שולחן ערוך חושן משפט כב א
שולחן ערוך חושן משפט · כב · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו:
- הגה: ולא מקרי קבלה אא"כ קבלו לדונו אבל אם השליש בידו מעות שדנין עליו לא מקרי קבלה (ריב"ש סי' שי"א):
אפי' קבל א' מהפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו או כג' ב"ד מומחים לדון לו:
- הגה: ויש חולקין וס"ל דדוקא אם קבל קרוב או פסול בדיין א' או בעד א' אבל אם קבלו כתרי דאיכא תרתי לריעותא אפי' אחר גמר דין יכול לחזור בו וכן הסכמת רוב הפוסקים אבל אם קנו מידו בכל ענין לא יכול לחזור:
בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהן בין שקבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו אם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין.
- ולעיל סי' י"ב ס"ב נתבאר איזה מקרי גמר דין ולענין עדות מיד שהעידו לא יכול לחזור בו (ריב"ש סי' ת"ץ ומרדכי)
נגמר הדין אינו יכול לחזור בו והוא שלא נודע שטעו (מיהו אם הם ממונים בעיר או טובי העיר לא יכול לחזור כי כן נוהגים דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי העיר שלא יוכל לחזור בו) (תשו' מיימוני סוף שופטים) ואם כופר ואומר לא קבלתי עלי לדון ואין עדים בדבר ישבע שלא קבלו עליו אפי' אם הדיין מכחישו ואמר שקבלו עליו:
- (רבים שהמחו עליהם דיינים דלא גמירי אין בעלי דינין יכולים לעכב) (ר' ירוחם נ"ב ח' י"ג):
מפרשים
להיותו עד עליו: רש"י פי' דין זה במשנה דמיירי בקבלו לדיין וכ"כ הטור אבל ודאי ל"ד קאמר אלא ה"ה לעד מהני קבלת קרוב או פסול וכפשטא לישנא דנאמן עלי וכן מוכח בגמ' (סוף דף כ"ה) וכן דעת הרי"ף והרא"ש ע"ש:
אבל אם השליש בידו מעות כו': שם קאי אמי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני ובבא הזמן השליש המעות ביד דיין העיר כדי לצאת ידי שבועתו ואמר שלא ימסרהו לפלוני כי יש לו עליו דין ודברי' ואותו דיין היה קרוב של פלוני כו' ע"ש וע' בד"מ מה שכתב בשם ריב"ש עוד בזה:
אפי' קבל א' מהפסולים בעבירה כב' עדים: לרבותא נקט פסול אע"ג שהוא פסול לכל עדות בעולם וכ"ש אם קבל קרובו כגון אביו (שהוא כשר לאחרים) כב' עדים או כג' דיינים דמהני וק"ל:
ויש חולקין וס"ל כו': הג"ה זו קאי אמ"ש המחבר אחר זה בסמוך ז"ל עד שיגמור הדין וק"ל:
בדיין א': טעם פלוגתתן תלוי בפי' הגמ' וכתבתיהו בהגד"מ ☜ וכ' הרשב"א בתשובה סי' אלף קכ"ו ואם יעמיד ב"ד אחר הרי הוא דן על פי הטענות וההודאות שנאמרו בפני הראשון עכ"ל:
דאיכא תרתי לריעותא: ☜ נראה דאם קבל עליו כשר א' במקום ג' דיינים וגמר הדין דאינן יכולים לחזור בו דאין זה מקרי תרתי לריעותא דשם חד הוא ודוקא בקיבל עליו קרוב או פסול אחד במקום שנים דאיכא תרתי שמות לריעותא חדא דקבל עליו מי שהוא פסול לדין להיות כשר והשני דמקבל להיות יחיד כרבי' הוא דלא מהני קבלה וכן מוכח ממ"ש הטור בסי' שאחר זה וכמ"ש בפרישה וכן מוכח בתשוב' הרא"ש כלל ט' דין ח' והביאו בד"מ בסי' זה ס"ג וכמ"ש עליה בהג"ה ע"ש:
בכל ענין לא יוכל: פי' ואפי' קבלו עד אחד במקום שנים רי"ו נ"א חי"ב בשם הרא"ש ושאר פוסקי' ולאפוקי י"א ד"מ ג' הביאו:
נתבאר איזה מקרי גמר דין: שם נתבאר דהיינו כשאומר פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב וכ"ש כשאומרי' לו צא תן לו דהוה מילתא דפסיקא שחייבוהו לו משא"כ כשאומרי' חייב אתה ליתן לו דנראה כמסתפקי' עדיין אבל כשאומרי' פלוני זכאי ופלוני חייב אין נראה מלשונם דמסתפקים בדבר וע' בד"מ בסי' זה ס"א:
אינו יכול לחזור: וכתב הרא"ש בתשובה כלל הדייני' סי' י' דאינו יכול לחזור אף ע"פ דנתרצו שניהם וכב"י הטעם משום כבוד הדיין ועד"מ (ובהגד"מ) שם כתוב דאין הטעם משום כבוד הדיין ואין שייך ביה חזרה אלא צריך שימחלו זה לזה במחילה גמורה וזה יכול לעשותו וע"ש:
והוא שלא נודע שטעו: ע"ש שכתב שעשיית פשרה מקרי טעות כיון שקבלו לפסוק לו דין וסיים וכתב (ובד"מ הביאו) ז"ל ואע"ג דקבלינהו לא קבלינהו לענין אם טעו דלא מיקרי דין. וא"ת א"כ דלא טעו קודם גמר דין למנ"מ יכול לחזור בו וי"ל דיכול לחזור ולטעון בע"א או דנותנין לו זמן מב"ד השני כי הראשון אינו כלום מאחר שחוזר עכ"ל המרדכי:
לא יוכל לחזור: פי' אפילו אם קבלם לדין ועשו פשרה או בשאר טעות כן מוכח בתשו' שם וכ"כ בד"מ ע"ש (אבל מ"מ אין יכולין לדון קרוביהם וע"ל ס"ס ל"ג) ולא כמ"ש בע"ש דכתב דין זה ופירושו דר"ל דמה שמקבל בפניהן אינו יכול לחזור בו אפילו קודם גמר דין עכ"ל ולא כתב דקאי אאם טעו ע"ש:
מקבל לפני ראשי העיר כו': וכל דבר שנעשה בפני ג' אינו יכול לחזור וכ"פ הגמ"ר הראשונות בפ"י דב"מ והביאו הב"י והד"מ לקמן סי' של"ד ס"ה וכל דברי הקהל ג"כ א"צ קנין כגון שפטרו א' ממסים וכיוצא בו עכ"ל ס"ס קס"ג:
ישבע שלא קבלו כו': פי' ישבע היסת דאין זה הדיין מחשב עד להביא לידי ש"ד (ואע"ג דלא מחשב זה לנוגע בדבר כדמוכח בסי' שאחר זה) חדא דהא מיירי מקרוב ופסול ועוד דאין זה כפירת ממון אלא כפירת קבלתו עליו לדיין ואין נשבעין אהא ש"ד:
אין בעלי דינין יכולים לעכב: וכ"כ מור"ם בהגה לעיל ר"ס ח' ע"ש:
(א) מי שקבל עליו כו' כתב הגה"ה אשר"י פ' זה בורר וז"ל כול' מתני' מיירי שקבל עליו אבא ואביך ודור לי בחיי ראשך וגם קבל עליו קרוב או פסול היינו כשקבל עליו בב"ד דאי חוץ לב"ד ולא קנו מיניה אפילו לאחר גמר דין חוזר לכ"ע מא"ז עכ"ל. אבל הנ"י פ' יש נוחלין כתב דמיירי שלא קבל בפני ב"ד אבל קבל בפני ב"ד קרוב או פסול אפי' קודם גמר דין א"י לחזור וכן בדור לי בחיי ראשך כשקבל שלא בפני ב"ד ונשבע זה כמו שא"ל א"י לחזור בו אבל א"ל כן בפני ב"ד. מיד כשקבל הלה לישבע ה"ל כאילו ציוו לו ב"ד כן עכ"ד וע"ש ובב"י כתב על דברי הגהת אשר"י וז"ל אבל רבי' ירוחם כ' שאפי' אמר כן חוץ לב"ד אינו יכול לחזור מאחר שנשבע וכ"כ נ"י בפרק יש נוחלין בשם האחרונים ומעשה באחד כו' ופסקתי כו' כדברי רבינו ירוחם ונמוקי יוסף עכ"ל ומביאו ד"מ ולפענ"ד עיקר כהג"ה אשר"י וכמו שאבאר וגם נראה דר' ירוחם מודה לדינא להג"ה אשר"י ולא כתב בנתיב ג' ח"ג כן רק גבי שבועה והיינו מטעם דכיון שעש' זה מעשה על פיו ונשבע וכן מדויק שם בל' ר' ירוחם ע"ש אבל בנאמן עלי אבא ואביך כתב ר' ירוחם גופי' להדיא בסוף נתיב א' דאם לא היה בפני ב"ד יכול לחזור בו אף לאחר גמר דין כ"ז שלא קנו מידו ומ"ש הגהת אשר"י גם בדור לי בחיי ראשך דחוץ לב"ד יכול לחזור בו י"ל דהגהת אשר"י ס"ל דגמר דין דדור לי בחיי ראשך הוה כשקבל עליו לישבע וכמ"ש הנ"י שם או כמ"ש ר' ירוחם בנתיב ג' שם כשאמרו לו בית דין השבע כמו שאמרת הוי גמר דין ובהא כתב ר' ירוחם שם להדיא דאם אמר כן חוץ לב"ד יכול לחזור אבל כשנשבע זה על פיו מודה הגהות אשר"י לר' ירוחם וכן כתב הב"י שם בשם האחרונים להדיא דגמר דין דשבועה היינו כשקבל עליו לישבע וכשא"ל כן בפני ב"ד מיר שקבל עליו לא יוכל לחזור בו אבל חוץ לב"ד יכול לחזור בו ואם נשבע מאחר שנשבע על פיו א"י לחזור בו אפילו אמר כן חוץ לב"ד ע"ש נמצא רבי' ירוחם והגהות אשר"י לא פליגי אהדדי ואדרבא שניהם לדבר א' נתכוונו ודלא כב"י וד"מ. וגם הנ"י נראה שמודה בדין שבועה להגהות אשר"י ולא פליג עליה רק בדין קבל עליו קרוב או פסול ודלא כנראה מב"י וד"מ דפליג הנ"י אהגהות אשר"י גם בדין שבועה ודו"ק: ולענין דינא לפי מ"ש לענין שבועה בא"ל כן חוץ לבית דין אין כאן מחלוקת בין הגהות אשר"י ונ"י ור' ירוחם כלל רק לענין קבל קרוב או פסול נראה לדינא עיקר כהגהות אשר"י דלא מהני רק כשקבל בב"ד אבל חוץ לב"ד אפילו לאחר גמר דין יכול לחזור מאחר שבארתי שאדרב' ר' ירוחם ס"ל בהא כהגהות אשר"י ועוד שלפענ"ד מוכח כן בירושלמי דהכי איתא בירושלמי פ' זה בורר נאמן עלי אבא כו' אמר לו נאמן עלי אביך קבל עליו בפני שנים יכול הוא לחזור בו בפני ג' אין יכול לחזור בו (ובנ"י ספ"ק דמציעא הביא הירושלמי הזה בקצרה ופירשו בשם הרשב"א והר"ן דמשהתחילו לטעון בפניהם הוי קבלה ומביאו ב"י לעיל ריש סי' י"ג ע "ש) שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור בו רבי יוחנן וריש לקיש אמרו אפילו נטל מזה ונתן לזה יכול הוא לחזור בו ע"כ בירושלמי הרי דאף לשמואל כל שלא נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור בו כשקבל בפני שנים אף שכבר גמר הדין ועוד דהא קי"ל כר' יוחנן ור"ל לגבי שמואל ולדידהו אפי' נטל מזה ונתן לזה שהוציא ממון יכול לחזור בו כשקבל בפני שנים ואין לך גמר דין גדול מזה וכ"ש אחר גמר דין כשלא הוציא ממון עדיין. וא"כ ה"ה בפני ג' חוץ לבית דין כשנים בב"ד דמי דכל חוץ לבית דין שלא במקום הקבוע בישיבת הדיינים אפילו הם ג' לא מיקרי בית דין וכדלקמן סימן ל"ט סעיף ז'. ועוד דהא שמואל ס"ל שנים שדנו דיניהם דין ואפ"ה ס"ל כאן דכל שלא הוציא מזה לזה לא מיקרי קבלה א"כ כל שכן חוץ לב"ד:
(ב) דאיכא תרתי לריעותא כו' כתב הסמ"ע וז"ל נראה דאם קבל עליו כשר א' במקום ג' לא מיקרי תרתי לריעותא וכן מוכח ממ"ש הטור בסי' שאח"ז וכן מוכח מתשובת הרא"ש כלל נ"ו דין ח' והביאו ד"מ סי' זה ס"ג (וב"י מחו' ו') עכ"ל ואין נ"ל כן וכן מוכח ממ"ש הרא"ש פ' ז"ב והטור וראב"ן דף קי"ב ע"א וז"ל והא דמהני קבלת פסול דוק' שקבלו במקו' א' דליכא אלא חדא לריעותא וה"ה נמי אם קבל כשר א' במקו' שנים כו' ולא כתבו במקום שלשה משמע דוקא שנים (וכן הוא להדיא בעיר שושן דאם קבל פסול כב' וכן אם קבלו (כשר) כג' הוי תרתי לריעותא ע"ש) והטור שבסימן שאחר זה י"ל דמיירי בקנו מידו ותשו' הרא"ש י"ל דמיירי בקבלו מומחה שהוא קרוב או פסול דבכה"ג לא הוי רק חדא לריעותא וכמ"ש בתשו' מהר"ם מינץ ס"ס צ"ד ע"ש. עוד י"ל דקבלו כב' והי' דיין אחר עמו וכן משמע בב"י ע"ש א"נ בתשובות הרא"ש מיירי נמי שקנו מידו ונגמר הדין דנקט היינו משום דאם לא נגמר הדין יכולים לחזור אע"פ שקנו מידו כששניהם מתרצים לפי מה שפירשתי לקמן ס"ק ח' דמיירי שחב לאחרים בחזרה זו א"כ כל זמן שלא נגמר הדין לא שייך לו' שחב לאחרים דדילמא לא יחייבנו הדיין ודו"ק:
(ג) וכן הסכמת רוב הפוסקים ומ"מ צ"ע לדינא כיון דהרמב"ן והריב"ש מסכימי' לסברא הראשונה וכן מוכח לכאורה בש"ס פ' יש נוחלין וכמ"ש בחידושי הרמב"ן שם ע"ש וגם בבעל העיטור דף נ"ג ע"ב כ' שרבינו אפרים כ' על הרי"ף דפוסל תרתי לריעותא דצריכה עיונא דההיא דרב דימי לר' מאיר הוא ע"ש והיינו כפירש"י וכן בעיר שושן השמיט שכן הסכמת רוב הפוסקי' משמע מדבריו דהוי ספיקא דדינא וע' בתשובת מהר"מ מינץ סי' צ"ד:
(ד) אם קנו מידו על זה כו' כ' הנ"י פ' ז"ב וז"ל ואע"ג דמחזי כקנין דברי' אפ"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברי' כדאמרי' גבי דינא דבר מצרא וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקי עכ"ל וכן משמע מפרש"י שם שכ' אם קנו מידו שלא לחזור כו'. אבל ראב"ן פ' שבועת הדייני' דף קט"ו ע"ד כ' דאם קנו מידו שלא לחזור הוי קנין דברי' ולא מהני רק כשקנו מידו לעשות כאשר ידין או יעיד ע"ש וע"ל סי' קנ"ז סעיף ב' ומ"ש שם:
(ה) ולעיל כו' נתבאר איזה מיקרי גמר דין כ' הסמ"ע דהיינו כשאומר פלוני אתה זכאי ופ' אתה חייב וכ"ש כשאומרי' לו צא תן לו דהוה מילתא דפסיקא שחייבוהו לו משא"כ כשאומרי' חייב אתה ליתן לו דנראה כמסתפקי' עדיין אבל כשאומרי' פלוני זכאי ופ' חייב אין נראה מלשונם דמסתפקי' בדבר עכ"ל ולא נהירא כלל לחלק בין חייב אתה ליתן לו ובין כשאומרי' פ' זכאי ופ' חייב גם נראה דלעיל סי' י"ב איש פלוני זכאי איש פלוני חייב לאו דוקא תרווייהו אלא ה"ק אם אמר איש פלוני אתה זכאי או איש פלוני אתה חייב הוי גמר דין וכ"כ הטור כאן להדיא דאם אמר איש פלוני אתה