בבא בתרא קכח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול ונשבע אאינו יכול לחזור בו מאי קא משמע לן תנינא אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים באינו יכול לחזור בו הא קא משמע לן דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים:
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים ורב נחמן אמר גאין גובין שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא דהלכה שלישי בשני כשר רבא אמר האף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא וולית הלכתא כמר בר רב אשי שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנהא אבל גלימא לא ורב ששת אמר אפי' גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפי' נסכא אפשר דמכוין מדת משקלותיו מיתיבי זהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פיקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול חאבל היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל טכל שתחלתו או סופו בפסלות פסול תחלתו וסופו בכשרות כשר
רשב"ם
[עריכה]אתה נתתו לי במתנה - ונאמן הוא בטענה זו ואע"ג דאמרן בחזקת הבתים (לעיל דף לו.) הגודרות אין להן חזקה ה"מ לאלתר אבל לאחר ג' שנים יש להן חזקה וה"נ כגון שהחזיק בו ג' שנים או בקטן המוטל בעריסה דיש לו חזקה לאלתר או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה:
רצונך השבע וטול - רבותא היא דקא"ל האי מחזיק למערער שהרי פטור לגמרי זה המחזיק מכל שבועות שבעולם דקי"ל אין נשבעין על העבדים בשבועות (דף מב:) ואינו מחויב בשבועה כלל וגם זה התובע אין שבועה מועלת לגבות מזה דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אם לא מרצונו של זה שמטיל עליו שבועה לישבע וליטול:
ונשבע - זה התובע:
אינו יכול - זה המחזיק לחזור בו ולומר משטה הייתי בך שהרי פטור הייתי וגם לא נתחייבת לי שבועה כדי לישבע וליטול דאין אדם נשבע ונוטל ולא הקניתי לך בקנין לתת לך העבד אם תשבע עליו אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו צריך לתת לו העבד דכיון דהטיל עליו שבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי והאי דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הופכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר אשבע אני ואפטר אלא אפי' עבדים דלא שייכא בהו שבועה כלל אפ"ה כיון דהשביעו לא מצי הדר ביה:
נאמן עלי אבא - להיות דיין אבא פסול מן התורה לדוננו לא לזכות ולא לחובה כדנפקא לן בסנהדרין (דף כז:) מלא יומתו אבות וגו':
שלשה רועי בקר - שאינן בקיאין בדין ורועי צאן לא נקט משום דרשעים נינהו דסתם רועי בהמה דקה גזלנין נינהו ופסולין לכל דין שבעולם אבל אבא ואביך כשרין מיהא לדינין של אחרים:
יכול לחזור בו - דדברים בעלמא בלא קנין הוא דקא"ל:
וחכ"א אינו יכול לחזור בו - וה"ה לגבי שבועת התובע שנשבע על העבד ונוטל דבתרוייהו אע"ג דלא הוי דינא הכי כיון דקיבל עליו אינו יכול לחזור בו ומשני הא קמ"ל ר' אבא דאמר השבע ואתן לך דאין יכול לחזור בו דהתם נמי באתן לך פליגי שהנתבע אומר לתובע נאמן עלי אבא שאם יחייבוני אתן לך ואפ"ה אמרי רבנן דאינו יכול לחזור ויתן דהיינו דומיא דר' אבא דלאחר שנשבע זה אין יכול לחזור בו אלא יתן דכרבנן דהתם ס"ל וכ"ש היכא דקאמר תובע נאמן עלי אבא ואביך שאם יפטרוך מחול לך דכ"ע מודו אפי' ר"מ דאין יכול לחזור בו שהרי מוחזק ועומד ומחילה דאידך כקנין דמי ואיכא למ"ד התם במחול לך מחלוקת אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור בו הלכך אצטריך ר' אבא לאשמועינן דבאתן לך פליגי והלכה כדברי חכמים אע"ג דמסתבר טעמא דר"מ:
גובין מן העבדים - בעל חוב שמת גובה מעבדי יתומים דכמקרקעי דמי ובהא לחוד הוא דלית הלכתא כר' אבא ולקמן מתרצינן לה ואמרי' הכי קתני אין גובין וכן אמר ר"נ:
ור"נ אמר אין גובין - דנהי דאתקש לקרקעות כדכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם ה"מ לדברים הכתובים בתורה כגון לקנותן בכסף בשטר ובחזקה ושלא לישבע עליהן ושאין בהן אונאה אבל לענין ב"ח כמטלטלי דמי דאין ב"ח סומך אלא על קרקעות שאין יכולין ליאבד ולא לזוז ממקומן אבל אעבדים לא סמכא דעתיה הלכך לא משתעבדי ליה:
שלישי כשר - להעיד בקרובו שני כגון בן חנוך שכשר להעיד בימואל בן שמעון דבנו של חנוך שלישי לראובן וימואל בן שמעון שני הוא וראובן ושמעון ראשונים אבל שני בשני פסול כגון בן ראובן לבן שמעון כדנפקא לן בסנהדרין מלא יומתו אבות על בנים דבנים להדדי נמי מיפסלי אבות היינו ראובן ושמעון ובנים היינו חנוך וימואל אבל שלישי בשני לא אשכחן דפסול ומשום דאיכא למ"ד בפרק זה בורר בסנהדרין דשלישי בשני פסול להכי אצטריך למימר הכא דכשר:
רבא אמר אף בראשון - כגון בנו של חנוך בן ראובן מעיד לשמעון אחי ראובן והכי הלכתא מדאמרי' לקמן מוסיף הוא ומדפסיק לקמיה ולית הלכתא כמר בר רב אשי מכלל דהלכתא מיהא כרבא:
באבא דאבא - שיעיד הבן לאבי אביו כגון בן חנוך מעיד לראובן דהיינו שלישי בראשון:
ולית הלכתא כמר בר רב אשי - דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם דבן ירך אביו הוא:
היה יודע - אדם לחבירו בעדות קרקע עד היכן היא שלו והשיגו את גבולו והביא את זה ועד אחר עמו להעיד עליו אע"פ שהיה יודע יפה בעדות זו קודם שלא נסתמא בעיניו שעדיין לא היה סומא ועכשיו בשעת עדות נעשה סומא שכהה מאור עיניו פסול להאי עדות דמאומד הדעת אינו יכול להעיד עד כאן תחום פלוני ולא נחוש לעדותו ויש לשונות אחרים בהאי נסתמא דלא מפרשי לשון עורון עינים וכולן הבל:
דמכוין מצרנהא - שיודע לכוין המצרים שיש לו סימנין בשאר שדות הסמוכין לד' רוחותיה:
אבל גלימא - טלית או בגד אינו יכול להעיד עליה אחר שנעשה סומא דאמדה לא סמכינן שהרבה טליתות מדתן שוות:
נסכא - חתיכת כסף או זהב:
ונעשה חתנו - ונעשה פסול לעדותו בכך כדאמרינן בסנהדרין בפרק זה בורר (דף כז:):
פיתח - עיניו פקוחות שרואה יפה:
שפוי - חכם:
ונתחרש - מחמת חולי היינו נמי נשתטה דחרש דומיא דשוטה א"נ נשתתק מחמת חולי והתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם וראשון נראה בעיני עיקר דאי בנשתתק מיירי פשיטא כיון דאינו יכול להעיד בפיו אין עדותו עדות ולא הוה ליה למיתנייה בהדי הנך שיכולין להעיד אלא שפסולין מחמת דבר אחר והאי לאו פסול עדות אית ביה אלא שאין בו כח להעיד:
ומתה בתו - דהיינו קרוב ונתרחק וכגון שאין לו בנים הימנה כדתנן בפ' זה בורר (שם):
וחזר ונתפתח - שחזר מאור עיניו:
כל שתחלתו - ראיית המעשה:
או סופו - שעת הגדת עדות:
בפסלות - כלומר כל שתחלתו בפסלות שעת ראיית העדות והשתא סופו בכשרות פסול דמעיקרא לא היה ראוי לעדות זו וקרא כתיב (ויקרא ה) והוא עד או ראה דבשעת ראיית המעשה יהא ראוי לעדות זו:
או סופו - אע"פ שתחלתו בכשרות:
תוספות
[עריכה]הכי גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור בו. פירוש אם נשבע כבר אינו יכול לחזור בו אבל אם לא נשבע יכול לחזור בו כדאמרי' בזה בורר (סנהדרין דף כד: ושם) מחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין דברי הכל היה יכול לחזור בו והכא אע"ג דאמר השבע וטול יכול לחזור כיון שעדיין לא נשבע הוי קודם גמר דין וכן משמע בריש המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמר מיהדר ביה אלמא דיכול לחזור בו דהוי כמו קודם גמר דין והא דאמר בריש שבועת הדיינין (שבועות דף לט. ושם) ואם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד אומר רבינו תם היינו שמסלקין אותו כדי שיתבייש מלחזור בו אבל אם רוצה לחזור ולבא לב"ד ולישבע הרשות בידו אבל קצת קשה מנא ליה הא דקאמר הכא דקסבר הלכה כחכמים דלמא סבר דלפני גמר דין מחלוקת אבל אחר גמר דין דברי הכל אינו יכול לחזור בו אבל רש"י פירש אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד דשוב אינו יכול לחזור בו והכא גרס נשבע בלא וי"ו שישבע בעל כרחו וההוא דריש המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) דקאמר מי אמרי' מיהדר קא הדר ביה אע"ג דאינו יכול לחזור בו מ"מ כיון דדעתו לחזור ובעי לאטרוחי בי דינא לא מקני ליה כפילא דכה"ג אמר התם אבל לפירוש זה לא אתי שפיר דפסיק בשמעתין ככל הני דשלח ר' אבא וא"כ אפי' קודם גמר דין אינו יכול לחזור ובזה בורר מסקינן דלפני גמר דין יכול לחזור בו אם לא שנאמר הכא אפי' קודם שבועה חשיב גמר דין כי אמר רצונך השבע וטול:
מר בר רב אשי מכשר באבא דאבא. וא"ת והלא אפי' שני בשני אמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כח. ושם ד"ה רב) דפסול וכ"ש זקנו ויש לומר דאבא דאבא כשר טפי דאיתפלג דרא:
לית הלכתא כמר בר רב אשי. פירש בקונטרס דאפי' עד סוף כל הדורות פסול ואין נראה לר"י כיון דאתפלג דרא כ"כ:
פיתח ונסתמא פסול. ואע"ג דגבי גט מכשירין שאם היה בשעת כתיבה פיתח יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לאחר שנסתמא שאני התם דאקילו רבנן להכשיר אפילו אשה וקרובים:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]עז א מיי' פ"ז מהל' סנהדרין הלכה ג' ועי' בכסף משנה, סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ב סעיף ג':
עח ב מיי' פ"ז מהל' סנהדרין הלכה ב' ועי' בכסף משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ב סעיף א':
עט ג מיי' פי"א מהל' מלוה הלכה ח', [ ומיי' פי"א מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ג ], סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ז סעיף א', [ וטור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ח סעיף י' ]:
פ ד ה ו מיי' פי"ג מהל' עדות הלכה ד' והלכה ה, סמג לאוין ריד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ג סעיף ב', [ וברב אלפס עוד בנסהדרין פ"ג דף רסג]:
פא ז ח ט מיי' פי"ד מהל' עדות הלכה ב', סמג לאוין רטו, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ג סעיף י"ג, וטור ושו"ע חו"מ סי' ל"ה סעיף י"ג, [וברב אלפס שם]:
ראשונים נוספים
הא קמ"ל. דקא מיבעיא במסכת סנהדרין על מחלוקת דר' מאיר ורבנן באתן לך פליגי. אבל השבע ויהא מחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו או דלמא איפכא. ומסקינן הלכתא באתן לך מחלוקת. והלכתא כדברי חכמים דאמרי אינו יכול לחזור בו ה"נ להיכא דאמר השבע וטול כאתן לך הוא. ואצטריך למימר דהלכה כחכמים:
הלכה גובין מן העבדים. שאם הניח אביהן של יתומים עבדים גובה בעל חובו של אביהם את חובו מן העבדים כי היכי דהוי עביד מן הקרקע ולא מצו למטען ליה מטלטלי שבק אבון גבן משום דעבדא כמקרקע דמי:
הלכתא שלישי בשני כשר. כגון ראובן ושמעון הם בניהם היינו ראשונים ובני בניהם היינו שניים ובני בני בניהם היינו דור שלישי של בן ראובן ודור שלישי של בן שמעון ודור שלישי של בן ראובן מותר להעיד לדור שני של בן שמעון:
ורבא אמר אף שלישי מעיד בראשון. בבן שמעון עצמו דהיינו ראשון אע"פ שהוא קרוב לאביו. ובאחא דאבא שאדם יעיד לאחי אביו:
ולית הלכתא כותי'. דקרוב ליה טפי:
ונסתמא פסול. להעיד לו משום דעכשיו אינו יודע להראות עדותו באיזה מקום מגיע תחום קרקע שלו:
ושמואל אמר כשר. אפשר דמכוין במצרנא מצר פלוני כך וכך סימן מצר פלוני כך:
אבל גלימא לא. אם היה מכיר בגד של חבירו קודם שנסתמא ואחר שנסתמא אינו יכול להעיד זה בגדו של פלוני:
אפשר דמכוין מדת ארכו ורחבו. שאמר אני יודע שכך היה ארכו ורחבו ונמצא כדבריו. וכן נמי אם נמצא משקל הנסכא כמו שהוא אמר כשר: מיתיבי היה יודע כו' קא תני מיהת פיתח ונסתמא פסול להעיד שום עדות ותיובתא דכולהו תנאי דלעיל שמואל ורב פפא ורב ששת תיובתא:
ומתה בתו. דרחוק ונתקרב ונתרחק הוא:
הכי גרסינן: השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו. וכך היא הנוסח' בהלכות גדולות וכן כתוב בהל' רבינו הגדול ז"ל. בנוסחאות שלנו ובנוסח' ראשונה מוגהת בכתב ידו של הקדוש ז"ל ראיתי ונשבע אינו יכול לחזור בו וסרט על ונשבע סירטא אחת ונראה שחוזר בו לגרוס נשבע ואינו יכול לחזור בו כמו שמצינו בנוסחי ההלכות שלנו אבל בנוסחאות של ר"ח ז"ל גרסי' הכי ונשבע אינו יכול לחזור בו וכן דעת ר"ת ז"ל.
ואיכ' למידק הא דאמר בשבועות (ל"ט א') אמר הריני משלם פוטרי' אותו מיד משמע דעל כרחו משלם ואינו יכול לחזור בו ופי' הרב ז"ל ולהכי נמי פוטרי' אותו כדי שלא יחזור בו ולפי' ממהרין הדבר שיפרע קודם חזרה והביא ראיה מההיא דאמר במציע' אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמרי' מהדר קא הדר ביה או דילמ' וכו', משמע דמצי הדר ביה.
ושמעתי שמתרצי' לדעת רבינו ז"ל דהכי פירוש': מי אמרי' מהדר קא הדר ביה ולא מצי הדר ביה ומקני ליה כפילה או דילמ' בדבוריה קאי ודחויי מדחא ליה מעיקר' כי אמר הריני משלם ואינו מקנה לו כפילו דאין שומר עשוי לשלם לגמרי ומפני שהוא חנוק הוא דקאמר ליה מעיקר' ויש לי בו עוד פי' אחר במקומו טוב מזה ומדברי רבינו תם ז"ל.
ובמסכת סנהדרין (כד,ב) אמרי' מחלוקת לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין דברי הכל יכול לחזור והאי נמי כיון דאמר משלמנא זהו גמר דינו וכן ברצונך השבע וטול כיון שקבל עליו זה ואמר נשבע אני אין לך גמר דין גדול מזה ורש"י ז"ל כתב במסכת שבועות פוטרים אותו מיד ואין משהי' אותו כאן כדי שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם משקבל עליו בבית דין שלא כדפת רבינו תם ז"ל אבל יש לדקדק אפילו ישתהא כאן היאך יכול לחזור בו לדבריו ומאי שנא כי יצא מבית דין דלא מצי הדר ביה ובבית דין מצי למהדר ביה וי"ל כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו.
ואין דבריו של רבינו תם ז"ל נוחין בזה, שכיון שאמר הריני משלם הרי הוא כגמר דין ומאי שנא מנאמן עלי אבא וגמרו דיני ואמרו לו שלם ואפילו למי שגורס בכאן ונשבע אינו יכול לחזור בו י"ל מפני שעדיין מחוסר שבועה ושמא לא ישבע.
והר"ר יוסף הלוי ז"ל שכתב שיכול לחזור בי עד שישבע ויאמר לו בית דין שלם שכבר נשבע אינו נכון דהא קאמר בהדיא ונשבע אינו יכול לחזור בו וכן בדין שהרי עשה מעשה על פיו ועוד יש לתמוה עליו שהוא גורס נשבע ואינו יכול לחזור בו ולפי זה אפי' קודם שבועה אינו יכול לחזור בו, ולא דקדק בכך.
ומסתברא מדקאמר השבע וטול מדינא מחזיק פטור הוא לגמרי אלמא היכא דקביל עליה חד פסול כשנים לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו דהא נמי הא קבליה בעל דינו כשנים ומה לי קבלי' עליה בשבועה מה לי קבלי' עליה בדבור הוא הדין ודאי אי אמר ליה מהימנת עלי בדבורך וטול ורבינו אלפאסי ז"ל. אייתי ראיה דהיכא דקביל עליה חד פסול כבתרי בקנין מההוא דאמר מהימנת עלי כבתרי ומסתברא אפילו בלא קנין לאחר גמר דין וההיא דאיתמר התם והוא דקבלי עליה כחד לר' מאיר איתמר לרבותא וכן פרש"י ז"ל אבל לרבינו. אפרים דאמר כיון דקבל עלי' חד פסול בבי תרי גוזמא בעלמא הוא ומצי הדר ביה ולא דאיק אנא כדפרישית עיקר.
ובתוספתא (סנהדרין ה,א) אמרו בהיה חייב לחברו שבועה אפילו נשבע לו בחיי הקרן אינו יכול לחזור בו ואין לך גוזמא גדולה מזו.
ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא. דאפילו מכוין מדת משקלותיו לאו כלום הוא דלא סימן הוא משמע דאית ליה לרב ששת דמדת ארכו ורחבו סימן מובהק הוא יותר ממדת משקלותיו וכן נמי משמע במציעא דאמרינן התם (כ"ג ב') בעיא מיניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא ואמר להו תניתוה דהוי סימן ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוו סימן.
ואיכא דקשיא ליה מדאמרינן התם מדת ארכו ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למדות משקלותיו ואיכא למימר דודאי מדת משקל הוי סימן מובהק בגלימא ובשאר מילי דלאו בני משקל נינהו אבל אידך דמציעא כי תני בכלי כסף וזהב וגסטרון ומיני מתכות תניא והכי קאמר מדמשקל הוי סימן במלתא דעבידא למשקל מדה ומנין הוי סי' כגון בגלימא דעבידא למדה אנפירי למנין אבל משקל נסכא כדאמרי הכא ואיכא דאמרי דהא דאמרינן התם מדה ומנין לאו מדת אורך ורוחב קאמרי אלא סאה יתרקב והא דאמרינן הכא אבל נסכא לא היינו טעמא דסומ' לא מצי מכוין כולי האי וכי אמר זו היא נסכ' של פלוני אינו נאמן שהדבר ידוע שאינו יכול לכוין כל כך דסימן מובהק הוא יותר ממדת אורך ורוחב לגלימא אבל לא יותר ממדת סאה ותרקב לפירות ודיקא נמי ההיא דאמרינן מדה דומיא דמנין ותרוייהו כפירי.
גירסת הספרים: נשבע ואינו יכול לחזור: דכל שאמר לו רצונך השבע וטול הרי גמר עליו את הדין וכאילו אמר לו בית דין בגמר דין ישבע וצא תן לו. וכן נראה גירסתו של הרב אלפסי ז"ל, ורבינו תם ז"ל גורס: ונשבע. ולומר, דדוקא לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו הא עד שלא נשבע יכול לחזור בו. והראשון עיקר. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק המפקיד גבי אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם.
וכתב ר"ח ז"ל, שהעבדים אין להם חזקה אלא לאחר שלש, או בקטן המוטל בעריסה, והדין דאין נשבעין על העבדים הואיל ונתרצה בכך וקבל את השבועה אין יכול לחזור בו. ונראה מלשונו דונשבע גריס, ומכל מקום לא ידעתי מה צורך כאן לאין נשבעין על העבדים, דאפילו בדברים שנשבעין עליהן, בכי האי גונא אין שבועה כלל מדאורייתא לא אצל התובע ולא אצל הנתבע ולא כעין דאורייתא, דכופר בכל הוא זה.
ואם תאמר שאינן בני שבועה כלל, הא ליתה, דהא נשבעין עליהן מדרבנן ואפילו שבועת המשנה כעין דאורייתא, (אלא) כדמוכח בפרק הכותב (כתובות פז, ב) בפוגמת כתובתה. ואפשר דדעת הרב ז"ל לומר, דאף על פי שהעבדים אין נשבעין עליהן ואיכא תרתי חדא דכופר בכל, ועוד דאפילו במודה אין נשבע עליהן דבר תורה וזה ויתר עוד יותר שישבע ויטול, סלקא דעתא אמינא דגוזמא בעלמא קאמר ויכול לחזור בו, קא משמע לן.
מר בר רב אשי אכשר אפילו באבא דאבא: פירש הרב אלפסי ז"ל, דקא סבר דאבא דאבא שלישי בראשון הוא, ולית הלכתא כותיה, דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחין שהוא ראשון בראשון, והוה ליה אבא דאבא שני בראשון. אבל ר"ש(י) ז"ל כתב, דלית הלכתא כמר בר רב אשי, דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דור לא יעידו לאבותם, דבן ירך אביו הוא.
כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר: וכבר כתבתי בפרק חזקת בשמעתא שהשותין מעידין זה לזה, נוגע בעדות מחמת ממון למה כשר בכ[ש]נסתלקה (יגיעת) [נגיעת] עדותו, וכמו שאמרו בשותפין וכמו שאמר (לעיל מג, א) ליסתלקו בתרי מנייהו ולדיינוהו, ושם כתבתיה בסייעתא דשמיא. ומפורש בערכין פרק הישג יד בנודר (יח, א) דתחלתו וסופו בכשרות נפקא לן מדכתיב והוא עד או ראה אם לא יגיד בעינן ראיה והגדה בכשרות.
פקח ונתחרש: כלומר, מחמת חולי, ונשתתק, ואף על פי שיכול להרכין בראשו, משום דכתיב על פי שנים עדים, ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ודוקא בעדיות דאורייתא, אבל בעדיות דרבנן כשר, ובבדיקה, דתניא בפרק מי שאחזו (גטין עא, א) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לגיטין ולקידושין ולעדיות ואוקימנא בעדיות דרבנן.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
קטו. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו. מדקתני נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו, מכלל דמעיקרא לית ליה לתובע למשקל בשבועה. והאי דינא לא משכחת ליה אלא היכא דלית ליה לתובע ראיה דדיליה הוה, אי נמי אית ליה ואשתמש ביה נתבע שני חזקה. דכי אמרינן (לעיל בבא בתרא לו,א) הגודרות אין להם חזקה, לאלתר, אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים. הילכך טעמא דאמר ליה הנתבע לתובע רצונך השבע וטול, הא לאו הכי משתבע היסת דמזבן זבניה מיניה ומיפטר.
ודייקינן מאי קמ"ל תנינא נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ומפרקינן הא קמ"ל דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. דהא הכא השבע וטול קאמר ליה, וקאמר דאינו יכול לחזור בו. ודוקא לאחר גמר דין, אבל קודם גמר דין דכולי עלמא יכול לחזור בו, כדאסיקנא בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין כד,ב). וגמר דין דהכא מסתברא דלא הוי אלא לבתר דאשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע צא תן לו, אי נמי חייב אתה ליתן לו מיגמר דין הוי, כדתנן (סנהדרין כט,א) גמרו את הדבר היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב, אבל מקמי הכין לא הוי גמר דין. ואע"ג דאמרי ליה מקמיה שבועה תן לו לאחר שישבע לך אי נמי חייב אתה ליתן לו לכשיתבע לך, לא הוי גמר דין. דאם כן מה הפרש בין תחלת הדין לגמר דין, אפילו בתחילת דין נמי מצו בי דינא למימר ליה לבעל דין אייתי ראיה ושקול אי נמי אייתי ראיה ואיפטר. אלא ודאי לא מיקרי גמר דין אלא גמר דין שאינו תלוי בתנאי. תדע דהא דומיא דנאמן עלי אבא קתני, מה התם לא הוי גמר דין עד דאיתי אבא ואביך ומסהדי ואמרי ליה בי דינא חייב אתה ליתן ליה, הכא נמי לא הוי גמר דין עד דמשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע חייב אתה ליתן לו. והא דקתני נשבע ונוטל, הא קמ"ל דכל כמה דלא הדר ביה נתבע מזדקיקינן לתובע לאשבועי ואי אשתבע. כל כמה דלא הדר ביה נתבע אמרי' ליה צא תן לו ותו לא יכיל למהדר ביה. מיהו אי הדר ביה מקמי שבועה, אי נמי בין שבועה לגמר דין דצא תן לו או דחייב אתה ליתן לו, מצי הדר, וכי קתני ואינו יכול לחזור בו לבתר דנשבע ונזדכה בבית דין ליטול קתני. והוא הדין לדינא דדור לי בחיי ראשיך לא הוי גמר דין אלא בתר דנדר ואמרי ליה בי דינא צא תן לו או חייב אתה ליתן לו. והוא הדין במחול לך עד דאמרי ליה פטור אתה. וקי"ל כרבי אבא, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא לקמן כותיה:
קטז. והאי דשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים, בבעל חוב שבא ליפרע מנכסי יתומים קאי, דקסבר עבדא כמקרקעי דמי, ורב נחמן אמר אין גובין דקסבר עבדא כמטלטלי דמי, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. ואסיקנא לקמן דהא דר' אבא אין גובין מן העבדים מתנינן לה, וכן אמר רב נחמן אין גובין, דלגבי בעל חוב כמטלטלי דמי כדבעינן לברורי לקמן. וכבר תקינו רבנן בתראי דמתיבתא לאגבויי ממטלטלי דיתמי בין לבעל חוב בין לכתובה:
קיז. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר לעדות רבא אמר אף בראשון מר בר רב [אשי] אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כותיה. נקוט הדין כללא בידך, דכל שני קרובין שאין ביניהם הפסק בקורבתן, כגון אב ובנו ואח ואחיו, הן הן ראשון בראשון, כלומר קרוב ראשון. וכל שיש ביניהן הפסק, אם היה אחד בלבד מפסיק ביניהן, כגון האב לאחי אביו או לאבי אביו, הבן נקרא קרוב שני לאבי אביו ולאחי אביו מחמת אבי הבן שמפסיק בינתים בינו ובין אבי אביו ובין אחי אביו. ואבי האב ואחי האב נקרא לזה ראשון, לפי שמהם התחלנו למנות ראשון ושני ושלישי. וכיון שהבן לאחי אביו שני בראשון, נמצאו בני האחין זה לזה שני בשני, שזה שני לאביו של זה וזה שני לאביו של זה. ובן בנו של זה לבנו של זה, כגון חנוך בן בנו של יעקב לאליפז בן עשו שלישי בשני, לפי שעשיו ויעקב ראשון בראשון הן, ואליפז וראובן בניהם שני בשני, ונמצא חנוך בן ראובן לאליפז שלישי בשני.
והיינו דשלח רבי אבא שלישי בשני כשר. רבא אמר אף בראשון כשר. כגון הבן לאחי אבי אביו ולאבי אבי אביו, דכיון דאב ובנו ואח ואחיו ראשון בראשון הוא כגון עשו ויעקב ואברהם ויצחק, נמצא ראובן לאברהם אבי אבי אביו שלישי בראשון, שהרי יצחק הוא קרוב ראשון לאברהם ויעקב קרוב שני וראובן קרוב שלישי. וכן ראובן לישמעאל, שהרי יצחק קרוב ראשון לישמעאל אחיו ויעקב שני וראובן שלישי. אמימר בר רב אשי אכשר באבא דאבא, דקסבר מר בר רב אשי דאב ובנו כיון דשני דורות נינהו שני בראשון, והוה ליה ברא לאבא דאבוה שלישי בראשון.
ואסיקנא לית הלכתא כמר בר רב אשי. אלא אב ובנו כיון שאין אחר מפסיק ביניהם ראשון בראשון נינהו, והוה ליה ברא לאבא דאבא שני בראשון ופסול. ושמעינן מינה דשלישי בראשון כשר כדרבא, דאי לא תימא הכי לישמועינן דלית הלכתא כוותיה דרבא דאמר שלישי בראשון כשר ואנא ידענא דלית הלכתא כמר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא. דהשתא היכא דודאי שלישי בראשון הוא פסול אבא דאבא דאיכא למימר שני בראשון הוא לא כל שכן. אלא מדאשמעינן לית הלכתא כמר בר רב אשי דמכשיר באבא דאבא, מכלל דאי הוי שלישי בראשון כשר כדרבא:
קיח. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול. ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא במטלטלי דלא מצי מכוין, אלא אפילו בעדות קרקע דמצי מכוין מצרנהא, פסול. וסומא דפסול לעדות נפקא לן מדכתיב (ויקרא ה,א) והוא עד או ראה או ידע. ואפילו בעדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה, כלומר כל היכא דקרינא ביה או ראה קרינא ביה או ידע, וכל היכא דלא קרינא ביה או ראה לא קרינא ביה או ידע. ואע"ג דהאי או ראה או ידע בשעת ראיה וידיעה קא מיירי ולא בשעת הגדה בב"ד, דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו, מקיש שעת הגדה לראיה וידיעה, מה ראיה וידיעה בכשרות אף הגדה בכשרות. ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנהא, דלא מקיש (אגדה) [הגדה] לראיה, אבל גלימא לא. דבעינא והוא עד או ראה או ידע וליכא, דהא לא מצי מכוין. ורב ששת אמר אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפשר דמכוין מדת משקלותיו.
נאמן עלי אבא. ומיירי דקבליה עליה בחד אבל בבי תרי לא כיון דאיכא תרי פיסולי. והכי מפרש בפרק זה בורר קמשמע לן דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. תימה דלמא סבר כריש לקיש דאמר דקודם גמר דין מחלוקת ובמחול לך אבל לאחר גמר דין כולו עלמא מודו דאין יכול לחזור בו ואפילו באתן לך. ויש לומר דמסתמא כרבי יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה בר מתלת. תוספי הרא"ש ז"ל.
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו עדות קרקע עד שלא נסתמה כו'. פירוש אפילו עדות קרקע דאפשר דמכוון מצרנהא אפילו הכי פסול. ושמואל אמר כשר כו'. ואיתותבו כולהו ואסיקנא דתחלתו בכשרות וסופו בפסלות פסול ואפילו לעדות קרקע וכרבי אבא. מכל מקום שמעינן מדרב ששת ורב פפא לענין עדים כשרים שאם תבע את חברו מטלטלים וכפר בהם והעדים מעידים שראו קודם לכן ביד התובע מטלטלים שהיו בהם סימנים הנמצאים במטלטלים הללו ואין לנתבע עדים שראו כלים אלו קודם הזמן שמעידים עליו עידי התובע מוציאים אותו מן הנתבע בעדות סימנים אף על פי שאין העדים מכירים בטביעות עין שמטלטלים הללו היו של תובע ולא אמרינן דלמא איתרמי שסימני מטלטלים של נתבע כסימני מטלטלים של תובע וכגון שאין הנתבע טוען לקוחין הן בידי אלא טוען הוא שלא היו מעולם של תובע דכיון דסימן מובהק מדאורייתא אין נתבע נאמן בכך אף על גב דאיכא מגו דעד כאן לא איתותבו רב ששת ורב פפא אלא משום דבעינן סופו בכשרות והכא הוי סופו בפסלות ומשום הכי פסלינן פתוח ונסתמה אפילו לעדות קרקע דליכא למיחש למידי. ובפרק אלו מציאות נמי מוכח דאי סימנים דאורייתא מעידים על הסימנים שבגוף האדם להתיר את אשתו ולא אמרינן דאיתרמויי איתרמי ומדמי לה התם בגמרא לשאר סימני כלים. ודוקא בסימן מובהק אבל בסימן שאינו מובהק לא דקיימא לן כרב אשי דמספקא ליה סימנים אי דאורייתא אי דרבנן כדאיתא בפרק שנים אוחזין הלכך אי סימנים דרבנן לענין מציאה הוא דתקון כדאמרינן בפרק אלו מציאות מאי טעמא אמור רבנן מהדרינן אבדתא בסימנים כו' אבל לענין לאפוקי ממונא מחברו ודאי לא מפקינן אלא בסימן מובהק ושמואל ורב ששת ורב פפא בהא פליגי דשמואל סבר מדת ארכו ורחבו לא הוי סימן מובהק ורב ששת סבר סימן מובהק הוי דלא מתרמי שיהא גלימא של זה מכוון באורך ורוחב כגלימא של זה. ואף על גב דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק דהא אמרינן בפרק אלו מציאות מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן אלמא לא עדיף מדה ממשקל ובמשקל סבירא ליה לרב ששת דלא הוי סימן מובהק מדקאמר אבל נסכא לא התם במדת תבואה ופירות דאיתרמויי מיתרמי אבל ודאי לא מיתרמי שתהא גלימא של ראובן באורך ורוחב כגלימא של שמעון ורב פפא דאמר אפילו נסכא. אפשר דסבירא ליה סימנים דאורייתא פירוש אפילו סימן שאינו מובהק כדמוכח ההיא דרב אשי שכתבנו ומוכחא נמי בפרק אלו מציאות בשמעתא דסימנים. והא דאמר רב ששת אבל נסכא לא לאו למימרא דסבירא ליה דמשקל לא הוי סימן דהא אמרינן באלו מציאות בעו מניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא אמר להו רב ששת תניתוה כו' אלא סבירא ליה לרב ששת דמשקל לא הוי סימן מובהק וסימנים לאו דאורייתא כן נראים הדברים. ויש ראיה למה שכתבתי דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק מהא דגרסינן ביבמות בפרק האשה שהלכה ההוא גברא דאפקיד שומשמי כו' עד ורבינא אמר חיישינן והלכתא חיישינן אלמא מדה ומנין לא הוי סימן מובהק והוא הדין למשקל דהא מדמינן להו בפרק אלו מציאות ולרב יימר דאמר לא חיישינן ודאי אם היה טוען לקחתים ממך היה נאמן אלא לפי שלא היה טוען הני אחריני נינהו הוה סבירא ליה לרב יימר דלא חיישינן דלמא אתרמויי איתרמי ולא מהימנינן ליה לנתבע אף על גב דאיכא מגו שהרי היה יכול לטעון לקחתים ממך וסבירא ליה לרב יימר דמדה ומנין הוי סימן מובהק. עוד נראה לפרש כגון שהיו שם עידי פקדון שהעידו שהפקיד אצלו שומשמין ולפיכך לא היה יכול לטעון לקוחים הן בידי והיה טוען דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו והוה סבירא ליה לרב יימר אף על גב דמדה לא הוי סימן מובהק כיון שיש עדים שהפקיד לו שומשמין ונתנם בחבית והרי נמצאים שם באותה מדה שזה טוען אין הנפקד נאמן לטעון החזרתים לך והני אחריני נינהו וההיא דגרסינן בפרק הרבית ודוקא דהבא פריכא אבל דבר המסויים לא דלמא אתי איניש אחרינא ויהיב סימן מובהק ושמא לא יטעון הלה לקחתים ממך אלא יטעון לא היה שלך מעולם וכיון שיתן התובע סימן מובהק שקיל וכגון דלא רגיל דעייל התובע לבית הנתבע כדאמרינן בפרק הכותב בעובדא דרבי מיאשא. ודוקא בדברים שדרך להצניעם בתיבה ולא היה הנתבע משתמש בהם בתוך ביתו אבל דברים שהיה משתמש בהם הלה בתוך ביתו ורבים רואים אותם איכא למימר ששמע זה התובע מפיהם שיש באותם כלים סימן זה ואף על גב דגבי אבדה לא חיישינן כולי האי לאפוקי ממון מחזקתו ודאי חיישינן. ור"י ז"ל פירש דלמא יהיב תובע סימנא ועל ידי כן נכרית את הנתבע שיוציא את החפץ ויביאהו לעדים ושמא יהא להם טביעות עין באותו חפץ ויהיו סבורים שהפקידו זה התובע אצלו אבל בלא נתינת סימן אין מזקיקין את הנתבע להוציא את החפץ ולהראותו כדאמרינן בפרק חזקת הבתים שפיר קאמר ליה ראה תניא. וצריך להתיישב בדברים הללו כי על מה שכתבתי שיש להוכיח מן השמועה הזאת שאם יש עדים שהיה לתובע מקודם לכן כלי שיש בו סימן זה הנמצא בכלי שהוא תובע עכשיו זוכה בו בעדות זו כיון שהסימן ההוא סימן מובהק יש לתמוה על זה שהרי יש לחוש לרמאים בהרבה צדדים שיתן אדם כלי חברו בכליו ואחר כך יתבע כליו מחברו בעידי סימנים שראו סימן זה בכליו ולא יהיו עדים לנתבע להעיד שראו בידו גלימא זו קודם לאותו זמן שעידי התובע מעידים עליו ואף על גב דגבי אבדה אין חוששים לכך אבל להוציא ממון היה ראוי לחוש לכך. עוד יש לפרש הא דאמרינן בשמעתין ורב ששת אמר אפילו גלימא כו' כגון שהוא מעיד שראה גלימת ראובן ביד שמעון ואחר שנסתמה טוען שמעון אותה גלימא כבר החזרתים לו וזו שבידי שלי היא והעד מכוון מדת אורך ורוחב הגלימא של ראובן שראה אותה ביד שמעון כשהיה פתוח ואנו רואים אותה שכך מדת הגלימא הזאת הנמצאת ביד שמעון הלכך אמרינן דודאי זאת היא גלימת ראובן שהיה בידו ולא החזירה. עליות.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: אפילו גלימא אפשר במכוון כו'. נראה לי דלאו דבעינן דאמר האי סומא בהדיא גלימא זו של ראובן התובע היא שמדת ארכה כך וכך ורואים אנו שמדתה כדבריו דאם כן מאי לישנא דאפשר דמכוון הא חזינן אי מכוון אי לא מכוון אלא כגון שהוא אומר יודע אני שגלימא זו של ראובן היא ואמר רב ששת דכשר דליכא למימר ודאי שיקרא קאמר שמכיון שסומא הוא היאך אפשר שידע שגלימא זו של ראובן הוא דאפשר דמכוון במדת ארכה שמתוך שממשמש מכוון בארכה ורחבה שאותה גלימא הוא שראה ביד ראובן כשהיה פקח וכיון דאפשר דמכוון בהם והוא אומר בברי שגלימא זו היא שראה ביד ראובן לית לן למפסליה כיון דאפשר דקושטא קאמר דמכוון לה במדת ארכה ורחבה דהוי סימן אבל נסכא לא דאף על גב דאפשר דמכוון לה במדת משקלותיו משקל לא הוי סימן ורב פפא אמר אפילו נסכא כו' ומשקל הוי סימן. וראיתי אחרים שלא פירשו כן ואין לשון הגמרא עולה להם כלל. עד כאן לשונו.
פקח ונתחרש. כלומר מחמת חולי ונשתתק ואף על פי שיכול להרכין בראשו משום דכתיב על פי שנים עדים ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ודוקא בעדיות דאורייתא אבל בעדיות דרבנן כשר ובבדיקה דתניא בפרק מי שאחזו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לקידושין ולעדיות ואוקימנא בעדיות דרבנן. הרשב"א ז"ל.
זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. משמע הא אין תחלתו וסופו בכשרות פסול אף על גב דידענא דקושטא קמסהיד דבעינא שיהא ראוי להעיד בשעת ראיה ובשעת הגדה. הלכך האי דנקט לעיל היה יודע לו בעדות קרקע לאו דוקא והוא הדין נמי פלוני לוה מפלוני מנה. תוספי הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה