד מוחזקת היא מאי קא מסתפקא ליה. קשיא לן אלא מאי אינה מוחזקת מאי קא מסתפקא ליה, וא"ת מבעיא ליה אם הבכור נוטל בראוי כבמוחזק א"כ למה נאמר לו כן דוברות.

וצ"ל הן נחלה תבעו, ומתוך שלא היה משה רבינו יודע אם נוטלות מחלק בכורה נמלך בשכינה ופירשו לו הן יפה תבעו אבל מחלק בכורה לא תתן להם אלא בתוך אחי אביהן כמותן תתן להם.

ואינו מחוור שמשמעות המקר' ליתן להם ספקן. ועוד שיודע היה משה רבינו דין בכורה לגמרי ולא נאמר על ידי בנות צלפחד אלא פרשה זו אבל קרא דבכל אשר ימצא לו לא על ידי מעשה זה נאמר אלא שאלה בעלמא היא ויבול היה לומר ולטעמיך אלא אורחא דתלמודא בכך.

אפילו היתה בת לבן לא דברנו. פי' ה"ר שמואל ז"ל דידעי פרשת נחלות דדינין במרה נצטוו ולא נסתפק אלא על חלק בכורה.

וקשיא לן דאי בחלק בכורה בלבד נסתפקו מהו זה שאמרו אם כבן אנו נירש ואם לאו תתיבם אמנו הרי ירושות הן וחלק בכורה הוא שאין להם משום שהוא ראוי אלא אע"פ שמשה רבינו היה יודע שירושות הן אבל פרשת נחלות עדיין לא נאמרה להם לישראל ואיכא למימר כך אמרו אלו היה בן לא דברנו שהרי לא תתיבם אמנו מכחו ואפילו היה בת לבן לא דברנו שאם הבת יורשת היא באה מכח אביה ומסתברא נפקא להו משמוש נחלה.



לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. פי' כיון שאמר הכתוב ראשי המטו' והכשיר כל ישראל על כרחך זה ביחיד וזה בנ' בדין שאר דינין, וזהו שדקדקו בה ולשמו' דאמר שנים שדנו דיניהם דין ה"נ נימא שנים, ולא מצינו שאמר כן.

והר"ש ז"ל מתרץ, כי אמר שמואל הכי מ"מ לשאר דיני ממונות אבל למישרי איסור נדר לא כלום לגבי דיני נמי ב"ד חציף הוא ולא חשיד למישרי איסורי.

ואיכא דמפרשי אהרן חד ובניו תרי הרי כאן שלשה וכל ישראל כשרין בשלשה ואיכא מאן דאמר ראשי תרי ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן אחד וליתיה דהא ראשי המטות לא מיתר כלל ואיצטריך לאשמועינן ביחיד מומחה.

ולבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן הקדש טעות הקדש. משום דאמר מקדיש אלו הייתי יודע שלבן יצא לא הייתי אומר שתור וקסברי ב"ש דאזלינן בתר דעתיה כדמפר' בהדיא במסכת נזיר (ל"ב) וכיון שכן אדרבה קסברי בית שמאי יש שאלה בהקדש דהא אזלי בתר דעתיה דמקדיש.

ומתרץ רבינו תם ז"ל דטעמייהו דבית שמאי לאו משום דחמירא להו מחשבה אלא משום שחמור הקדש שהוא תופס אפילו במחשבה הפוך דבור וכל שכן שתופס בדבור אע"פ שהוא הפך מחשבה ולפיכך אין שאלה בהקדש.

זה הדבר דראשי המטות מיבעי' ליה לב"ש לחכם מתיר ואין בעל מתיר. וקשיא לן ר' יוחנן דאמר בעל שאמר בלשון תכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמרו כלום כב"ש דהא ב"ה לא דרשי הכי ואיכא למימר לב"ה נמי אית להו הך סברא ונפקא להו מדשני רחמנא בדבורי' ואמר לחכם בלשון התיר ולבעל בלשון הפרה. והא דדרשי ב"ש שאינו חייב על המולק נפקא להו לבית הלל במסכת זבחים מדרש' אחריתי.



מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה. וקשיא נמי הכא מההיא דאמר בקדושין (ל"ז ב') דילפי שבת בראשית ממושבותיכם והכא ילפת לה ממועדי ה' ואיכא למימר ההוא תנא דהתם סבר לה כבן עזאי דמפיק מועדי ה' למעוטי הפרת נדרים ושבת בראשית נפקא להו ממושבותיכם דלכ"ע שבת בראשיח אינה צריכה קדוש בית דין ומשמעות דורשין איכא בינייהו ואיכא למידק אי הכי ממושבותיכם לתנא קמא למה לי.

יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל מאי דרוש ממנו ולא מבנו.אני תמה כיון שאין משמעות אלא מהם כל אחד ואחד בעצמו נדר ובנו מותר ומאי יום שהותר לבא בקהל היום ראשון שנוצרה בת לבנים הותר לאותה הבת ועדיין אסור בכולן ומשמע דלשון בני אדם בנדרים כולהו בהדדי מתנו ועד שכנו אותו דור נאסרו לבא בהן ויום שכלו הותרו בכולן ועשאוה י"ט.

יום שכלו מתי מדבר. לפי פי' הרב ר' שמואל ז"ל יום חמשה עשר שכלו בשנה שלפניה מתי מדבר בתשעה באב קבעוהו יום טוב.

ורבינו תם ז"ל הקשה א"כ למה נתעכב הדבור שנה יותר ועוד למה היו יוצאין לחפור בשנה זו ונסתפקו עד חמשה עשר והלא כל אחד ואחד יודע בעצמו שלא היה מפקודי משה שנגזרה עליהם גזרה.

והיה אומר הרב ז"ל שנתיחד הדבור עם משה בחמשה עשר של אותה שנה שמתו בה ונשלמו כולן ולכך לא נתיחד מתשעה באב ואילך משום שאבלותן עד ט"ו בו. וכל שהיו מתאבלין עליהן לא שרתה שכינה עליהן על ישראל ולא גתיתד נתיחד הדבר עם משה שאין השכינה שורה מתוך עצבות לפיכך עשאוהו יום טוב. ומה שאמרו במדרש יום שבטל הספ' וכו' טעם אחר הוא לפי שהיו סבורים שימותו אף אותן של ששים שנה ולמעלה ועכבו עד חמשה עשר בו וכיון שראו שלא מתו אמרו בטל הקב"ה הנזרה מעלינו והיה מפני שלא נגזרה גזרה אלא עו פקודי משה ובשרן הקב"ה בג"ש דלמעל' מעלה מערכין ושמחו וקבעוהו י"ט.

יום שנתנו הרוגי בית' לקבורה תקנו הטוב והמטיב. מצינו במדרש איכה (ב,ד) כרם גדול היה לאדרינוס מהלך י"ח מיל על י"ח מיל כמן טבריה לצפורי והקיפוה מהרוגי ביתר מלא קומה ופשוט ידי', ולא הבאישו ולא הסריחו ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמדו למלכות אחרת ונגזרה עליהם קבורה, א"ר חנינא יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו חכמים הטוב והמטיב בברכת המזון, ולמדנו מכאן טעם הדבר למה תקנו אותו בברכת המזון על היין ולא תקנוה בתפלה, משום מעשה כרמו של אדרינוס זכר לדבר.

אחיה השילוני ראה את עמרם. סבר לה כמ"ד (ב"ר עא,ט) אליהו לאו היינו פנחס דאי היינו פנחס לימא בהדיא פנחס ראה את משה ומשה ראה את עמרם, וסבירא ליה נמי דסרח בת אשר מתה דאי לא מתה הרי ראתה את יעקב כ"ש. והרב ז"ל כתב דסבירא ליה נמי חנוך לאו היינו מטט"רון דאי הכי שנים קפלו ולא נהירא, דכמאן דמתו דמי שהרי נסתלקו, אבל אליהו מצוי בעולם ועם הראוין לו.



לעולם הבא אין לך כל א' וא' שאין לו בהר בשפל' ובעמק. ואע"ג דאמרינן בבבא קמא (פ"א ב') אין לך כל שבט ושבט בעולם הזה שאין לו בהר ובשפלה ובעמק, התם לשבטים היה להו אבל לכל יחיד ויחיד לא הוה להו ומי שהיה לו שדה לבן לא היה שדה פרדס.



מה רועה באפר שבחא דממילא קח אתי וגא קא חסרי בה מזונא אף מוחכרת ומושכרת שבתא דמניילא קא אתי דלא חסרי בה מזונא. ואי קשיא לך אדתני סיפא בנו בתים ונטעו כרייים אין "כור נוטל בהם פי שנים ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים דלא חסרי בה מזונות וכו' ואיכא ימימר היא גופא קמ"ל דהיכא דבנו בתים לא שקיל אע"ג דשבחא בגופא דארעא דסד"א כשבחא דממילא הוא קמ"ל.



קא סבר הלכה כר' מחברו ואפילו מחבריו. ואע"ג דק"ל (ערובין מו,ב) ולא מחבריו ה"ק בהא אפי' מחבריו ורבא נמי ה"ק בהא מטין אתמר אבל בעלמא עשה כדברי רבינו לא עשה כלום ולא דאיק כלל ואפשר לפרש דכי ת"ר נחמן מותר נעשות כדברי ר' משום דקסבר הלכה כר' אתמר ולא אתמר ולא מחברו אלא לעולם הלבה במותו מחבירו אבג מחביריו באפשר הוא דזמני' דהילכתא כותיה ואפילו מחביריו דהיכא דניסתבר טעמיה הלכתא כותיה לא היכא דלא מסתבר והיינו דקאמר מותר לעשות כדברי ר' כלומר אם עיניו של דיין רואות כדברי ר' מותר לו לעשות כדבריו והיינו דלא קאמר אסור לעשות וכדברי חכמים אי נמי לימא רב עשה כדברי ר' לא עשה ולא כלום, ור"נ לימא עשה כדברי חכמים לא עשה ולא כלום.

והא דאמר רבא הילכתא אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קסבר מטין אתמר. כלומר הכי אתמר הלכה כר' מחבירו אבל מחביריו מטין ומסקנא דשמעתין הוא והלכתא הכי וכן פר"ח ז"ל. והא דרבא גבי שבח אתמר וכללא הוא לכל היכא דלא פסיקא לן הלכה.

ומיהו לא מפקא מדרב פפא דפסק לקמן אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, אלא רב פפא גופיה אפשר דכרבא ס"ל אלא דבנולוה לא מסתבר טעמיה דר' ולא דמי לשבחא דאיתיה ברשותיה דהתם בסברא אחריתי פליגי מר סבר שבתא דממילא ומר סכר אשתני כרפי' רב פפא ורבינו הגדול ז"ל השמיטה לקצר כיון שאסור לעשות כדברי רבינו.

והרב ר' שמואל ז"ל דחאה לדרבא מדרב פפא, ואי מהא לא אירי' דאפילו גבי חברופסיקא בתלמודא בכמה דוכתי לית הלכתא כר' ולא מיפריך משום הכי כללין והלכה כר' מחברו דכללא להיכא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא הוא אבל היכא דאתמר אתמר והכי נמי אמרינן בכיצד מעברין (מ"ו ב') בכללי דהלכות ודלמא היכא דאתמר אתמר אבל היכא דלא איתמר לא איתמר.

בכור נוטל פי שנים במלוה. הא דרב יהודה פליגא בהדיוז אדשלחו מתם ולא רצית לדברי האומר מלוה של נכרי מוחזקת יותר מנילוה של ישראל.

ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו. פירש הרב ר' שמואל י"ל דטעמיה דרב נחמן משום דמעות יהב ומעות שקיל ולא דאיק מההיא דאמרינן בבבא קמא (מ"ג א') דאמרי גבי נזקים ולוקמא לרב נחמן בדנבו קרקע ואם כדברי הרב ז"ל אפילו בדגבו מעות נמי מצו לאוקומה דהא התם ליכא למימר דמעות שקיל דמעות יהב אלא טעמא משום דאורחא דמליז' הוא דכי פרט איניש מזוזי פרע ולא מארע' מסלק ליה לבעל חוב והאי טעמ' שייכא בנזקין.



לטעמייהו דבני מערבא אמרי' ולן לא סבירא לן. וא"ת לטעמייהו דבני מערבא אליבא דרב' דאמר גבו קרקע יש לו קשיא דבני מערבא אדבני מערבא דהא רבה הוא באמר גבי סבתא מסתבר טעמייהו דאי קדמה וזבינה זבינה זביני.

לא קשיא דהתם שאני דהא אי קדמה וזבינה זבינה זביני לגמרי ולא טריף כלל והכא אליבא דבני מערבא דסבי להו שעבודא דאורייתא כדאיתא בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ב') אי קדים וזבין זביניה לאו זביני אלא הרי הוא לאחר מכירה בקמי מכירה גובה או קרקע או מעות וכי שקיל גמי מעות בדמי קר ט שנשתעבד לו משעה ראשונה נוטלן ואע"ג דחשבי להו ראוין ומשמנג לי דמעיקרא נמי הכי אקשינן והרי את הוא דאמר' מסתבר טעמיה וכו'. והכא נמי אי קדמה וזבינה זביני מראורייתא דהא את הוא דאמרת שעבודא לאו דאורייתא ומידע ידעי אביי ורבה הבי ולפי' לא הוצרך לפרש בה יותר שאם לא תפרש כן מי דמי בעל הוב נסבתא דהתם לא טריף הכא טריף.

ואחרים פירשו דהכי קאמר ליה, כיון דאמרת דמעות ראוי הוא קרקע נמי שהרי יכול למכרו ולסלקו ממנה לגמרי בדבר שאינו נוטל בו פי שנים דהיינו מעות וא"ל לטעמייהר דבני מערבא קאמרינן דלדידהו אע"פ שיכול למכור ולסלקו במעות מוחזק חשבינן ליה והאי דקאמרי במעשה דסבתא דה"ל ראוי נישום שאפילו לא היתה יכולה למכור ראוי הוא שלא זכתה אלא לאחר מית סבת' שהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואנא הוא דאמינא טעמא דנפשאי ותלינא עיקר הדבר במכירתה של סבתא.

ולדידן לא סבירא לן. פי' דלרבה אליבא דנפשיה ס"ל דבין גבו קרקע בין גבו מעות ראוי הוא ולא שקיל דהא אי קדים וזבין זביני לגמרי דסבר שעבודא לאו דאורייתא כדאית בפ' גט פשוט ולרב נחמן נמי ס"ל דראוי הוא ולא שקיל וההיו דאמר ר"נ יתומים שנבו קרקע בחובת אביהם ב"ת הדר וגובה מהם. הא אוקימנח בפסחים משום דר' נתן. כך דעת הרב ר' שמואל ז"ל.

אבל הר"ר יעקב אחיו ז"ל השיב א"כ היה לו לפרש כן בגמ' וזו אינה קושי' משום דרבה לא פשיטא ליה בהדיא ר"נ מאי ס"ל דאפשר דס"ל דמוחזק הוא משום דב"ח למפרע הוא גובה כדקס"ד דאביי בגמרין וכדקסבר איהו גופיה במסכת פסחים (ל"א א') והכי קא"ל לרבה לאביי הוא דמפלגינן בין גבו קרקע נגבו מעות אנא הכי ור"נ הכי לא תיקשי לן טעמא דלבני מערבא קאמרינן שמעינן להו דמפלגו בין מלוה לרבית ואע"ג דסבירא להו שעבודא דאורייתא אפילו הכי לא סבירא להו כר' ברבית ולדידהו מפלגי נמי בין גבו קרקע לנבו מעות אבל אנן לא סבירא לן הכי הילכך דרבה פשיטא לן דאין לו דר"נ לא פשיטא ליה כלום אלא לאבי יש לו לרבא התם בדר' נתן ולית את שמע מינה כלום.

ועוד השי' אי היכי אמרינן נהרדעי לטעמייהו הא סבירא ליה לר"נ אליבא דנפשיה בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו ואי משום דאמרי אליבא דבני מערבא יש לו הא לא ס"ל הכי ולא לטעמייהו הוא ועוד דגרועי נמי מגרע דבני מערבא אמרו סתם יש לו משמע בכל ענין והם פיחתו ופירשו דגבו קרקע אין לו, ואיכא למימר רבינא הוה סבירא ליה דאליבא דנפשיה קאמר.

ופי' רבינו תם ז"ל דסבירא ליה לר"נ דבין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו כי ההיא דאמר ר"נ יתומים שנבו קרקע וכו'.

ואי קשיא ההיא דאמרינן בקמא (מ"ג א') כי קאמרינן הכא כר' ואם איתא דבין גבו קרקע בין נבו מעות יש לו אליבא דר"נ אפילו לרבנן נמי איצטריך לאוקמה ר"ג בנרישה ותריץ דהתם כיגן דלרבה לא בעי לאוקמה בגרושה אלא אליבא דר' לר"נ אוקמה אליבא דר' והוא הדין 'וליכא דנפשיה אפילו לרבנן ואי קשיא הא דאקשינן התם ולוקמה דרבה בדגבו מעות ולר"נ בדגבו קרקע ולרבה אליבא דנפשיה אמאי אוקמה בגרושה כלל הא ככל מילי אין לו ולר"נ נמי לדברי הרב ר' שמואל ז"ל.

ורבינו תם ז"ל מתרץ לטעמיה דכיון דלר"נ לא מצי לאקשויי אלא אליבא דבני מערבא אקשי נמי לרבה אליבא דבני מערבא משום לתא דידיה אבל לדברי הרב ר' שמואל ז"ל אית לן למימר דלא קיימ' ליה הך מסקנא דהכא ולא הוה ידע לה אי נמי דהתם מילתיה דריש לקיש קא מתרצי ולדידיה ליכא למימר בכל מילי הוי ראוי ועלה אתינן דמקשי ובשאר נזקין לא א"ר עקיבא הוי ראוי והתניא ומתרץ רבה בגרושה הא בנשואה מוחזק הוא וקס"ד דכבני מערבא סבירא ליה דאמרי הלוה מוחזק ואיהו נמי מערבא הוא ואזדא לטעמיה הילכך לוקמה לרבה בדגבו מעות ולר"נ בקרקע ומפרקינן דריש לקיש כר' סבירא ליה כדאמר לא א"ר עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה אלמא כל שאר נזקין לעולם מוחזק' הם, כנ"ל ועיקר.

ולדברי הרב ר' שמואל ז"ל איכא למידק נמי דהא א"ר נחמן לעיל מותר לעשות כדברי ר' כלומר ואפילו לכתחלה אלמא בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו ולא קשיא דר"נ לא קאמר אלא אליבא דרבנן ואי סבר לה כר' לית לן בה ולי נראה דר"נ בהא לא סבר לה כר, דאיהו סבר שעבודא לאו דאורייתא ואין למדין מן הכללות לעשות כדברי ר' לעולם דאי לא תינוא הכי אמאי לא אקשי ליה והאמר ר"נ הלכה כדברי ר' ולר' בין נבו קרקע בין נבו מעות יש לה וכדאמרינן התם אי נמי גבי מלוה לית הילכתא כותיה דלא מסתבר טעמיה, וכפי מה שפירשתי לעיל.



אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור וכו'. והא דפסק רב פפא הכא אליבא דכ"ע פסק ואפילו למ"ד שעבודא דאורייתא וליכא למימר דילמא לטעמיה אזיל ואיהו אמר פריטת בעל חוב מצו' בגט פשוט (קע"ד א') ובערכין ובכתובות (כ"ב א') דאלמא דשעבודא לאו דאורייתא דאי הכי לא הוה איתמר הכא סתם באסוקי שמעתין ואשכחן נמי לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כותי' במציעא (ס"ז ב') ואע"ג דאיהו פליג עליהם בפריעות בעל חוב מצוה ואשכחן לרב פפא נופיה בקדושין (י"ג א') שעבודא דאורייתא והילכך ליכא למדחיא להא דרב פפא כלל, והכין אסכימו כולהו רבוותא ז"ל.

ומיהו אע"ג דק"ל מלוה ראויה היא, ה"מ בכור דמתנה קרא רחמנא ובעינן דמעיה לידיה אבל גבי בעל מלוה מוחזקת היא וירית לוו בעל ודיקא נמי מדאמר רב פפא ואין הבכור נוכיל פי שנים במלוה דוקא בכור אבל גבי בעל מוחזקת היא והיינו דאמרינן בפ' שור שנגח ארבעה לא א"ר עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה אבל שאר נזקין בעל יורש אותה זה דעת הרב הלוי ז"ל.

ואינו מדוקדק, שהרי הקשו שם בגמ' ולוקמ' לרבה כגון שגבו מעות ובו' דאלמא קס"ד' דלא שאני בעל מבכור ולפום מאי דמקשינן שנינן ולא מסיימי' בהו פלוגתא אלא איצטריכו לאוקומה כר' ומאי דגריס אבל בעלמא כר' לא מצינו כתוב כן בנוסחאות אלא ה"ג בכולהו כי קאמרינן הכא כר' ואי נמי לגרסת הרב ז"ל לא איתמר כר' פלוני בשום דוכתא אלא מכלל דפליגי ועל כרחין ה"נ מפרשה הך גרסא דאליבא דר' מיירו דריש לקיש כותיה סבירא ליה ואליבא דידיה מתרצי לברייתא ומוקמי לה בגרושה אי נמי משום דר"נ דידיה סבר לה כר' כדעת רבינו תם ז"ל תדע דהא לרבה על כרחין מלוה ראויה היא איהו אמר שעבודא לאו דאורייתא ואמר נמי מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינה זבינה זביני והוי ראוי אפילו גבי בעל וכיון שכן היכי איבא לפרושי אבל בעלמא כר' סבירא להו הא אי אפשר ואכתי קשיא לוקמה לרבא בין בדגבו קרקע בין בדגבו מעות אלא ודאי לאו אליבא דנפשייהו מתרצי אלא לר' וכדפרשינ' לעיל וליכא למימר נזקין שאני דלא אשכחן ליה לרכה דאמר מלוה הבתובה בתורה עדיפא וסוני' בכולי תלמודא דלא שנא והכי איתא בגט פשוט ובקדושין ובערכין ובבכורות (נ"ב) תדע מדלא מתרצינ' הכא ובגט פשוט כי אמר רבא גבו קרקע יש לו בנזקין או במלוה הכתובה בתורה אלא ודאי לא עלה על דעת שתהא עדיפא מן הכתובה בשטר ותמיהא לי אמאי איצטריך רב פפא למיפסק הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק הילכתא מכלל דפליגי הא כולי עלמא מודו שאינו נוטל בראוי וטעמיה דרב הונא משום דקסבר כאומר מעכשיו דמי, ובמעכשיו דכולי עלמא לא פליגי דמוחזק.

לפיכך נראה דה"ק אין הבעל נוטל במלוה שהיא ראויה כשם שהיא ראויה לבכור וסמכו ענין לו אע"פ שלא ערבן ממש לכך נתכוון מתחלה וכל עיקר לא באה אלא ללמדך דמלוה ראויה היא ולא ירית לה בעל וזהו דעת רבי' הגדול ז"ל ובן כתב רבינו חננאל שם בב"ק, ואשכחן בשאלתא דוירא בלק דשאיל אי ירית בעל מלוה ואמר תא שמע דאמר רב פפא הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואין הבעל נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שנכו מעות ובמלית שעמו פליגי קתני מיהת אין הבעל נוטל במלוה אלמא ראוי הוא הנין היא נוסחא עתיקא דגאון ועלה מיבעי למסמך דהא לכילהו נוסחי נמי הכי משמע והכי נמי אשכחן לבעל הלכות גדולות דבמלוה לא ירית לה בעל אלא דמיערבבן מיליה אלא מיהו שמעינן מינה דקבלה דקמאי היא וליכא למינדא מינה.

והוי יודע בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת האשה שקיו להו בעל דכיון שגוף הנכסים כולן שלו כשהשביחו ברשות השביחו כדברי הרב ר' שמואל ז"ל והיינו דלא קתני לה גבי אלו שאין נוטלין בשבח במסכת בכורות (נא,ב).

עוד כתב הרב הלוי ז"ל דמלוה מיחזקת היא גבי כתובת אשה וגביא כתובתה מינה ונראה מדבריו שהוא סובר שזו שנינו ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה דוקא לכתובות אשה ומקולי כתובה אבל בעל חוב גבי.

והרב ר' שמואל ז"ל פי' שהוא הדין לבעל חוב וכן נראה ממה שכתב רבינו חננאל נ"ל בפרק מי שמת אלא שהצריך עיון בדבר והאי דקתני כתובות אשה משום שבח שבעל חוב גובה אותם ולא את האשה והיינו דדקו עלה בגמ' התם אשבח ולא אראוי וכן נראה ממה ששנינו בהדיא בפרק מי שמת (קנ"ז) נפל הבית עליו ועל אביו וכו'. ואמרינן מאי יורשי האב בניה ומשום דאמר במקום אב קאמינא דשמעת מינה דאין בעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק ואע"ג דאמר ליה דאקני ווזין צ"ל ביורשין דאחו' אלא ביוצאי יריבו כהבי מסקנ' וכן בדין שהיאך יגבה מן הראוי והיאך ישתעב'לו לבעל חובו שאף למכור לא היה יכול ואין לך ראוי שישתעבד לבעל חוב מן הדין לעולם ואשכחן נמי בירושלמי במס' גטין פרק הניזקין מיטב שדהו ומיטב כרמו שדהו פרכי למטלטלין כרמו פרט לראוי כבמוחזק ר' אלעזר בשם ר' נסא בשתפר אביו והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים לאתר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו הנכסים לאותו הנזק לפום כן צריך מימר כרמו פרט לראוי כבמוחזק שמע מינה שאין ראוי משו.ובד לבעל חיב ולגזקין אלא הא דאמרינן דיתומים שנבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה טעמא אחרינא הוא מדר' נתן הא בכופר ומשתלם ללוה לאתר מיתה ראוי הוא ולא משתלם בעל חוב מיניה דטעמא משום נרי נתן הוא כדמפרש בפסחים (ל"א א') וכיון שהטעם משום בר' נתן הוא מעתה נאמר שהוא הדין לכתובת אשה עצמה.

והא דאמרינן שגבו קרקע האידנא דתיקון רבנן בחראי למנבא ממטלטלי גבי מעות נמי טורף משום דר' נתן ואע"ג דלא דמי שעבודא של קרקע לשל מטלטלין שאפילו לאחר תקנה אם מכר מטלטלין אינו טורף ומכל מקום איתא לדר' נתן בכל שעבוד שבעולם והיינו דאמר עלה במם' כתובות אנן מטלטלי שבק אבונא (בכך) [גבך] ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, דאלמא אי מטלטלי משתעבדי לבעל חוב משתעבד מלוה ולפיכך השמיטה שם רבינו הגדול ז"ל ולא בתבה בעל הלכות ועוד כתב מפורש בבתוכות (ע"ה א') גבי ההיא אתתא דתפשא מלוגא דשטרי והאידנא חקינו רבנן דמתיבתא למנבא בעל חוב מיתמי ממטלטלי אלמא גובה ממלוה וקשה לי דהא בגמ' משמע דשעבודא דרבנן לא משוי ליה מוחזק כדפרישית לעיל וכדאיתמר בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ב') גבי קרקע יש לו שעבודא דאורייתא דשמע מינה דאי דרבנן לא שקיל וכ"ש תקנת נאונים. ואיכא למימר ה"מ לענין בכור דלא משוינן ליה כמאן דנבה אבל לדר' גתן כיון דדינא הוא דגבי אפילו תקנתא דגאונים משעבדא ליה להאי כדמשעבד לאבוהו דיתמי וכיון שאנו אומרים דבעל חוב וכתובת אשה שוין בדין זה ונמצינו למדין שב"ח גובה מלוה אפילוגבי מעות נמצינו למדין אף לכתובות אשה מעתה וכן נראה ממה שאמרו בכתובות (צ"ד ב') תנאי כתובה ככתובה לשבח ולא מנו עמהם שאינו נוטל בראוי ש"מ אף ב"ח כן.

והרב הלוי ז"ל ג"כ אומר שהאשה גובה כתובתה מן המלוה אפילו גבי מעות בזמן הזה והביא ראיה ממה ששנינו בכתובות (ס"ד א') מי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב והי' לו מלוה או פקדון ביד אחרים ינתנו לכושל שבהן והיינו לכתובת אשה משום חינה ואפילו ר' עקיבא לא פליג אלא משום דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב אע"פ שהן ברשות אחרים מפני שכולן צריכין שבוע' ואין היורשין צריכין שבוע' אבל ודאי לאו ראוי' היא לגבי כתובות אשה והשתא דתקון רבנן דגבי' ממטלטלי דיתמי גבו נמי ממלוה.

וזו אינה ראיה לפי דעתי שאם יש חלוק בין כתובת אשה לבעל חוב איכא למימר מתניתין לצדדין קתני פקדון לכתובת אשה ושניהם לבעל חוב ודאיתמר עלה בגמרא ר' יוסי בר' חנינא אמר לכושל שבראיה ור' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינה הכי קאמר ינתנו לכושל הראוי לאשה שהיא הכושלת יותר ושאינו ראוי לאשה לכושל שבראי' ור' יוחנן מוסיף הוא.

וראיה אחרת הביא מדתני בכתובות (פ"א) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת הניח שומרת יבם לא יאמר יבם הואיל ואני יורש חזקתי אלא מוציאין אותו מידו ולוקח בו קרקע והוא אוכל פירות ואוקימנא כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וכר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה לדידן נמי דתקינו בתראי דגביא ממטלטלי גובה מן המלוה וזו הראיה אע"פ שהרב עצמו מפקפק בה יותר נכונה על דעתי ואע"פ כן יכולני לדחותה ולומר דילמא ר' הוא דאמר מלוה מוחזקת היא.

וא"ת א"כ הוו תלת חומרי והתם אמרינן בגמרא לא אשכחן תנא דחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או ר"מ או ר' נתן והוה לן למדחיא נמי משום חומרא דר'. יש לומר ההיא לא מסיימא דהא איכא הכא בשמעתי' אמוראי דסברי מלוה כמאן דגבי' דמיא לרבנן ומוחזקת היא אפילו גבי בכור ואביי נמי דהוה מריה דההיא סוגיא הכי סבירא ליה כדאיתא בפסחים.

וא"ת היאך תקנו הגאונים ז"ל תרי חומרי בכתובה דלא אשכחן תנא דאמר הכא כדאמרינן התם בכתובות (פ"ב א') זו אינה משנה זו אינה שאלה שהם אמרו מטלטלין של יתומים בקרקעות הן לכל דבר ולא הלקו בה ושמא מי שחלק בדבר זה לומר שאין אשה גובה כתובתה מכל מלוה היה טעמו לומר דאע"ג דתקינו רבנן בתראי ז"ל למגבא בחובת אשה ממטלטילי דיתמי איכא למימר דלא גביא ממלוה דראוי היא וכנכסי דקני יתמי דמי דלא מחמרינן בה חומרא דר' נתן במטלטלי דלא עדיף השתא ממטלטני לר"מ ואי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי הוו ליה כמקרקעי בכל ענין. זה כתבתי תחלה לפי דברי הר"ר שמואל ז"ל לפי טענותיו של הר"ר יוסף הלוי ז"ל.

ושוב נתישבתי בעיקר הטעם לדברי האומרין דמלוה ראוי' לכתובה ולא לבעל חוב ואפילו גבי קרקע אין לה וזהו הטעם משום דכל מלוה מטלטלא הוא כדאמרינן בכתובות (צ"ב א') אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי ומפורש התם בפסחים (ל"א א') דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם אלא משום דר' נתן והאי טעמא דר' נתן ודאי ליתיה אלא כבעל חוב ששעבודו מחיים אף על המטלטלין דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ואיכא למימר ביה כי היכי דמשתעבד לאבוכון משועבד לבעל חוב מדר' נתן אבל כתובה אפילו מיניה מטלטלי לא משתעבדי לכתובה כמו שמוכח במסכת כתובות (ס"ח ב') ובמסכת נדרים (ס"ה ב') וכן פר"ח ז"ל ובעל הלכות וכיון שכן אזדא לה דר' נתן מיהא דליכא למימר מוציאין מזה ונותנין לזה דהא מטלטלי אית ליה בידא דלוה ולכתוב' לא משתעבדן אפי' מחיים וכי היכי דלא משתעבדי לאחר מיתה לא משתעבדי נמי בחיי דאבוהין הילכך גבו קרקע נמי השתא הוא דקנו כרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ונכסי דקנו יתמי היא ולבעל חוב לא משתעבדי כדאמרינן התם בפסחים (ל"א א') מקמי דתיתי דר' נתן.

ודקא קשיא לן הא דתניא במסכת כתובות (ע"ח ב') לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי כבר איפריקא לה מכלל מאי דאמרן משים דכיון דהתם אוקמיה כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה שייך למימר בה דר' נתן דהא לר"מ הוי לה כתובה כבעל חוב ועדיפא נמי מבעל חוב דאפי' מטלטלי דיתמי דלבעל חוב לא משתעבדי לכתובתה משתעבדי וכן הא דתנן והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים אינה ראיה כלל דהא לר' טרפון מטלטלי משתעבדי לכתובה כשהן ברשות אחרים וכדאמרן ועוד דילמא כר' סבירא להו דאמר מלוה מוחזקת היא בין לבכור בין לבעל תדע דהא ר"ע נמי כותיה סבר לה כדאיתא בקמא (מ"ב ב'), והדין הוא דינא דגמרא.

אבל יש בנו דעת לישאל, בתר דתקון רבנן גאוני ז"ל דמטלטלי משתעבדי לכתובה הדרינן להילכתא דר"מ ונימא דגביא ממלוה ולמה אמרו שאינה גובה יש להשיב זו היא שאמרו בגמרא דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי ככתובה דר' מאיר ודר' נתן ולא תהא תקנה גדולה מן הדין ומאחר דאפילו לר' מאיר דאמראשה גובה בכתובתה מטלטלין מן הדין אין אומרין בה מוציאין מזה ונותנין לזה כל שכן עכשיו שאינה גובה אלא מן התקנה שאין אומרין מוציאין מזה ונותנין לזה.

ואם תבא לפרש זו שאמרו לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובתה משום דר' מאיר לא אשכחן דאית ליה דר' נתן ור' נתן דר"מ אבל אנן מכיון דקיימא לן כר' נתן וכר"מ לאתה תקנה גובה, יש להשי' דהא לא אשכחן דפליגי ר"מ ור' נתן בהני ואי נמי פליגי אפשר הוה דהאי תנא סבירא ליה דתרוייהו ואי משום הא לא אמרינן זו אינה משנה אלא משום דמחמרינן כולי האי בכתובתה הוא והא דאמרינן אי ר"מ אי ר' נתן הכי קאמר אשכחן חומרא דר"מ לחודה ודר' נתן לחודה בעלמ' אבל שנחמיר בכתובתה בשתיהן לא ואי אפשר שתגבה ממלוה אלא בשתיהן זהו טעם מי שהור' שאין אשה גובה כתובה ממלוה ואפי' גבו קרקע.

צללנו במים אדירים, ואעפ"כ אין דבריהם מחוורין לפי שיש לומר ונראה הוא דכל שגבו קרקע בחובת אביהן רואין אותו כאלו על אותו קרקע חל שעבוד מתחלת הלואה והילכך אפילו בכתובות שייכי' דר' נתן דאי לא תימא הכי גבו קרקע בחובת אביהן היאך בעל חוב גובה מהן לימרו לי' מכי מת ליה אבונן ושבוק מטלטלי ביד לוה לדידה לא משתעבדי ואע"ג דהוו משתעבדי ליה מחיים דידיה מדרבי נתן כי מת פקע ליה שעבודא מינייהו אלא כל שגבו קרקע בחובת אביהם על אותו קרקע חל שעבוד משעה ראשונה והילכך אפילו כתובה גובה מאותו קרקע.

ורבינו הגדול ז"ל כתב הך מתניתא דנושה באחיו מנה ואמר דהאידנא כותי' עבדינן ולמדנו ממנו דהא דדחינן לה בגמ' משום דלא אשכחן תנא דאמר הכי כפשטה דגמרא וכיוצא בה לקמן בפרק מי שמת ומה שאמרו עליו ז"ל שהוא היה עושה מלוה ראוי לכל דבר אומר אני חוץ מכתובה דלא שייך בה ראוי בגבו קרקע אפי' לדינא דגמרא מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה ובגבו מעות בזמן הזה מתקנת אחרונים.

וסברא דרבינו אפרים סברא אחריתי, שכתב בהא דאתמר במציעא (ס"ז ב') האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנו ובכור נוטל פי שנים והכא אנן סהדי דגופה דלווה ופירא דמלוה אלא כיון דלא מסלק ביה עד משלם שניא הוה ליה ההיא ארעא לגבי מלוה מוחזק' ולגבי לווה ראיה גבי כותב כל נכסיו לבנו נמי מהיום ולאחר מיתה אע"ג דגופ' לבן ופירא לאב כיון דבן לא מסלק ליה לאב כל כמה דאיתיה בחיי' לגבי כתובה ולגבי בכור הוה ליה אותן כראוי לגבי הבן ואין אשתו נוטלת מהן כתובתה ולא הבכור נוטל פי שנים ואע"פ שאכן מכרן בתיי האב ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת הבן קנה לוקח כר' שמעון בן לקיש דאמר ביה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דבמקום בן קאי לוקח ומי קנה ולא קני שעבודא בעולם הוא תדע דהא אלו איתיה לבן לא הוה מסלק ללוקח בזוזי ושעבודא דאשה אי בעי בעל לסלוקה בזוזי מי לא מצי מסליק ליה והיכי פשיט מר דינא דשעבודא מדינא דמיקנ' ממש והא לא דמו אהדדי ועוד לא אשכחן בלוקח אינו נוטל בראוי כבמוחזק כדאשכחן באשה דאי לא תימא הכי קשיא הילכתא אהילכתא דקיימא לן כרבי שמעון בן לקיש וקיימא לן כרב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע בדלא מסלקי והיכן גמירנא להא מילתא מפומא דרבואתא ז"ל ועבדו בה עובדא וכל שכן דירוש' דאוריית' וכתובה דרבנן ואי קשיא הכי הילכתא אהדדי ולא ידעינן פירוקא מוקמי' אדאורי' ואמרי' לאשה אייתי ראי' ושקול, עד כאן לרבינו אפרים ז"ל.

ובודאי דהך סברא בסבר' דחבריה דאמר כתובה אינה גובה בראוי אפי' במקום שבעל חוב גובה ומפקא מיניה דאיהו עביד מלוה נמי מוחזקת ואלו להך סברא ודאי לא גביא אלא מיהו תמיהא טובא דאף על גב דמשכנתא מוחזקת היא למלוה בדלא מסלקי לא אשכחן משום ההיא דראויה היא ללוה שגופה של קרקע שלו ומיהו גבי משכנתא איכא למימר הכי משום דאית ליה שעבודא דמלוה אגופה דארעא וכיון דלא מצי מסלק ליה מיניה בתורת זביני אתינן לה ואמרינן כי מהדר לה גיהליה ופרע ליה זוזי האי אי נמי משכנתא דסורא השתא הוא דקתני ואית ליה כעין ראיה למילתא ממאי דאתמר בפ' חזקת (בבא בתרא ל"ה א') א"נ בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כיון דמשעבד ליה למלכא ומנכא לא מחסר גוביאנא וברשותיה מחתן הא אשכחן מילתא דהוה ליה למאן דאית ליה גופא ראוי ואף ע"ג דלא דמיא נגמרי אפשר ואיתא לסברא דרבינו אפרים ז"ל בהא כיון דנפק מפומא דרבוותא.

אלא בכותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה תמיהא לן מילתא דהא היינו מעשה דסבתא דאמרינן מסתבר טעמיה דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינ' זביני ומשום הכי הוא דהוי ראוי הא מכלל דאי אמר ליה מעכשיו מוחזק הואי ובעל ירית ליה וכדכתב רבו הרב הגדול ז"ל בהלכותיו ואפילו אם כדברי אחרים שמפרשי דברי מערבא או' אחריך כאומר מעכשיו ואפי' הכי הוו ראוי ההיא משום דרבה דאי קדמה והכא אי נמי זבין אב לאו וביניה וביני ודקאמר דגמר מפומא דרבוותא הא חזינא לרביה ז"ל דלא אגמריה הכי אלא אם תאמר דילמא גמירי דאיכא פלוגתא בין בכור וכתובה לבעל, וליתה.

שוב מצאתי בין תשובת הגאונים ז"ל תשובה לרב עמרם ז"ל בנותן מתנה לבנו לאחר מותו ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב ואומר שאין אשתו של בן גובה מהם משום ראוי וכן בכותב לבתו לאחר מיתתו ומתה בחיי הבעל לא ירית ליה בעל לההיא מתנה דכיון דלא קמו ברשותיה שעה אחת בחייה אין הבעל נוטל בראוי אלו דברי הגאון ז"ל בקוצר ובודאי דבנותן מהיום ולאחר מיתה קאמר ואע"פ כן עשאן ראוי לכתובה ולבעל מכאן קבל הרב רבי אפרים ז"ל אע"פ כן אינם דברים של עיון ואין לסמוך בהן.

ובתוספתא במסכת בכורות (ו,ה) תני טלה דמתני' הכי הבכורה והיורש את אשתו והמיבם את אשת אחיו והמתנה נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק אבל נותן להן משדה החוזרת ביובל פי' משדה החוזרת לאביו ביובל וזו היא אותה ברייתא שהשיבו בגמרא בגיטין בכור נוטל פי שניסם בשדה החוזרת לאביו ביובל וסייעי מינה לר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

ומזו הברייתא נלמוד עוד מפורש דבי תנן במתני' ולא האשה בכתובתה והוא הדין לבעל חוב ולנזקין אראוי וכיון דקתני סתמא נותן להם משדה החוזרת לאביו ביובל ולא חלק בה כלל והדבר ידוע שאינו גואל בפחות משתי שנים שמעינן מיניה דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מוחזק' היא גבי לוה לעיין בכור ויבום וירושת אשתו ובעל חוב ונזקין והוא הדין לכתובת אשה דהשתא ומה שדה החוזרת ביובל דזביני נינהו אלא דרחמ' אוקמיה אפדיון מוחזקת היא גבי מוכר ואפילו בשני שנים שאינו יכול לפדותה משכנת' דגופה דידיה היא לא כל שכן ועוד דהא מפרשי עלה טעמא בגיטין משום דריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומשום הכי הויא מוחזקת נמוכר לענין בכור ושאר דינין והאי טעמ' איתיה נמי אפי' במשכנת' דלא מסלקי דהא אפילו בכותב כל נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה אמר ריש לקיש קנין פירות לאו כקנין הגוף דמו הילכך מוחזק הוי לבכור הבן ונוטל בו פי שנים.



והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. ואי קשיא דאמר הא מתנה קריה רחמנא במתנה היכי מצי לזבוני עד דאתא לידיה איכא למימר מתנה היא עד שיאמר רוצה אני בה לפיכך אמר איני נוטל רשאי.

הרי זו מקודשת ותנאו בטל. על כרחין האי תנאי כפל הוא דאי לא כפילה אפי' לא התנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל לדברי ר"מ וכיון שכן איכא למתמה עלה היכי אמרינן הרי זו מקודשת ותנאו בטל כיון דתנאו בטל אינה מקודשת דהא הכי אתני ואע"ג דלא דמי לתנאי בני גד נימא שהמעשה בטל כיון שהתנה כך בפי'.

ואיכא מאן דתריץ דהכי אמר לה, על מנת שתמחלי לי שלא אתחייב לך בשאר כסות ועונה והאי תנאה לאו תנאי דידיה הוא דרחמנא חייביה ומשום תנאו לא מצי לממחל ליה ואין ה"נ דאי מחלה מדעתא בתר הכי מחילת' מחילה אבל משום תנאי לא דרחמנא אמר ליכא דנסיב אתתא ולא ליחייב בשאר כסות ועונה ודמי' לעל מנת שאין בו אונאה שיש בו אונאה ואע"ג דמצי מחיל דתנאיה לאו תנאי הוא כיון דתנאיה לאו תנאה דידיה הוא לא חל עלה כלל ובכי האי גונא אמרינן במסכת קדושין (כ"ג ב') לגבי עבד כי אמר ליה קני קני וכי אמר ליה על מנת לאו כלום.

וקשיא על הך תרוצא דאמרינן במסכת נזיר הריני נזיר על מנת שאטמא למתים הרי זה נזיר ותנאו בטל ואמאי הא ליכא הכא למימר מחילה ולר"מ נימא התם דלאו נזיר הוא בשלמא לרבנן איכא למימר בדנת כפליה לתנאים ובכי האי גונא לית להו מכלל הן אתה שומע לאו הואיל ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא אלא לר"מ דכפליה לתנאיה נימא דלאו נזיר הוא וניחא ליה לרבינו תם ז"ל דכל מתנה על מה שכתוב בתורה הרי הוא כמפליג בדברים דומיא דתנאי שאי אפשר לקיימו בסופו דבטל ואף על פי שכפל תנאו משום שאינו אלא כמפליג הכא נמי תנאו בטל דלאו כלו' הוא ולהפליגה בדברים קאמר ליה.

ואכתי קשה דניחא גבי גט וקדושין אבל הא דנזיר אכתי לא ניחא דכי אמרי' מפליגה בדברים הני מילי לאשה דלצעורה קא מיכוון או לבודקה אבל לעצמו אין אדם מפליג בדברים ואמאי הרי הוא נזיר ותנאו בטל ואימא ההיא רבנן היא ובכי האי גונא לית להו מכלל הן אתה שומע לאו דהכי קאמר אם אפשר להיות נזיר ולהטמא למתים אטמא ואם לאו אהא נזיר לגמרי.

ואיכא דקשי' ליה הא דאמרינן במנחות הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפר' התם בגמ' דההוא לאו לצעורי נפשיה קא מיכוין אי סגי בבית חוניו טרחנא פי' והוינא נזיר ואי לא לא טרחנא כי' ולא חל עליה שם נזירות מעיקר' דתנאו קיים ואמאי הא מדאורייתא אין גלוח בבית חוניו וה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ומעיקר' תנאי בטל ומעשה קיים וחל עליה שם נזירות וכמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר איכא למימר שאני התם דקסבר לאו בית ע"ז הוא וכונתו לשמים ואינו מתנה לעקור דבר מן התורה שאינו מתכוין לעקור.

ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שאי אפשר לעשות על ידי שליח לאו תנאי הוא כדאמרינן לענין חליצה ויש אומרין כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן הני מילי כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחברו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו הילכך אף תנאי כפול לא בעינן והשת' ניח' הא דקשי' לן לעיל, ונכון הוא זה.

ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת ליה על ידי שליח שאומר אדם לחברו הריני נזיר על דעתך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר.

ולי נראה טעמ' דכל מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל משום דכל תנאי דקא עקר ליה למעשה לאו תנאה הוא שכיון שאמר על מנת שאין לך עלי הרי את מקודשת לי חלו הקדושין שמצאו מקום לחול שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יתן לה שאר כסות ועונה וכיון שחלו לא חלו לחצאין שאין אישו' לחצאין ולא דמי לשאר תנאין שלא נתקיימו שהקדושין בטלים ואם תדקדק במדות חכמים תמצ' טעם זה נכון ובנזיר משמע דבחוץ תנאו קיים ובלשון על מנת דוק' תנאו בטל אבל לטעמו של ר"ת ז"ל אנו צריכין לענין אחר משום דאמרי' בגיטין דכל תנאי שאין הן שלו קודם ללאו ותנאי קודם למעשה דתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר אע"פ שכפל אינו תנאי והיינו טעמא משום דלא אתני כדיניה אינו אלא כמפליגו בדברים ואע"ג דהכא גבי שאר כסות ועונה בידה למחול כיון דאמר לה על מנת כמאן דא"ל ע"מ שלא אתחייב לך שאר כסות ועונה דמי והא חייב לה אבל על מנת שתמחול לי שאר כסות ועונה תנאו קיים ודמי למאי דאמרינן בעל מנת שלא תשמטנו בשביעית דמפלגינ' בגמרא בין אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית ובין שלא תשמטנו בשביעית ור"מ סבר על מנת שאין לך עלי לאו כלום הוא אלא א"כ ימחול לו ולאו כל כמיניה שלא יתחייב לו ור' יהודה סבר בידו לומר לו שלא יתחייב לו שהרי מוחל ובדבר של ממון יכול הוא למחול שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה אבל בדבר שאינו של ממון לא שהרי הן עיקר נשואין של תורה ואינן לחצאין.



כותבין הרשאה זה לזה. ואי קשיא לך הא סביר' ליה לרב פפא אליב' דרב' אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכ' למימר כי מלוה דאע"ג דלא מצי לאקנויי מרשה בה.

היו מוחזקין בו שהוא בכורו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל בקלא בעלמ' כעין שאמרנו למעלה דהוה קרי ליה אבוה בוכרא אבל אי איכ' עדים שנולד קודם אחיו ואמר דלאו בוכר' הוא אינו נאמן ואדרבה איפכא משמע דאי אבו' הוה רגיל דאמר בוכר' הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכ' עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על עצמו שהוא בוכר' והשאר אינו שלו דלר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני ממזר.

והיה רבינו תם אומר דר' יהודה לא קאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר אלא כגון דאמר על קטן ממנו בכור הא דממיל' מיפסל אידך וכדאמרי' האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה.

ואי קשי' לך הא דאמרי' ביבמות ההוא דאתא לקמיה דר' יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך והוינן בה בגמ' והתני' ר' יהודה אומר יכיר יכירנו לאחרים וכו' ומפרקי' אמר ר' נחמן בר יצחק הכי קאמר ליה לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי והילכת' כרב נחמן שמע מינה דר' יהודה אפילו היכ' דאמר בהדי' ממזר הוא מהימן ואפשר דהתם נמי כגון דאמר אינו בכור לנחלה שביני לבין עצמי נתגיירתי ואי לאו משום דנכרי הוא היה נאמן דממיל' מיפסיל משום בכור.

ואין זה נכון, שאם ר' יהודה דוק' קאמר משום בכורה לא אמר אלא שאם אמר על הקטן בבור הוא נאמן אבל לא לומר אינו בכור שפסול הוא ועוד שהרי נאמן לומר בן גרושה ובן חלוצה לאו משום בכורה ועוד הרי שנינו אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין ר' יהודה אימר נאמנין ולאו בכורה משמע אלא משמע דר' יהודה בכל ענין קאמר.

אבל בהלכות גדולות בהלכות מילה מצאתי בלשון הזה האומר זה בני ממזר אינו נאמן דכי קיימ' לן כר' יהודה דאמר נאמן היכ' דאיכ' בכור אבל ליכ' בכור אינו נאמן דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא אמר על התינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה דכיון דקאמר על ברי' דזוט' מגדול בכור הוא פסלינן לגדול ומגו דהימניה רחמנ' לאבחוניה לבכורה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ממילא קא הוי גדול ממזר אבל ודאי במקום שאין בכור לא מהימן דליכ' יכיר דתלי' רחמנ' בנכרי לא מהימן ולא הוי ממזר ואפילו אשתו פרוצה ביותר רוב בעילות אחר הבעל אלו הן דברי בעל הלכות ז"ל ומשמע דבכל ענין פסל ר' יהודה אבל אנן לא קיימ' לן כותיה אלא בתינוק בין הבנים ואכתי לא דייק' דהא איפסיק' התם הילכת' כרב נחמן בר יצחק, וכדפסק רבינו הגדול ז"ל.



הכי גרסינן: השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו. וכך היא הנוסח' בהלכות גדולות וכן כתוב בהל' רבינו הגדול ז"ל. בנוסחאות שלנו ובנוסח' ראשונה מוגהת בכתב ידו של הקדוש ז"ל ראיתי ונשבע אינו יכול לחזור בו וסרט על ונשבע סירטא אחת ונראה שחוזר בו לגרוס נשבע ואינו יכול לחזור בו כמו שמצינו בנוסחי ההלכות שלנו אבל בנוסחאות של ר"ח ז"ל גרסי' הכי ונשבע אינו יכול לחזור בו וכן דעת ר"ת ז"ל.

ואיכ' למידק הא דאמר בשבועות (ל"ט א') אמר הריני משלם פוטרי' אותו מיד משמע דעל כרחו משלם ואינו יכול לחזור בו ופי' הרב ז"ל ולהכי נמי פוטרי' אותו כדי שלא יחזור בו ולפי' ממהרין הדבר שיפרע קודם חזרה והביא ראיה מההיא דאמר במציע' אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמרי' מהדר קא הדר ביה או דילמ' וכו', משמע דמצי הדר ביה.

ושמעתי שמתרצי' לדעת רבינו ז"ל דהכי פירוש': מי אמרי' מהדר קא הדר ביה ולא מצי הדר ביה ומקני ליה כפילה או דילמ' בדבוריה קאי ודחויי מדחא ליה מעיקר' כי אמר הריני משלם ואינו מקנה לו כפילו דאין שומר עשוי לשלם לגמרי ומפני שהוא חנוק הוא דקאמר ליה מעיקר' ויש לי בו עוד פי' אחר במקומו טוב מזה ומדברי רבינו תם ז"ל.

ובמסכת סנהדרין (כד,ב) אמרי' מחלוקת לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין דברי הכל יכול לחזור והאי נמי כיון דאמר משלמנא זהו גמר דינו וכן ברצונך השבע וטול כיון שקבל עליו זה ואמר נשבע אני אין לך גמר דין גדול מזה ורש"י ז"ל כתב במסכת שבועות פוטרים אותו מיד ואין משהי' אותו כאן כדי שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם משקבל עליו בבית דין שלא כדפת רבינו תם ז"ל אבל יש לדקדק אפילו ישתהא כאן היאך יכול לחזור בו לדבריו ומאי שנא כי יצא מבית דין דלא מצי הדר ביה ובבית דין מצי למהדר ביה וי"ל כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו.

ואין דבריו של רבינו תם ז"ל נוחין בזה, שכיון שאמר הריני משלם הרי הוא כגמר דין ומאי שנא מנאמן עלי אבא וגמרו דיני ואמרו לו שלם ואפילו למי שגורס בכאן ונשבע אינו יכול לחזור בו י"ל מפני שעדיין מחוסר שבועה ושמא לא ישבע.

והר"ר יוסף הלוי ז"ל שכתב שיכול לחזור בי עד שישבע ויאמר לו בית דין שלם שכבר נשבע אינו נכון דהא קאמר בהדיא ונשבע אינו יכול לחזור בו וכן בדין שהרי עשה מעשה על פיו ועוד יש לתמוה עליו שהוא גורס נשבע ואינו יכול לחזור בו ולפי זה אפי' קודם שבועה אינו יכול לחזור בו, ולא דקדק בכך.

ומסתברא מדקאמר השבע וטול מדינא מחזיק פטור הוא לגמרי אלמא היכא דקביל עליה חד פסול כשנים לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו דהא נמי הא קבליה בעל דינו כשנים ומה לי קבלי' עליה בשבועה מה לי קבלי' עליה בדבור הוא הדין ודאי אי אמר ליה מהימנת עלי בדבורך וטול ורבינו אלפאסי ז"ל. אייתי ראיה דהיכא דקביל עליה חד פסול כבתרי בקנין מההוא דאמר מהימנת עלי כבתרי ומסתברא אפילו בלא קנין לאחר גמר דין וההיא דאיתמר התם והוא דקבלי עליה כחד לר' מאיר איתמר לרבותא וכן פרש"י ז"ל אבל לרבינו. אפרים דאמר כיון דקבל עלי' חד פסול בבי תרי גוזמא בעלמא הוא ומצי הדר ביה ולא דאיק אנא כדפרישית עיקר.

ובתוספתא (סנהדרין ה,א) אמרו בהיה חייב לחברו שבועה אפילו נשבע לו בחיי הקרן אינו יכול לחזור בו ואין לך גוזמא גדולה מזו.

ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא. דאפילו מכוין מדת משקלותיו לאו כלום הוא דלא סימן הוא משמע דאית ליה לרב ששת דמדת ארכו ורחבו סימן מובהק הוא יותר ממדת משקלותיו וכן נמי משמע במציעא דאמרינן התם (כ"ג ב') בעיא מיניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא ואמר להו תניתוה דהוי סימן ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוו סימן.

ואיכא דקשיא ליה מדאמרינן התם מדת ארכו ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למדות משקלותיו ואיכא למימר דודאי מדת משקל הוי סימן מובהק בגלימא ובשאר מילי דלאו בני משקל נינהו אבל אידך דמציעא כי תני בכלי כסף וזהב וגסטרון ומיני מתכות תניא והכי קאמר מדמשקל הוי סימן במלתא דעבידא למשקל מדה ומנין הוי סי' כגון בגלימא דעבידא למדה אנפירי למנין אבל משקל נסכא כדאמרי הכא ואיכא דאמרי דהא דאמרינן התם מדה ומנין לאו מדת אורך ורוחב קאמרי אלא סאה יתרקב והא דאמרינן הכא אבל נסכא לא היינו טעמא דסומ' לא מצי מכוין כולי האי וכי אמר זו היא נסכ' של פלוני אינו נאמן שהדבר ידוע שאינו יכול לכוין כל כך דסימן מובהק הוא יותר ממדת אורך ורוחב לגלימא אבל לא יותר ממדת סאה ותרקב לפירות ודיקא נמי ההיא דאמרינן מדה דומיא דמנין ותרוייהו כפירי.



ובנכסים ובבנים הבאין אפילו לאחר מיכן. אמר הרב ר' שמואל ז"ל שאם היו בנים מרובין ונתמעטו דשקלא כאחד מן הנשארים שלשעת חלוקה כיון, וצ"ע.



הא דאמרינן אי לאפוקי מדרב' מוסיף הוא. קשיא ונהי נמי דמוסיף מימר קאמרינן דהילכתא כר' אבא דלא מוסיף אלא בשני כשר ולא בראשון ופיר' הרב ר' שמואל ז"ל דשמא אף בראשון מכשר אלא שע"י מעשה בשאלה שאלה ואמר כשר.

וקשיא א"כ לאפוקי ממר בר רב אשי נמי לא הוי דאיהו נמי מוסיף ושלישי בראשון חשי' ליה. ותירץ הרב דעדיפ' מינה פריך.

ולי נראה דגמרא קים ליה דהילכתא כרבא, דכיון דפסקינן לית הילכת' כמר בר רב אשי דגמר מדרבא אבא דאבא שמע מינה דרבא גופה הלכה היא דליכא למימר ודאי בן בני פסול לאחי וכשר לי ולפום הכי קאמרי אי לאפוקי מדרבא קאמרת הא קיימת לן כותיה והילכך על כרחין אית לן למימר דר' אבא לא פסיל שלישי בראשון אלא רב יוסף בר חמא הכי בעא מיניה הילכת' כר' אליעזר דבריית' דאמר שלישי בשני פסול אי לא ושלח ליה הילכתא כשר ואתא רבא ופי' דהא דפסק ר' אבא דלא כר' אלעזה לא תימ' מדרב אמרה דקאמ' התם שלישי בראשון פסול ובשני כשר אלא מסתם מתני' אמרה וכמתני' אתא למפסק לן ואנן שני בשני תנן שלישי בראשון לא תנן והכשירה משום רחוקה דשלישי אמרה ר' אבא דאתפלג דרא אי נמי דרב לא שמיעא ליה כלל ופסק דלא כר' אלעזר ממתניתין הילכך אפילו בראשון נמי ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי קאמר לומר דהילכת' כר' אבא דמכש' בדור שלישי דוקא והאי לאו שלישי הוא הא בהדיא איתמרא ובהדיא צריכה לן למימר דמר בר רב אשי שלישי חשי' ליה ומדקדוק הדברים נלמוד שלא פסלו אלא באבא דאבא אבל באביו כשר, וכן דעת הגאונים ז"ל.

ורבי אלעזר אמר וכו' אבל שתי שדות ושני בני אדם לא. איכא דלא גריס במילתיה דר' אלעזר אבל שתי שדות ושני בני אדם לא משום דאמר ליה אביי דר' אלעזר אדר' אלעזר לא קשיא כאן כשדה אחת וכו' ואי גרסינן ליה פשיטא אלא שמע מינה דלא גרסי' ליה ומעיקרא הוה סבירא ליה לאביי שאין חלוק בין שתי שדות ושני בני אדם לשדה אחת ושני בני אדם ומשום דאמר ר' יוחנן שדה אחת ושני בני אדם נקט נמי ר' אלעזר הכי לאפוקי מדידיה ולאו דוקא והשתא ידע אביי דדוק' קאמר אי נמי גרסינן ליה איכא למימר דאגב דאמר אביי דר' יוחנן קשיא אמר אדר' אלעזר לא קשיא ובנוסחי דילן לא גרסי ליה אלא דבנוסח דרבינו חננאל ז"ל ורבינו תם ז"ל איתה והרב ר' שמואל ז"ל אמר דההוא לישנא דגמרא הוא ולא אמרה רבי אלעזר בהדיא.



הא דשלח רב אחא בריה דרב עניי בר עוא נכסי לך וכו' שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דלא א"ר אחא הכי אלא בנכסי לך סתמא אבל היכא דקאמרי בהדיא לשון מתנה לא אמרי' הכי ולישנא דגמרא משמע הכי מדקאמר שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה ולא קאמר שאין מתנה אלא ירושה משמע דבלשון הוא מקפיד.

אבל בחבור גאונים ז"ל ראיתי שאפי' אמר בפי' לשון מתנה אמרי' לשון ירושה הוא ואפשר כן דמתנתו נמי כירושה שויוה ובראוי ליורשו כיון שאינו צריך לומר לשון מתנה בירושה ניחא ליה ואפילו אמר לשון מתנה כירושה חשבינן ליה דמה שהוא שלו בירוש' אינו יכול ליתן לו במתנה וירושה דידיה נמי תורה היא שהתורה נתנה לו רשות ליתן לו נכסיו וירושה היא.

והקש' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל מההיא דאמרינן לעיל האומר תנו שקל לבני בשבת ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקנ' ואמאי והא ירושה הוא ואין לה הפסק וכדאמרי' לעיל והא הכא דבשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני אין נותנין להם אלא שקל דאלמא קנו אחרים וניחא ליה כיון דאיהו אמר אל תתנו להם אלא שקל לאו ירושה היא אלא בשקל וכי אמר נמי ירשו אחרים תחתיהם ירתי והיכי דמי ירושה כגון נכסי לבני ותנו להן מהן שקל ואם מתו יירשו אתרים דקא מורית להו לנכסיה אבל הכא לא מורית להו אלא שקל בשבת.

ואכתי קשה ליה דכיון דאמרי' ירושה אין לה הפסק אלמא אין מקבל מתנת שכיב מרע קונה אלא עם גמר מיתה הא כל שלא קנה בשעת גמר מיתה אלא לאתר זמן אינו בדין שיקנה לפי שחלה עליו ירושת תורה של יורש ורחמנא אמר אין לה הפסק וכן כתב הרב ז"ל כל שכן היכא דלא אקנ' ליה מידי לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא שבקיה למילתא סתם ואמר נכסי' אלו יירשם פלוני אחריך דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר לא אמר כלום והשתא ודאי קשיא דתנו שקל לבני בשבת אף ע"ג דלא אקני להו אלא שקל מ"מ לא אמר אלא אם מתו יירשו אחרים ואחרים ודאי לא ירתי ולא זכו אלא לאחר שמתו בניו דקיימא לן כל אם בלא מעכשיו לא קני עד דמקיים תנאה כדאמרינן בגיטין (ע"ב א') גבי אם מתי אם לא באתי מכאן ועד שני' עשר חדש אם תצא חמה מנרתיקה וכיון שכן כבר חלה ירושה דבנים בסתמא עד שימותו ואותה שעה יבאו אלו לירש והוה לן למימר ירושה אין לה הפסק.

ובר מן דין לדברי רב אחא בר עויא אין לך שכיב מרע נותן בתנאין וקשיא ההיא דאמרי' התם ארבעה מאה זוזי לפלוני לנסוב בחרוזי וכו'. ותני'בקדושין משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו אמר פלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני בני יתן מאתים זוז וירש שדה פלוני ואמאי כיון דלא ירית עד שיתן מדין התנאין הא כבר חלה ירושה דאותה שדה לכולן וירושה אין לה הפסק. וכן הא דאמרינן לקמן (קמ"ב א') ולימ' ליה לכשתלד הכי משמע דודאי מתני' בשכיב מרע היא מדקתני ואיו שם יורש אלא הוא יירש את כולה וכולה רישא וסיפא במי שמת קיימ' וסוגי' דמתמר' עלה בגמר' בשכיב מרע היא, וקשיא דהא ירושה כיון שחל' שעה אחת שוב אין לה הפסק.

ואפשר לומר דלא דייקינן בה כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אתא בר עויא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דאתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הילכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו יירש פלוני זכה בהם וצריך עיון. ואיכא דמחו לה אמוחא דשאני הכא דשוינהו לנכסי ביד שליש בהא אמר תנו ולא ירושה היא ויעשה שליש מה שהושלש בידו.

ומדמקשינן הכא מדרב אחא בר עויא שמעינן מינה דנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אע"פ שהשני נמי ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום דהא בריית' ואחריך יירש פלוני ואחריך יירש פלוני תרווייהו קשיין ותרווייהו מיתוק' בראויין לירש ואפי' הכי אין הפסק לשל ראשון שכיון שחל' ירושה לידו שוב אינה נפסקת ממני דומיא בירושת תורה הבאה מאיליה שאינה נפסקת והוצרכתי לכתו' זה מפני שנמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק ואין דבריהם עולין בשמועה ולא נכונים בטעם, וכן כתב הרב הלוי ז"ל כדברינו.

ותסברא והאמר רבא הילכתא כריש לקיש בהני תלת וכו'. לא קשיא. אפשר דהשתא הדר ביה מתיובתיה דלא הויא תיובתא דחד מינייהו דאינהו לאחר כדי דיבור וברייתא תוך כדי דיבור ואע"ג דליכא בנוסחי אלא יש לנו כיוצא בהן הרבה בתלמוד ואשכחן נמי תיובתא והילכתא.

והר"ש ז"ל פי' דאי אית להו דתוך כדי דבור מהניא אמאי אוקמוה למתני' דוקא בשדה אחת או אדם אחד אפילו בשתי שדות ושני בני אדם נמי ואין זה מחוור דאינהו בכל ענין אוקמוה אפי' לאחר כדי דבור, ועוד דלישנא דרבין מימרא דר' יוחנן ור' אלעזר היא ולאו אמתני' קיימי אלא לאחר כדי דיבור היא דומיא דר"ל דפליג עליהן.

והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. פי' רבינו תם ז"ל שהטעם מפני שפעמים שהתלמיד מוכר או קונה ואם עובר רבו עליו אי אפשר שלא יתן לו שלום ומשום תקנת השוק תקנו שלא יפסיד בכך והיינו דאמרי' במסכת נזיר (כ,ב) דאי הכי לא שבקת רווחא לתלמידא והשוו חכמים מדותיהן ותקנו כן בכל דבר אע"פ שאין הטעם בו כגון אמרו לו מת אביו וקרא וכו' בפ' בתרא דנדרים (פז,א).

ובשם הרב אב בית דין ז"ל שמעתי דכיון דאמור רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר.

חוץ מע"ג וקדושין. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שאם התפיש או הקנה דבר לע"ג ובתוך כדי דבור חזר בו לא מהני ליה חזרתו ונאסר והקשו אחרים דקיימא לן אין תפיסה לעבודה זרה במסכת עבודה זרה (מ"ד ב') ומשום מוקצה ולגבוה אינו נאסר אלא לאחר שבע שנים או שימסרנה לכומרין ויאכילוה כרשיני ע"ג.

ולפיכך פירשו אחרונים שאם אמר לע"ג אלי אתה ובתוך כדי דבור חזר בו לאו חזרה היא וחייב וכן נראה מדסיימי בה בפרק בתרא דנדרים (פ"ז ד') וחוץ ממגדף והכ' לא חשי' ליה דהיינו בכלל ע"ג והתם נמי חשי' מגרש והכא לא חשי' ליה דהיינו קידושין ולכל מילי איתקוש הויה ליציאה.

אבל מה שהקשו ואמרו דמשום מוקצה אינו נאסר לע"ג אלא לאחר שבע שנים, אינו נכון, שאנו מפרשין מה שאמרו במסכת תמורה (כ"ח ב') אין אסור אלא מוקצה שבע שנים לומר שאין המוקצה לע"ג אסור אלא תוך שבע שנים אבל הקצוה להקריבו לע"ג ולא הקריבוהו יעברו ז' שנים הותר אסורו דלעולם לא יקריביהו עוד שאין דרכם להקריב שור זקן שעברו עליר שבע שנים משהוקצה וכן ההיא דאמרי' התם אין מוקצה אסור אלא עד שיגזוז ויעבדו בו עולא א"ר יוחנן עד שימסרוהו לכומרים ויאכילוהו כרשיני עבודת גלולים כך פירשוה לומר שאינן אסירין משיגזז ויעבדו בו שאין דרכם לגזוז ולעבוד בשור המועד להקרבה כעין פנים ומשימסרוהו לכומרי' לאוכלו ייאכילוהו כרשיני ע"ג לפטמו לצורך עצמן פקע איסורו ממנו וכן עיקר הפי' דאי לענין הורדת האיסור היאך אמרו עד שיגזז ויעבדו בו, אדרבה כיון שגוזזין אותו נראה שאין דעתם להקריבו.



האי מלא יוכל לבקר נפקא. דמשמע חלק בבורה לא אבל חלק פשיטות מצי מעבד ודקשיא לן אי הכי תקשי לרבנן וא"ת לרבנן ק"ו דאפילו חלק בכורה שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא מצי מעבד וכל שכן חלק פשיטות א"כ לר' יוחנן בן ברוק' נמי אלא ודאי מצי למיפרך לי' ולטעמיך אלא שרצה לפרש הדבר וכבר כתבתי לך אחרת כיוצא בה בפ' זה וכיוצא בהן בתלמוד רבות.

ולי נר' לענין אחר דהכא לא צריך דהכי קאמר בשלמא לרבנן דאמרי אף פשוט נמי אינו יכול להעביר נחלתו ממנו קרא כי אחת ללאו אתא אלא לר' יוחנן איכא למימר דמהכא גמרינן לה וקרא כדכתי' הוא לא יוכל ממש.



אמר ליה אביי משום דקא מפיק לה בלשון ירתון. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דכיון דאמר לשון ירושה הכי קאמ' בנים אשר יולדו לו ירשו נכסי לכשאמות ולכי מייתי הרי הם בעולם, ואינו נכון שא"כ הוה ליה למימר משום קאמר ירתון או לומר לשון ירתון שאני ותו דתנן בפ' מי שמת (קמ"א) האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואקשינן עלה כר' יוחנן בן ברוק' אימר דשמעת ליה לדבר שישנו בעולם וכי' וקשי' דר' יוחנן בן ברוקא בלשון ירושה היא והיכא דאמר בלשון ירושה הא אמרת דקתני ואפי' לדבר שלא בא לעולם.

ויש מפרש' כן, ולימא ר' יוחנן בן ברוק' היא דסבירא ליה דיש חלוק בין ראוי ליורשו לשאינו ראוי ליורשו דלשון ירושה דלא מהני באחר מהני בראוי ליורשו הכא נמי אע"ג דבעלמא עובר לאו בר זכיה הוא אבל עובר דראוי ליורשו דאית ליה זכיה כך פי' הרב אב"ד ז"ל ולהאי פירוש' איכא למימר דהיכא דאמר בלשון ירושה ובראוי ליורשו מהני כדאמרי' הכא ואינו נכון אבל יש לי לו' דהתם לא אמרי' הכי אלא משו' דסבר רב הונא לכשתלד לא קנה אבל אביי ס"ל לכשתלד קנה ולפיכך אמר דבלשון ירתון מהני כך יש לדון לדעת הרב ר' שמואל ז"ל ולא נהיר' משום דק"ל אף לכשתלד לא קנה ור' נתן תנא הוא וליכא למימר דס"ל לכשתלד קנה דא"כ קשיא אדרב הונא.

והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פי' משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון כלו' להכי דייק דר' יוחנן ב"ב היא ואפילו בברי' אמר משום דקא מפיק לה תנא בלשון ירתון משמע דלשון ירושה מהני בעלמא ולא אצטריך תנאי בית דין אלא לשוויי דשב"ל כמי שבא לעולם דאי ס"ד לשון ירתון בעלמא לא קני אמאי מפיק ליה בלשון ירתון וצריך לתנאי בית דין ליפקה בלשון יסבון דמהני בעלמא בלא תנאי ב"ד וכי תימ' להכי איצטריך לשון ירתון דלא טרפ' ממשעבדי א"כ ליתקנו דלא טרפ' ממשעבדי וליתני הכי יתבון מבני חרי וכן עיק' ואי קשיא לך אי הכי ר' לעיל אמאי הדר ביה מטעמיה קמא לאו מילתא היא דהכי קאמר ר' הא ב"ד של ראשוני' לא אמרו בפירו' שלא תטרוף ממשעבדי ולא תנן יתבון כסף כתובת' מבני חרי אלא סתם נאמר' ואי יסבון תנן הא דקיימא לן דלא טרפ' ממשעבדי מנא לן אלא ודאי ירתון תנן וממילא ידעי'..

ולענין פסקא לא איתברר לן מאי דשת' רבינו הגדול ז"ל בהלכות "ובעיין לא אפשיטא", דע"כ אפשיט' מדר' נתן והני אמוראי דיוקא בעלמא הוא דדייקי עלה ואיהו תנא הוא ולא פליני עליה ומסקנ' נמי כותיה היא ורב סעדיה גאון ז"ל כתב ואפשיט' בעיין מדר' נתן, וכך כת' ר"ח ז"ל, אבל אמר בשם רבינו האיי גאון ז"ל דלא איפשיט'.

ונראה דס"ל לאביי דהא דהדר ר' לגבי ר' נתן דאמר ילדות היתה בי לא שהודה לדבריו שמשנתנו כר' יוחנן ב"ב אלא לומר שטעה כשאמר לא יסבון תנן אבל משנתנו לעולם רבנן היא ור' נתן נמי ספוקי מספק' ליה אי מתני' ר' יוחנן ב"ב ותפשוט דבברי' נמי אמרה או דילמא רבנן ולא תפשוט.

וכך יש לגרוס שניתם משנתכם כר' יוחנן ב"ב בתמיה דרך שאלה ואי נמי אמרה בניחותא כיון דס"ל דלרבנן לא ירתי על כרחו היה צ"ל דבברי' נמי אמרה ומיניה לא פשטינן מידי אלא ממסקנא דמילתא מוכחינן בעיין וכשתדקדק בדבר בגמ' תדע שהרי אמרו מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבי יוחנן ב"ב ושמע מינה דאפי' בבריא נמי אמר ואמאי הוצרך לכך דהא בהדי' א"ר נתן ר' יוחנן ב"ב היא אלא ש"מ דר' נתן משאל הוא דשאיל לה מדר' ורבי לא מצינו שפשט לו כלום ואע"ג דאסיקנ' בתרי ב"ד תקון לאו הסקנא דסמכא הא למפשט בעיין אלא לומר שלא טעה ר' נתן אלא שמא ר' יוחנן ב"ב היא ובתרי ב"ד תיקון ומיהו כיון דאיכא למימר הכי והכי בלשון ירושה בברי' אין לנו דר' לא פשיט ליה לר' נתן כלום אלא לומר שטעה כשאמר לו יסבון תנן.

עוד אני דן לדע' רבינו האיי גאון ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל, שכך פירשוה, משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון בודאי שר' יוחנן ב"ב לא אמר אלא בדבר שבא לעולם אבל להכי דייק ר' נתן דר' יוחנן ב"ב היא משום דקא מפיק לה בלשון ירתון דאי אמרת בשלמא האי לישנא מהני בעלמא בשום דוכת' תקנו רבנן כעין דאוריית' אע"פ שהוא דבר שלא בא לעולם והוא בריא אלא אי אמרת רבנן כיון דלשון ירתון לא מהני בשום מקום היאך תקנו רבנן בלשון הבאי שאינו כלום ואין לו עיקר אלא לירושת תורה אלא ודאי ר' יוחנן היא מעתה אין אנו יודעין אם אמרה בברי' ותנאי ב"ד לדבר שלא בא לעולם או דילמא לא אמרה בברי' והכא משום תנאי ב"ד הוא כי היכי דמהני לדבר שלא בא לעולם ושני ירתון דלא ליטרוף ממשעבדי, זה נראה בדעת רבותינו ז"ל ודבר נכון הוא, ויש לזה ידים מוכיחו' בירושלמי בפ' נערה שנתפתת' (כתובות ד,יא) שדחאוה שם בפי' לדר' נתן לומר דמתני' אפי' רבנן ודר' נתן מימרא היא ולאו מתנית' כדמוכח לישנא דגמרין, ובירושלמי ר' בא בר חייא בשם ר' יוחנן אמרה, ועוד שאין אדם רשאי לזוז מדברי עמודי העולם.



הא דאמר רב יהודה א"ר הכות' כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא וכן בבנו. מקהו בה רבוותא ז"ל דהא ק"ל כר' יוחנן ב"ב דקנה בלשון ירושה וכ"ש בלשון מתנה דאפי' רבנן מודו דקנה ואפילו כל נכסיו ומחו לה מאה עוכלי ר"ח ורבינו ז"ל הגדול כתבו דהכא בשכתב ומתני' אמר ולא כתב ופר"ח טעמ' דשטר אית לי' קלא וכיון דלאפטרופסות מתכוין ניחא ליה דליפוק עלה קלא כי היכי דלישתמען.

וקשיא ליה הא דאמרינן לקמן (בבא בתרא קלג,א) אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו נוטלין משום ירושה וניחא ליה התם באח בין האחים אי נמי בת בין הבנות וה"ה לשא' כל היורשים דודאי לא אמרו כן אלא כבן ואש' אבל אחר אע"פ שראוי ליורשו בכולהו קנה ואין הלשון הזה מתברר בגמ' שכל כות' שבפרק זה וכן כיוצא כהן אינו אלא נותן.

ובתשובה לרבינו האיי ז"ל משמע דקאמי הכין פריק כדכתי' בהלכות ונאמ' נקטו פשוטן של דברים הכא קתני האומר וה"ק הכות' היכא דפקיד מחמת מית' ואמ' יטול כל נכסי פלוני בני או יירש כל נכסי ומת לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס הראשונים מקבלי' כלשון הזה אע"פ שאינו מתחוו'.

והר"ר שמואל ז"ל מתרץ דהא דרב יהודה דאמ' בלשון מתנה אבל בל' ירוש' יורש הוא וקנה ולא מצינו לרבנן שמתנתו קיימ' בכל נכסיו בבן בין הבנים וזה מספיק ודברי בעל הלכות נראין כן והדברים נראין כפשוטין דכל בלשון ירושה מפו' ליכא למימר אפוטרופוס הוא וזה שהוצרך רבינו ז"ל לחלק בין כות' לאומ' לא משום לשון ירושה אלא שמשמע משנתנו דבלשון ירושה וכל שכן בלשון מתנה דאפי' לרבנן בלשון מתנה דבריו קיימין ואע"פ שאין פשט לשונו מראה כן.

והרב ר' יוסף הלוי אומר הכל תלוי בדעתו של ש"מ דאי אתני ואמ' בהדיא לא בעינן דתיהוי אפטרופ' ומתנה גמורה יהיבנא ליה קני כדר' יוחנן ב"ב ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (קל"ב א') בשמעתין במעשה דר' יהודה הנחתום וכו' והוינן בה במאי אילימ' בשכיב מרע הא אמרת לא עשאה אלא אפטרופא ולימא ליה התם בדפריש בהדי' וי"א דגבי אשתו אפילו פריש בהדי' לא עשאה אלא אפטרופא אבל בבנו אי פריש הואיל וחבתו של אדם קרובה אצל בנו יעשו כפירושו ודברי הבאי הם אלא י"ל אורח' דתלמוד' הוא למפרך כל דהוא. וניחא ליה לשנויי באשתו ארוסה וגרושה שהוזכרו כאן בפי'.

והוי יודע שאפילו לדברי כל המפרשים, הדין דין אמת והכל מודים דאי פריש יעשו כפירושו דהא משום אומדנ' נגעו בה ואי פריש בהדי' פריש והאי דלא דחקיה לאוקומיה מעשה דר' יהודה הנחתום בהכי משום דניחא ליה לשנויי בכל ענין ואפי' בסת' ואורחא דתלמודא לתרוצי במאי דאדכרו בהדי' כגון אשתו ארוסה ואשתו גרושה דאיתמרו הכא וכן מצאתי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל ודאי איגלי אדעתיה דלא קנויי קנין גמור קא מיכוין קנה לפום מאי דאגלי לן דעתיה ואע"פ כן אין פירוק של הרב ר' יוסף הלוי נכון להעמיד משנתנו כדברי ר' יוחנן בן ברוק' במפרש דוקא משום דכיון דמתני' קשיא אי לא דמוקמת לה בדפרשי' לא הוו מקשים בגמ' כלל מעשה דר' יהודה הנחתום דאיכא למימר בדפריש היא דמי עדיפא ממתני'.

בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס. כלומר לאחר במתנה מחצי ובנו אפוטרופוס במחצה ומשמע דבנו ובנו כלומר לשני בניו בין הבנים ששניהם אפוטרופין אלא דאשכחית בהלכות גדולות הכי א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוק' וכי אמרי רבנן דכתבינהו לנכסים לחד בריה או לחדא ברתא ואפילו קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפוטרופוס הני מילי כתב אבל אמר יירשנו חד בראי שפיר דמי ואי כתב לתרין בני במקום דאית ליה בני אחריני או לתרתין בנתיה לא אמרי' שוינהו אפוטרופוס הדין הוא לישנא דבעל הלכות וכבר פירשתי כיון שהלכת' בלא טעמא הוא אין לך אלא מה שמנו חכמים, ומאי דכת' בנתי' לא דאיק לן.



טעמא דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא וכו'. והא אמרת לא עשה אלא אפוטרופ'. יש לדקדק מכאן שהכות' כל נכסיו לאשתו שלא עשאה אלא אפוטרופא אע"פ כן איבדה כתובתה דאי לא תימא הכי הוה לן לאקשויי בהדיא אברייתא אמאי תקרע כתובתה והא אמר לא עשאה אלא אפוטרופא.

ומיהו לא מיסתבר לי, דכיון שלא קנתה מאי כסא דמינקר' היא בשלמא יצא עליו שטר חוב מתנה גמורה היתה דאי מסלקה לבעל חוב בזוזי קנתה לגמרי אבל הכא מאי יהב לה אלא משמע דלא אבדה כתובתה.

והאי דלא אקשינן הכא אמאי תגרע כתובתה, דפשיטא לן אקשי שאע"פ שהדין כך הוא שלא הפסידה משום אפוטרופסות אם היה רוצה לדחותו יכול הוא לדחות אבל עכשיו הקשה לו בהדיא ומכיון דאוקימנא במתנה גמורה זכינן בדין לומר שלא הפסידה משום אפוטרופא כלום מכתובתה אי נמי דא ודא אחת היא הכי קאמר דהא לא יצא עליו שטר חוב קני' דאי אמרת לא קני כי יצא עליו שטר חוב אמאי תקרע כתובתה ואורח' דתלמודא הוא לארווחי קושיא וכן מצאתי בחשובתו של הגאון ז"ל היכא דהוי אפוטרופא לא פקע' כתובתה אלא עומדת היא על כח בתה ואף ע"פ שבטל' מתנתא ושמעתא היכא דבטלה כתובתה וקיימ' על מתנתא היא כגון באשתו ארוס' לרבינא וכו'.

במזכה להן על ידה. ואי קשיא לך והא אין קנין לאשה בלא בעל' וכדאמרי' במסכת ערובין (ע"ט ב') אבל לא על ידי אשתו (ע"ש) איכא למימר כגון דיהב לה לדידה בהדייהו דמגו דזכי' לנפש' זכי' לאחריני כדאמרי' בשילהי נדרים (פ"ה ב') כ"ש אי נמי כיון שהיא מתכונת לזכות להם גליא דעת' דניחא לה במתנת הבנים.



השתא ומה ירושה דאוריית' וכו' מתנה דרבנן לא כל שכן. הא דאמר רבה (ירוש') [מתנה] דרבנן לא כל שכן דוקא דרבנן אבל מתנה דאוריית' לא דהא תנן בגיטין (מ"ח ב') אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסי' משועבדין אלא מנכסי' בני חורין וטעמא דמלתא דשאני הך מתנה דכיון דלא חילא אלא לאחר גמר מיתה כירוש' דמיא וכבר קדמו מזון האשה והבנות.

ואי קשיא לך הא דאמרי' בכתובות (ס"ט א') גבי אחין מכרו או משכנו מוציאין לפרנס' ואין מוציאין למזונו אלמא אפי' משועבדין דלאחר מיתה לא מפקינן מינייהו למזונות ואע"ג דכבר קדמו מזון האשה והבנו'. ומי שאו' התם דוקא מכרו או משכנו דאיכא מעות אבל מתנה מוציאי' אף למזונות טעה שבכל מקום לענין טריפ' מתנ' כמכר וכל שאינו טורף ממכר אינו טורף ממתנה שכך הסכימו הגאונים ז"ל מההיא דבפרק הנזקין (גיטין נ' ע"ב).אלא ודאי פשיט' לן שאין מוציאין למזונות היכא דיהיב במתנת בריא אבל מתנת ש"מ שאני במדרבנן היא דמדאורייתא לא קני ולא דחי מזון האשה והבנות כדכת' רבינו ז"ל בהלכות פי' לפירושו שמתנ' ש"מ מדאוריית' אינה קונה כלל שהרי לא גמר להקנות אלא לאחר גמר מיתה ואין לו כלום בנכסי' שכבר נפלו נכסים לפני יורשין וכדתנן צריך שיכתו' מהיום ולאח' מיתה ומדרבנן הוא דקני ובירושה שוייה רבנן דאי מחיים היא אפילו רבנן עקרה אבל כיון דלאחר מיתה אתי' לא עדיפ' הך תקנת' מהך והויא כירושה לגבי מזונות זהו טעמו של רבינו.

והגאונים ז"ל פירשו דבין מתנה בין ירושה אינן נזונות, והכי גרסי לה: מגרע גרע ותו לא, כלומ' בשביל שהוא ראוי ליורשו גרע הוא ודאי יפה כחו ככח יורש ומקבל מתנה אבל רב אדא הוא סבר דכירושה היא לגמרי בראוי ליורשו ולא בשאינו ראוי ליורשו ולדידיה הא דתנן אין מוציאין למזונות האשה מנכסים משועבדי' במתנת ברי' או בשאינו ראוי ליורשו ונסתייעו ממה שאמרו מכרו או משכנו אין מוציאין למזונות ויש מהן שכת' דהיינו מתני' דתנן אין מוציאין ועליו השיב רבינו הגדול ז"ל דאי מתני' הוה פליגא אדרב אדא הוה רבה מותיב עליה מינה ושמא ראשונים אמרו דפי' מגרע גרע לו' שבשתיהן אינה נזונת שאם בשתיהן נזונת קשיא מתניתין לרבא ולא עלה על דעת דמתני' תיקשי לרב אדא דהא טעמא דידיה בראוי ליורשו משום דירושה גריד' היא מ"מ רבינו ז"ל חלק ביניהם יפה.

ומיהו בעיקר הדין אין תשובה אלא ממה שנמצאו בנוסחאות השתא ומה וכו'. ושמעינן מינה לדברי רבינו הגדול ז"ל דמלו' על פה גובה ממקבלי מתנת ש"מ והרי היא כירושה וכן כתב תלמידו ז"ל הרב ר' יהוסף הלוי וקשה לי הא דתניא לקמן (קל"ח א') ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני גובה מן האחרון ומפרשי טעמא בגמ' דגיטין (נ,ב) משו' שאין נפרעין מנכסי' משועבדים במקום שיש בני חורין אלמא מתנת ש"מ כמשועבדים הוא אלא דאיכא לדחוקה במתנת ש"מ במקצת והוא הדין לבריא אלא אורח' במלתא קתני והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל דוק' למזונו' אלמנתו דכיון דמחיי' תפסה לא פקעה שעבודא אבל לגבי מזון הבנו' וכל שכן לכתובות בנין דכרין כמשועבדים נינהו ופקע שעבודייהו, ואין טעמו מחוור.



בא עליו במקלו ותרמילו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דהכי קאמר ליה שמא כי יהב לך ההוא גבר' נכסיכו אדעתיה לאברוחי זבניה יהב לך הילכך מאי דיהבת להו לאו שפיר עבדת ואמר ליה יונתן בן עוזיאל כיון שהם שלי לעשות בהם מה שארצה למכור ולהקדיש יכול אני ליתן משלי מתנה לבניו, וא"ל שמאי הטיח עלי יונתן בן עוזיאל.

וקשיא, במאי עסקינן - אי דאמר ליה ההוא גבר' על מנת שלא יהיו בני מהם כלומר שלא תחזיר אצל בני אמאי החזיר אעפ"י שהיה יכול להקדיש ולמכור אינו יכול ליתן לבניו כלום ואי לא אמר ליה הכי פשיט' דיכול להחזיר להם.

ומה שאמר הרב ז"ל דסתמ' כמו שאמר לו על מנת שלא תחזיר ואמר ליה איהו אין מתנה לחצאין דאם אינו יכול ליתנה לבניו אם כן גם אני עצמי איני יכול ליהנות בהם כדאמרי' גבי מתנת בית חורון (קלד,א) דכיון דלא מצי מקדיש לא הוי מתנה כלל הכא נמי אם איתא דלדעת כן עשה שלא יהא לי רשות ליתן לבניו או לכל מי שארצה א"כ ג"כ לא היה יכול למכור לאחרים או להקדיש, אלו דבריו ז"ל.

ודברי תימה בעיני, שאם ע"מ שלא ליתן לבניו בפי' נתן אעפ"כ הוא יכול למכור ולא יתן להם וה"ה לסתם ואין למתנת בית חורון דמיון בזו ועוד עתיד אני לפרש לפי דרכו שהיה שמאי סבור שהוא כמי שאמר לו ושלא יחזיר לבניו לפיכך היה ר"ל שיחזור ויטלם מהן ואמר לו יונתן א"כ הרי המתנה בטלה משעה שהחזרתי להם ולמה אינך אומר שמה שמכרתי והתקדשתי בטל ומי' אין למתנת בית חורון ענין לכאן אנא ההוא גבר' מודר הנאה מבניו היה ומ"ה יהב נכסיה ליונתן בן עוזיאל וכי אהדר לבניה ואתא עליה שמאי וא"ל ההיא מתנה דיהב לך לאו מתנה היא אלא אדעת' דמהדר לבריה יהב לך ואסור לך להחזירה כמעשה דבית חורון א"ל יונתן בן עוזיאל הרי הקדשתי שליש ואין אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי לפי שלא היה שם תנאי ודומה לתנאי אלא מתנה גמורה נתן לי ומשלי אני נותן לבניו ואמר שמאי הטיח עלי יונתן בן עוזיאל, כך פי' הרב ר' יצחק ז"ל בר ר' ראובן אלברגילוני ז"ל.

ומגיהי ספרים הגיהו: מעיקר' סבר גזרי' משום מעשה דבית חורון ולבסוף סבר לא גזרינן וליתה בעיקר נוסחי, ובירוש' במסכת נדרים (ה,ו) מוכיח כן שאמרו יונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו וכתבן לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצתן והקדיש מקצתן במתנה את השאר אמר כל מי שיבא ויעיד על המתנה זו יוציא מיד הלקיחות ואח"כ יוציא מיד זה, והמעשה אחד אף ע"פ ששנו הענין.



הכי גרסינן: מתנה שאינה שאם הקדיש' תהא מקודשת אינ' מתנה. [כל מתנה] שאינה בדעת גמורה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. לפי שאינה אלא להערמה בעלמ' כגון מעשה דבית חורון דסעודתו מוכחת עליו דאינה מתנה ולא גמר והקנה לו כלום ולא דמי' למתנה ע"מ להחזיר שאם הקדיש' אינה מקודשת והויא מתנה דהתם גמר והקנה על תנאי ומשום תנאו אינו יכול להקדיש אבל הכא סתם הקנה לו ולכל דבר הוה משמע אלא שסעודתו (מוכחת) עליו דלאו למתנה איכוון אלא למאי דאמר ויבא אבא ויאכל עמנו א"נ דוקא בדאמר בפי' ואינה לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעוד' כדאתמר עלה בגמ' בדוכת' והתם בנדרים (מ"א ב') נמי גרסי' הכי ור"נ אמר קנה ע"מ להקנות קנה דהא סודר קנה ע"מ להקנות הוא אמר ליה רבא לר"נ והוא מתנת בית חורון דקנה על מנת להקנות הוא ולא קנה זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו וזמנין א"ל ר' אליעזר היא דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ושמע מינה בהדיא מתנה שאינה בהערמה אע"פ שהיא על מנת להחזיר לו ואם הקדישה אינה מקודשת מתנה היא ומתני' שאני דלאו משום תנאי הוא דאינו יכול להקדיש אלא סתם נתן לו לגמרי אבל בהערמ' היא הרי בשרצה להקדישה עכב עליו ומן הדין ונמצא שלא קנה כלל ולא נתן לו אלא הערמה היתה, אי נמי מתני' משום דר' אליעזר דהא אמר ויבא אבא וכמאן דאתהני מיניה דמי ואינה מתנה לגבי מודר הנא' קתני הא לשאר מילי הויא מתנה ומקיים תנאיה.

ובירוש' (נדרים ה,ו) ג"כ מפור' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני ממתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה, ע"כ.

והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מקשים לקמן (קל"ז ב') גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי וכו'. החזירו אמאי יצא הרי אינו יכול להקדישו ואינ' מתנה עד שמחקו מן הספרים לי וגרסינן על מנת שתחזירהו סתם שאם הקדישו מוקדש ומוחזר וכבר כתבנו מפו' מן הגמ' שאין זה כלום והגהת ספרים בסברא עבירה גמורה וראוי לנדות עליה.



מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה. וקשיא היכי מהימנינן ליה משום גרושין דהא אי מגרש לה אסורה לכהן ועכשיו אתה מאמינו שיש לו בנים ומתירה אף לכהן ועוד אפילו לישראל נמי לא הוה לן למישרי לפי מה שאנו סבורין דמגו לחצי טענה לא אמרינן כמו שפי' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ג ב').

ואיכא למימ' התם היינו טעמ' דכיון דאיהו בטענה זו מתכוין אין אומרין מגו לחציה וכאן נמי אין מאמינין אותו לחצאין אלא נאמון לגמרי דאיהו לא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל וכשבאין לפנינו על כרחינו אנו מאמינין אותן שאינה זקוקה ליבם זה וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן.

ותמהני זה בני למה לא יפטור, והלא עד א' נאמן ביבמה לשוק כגון דאמר נתן לו בן למ"ה והכי משמע ביבמות (צ"ד א') וליכא למימר דרב יוסף לא סבירא ליה הכי דהא רב ששת הוא דפשיט התם לקולא ולא פליג' בשמעתי' אלא אהואיל דרב יוסף משום דגרושי' קלא אית להו אבל אההיא דרב יהודה אמר שמואל לא פליג אלא משמע דבעל לא הוי כעד דעלמא אלא היכא דאיכא מגו מהימן דעד דמעיד לאחר מיתה דבעל והוא חי לא משקה במילתא דעבידא לאגלויי אבל בעל מחיים דידיה לא איכפת להו לאחר מיתה דידיה מאי תימא ליה זו היא שאומרין יכול החי להכחיש את החי ואין מכחיש את המת, וצריך עיון.

לא קשיא כאן למפרע כאן להבא. איכא דקשי' ליה מעיקר' דקס"ד אפי' למפרע אמרי' הואיל אי הכי אתי לחפויי על בת אחותו כדאמרינן במסכת יבמות ובגיטין (ל"א ב') ואני אומר להד"מ דמעיקרא נמי כולהו בלהבא קא ס"ד לאוקומינהו.

מאי שנא מדרבה. ה"ה דה"ל לאיתויי כל הנהו דמסכת סנהדרין (ט,ב – י,א).

בתרי גופי' פלגי' בחד גופ' לא פלגי'. והא דאמרי' בסנהדרין בתרא (כ"ה א') גבי בר ביתוס דאסהידו ביה תרי סהדי חד אמר אוזיף ברבית' וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא א"ל רבא אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבורא ופסלינן ליה לבר ביתוס ובמסכת יבמות (כ"ה ב') גבי עדות אשה הרגתיהו הרגנוהו נאמנין דפלגינן דיבורא תרי גופי נינהו שהן נאמנין על אותו האיש ולא על עצמן וכן נמי ההיא דאמרינן בגטין (מ"ב א') עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן תרי גופי נינהו נכסים ועצמו.

ואיכא דרמי הכא הא דאמרינן במסכת כתובות (י"ח ב') אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין ואמאי לא פלגינן ונימא דאנוסין מחמת נפשות קאמרי ואיכא למימר דלא מרעינן שטרא בהכי. כך שמעתיה כאן, אבל במסכת כתובות כתבתי עיקר הטעם.



חזיא לכהנא רבה. פי' ה"ר שמואל ז"ל דגוזמא בעלמ' קאמר, שאומר מותרת היא לינשא לכל אדם שאינה זקוקה ליבם שכבר גרשתיה ור"ת ז"ל פי' דקדושי תנאי הוו ליה בה ולא נתקיים התנאי ובטלו הקידושין, וקשיא א"כ היינו למפרע ולא אמרינן בהכי מגו.

וי"א דכיון דקאמר לא נתקיים התנאי מכי מאית היא דאיבטי' דאי קאי אכתי מקיים תנאיה הילכך להבא הוא ואינו נכון שא"כ מצינו שהוא נאמן למפרע ואתי לחפויי על בת אחותו והא לא קשיא דהא מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לבת אחותו אלא במילת' דשכיחא כגון זמן שבגטין אלא הא קשיא דמשום מאי מהימן משום שבידו לגרשה ואין בידו להתירה למפרע בשום ענין ולא דמיא לקמיית' דהכ' עיקר התירא משעה ראשונה הוא. ותו קשיא לי דאי הכי ליהמניה למימר למפרע גרשתי משום האי מגו דמצי אמר השתא איבטיל תנאה, אלא הא נמי למפרע הוא ואינו נאמן.

וי"ג לכהנא בלחוד, ומפרשי דלכהנת קאמר שחוזרת ואוכלת בתרומת בית אביה שכהן היה ורצה לומר שגרש שאילו היה ליה יבם היבם פסול ואינו מאכיל, ואינו מחוור.

ההוא דהוה מוחזק להו דלית ליה אחי ואמר וכו'. פי' הא דקאמר אביי והא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי קול הוחזק כאן בב"ד דבמדינת הים איכא עדים דאי לאו הכי הא תנן לעיל (קל"ד ב') יש לי אחים אינו נאמן כ"ש היכא דמוחזק לן דלית ליה ואמר נמי איהו דלי' ליה דודאי לא חיישי' ליה כלל אלא משום קלא וכן נמי הא דמייתי הכא דר' חנינא ואיתא בכתובות (כ"ג א') גבי בנתיה דמר שמואל, והא איכא סהדי באוריתא לי קלא הוה התם דאי לא פשיטא דלא חיישי' דהיינו מתני' נשביתי וטהורה אני נאמנת. ודאמרי' נמי בקדושין (י"ב ב') הא איכא סהדי באוריתא דידעי דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה כולהו בדאיכא קלא הכא דאיכא סהדי התם מתוקמן. ובמקצת נוסחי עתיקי ובהלכות רבינו הגדול ז"ל גרסי' לה בהדי' והא אמרי איכא עדים במ"ה וכו'.

ורב יוסף דלא חש לה אף ע"ג דידעה דאיכא סהדי כיון דמיחזק לן דלית ליה אחי ואיהו נמי אמר דלית ליה הנך תרי חזקי בטלי לקלא ולאביי לא בטלי וחיישי' לאביי.

הכי גרסי' בהלכות רבינו ז"ל ובנוסחי עתיקי: אם הקלנו בשבויה דמנוולא נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש. פי' דלית ביה האי טעמא, ואע"ג דעידי טומאה איתמר (כתובות כג,א), אית לן למימר שלא יבאו לעולם עידי טומאה דמנוולא נפשה לגבי שבאי אבל לא משום חומרא דאשת איש חלקו ביניהם דהא אמרי' בפרק בתרא ביבמות (קי"ט א') דכל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת, וה"ר שמואל ז"ל לא גריס הכא דמנוולא נפשה לגבי שבאי בלא טעם.



דא תהא למיקם ולהיות. פי' הר"ר שמואל ז"ל לאחר מיתה תיקום בה ולא בחיי. ואיכא דפריש דסימנא דחיי בעלמא הוא כלומר דא תהא למיקם מחולי זה וכן הלשון בבריית' איזו היא דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות ואם מתי ינתנו לפלוני משמע דלישנא דחיי הוא וכי ההיא דאמרינן והא דאמר מחיים סימני לחיים קאמר.

איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ. פי' הרב ז"ל הכי: גופא קני מהיום ופיר' לאחר מיתה, וכן פרש"י ז"ל (ב"מ י"ט ע"א). וקשי' א"כ היינו מתנת בריא לגמרי ואיכא למימר כיון דלא אכיל לפיר' מחיי' דמי' קצת למתנת ש"מ אלא קשי' ההיא דאקשי למציעא (י"ט ב') והא אידי ואידי דיתיקאו' קתני ולא מקשינן אידי ואידי מתנות קתני.

לפיכך פר"ת ז"ל מהיום ולאחר מיתה שיהא כח בידי לחזור עד לאחר מיתה, ולא מקני ליה מידי מחיים אבל כי מאית קני כולה גופא ופירא ולהאי פירושה לא קשי' ליה האי סוגיא דהתם דאיכא למימר להכי לא אקשי אידי ואידי מתנות קתני דאיכא לאוקמה כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה. והרב אב"ד ז"ל פירשה כן ובודאי אם א"ל מהיום ולאחר מיתה קני אם לא אחזור בי שהדין כך הוא אבל שטר' דכתיב ביה סתם מהיום ולאחר מיתה לא מצי למהדר ביה והכ' בדפריש.

והיה או' ר"ת ז"ל, אל תתמה אם פי' מהיום ולאחר מיתה מהיום קני ולאחר מיתה יגמור שיש כיוצא בו בתלמוד דאמרי' ביבמות (נ"ב א') כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט שפירושו כתוב בו זמן מאוחר שאוכל לגרשה לכשאכנסנ' שהרי במסכת גיטין (כ"ו ב') אינו גט ופירוש אינו גט בשכת' זמן מהיו' משום גט ישן ופי' הרי זה גט בשכתב זמנו מאוחר לאחר זמן נשואין, ואין הנדון הזה דומה יפה וכן לא נתחוור לי פי' זו הברייתא, אלא כדברי רש"י ז"ל.

ומצאתיה בתוספתא (ח,ג) שהיה שנויה כך הכותב דייתיקי יכול לחזור בו מתנה אינו יכול לחזור בו אי זהו דייתיקי דא תהא לעמוד ולהיות אם מתי ינתנו נכסי לפלוני אי זהו מתנה מן היום ינתנו נכסי לפלוני והיא המפורשת בכאן בגמ' ומפורש' היא כדברי רש"י ז"ל וה"ר שמואל תלמידו ז"ל. וההיא מילתא גופא דבפרק קמא דב"מ (יט,א) אין אנו צריכין לפרשה, אלא כדברי רש"י ז"ל. וכי מטינ' התם (הא) [תא] אקשי לי שאין כאן מקום להאריך.



מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי. איכא דקשי' ליה אמאי לא אמרי' תפוס לשון ראשון, ולא קשיא דאי תנאה הוי תרווייהו תפסינן לכולי עלמא ולשון ראשון בלבד אי אפשר לתפוס דאי חזרה הוי מצי הדר ביה. ורבינו שמואל [נ"א – ורש"י] ז"ל תירץ יפה מה שאמרו תפוס לשון ראשון או לשון אחרון בפירושיו.

הכי אמר רב הלכה כר' יוסי. קשיא לרבינו הגדול ז"ל הא אתקין רב בגיטין מיומ' דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי (גיטין פה,ב), וניחא ליה התם איסורא והכא ממונא, וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל.

ואיכא דקשיא ליה, והא התם בגיטין (ע"ב א') אקשינן מהא דרבה בר אבוה חלש וכו' אלמא אפי' לענין גט סבר לה כר' יוסי ולא קשי' דאנן הכי קאמרינן כיון דאיסורא הוא חשש רב לספקא שלא לעשות בה מעשה אע"ג דסבר לה כותיה אי נמי חייש דילמא איכא דסבר לה כרבנן ופסלי ליה לגיטא ולאפוקי נפשין מפלוגתא תקון כי ההיא דאמרי' בכתובות (כ"א א') בקיום השטר והא דאמרי' לאפיקי מדר' יוסי כלומר שלא לסמוך על דברי ר' יוסי, וזה הביעור נכון.

אבל מה שאמר רב נחשון גאון ז"ל נהדר ביה, לא דאיק דהא התם בגיטין אקשי' מהא דרבה בר אבוה אלמא לא הדר ביה ורבינו הגדול ז"ל חשש לרב נחשון גאון ז"ל במס' גיטין ודחה לר' יוסי ואפשר שסמך על מה שאמרו ר' יהודה הנשיא הורה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו.

בהקנאה מהו. פי' הרב רבינו הגדול ז"ל בשטר שכתוב בו קנין דמשעת קנין שעבד נפשיה ואליבא דרב יהודה ומינה שמעינן לר' יוסי היכא שאין כתוב בו זמן.

אקנייה וקנינ' מיניה לא צרי'. פי ה"ר שמואל ז"ל דהאי וקנינ' מינה בשיטה אחרונה כתבי ליה וקשיא הא אין למדין משיטה אחרונה וי"א כיון דכתיב מההוא ענינא לעיל גמרינן מינה ואינו מדוקדק שהרי טעמא דמילתא מפני העדים המרחיקין שיטה אחד לפיכך אין ללמוד ממנה כלום אלא לאו שיטה אחרונה ממש קאמר שאין למדין ממנה וסוף השטר קרי הכי.



והא דא"ר יוחנן לא קנה לוקח. אפי' היה לו בן לבן לא קנה לוקח והאי בן הבן מוציא מיד הלקוחות וה"נ מפרשי להא דגרסינן בשילהי פ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ח ב') בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזהו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק ומאי קושיא אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא וכו' ודקדקו בפירושה היכי דמי אילימא כדקתני אבוה נמי מצי מפיק דהא מה שאירש מאב' מכור לך לא אמר ולא כלום.

לפיכך פי' מפרשים כגון דכתב ליה אבוה נכסי' לברי' וזבי' להו האי ברא ואתי בר ברא מפיק ש"מ דבר ברא מצי מפיק ומיהו ליתיה להאי פירוש' דאי הכי היכי מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא דהא אי איכא אחי דאבוה לא פלגי בהדיה ומכח מתנ' אביו הוא בא ועוד מאי פירשו בהא דאמרינן בן שמכר בחלק בכורכו בחיי אביו דאמרינן עלה אי מכח אבוה דאבא קא אתיא בחלק בכורה מאי עבידתי' ועוד דהא ליתיה אלא לדר' יוחנן וליכא לאוקמי סוגיא דתלמודא כותיה.

ורב אב"ד ז"ל פי' דאי אבוה קאים הוה ליה לאהדורי ליה מאי דשקל מיניה מדמי ההיא ארעא והשתא דקא מפיק בריה לא יהיב ליה ולא מידי.

ומ"ש הרב ר' שמואל ז"ל שאם לא מכרן הבן בחיי האב אע"פ שמת הבן בחיי האב יורשי הבן יורשין את מתנתו אפילו לר' יוחנן אבל מכרן יורשי האב יורשין אותה לפי שסלק עצמו וזכו' מהם תמה היא כיון שדינו שירשו בניו אחריו אם מכר ואין ממכרו ממכר למה הפסידו בניו והרי קנה משעת מתנתו כיון דאמר ליה מעכשיו וכשמת האב נתרוקנה רשות לבן הבן ולי הפירוש הראשון הדבר מפורש ואף לפי הפי' האחרון אין כאן בית מיחוש ומיהו השתא דקיימא לן דקנה לוקח לא נפקא לן מידי לענין עובדא.

הקשה כאן הרב רבי יוסף הלוי ז"ל לר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי קני לוקח לכי מאית האב בחיי הבן והא אין אדם מקנה לתבירו דבר שלא בא לעולם כלומר שלא בא לידו ותו קשיא ליה הא דאוקימנא לעיל גופה קני מהיום ופירא לאחר מיתה. וב' קושיות אלו מתרצות זו את זו דאפילו דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי ברא נמי אית ליה קנין הגוף ומיהו מיתלא תלי וקאי כי מאית אב בחיי הבן איגלי דמההיא טעמא קנייה ומה מכר לו ראשון לב' כל זכות שתבא לידו דהא אגידא ביה מעיקרא וכי לא באה לידו אותו זכות שמת בחיי האב פקע קניניה לגבי לוקח דלאו יורש דידיה הוא.

רבי יוחנן אמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. איכא דקשיא ליה, לר' יוחנן אמאי איצטריך תקנת אושא שהאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות בלא תקנה והך קושיא לאו מטיבותיה דמקשה היא דלר"ל איצטריך ור"י לית ליה תקנה בהא דהא בב"ק (פ"ח ב') מוכחא מילתא דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי בלאו תקנתא דאושא מוציא מיד הלקוחות דקאמר התם אימיה דרב שמואל בר אבא הוה נסיבא לר' אבהו כתבתינהו.לנכסה לרב שמואל ברא לסוף שכיבה ואזל לרבי ירמיה ואוקמיה בנכסי לרב שמואל דמפ' התם דגמר לה ממתני' דהכ' כרשב"ל ואמר ש"מ קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ש"מ דאי כקנין הגוף דמי הבעל מוציא מיד הלקוחות ואע"ג דלא קס"ד תקנת אושא כלל כדמפורש התם ואי איכא למימר דלא פליגי בתקנת אושא מוקמינן לה בדכתב לה דין ודברים אין לי עליך בפי' נכסיך ובפירי פירותיהן עד עולם ואפי' הכי מפיק לאחר מיתה אי נמי בכותב שדה מתנה לאשתו שאין הבעל אוכל פירות ותקינו באושא דאע"ג דליכא קנין פירות מפיק דבעל לוקח ראשון שויה רבנן ועוד מהני ליה תקנתא דמדינא בעל יורש הויא ואפי' לא הויא מכירתה מכירה משלם ללוקח דמי ההוא ארעא דשקל מיניה כדין מלוה על פה ושויו' רבנן כלוקח ולא מהדר דמי כלל.

וריש לקיש אמר מביא ואינו קורא. כתב הרב ר' שמואל ז"ל דלהכי מביא משום דכתיב (דברים כו,ב) אשר תביא מארצך, דארצך קרינא ביה כיון ששעבד יניקת הקרקע לפירותיו ומיהו אינו קורא שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי. ותמיהא לן א"כ למה נסתפקו בגמ' מאי טעמיה דר' מאיר באילן אחד ודרבנן בב' אילנות שהרי הקרקע משועבד לו כל זמן שאילנו קיים אלא מספקא ליה או קרינא ביה מארצך אע"ג דלאו כקנין הגוף דמי. וכל היכא דמספקא ליה מביא ואינו קורא כדאיתא בפרק הספינה.



אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי וכו'. קשיא לן, הא תנאיה לאו תנאה הוא דהוה ליה תנאי ומעשה בדבר אחד ואנן בעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד כתנאי בני גד ובני ראובן כדאמרי' גבי הרי את מגורשת ע"מ שתחזיר לי את הנייר הרי זו מגורשת ותנאו בטל והכא אמאי קיים ועוד הא לאו תנאיה כפול הוא.

ואיכא למימר תנאי ומעשה בדבר אחד לית ליה לרבא, דהא התם בגיטין (ע"ה א') מפ' רבא הא דקתני הרי זו מגורשת משום דהוה ליה מעשה קודם לתנאיה ורב אדא הוא דמתקיף לה ואמר משום דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד ואי נמי אליבא דמסקנא דאמר רב אשי הא מני גרבי היא דאמר בל האו' ע"מ כאו' מעכשיו דמי ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואי קשיא לך הא בעינן תנאי כפל לא קשיא דה"נ בשכפל תנאו אלא דהיכא לא חייש לפרושה וממילא ידעי' דכשאר תנאי הוא זה.

וה"ר שמואל ז"ל כתב דלא בעינן תנאי כפול בממונא, אלא באיסורא לכתחלה לרוח' דמילתא וכן השיב רבינו הגדול ז"ל בתשובה והרבה בני אדם טעו בדבר שהקשו והוי עיקר תנאי כפול כי כתיב בממון כתיב.

אבל כך הן עיקרן של דברים: דלא ק"ל בר"מ דיתידאה הוא אלא דגבי גטין וקידושין חיישי' לדר"מ להחמיר מתקנת שמואל בגטין ומיהו ר"מ לא אמר' אלא בדיני ממונות וכדמפורש בגמ' במס' שבועות (ו' ב') ושם (ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג לעולם) אפרש בסייעתא דשמיא.

ולדברי רבינו הגדול ז"ל אף בגטין וקידושין א"צ תנאי כפול בע"מ ולא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושאר דיני התנאים, וכן דעת רבינו הגאון ז"ל בפרק מי שאחזו.

הא דאמרינן אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא. תמיהא לי, ולאחר נמי אי אמר נכסי לך כל ימי חייך ואחר מיתתך לפלו' מי אמרי' אין לשני אלא מה ששייר ראשון והא לא אקני ליה כל ימי חייו דבשלמא נכסי לך ואחריך לפלוני אמרינן אחריך שאנו כלומר דכיון דנותן לא משייר לנפשיה כלו' לעולם כי היכי דלשני מקני גוף ופירות הכי נמי לראשון הקנה גוף ופירות דהא נכסי לך קאמר ליה וכי מת שני בחיי ראשון כיון דליתיה לאחריך קורא אני בזה נכסי לך וכן כשקדם ומכר אע"ג דאיתיה אלא בנכסי לך כל ימי חייך אפי' אמר אחר כן לפלוני מי איכא למימר דהוי זביניה זביני והא כל ימי חייך בלחוד קאמר ליה.

ולאו קושיא היא אלא מכאן נלמוד דטעמא דאחריך לריש לקיש משמע דמודה דקנין פירות כקנין הגוף דמי בכאן כעין טעמו של ר' יוחנן וטעמ' דמילתא דהכא כיון דנותן אסתלק ליה מהאי ביתא לגמרי ולשני גוף ופירות מקנה לו לאחר זמן לראשון נמי גוף ופירות הקנה לו עד אותו זמן ולא אמרו הכא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דא"כ הוי גוף ברשות' דנותן ומידו אתי גוף ליד שני והא איהו סליק ליה לנפשיה מנכסים לגמרי ומאי דאקני לראשון הוא דקא מקנה ליה לאחרון דהא אחריך א"ל ולפום הכי אם מכר באותו זמן כיון שנפקע זכותו של נותן מן נכסים ועדיין לא חל זכותיה של שני דלאו כאומר מעכשיו דמי קנה לוקח גוף ופירות וזכי בהו לעולם דלא אתני בהדיה דליקני אחריו הילכך נשארו נכסים ללוקח כי היכי דיחזירו נכסים ליורשי ראשון כשמת ב' בחיי ראשון דנותן מסולק הוא מכאן והילכך לא שנא נכסי לך ואחריך לפלו' ולא שנא נכסי לך כל ימי חייך ואחר כן לפלוני כהקנאה דרב ביבי לאחר והוא הדין לומר נכסי לך לעשר שנים ואחר כן לפלוני בכולן אם קדם ראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון.

והיינו טעותיה דרב ביבי, ורב פפי שבשיה, דהני מילי ליתנהו אלא לאחר דלא קני ולא חאיל זכותיה אלא לאחר זמן אבל לעצמו בין שאמר נכסי לך ימי חייך סתם או שפי' ואחריך לי אם מכר נותן מוציא מיד הלקוחות דשיור הוא וזכותו קיים לו מעכשיו בנכסים דלאחר משום אחריך הוא דמסלק נפשיה מנכסים וכאן משום אחריך משייר לו זכות בנכסים מעתה.

ושמעינן מינה דאחריך ליורשי שיור הוי וזכות יורשים קיים להו מעכשיו דהא תלמוד שכיב מרע שאמר נכסי לך כל ימי חייך אינו ראוי לומר אם קדם ומכר אין לשני אלא ששייר ראשון אלו לזה הקנה כל ימי חייו ולא יותר ומכאן ואילך זכות שיש לו בנכסים משוייר לו וליורשיו ואף כשאר נכסי לך ואחריך ליורשי ה"ה והוא הטעם שהרי לא מיעט להם ליורשים כלום אלא פי' שיור ששייר להם במתנתו והילכך אם מכר יורשי מוציאין מיד הלקוחות. ולענין ראוי ומוחזק הויא ליה לגבי יורשיןשדה החוזרת ביובל דהוי מוחזק כדאיתא בגיטין (מ"ח א').

ומכאן נמחוק גרסת ה"ר שמואל ז"ל שגורס במעשה דסבתא ובתרא לירתאי אלא ובתרה לירחה, וכן כתובה בנוסחי ספרד, וזו היא גרסת הגאונים ז"ל.

רבי יוחנן אמר לא קנה. אוקימנא (קלח,א) להא דר' יוחנן בצווח מעיקרו. וכתב ה"ר שמואל ז"ל לא קנה לוקח אלא כל המחזיק בה זכה דה"ל הפקר כדאמר בכריתות (צ"ו א') הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה שהוא מפרש דהא דר"ל בצווח מעיקרו הוא.

ולא דייקא שמעתיה מדאמרינן בנדרים (מג,ב) דמתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן, ותו מקשו עליה א"כ ודאי לא קני והיאך תצא להפקר נימא האי גברא אדעתא דמקבל מתנה אפקיה מרשותיה אדעת' דכ"ע כדאמרינן גבי חמרי' דרב ספרא (קי"ז א') בקמא אדעת' דארי' אפקרי' אדעת' דכ"ע לא אפקריה ועוד דההיא שמעת' דבמסכת כריתות לא סלקי בהאי פירושא דאקשי' התם עליה דר"ל מהא דתני הכותב כל נכסיו לאחרים וכו'. ואמרי' בשלמא דרשב"ג ניחא אלא לת"ק קשיא א"א בשלמא דההיא מימרא דר"ל באחר שבאת מתנה לידו היא היינו דניחא מילתיה דרשב"ג דההיא בקודם שבאה מתנה לידו כדאוקימנא לקמ' בשמעתיה דס"ל הוכיח סופו על תחלתו יכצווח מתחלתו דמי ולא יצאה מרשות נותן כלל אלא אי אמרת דר"ל בקודם שבאת מתנה לידו דרשב"ג נמי קשיא דאילו איהו אמר יצא להפקר ורבן שמעון בן גמליאל אמר זכו בהן יורשין ועוד דתנא קמא לא קשיא דהא ת"ק בשתק ולבסוף צווח קאמר שכבר זכה בהן זה ואין הנותן מפקיר ומה שאמר זה אי אפשי בהן אין מועיל כלום להוציאן מרשותו מאחר שכבר זכה בהן עד שיתנה בלשון מתנה לאחרים או שיפקירם שכך כתב הרב ז"ל וכיון שכן ודאי לא קשיא עלה דההיא כלל דהא אוקימתא לדר"ל בצווח מעיקרו שהנותן הפקיר ותו דמקשי עליה התם מההיא דתני' דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וכו'. אמאי לא יצאת להפקר ומאי קושיא ההיא לאחר שבאת לידו ודריש לקיש בקודם שבאת מתנה לידו, אלא ודאי האי פירוש' לא דאיק.

אלא ההיא דריש לקיש באחר שבאת מתנה לידו היא וכיון דאמר אי איפשי בהם נפק ליה להפקר והוא הדין לנכסי עצמו אלא הא דנקט הנותן מתנה לחברו לאשמועינן דאי אפשי בה לישנא דלהב' הוא ואינו כמודה שלא זכה מתחלה שתחזור לבעלים.

ויש מכריעין כדברי הרב ר' שמואל ז"ל מדאקשי' עלה התם מאי שנא מהא דאמר רבה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבא' מתנה לידו מתנתו מבוטלת היא אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין מתי לאו דבריו קיימי' והדרא למרא וכו'. והא קודם שבאת' מתנה לידו היה דבטל במתנה מעיקרא משמע כדמפורש בגיטין (ל"ב א') והרי זה כמודה שלא זכה בה מעולם והורא' בעל דין כמאה עדים וה"ל כאו' אי אפשי בה קודם שלא זכה בה כלל ולדברי ר"ל יצא להפקר מילתיה דר"ל באחר שבאת מתנה לידו מאי קושיא האי מימרא דרב ששת כקודם שבאת מתנה לידו דמי וליכא למימר יצא להפקר, אלא על כרחיך דר"ל נמי קודם שבאת מתנה לידו, זו היא ההכרעה שמכריעין בדבריו.

והדב' בהיפך, שזו גרסתן של מגיהי ספרים היא שהגיהוה מפני שכך היא אבל גרס' ישנה כך היא כתובה בספרים מ"ש מהא דאמר רבה בר אבוה מקבל מתנ' שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל מבוטלת היא ואי איפשי בה דבריו קיימין והדרא למרה לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה וכל המחזיק בהן זכה וכך היא גרסתו של ר"ח ז"ל שכתב בפרק זה והיינו ממש לאחר שבאת מתנה לידו ואע"פ שהגרס' בהפך בפ' השולח מצינו כמה שמועו' הפוכות בחלופי המסכתות והן כמו איכא דאיירי, ומקצתן כתבתי במסכת נדרים.

ואיכא נוסחי דכתיב בהו הכי אמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה וכו' איני והא אמר רבה בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו וכו' אי אפשי בה לא אמר כלום מאי לאו כלו' וקנה לא אמר כלום דלא הדר' למרה ואיהו נמי כל המחזיק בהן זכה בהן ודריש לקיש נמי באחר שבאת מתנה לידו וטעמיה משו' דאיהו לא בעי דתיהוי מתנ' ואי מתנה היא ניחא ליה לאפקוריה.

ורש"י ז"ל פירשה שם לדריש לקיש אחר שבאת מתנה לידו ולא הגרסא האחרונ' שכתבנו מחוורת יותר. ובהלכות רבינו ז"ל בפ' השולח במקצת נוסחי ההלכות כך היא כתובה שם ועיקר שאלו לגרסת רבינו חננאל ז"ל תמה הוא לאחר שבאת מתנה לידו היכי קס"ד שאם אמר אי איפשי תהדר למרה קמא נהי דלית לן דריש נקיש שאמר יצאה להפקר שאין אדם מפקיר בלשון הזה אבל לגבי מרה לא אפשר למהדר.

ובשער ט"ו מספר המקח ראיתי לרבינו הגאון ז"ל שכתב כדברי ה"ר שמוחל ז"ל, דהיכא דצווח מעיקרו הוי אותו חפץ הפקר ועלה גרסינן הא דריש לקיש, ואף ע"פ שהדברים תלויין באילן גדול אינן מתקבלין והרב ר' משה הספרדי ז"ל פירש' בחבורו בלאחר שבאת מתנה לידו כמו שפירשנו, והוא העיקר.



תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני. י"א דמשום הכי אין אומרים כל הקודם בשט' זכה שאי אפשר שלא להקדים אחד מהם אבל אמר מאתים זוז לפלוני ומאתים זוז לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה שהיה לו לומר שש מאות בין פלו' לפלוני והאי דקתני סיפא ואחריו רבותא קמ"ל דאף ע"ג דבתרא עדיף דיהיב ליה טפי אומרים לראשונים רצה ליפות כחן בהקדמה אע"פ שיפה כחן של אחרונים במתנה מרובה, ואין דעת הר"ר שמואל ז"ל מסכמת לזה.

ה"ג בבכורתו ידו על העליונה וכו' בכתובתה ידו על העליונה בחובו אין לו אלא חובו. וכך גרס' רבינו הגדול ז"ל בתוספתא (ז,ד), ומשמע דכי אמרי' בכתובתה ידה על העליונה בשאמר כן שלא בפניה או שלא חלק נכסיו אבל חלק נכסיו אפילו שלא בפניה ואמר לה טלי זה בכתובתיך הפסידה כתובתה כשם שהפסידה בקרקע לר' יוסי ברבי חנינא דלדידיה לא שייך לחלק בין מטלטלין לקרקע ולישנא דתנו מאתים זוז לאשתו נמי משמע שלא אמר כן לאשתו.



ובחובו אין לו' אלא חובו. פירשו משום דמחזי כריבית כיון דאמר בחובו, אבל בראוי לו לית לן למימר בראוי לו משום שכר מעותיו שהיו בטלות אצלי דמסתמא אין להחזיק בכך אלא היכא דאמרי בחובו שמשמע כן.

ואחרים אמרו דלא מקרבא דעתיה לגבי בעל חוב ואינו נכון דהא איהו בהדיא קאמר תנו לזה מאתים זוז בחובו ונהי נמי דחובו מיתפרע מינייהו מכל מקום משלמין לזה מאתים, אלא משום רבית הוא.

ושמע מינה דהיכא דאמר סתם תנו מאתים זוז לפלוני בטל חוב ידו על העליונה הוי דהא מימר קאמרינן בראוי לו דנוטלן ונוטל את חובו דלישנא יתירא הוא אלמא בסתמא אינו נוטל את שניהם ומיהו כיון דלא אמר בחובו ליכא משום חשש רבית כדפריש',הילכך ידו על העליונה הוי רצה חובו רצה מאתים זוז נוטל.

ואיכא דקשיא ליה מהא דגרסי' בכתובות (צ"ו ב') גבי מוכר' סתם וכך כחה יפה ואמרי' עלה משל דר"י למה הדבר דומה לאדם שאמר תנו מנה לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן דאלמא נוטלן ינוטל את חובו והא לא קא אמר בראוי לו ואיכא למימר לעולם בדאמר והתם לא חיישי' לארווחי בה ולפרוש' אי נמי בשאמר בפי' תנו במתנה.



הא דתנן אלו שאין חוזרין ביובל, הבכור'. פי' ה"ר שמואל ז"ל אבל חלק פשיטות חזר כר' יוחנן דאמר (גיטין מח.) האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל ואין זו סברא שהרי ר' יוחנן משום דלית ליה ברירה קאמר הכי ואף בחלק בכורה נמי אין לומר ברירה אלא הדבר מפורש בגמרא במקומה דמותיב מינה לר' יוחנן תיובתא ופריק מאי אינן חוזרין אינן חוזרין לבטלה וכו' כלומר אינו מחזיר להם לגמרי כלוקח אלא מחזירין לאמצע וחוזרין וחולקין ונוטל פי שנים בתחלתה, כלומר בטלה מחלוקת.



התם אינהו דאפסידו אנפשייהו ולא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא. איכא לעיוני הכא דגרסינן בכתובות (צ"ה ב') ואמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקה הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום מדר' יוסי ב"ר חנינא ואמאי הא מיקמי דתנסו' הוא דיהיב לי' וקני אחרי' כדאוקימנא התם בגמרא לאו קושיא היא דכיון דאחריך לא קני אלא לאחר מיתה דאתתא לא חשיבא פסידא דאחריך ועוד דהא איהי מצית לאפוקי נכסי מיד אחריך הלכך לית ליה פסידא כיון דלא קנה כלל נכסים מהשתא.

והא דאמרינן בבבא מציעא (ל"ה א') שמו לה לאתתא ואינסיבא או שמו מינה דאתתא ואינסיבא בעל לוקח הוי לא מהדר ולא מהדרינן ליה ופרש"י ז"ל דלא מהדרינן ליה משום דלוקח הוי ואע"ג דהשתא מפסיד ויורש עדיף ליה התם כיון שכבר שמו מינה מקמי דתנסוב לאו פסידא הוא ואדרבא איכא למיחש לתקנת בעל חוב ושמו לה לאשה ואינסיב' דלא מהדר משום דלוקח הוי כדפרש"י ז"ל ליכא למיחש לתקנת לוה דהא לא מפסיד מידי וגמילות חסדים היא בשמחזירין לו לעולם.

ואיכא למידק הכא הא דגרסינן בבבא קמא (פ"ט א') ואס"ד ליתה לתקנת אושא ליזבנו נכסי מלוג וליתב ליה וקשי' דהא תקנת אושא ליתה אלא היכא דאיכא למימר לקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו וגבי חבילות דזבין ליה נחל ליכא למימר הכי ואיכא למימר לפסידא דידיה חשו רבנן ותקנו הכי ולפסיד' דכל מאן דאתי בתר בעל לא חששו, אי נמי משום אבלות דמלתא דלא שכיחא היא לא פלוג רבנן בתקנת בעל.