חייב הוי גמר דין ולא הזכיר איש פלוני זכאי. וכן מוכח להדיא בתוספות ובנמוקי יוסף פ' מרובה בש"ס ריש דף ס"ט ופ' שנים אוחזין ריש דף י"ז דאין חילוק בין חייב אתה ליתן לו ובין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב שהקשו שם אמאי דאמרי' דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין עד שיאמר צא תן לו דהא אמרינן בפ"ק דסנהדרין דכשאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אסור לבצוע ותרצו דשאני פשרה הואיל וזכותו ידוע במקצת אסור לבצוע ע"כ דבריהם וכן מוכח להדיא מדברי הסמ"ג שאביא לקמן דאין חילוק בזה וכן משמע להדיא בדרכי משה שכתב על דברי הטור וז"ל ובנ"י פ' מרובה דאף הרמב"ם לא נקט הוציא דוקא אלא ה"ה צא תן לו אבל חייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין והמרדכי כתב ר"פ זה בורר דאם אמרו פלוני חייב שבועה מיקרי גמר דין וזה וכדעת הטור עכ"ל ד"מ הרי כל זה נרחה מבואר דלא כהסמ"ע. ולענין דינא פסק בבית חדש דלא הוי גמר דין עד שאמרו צא תן לו (וכדלקמן סי' ע"ט סי"ג) וכדעת התוס' ונימוקי יוסף ולא כמ"ש הר"ב וכן נלפע"ד עיקר לדינא משום דבלאו הכי נלפע"ד דיש לפרש הא דאמרי' בש"ס פרק קמא דסנהדרין ופוסקי' לעיל סי' י"ב דחיש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב הוי גמר דין הוא לאו דוקא דאין הכוונה רק דלא תימא דעד שלא יעשו מעשה לא הוי ג"ד קמ"ל דמיד שחתכו הדין הוי ג"ד ואה"נ דהיינו כשאמר צא תן לו וא"כ גם דברי הטור והמחבר יש נפרש כן וכן מוכח בסמ"ג שכתב בעשין ק"ה דף קפ"ט סוף ע"ב וז"ל בד"א קודם גמר דין אבל נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ואמרי' משמיה דרב נחמן בפ"ק דב"מ שאין זה גמר דין עד שיאמר צא תן לו עכ"ל וכן מצאתי ברבינו אב"ן פרק ז"ב דף קי"ב ע"א וז"ל לאחר ג"ד מחלוקת והלכה כדברי חכמי' וגמר דין דחיוב ממון משאמרו לו ב"ד צא תן לו ע"כ וכ"כ עוד ר' אב"ן בפ' שבועות הדייני' דף קט"ו ע"ג וע"ש וגם בלא"ה הא דעת הרמב"ם וסמ"ג דלא הוי ג"ד עד שהוציא ממון וכמ"ש לקמן הלכך נראה לדינא כמ"ש דלא הוי ג"ד עד שאמרו לו ב"ד צא תן לו או שגמרו הב"ד הדין וינא מב"ד וכן עיקר:
(ו) נתבאר איזה מיקרי גמר דין כלומר ולאפוקי ממ"ש הטור בשם הרמב"ם (וכן הוא בסמ"ג דף קפ"ז ע"ג) נגמר הדין והוציא ממון כו' כתב הטור דיראה מדבריו שיוכל לחזור בו כל זמן שלא הוציא ממון ונראה אפילו לא הוציא ממון רק שאמר פלוני חייב נקרא גמר דין וא"י לחזור בו עכ"ל והנ"י כתב דגם הרמב"ם לאו דוקח נקט הוציא וכ"כ ב"י וב"ח ובספר לחם משנה כתב דהרמב"ם דוקא נקט הוציא ויצא לו כן ממה שאמרו בירושלמי פ' ז"ב קבל עליו בפני ב' יכול לחזור בו שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה א"י לחזור בו ע"כ משמע מדברי שמואל דמה שאמרו בפני שנים (אינו) יכול לחזור בו בשלא נטל מזה דהוה לפני גמר דין אבל כשנטל מזה דהוא אחר ג"ד א"י לחזור בו שמעינן מהא דגמר דין דהכא הוא שהוציא ממון כדברי הרמב"ם ואע"ג דר' יוחנן ור"ל פליגי שם עליה ואמרי דאפי' כשנטל כו' יכול לחזור בו לא חש להו הרמב"ם דהא בש"ס דייק שאמרו להפך דר"ל גופיה אמר דלאחר ג"ד כ"ע לא פליגי דאינו יכול לחזור בו ור' יוחנן גופיה אמר דלרבנן לאחר ג"ד א"י לחזור וכיון דש"ס דילן פליג עליה דירושלמי בסברת ר"י ור"ל ראוי לפסוק כש"ס דילן אבל בהך פי' דגמר דין דר"ל הוצאות ממון דלא פירש גמרא דידן אפשר דיודה לדברי הירושלמי ואין ספק דש"ס דידן מוציא מידי ודאי הירושלמי ומפני כן פסק הרמב"ם כן עכ"ל ובאמת לשון הרמב"ם וסמ"ג שכתבו נגמר הדין והוציא ממון בדין זה הפסול או בעדותו כו' משמע דדוקא נקטו הוציא וכהבנת הטור ורמ"ך ולח"מ בדבריהם וכן נראה בתשובות מבי"ט ח"ב סי' רפ"ט ור"ץ בדעת הרמב"ם וסמ"ג ודלא כנ"י וב"י וב"ח בדעת הרמב"ם וגם נראה בזה כהלחם משנה שהרמב"ם הוציא כן מהירושלמי הנ"ל אך מהשדחק הלח"מ דש"ס דילן פליג אירושלמי בחנם דחק אלא הרמב"ם מפרש דשמואל קאמר בשנטל מזה דהיינו לאחר גמר דין א"י לחזור אף כשקובל בפני שנים ור"י ור"ל ס"ל דאף שנטל מזה דהיינו אף לאחר גמר דין יכול לחזור כשקבל בפני שנים וש"ס דילן דס"ל לר"י ור"ל לאחר ג"ד א"י לחזור היינו כשקבל בפני ג' והא דקאמר בירושלמי אפי' נטל כו' ה"ק בקבל בפני שנים אין חילוק אלא אפי' נטל והא דמפליגינן בין ב' לג' היינו בנטל. ומעתה לא פליגי הש"ס דילן והירושלמי כלל כן נראה דעת הרמב"ם ואחריו נמשך הסמ"ג: אך לענין דינא נראה כרוב הפוסקים שהבאתי לעיל ס"ק ה' דלאחר שנפסק הדין קודם שהוציא הוי גמר דין וכן משמע בתשו' מהר"מ מינץ סי' צ"ד והכי משמע לישנא דגמר דין בכל הש"ס. ונראה ליישב הירושלמי לדעתם דהירושלמי מחדש דין אחר דשמואל אמר דבשנטל מזה כו' הואיל והוא עדיף טפי מגמר דין שנעשה כבר מעשה אפי' קבל עליו בפני ב' א"י לחזור ור' יוחנן אמר דלא איכפת בנטל מזה אלא אפי' נטל מזה כו' יכול לחזור בקבל עליו בפני ב' ואין חילוק בין נטל כלל אלא הכל תלוי בקבל עליו בפני ג' דאז לאחר ג"ד א"י לחזור בו אפילו לא נטל וכש"ס דילן כן נ"ל לדעת רוב הפוסקים ועיקר וכן דעת ר"י קורקס בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רפ"ט ור"ן ודלא כהמבי"ט שם ע"ש:
(ז) ולענין עדות מיד שהעידו כו' זה נמשך ג"כ לסברת רוב הפוסקים. אבל הרמב"ם וסמ"ג ס"ל דלא הוי ג"ד עד שהוציא ממון בעדותו וכמ"ש בסמוך ס"ק ו' ולענין דינא כבר כתבתי שהעיקר כרוב הפוסקים:
(ח) נגמר הדין כו' ל' הרא"ש בתשובה נגמר הדין אע"פ ששניהם רוצים א"י לחזור והב"י וב"ח דחקו בפירושו דהיינו משום כבוד הדיין ובד"מ כתב דאין הטעם משום כבוד הדיין אלא דלשון חזרה לא שייך כיון שכבר נפסק הדין אלא אם רוצים לבטל הדין צריך שימחלו זה לזה במחילה גמורה ואז לא שייך כבוד הדיין ויכול לעשותו עכ"ל בתוספת ביאור קצת ומביאו הסמ"ע וכה"ג פי' בתשובת מהר"א ן' חיים סי' קכ"א ע"ש וע"ל סי' רמ"א ורמ"ג ולי נראה דהרא"ש מיירי היכא שחב לאחרים בחזרתם וכדלקמן סי' מ"ז ע"ש ודוק:
(ט) והוא שלא נודע שטעו נראה דהיינו קודם שהוציאו ממון אבל אם כבר הוציאו ממון אפי' טעו מה. שעשו עשוי ואע"ג דדעת הרמב"ן דאע"פ שהוציאו ממון הדין חוזר כבר השגתי עליו בזה לקמן סי' כ"ה ס"ק כ"ד ע"ש:
(י) שלא נודע שטעו ונ"מ שיכול לחזור ולטעון או לזמן ב"ד או לפירי ולשאר דברים וכמ"ש לקמן סי' כ"ה ס"ק מ"ב ועוד י"ל כאן דה"ק שלא נודע בודאי שטעו ואע"פ שהדבר בספק הדין קיים עד שיתברר שטעו א"כ נ"מ שהדין קיים כל זמן שאין שכנגדו מכיר שטעו:
(יא) שטעו בתשו' מיי' להל' סנהדרין סי' י' (ובמרדכי) מבואר שעשיית פשרה מיקרי טעות כיון שקבלום לעשות דין ומביאו הסמ"ע:
(יב) לא יוכל לחזור פי' אפי' טעו כן הוא בתשו' מיי' שם ובסמ"ע וה"ה דא"צ קנין כדאיתא בהגהות אחרונות דמרדכי דמציעא שכל דבר הנעשה בפני ג' טובי העיר א"צ קנין במקום שיחיד צריך קנין ולפ"ז אפי' קודם ג"ד א"י לחזור בו וכ"כ בע"ש וסמ"ע ודוקא ג' טובי העיר אבל ג' דיינים לא וכמ"ש לעיל ס"ק א' דבפני ב"ד לא מהני עד שיגמר הדין:
(יג) ישבע שלא קבלו פי' ישבע היסת ואין הדיין מחשב עד דהא מיירי מקרוב ופסול ועוד דאין זה כפירת ממון אלא כפירת קבלתו עליו לדיין ואין נשבעין אהא ש"ד עכ"ל סמ"ע וטעמו בתרא לא נהירא דאין לך כפירת ממון גדול מזה דהא אם מודה לדברי הדיין חייב ממון ועוד דא"כ גם היסת לא ישבע וכדלקמן סי' פ"ז סעיף כ"ה אלא טעמא קמא עיקר וא"כ בכשר חייב לישבע ובשנים כשרים חייב כפי מה שיפסקו ממון וע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' פ"ג וע"ל סי' כ"ג:
(א) תרתי: כתב הסמ"ע נרא' דאם קבל עליו כשר א' במקום ג' דיינים וגמר הדין דאין יכולים לחזור בו דאין זה מקרי תרתי לריעותא דשם חד הוא אבל אין כן דעת הש"ך וכתב שכן משמע מהרא"ש ושאר פוסקים שכתבו אם קבל כשר אחד במקום שנים ולא כתבו במקום שלשה כו' ע"ש.
(ב) הדין: כתב הסמ"ע דכאן שייך הג"ה ויש חולקין שכתב רמ"א לעיל.
(ג) נתבאר: כתב הסמ"ע דהיינו כשאמרו פלוני אתה זכאי ואתה חייב וכ"ש כשאמרו צא תן לו דהוה מילת' דפסיק' שחייבוהו משא"כ כשאמרו חייב אתה ליתן לו נרא' כמסתפקים עוד בדבר אבל אין כן דעת הש"ך לחלק בין חייב אתה ליתן לו ובין איש פלוני אתה זכאי כו'. ע"ש דמסיק וכתב דלענין דינ' נרא' דלא הוי גמ"ד עד שיאמרו צא תן לו או שגמרו הב"ד הדין ויצא מב"ד וכן עיקר עכ"ל.
(ד) שטעו: כתב הסמ"ע דנ"מ דיכול לחזור ולטעון בע"א או דנותנין לו זמן מב"ד השני כי הראשון אינו כלום מאחר שחוזר והש"ך כתב דנ"מ שהדין קיים כ"ז שאין שכנגדו מכיר שטעו וכתב עוד דכל זה מיירי קודם שהוציאו ממון אבל אם כבר הוציאו ממון אפי' טעו מה שעשו עשוי ודלא כהרמב"ן ע"ל סי' כ"ה סקכ"ד עכ"ל.
(ה) ראשי: וכל דבר שנעשה בפני ג' אינו יכול לחזור דכל דברי הקהל ג"כ א"צ קנין כגון שפטרו א' ממסים וכיוצ' בו וע"ל סוף סימן קס"ג. סמ"ע.
(ו) ישבע: פי' שבועת היסת דאין זה הדיין מיחשב עד להבי' לידי ש"ד ואע"ג דלא מיחשב זה לנוגע בדבר אפ"ה אינו חשוב עד דהא מיירי מקרוב או פסול וסיים הש"ך א"כ בשנים כשרים חייב כדי שיפסקו ממון ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן פ"ג וע"ל סי' כ"ג עכ"ל.
(א) תרתי לריעותא. ויחיד במקום ג' כתב בסמ"ע דלא הוי תרתי לריעותא דשם פסול חד הוא יחיד במקום רבים ועיין שם שכתב דכן מוכח מדברי הטור בסימן שאח"ז והני מילי בדיין א' כגון שהי' מומחה או בקבלו עד כאן לשונו. מיהו נראה בהא דכתב הטור בסימן שאח"ז דשם מיירי בשודא דדייני אם כן אפילו קבלו כשלשה ולהיו' יחיד במקום רבים הא אפילו שלשה לא מצי דיינין דין שודא וכמ"ש הטור בסימן ר"מ. ואם כן ע"כ צ"ל דקבל' הי' להיות במקו' מומחה אם כן זה ודאי לא חשיב תרתי לריעוחא דהא ליכא אלא פסול חד הדיוט יחיד במקום יחיד מומחה וא"צ לפרש בסמ"ע יחיד במקום רבים ובש"ך השיג וכתב דזה הוי תרתי לריעותא ולפי מ"ש דקבלה הוא במקום מומחה אם כן ודאי ליכא תרתי לריעותא ואפילו אומר בשעת הקבלה במקום שלשה אין הדבר תלוי בלשון אלא בענין אם הוא תרתי לריעותא וזה שמחוסר רבים לא הוי ריעותא כיון דיחיד מומחה דן רשאי להיות הדיוט כן במקום מומחה אם קבלו עליהם. ובתומים ראיתי כתב להביא ראי' לדברי הסמ"ע דשם פסול חד הוא מהא דנאמנין עלי שלשה רועי בקר דכל התלתא פסלי ואפילו הכי מהני וע"כ כיון דשם פסול חד הוא והוליד מזה דה"ה דיכול לקבל שלשה קרובים ולא הוי אלא חדא לריעותא כיון דשם פסול חד הוא עכ"ל:
אמנם משלשה רועי בקר אינו מוכח כלל דהא קיימא לן בחד דגמיר סגי והא דבעינן שלשה משום יושבי קרנוח לבד דעת הרמ"ה דצריך שלשתן גמירי וכבר חלקו הבאים אחריו ואם כן כיון דסגי בחד דגמיר לא הוי אלא חדא לריעותא ואפילו לדעת הרמ"ה דצריך שלשתן גמירי מכל מקום לפי מ"ש הקבלה הוא במקום יחיד מומחה ואם כן גם רועי בקר בכלל קבלה זו וסגי בחד ולא הוי תרתי לריעותא ואף על גב דאפשר לומר כיון דעל כל חד וחד ליכא אלא שם פסול קורבה וכיון דיכול לקבל חד קרוב במקום כשר ה"ה השני וה"ה בשלישי מהני הקבלה ליתא דמכל מקום בהצטרפות כל השלשה נתהוו פסולין הרבה והוי תרתי לריעותא ועוד דכיון דעיקר הטעם דמהני קבלה בחדא לריעותא ולא בתרתי לריעותא היינו משום דהוי כמו גוזמא לקבל תרתי לריעותא וכמו שכתב הרמב"ן ולהכי לא גמר ומקני ואם כן בקיבל עליו שלשה קרובים אין לך גוזמא יותר מזה ולא מהני הקבלה ואפילו לפי מ"ש בסמ"ע יחיד במקום שלשה לא הוי אלא שם פסול חד היינו דוקא יחיד במקום רבים אבל בית דין כולה של קרובים כיון דכל חד פסול הוא והוי תלתא לריעותא ואין לך גוזמא יותר מזה וזה ברור: