יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קח עמוד א

א. יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין (אלא) [אלה] נוחלין ומנחילין האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האב נוחלין ומנחילין האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין והאחים מן האם לא נוחלין ולא מנחילין. האי תנא בנחלה דאתיא ממילא קאי, ואפרשת נחלות קאי, דכתיב בה (במדבר כז,יא) הקרוב אליו ודרשינן ביה הקרוב קודם, וכיון דבקורבא תלא רחמנא ס"ד אמינא דכל שני קרובים שהאחד נוחל את השני במיתתו יהא גם האחר במיתתו מנחיל את השני, שנמצאו שניהם נוחלין זה את זה. קמ"ל מתני' דלאו הכין מילתא, אלא יש קרובין נוחלין ומנחילין זה את זה כדאמרן, ויש נוחלין את קרוביהן במיתתן ואין מנחילין במיתתן את הקרובים ההם, ויש מנחילין במיתתן את קרוביהן ולא נוחלים את הקרובים ההם במיתתן, ויש לא נוחלין זה את זה ולא מנחילין.

אלו נוחלין ומנחילין, האב נוחל את הבנים במיתתן ומנחילן במיתתו, והבנים נוחלין את האב ומנחילין אותו כדאמרן. ובדין הוא דכיון דתנא האב את הבנים דנוחלין ומנחילין לא צריך למיתני הבנים את האב, דבנים דנוחלין את האב היינו האב דמנחיל את הבנים ובנים דמנחילין את האב היינו האב דנוחל את הבנים, והא תנא ליה בהדיא האב את הבנים דנוחל ומנחיל. אלא כיון דתני רישא יש נוחלין ומנחלין דלא סגיא בלאו הכי, וקתני נמי אלו נוחלין ומנחלין לפרושי כל נוחל ומנחיל באנפי נפשיה, צריך למתני נמי הבנים את האב כי היכי דליתני שם נוחל ומנחיל אבנים כי היכי דתני ליה גבי אב. אי נמי אידי דבעי למיתנא סופא גבי האיש את אמו והאשה את בנה אע"ג דאתיא חדא מכלל חברתה, תנא נמי גבי אב האב את הבנים והבנים את האב.

והאחים מן האב אע"פ שאינן אחין מן האם נוחלין ומנחלין זה את זה, ומשום סירכא דאחין לא איצטריכא ליה, דכיון דאשמעינן דנוחלין זה את זה היינו ומנחלין דחדא אחוה היא, אלא כי אצטריכא ליה לבסוף לאפסוקי בין הני דנוחלין ומנחלין ובין האיש את אמו ושאר הנך דנוחלין ולא מנחלין.

האיש נוחל את אמו ואת אשתו במיתתן ואינו מנחיל במיתתו לא את אמו ולא את אשתו. ובני אחיות דקתני נוחלין ולא מנחילין לאו לגבי הדדי קאמר, דהנך לא נוחלין ולא מנחלין, דאם כן נמצא כל אחד מהם מנחיל את אמו בקבר להנחיל את בן אחותה, ובהדיא קתני האיש את אמו נוחלין ולא מנחילין ואפי' כשהיא קיימת, וכל שכן בקבר, אלא לגבי אחי אמותיהן קאמר, דאיירי בה נמי דמנחלין ולא נוחלין דומיא דהאיש את אמו והאיש את אשתו, דבהנהו דאשמעי' דנוחלין ולא מנחילין בדידהו גופיהו אשמעינן דמנחלין ולא נוחלין. ומאי בני אחיות, בני אחיות של אדם נוחלין ואין מנחילין אותו ובדין הוא דליתני ובני אחות, אי נמי ובן האחות דמשמע חדא, והאי דקתני ובני אחיות דמשמע תרתי, מילתא אגב ארחיה קמ"ל, מהיכא (ד) אתו הני בנים מתרי אחיות, כל חד וחד במקום אימיה קאי וחולקא דאמיה הוא דשקיל. נפקא מינא להיכא דלזו בן אחד ולזו שנים שהיחיד נוטל מחצה והשנים נוטלין מחצה. ואיכא דמוקמי לה לגבי אחות האם מדקתני ובני אחיות דמשמע תרתי. ואנן הא ברירנא טעמא בסיעתא דשמיא.

האשה מנחלת את בנה ואת בעלה ואינה נוחלת לא את בנה ולא את בעלה, כדאמרן. ואחי האם מנחילין לבני אחותם ואינן נוחלין את בני אחותם, כדאמרן גבי בבא דנוחלין ולא מנחילין. ובדין הוא דכיון דאשמעינן גבי האיש נוחל את אמו ואת אשתו ואינו מנחילן ממילא שמענא דהאשה מנחלת את בנה ואת בעלה ואינה נוחלת את אחד מהן, והוא הדין גבי אחי האם מבני אחיות נפקא, אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל ממשנה יתירה, דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה, מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לבניו מאשה אחרת, אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחים מן האב, כדבעינן למימר קמן.

והאחים מן האם ולא מן האב לא נוחלין זה את זה ולא מנחלין.

וכולהו מנא לן. האב את הבנים מדכתיב גבי בת (במדבר כז,ח) והעברתם, במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה במקום אחים. והבנים את האב, דכתיב (שם) ובן אין לו הא יש לו בן בנו יורשו. והאחים מן האב, דכתיב (שם,ט) ונתתם את נחלתו לאחיו. והאיש את אמו, דכתיב (במדבר לו,ח) וכל בת יורשת נחלה ממטות, היאך בת יורשת שני מטות אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחד ומתו וירשתן, מקיש מטה האם למטה האב שיהא בן קודם לבת. והאיש את אשתו, למאן דאמר דרבנן כדאית ליה, ולמאן דאמר דאורייתא דכתיב (במדבר כז,יא) שארו וירש אותה. ובני אחיות מטעמא דאחים ובנים הוא דאתו, (שהאם) [שהאח] מנחיל את אחותו אפי' כשהיא בקבר להנחיל את בניה.

ולא מנחילין מנלן. האיש את אמו דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות, יורשת שני מטות ואינה מורשת שני מטות אלא למטה אביה בלבד. והוא הדין לבני אחיות דאין מנחילין לאחי אמם מהאי טעמא הוא דנפקא לן, דאחי אמם מכח מאן קאתי מכח אחתיה דהיא אימיה דהאי מיתאנא, השתא אימיה לא ירתא ליה אחוה דאימיה ירית ליה. והאיש דאינו מנחיל את אשתו דכתיב וירש אותה, הוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו. וכל שכן למאן דאמר דרבנן, דלבעל הוא דתקינו רבנן תחת קבורתה, לאשה לא תקינו רבנן. והאחים מן האם דלא נוחלין ולא מנחילין, דכל לשון אחוה וקורבה האמורה בפרשת נחלות במשפחתו תלא רחמנא, דכתיב (במדבר כז,יא) ממשפחתו וירש אותה, ומשפחת אב קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם, לפיכך כל אחד מאחין הללו הקרוב לו ממשפחת אביו יורשו. ולקמן מפרש סדר נחלות כך הוא.

ובדין הוא גבי האחין מן האם דתסגי ליה בחדא, דכיון דתנא אין נוחלין זה את זה ממילא שמענא דאין מנחילין דחדא אחוה היא, אלא איידי דתנא רישא גבי האחין מן האב נוחלין ומנחילין דאצטריכא ליה לאפסוקי כדפרישנא, תנא גבי מן האחין מן האם נמי לא נוחלין ולא מנחילין. ועוד דכיון דבעי מיתנא רישא דמתני' לא נוחלין ולא מנחילין, דלא סגיא בלאו הכי, דהא אכתי לא אשמועינן דבקרובין שקרובתן אחת קא מיירי, כי פריש לה סופא נמי באחין מן האם, תנא נמי לא נוחלין ולא מנחילין, כלומר אלו הן ששנינו לא נוחלין ולא מנחילין.

ברם צריך את למידע דכולהו הני דתנן בהאי מתניתין דנוחלין, דוקא כשאין לו למנחיל קרוב מהן שראוי ליורשו. אבל יש שם קרוב מהן, הקרוב קודם. נמצאת אומר, האב נוחל את הבנים בזמן שאין להם זרע, ומנחיל את הבנים לעולם. והאחין מן האב נוחלין זה את זה בזמן שאין למנחיל אב ולא זרע. והאיש נוחל את אמו בזמן שאין לה בעל, ונוחל את אשתו אפילו במקום שיש לה בנים. ובני אחיות נוחלין את אחי אמותיהן במקום שאין לו זרע ולא אב ולא אח ולא זרעו של אח. וכולהו הני דקתני לא נוחלין, דוקא מחמת האי קורבא, אבל היכא דאית להו קורבא אחריתי ממשפחת אביו של מת דחזו למירת מחמתיה ירתי. כללא דמילתא, האי קורבא דקתני בהאי מתני' דלא ירתי מחמתיה חזינא לה כמאן דליתה, ואי אית להו קורבא אחריתי דחזו למירת מחמתיה ירתי ואי לא לא ירתי:

דף קח עמוד ב

יז. הרי אמרו אלו נוחלין ומנחילין האב את הבנים, מנה"מ דתניא ונתתם את נחלתו לשארו שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחים יכול יקדום לבן ת"ל הקרוב קרוב קודם. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה, ומוציא אני את האח שכן אין קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה. ליעידה דכתיב (שמות כא,ט) ואם לבנו ייעדנה כו', ותניא במכילתא (משפטים ג) לבנו ולא לאחיו. ולשדה אחוזה, במקדיש את שדהו דכתיב (ויקרא כז,כ) ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, ותניא בסיפרא ואיתה בערכין בפרק אין מקדישין לפני היובל (כה,ב) ת"ר ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר, לאחר ולא לבן, אתה אומר ולא לבן או אינו אלא לאח כשהוא אומר לאיש אחר הרי אח אמור, הא מה אני מקיים אחר, לאחר ולא לבן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי, אדרבא מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום, כלום יש ייבום אלא במקום שאין בן, הא יש בן אין ייבום:

יח. ומה ראית לרבות את הבן לדרשא דהקרוב קרוב קודם ולהוציא את האח, אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו לייבום. ומהדרינן כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין ייבום.

דף קט עמוד א

ותיפוק לי דהכא תרתי, גבי בן שכן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה והכא גבי אח ליכא אלא חדא, שכן קם תחת אחיו לייבום. ומהדרינן משום דשדה אחוזה גופה מהאי טעמא הוא (דקמא) [דקא קיימא] ליה לתנא כלום יש ייבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין ייבום. וכיון דשדה אחוזה גופה להאי טעמא צריך, האי טעמא עדיף.

ודיקינן ואימא שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחי האב יכול יקדום לאחי המת ת"ל הקרוב קרוב קודם. ופרקי' אחי האב לא צריכי קרא לאשמועינן שיהא האב קודם להם, דאינהו מכח מאן קאתו מכח אב קאי אב וירתי אינהו. הילכך על כרחיך כי אצטריך קרא לאשמועינן שיהא האב קודם לאחין של מת שהן בניו של אב.

ומקשינן והא קראי לאו הכי כתיבי. דהא ירושת האחים כתיבא ברישא. ופרקי' קראי שלא כסדרן כתיבי. דהוה ליה למכתב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו, ואם אין לו שאר ונתתם את נחלתו לאחיו. והיינו טעמא דכתבינהו רחמנא שלא כסדרן, לאשמועינן נמי בשאר ירושות הרחוקות יתר מאחי האב דהקרוב קרוב קודם בירושה, דכי היכי דגבי ירושות ראשונות דכתיבי בהדיא קרוב קודם, כי ליכא חד מהנך נמי קרוב קודם. וקרא דשארו לאו בירושת האב בלחוד קאי ולא נמי בשאר קרובים הרחוקים מאחי האב קאי, אלא בכולהו ירושות קאי:

דף קט עמוד ב

יט. ותנא מייתי לה לירושת האב מהכא דתניא את זו דרש רבי ישמעאל בר' יוסי איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואין אתה מעביר נחלה במקום האחים. שהן אחי המת. ואימא במקום בת אתה מעביר נחלה מן האחים במקום האב. אם כן לא ליכתוב רחמנא והעברתם. כלומר לא לישני קרא בדבוריה, ולימא ונתתם את נחלתו לבתו, ואנא שמענא דבת קודמת לאחים דהא כתיב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו, הא יש לו בת בת קודמת לאחים. ודוק מינה, במקום בת אתה מעביר נחלה מן האחים במקום אב. אמאי שני קרא וכתב והעברתם, שמעינן מינה הכי קאמר קרא, ובן אין לו והעברתם את נחלתו מאביו לבתו, ודוק מינה במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין:

כ. ולמאן דנפקא ליה מוהעברתם האי שארו מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו:

כא. ולמאן דנפקא ליה משארו ממאי דשארו זה האב דכתיב שאר אביך היא אלמא קורבא דאבא שאר מיקרי. אימא זו האם דכתיב שאר אמך היא אמר [רבא אמר] קרא ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם:

כב. מניין שתולין את הקלקלה במקולקל שנאמר ויהי נער מבית לחם יהודה והוא לוי והוא גר שם. והוא לוי אלמא מלוי קא אתי וכתיב ממשפחת יהודה אלמא מיהודה קאתי. ותו דכתיב ויונתן בן גרשום בן מנשה. וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא. אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה הכא נמי מתוך שעשה מעשה מנשה דקאתי מיהודה תלאו הכתוב ביהודה א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל. ר"י בר' חנינא אמר מהכא ואותו ילדה אחרי אבשלום וכי אמו של אבשלום ילדתו והלא אדניה בן חגית ואבשלום בן מעכה אלא מתוך שעשה מעשה אבשלום שמרד במלכות תלאו הכתוב באבשלום כאלו ילדתו אמו של אבשלום, מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל:

כג. א"ר אלעזר לעולם ידבק אדם בטובים שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן אהרון שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס.

דף קי עמוד א

אמר רב הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה שנאמר ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון ממשמע שנאמר [בת] עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון מה ת"ל אחות נחשון מכאן לנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. וכ"כ למה רוב בנים יוצאין לאחי האם:

כד. לעולם ישכור אדם עצמו לעבודה שזרה הימנו ואל יצטריך לבריות כדאמר ליה רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוקא ואכול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבה אנא וזילא בי מילתא:

כה. הבנים את האב מנלן דכתיב איש כי ימות ובן אין לו טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם.

דף קי עמוד ב

ודילמא הא קמ"ל דבת נמי בת ירושה היא. ההיא מוכל בת יורשת נחלה נפקא.

ואיבעי תימא בן דקדים לבת מהכא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בניכם ולא בנותיכם אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם ה"נ בניכם ולא בנותיכם ברכה שאני:

כו. והאחין מן האב נוחלין ומנחילין מנלן דאמר קרא ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה:

דף קיא עמוד א

כז. והאיש את אמו נוחלין ולא מנחילין מנא הני מילי דת"ר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל היאך בת יורשת שתי נחלות אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחד ומתו וירשתן ואין לי אלא בת בן מניין אמרת ק"ו ומה בת שהורע כחה בנכסי האב אצל הבן יפה כחה בנכסי האם, שתהא יורשת את אמה בן שיפה כחו בנכסי (האם) [האב] אצל הבת אינו דין שיפה כחו אצל האם. שיהא יורש את האם. וממקום שבאתה אתה למד, מה להלן בנכסי האב בן קודם לבת אף כאן בנכסי האם בן קודם לבת ר' יוסי ברבי יהודה ור' אלעזר ברבי יוסי אומרים משום ר' זכריה בן הקצב אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם. קסבר דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולית הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן:

כח. ות"ק לא דריש דיו והא דיו דאוריתא הוא דתניא מדין ק"ו כיצד ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום. אלא דיו לבוא מן הדין להיות כנדון ופשטינן בעלמא דרשינן דיו (לבוא) ושאני הכא דאמר קרא מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה (האב) [האם] בן קודם לבת:

כט. נתאי סבר למעבד עובדא כר' זכריה בן הקצב א"ל ר"נ מאי האי דאמר רב חיננא בר שלמיה משמיה דרב הלכה כרבי זכריה בן הקצב א"ל זיל אהדר ואי לא מפיקנא לך רב חיננא בר שלמיה מאונך. וכן רב הונא בר חייא סבר למעבד עובדא כרבי זכריה בן שלמיה ולא שבקיה רב נחמן דסבר לה כי הא דרב ושמואל דאמרי תרויהו אין הלכה כרבי זכריה בן הקצב:

דף קיא עמוד ב

ל. בעא מיניה רבי יהודה נשיאה מר' ינאי מניין לבן שקודם לבת בנכסי האם א"ל דכתיב מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת אי מה מטה האב בכור נוטל פי שנים אף מטה האם בכור נוטל פי שנים אמר אביי אמר קרא בכל אשר ימצא לו ולא לה ואימא ה"מ בחור שנשא אלמנה אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל א"ר נחמן בר יצחק אמר קרא ראשית אונו ולא אונה. ואימא הנ"מ אלמון שנשא בתולה דלאו ראשית אונו קרינא ביה אבל בחור שנשא בתולה ה"נ דשקיל הבן פי שנים בנכסי האם, דבין לגבי אב בין לגבי האם ראשית אונו קרינא ביה. אמר רבא אמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. דהאי לו לאו הבן קאי, מאי טעמא, קרא יתירא הוא, מכדי כתיב לתת לו פי שנים כי הוא ראשית אונו, ל"ל למכתב לו משפט הבכורה, למדרש ביה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה, ואפילו בבחור שנשא בתולה. ותלתא מיעוטי כתיבי, חד למעוטי בחור שנשא אלמנה דלא שקיל פי שנים בנכסי האם, וחד למעוטי אלמון שנשא בתולה, וחד למעוטי בחור שנשא בתולה:

לא. הרי אמרו והאיש את אשתו נוחלין ולא מנחילין מה"מ דת"ר שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו והא קראי לאו הכי כתיבי. אמר רבא הכי קאמר ונתתם את נחלת שארו לו קא סבר גורעין ומוסיפין ודורשין. כלומר דבר שמסורת בידנו הלכה למשה מסיני שהדין כך ושיש לו רמז מן התורה, אע"פ שאין מקום הרמז ההוא מסורת בידינו אנו רשאין לגרוע מתיבה זו ולהוסיף בשנייה, כדי לדרוש את המקרא על דרך הדין המסור בידינו כדי לעמוד על מקום הרמז מן התורה. וכי תימא אם איתה לכתוב קרא הכי, הא לא קשיא, דאנן לאו מעיקר קא אתינן למעקריה לקרא מפשטיה לגמרי דהא קימא לן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא בבכור דפרשת יבמין בלחוד, הילכך אצטריך קרא כדכתיב לפשטיה לאשמועינן דאי לית ליה אחים לאביו הקרוב אליו ממשפחת אביו הוא קודם, ואצטריך שארו לירושת אשתו לגרוע ולהוסיף (ולהוסיף) ולדרוש שהבעל יורש את אשתו. ומאי גורעין ומוסיפין, שגרענו ו"ו דנחלתו ולמ"ד דלשארו ונעשה נחלת שארו וחזרנו וצרפנו הלמ"ד והו"ו שגרענו ונעשו לו והוספנום אחר מילת שארו, ונמצא ענין הפסוק ונתתם את נחלת שארו, לו בלא תוספת ובלא גרעון אות אחת:

דף קיב עמוד א

לב. ותנא מייתי לה מהכא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא רבי ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא תסוב נחלה לבני ישראל בהסיבת הבעל הכתוב מדבר. כלומר בהסבה הבאה על ידי ירושת הבעל שהוא יורש את אשתו הכתוב מדבר. דאי אמרת בשלמא בעל יורש את אשתו, היינו דקא קפיד קרא שלא תנשא אשה למטה אחר שלא ממשפחת מטה אביה, שמא תמות תחתיו וירשנה בעלה ונמצאת הנחלה נעקרת משבט אביה לשבט בעלה, אלא אי אמרת אין הבעל יורש את אשתו אמאי קא קפיד קרא. ואומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה ואומר לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר ואומר ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו מניין לפנחס שלא היה לו לאלעזר מלמד שנשא אשה פינחס ומתה וירשה ואומר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב והלא בין למ"ד (לקמן בבא בתרא קיז,א) ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, הבנים שנולדו לאחר ביאת הארץ לא נטלו אלא מה שירשו מאבותיהם, וא"כ מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב, אלא מלמד שנשא יאיר אשה שירשה ערים הללו מאביה ומתה וירשה יאיר.

מאי ואומר. הא קמא לה שלא תסוב נחלה. אלא משום דקשיא ליה בגוה מילתא, והכי קאמר, וכי תימא האי לא תסוב נחלה בהסיבת הבן קא קפיד קרא שאם תנשא לשבט אחר ותלד ממנו נמצא בנה יורשה והנחלה נעקרת משבט אביה לשבט בנה שהוא מתיחס אחר אביו, אבל בעל לא ירית ת"ש לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה. הא תו (לימא) [למה] לי, הא כתיב לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, הא לאחר לא, אלא כי איצטריך לאשמועינן לא תסוב נחלה דבעל ירית.

וכי תימא אידי ואידי בהסיבת הבן קא קפיד קרא, ותרויהו למסרה לאינסובי לשבט אחר הוא דאצטריך, ולעבור עליו בעשה ולא תעשה. עשה, דכתיב לאחד ממשפחת בית אביה תהיה לאשה, הא לאחר לא תהיה לאשה, ולאו הבא מכלל עשה עשה. לא תעשה, דכתיב ולא תסוב נחלה. ת"ש קרא אחרינא ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. וכי תימא הא נמי היא גופה קמ"ל ולעבור עליו בשני לאוין ועשה ת"ש ואלעזר בן אהרן מת וכי תימא אלעזר הוא דנסיב אתתא משבט אחר מקמי דתיתסר ומתה וירתה פינחס ברה, תדע דהא פינחס מיוצאי מצרים הוה ולא נאסרו שבטים לינשא זה לזה בשנת הארבעים ליציאת מצרים ת"ש ושגוב הוליד את יאיר וכי תימא הכא נמי הכי הוה דנסב אתתא משבט אחר לאחר שהותרו שבטים לבא זה (לזה) [בזה] אי נמי קודם שנאסרו, ומתה וירתה יאיר ברה, אם כן תרי קראי (לימא) [למה] לי.

אמר ליה רב פפא לאביי ממאי דילמא לעולם אימא לך דבעל לא ירית וקראי בהסיבת הבן כדשנין ויאיר דזבן מזבן בזוזיה, מיהו פינחס דזבן מיזבן לא מצית אמרת דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק בקבר שאינו שלו, אלא איכא למפרק דילמא דנפלה ליה בשדה חרמים שאינה חוזרת ביובל לעולם, דכתיב (ויקרא כז,כא) והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו. ואע"ג דקם פירכיה דרב פפא הכא, הא אסיקנא לקמן דכולי עלמא ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בהסיבת הבעל הכתוב מדבר, ורב אשי נמי טרח לפרושי טעמא כדבעינן למימר קמן:

לג. א"ל אביי לרב פפא בין למ"ד בהסיבת הבעל סוף סוף הא מתעקרא נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא. כלומר הא דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, מכדי קרא בבת שאמה משבט אחד ואביה משבט אחד כתיבי כדדרשינן לעיל, היאך בת יורשת שני מטות, אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתם, וא"כ כי מינסבא לשבט אביה מאי הוי, סוף סוף הא קא מעקרא נחלה משבטא דאמה לשבטא דאבא, שהרי הנחלה שירשה מאמה נמצא בנה או בעלה שהן משבט אביה יורשין אותה, אי למאן דאמר בהסיבת הבן הכתוב מדבר נמצא בנה יורשה ואי למ"ד בהסיבת הבעל נמצא בעלה יורשה.

א"ל ודילמא שאני התם שכבר הוסבה. כלומר שקודם נישואי הבת כבר הוסבה נחלה זו משבט אמה לשבט אביה, שמשעה שמתה אמה ירשתה בת זו שהיא מתיחסת לשבט אביה, ונמצא שאין הנחלה נעקרת מחמת נישואי הבת משבט אמה לשבט אביה שכבר הוסבה קודם לכן. ומסתברא כי האי טעמא, ואע"ג דאידחי ואוקימנא דמנסבינן לה לגברא דאימיה משבטא דאמא ואבוה משיבטא דאבוה, שינויא דחיקא הוא ולא סמכינן אשינויא:

דף קיב עמוד ב

לד. תניא לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה בהסבת הבן הכתוב מדבר אתה אומר בהסיבת הבן או אינו אלא בהסיבת הבעל כשהוא אומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר הרי בהסבת הבעל אמור הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה בהסבת [הבן] הכתוב מדבר [קיג,א] תניא אידך ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר בהסבת הבעל הכתוב מדבר אתה אומר בהסבת הבעל או אינו אלא בהסבת הבן [כשהוא אומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה הרי בהסבת הבן] אמור הא מה אני מקיים לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בהסבת הבעל הכתוב מדבר. דכ"ע מיהת ממטה למטה אחר בהסבת הבעל הכתוב מדבר מאי משמע. א"ר אשי דאמר קרא למטה אחר ובן לאו אחר הוא. והאי אחר קרא יתירא, דהוה ליה למיכתב ממטה למטה ותו לא כדכתיב באידך קרא ממטה אל מטה, (קאי) [האי] אחר (לימא) [למה] לי, לאשמועינן מי שהיה אחר אצלה מתחלה, יצא בן שמתחלתו לא היה נכרי אצל אמו:

לה. א"ר אבהו א"ר יוחנן א"ר ינאי א"ר ומטו בה משמא דרבי יהושע בן קרחה מניין לבעל שאינו נוטל כראוי כבמוחזק שנאמר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים מניין ליאיר שלא היה לו לשגוב אלא מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה יאיר בנה, משום דהוה ליה ראוי לגבי שגוב בעלה, ואין הבעל נוטל כראוי כבמוחזק. וכי תימא דילמא יאיר הוא דנסיב איתתא ומתה וירתה ת"ש ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו מניין לפנחס שלא היה לו לאלעזר מלמד שנשא אשה אלעזר ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה פנחס. משום דהוה ליה ראוי לגבי אלעזר. וכי תימא דנפלה ליה בשדה חרמים אמר קרא בגבעת פנחס בנו נחלה הראויה לו וירשה בנו.

שמע מינה מיהא תלת שמע מינה אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ושמע מינה דכי האי גוונא דמתה האשה בחיי מורישיה ואחר כך מתו מורישיה ראוי הוי ולא ירית ליה בעל, ושמע מינה דבעל יורש את אשתו אפילו במקום שיש לה בנים, דדייקינן טעמא דמתה בחיי מורישה ומתו מורישיה דהוה ליה ראוי ולפיכך ירשה יאיר בנה, מכלל דאלו מתו מורישיה בחייה ואחר כך מתה היא בחיי שגוב בעלה שגוב קודם ליאיר:

דף קיג עמוד ב

לו. הרי אמרו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין תנא בני אחיות ולא בנות אחיות למאי הלכתא אמר רב ששת לקדם. כלומר לקדם את הבנים לבנות אפילו בירושת אחות אמם. מיהא שמעינן דזכרים קודמים לנקבות בזמן שכולן באין מכח אחד.

תאני רב שמואל בר רב יצחק קמיה דרב וירש אותה מקיש ירושה שנייה של אחים ואחי האם, דכתיב ואם אין אחים לאביו, לירושה ראשונה האמורה בזרעו של מת, דכתיב איש כי ימות ובן אין לו ונתתם את נחלתו לבתו, והיינו דכתיב אותה, דהוה ליה למכתב וירשה, אותה (לימא) [למה] לי, לומר לך אותה ירושה שאמרתי לך בזרעו של מת שהיא ראשונה, היא עצמה אמרתי לך בירושת זרע אבי המת שהיא ירושה שנייה, כדין זה כך דין זה, מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שנייה בן קודם לבת. ש"מ דכל מקום שהבן והבת באין מכח אחד בן קודם לבת. ואם נפשך לומר דהאי וירש אותה כולה אפנויי מפני, דהוה ליה למכתב ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו ותו לא, כדכתיב גבי שאר יורשין, ונתתם את נחלתו לאחי אביו, וירש אותה (לימא) [למה] לי, אלא האי וירש אותה כללא הוא, ואכולהו ירושות קאי למכללינהו כחדא ירושה, כי היכי דאקושינהו להדדי. ולא שנא הכי ולא שנא הכי, מאן דאית ליה האי היקשא לא מפיק ליה להאי וירש אותה בירושת הבעל כלל אלא נפקא ליה ירושת הבעל מקראי אחריני דלא תסוב נחלה:

לז. תאני רבה בר רב הונא קמיה דרב נחמן והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה דתניא והיתה לבני ישראל לחקת משפט הורעה כל הפרשה כולה להיות דין. למאי נפקא מינה לכדרב יהודה דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין. כלומר שלשה שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם, רצו נעשין עדים וכותבין צואתו, והדין נפסק על פי אחרים, דאין עד נעשה דיין. רצו עושין דין מיד, ומחזיקין כל אחד מהן בחלקו, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, כדאמרי' בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כה,ב). שנים כותבין ואין עושין דין, דאפילו לאצטרופי בהדי שלישי נמי לא חזו, דכיון דמעיקרא תרי הוו ולא חזו לדינא הוו להו עדים, ואין עד נעשה דיין.

ודוקא במתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר, אבל במצוה מחמת מיתה, אי נמי בסתם הכותב כל נכסיו, כיון דיכול לחזור במתנתו אין כותבין ולא עושין דין אלא לאחר מיתתו, חוששין שמא יחזור בו. ואפילו במתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קניין נמי, דוקא דסליקו מעניינא לעניינא, אבל [כל] כמה דלא סליקו מענינא לענינא אכתי יכול למהדר ביה, וכל כמה דיכיל למהדר ביה אין כותבין ולא עושין דין, דהכי מוקים לה להא דרב יהודה בגמרא לקמן.

דף קיד עמוד א

אמר רב חסדא לא שנו אלא ביום כלומר שציוה לפניהם ביום, אבל בלילה אפילו שלשה כותבין ואין עושין דין. דכיון דבלילה הוא דפקיד קמיהו לאו שעת דין הוא, והוו להו מעיקרא עדים, ושוב אין נעשין דיינין דאין עד נעשה דיין. והיינו דאמרינן ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה, שאם צוה לפני שלשה ביום עושין דין מיד, ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה דאין עד נעשה דיין.

ומסתברא דאפי' צוה בפני שלשה ביום נמי דוקא היכא דלא נחתי מעיקרא לתורת עדות, אבל היכא דנחתי מעיקרא לתורת עדות כותבין ואין עושין דין, דהוו להו מעיקרא עדים ואין עד נעשה דיין. דיקא נמי מדנקיט רב יהודה לישנא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה, דשמעת מינה טעמא דנכנסו לבקר את החולה, מכלל דאי אתו בתורת עדות כותבין ואין עושין דין. ואין צריך לומר היכא דאמר להו כתובו וכיוצא בהן, דכיון דאחתינהו לתורת עדות על כרחיך עדים נינהו ואין עד נעשה דיין. ועוד מדקאמרינן רצו כותבין רצו עושין דין, דשמעת מינה דאי כתבי תו לא מצו למעבד דינא, והא דמיא לההיא דאמרינן במכות (ו,א) היכי אמרי' להו למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, דשמעת מינה דכל היכא דאתו מעיקרא בתורת עדות עדים נינהו, וכיון דעדים נינהו אין עושין דין דאין עד נעשה דיין. וכן הלכה:

לח. ושמעינן מינה דכל מילתא דמתעבדא באפי בי תלתא בשעתא דחזיא לדינא מצו דייני לה דמעיקרא דייני נינהו. אבל באפי תרי, אי נמי באפי תלתא בשעה שאין ראויה לדין, אי נמי בשעה הראויה לדין ונחתין מעיקרא לתורת עדות, הוו להו מעיקרא עדים ואין עד נעשה דיין:

דף קיד עמוד ב

לט. איתמר קנין אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין. אבל היכא דסליקו מענינא לענינא מקמי דלהדר ביה תו לא מצי למהדר ביה. אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס"ד כל זמן שיושבין היאך עושין דין וליחוש דילמא הדר ביה מקמי דקיימי. ומקשינן ולרב יוסף מי ניחא וליחוש דילמא הדר ביה מקמי דסלקי מענינא לעניינא הכא נמי לרבה דאמר כל זמן שיושבין לא תיקשי לך, דאיכא לאוקומה דקמי והדר יתיבו. ומסקנא והלכתא כותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה. שדה, דגרסינן בפרק השותפין (לעיל בבא בתרא יב,ב) ההוא דזאבין ארעא אמצרא דבי נשיאה כי קא פלגי אמר להו פלגו לי אמצראי, אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום, מתקיף לה רב יוסף אמרי מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון, והלכתא כוותיה דרב יוסף. ותלת שמעתתא איתמרו בה התם ובכולהי הלכתא כרב יוסף. מחצה, דגרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמג,א) ההוא דאמר לה נכסיי ליך ולבניך אמר רב יוסף קנאי פלגא. קנין, הא דאמרן בשמעתין, דכל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו.

ברם צריך את למידע דהאי קנין דקאמר כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו, הני מילי בקנין דקנו מיניה בסודרא וכיוצא בו, דדעתיה דנותן למיתב ליה מתנה למקבל, אי נמי לזבוני ליה אדעתא דשקיל דמי, דלאו משום ההוא קניין קא בעי לאקנויי ליה אלא מחמת דבעי למיתב ליה מתנת חנם, אי נמי דדעתיה למשקל מיניה דמי, ואשתכח דלא קא מטיא ליה הנאה לנותן ולא למוכר השתא (מיהא אי) [מהאי] קנין, דהא חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה כדקי"ל קונין בכלי אע"ג שאין בו שוה פרוטה, וקיימא לן נמי דמתנה על מנת להחזיר גבי חליפין שמה מתנה, כדקאמרינן בפרק האשה נקנית (קידושין ו,ב) גבי מתנה על מנת להחזיר אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. וכיון דלא מטיא הנאה לידיה דמקנה בהאי קנין גופיה, אלא לקיומיה למילתא בהא קנין בעלמא הוא דקא בעי ליה, כל כמה דעסוקין באותו ענין יכיל למהדר ביה דאכתי לא גמר ואקני. אבל בשאר כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא כו,א) פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהם, ואע"ג דעסוקין באותו ענין, דהא דומיא דמדד עד שלא פסק קתני. וגרסינן נמי (שם פה,א) עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואע"ג דעסוקין באותו ענין קאמר ללוקח, דהא דומיא דעד שלא נתמלאת המדה קתני. ואמרינן נמי (שם פו,ב) כור בשלשים סאה לסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה, ואע"ג דעסוקין באותו ענין. הכא נמי מכיון שמשך בעל השור את הפרה זכה בה וכיון שזכה בה בפרה נתחייב זה בשור, ואע"ג דעסוקין באותו ענין.

תדע דבהדייא גרסינן בפרק הזהב (בבא מציעא מז,א) היה תפוש פרה ועומד ובא חבירו ואמר פרתך למה לחמור אני צריך חמור יש לי שאני נותן לך פרתך בכמה בכך וכך, משך בעל חמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה. וסברינן למידק ש"מ חליפין ומקפיד עליהן לא קנה. ואתמה רבא אלא כל חליפין בשופטני עסקינן דלא קפדי, אלא אמר רבא חליפין מקפד קפדי וקני, הכא במאי עסקינן כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלה ומשכה לפרה ולא משכה לטלה דלא הוי משיכה מעליתא. דשמעת מינה טעמא דלא אספיק בעל החמור לממשכיה לטלה עד שמת החמור, מכלל (דלא) [דאי] אספיק לממשכיה לפרה ולטלה עד שלא ימות החמור קנייה בעל החמור לפרה ונתחייב בעל הפרה בחמור, וכי מיית חמור ברשותיה דבעל הפרה הוא דמיית ולא מצי למהדר ביה, ואע"ג דעסוקין באותו עניין. והוא הדין לשאר אנפי הקנאות. וכי איתמר דרבה ורב יוסף גבי קניין דוקא אתמר ולא גמרינן מיניה למילתא אחריתי. הילכך גבי שאר הקנאות, היכא דאקני ליה בכסף ובשטר ובחזקה ומשיכה וכיוצא בהן, כגון דאמר ליה קני, אי נמי אמר קונה וקביל מקנה עילויה ובתר הכי יהיב ליה דמים, אי נמי אחזיק, אי נמי שקיל מיניה שטרא, אי נמי משך, אי הדר ביה בתוך כדי דבור מעידנא דגמרא ביה הקנאה יכול לחזור בו, דכמאן דהדר ביה מתחלה כדי דבור דמי ולאו שהייה היא, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא (נדרים פז,א) דתוך כדי דבור כדבור דמי לבר מע"ז ומגדף והקדש ומגרש. ואי לא הדר ביה בתוך כדי דבור מעידנא דגמרא ביה הקנאה דהוא עידן מעשה דקבלת דמים ושטר וחזקה וכיוצא בהן אינו יכול לחזור בו:

מ. ומדמסתייע רב יוסף מדרב יהודא ואיצטריך רבה לתרוצה לדרב יהודה כי טעמיה דידיה, שמעינן מינה דהא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, לא מתוקמה לה אלא כגון דסליקו מעניינא לעניינא כדמוקים ליה רב יוסף דהילכתא כותיה, דאי לאו הכי אין כותבין ואין עושין דין דחיישינן דלמא הדר ביה. וש"מ דהא רבי יהודה במתנת שכיב מרע במקצת היא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר, אבל בכותב כל נכסיו וכיוצא בו אע"ג דסליקו מעניינא לעניינא וקמו נמי והדר יתיבו, כיון דקימא לן כל שאלו עמד חוזר (חוזר) במתנתו שוב אין עושין דין, דכיון דמעיקרא חיישינן דילמא הדר ביה ולא מצו למידן ביה מיד, אע"ג דלא הדר ביה נמי אשתכח דמעיקרא עדים הוו ואין עד נעשה דיין:

מא. והא דתנן האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין, דייקינן עלה הא תו (לימא) [למה] לי, היינו הך, כדפרישנא במתני' (לעיל סי' א ד"ה האשה). ומהדרינן הא קמ"ל ממשנה יתירא האשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף האשה את בנה אין הבן יורש את אמו להנחיל האחין מן האב. כלומר מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר, שאם מת הבעל בחיי אשתו ואחר כך מתה אשתו אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לבניו מאשה אחרת, דירושת הבעל מחמת אישות קאתיא, וכיון דמת הבעל בחיי אשתו קנתה האשה עצמה לגמרי ונתרוקנה לה הרשות בנכסיה ופקעה לה ירושת הבעל לגמרי. אף האשה את בנה, אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחים מן האב, שאם מת הבן בחיי אמו ואחר כך מתה אמו, אע"ג דקורבא דבן לגבי אימיה מידי דלית ליה הפסק הוא, אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב, דכיון דאין בין האחין מן האב ובין אמו קורבא בעולם לא ירתי לה:

דף קטו עמוד א

מב. א"ר יוחנן משום רבי יהודה בר' שמעון אשה יורשת את בנה דבר תורה שנא' מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה אב [אב] יורש את בנו אף מטה האם אשה יורשת את בנה איתיביה רבי יוחנן לרבי יהודה ברבי שמעון האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין אמר ליה משנתנו איני יודע מי שנאה. וקימא לן כתנא דמתני'. חדא, דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דרבי יוחנן כתנא דידן סבירא ליה.

ותנא דידן אי דריש מטות אשה נמי תירש את בנה אי לא דריש מטות בן דקודם לבת בנכסי האם מנא ליה. ופרקינן בעלמא דריש מטות דאמר קרא וכל בת יורשת נחלה יורשת ואינה מורשת. דכיון דכתיב ממטות, בשני מטות הכתוב מדבר, במטה האב ומטה האם, ואמר קרא יורשת ואינה מורשת, אם אינו ענין למטה האב, דהא קימא לן דאב יורש את בנו דבר תורה דנפקא לן מוהעברתם, והוא הדין דיורש את בתו קל וחומר מבנו כדבעינן למימר קמן, תנהו ענין למטה האם שיורשת מטה אביה ומטה אמה ואינה מורשת למטה אמה, קל וחומר, ומה בן שהורע כחו של אביו בנכסיו מחיים יפה כחו בנכסיו לאחר מיתה, שאם מת הבן אביו יורשו, בת שיפה כח אביה מחיים, שכל שבח נעורים לאב, ולא עוד אלא שמוכרה לשפחות, אינו דין שיפה כחו בנכסיה לאחר מיתה. וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה:

ב. סדר נחלות כך הוא איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ב (י) ן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת בת קודמת לאחין וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחין האחין קודמין לאחי האב וכל יוצאי ירכן של אחין קודמין לאחי האב זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין והאב קודם לכל יוצאי ירכו. מנא הני מילי, דכתיב (במדבר כז,ח) ובן אין לו, הא יש לו בן בן קודם. ומנין שאף יוצאי ירכו של בן קודמין לבת, דכתיב אין לו, עיין עליו. ומנין לבת שקודמת לאחין, דכתיב (שם,ט) ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו, הא יש לו בת בת קודמת. יוצאי ירכה מנין, דכתיב אין לו, עיין עליו. ומניין לאחין שקודמין לאחי האב, דכתיב (שם,י) ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו, הא יש לו אחים אחים קודמין. יוצאי ירכן של אחין מניין, ת"ל אין לו עיין עליו.

זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, דחזינן להו לנכסי כמאן דהוו דידיה, והרי יוצאי ירכו יורשין אותו. לבר מבעל בנכסי אשתו, דאין הבעל יורש את אשתו בקבר להנחיל לבניו מאשה אחרת, כדבעינן למימר קמן. והאב קודם לכל יוצאי ירכו, כלומר שקודם לאחי בנו המת שהן יוצאי ירכו של אב בנכסי בנו המת, ואין צריך לומר ליוצאי ירכן של אחים. ולאחין מנא לן, דכתיב גבי ירושת הבת (שם,ח) והעברתם את נחלתו לבתו, ואלו גבי ירושת אחין ושאר יורשין כתיב ונתתם, לומר לך במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין, הא למדת שהאב קודם לכל יוצאי יריכו בנכסי בנו. וה"ה בנכסי בן בנו. ודוקא ליוצאי יריכו של זה, אבל ליוצאי יריכו של בנו בנכסי בן בנו אינו קודם כדבעינן למימר קמן:

דף קטו עמוד ב

מג. ת"ר איש כי ימות ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן ובן בת הבן מניין ת"ל אין לו עיין עליו בת אין לי אלא בת בן הבת ובת הבת ובת בן הבת מניין ת"ל אין לו עיין עליו הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. וכך הוא הציעה של ברייתא. איש כי ימות ובן אין לו, הא יש לו בן בן קודם. ואין לי אלא בן, בן הבן ובת הבן ובן בת הבן, והוא הדין לבת בת הבן עד סוף דור אחרון, מניין, ת"ל אין לו, עיין עליו, הא למדת שכל אלו קודמין לבת. או אין לו אחד מכל אלו ולא מיוצאי יריכן של אלו, והעברתם את נחלתו לבתו. אין לי אלא בת, בן הבת ובת הבת ובן בת הבת, והוא הדין לשאר זרעה של בת עד סוף כל הדורות, מניין שקודמות לאב וכל שכן לאחין, ת"ל אין לו, עיין עליו. הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. לא מצאו בשבט ראובן אין נותנין לשאר שבטים, גמירי דלא כלי שיבטא.

כיצד אמרו נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. הרי אמרו בן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת, לא נמצא לו בן ולא יוצאי יריכו של בן נחלה חוזרת אצל הבת, והבת קודמת לכל יוצאי ירכה, וכל הקודמין לנחלה מיוצאי יריכה בנכסי עצמה קודמין זה לזה בנכסי אביה, והיא וכל יוצאי יריכה קודמין לאב. לא נמצאת לו בת ולא יוצאי ירכה של בת, נחלה חוזרת אצל האב, וכענין הזה נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן, שהקודם בנחלה הרי הוא כאלו היו הנכסים שלו מחיים ומוריש למי שראוי ליורשו.

כיצד, הרי שמת בנו של אבירם כבר נתברר ממשנתינו כיצד הנחלה מגעת אצל אבירם אביו. לא היה אבירם קיים, רואין את הנכסים כאלו היו שלו, ואם היו לו בנים אחרים או יוצאי יריכן הן יורשין אותו. לא היו לו בנים ולא יוצאי יריכן של בנים, נחלה חוזרת אצל אליאב אביו. לא היה אליאב קיים רואין את הנכסים כאלו היו שלו, ואם יש לו בנים או יוצאי יריכן של בנים כגון נמואל ודתן ויוצאי יריכן הן יורשין אותו, ואם לאו נחלה חוזרת אצל פלוא אביו. לא היה פלוא קיים מחזירין אחר יוצאי יריכו. לא נמצאו לו יוצאי ירך נחלה חוזרת אצל ראובן. וכענין הזה נחלה ממשמשת הולכת עד ראובן. וכל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין. ודוקא לבר מבעל בנכסי אשתו, שאע"פ שהוא קודם בנחלה בנכסי אשתו אם מת הבעל בחיי אשתו אין יוצאי ירכו קודמים לשאר יורשי אשתו, שאין הבעל יורש את אשתו בקבר להנחיל לבניו מאשה אחרת כדאמרינן לעיל:

מד. אמר רב הונא אמר רב כל האומר תירש הבת עם בת הבן אפי' נשיא שבישראל אין שומעין לו שאינו אלא מעשה צדוקין, שהיו אומרין ומה בת בנו הבאה מכח כחו תירשנו בתו הבאה מכחו אינו דין שתירשנו, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי אמר להם* מה לבת בנו שכן יפה כחה אצל אחי אביה לירש עמהם תאמר בבתו שהורע כחה אצל האחין ובטלום אותו יום עשאוהו יום טוב. ומניין לבת הבן שיפה כחה אצל האחין, דכתיב בבנות צלפחד (במדבר כז,ז) נתן תתן להן אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן:

דף קטז עמוד א

מה. א"ר יוחנן משום רשב"י כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה כתיב הכא והעברתם וכתיב התם יום עברה היום ההוא. ודוקא היכא דלא עסק בפריה ורביה. אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים רבי יוחנן וריב"ל חד אמר כל שאינו מניח בן וחד אמר כל שאינו מניח תלמיד. ואסיקנא דריב"ל הוא דאמר כל שאינו מניח תלמיד, ורבי יוחנן דאמר כל שאינו מניח בן דרביה הוא, אבל איהו כריב"ל ס"ל דאמר כל שאינו מניח תלמיד, דריב"ל לא הוה אזיל לבי אבילא אלא לבי מאן דאזיל בלא בני. כלומר לא היה מבטל תורתו לניחום אבלים אלא על מת שהלך לבית עולמו ולא הניח בנים, אלמא לאו בחזקת רשע הוא, ורבי יוחנן נמי כותיה ס"ל, דהא אמר רבי יוחנן דין גרמא עשיראה ביר, דהוו ליה עשרה בנים ומתו בחייו, ונטל עצם מעצמותיו של בן עשירי וקבעו בטבעת שבאצבעו והיה מנחם בו אבלים, ואומר זה עצמו של בן עשירי בידי ואעפ"כ הצדקתי עלי את הדין ונחמתי ואף אתם עשו כמוני. ומפרשי רבנן דהאי גרמא שינא הוה* דלא מטמא אלא בחיבורין דתנן באהילות בפרק ג' (מ"ג) כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשער והצפרן ובשעת חיבורן הכל טמא:

מו. בעי רמי בר חמא אבי האב ואחי האב כגון אברהם וישמעאל בנכסי עשו איזה מהן קודם אמר רבא תא שמע האב קודם לכל יוצאי יריכו. ודין הוא שיהא אברהם קודם לישמעאל בנכסי עשו היכא דליתיה ליצחק, דכיון דאילו איתיה ליצחק נכסי דידיה נינהו, השתא נמי דליתיה ליצחק הוה ליה כמאן דשכיב השתא יצחק בלא בני ושבק נכסיה, דירתי ליה אברהם אבוה:

דף קטז עמוד ב

מו. בעי רמי בר חמא אבי האב ואחי המת כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו איזה מהם קודם. אמר רבא תא שמע האב קודם לכל יוצאי יריכו. ה"נ אברהם קודם ליעקב. ורמי בר חמא יוצאי ירכו שלו ולא יוצאי יריכו של בנו. הילכך יעקב קודם, דכי תנן האב קודם לכל יוצאי ירכו הני מילי ליוצאי ירכו שלו, אבל ליוצאי ירכו של בנו שהנחלה ראויה לו, כגון יצחק שנחלת עשו ראויה לו יתר מאברהם, אין אברהם קודם ליעקב שהוא יוצאי ירכו של יצחק. ה"נ מסתברא דקתני זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין ואלו איתיה ליצחק יצחק קודם השתא דליתיה ליצחק נמי יעקב קודם שמע מינה. וטעמו של דבר לפי שרואין את הנכסים כאלו היו של יצחק, ויעקב בנו ראוי לירשו יתר מאברהם אביו, כדברירנא דכל הקודם בנחלה רואין את הנכסים כאלו היו שלו:

ג. בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונטל שני חלקים. האי נחלה דקתני גבי בנות צלפחד אסיקנא (להלן בגמ') דאפילו בחלוקת ארץ ישראל קאי, כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. וכיצד נטלו שלשה חלקים, חלק צלפחד אביהן שהיה מיוצאי מצרים שנתחלקה להן הארץ, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר אביו שגם הוא היה מיוצאי מצרים, ושהיה צלפחד בכור ונטל ב' חלקים. ולאו נטל ממש אלא מאי דשקלן בנתיה מחמתיה קרי נטל.

מיהא שמעי' דבכור שמת בחיי אביו והניח בת וא"צ לומר בן ואח"כ מת אביו, בתו נוטלת חלק בכורה בנכסי אבי אביה, וכי האי גונא לאו ראוי הוא, דכיון דאלו איתיה לבכור גופיה הוה שקיל, כי ליתיה נמי שקלה ברתיה חלק בכורה מחמתיה, כדתנן כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין. וכן אתה אומר בבן הבת ובבת הבת עד סוף כל הדורות:

דף קיז עמוד א

מח. הרי אמרו בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר תנן כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דתניא ר' יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו הא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ בנחלה לאלה כאלה שהן מבן עשרים שנה להוציא את הטפלים שהיו ביציאת מצרים פחותים מבן עשרים רבי (יוחנן) [יונתן] אומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ בנחלה אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם כל נחלות שבעולם חיים יורשין את המתים וכאן מתים יורשין את החיים אמר רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לשני אחים כהנים שהיו בעיר אחת אחד יש לו בן אחד ואחד יש לו שני בנים והלכו לגורן זה שיש לו בן אחד נטל חלק אחד וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים ומחזירין אצל אביהן וחוזרין וחולקים בשוה רבי שמעון בן אלעזר אומר [קיז,ב] לאלה ולאלה נתחלקה הארץ כדי לקיים שני מקראות הללו הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלקו עם יוצאי מצרים מבאי הארץ נוטל חלקו עם באי הארץ מכאן ומכאן נוטל חלקו מכאן ומכאן מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם מתלוננים ועדת קרח לא היה להם חלק בארץ והבנים נוטלים בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם מאי משמע דהאי לשמות מטות אבותם ביוצאי מצרים כתיב דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר להו. מסתברא דבין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה, בין למ"ד לאלה ולאלה נתחלקה הארץ, כי אפלוג לשבטים איפלוג כדפשטינן בהדיא לקמן (בבא בתרא קכב,א), שנמצא שחלקו את ארץ ישראל לשנים עשר חלקים שוים, ונתנו לכל שבט ושבט חלקו, בין שהיה השבט מרובה בין שהיה ממועט, כדדרשינן לקמן בין רב למעט. והני תנאי דפליגי הכא במילתא אחריתי פליגי. למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, קסבר דכל שבט ושבט לבתר דשקליה לחולקיה כי פלגי איוצאי מצרים דההוא שבט הוא דפלגיה לחולקיה, שנמצא שמנה כל שבט ושבט יוצאי מצרים שהיו בו באותו השבט, והחלק ההוא שהגיע לאותו השבט חלקו אותו על יוצאי מצרים שהיו בו, ואעפ"י שכבר מתו קודם ביאת הארץ ראו אותן כאילו הן קיימין בביאת הארץ, וחלקו את חלקו של שבט למספר שמות יוצאי מצרים שבו, והחלק המגיע לכל אחד מיוצאי מצרים חלקו אותו לבניהם שבאו לארץ כשאר נכסיהם של יוצאי מצרים. ונמצא שבאי הארץ לא נטלו חלקן מחמת עצמן כלל אלא כל אחד לפי מה שזכה בו מורישו שהיה מיוצאי מצרים בלבד הוא שנטל.

ואלא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ, לאו לאלה שמנה משה ואלעזר בערבות מואב שהיו עתידין ליכנס לארץ קאמר, אלא כאלה קאמר, מה אלה מבן עשרים, אף יוצאי מצרים שהיה מתחלקת להם לא תחלק אלא לאותן שהיו ביציאת מצרים מבן עשרים כאלה, להוציא את הטפלים שהיו ביוצאי מצרים פחותין מבן עשרים שלא נטלו חלק בארץ מחמת עצמן כלל אלא מכח אבותיהם שהיו ביציאת מצרים מבן עשרים. שאלו היו גם הם ביציאת מצרים (היו) מבן עשרים היו בניהן שהיו מבאי הארץ נוטלין שני חלקים, חלק אביהם וחלק אבי אביהם. עכשיו שלא היו האבות ביציאת מצרים אלא פחותין מבן עשרים, אין הבנים נוטלין אלא מה שמגיע להם בירושתן מן החלק המגיע לאבות אבותיהם שהיו ביציאת מצרים מבן עשרים. ואע"פ שפעמים שאין מגיע להם מחלק זה אלא דבר מועט, שאיפשר שמי שיצא ממצרים מבן עשרים ויצאו עמו טפלים הרבה פחותין מבן עשרים והולידו גם הם בנים הרבה ונכנסו כולן לארץ חוץ מן הראשון שהיה ביצ"מ מבן עשרים שהיה ממתי מדבר, ונמצא שלא הגיע לבניו ולבני בניו חלק בארץ אלא חלק אחד שהגיע לאביהם או אבי אביהם שהיה מבן עשרים ביציאת מצרים.

ולמ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, קסבר דבתר דפלגי לה לכולה ארץ ישראל י"ב חלקים שוין לי"ב שבטים (ועל) [וקבל] כל שבט ושבט חלקו כדאמרן, מנה כל שבט ושבט את בני שבטו שהיו בביאת הארץ מבן עשרים, וחלקו את החלק המגיע לאותו השבט לפי מנין באי הארץ שהיו בו מבן עשרים, ונתנו לכל אחד ואחד מהן חלק אחד, שנאמר לאלה תחלק הארץ.

אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו, משונה נחלה זו מכל הנחלות שבעולם, שכל הנחלות שבעולם החיים יורשין את המתים וכאן המתים יורשין את החיים. א"ר אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשני אחים כהנים שהיו בעיר אחת, אחד יש לו בן אחד ואחד יש לו שני בנים, והלכו לגורן לחלוק בתרומה, זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים ומחזירין אצל אבי אביהם וחוזרין וחולקין בשוה. אף כאן בחלוקת הארץ, מי שהיה מיוצ"מ מבן עשרים והיו לו שני בנים פחותים מבן עשרים, אחד יש לו בן אחד ואחד יש לו שני בנים, כיון שנכנסו הבנים לארץ זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים, והחזירום אצל אבי אביהם שהיה מבן עשרים ביוצ"מ, ונמצאו שני בניו חולקים את הכל בשוה, זה שיש לו בן אחד נוטל מחצה וזה שיש לו שני בנים נוטל מחצה, וכל אחד מהם מנחיל חלקו לבניו בין שהן מרובין בין שהן מועטין. נמצא הבן שהוא יחיד לאביו נוטל מחצית כל החלק ושני הבנים כל אחד נוטל רביע.

ומפרש בתוספתא (ב"ב פ"ז) כיצד שני אחים שהיו מיוצאי מצרים לאחד יש לו תשעה בנים ולאחד יש לו בן אחד ולפניהם קרקע בת חמשת כורין תשעה נטלו לתך לתך ואחד נטל לתך, החזירום לאביהם חזרו אבותיהם והחזירום לבניהם, תשעה נטלו מחצה שהן כורים וחצי והאחר נטל מחצה שהן כורין וחצי. והיינו דאמרינן הכא המתים יורשים את החיים.

ורשב"א אמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ, שכיון שהגיע לכל שבט ושבט חלק אחד מי"ב בארץ ישראל כדברירנא לעיל, חוזר כל שבט ושבט ומנה את בני שבטו שהיו ביצ"מ מבן עשרים שנה והגיע מניינם למה שהגיע, וחזר ומנה את באי הארץ שבו שהיו בביאת הארץ מבן עשרים והגיע מניינם למה שהגיע, וחוזרים וכוללים את שני המניינים כאחד והמניין העולה משניהם חולקין את חלקו של שבט ההוא לפי המנין העולה בשניהם, וחוזרין וחולקים את החלקים המגיעים לבאי הארץ לכל אחד ואחד מבאי הארץ. והחלקים המגיעים ליוצאי מצרים מחלקין אותן לבאי הארץ, בין לאותן שהן מבן עשרים בין לאותן שפחותין מבן עשרים, שהרי אינם זוכים בחלקים הללו מחמת עצמן אלא מחמת אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים. לפיכך כל אחד ואחד מבאי הארץ רואין אותם כאלו הם באים לירש בנכסי אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים, וכל הקודם בנחלה בשאר נכסי אותן המנויין ביוצאי מצרים הוא קודם בחלקים הללו המגיעין להם בחלוקת הארץ.

והא דאמרינן הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלק עם יוצאי מצרים, איכא לאוקומה ביהושע וכלב שלא נגזרה עליהם גזירה שלא יכנסו לארץ, והיו מיוצאי מצרים יתרין מבן עשרים ובביאת הארץ יתירין על בן ששים, ונמצא שלא היה להם זכות ליטול חלק עם באי הארץ, דהא קי"ל לקמן דיתר מבן ששים כפחות מבן עשרים דמי, דכתיב בגזרת מדבר (במדבר יד,כט) לכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, ויליף ומעלה ומעלה מערכין כדבעינן לפרושה לקמן, וממילא שמעת דפקודים עצמן מבן עשרים ועד בן ששים הוו. לפיכך מי שהיה ביוצאי מצרים מבן כ' ובבאי הארץ יתר מבן ששים נטל חלקו עם יוצאי מצרים, ולא משכחת לה אלא ביהושע וכלב שלא נגזרה עליהם גזירה. דאלו שבט לוי אע"פ שלא נגזרה עליהם גזירה לא נטלו אלא ערים ידועות שנתן להם מכל שבט ושבט. ומי שהיה מבאי הארץ, שהיה בבאי הארץ מבן עשרים ועד בן ששים, נוטל חלקו עם באי הארץ.

היה מכאן ומכאן, כגון שהיה בבאי הארץ מבן עשרים והיה אביו או אבי אביו ביוצאי מצרים מבן עשרים, נוטל חלקו עם באי הארץ ועם יוצאי מצרים לפי שהוא נוטל שני חלקים, חלק עצמו עם באי הארץ וחלק אביו שהיה מיוצאי מצרים.

והשתא דאתית להכי, איכא לפרושי דהא דאמרי' מעיקרא היה מיוצאי מצרים נוטל חלקו עם יוצאי מצרים, לאו דהוה איהו גופיה מיוצאי מצרים קאמרינן, אלא היה חלקו מחמת יוצאי מצרים קאמרינן, שאם היה הוא עצמו פחות מבן עשרים בביאת הארץ נמצא שאין לו חלק מחמת עצמו שהוא מבאי הארץ אלא מחמת אביו או מחמת אבי אביו ואבי אמו שהיה מבן עשרים ביוצאי מצרים. ואם היו אביו ואבי אביו שניהם יתר מבן עשרים ביצ"מ, נוטל שני חלקים, חלק אביו וחלק אבי אביו. ואם היו לאביו או לאבי אביו בנים אחרים, אינו נוטל מחלקו של אביו או מחלק אבי אביו אלא כפי המגיע לו מירושתו עם שאר היורשין. ואם היה חלקו מבאי הארץ ולא מיוצאי מצרים, כגון שהיה הוא עצמו בביאת הארץ יתר מבן עשרים, ולא היה אביו ולא אבי אביו ביצ"מ אלא פחות מבן עשרים, נוטל חלקו מבאי הארץ.

היה חלקו מכאן ומכאן, שהיה הוא יתר מבן עשרים בביאת הארץ ואביו יתר מבן עשרים ביצ"מ, נוטל חלק מכאן ומכאן, חלקו מחמת עצמו וחלקו מחמת אביו. והיינו דתניא בספרי (פנחס קלב) רשב"א אומר זה נוטל חלקו וחלק אביו, נמצאת מקיים שני מקראות הללו לאלה תחלק הארץ ולשמות מטות אבותם ינחלו, דש"מ דהא דקתני רשב"א אומר היה מכאן ומכאן נוטל חלקו וחלק אביו מכאן ומכאן חלקו וחלק אביו קאמר. וה"נ מסתברא, דאי ס"ד דהוה איהו גופיה מכאן ומכאן, מי משכחת לה, והלא נגזרה גזרה על אותן שהיו יתירין על בן עשרים ביציאת מצרים שלא יכנסו לארץ. וכי תימא משכחת לה ביהושע וכלב, והא בביאת הארץ יתרין על בן ששים הוו וכפחותין מבן עשרים דמו, אלא לא מיפרשא אלא כדאמרן.

והא דקתני סופא מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקן, דברי הכל, ואפילו למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, אי נמי לאלו ואלו נתחלקה הארץ. דאלו למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים לא משכחת לה, דכיון דלא הוו מבאי הארץ כלל לא הוה להו חולקא כלל כי היכי דלישקלוה יהושע וכלב לחולקא דידהו. ועוד מדקאמר מתלוננים ועדת קרח לא היה להן חלק בארץ, מאי איריא הני, אפי' שאר מתי מדבר נמי. אלא אפי' אצטריך למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, אי נמי לאלה ולאלה נתחלקה הארץ הוא דאצטריך.

והבנים נטלו בזכות אבי אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם, כלומר בניהם של מרגלים ושל מתלוננים ושל עדת קרח, אע"פ שלא היה לאבותיהם חלק בארץ נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם שהיו ביציאת מצרים יתרים על בן עשרים, ואליבא דמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. והוא הדין למאן דאמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ, משכחת לה בשלא היו הבנים הללו בביאת הארץ אלא פחותין מבן עשרים, שנמצא שלא היה להם ליטול כלום בזכות עצמן. וסתמא דמתני' כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ס"ד מדקתני חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים. והוא הדין נמי דמשכחת לה כמאן דאמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ, דאשתכח דליוצאי מצרים נמי נתחלקה הארץ. וגמרא דקאמר תנן כמאן דאמר נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים, לאפוקי למאן דאמר לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים:

דף קיח עמוד א

מט. אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה ולמעט תמעיט אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לרב ומאי למעט קשיא. כלומר מכדי בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ, הנהו חולקי לבאי הארץ הוא דאתיהיבו, דאלו יוצאי מצרים לא הוו התם דהא מתו להו במדבר, והשתא ניחזי אנן, האי לרב ולמעט דקאמר רחמנא מאי היא, בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כיון דעל כרחיך בתרי דרי קא משתעי קרא, חד דרא דיוצאי מצרים דמיפלגא ארעא למניניהו, ואידך דרא דבאי הארץ דמיתיהבי חולקיה לדידהו, היינו דכתיב לרב תרבה ולמעט תמעיט, דאצטריך לאשמועינן דמי שהיה מרובה ביציאת מצרים ונתמעט בביאת הארץ, כגון שהיו עשרה אחים וכולן יתרים מבן עשרים ביציאת מצרים ומתו כולן במדבר ולא נכנס מהם לארץ אלא בנו של אחד מהם, נמצא אותו הבן נוטל עשרה חלקים, חלק אביו וחלק אחי אביו, היינו דכתב לרב תרבה, למי שהיה ראוי ליטול הרבה ביציאת מצרים תרבה את נחלתו אע"פ שנתמעט עכשיו. ולמי שהיה ממועט ביציאת מצרים אע"פ שנתרבה בביאת הארץ, כגון שיצא יחידי ממצרים והוליד עשרה בנים ונכנסו כולם לארץ, תמעיט את נחלתו ואין כולן נוטלין אלא חלק אחד.

אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לרב ומאי למעט, כיון דהנך דשקלי להו לחולקי לפום מניניהו הוא דאתפלגת ארעא, מאי לרב ומאי למעט, הא כל חד מיניהו חד חולקא קא שקיל. וכי תימא משום חזרה דמחזירין אצל אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים וחוזרין וחולקין בשוה, סוף סוף אי בתר חולקא קמיתא דבאי הארץ קא אזלת כולהו כהדדי קא שקלי וליכא חד מינייהו דשקיל טפי מחד חולקא, ואי בתר חזרה דיוצאי מצרים קא אזלת הנך נמי כהדדי קא שקלי, ומאי לרב ומאי למעט. ותו מאי תרבה ומאי תמעיט, (ואי) [דאי] בתר חולקא בתריתא דבאי הארץ דבתר דירתי מיוצאי מצרים קא אזלת, איפכא מסתברא, דזימנין דקרינא בהו לרב תמעיט ולמעט תרבה, כגון מי שהיה מיוצאי מצרים מבן עשרים ולו שני בנים, לזה בן אחד ולזה תשעה, ומת האב ושני בניו ונכנסו בניהם לארץ, נטל כל אחד מהם לתך בחלקו, נמצאת לפניהם קרקע בת חמשת כורין, החזירו הכל אצל אבי אביהם והורישם לשני בניו בשוה, זה נוטל כוריים וחצי וזה נוטל כוריים וחצי שהוא חלק אביו, ונמצאו הט' אחים שהם בניו של שני כולם נוטלין כוריים וחצי, ואם כן (היה) [האי] לרב תרבה ולמעט תמעיט, לרב תמעיט ולמעט תרבה מיבעי ליה. וסלקא בקושיא.

נוסחא אחרינא, אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לרב ומאי למעט קשיא, כלומר מכדי בין למר ובין למר האי לרב והאי למעט להנך דנתחלקה הארץ לפי מנינן קאי, וא"כ בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין למאן דאמר לבאי הארץ, כל חד וחד מיוצאי מצרים דהוו מבר עשרים וכל חד מבאי הארץ חד הוא וחד חולקא קא שקיל, ואם כן אמאי קרי ליה לחד רב ולחד מעט. אי משום טפלים דנפישי ליה להאי וזעירי ליה להאי, בין למאן דקמר ליוצאי מצרים בין למאן דאמר לבאי הארץ לאו לפום מניין טפלים דידיה קא שקיל, אלא לקרקף גברי דאבות דהוו מבן עשרים הוא דאיפלוג, ואם כן מאי לרב ומאי למעט.

וכי תימא נהי דיכלת לאקשויי למאן דאמר לבאי הארץ, אלא למאן דאמר ליוצאי מצרים מאי קושיא, הא אצטריך לרב למרובה ביציאת מצרים ונתמעט בביאת הארץ ואצטריך למעט למועט ביציאת מצרים ונתרבה בביאת הארץ. על כרחיך הנך דהוו מרובין ביציאת מצרים כי קא זכו לאו מחמת חד גברא קא זכו, אלא כל חד וחד מחמת נפשיה קא זכי, וכל חד וחד מיניהו באנפי נפשיה חד הוא ולא קרינן ביה לרב, אלא כל חד מהני אחים כשאר גברי דשבטיהו דמו, דכולהו מחד שבטא נינהו וכל חד מינייהו חד חולקא קא מטי ליה מחמת נפשיה, וסוף סוף אי בתר ביאת הארץ קא אזלת איפכא מיבעי ליה, לרב תמעיט ולמעט תרבה, ואי בתר יציאת מצרים קא אזלת דהוו מרובין בההיא שעתא כל חד וחד לנפשיה קא זכי ובאנפי נפשיה קאי כשאר בני שבטו ולא קרינא ביה לרב. וסלקא בקושיא:

נ. אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דקא צווחן בנות צלפחד, דכיון דהוה אבוהון מיוצאי מצרים אע"ג דליתיה בביאת הארץ ירתן ליה בנתיה, אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ אמאי קא צוחן הא ליתיה לאבוהון בביאת הארץ דלישקול. ואי משום נפשיהו, כי איפלג ארעא לגברי איפלג לנשי לא איפלג. אמר ליה לחזרה וליטול בנכסי חפר. דאע"ג דארץ ישראל לגברי איפלג לנשי לא איפלג, הני מילי דכי מנינן להו מעיקרא לבאי הארץ ופלגינן לה לארעא לפום מינינהו לא פלגינן לה אלא לפום מנינא דגברי, מיהו כיון דלמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ צריכין הן להחזיר כל החלקים אצל אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים, וחוזרין ומנחילין לבניהם בשוה כל אחד ואחד לפי זכותו בנחלת אביו, נמצא כשנטלו אחי צלפחד החלקים שנטלו מחמת עצמן בביאת הארץ וכן בני איעזר ובני חלק ובני שכם (אחד) ובני שמידע ובני אשריאל, יש עליהם מן הדין להחזיר את כל החלקים שנטלו בביאת הארץ מחמת עצמן (אבל) [אצל] גלעד אבי אביהם שהיה מיוצאי מצרים, דהא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מוקים ליה להאי לשמות מטות אבותם ינחלו לחזרה כדאמרינן לעיל, ונמצא שכל החלקים חוזרין אצל גלעד, ואחר כך יזכה חפר ואיעזר וחלק ושכם ושמידע ואשריאל בכל מכח גלעד אביהן בשוה, נמצא כל אחד מהם נוטל שתות, וכיון שזכה חפר בחלקו שהוא שתות שלם, הרי בניו של צלפחד ואחיו יורשין, וכיון שלא היו לו לצלפחד בנים כי אם בנות הרי בנות צלפחד יורשות חלק אביהם בנכסי חפר אביו, שהוא השתות שהגיע לו מגלעד אביו, וכי קא צוחן אהאי חולקא הוא דקא צוחן, ולא למימרא דהיה לאבוהון חולקא מחמת נפשיה.

ואמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צוחי בני יוסף דכתיב וידברו בני יוסף אל יהושע לאמר מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב, משום דהוו מועטין ביציאת מצרים ונתרבו בביאת הארץ ולא נטלו אלא חלק המגיע למנין המועטין שהיו ביוצאי מצרים, ויש אחים שהיו עשרה בביאת הארץ ולא הגיע להם אלא חלק אחד שירשו מאביהם שהיה מיוצאי מצרים, אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ אמאי צוחי כולהו באי הארץ שקול חולקא בהדדי, דארץ ישראל לאו לשבטים אפלוג אלא לקרפף גברי אפלוג. ומפרקינן משום טפלים דהוו נפישי להו. דלאו הוו בביאת הארץ מבן עשרים ולא שקול חולקא בהדי באי הארץ. ומסקנא דארץ ישראל לשבטים איפלוג, הילכך לדברי הכל שפיר קא צוחי בני יוסף, משום דהוו נפישי משאר שבטים ולא שקול לחולקא אלא כחד משאר שבטים:

נא. מאי דכתיב אם עם רב אתה עלה לך שם, התם עצה טובה קמ"ל דמיבעי ליה לאיניש לאזדהוריה מעינא בישא. והיינו דקאמר להו יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם, אמר להם לכו והחביאו עצמכם שלא תשלוט בכם עין רעה:

דף קיח עמוד ב

נב. אמר מר מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם מנא הני מילי דאמר קרא ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם מאי חיו אלימא חיו ממש הא כתיב קרא אחרינא ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון אלא שחיו בחלקם:

נג. מתלוננים ועדת קרח לא היה להם חלק בארץ, מנא הני מילי דתניא אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך [ה]עדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת אבינו זה צלפחד והוא לא היה בתוך העדה כמשמעו. מכדי בנות צלפחד ירושת אבוהון בארץ ישראל קא תבען, דכתיב תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו, מאי שנא דקאמרי והוא לא היה בתוך העדה, ש"מ הכי קאמרי ליה, והוא לא היה בתוך העדה שאין להם חלק בארץ, למה יגרע שם אבינו, תנה לנו אחוזה וגו', ש"מ דהני כולהו לא הוו להו חלק בארץ:

נד. אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה שיתא דשיתא בתי אבות. ואלו הם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע, וארבעה דבנות צלפחד, דתנן בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונטל שני חלקים, הא תלתא, וחולקא רביעה דחד אחא דאבא דהוה להי בר עשרין ביוצאי מצרים ומית וירתן ליה. ושיתא דשיתא בתי אבות, הא עשרה. אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ תמנייא הוו שיתא דשיתא בתי אבות ותרתי דידהי מכח חזרה, דאהדרו כולהו חולקיהו לגבי גלעד אבי אביהן, ונמצא שירש צלפחד עם אחיו מחלק חפר אביו בנכסי גלעד שני חלקים, חלק בכור וחלק פשוט, הא תמניא. דאלו מחמת צלפחד גופיה לא שקול ולא מידי דהא לאו מבאי הארץ הוה. וחולקא דאחוה דצלפחד לא קא חשבינן, דהא חשיב ליה חולקא דחפר אבוהון בכלל שיתא בתי אבות, ואי חשבת חולקי דכולהו בנים דידיה דירתי מיניה קא עייל ליה כולי חולקא דידיה בכלל, אשתכח דקא חשבת ליה לחולקיה דחפר תרי זימני.

ומתמהינן ולטעמיך למ"ד ליוצאי מצרים תשעה הוו. שיתא דשיתא בתי אבות ותלתא דבנות צלפחד, הא תשעה. אלא מאי אית לך למימר חד אחא דאבא הוו להו לבנות צלפחד דהוה בר עשרים ביצ"מ והוה ליה חלק עשירי מחמת נפשיה לבר מחולקיה בנכסי חפר, וכיון דמת בלא בני ירתי ליה בנות צלפחד, ה"נ [למ"ד] לבאי הארץ נתחלקה הארץ לא תיקשי לך דאיכא למימר תרי אחי דאבא הוו להי. ומיתו להו לאחר מיתת חפר אבוהון, דאשתכח דירתי תרי אחי תרי חולקי בחזרה בנכסי חפר, וכי מיתי הנך תרי אחי ירתינהו בנות צלפחד להנהו תרי חולקי מחמת הנהו תרי אחי ולאו מחמת חפר, ואמטול הכי חשיב להו להנהו תרי חולקי באנפי נפשייהו, ואשתכח דשקלי להו ארבעה חולקי בנכסי חפר ושיתא דשיתא בתי אבות, הא עשרה.

וכי תימא אכתי תשעה הוו, דחפר גופיה בכלל שיתא בתי אבות נינהו וכבר עייל ליה כוליה חולקיה דחפר בכלל הני ארבעה חולקי דשקול בנות צלפחד מחמת אבוהון ומחמת תרי אחי דאבא (והוו) [דהוו] להו ותו לית לך למחשביה לחפר בהדי בתי אבות, פש להו חמשה, וארבעה חולקי דבנות צלפחד, הא תשעה. הא לא קשיא, דעל כרחיך חד אחא דאבא אחרינא הוה להו בביאת הארץ דשקול חולקא לחזרה בנכסי חפר. וכי תימא אי הכי אדאמרינן תרי אחי דאבא הוה להו, תלתא אחי דאבא מיבעי ליה. כי קא חשיב הנך דמיתו להו וירתי בנות צלפחד חולקא בתרי חולקי דידהו קא חשיב, דאלו הך אחא דאבא דאשתייר לא מצי למחשביה, דהא חשיב ליה חפר אבוה בכלל שיתא בתי אבות, וליכא אורחא למחשביה לחפר לבר מחולקא דבנות צלפחד אלא מחמת ההוא בר דאשתייר ליה למשקל חולקא בנכסיה לבר מבנות צלפחד.

דתניא נתן תתן להן אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם נתן תתן להן נחלה זו נחלת אביהן מחמת עצמו שהיה מיוצאי מצרים בתוך אבי אביהם זו נחלת חפר אבי אביהם. כלומר חלקם עם אחי אביהם בנחלת חפר אבי אביהם והעברת את נחלת אביהם זה חלק בכורה רבי אליעזר בן יעקב אומר אף חלק אחי אביהם נטלו שנאמר נתון תתן לרבות נחלת אחי אביהם שמת וירשוה. ולפום דרשיה דר' אליעזר בן יעקב איכא למימר דסבירא ליה דתלתא אחי דאבא הוה להו ומית חד מיניהו וירתי חולקא בנכסיה, דאלת"ה הא בתוך אחי אביהם דמשמע דשקלו חולקא בהדי תרי אחי דאבוהון היכי משכחת לה. ואיכא למימר דס"ל לר' אליעזר בן יעקב דהאי בתוך אחי אביהם לאו בתוך אחיו של צלפחד אביהם קאמר, אלא בתוך אחי חפר אבי אביהם קאמרי', דאבוה דאבא נמי אבא מיקרי, כדכתיב (בראשית לא,מב) לולי אלהי אברהם וכתיב (בראשית לב,י) ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם כו'.

למ"ד תרי אחי דאבא הוו להו. ומיתו וירתי מיניהו בנות צלפחד, נפקא להו מאחוזת נחלה. לרבות חלק (חמישי) [רביעי], דאי לחלק אביהם לימא קרא אחוזה ולא בעי נחלה אי נמי נחלה ולא בעי אחוזה, תרתי (לימא) [למה] לי, לרבות חלק רביעי, תרי דידהי ותרי דתרי אחי דאבא דהוה להי הא ארבעה.

אמר ליה רב פפא לאביי קרא מאי קא חשיב אי בתי אבות קא חשיב שיתא הוו אי טפלים קא חשיב טובא הוו. ולדברי הכל קא קשיא ליה, בין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למ"ד לבאי הארץ, דלמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ על כרחיך יוצאי מצרים דהני שיתא בתי אבות כוליה שיבטא דמנשה הוו, וכולי שיבטא דמנשה מבן עשרים ומעלה טובא הוו, וכל חד וחד מיניהו חולקא באנפי נפשיה שקל. והשתא תיקשי לך, אי חולקי דבתי אבות קא חשיב בלחוד לבר מטפלים דידהו ואפי' יתרין על בן עשרים, שיתא בלחוד הוו, ואמאי מני להו לחולקי דבנות צלפחד בהדיהו, הא צלפחד גופיה מכלל טפלים דבתי אבות נינהו וטפלים לא קא חשיב. ואי טפלים קא חשיב, טובא הוו, כדקא מני להו במדבר סיני, ואמאי קא חשיב להו לחבלי מנשה עשרה ותו לא.

ואי למ"ד לבאי הארץ נמי על כרחיך באי הארץ דמנשה טובא הוו, וא"כ מאי קא חשיב, אי בתי אבות קא חשיב שיתא הוו ותו לא, ואי טפלים קא חשיב טובא הוו.

דף קיט עמוד א

ואסיקנא לעולם בתי אבות קא חשיב והא קמ"ל בנות צלפחד נטלו חלק בכורה אלמא ארץ ישראל מוחזקת היא. כלומר בדין הוא דלא ליחשוב אלא שיתא, והאי דקא חשיב להו לחולקיה דבנות צלפחד לחודיהו מכלל שאר טפלים דכולהו בתי אבות, לאשמועינן דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה מחמת אביהם מחלק חפר אבי אביהם בארץ ישראל, לאשמועינן דא"י מוחזקת היא. דהא הכא דחפר לאו מבאי הארץ הוה, שהרי נגזרה גזירה על אותו הדור, ואע"ג דמית חפר מקמי דלמטיה חולקיה לידיה זכה ליה צלפחד בריה ובנתיה דאתו מחמתיה בחלק בכורה, ולא אמרינן ראוי הוה לגבי חפר, אלא ארץ ישראל מוחזקת היא וכמאן דזכה ליה חפר בחולקיה מחיים דמי, ואית ליה לצלפחד למשקל חלק בכורה בגויה, וכיון דמית צלפחד שקלי ליה בנתיה לחולקיה, דמחמת צלפחד אבוהון קאתיאן ולא מחמת חפר אבוה דאבוהון:

נה. והבנים נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם והא תניא בזכות עצמן לא קשיא הא כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כיון דאבותיהם לא היה להם חלק בארץ שהרי נגזרה עליהם גזירה לפי שהוציאו דבה או שהיה מכלל מתלוננים ועדת קרח, נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם שהיו מיוצאי מצרים, הא כמ"ד לבאי הארץ נטלו בזכות עצמן. ואיבעי תימא הא והא כמ"ד לבאי הארץ הא דהוה הבן בן עשרים הא דלא הוה בן עשרים. אי (הוו) [הוה] בן עשרים בביאת הארץ נטל אף בזכות עצמו, ואי לא הוה בן עשרים נטל בחזרה בנכסי אבי אביו ובנכסי אבי אמו, דהא הנך דהוו בן עשרים דשקלי מחמת עצמן אהדרונהו לכולהו חולקי דמטו להו לגבי אבות אבותיהם והדרי כולהו בנים וירתי מיניהו, כל חד וחד לפום זכותיה בירושה, כגון דהיו נכסים אלו של אבותיהם מתחלה דירתי להו יורשין דידהו ואפי' בן יום אחד:

נו. הרי אמרו בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונטל שני חלקים ואמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל כראוי כבמוחזק. קא ס"ד כיון דהאי חולקא דחפר בא"י לא מטא לידיה מחיים ראוי הוא, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. א"ר יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים. כלומר כי שקול חלק בכורה לאו בארץ ישראל הוא דשקול, אלא במטלטלי דהוו ליה לחפר הוא דשקול.

מתיב רבה ר' (חידקא) [יהודה] אומר ארבעה חלקים נטלו שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. תלתא דמתני', ואידך דקסבר חד אחא דאבא הוה להו, ואם תמצא לומר דס"ל לר' חידקא דלבאי הארץ נתחלקה הארץ, קסבר תרי אחי דאבא הוו להו ומיתו כדאמרן, ותרי חולקי דצלפחד בנכסי חפר, הא ארבעה. וש"מ דהאי חלק בכורה דשקול בנות צלפחד בא"י הוה דהא מכלל מנינא דעשרה חבלי מנשה הוה וקרא דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה בחלוקת ארץ ישראל כתיב.

אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא. דאע"ג דלא מטא חולקיה דחפר לידיה מחיים כמאן דמטא לידיה מחיים דמי. וטעמא דמילתא, דכי איכא לפלוגי גבי ראוי ומוחזק בין היכא דמטא ההוא מדעם לידא דמיתנא מחיים ובין היכא דלא מטא לידיה מחיים, במידי דהוה איפשר ליה לההוא דקאי ההוא מידעם ב (י) רושתיה לאברוחיה מיניה להאי מיתנא, דלא לירתו יורשין מיניה בתריה, כגון יעקב שמת יצחק אביו בחיי אברהם אבי אביו, ואח"כ מת אבי אביו, שאין יעקב נוטל פי שנים בנכסי אברהם, דהוו להו ראוי לגבי יצחק, דאי בעי אברהם יהיב להו לכולהו נכסיה לאיניש מעלמא ולא הוה ירית מיניהו לא יצחק ולא יעקב ולא מידי. אבל הכא בא"י, כיון דיהבה קב"ה לזרע אברהם יצחק ויעקב, תו לא הדר ביה, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר כג,יט), ונהי דדרי דהוו מרגזי קמיה גזר עלייהו דלא ליתבה נהלייהו, מיהו כיון דלא סגיא דלא יהיב לה לזרעא דידהו, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא זכו בה אבות, הוה כמאן דאקני ליה לאיניש קרקע מהיום ולאחר זמן פלוני, א"נ מהיום ולכשיהיו כך וכך ומת מקבל המתנה בתוך הזמן, דלכי מטי זימניה איגלאי מילתא למפרע דמההיא שעתא דאקני ליה קנייה מקבל מתנה לההוא קרקע ושקיל ביה בכור פי שנים.

תדע נמי דהא בין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, עיקר זכותא ליוצאי מצרים הואי, למ"ד ליוצאי מצרים כדאית להו, למ"ד לבאי הארץ נמי כיון דבעי אהדורי ליוצאי מצרים והדר ירתי מיניהו, עיקר זכותא ליוצאי מצרים היא. וש"מ דכל מידי דהוי מוחזק לגבי המת לאורותיה ליורשין דידיה ולא יכיל איניש לאברוחיה מיניהו, אע"ג דלא מטא ההוא מידעם לידא דמיתנא מחיים שקיל ביה בכור דידיה פי שנים.

ולא תימא ה"מ היכא דמטא ההוא מידעם לידא דבכור מחיים, אלא אע"ג דלא מטא לידא דבנו בכור מחיים, ושבק ההוא בכור בן או בת או שאר יורשין, ירתי ליה לחלק בכורה דידיה. דהא הכא דהאי חלק בכורה דצלפחד בנכסי חפר בארץ ישראל לא מטא לידא דחפר ולא לידא דצלפחד מחיים, וקא שקלי בנות צלפחד חלק בכורה מחמת צלפחד בנכסי חפר. ולא תימא ה"מ היכא דמית סבא בחיי בריה בוכרא, אלא אפילו היכא דמית בוכרא בחיי אבוה ובתר הכי מית אבוה, שקלי בניה או בנתיה דבוכרא חלק בנכסי סבא. דהא הכא דמת צלפחד בחיי חפר ואח"כ מת חפר, כדמברר מסוגיא דגמרא לקמן, וקא ירתן בנתיה דצלפחד חלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר.

ולא תימא ה"מ בא"י ומאי דדמי לה דא"י מוחזקת היא, ומההוא טעמא דהויא מוחזקת לגבי חפר בנכסי גלעד הויא נמי מוחזקת לגבי צלפחד בנכסי חפר אביו, דהא לא הוה יכיל איניש לאפקועה לירושה דחד מינייהו מיניה, אלא אפילו בשאר נכסים, כגון צלפחד בכור שמת בחיי חפר אביו ואח"כ מת אביו, שקלי בניה או בנתיה חלק בכורה בנכסי חפר אבוה דאבוהון, דאינהו במקום אבוהון קיימי. וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה שקיל פי שנים, דהא מוחזקין הוו לגבי חפר אבוה דאבוהון, אינהו נמי במקום צלפחד אבוהון קיימי. ואע"ג דלגבי אבוהון לאו מוחזקין הוו לא איכפת לן בהכי, דהאי בכורה לאו למשקלה מחמת נפשייהו בנכסי אבוהון קאתו, כי היכי דליחזי אי הוו הני נכסי ראויין לאבוהון או מוחזקין, אלא למשקל חולקא דהוה חזי לצלפחד אבוהון בנכסי חפר אבוה, וכיון דאלו הוה אבוהון קיים הוה שקיל פי שנים בנכסי חפר דהא מוחזקין הוו לגבי חפר כגון מידי דמטא לידיה דחפר מחיים, השתא דליתיה לצלפחד נמי ירתי לה בנתיה לההיא זכותא דידיה, דלגביהי דידהי חלק בכורה דידיה כחלק פשוט דמי, דלא מחמת נפשיהי קאתין אלא מחמת אבוהון קא אתיאן, וכי היכי דירתי ליה לחלק פשוט דידיה אע"ג דהוה ראוי לגביה (הם) הכי נמי ירתן חלק בכורה דידיה אע"ג דהוה ראוי לגביה. דליכא לפלוגיה בבכור בין ראוי למוחזק (אבל) [אלא] באבוה דבכור גופיה דקא משתקלא בכורה מנכסיה, דאי הוו הנך נכסי מוחזקין לגביה שקיל בהו בכור פי שנים, בין דהוו מוחזקין לבכור בין דהוו ראויין. דכי כתיב בכל אשר ימצא דממעטינן מיניה ראוי, לאו גבי בכור דשקיל חלק בכורה כתיב אלא גביה אבוה דמשתקלא חלק בכורה מנכסיה כתיב. דכל היכא דהוי מוחזק לגביה דידיה, אע"ג דלגבי בכור לא הוי מוחזק ירתי ליה יורשין דידיה, דלגבי יורשי הבכור חלק בכורה דידיה כחלק פשוט דמי, וקי"ל דבן נוטל בראוי כבמוחזק, ואי לא הוו מוחזקין לאבוה דבוכרא לא שקיל בהו בכור פי שנים וא"צ לומר מאן דאתי מחמתיה.

אבל ודאי אילו הוה אית ליה לצלפחד ברא בוכרא דבעי למשקל חלק בכורה מנכסי צלפחד, לא הוה שקיל אלא ממה דזכא ביה צלפחד מחיים, אבל בנכסים שהניח חפר לאחר מיתת צלפחד לא הוה שקיל ולא מידי דהוה ליה ראוי לגבי צלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. וגרסינן בירושלמי (כאן ה"ג) כיצד הבן נוטל כראוי כבמוחזק, מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. אם היה אביו בכור נוטל פי שנים הראוי לאביו בנכסי אבי אביו. וגרסינן נמי התם נאמר משפט לענין פשוטה ונאמר משפט לענין בכורה, מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול פשיטותו, אף משפט האמור לענין בכורה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול בכורתו כלומר בנכסי אבי אביו. וכן הלכתא:

נז. מיתיבי א"ר חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא וכך אמר ר' שמעון השקמוני יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו. כלומר אם נוטלות חלק בכורה הראויה לצלפחד אביהן בנכסי חפר אביו ואם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות שתכתב ע"י משה רבינו. כלומר קודם שיבוא הדבר לידי מעשה, כמו שנתנה כל התורה כולה על ידו, אלא שזכו בנות צלפחד לכתבה על ידן.

דף קיט עמוד ב

ויודע היה משה רבינו שמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא מת וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה. כלומר ראויה היתה פרשת דין מחללי שבת במקושש וכיוצא בו, לידע באיזו מיתה הוא מת שתכתב ע"י משה רבנו, כשאר התורה כולה, עד שלא יבוא הדבר לידי מעשה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו ללמדך שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה על ידי חייב. קתני מיהת אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה ואם לאו, ואי ס"ד א"י מוחזקת היא מאי קא מסתפקא [ליה].

ופרקינן היא גופא קא מסתפקא ליה ליה דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. האי מורשה דאמר רחמנא ירושה היא לכם מאבותיכם דחזיא להו לדידהו בירושה מאבותיהם ולא מחמת עצמן, וכיון שנגזרה גזירה שלא יכנסו לארץ נמצאת ראויה להן, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, או דילמא מאי ירושה שמורישין אותה לבניהם כשאר נכסיהם דהויא לה מוחזקת אבל הן אינן יורשין. ופשטו ליה דמוחזקת היא ומורישין ואינן יורשין והיינו דכתיב תביאמו ותטעמו בהר נחלתך תביאנו לא נאמר אלא תביאמו מלמד שמתנבאים ואינן יודעים מה מתנבאים:

נח. ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה איפשר עמדו לפני משה ולא אמר להם דבר הלכו ועמדו לפני הנשיאים וכל העדה אלא סרס את המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה אבא חנן אומר משום ר' אליעזר בבית המדרש היו חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומר סבר אין חולקין והלכתא חולקין והלכתא אין חולקין קשיא הלכתא אהלכתא ל"ק הא דפליג ליה רביה יקרא חולקין לו כבוד במקום רבו, ואי לא פליג ליה רביה יקרא אין חולקין לו כבוד. וא"ת בנות צלפחד מפני מה עמדו לפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה מאחר שהיה משה רבינו מצוי, לפי שהיה משה רבינו חולק להן כבוד, שמינה את זה כהן גדול ואת אלו נשיאים ואת אלו סנהדרין, ובבית המדרש היו יושבין והלכו ועמדו לפני כולן, כרבי אליעזר:

נט. אמר רב חסדא נשאת פחותה מבת עשרים שנה יולדת עד ששים נשאת בת עשרים יולדת עד ארבעים לא נשאת עד ארבעים שוב אינה יולדת. למאי נפקה מינה למפרש מינה משום פריה ורביה:

דף קכ עמוד א

ס. להלן בפרשת נחלות מנאן הכתוב לבנות צלפחד דרך חכמתן וכאן בנישואיהן מנאן דרך גדולתן בשנים, מסייעא ליה לרבי אמי דא"ר אמי בישיבה הלך אחר חכמה במסיבה הלך אחר זקנה אמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה. אבל אם היה אחד מופלג מחבירו בזקנה ואין חבירו מופלג הימנו בחכמה אע"ג שהוא חכם ממנו בישיבה הלך אחר זקנה. וכן אם היה אחד מופלג מחבירו בחכמה ואין חבירו מופלג הימנו בזקנה אפי' במסיבה הלך אחר חכמה:

סא. תניא אמור אליהן לאותן העומדין על הר סיני לדורותיכם אלו דורות הבאים אם נאמר אבות למה נאמר בנים ואם נאמר בנים למה נאמר אבות מפני שיש באבות מה שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. משא"כ בבנים שהותרו להנשא לכל השבטים. ויש בבנים מה שאין באבות. שהרבה מצות נצטוו בנים שנכנסו לארץ מה שלא נצטוו אבות, והן מצות שאינן תלויות אלא בארץ שלא נצטוו בם אלא באי הארץ, לכך הוצרך לומר אבות והוצרך לומר בנים. וש"מ שגזרה זו שנגזרה שלא יבואו שבטים זה בזה לא נגזרה אלא לאותו הדור. מה טעם, כדי שיזכה כל שבט בחלקו שהבטיחו המקום לתתו לו, ואח"כ אם רצו לבוא זה בזה ולהסב נחלה ממטה אל מטה הרשות בידו. ודוקא נמי לבר מבנות צלפחד שהותרו להנשא לכל השבטים שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. ומה אני מקיים אך למשפחת מטה אביהם, עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן.

אמר מר באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל כו' באבות אין בבנים לא מאי משמע אמר רבא דאמר קרא זה הדבר כו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה:

דף קכ עמוד ב

סב. א"ל רבא זוטי לרב אשי אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה א"ל שאני התם דכתיב לדורותיכם אלא מעתה זה הדבר דראשי המטות דכתיב גבי הפרת נדרים הכא נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה א"ל ההוא יליף זה זה מזה הדבר דשחוטי חוץ דכתיב ביה לדורותיכם. וכי תימא זה הדבר דהסיבה נמי לילף מהתם, האי מאי, בשלמא התם גבי ראשי המטות אצטריך זה הדבר לג"ש אחריתי כדלקמן, אלא הכא גבי הסיבה אי סלקא דעתך דנהיג לדורות למאי אצטריך זה הדבר, לשתוק קרא ואנא ידענא כיון דחובת הגוף הוא נהגא לדורות:

סג. מאי גזירה שוה נאמר כאן בשחוטי חוץ זה הדבר ונאמר להלן בהפרת נדרים זה הדבר מה כאן אהרן ובניו וכל ישראל חייבין על שחוטי חוץ, דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל כו', אף להלן אהרן ובניו וכל ישראל כשרין להפרת נדרים. ומה להלן בהפרת נדרים ראשי המטות אף כאן בשחוטי חוץ ראשי המטות כדמפרש לקמן:

סד. אמר מר מה כאן אהרן ובניו וכל ישראל אף להלן בהפרת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר שהפרת נדרים כשרה בשלשה הדיוטות. דהא רבי רחמנא כל ישראל ולא סגיא דלית בהו הדיוטות דלא סמיכי. והא ראשי המטות כתיב כדאמר רב חסדא א"ר יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה. כלומר אימא לך הפרת נדרים בשלשה הדיוטות סגיא, דגמר משחוטי חוץ דכתיב בהו כל בני ישראל. ודוקא דג (י) מירי הלכות נדרים, דהא כולהו ישראל דהוו בימי משה רבינו כולהו הוו גמירי מיניה, וכי כתיב ראשי המטות דמשמע מומחין, דוקא ליחיד מומחה, דאי הוה יחיד לא מצי מפר אלא היכא דהוי מומחה סמוך בישיבה:

סה. ומה להלן בהפרת נדרים ראשי המטות מפירין אף כאן בשחוטי חוץ דמיירי בקדשים ראשי המטות מפירין למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש. ודלא כב"ש דאמרי הקדש טע (י) ות הקדש:

סו. ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש טע (י) ות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש הא זה וזה מאי עבדי ליה זה הדבר דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המולק זה הדבר דראשי המטות בעל מפר ואין חכם מפר חכם מתיר ואין בעל מתיר. וכיון דתרויהו צריכי לגופיה ליכא למילף גזרה שוה אלא היכא דאיכא מימרא בחד מיניהו דמפני אפנויי. ומסתברא דב"ה נמי אית להו האי סברא, בין לגבי מליקה בין לגבי הפרת נדרים, ונפקא להו מגופיה דקרא, שלא חייב הכתוב בחוץ אלא בשוחט, וכן גבי הפרת נדרים כי כתיבא הפרה גבי בעל כתיבא, וכי דייקינן התרה גבי ראשי המטות דייקינן ולאו לגבי בעל:

סז. ושמעינן מינה על שוחט בחוץ הוא חייב ואינו חייב על המולק:

סח. ושמעינן נמי דחכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר. נפקא מינה דאי אמר בעל מותר לך, או שאמר חכם מופר לך, לא אמר כלום, והרי הנדר קיים עד שיאמר בעל מופר לך או שיאמר חכם מותר לך. והדין נותן, לפי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, דהא קאמר ליה אדעתא דהכי והכי מי נדרת, אי נמי דקאמר הנודר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר, וכיון דאשתכח מילתא דלא נדר אדעתיה איגלאי מילתא למפרע דליתיה לנדרא כל עיקר, ואמטול הכי שייך ביה לשון התר, (באדם) [כאדם] שנשאל על חכם על דבר שהוא ספק אסור ואמר לו שהוא מותר, דלאו מהשתא קא שרי ליה נהליה אלא גלויי מילתא בעלמא הוא דמעיקרא מותר הוה, והאי נמי כי קא מתשיל אשבועתיה וקא שרי לה נהליה (דלויי) [גלויי] מילתא בעלמא הוא דמעיקרא לא איתסר מחמת האי שבועה כלל, דאי לאו הכי לאו כל כמיניה דחכם למישרי ליה, ואמטול הכי לא שייך ביה לשון הפרה. אבל בעל אינו עוקר את הנדר מעיקרו, אלא כאדם שמעכב על ידי חברו, כענין שנאמר (ישעיה ח,י) עצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום, ואמטול הכי לא שייך ביה לשון התרה אלא לשון הפרה:

דף קכא עמוד א

סט. תניא וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר נאמרו מועדי ה' שבת בראשית לא נאמר בן עזאי אומר מועדי ה' נאמרו הפרת נדרים לא נאמרה. מאי מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה אמר רב ששת מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד שבת בראשית אינה צריכה קידוש ב"ד סד"א הואיל וכתיבא בעניינא דמועדות תיבעי קידוש בית דין כמועדות קמ"ל דלא:

ע. בן עזאי אומר מועדי ה' צריכין מומחין לעבר שנים ולקבוע חדשים ולקידוש החדש, כדי שיקבעו המועדות בזמנן, הפרת נדרים אינה צריכה מומחין אלא אפילו שלשה הדיוטות כשרין. והא ראשי המטות כתיב אמר רב חסדא א"ר יוחנן ביחיד מומחה. והיינו סמוך. אבל שלשה אפי' הדיוטות דלא סמיכי, והוא דגמירי הלכות נדרים:

עא. תנן התם אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפרים יום מחילה וסליחה ויום שניתנו בו לוחות אחרונות אלא חמשה עשר באב מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה:

עב. רבה בר בר חנא א"ר יוחנן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל דכתיב ואיש ישראל נשבע (במשעה) [במצפה] לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה מאי דרוש ממנו ולא מבנינו:

דף קכא עמוד ב

עג. רב מתנה אמר יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה דאמר רב מתנה אותו היום שנתנו לקבורה הרוגי ביתר תקנו ביבנה הטוב והמטיב בברכת המזון, הטוב שלא הסריחו והמטיב לקבורה:

עד. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו יום שפוסקין בו עצים למערכה מלכרות שאינן יבשין. דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה מכאן ואילך דמוסיף מוסיף ודלא מוסיף יאסף מאי יאסף אמר רב יהודה תקבריה אימיה:

עה. תנו רבנן שבעה קפלו העולם כלו ואלו הן מתושלח ראה את אדם הראשון שם ראה את מתושלח יעקב אבינו ראה את שם עמרם ראה את יעקב אבינו אחיה השילוני ראה את עמרם אליהו ראה את אחיה השלוני ועדיין ישנו לאליהו בעולם ואחיה השלוני ראה את עמרם והכתיב ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון אמר רב המנונא לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם לכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה מי שפקודיו מבן עשרים שנה ומעלה יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים שנה רב [אחא בר] יעקב אמר לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים לא על פחות מבן עשרים דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ולא על יתר מבן ששים גמר ומעלה ומעלה (מעובין) [מערכין] מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים אף כאן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים. ואע"ג דגבי ערכין יתר מבן ששים לאו כפחות מבן עשרים הוא, דאלו יתר מבן ששים לזכר חמשה עשר ולנקבה עשרה, ואלו פחות מבן עשרים לית ביה ערך דהוי כי האי שיעורא, דאי מבן חדש ועד חמש שנים לזכר חמשה ולנקבה תלתא, ואי מבן חמש ועד עשרים לזכר עשרים ולנקבה עשרה. ואי משום נקבה שהשוה הכתוב ערך פחותה מבת עשרים ליתרה מבת ששים, אנן לזכרים קא ילפינן גזרה שוה ולא לנקבות. אלא מסתברא דהכי קאמר, מה להלן גבי ערכין כשפרט לך הכתוב ערך מבן עשרים ועד בן ששים, חמשים לזכר ושלשים לנקבה, כשם שהוציא פחות מבן עשרים מכלל ערך בן עשרים, אף כאן בגזירת מתי מדבר, כשם שהוציא הכתוב פחות מבן עשרים מכלל גזירה זו, כך הוציא יתר מבן ששים:

עו. איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפלוג או לקרקף גברי איפלוג. כלומר, לשבטים איפלוג, דעבדו לה לכלה ארץ ישראל שנים עשר חלקים שוין לשנים עשר שבטים, וכל שבט ושבט נחלק חלקו לבני שבטו. אי למאן דאמר ליוצאי מצרים, ליוצאי מצרים שבאותו השבט, בין שהיה השבט מרובה בין שהיה מועט. או דילמא לקרקף גברי איפלוג, למאן דאמר ליוצאי מצרים, למנין יוצאי מצרים, ונתנו חלק לכל אחד ואחד. ונמצא שבט שהיה מנין מרובה ביוצאי מצרים נטל חלקים הרבה לפי מניינו, ושבט שמניינו מועט נטל חלקים מועטים לפי מנינן. והוא הדין למאן דאמר לבאי הארץ, נמצא שחלקו את כל ארץ ישראל למספר באי הארץ שהיו מבן עשרים ומעלה, ונתנו חלק לכל אחד ואחד.

דף קכב עמוד א

תא שמע בין רב למעט. אי אמרת בשלמא לשבטים איפלג, היינו דכתיב בין רב למעט, בין שהיה השבט מרובה בין שהיה ממועט, לא נטל חלק אלא משנים עשר בארץ ישראל, אלא אי אמרת לקרקף גברי איפלג, מאי בין רב למעט, כל חד וחד מנינא קא שקיל, למאן דאמר ליוצאי מצרים כמנין יוצאי מצרים, למאן דאמר לבאי הארץ כמנין באי הארץ. ועוד דתניא עתידה ארץ ישראל שתתחלק (ליוצאי) [לשלושה] עשר שבטים שבתחלה לא נת (ת) חלקה אלא לשנים עשר שבטים ולא נתחלקה אלא בגורל שנאמר אך בגורל תחלק את הארץ ולא נתחלקה אלא באורים ותומים שנאמר ע"פ הגורל, ולהלן הוא אומר ושאל לו במשפט האורים על פיו יצאו ועל פיו יבואו, הא כיצד אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים וקלפי של [שבטים וקלפי של] תחומין מונחין לפניו והיה מכוון ברוח הקדש ואומר אם זבולון עולה תחום עכו עולה טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו וחוזר ומכוין ברוח הקודש ואומר אם נפתלי עולה תחום גנוסר עולה טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום גינוסר וכן לכל שבט ושבט. ולא כחלוקה של עולם הזה חלוקת העולם הבא בימות המשיח אין לך כל א' ואחד מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובעמק שנאמר שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד. שאפילו ירושלים עצמה עתידה להתחלק לי"ב שבטים, וה"ה בשאר א"י. והקב"ה מחלקה להם על פי נביאיו שנאמר ואלה מחלקותם נאם ה' אלהים. והני מילי בימות המשיח, אבל העולם הבא שמשלמים בו שכר לצדיקים ונפרעין בו מן הרשעים, אין בו לא אכילה ולא שתייה, וא"כ מה לי הר מה לי שפלה מה לי עמק.

קתני מיהת שבתחילה לא נתחלקה אלא לי"ב שבטים ש"מ לשבטים איפלג ש"מ.

אמר מר עתידה א"י שתתחלק לי"ג שבטים אידך למאן. כלומר אידך חולקא יתירה דמיתר על שנים עשר חלקים למאן הוי. א"ר חסדא לנשיא דכתיב העובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל וכתיב והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחוזת העיר:

עז. תניא ולא נתחלקה ארץ ישראל אלא בכספים שנא' בין רב למעט למאי אילימא לשופרא וסוניא אטו בשופטני עסיקינן אלא לקורבא ורוחקא כתנאי ר' אליעזר אומר בכספים העלוה ר' יהושע אומר בקרקע העלוה. ולא נתחלקה אלא בגורל שנאמר אך בגורל. תאנא אך בגורל יצאו יהושע וכלב. שלא נטלו בגורל אלא על פי ה'. יהושע דכתיב (יהושע יט,נ) על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל את תמנת סרח אשר בהר אפרים. כלב דכתיב (שם טו,יג) ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה על פי ה' ליהושע את קרית ארבע אבי הענק היא חברון.

ומתמהינן חברון עיר מקלט הואי אמר אביי כי יהבו ליה פרואדהא יהבו ליה דכתיב את שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו:

ד. אחד הבן ואחד הבת בנחלה אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם והבנות נזונות מנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם. פרישנא למתני' הכי, אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם כנכסי האב, כלומר שאין בדינן חילוק בין נכסי האב לנכסי האם, אלא כשם שהן יורשין בנכסי האב כך הן יורשין בנכסי האם, וכשם שהבן קודם לבת בנכסי האב כך הוא קודם לבת בנכסי האם. ואין חילוק בין נכסי האב לנכסי האם אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, דכתיב (דברים כא,יז) בכל אשר ימצא לו ולא לה. והבנות ניזונות מנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם, דמזונות מתנאי כתובה נינהו ואינהי בתנאי כתובה לא מיחייבא. ש"מ דלענין פרנסה שקלי מנכסי האם כנכסי האב, דהא פרנסה ומזונות תרויהו תקנתא דרבנן נינהי, ומדאפיק מזונות ולא אפיק פרנסה שמעינן מינה דגבי פרנסה לא שאני לן בין נכסי האב לנכסי האם. וטעמא מאי, לפי שהפרנסה אינה מתנאי כתובה ותקנתא דרבנן היא, דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים, וכי היכי דמיפקד גברא הכי נמי מיפקדא איתתא:

עח. והא תנן אחד הבן ואחד הבת לנחלה, דיקינן מאי אחד הבן ואחד הבת לנחלה. אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת נוטלין בראוי כבמוחזק. כלומר אחד הבן, ואחד הבת במקום שאין בן, אם מת האב בחיי אביו ואחר כך מת אביו, נוטלין חלק הראוי לאביהן בנכסי אבי אביהן. ואע"ג דהאי ירושה לגבי אבוהון ראויה הואי ולאו מוחזקת, דהא לא מטי לידא דאבוהון מחיים, אינהו במקום אבוהון קיימי, וכי היכי דאי הוה אבוהון קיים הוה ירית לה אינהו נמי ירתי לה. הא תנינא בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ועוד מאי אלא [אלא] אמר רב פפא הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת נוטלין חלק בכורה. שאם היה אביהן בכור ומת ואחר כך מת אביו, נוטלין חלק בכורה בנכסי אבי אביהן.

הא נמי תנינא ושהיה בכור ונטל שני חלקים. מיהא שמעינן דאחד הבן ואחד הבת נוטלין בראוי לאביהם בנכסי אביו כבמוחזק, דתנינא בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, ומיניהו חלק אביהן עם אחיו בנכסי חפר, אע"פ שמת צלפחד, ואעפ"כ נטלו בנותיו חלקו בנכסי חפר, ואפי' חלק (מה) בכורה, וש"מ דכ"א נוטל בראוי כבמוחזק במה שהיה ראוי לחפר אביו. אבל שהיה מוחזק לחפר אע"פ שהיה ראוי לו לצלפחד הרי בניו ובנותיו נוטלין חלק בכורה. דהאי בכורה לאו למשקלה מנכסי צלפחד כי היכי דנימא דהני נכסי דחפר ראויין הן לגבי צלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, אלא האי בכורה לצלפחד הוא למשקלה מנכסי חפר, וכיון דנכסי חפר מוחזקין הן לגבי חפר, דארץ ישראל מוחזקת היא, ואלו היה צלפחד קיים בעידן מיתת חפר אבוה הוה שקיל ליה לחלק בכורה דידיה מנכסי כי היכי דשקיל חלק פשוט, כי ליתיה נמי בנתיה במקום אבוהון קיימן ושקלן ליה לחלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר כי היכי דשקלן ליה לחלק פשוט. אבל ודאי אילו הוה אית ליה לצלפחד בן בכור דבעי למשקל חלק בכורה מנכסי צלפחד, לא הוה שקיל חלק בכורה מהני נכסי דחפר אבוה, דכיון דמית ליה צלפחד מקמי דלירתיה לחפר אבוה הוו להו נכסי חפר אבוה לגבי דצלפחד ראויין ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק:

עט. והא דתנן אחד הבן וא' הבת בנחלה אמר מר בר רב אשי הכי קאמר אחד הבן וא' הבת שוין בנכסי האם כנכסי האב. כדינן בנכסי האב כך דינן בנכסי האם, שכשם שהבן קודם לבת בנכסי האב, כך קודם לבת בנכסי האם, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם והבנות ניזונות מנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם*. ומדאיירי במזונות דתקנתא דרבנן נינהו ולא אפיק פרנסה, ש"מ דבמזונות הוא דאיכא לפלוגי בין נכסי האב לנכסי האם, הא לענין פרנסה זה וזה שוין, שכשם שמתפרנסות מנכסי האב כך מתפרנסות מנכסי האם, שפרנסה אינה מתנאי כתובה:

דף קכג עמוד א

פ. ת"ר לתת לו פי שנים באחד אתה אומר פי שנים באחד או אינו אלא פי שנים בנכסים ודין הוא חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם חמשה פי שנים באחד או כלך לדרך זו מה חלקו עם אחד פי שנים בנכסים אף חלקו עם חמשה פי שנים בנכסים תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו התורה ריבתה נחלה אצל הבנים. והכין פירושה, לתת לו פי שנים, פי שנים באחד מן האחין, בין שהיו מועטין בין שהיו מרובין, שנמצאו חולקין את הנכסין חלקים שוין למנין כל האחין לאחר שהוסיפו אחד על המנין כנגד חלק בכורה, ונמצא הבכור נוטל מהן שני חלקים והשאר אחד אחד. אתה אומר פי שנים באחד מן האחין, או אינו אלא פי שנים בנכסים, שיהא חלקו של בכור מן הנכסים פי שנים בנותר, כענין שנאמר לעתיד (זכריה יג,ח) פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה, שנמצא הבכור נוטל שני שלישין ושאר כל האחין שליש. ובדין הוא דליתני או אינו אלא פי שנים בכולן, דמשמע בכל האחין, אלא משום דסתם פי שנים לא משמע בחלקים מרובין אלא בחלק אחד, ואמטול הכי תלי ליה בנכסים כדפרשינן.

וקא פשיט, ודין הוא שיהא פי שנים באחד, כשפרט לך הכתוב בבכור פי שנים לא חלק בין במועטין למרובין, ומסתמא יש לך להביא בין שבא לחלוק עם אחד בין שבא לחלוק עם חמשה, והרי אתה דן חלקו עם חמשה מחלקו עם אחד, מה חלקו פי שנים באחד מן האחין, דאפי' תימא נמי פי שנים בנכסים כי פליגי בהדי חד פי שנים באחד בלחוד הוא דקא מטי ליה, אף חלקו עם חמשה פי שנים באחד.

והדר פריך או כלך לדרך זו, מה חלקו עם אחד פי שנים בנכסים, דאפי' תימא פי שנים באחד כי פליגי בהדי חד פי שנים בנכסים קא מטי ליה, שהבכור נוטל שני שלישין והפשוט שליש, אף חלקו עם חמשה נוטל פי שנים בנכסים. ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו, התורה ריבתה נחלה אצל הבנים הפשוטים, דמדכתיב בסופיה לא יוכל לבכר ש"מ דרישיה בפשוטין קאי, דעל כרחיך האי ביום הנחילו את בניו בנחלה שהיתה ראויה לפשוטים מן התורה קאי, אלא שביד האב לרבות לאחד ולמעט לאחד. דאי במאי דחזי ליה לבכור הא כתיב לא יוכל לבכר, שאינו רשאי למעט לבכור מן הראוי לו, אפילו לרבות לשאר אחין. ולמאי אצטריך, אי ללא יוכל לבכר בלחוד, לימא קרא לא יוכל לבכר ולא בעי ביום הנחילו את בניו, אלא לרבויי נחלה אצל הבנים הוא דאתא, ולפיכך תלא בהך עיקר הנחלה, לומר לך שפעמים שאתה מוצא שרוב הנחלה לבנים, כגון שהיו מארבעה ומעלה, שנמצא הבכור נוטל שני חומשין ושלשת אחיו הפשוטים שלשה חומשין, והא קמ"ל דפי שנים בבכור פי שנים באחד הוא, דאי אמרת פי שנים בנכסים נמצא הבכור זוכה לעולם ברוב הנכסים.

וכי תימא האי ביום הנחילו את בניו מיבעי ליה לכדר' יוחנן בן ברוקא. דאמר (לקמן בבא בתרא קל,א) התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, ת"ש ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. מה להלן פי שנים באחד אף כאן פי שנים באחד. וכי תימא בכורה מבכורתו לא ילפינן ת"ש והבכורה ליוסף. נאמרה בכורה ליוסף ונאמרה בכורה לדורות, מה בכורה האמורה ליוסף פי שנים באחד, אף בכורה האמורה לדורות פי שנים באחד. וכי תימא יוסף גופיה ממאי דפי שנים באחד הוה ת"ש ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך. וכי תימא דיקלא בעלמא אמר קרא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. הא למדת שפי שנים האמור בבכור אינו אלא פי שנים באחד מאחיו:

דף קכג עמוד ב

פא. ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ובמוקדשין הניח להם אביהם פרה מוחכרת [או] (מ) מושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים בשבחן. האי הזרוע והלחיים והקיבה היכי דמי אי דאתו לידיה דאבוה פשיטא ואי דלא אתו לידיה דאבוה אמאי נוטל, והא אכתי לא זכה בהון אבוהון מחיים כלל, ואפי' ראויין נמי לא הוו.

הכא במאי עסיקינן במכרי כהונה ולויה והוא דאישתחיט בחיי אבוהון דאמר מר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן. וכיון דכמי שהורמו דמיאן הוו להו כפקדון גביה וברשותא דכהן קיימי, דכיון דמכרו הוא ולא היה בעל הבהמה משנה בהן ליתנן לכהן אחר, השתא נמי דמית כהן מקמי דמטו לידא דאבוהון מחיים דמו והוו להו מוחזקין גביה. וש"מ דאי לא אשתחיט בחיי אבוהון, אי נמי באיניש מעלמא דלא ממכרי כהונה ולויה ואע"ג דאשתחיט בחיי אבוהון, לא שקיל בהו בכור פי שנים כו'.

והא דקתני ובמוקדשין, דיקינן עלה מוקדשין לאו דידיה הוא. ואוקימנא בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו שחייבים עליהן קרבן שבועת הפקדון דברי ר"י הגלילי. וקי"ל כותיה, דסוגיין בפרק ארבע אבות נזיקין (ב"ק יב,ב) כותיה. אבל שאר מוקדשין אע"ג דאתא לידא דאבוה מחיים אין הבכור נוטל בהם פי שנים, דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. מיהו הא דקתני הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת ביד אחרים והם נוטלין שכרה, או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים בולד, ליתה, דהא מוקים לקמן כר' ולית הלכתא כוותיה, דדיקינן קתני מושכרת או מוחכרת דומיא דרועה באפר, מה רועה באפר שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, אף מוחכרת ומושכרת ביד אחרים שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, ומני ר' היא, ולית הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן. היכי דמי מושכרת במעות, מוחכרת בפירות, כדאמרי' התם שהשוכר במעות והחוכר בפירות, ה"נ גבי פרה משכחת לה ששכרה במעות לעשות בה מלאכה או ליטול את עובריה, ומוחכרת שחכרה לחרוש בה ע"מ ליתן כו"כ פירות, א"נ שחכרה לולדותיה בכך וכך ולדות לשנה:

דף קכד עמוד א

פב. מאי ר' ומאי רבנן דתניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביהם ר' אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים יצא עליהם שטר חוב בכור נותן בו פי שנים ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. ומסקאנא (להלן ע"ב) אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי. וה"מ גבי שבח, מיהו הא דקתני ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים, ליתא כלל, דהא איפסיקא הלכתא בהדיא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. אבל ודאי הא דקתני סופא יצא עליהן שט"ח בכור נותן בו פי שנים, הלכתא היא, דכיון דשקיל פי שנים במאי דשבק אבוה, דינא הוא דיהיב פי שנים במאי דמחייב ביה מחמתיה דאבוה. ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי:

פג. ושמעינן מיהא דקתני יצא עליהם שטר חוב, דמאן דאיכא עליה חוב אפילו בשטר ומית, שקיל בכור בנכסיה פי שנים. ולא דמי למאן דאיכא עליה כרגא, כדברירנא בפ' חזקת הבתים (לעיל בבא בתרא נה,א):

פד. מאי טעמיהו דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קריה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה דנותן, דאי לאו הכי אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ולא דבר שלא בא לרשותו, אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה דאב מחיים. ור' אמר לך אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אף ע"ג דלא מטיא לידיה דאב מחיים. ורבנן נמי הא כתיב פי שנים. ופרקינן ההוא למיתב ליה אחד מיצרא קאמר רחמנא, למימרא דתרויהו כחד חולקא דמו. ור' נמי הא כתיב לתת לו ההוא מיבעי ליה שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי.

אף על גב דמקיש ר' חלק בכורה לחלק פשוט, לאו לכל מילי מקיש, למימר דכי היכי דפשוט נוטל בראוי כבמוחזק בכור נוטל בראוי כבמוחזק, דאם כן אפילו בשבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם נמי לישקול, ואלמא תניא לקמן (בבא בתרא קכד ע"ב) בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו יורשים לאחר מיתת אביהם, ואוקימנא כרבי. ועוד דגרסי' בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים (ב"ק מב,ב) בעניין לא א"ר עקיבא אשה נזקיה ליורשיה ולא לבעלה אלא לעניין כופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ומקשינן ובנזיקין לא אמרינן והא תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, אין הבעל נותן ליורשיו, אין האשה נותנת ליורשיה, אבל לבעל לא, ואוקמא הכא בגרושה, וכן אמר רב נחמן בגרושה, אבל מתה עד שלא נתגרשה זכי בהו בעל דלאו ראוי הוא. ומקשינן עלה ולוקמה למר בשגבו מעות ולמר בשגבו קרקע, ומפרקינן הני מילי לבני מערבא דסבירא להו כרבנן, כלומר דאיכא לפלוגי בין קרקע למעות לבני מערבא דסבירא להו כרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים אלא במאי דמטא לידא דאבוהון מחיים וסבירא להו דמלוה כמאן דגביא דמיא, אבל בעלמא, כלומר היכא דליכא למעוטי אלא מידי דהוי ראוי כגון ירושת הבעל, כר' (ד) סבירא לן, דסבר כל מידי דזכה ביה אב מחיים אע"ג דלא מטא לידיה לאו ראוי הוא. וש"מ דטעמא דר' גבי שבח לאו משום דסבירא ליה דנוטל בראוי הוא, אלא משום דסבירא ליה דשבח מוחזק הוי:

פה. ודוק מינה לטעמיה דרבי, טעמא דקרייה רחמנא מתנה הוא דאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי, מכלל דגבי חלק פשוט דלא איקרי מתנה אם אמר איני נוטל ואיני נותן אינו רשאי, אלא היכא דירית מידי דמשתעבד לבעל חוב דאבוה מיחייב לאיטפולי ביה ולמשיימיה נהליה, משום דמצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם דשבק להון אבוהון, וכיון דמצוה הוא לאו כל כמיניהו לסלוקי נפשיהו מנכסי דאבוהון אלא (מוחייב) [מחייבו] למישיימינהו לבעל חוב או למפירקינהו מיניה ולא מקשינן חלק פשוט לחלק בכורה, דאם כן לרבנן (דיורשי) [דדרשי] לתת לו עד דמטיא לידיה דאבוה, לקיש חלק פשוט לחלק בכורה ולא יהא הפשוט נוטל בראוי כבמוחזק. אלא לאו, ש"מ דלא מקשינן להו אלא למהוי כחד חולקא למיתבא ליה אחד מיצרא, אבל למילתא אחריתי לא. דיקא נמי דכי אקשינהו רחמנא גבי נתינה אקשינהו:

פו. אמר רב פפא דיקלא ואלום ארעא ואסיק שירטון דכולי עלמא לא פליגי דשקיל* ממילא, אי נמי שבק להון ארעא דלא הוה בה עפרא כולי האי לכסויי עיקרייהו דאילני דאית בה, ומקמי דפלגי אסקא ארעא שרטון, כגון דאתיא בידקא דמיא ואתי עפרא ושדא בה ואזלי להו מיא ואשתייר עפרא התם ואיכסו להו עיקרי האילנות, ושבחא דארעא בדמים כדאמרינן התם בפ' המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא פב,א) גבי העולה מן הגזע שלו דאמר רבי יוחנן הרואה פני חמה זהו מן הגזע דקס"ד דשביק ליה התם, מתקיף לה ר"נ וליחוש דילמא מסקא ארעא שירטון ומיחזי כתלתא אילני ואמר ליה תלתא אילני זבינת לי, אלא אמר רב נחמן יקוץ, ה"נ ארעא ואסיק שירטון דקאמרי' כהאי גוונא הוא. וטעמא דמילתא דשבחא דלא אשתני בשמה דאילני מידי הוא. וה"ה היכא דהוו בה בארעא נקעים ואסיק שרטון ואתמלו להו הנך נקעים עפרא, כיון דלא אשתני שמיה מחמת האי שבחא כמאן דהוה שכיח שבחא בשעת מיתת אבוהון דמו, דהאי ארעא והני אילני גופיהו והאי דיקלא גופיה שבק אבוהון ובכל אשר ימצא לו קרינא ביה. ואצ"ל היכא דאיקר ארעתא ממילא בדמים.

כי פלגי בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי מר סבר שבחא דממילא ומר סבר אשתני. כגון דשבק אבוהון שחת של תבואה שעדיין לא נעשה שבלים כל עיקר ובתר הכי הוו שיבלי, אי נמי שבק להון דיקלא והוו ביה שלופפי דלא הוו עדיין תמרי, ולא כופרי, דאינון בוסר של תמרים כדמשמע לן בפ' הכונס צאן לדיר (ב"ק נט,ב) (ואם) [דאם] כן לימא כופרי והוו תמרי, אלא ודאי ש"מ דהני שלופפי אכתי לא הוו כופרי כלל אלא ניצני בעלמא דלא כפיתו כופרי, דומיא דחפירה והוו שיבלי. רבי סבר כיון דשבחא ממילא הוא ולא מחמת אחין, כמאן דשכיח בשעת מיתת אבוהון דאמי. הילכך לא מיבעיא בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי דעיקר גופא דהני שיבלי והני תמרי הוה שכיח בחיי אבוהון, אלא אפי' שבק ארעא דלא הוו בה צמחין כלל ובתר הכי עבדא פירי ממילא מקמי חלוקה, כיון דכי קא שבח ממילא קא שבח ולא מחמת אחין, האי שבחא מגופא דארעא חשיב ועל כרחיך האי ארעא גופה שבק אבוהון ובכל אשר ימצא לו קרינא ביה. ורבנן סברי לא מיבעיא היכא דלא הוו בה צמחים בחיי אבוהון דלא שקיל, אלא אפי' בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי דעיקר גופא דהני שיבלי והני תמרי הוה שכיח ברשותא דאבוהון, כיון דאשתני גופיה לגמרי כגופא אחרינא דמי ופנים חדשות באו לכאן, ובעינא בכל אשר ימצא לו דמשמע מידי דשכיח בשעת מיתת אבוהון (דליכא) [וליכא].

ובדין הוא דלוקמא לפלוגתיהו בארעא גרידתא וקדחו בה אילני ממילא ועבדו פירי. והאי דאוקימנא לפלוגתיהו בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי, להודיעך כחן דרבנן, דאפי' בהא דעיקר גופא דהני שיבלי והני תמרי הוה שכיח ברשותא דאבוהון, כיון דאשתני לאו בכל אשר ימצא לו קרינא ביה. ומסתברא דעד כאן לא פליגי אלא במידי דאשתני גופיה לגמרי, דומיא דחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי, אבל כופרי והוו תמרי דכולי עלמא שקיל ביה פי שנים, דהא לא אשתני גופיה לגמרי. דאי לא תימא הכי, אדקא מיפלגי בשלופפי והוו תמרי ליפלגו בכופרי והוו תמרי, אלא לאו שמע מינה כדקאמרינן.

ומנא תימרא דכי היכי דפליגי בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי (הם) הכי נמי פליגי בארעא וקדחו בה תאלי, אי נמי בדיקלא דלא הוו אפי' שלופפי והדר אפיק שלופפי והוו תמרי. חדא מדנקיט טעמא לסבריה דרבי משום דשבחא דממילא, ואי אמרת טעמא דמילתא משום דהוה חפורא ושלופפי בחיי אבוהון, האי משום דהוה שכיח האי חפורא והני שלופפי בחיי אבוהון מיבעי ליה. אלא מדקא נקיט לה טעמא משום דשבחא דממילא ש"מ דכל היכא דשבחא ארעא ממילא ס"ל לר' דההוא שבחא מגופה דארעא חשיב, וכיון דהוה קימא ארעא ברשותא דאבוהון כמאן דהוה שכיח בה האי שבחא ברשותא דאבוהון דמי. תדע דהא הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באגם וילדה בכור נוטל פי שנים, ואוקימנא כר' דאמר שבחא דאתי ממילא שקיל. ועוד מדלא קא ממעט ר' לקמן אלא שבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם, ש"מ דבשבח ששבחו נכסים לית בה אנפא לפלוגי לטעמיה דרבי דודאי שקיל כדבעינן למימר קמן. ומסקנא (דלהלן ע"ב) אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי. ודוקא בשבחא דממילא, אבל שבח ששבחו יורשין, לא שנא מחמת הוצאה ול"ש מחמת טירחא, אע"ג דלא אשתני נמי לא שקיל לדברי הכל, כדבענן למימר קמן:

דף קכד עמוד ב

פז. א"ר נחמן א"ר אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר. כלומר כי איתמר ולא מחביריו לאו הלכה כחביריו איתמר, דא"כ אם עשה כדברי רבי אינו עשוי, אלא מטין אתמר, כלומר מטין לדברי חכמים יתר מלדברי רבי, מכלל דאם עשה כדברי רבי עשוי. ודוקא היכא דפליגי עליה רבים, אבל היכא דפליג עליה יחיד דכולי עלמא הלכה כרבי מחבירו:

פח. תאני ר"נ בשאר סיפרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהן אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שקיל ומני רבי היא. נפקא מינה דאם עשה כדברי ר' עשוי. ודוק מינה, מדלא קא מפליג בין שבח ששבחו נכסים ובין שבח ששבחו יורשים, ש"מ דהיכא דשבחו נכסים ליכא לפלוגי דודאי שקיל, לא שנא בארעא ועבדא פירי ולא שנא בחפורא והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי. דאי לא תימא הכי, (לימא) [למה] ליה לר' לאוקומיה לקרא דבכל אשר ימצא לו למעוטי שבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם, לישמעינן בשבח ששבחו נכסים היכא דלא הוה שכיח גופיה דשבחא ברשותא דאבוהון דלא שקיל ואע"ג דשבח ממילא, וכל שכן שבח ששבחו יורשים לאחר מיתת אביהם. אלא לאו שמע מינה דכל היכא ששבחו נכסים ממילא לטעמיה דר' מוחזק הוי, ואע"ג דלא הוה שכיח עיקר גופיה דשבחא בחיי אבוהון, כיון דהוה שכיח עיקר ארעא בחיי אבוהון, כי סליק כח שבחא בתר הני ממילא מוחזקת הוי לטעמיה דר' כדברירנא לעיל. וכבר איפסיקא הילכתא דאסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי.

ושמעינן נמי מינה דכי מקיש רבי חלק בכורה לחלק פשוט הני מילי למשקל במידי דהוי מוחזק ואע"ג דלא אתא לידא דאבוהון מחיים, כגון שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכגון מלוה, אבל למשקל בראוי כבמוחזק כגון שמת אביו בחיי אבי אביו מודי רבי דלא שקיל, דנפקא ליה בכל אשר ימצא לו למעוטי ראוי דלא שקיל כדברירנא לעיל:

פט. תאני רמי בר חמא בשאר סיפרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכל שכן שבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם דלא שקיל ומני רבנן היא. נפקא מינה דלכתחילה עבדינן כוותיהו. מיהו הא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית ואוקימנא לרבנן וקא סברי רבנן מלוה כמאן דגביא דמיא ואמר רב נחמן גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו. גבו מעות יש לו דכיון דזוזי הוה מסיק ביה אבוהון בלוה וזוזי קא גבו כמאן דגבו מחיים דמו, גבו קרקע אין לו דלאו קרקע הוה מסיק ולאו כמאן דגבו מחיים דמי. ורבא אמר גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. גבו קרקע יש לו, דהאי קרקע הוה משתעבד לאבוהון מחיים, וכי גבו ליה השתא איגלאי מילתא למפרע דכמאן דגבייה אבוהון מחיים דמי, גבו מעות אין לו, דמטלטלי לבע"ח לא משתעבדי, היכא דאתברר דהני מעות גופיהו הוה איתינהו ברשותא דלוה בחיי אבוהון לא חייל שעבודא עליה לאפוקינהו לא מיורשין ולא מלקוחות, הילכך אע"ג דגבו להו יורשין של מלוה מיניה דלוה לאו כמאן דגבו להו מחיי אבוהון דמו.

דף קכה עמוד א

א"ל אביי לרבא לדידך קשיא לרב נחמן קשיא לדידך קשיא מ"ש מעות דלא דלאו הני מעות שבק אבוהון קרקע נמי לאו האי קרקע שבק אבוהון. דאע"ג דמשתעבד ליה לאבוהון מחיים, כיון דהוה יכיל לסלוקיה מיניה בזוזי לאו כמאן דגבייה מחיים דמי. ולר"נ נמי קשיא מ"ש קרקע דלאו האי קרקע שבק אבוהון מעות נמי לאו הני מעות שבק אבוהון. דאע"ג דמעות מסקי ביה ואינהו נמי מעות קא גבו, כיון דאי בעי פרע ליה ממעות אחריני, לאו הני מעות שבק אבוהון ולאו כמאן דגבו מחיי אבוהון דמו. א"ל לא לדילי קשיא ולא לר"נ קשיא, דאנן לטעמא דבני מערבא קאמרינן דס"ל כרבנן דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידא דאבוה מחיים וקא סבר מלוה כמאן דגביה דמיא, ולהאי סברא איכא לפלוגי בה בין גבי קרקע לגבי מעות, לכל חד וחד מינן כי טעמיה. מיהו לדילן לא סבירא לן אלא כרב יהודה אמר שמואל דאמר בכור אינו נוטל פי שנים במלוה ואוקימנא לרבנן, ואצטריך לאשמועינן דמלוה לאו כמאן דגבייה דמיא, הילכך בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כדמסקינן בהדיא. וכן הלכתא:

צ. אמר רב נחמן אמר רבא בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, דכמאן דגביה אבוהון מחיים דמיא, וכמקרקעי הויא לגבי בעל חוב דאבוהון. והני מילי בבעל חוב, דכי האי גוונא לגבי בעל חוב מוחזק הוי, אבל בבכור לא שקיל. ולאו משום דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, דטעמיהו דרבנן גבי מלוה דלא שקיל בה בכור פי שנים לאו משום דראוי הוא, דאם כן אמאי ירית לה בעל, אלא טעמיהו דרבנן גבי מלוה משום מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דאתיא לידא דנותן דאשתכח דקיימא ברשותיה בעידן הקנאה, אף חלק בכורה עד דאתיא לידיה דאב, דאשתכח דקימא ברשותיה בשעת מיתה דהיא שעת ירושה. ומלוה אע"ג דמוחזקת היא, כיון דלא הוה קימא ברשותיה דאבוה בשעת מיתה, דלא הוה יכיל לאקנויי לכל מאן דבעי, לא קרינא בה לתת לו. ואע"ג דקימא לן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלאותו לפלוני, ואע"ג דאין ראוי ליורשו, התם מדרבנן, אבל מדאורייתא לא מצי מקני באמירה בעלמא אלא למי שראוי ליורשו, ומלוה כיון דלא קיימא ברשותיה וליכא אנפא מדאורייתא לאקנויי למי שאין ראוי ליורשו לא קרינא ביה לגבי בכור לתת לו, דהא לא מצי יהיב לה במתנה. ואי משום דמצי יהיב לה למי שראוי לו ליורשו, ההיא ירושה מקריא ולא מתנה, דכתיב (דברים כא,טז) והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל למי שירצה:

דף קכה עמוד ב

צא. ההוא דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתה הויא לה ברתא דהוה נסיבא ושכיבא בחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעל קא תבע אמר רב הונא לירתה ואפי' לירתי ירתה ורב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה. ומשכחת לה כגון דלא שבקא סבתא זרעה כלל (וקתני) [וקאתי] בעל לאפוקי כוליה מחמת איתתיה משאר יורשין. אי נמי כגון דשבקא בנאתא אחרניאתא וקא תבע חולקא כחדא מיניהי. דאי שבקא סבתא ברא או זרעה דאתי מברה כי קא לא שכיבא ברתה נמי לית ליה לבעל ולא מידי, דבתרה לירתה אמר וברתא במקום ברא לא ירתה. על כרחיך לא משכחת לה לפלוגתיהו אלא כגון דלא שבקא בן ולא יוצאי ירכו של בן. רב הונא סבר לירתה ואפילו לירתי ירתה, ובעל כיון דיורש את אשתו ירתי ירתה הוא. ורב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה ולית ליה לבעל ולא מידי.

שלחו מתם הלכתא כותיה דרב ענן ולא מטעמיה. הלכתא כותיה, דבעל לא ירית כי האי גוונא, ולא מטעמיה, דאי אית לה להאי ברתא ברא הכי נמי דירית דסבירא לן לירתה ואפי' לירתי ירתה, אלא הכא היינו טעמא דלא ירית בעל משום דהוה ליה ראוי לגבי ברתה ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ואין צריך לומר גבי בכור דכי האי גוונא ראוי הוא. ומתמהינן מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק. והא מתניתין בהדיא תנן בבכורות דלא שקיל. א"ר אלעזר דבר זה נפתח בגדולים ונסתם בקטנים כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. כלומר מודי רב הונא דאין הבעל נוטל בראוי, והכא היינו טעמא דסבירא ליה דשקיל, (וקסבר) [דקסבר] כל האומר אחריך לפלוני כאומר אחריך מעכשיו לפלוני דמי, דלא יכיל ראשון לזבוני, ואי מזבין אתי שני לאחר מיתת ראשון ומפיק מלקוחות, ואשתכח דהוה ליה מוחזק לשני. ובני מערבא סברי אחריך לאו כמעכשיו דמי, ואי זאבין ראשון לא מצי שני למטרף לקוחות. הילכך אע"ג דלא זבין נמי הוה ליה ראוי לגבי שני, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ומאי דבר זה נפתח בגדולים, עיקר האי דינא דאפליגו ביה רב הונא ובני מערבא, לענין האומר נכסי לך ואחריך לפלוני אי כאומר מעכשיו דמי ואי לא, נפתח בגדולים, מחלוקת רבי ורשב"ג דאיפליגו בה בברייתא היכא דמוכר ראשון אי אתי שני וטריף ואי לא כדבעינן למימר קמן. ונסתם בקטנים, מחלוקת רב הונא ובני מערבא דאיפלגו בה בשמעתין בכל האומר אחריך אי כאומר מעכשיו דמי ואי לא כדפרישנא.

אמר רבא מסתבר טעמיהו דבני מערבא דאמרי אחריך ראוי הוא, דהא אי קדים סבתא וזבינא זבינה זביני. ומפקעה להו לנכסי מברתה, דקימא לן כרשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון, הילכך הוו להו ראוי לגבי ברתה, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. וכן הלכה:

צב. ושמעינן מינה דהילכתא כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון:

צג. ושמעינן נמי דאלו אמר נכסי לסבתא ובתרה מעכשיו לירתה, מוחזקין הוו וירית לה בעל. ממאי, מדאוקימנא לטעמיה דרב הונא משום דקסבר אחריך כמעכשיו דמי, ובני מערבא סברי דלאו מעכשיו דמי, מכלל דאי אמר מעכשיו דכולי עלמא מודו דמוחזקין הוו לגבי בעל. והוא הדין לגבי בכור. ואגב ארחיך ש"מ דאי זבין ראשון, אתי שני וטריף לקוחות, דכיון דאמר ליה מעכשיו קנא ליה גופא מעכשיו ופירא לאחר מיתת ראשון. ובהא אפילו רשב"ג מודי:

דף קכו עמוד א

צד. אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פלגי. כלומר פלגי לה אחוה בהדיה, דשקיל איהו פלגו חלק בכורה ואידך פלגא פלגי ליה כולהו בשוה. דכיון דישנה תחת ידו של בכור, מספקא לן אי שקיל בה פי שנים ואי לא. ואע"ג דמלוה לאו ראוי הוא גבי בכור מיהת מספקא לן, מי אמרינן טעמיהו דרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שניים במלוה משום דחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה דנותן, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו, אף חלק בכורה לא שקיל חלק בכורה אלא במידי דמטא לידא דאבוה. וכיון דטעמיה משום הכי הוא, דוקא במלוה דאיתא גבי אחרינא, דלא מצי אבוה דהאי בכור לאקנוייה נהליה במתנה, דאלו מתנת שכיב מרע ירושה קרייה רחמנא כדפרשינן לעיל, תדע דלא קניא אלא לאחר מיתה, אבל מלוה שישנה תחת ידו של בכור, כיון דהוה יכיל לאבוה לממחליה לממונא גביה שקיל בה פי שנים, דלגביה דידיה לתת לו פי שנים קרינא ביה. או דילמא טעמיהו דרבנן גבי מלוה משום דכתיב בכל אשר ימצא לו, דמשמע מידי דשכיח גבי אבוהון בשעת מיתה, ומלוה לא שנא דאיתא גבי אחרינא ולא שנא גבי דהאי בכור כיון דלא הוה שכיחא ברשותיה דאבוהון בשעת מיתה לאו בכל אשר ימצא לו קרינא ביה. וכיון דספיקא הוא פלגי ליה לחלק בכורה דחזי ליה למשקל ממלוה שישנה תחת ידו בהדי אחוה בשוה, דשקיל איהו פלגא ושאר אחוה פלגא.

וכי תימא כיון דקימא ברשותיה היכי מפקינן פלגו חלק בכורה מיניה מספיקא, והא קימא לן דמספיקא לא מפקינן ממונא. לא תקשי לך, דכי אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה דמספיקא לא מפקינן ממונא, הני מילי היכא דלא הוה קאי האי ממונא בחזקתא דאחריני מעיקרא, אבל הכא האי ממונא בחזקתיה דמיתנא הוה והאי בכור והאי פשוט תרויהו מכח מיתאנא קאתו לית לך לאפוקי נכסי מחזקתיה דחד מיניהו אלא בראיה*. ואע"ג דקאי ממונא ברשותיה דבכור, כיון דלא מצי למטען ביה טענת בריא דזכא ביה מחמת אבוה דידיע בודאי דהוה קאי ממונא בחזקתיה, בחזקתא דתרויהו קאי, והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואפי' רבנן דפליגי עליה דסומכוס בכי האי גוונא מודו. וכבר ברירנא לה להאי עניינא ביבמות גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתאנא (שם לז,ב).

והאי דאיפסיקא הלכתא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, הני מילי גבי בכור, אבל לגבי בעל לא הוי ראוי, דאם כן הוה ליה למכלל דינא דבעל בהדי דינא דבכור, ומדפלגינהו מהדדי שמע מינה דלא דיינינן האי דינא אלא גבי חלק בכורה דקרייה רחמנא מתנה כדברירנא לעיל, אבל גבי בעל דלא כתיב האי מיעוטא שקיל במלוה, דלאו ראוי הוא, דמלוה כמאן דגביא דמיא, ואע"ג דלא שקיל בראוי שקיל במלוה דמוחזקת היא. וה"ה נמי לכתובת אשה, אע"ג דאינה נוטלת בראוי כבמוחזק, נוטלת במלוה, דלאו ראוי הוא.

תדע דגרסינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא,ב) הרי שהיה נושה בו אחיו מנה ומת והניח שומרת יבם, לא יאמר יבם הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות, מ"ט לאו משום דאשתעבד מעיקרא לכתובת אשתו של אחיו שהיא יבמתו, ואי מלוה ראויה היא אמאי משתעבדא לכתובה. ואע"ג דהאי מתניאתא ר' מאיר היא דאמר מטלטלי לא משתעבדי לכתובה, מודה ר' מאיר דאין האשה נוטלת בראוי, ואם כן אמאי משתעבדא, ראוי הוא. אלא לאו ש"מ דמלוה לאו ראויה היא.

ותו בהדיא תנן בפרק הכותב לאשתו (כתובות פד,א) מי שמת והניח אשתו ובע"ח ויורשין והיה לה פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, ואיבעיא לן מאן כושל, ר' יוסי בר' חנינא אמר לכושל שבראיה, והיינו בעל חוב, ר' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חנה, ואמאי הא אין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק, אלא לאו ש"מ דמלוה מוחזקת היא. ואפי' ר' עקיבא לא פליג עליה אלא משום דמטלטלי דיתמי לבע"ח ולכתובת אשה לא משתעבדי.

ועוד דגרסינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים (ב"ק מב,ב) ת"ר והמית איש או אשה אלא לומר לך מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, ומקשינן עלה וסבר רבי עקיבא ירושת הבעל לאו דאוריתא והתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא, ופריק רבה לא א"ר עקיבא אלא לענין כופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ואקשינן ובנזקין לא אמר והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה אבל לבעל לא, ואוקמא רבא בגרושה, וכן א"ר נחמן בגרושה. אבל אם מתה והיא נשואה זכי בהו בעל דלאו ראוי הוא כדברירנא. וגרסי' נמי התם ולוקמה למר בשגבו מעות ולמר כשגבו קרקע. ומפרקי' הני מילי לבני מערבא דכ"ל כרבנן, אבל בעלמא כר' סבירא לן. כלומר, כי איכא לפלוגי בין קרקע למעות, לבני מערבא דס"ל כרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים אלא במאי דמטא לידיה דאב מחיים. ואם לא מטא לידיה, אע"ג דהוי מוחזק לא שקיל ביה פי שנים. וגבי מלוה סבירא להו דכמאן דגביה ומטא לידיה דמיא. ולטעמיהו הוא דאיכא לפלוגיה בין גבי קרקע לגבי מעות, אבל בעלמא בירושת הבעל דליכא למעוטי אלא מידי דלא הויא לה לאשה זכותא בגויה מחיים כלל, דומיא דירושה דנפלה לה כשהיא בקבר, כרבי סבירא לן דלית ליה ראוי אלא במאי דלא הויא לה לאב זכותא בגויה מחיים כלל, כגון שמת אבי אביו לאחר מיתת אביו, א"נ כופר דלא משתלם אלא לאחר מיתה וכגון מעשה דס (י) בתא דלא הויא לה לברתא זכייה מחיים בהנהו נכסי כלל. אבל מלוה דודאי ממונא למרה היא מוחזקת הויא וירית לה בעל כדילפינן מנזקין.

ולא תימא ה"מ במלוה דמטא זמניה למגבא מחיי מלוה, אבל לא מטא זמניה למיגבא מחיים הויא לה ראוי דומיא דכופר, אלא אע"ג דלא מטא זמנה למגבה מחיים נמי כיון דאשתעבד ליה מחיים מוחזקת הויא וירית לה בעל, מידי דהוה אנכסי לך ואחריך מחיים לפלוני דהוה ליה מוחזק לגבי שני וירית ליה בעל, כדברירנא גבי מעשה דסבתא, דכיון דקנא שני גופא מחיים מוחזק הוי, הכא נמי כיון דעיקר חיובא דהאי מלוה מחיים קא חייל, אע"ג דלא מטא זימניה למגבה מחיים מוחזקת הויא וירית לה בעל. ולא דמי לכופר, דאילו כופר כיון דמיתה היא דמיחיבא ליה כופר אשתכח דליכא חיובא מחיים כלל ואמטול הכי הוה ליה ראוי. אבל מלוה דאיחיב ביה מחיים אע"ג דלא מטא זימנא למגבא אלא לאחר מיתה מוחזקת הויא כדברירנא. [ו]לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה על פה, דהא מלוה על פה אע"ג דמטא זימנא מחיים נמי אי מזבין ליה נכסי לבתר דמטא זימניה (ו) לא מצי מלוה למטרף לקוחות, וא"כ מה לי מטא זימנא מחיים מה לי לא מטא זימנא מחיים, כיון דאידי ואידי (לא) ליכא שעבודא אידי ואידי חד דינא הוא, וכי היכי דכי מטא זימניה מחיים ירית לה בעל כדילפינן מנזקין דקתני אין האשה נותן ליורשיה ואוקימנא בגרושה, דש"מ דאי לאו גרושה היא ירית לה בעל, הוא הדין נמי אע"ג דלא מטא זמנה מחיים, דהא תרויהו לענין שעבודא חד דינא נינהו וירית להו בעל.

וכי תימא שאני היכא דמטא זימנא מחיים, דכיון דאי הוה תבעה ליה מחיים הוה גביה דהא אכתי לא אברחינהו לנכסי מוחזקת הוי וירית ליה בעל, על כרחיך לאו משום שעבוד נכסים הוא אלא משום חיובא דרמי עילויה דלוה הוא דהויא מוחזקת, דש"מ דחיובא דרמי עליה דלוה כממונא דקנייה מלוה דמי לשוויי מוחזק, וכי היכי דגבי ממונא דקנייה מיתאנא מחיים אע"ג דלא מטא זימניה למגבייה מחיים כיון דקנא ביה דלא מצי איניש לאפקועה מיניה מוחזק הוי, כדחזינן מדינא דנכסי לך ואחריך מהיום לפלוני, הכי נמי לגבי חיובא דאית ליה גבי לוה אע"ג דלא מטא זימניה מחיים מוחזק הוי. וה"ה נמי לענין כתובה, מוחזקת הויא וגביא מינה, דהא דינא דבעל וכתובה לענין מלוה תרויהו חד דינא נינהו כדברירנא מהני מתניאתא ושמעתתא.

ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמד,ב) גבי שושבינות הכא ביבם עסיקינן דהוה ליה ראוי ואין היבם נוטל כראוי כבמוחזק, ואיבעי תימא שאני שושבינות דאיפשר דלא אתיא לידי פרעון לעולם, והא אוקימנא בששמח עמו שבעת ימי המשתה ואח"כ מת דקימא לפירעון מקמי דלימות. שאני יבם דבכור קרייה רחמנא, וכי היכי דלענין בכור מלוה ראויה היא ולאו מוחזקת גבי יבם נמי ראויה היא ולא ירית לה. תדע דהא עיקר דינא דיבם דאינו נוטל בראוי מדקרייה רחמנא בכור הוא דנפקא לן, וכיון דמבכור הוא דאתיא לן על כרחיך כבכור דיינינן ליה.

וכי תימא מכדי לא שנא בכור ולא שנא בעל לא שקלי בראוי כבמוחזק, וא"כ גבי מלוה מאי שנא דלגבי בכור הויא לה ראוי ומאי שנא גבי בעל דהויא מוחזק. משום דעיקר דינא דבעל דאינו נוטל בראוי כי אתיא לן באשה שמתה בחיי מורישיה הוא דאתיא לן, דלא הויא לה לאיתתא זכותא בהני נכסי מחיים כלל, הילכך ליכא למגמר מיניה אלא מידי דדמי ליה. אבל בכור דכתיבי ביה מיעוטי דבכל אשר ימצא לו ולתת לו פי שנים, איכא למעוטי כל מידי דלא הוה שכיח ברשותא דאבוהון בשעת מיתה, ואע"ג דהויא ליה זכותא בגויה, כגון מלוה וכיוצא בה, לא שקיל בה פי שנים.

נמצאת אומר חמשה אינן נוטלין בראוי כבמוחזק, ואלו הן בכור ויבם ובעל ובעל חוב וכתובת אשה, ודיניהם שלשה:

בכור ויבם אינן נוטלין בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת מורישם היכא דאשתני גופא לגמרי, כגון ארעא וקדחו בה אילני, א"נ (חבורה) [חפורה] והוו בה שיבלי שלופפי והוו תמרי וכיוצא בהם כדברירנא בדוכתה. ולא במלוה, לא שנא מטא זימנא למגבא מחיים, לא שנא מלוה על פה ול"ש מלוה בשטר. ודוקא במלוה שאינה תחת ידו, אבל במלוה שהיא תחת ידו של בכור, פליג ליה לחלק בכורה דחזי ליה בגוה בהדי אחוה כדברירנא לעיל. ודוקא במלוה גרידתא, אבל משכנתא דלא מטא זימנא למיגבא מחיים, באתרא דלא מצי מארי ארעא לסלוקיה בזוזי עד משלם זימניה, הויא לה כקרקע ושקיל בה פי שנים. ואי מטא זימנא למגבא מחיים, באתרא דלא מצי מאריה ארעא לסלוקי בזוזי עד מישלם זימניה הו"ל כקרקע ושקיל בה פי שנים. ואי מטא זימנא למגבא מחיים, א"נ לא מטא זימניה והוי אתרא דמסלקא, כמלוה גרידתא דמיא ולא שקיל בה פי שנים. דגרסי' בפרק איזהו נשך (ב"מ סז,ב) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרויהו האי משכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל בה פי שנים, באתרא דלא מסלקי עד מושלם זימניה בכור נוטל בה פי שנים. ואין צ"ל במידי דהוי ודאי ראוי, כגון מידי דלא הויא ליה זכותא לאבוה דהאי בכור ולאחוה דהאי יבם זכותא בגויה מחיים כלל, כגון שמת אביו של בכור ואחיו של יבם בחיי מורישיהם ואח"כ מתו מורישיהם, וכגון כופר דלא שייך ביה חיובא כלל אלא לאחר מיתה, וכגון מעשה דההוא סבתא דלא הוה לה לברתא מחיים זכותא בהנהו נכסי כלל, דכל כי האי גוונא לית ליה לבכור ולא ליבם זכותא אלא כאחד מן האחין.

ובעל בנכסי אשתו ובע"ח בנכסי לוה, שניהם אינן נוטלין בראוי כבמוחזק, דכל מידי דלא הויא לה לאשה זכותא מחיים בגויה כלל לא ירית ליה בעל, וב"ח נמי לא גבי ליה. בעל, כדאמרי' בפרקין גבי קראי דשגוב ויאיר (לעיל בבא בתרא קיב,א) וגבי מעשה דסבתא (קכה,ב), וכדאמרינן בב"ק (מב,ב) לענין כופר. בע"ח נמי דתנן בפ' מי שמת (לקמן בבא בתרא קנז,א) נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח, יורשי האב אומרין הבן מת ראשון ואח"כ מת האב, וכדשמעת מינה דאלו אתברר דבן מת ראשון לית ליה לב"ח ולכתובת אשה ולא מידי, אבל מידי דזכה ביה לוה ואשה מחיים, אע"ג דלא הוה שכיח ברשותיהו בשעת מיתה, כגון מלוה וכיוצא בה ירית ליה בעל וגבי מיניה בע"ח. ואע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, נפקא מינה להיכא דאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי, א"נ ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהם. וכ"ש האידנא דתקינו ליה רבנן בתראי לבעל חוב למגבא ממטלטלי דיתמי ושניהם נוטלין בשבח, לא שנא בשבחא דממילא ולא שנא בשבחא דאתי מחמת הוצאה, דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח. וכבר ברירנא דינא דבעל חוב לענין שבחא בפ' שנים אוחזין בטלית בירור יפה. וא"צ לומר בעל בנכסי אשתו דנוטל בשבח, דכיון דאיהו לחודיה הוא דירית להו לעיקר נכסי, כולהו נכסי דשבקת אתתיה דידהי נינהו, וכי שבחי בתר הכי על כרחיך ברשותיה דידיה קא שבחי, ועוד דאפילו זבינא איהי מחיים אתי איהו ומפיק בתקנת אושא.

וכתובת אשה אינה נוטלת בראוי במידי דלא הויא ליה לבעל זכותא בגויה מחיים כלל, כדקתני בהדיא במתני' דבכורות (נב,א) ובמתני' דנפל הבית עליו ועל אביו (לקמן בבא בתרא קנח,א). ואינה נוטלת בשבח. ובהדיא קתני לה בבכורות ואסיקנא התם מקולי כתובה שאנו. ודינא לענין שבח כדינא דבכור לכל מילי. מיהו גבי מלוה כבע"ח דמיא, ואע"ג דהא קי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה ואפילו מחיים, נפק"מ להיכא דאקני לה מטלטלי אגב מקרקעי, וכ"ש השתא דתקינו רבנן לאגבויי אפי' ממטלטלי דיתמי בין לבע"ח בין לכתובה. וכולהו תנאי כתובה ככתובה דמו בין לענין ראוי בין לענין שבח בין לענין מלוה, כדקתני התם בבכורות ולא את הבנות במזונותיהן ואמרי' עלה מאי טעמא תנאי כתובה ככתובה דמו. וכן הילכתא:

צה. א"ר הונא אמר רב אמי בכור שמיחה מיחה. כלומר אם רצו האחים להשביח את הנכסים ומיחה הבכור מהן ואמר איני רוצה שישביחו הנכסים אלא על מנת שאטול פי שנים בשבח שישביחו נכסים אפי' מחמת הוצאה, הרי מיחה ונוטל פי שנים בשבח שהשביחו ברשות. אמר רבה מסתבר טעמיה דרב אשי בענבים ובצרום זיתים ומסקום דלא אשתנו, אבל דרכום לא. דמעיקרא עינבי והשתא חמרא. ורב יוסף אמר אפי' דרכום. ומתמהינן עלה דרכום מעיקרם עינבי והשתא חמרא. וכיון דאשתנו בהו לגמרי היכי שקיל בהו פי שנים, לא יהא אלא דגזלנוהו מיניה, הא קי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. א"נ הכי קא קשיא ליה, מעיקרא עינבי והשתא חמרא, דלאו האי חמרא שבקי אבוהון, ובעינא בכל אשר ימצא לו וליכא. ופרקינן כדאמר רב עוקבא בר חמא ליתן לו דמי היזק ענביו הכא נמי ליתן לו דמי היזק ענביו. דכיון דאי הוו שבקי להו כדמעיקרא והוה שקיל פי שנים בענבים הוה עביד מיניה חמרא לנפשיה, השתא דדרכום מקמי חלוקה ואפקעוה לחלק בכורה מהאי חמרא נמצא שהזיקוהו בענבים כשיעור שבחו של יין, הילכך נותנין לו מדמי בכורתו בשבחו של יין כשיעור דמי היזק ענביו.

והיכא איתמר דרב עוקבא בר חמא אהא דאמר ר"י אמר שמואל בכור ופשוט שהניח להן אביהם ענבים ובצרום זיתים ומסקום ואפי' דרכום בכור נוטל פי שנים. והכא כשבצרום ומסקום שלא מדעתו מיירי, דאי מדעתו, כיון דלא מיחה לא שקיל פי שנים בשבחן, כדרב אשי. ומתמהינן עלה דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא. אמר רב עוקבא בר חמא ליתן לו דמי היזק ענביו. כדפרישנא. וקי"ל כותיה דרב יוסף, דהא רב יהודה אמר שמואל סבר לה כותיה, ורב עוקבא בר חמא נמי טרח לפרושי ממריה. וסלקא שמעתא בהכי. ואף על גב דפליגי עליה רבה, הא רבים פליגו עליה דרבה, וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דסלקא שמעתא כותיה דרב יוסף:

צו. ושמעינן מיהא דרב אסי דהא דקאמרינן אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם, לא תימא הני מילי היכא דאשתני גופה, אלא אפילו היכא דלא אשתני כלל (א) לא שקיל. ובהא אפילו רבה מודי, דהא גבי זיתים ומסקום ענבים ובצרום דלא אשתנו, וטעמא דמיחה, הא לא מיחה לא שקיל. וכן הילכתא:

צז. א"ר אשי בכור שנטל חלק דפשוט במקצת הנכסים ולא מיחה ויתר. חלק בכורתו. מאי ויתר רב פפי אמר משמיה דרבא ויתר בכל הנכסים כולן קסבר יש לו [ל]בכור קודם חלוקה. כלומר יש לו לבכור זכות בחלק בכורה קודם חלוקה, דאי בעי לזבוניה לחלוקיה לאחריני או למיתביה במתנה קודם חלוקה הרי זה מכור ונתון, הילכך לגבי חלוקה נמי כיון דויתר במקצת גלי אדעתיה דבכולהו נמי ויתר, וכי היכי דמצי לזבוניה שארא ואע"ג דלא מטא לידיה מצי נמי למימחליה לגבי אחים. רב פפא משמא דרבא אמר ויתר באותה שדה קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה. ומאי דאתא לידיה אחיל, אידך לא אחיל, דאכתי לית ליה זכותא בגויה לזבוניה ולא למימחליה. ודוקא דלא מיחה, אבל מיחה אפילו במקצת נמי לא אחיל. והוא דלא אשתנו, כגון ענבים ובצרום זיתים ומסקום, אבל דרכום לא מהניא בהו מחאה קמיתא, הא למה זה דומה למי שמיחה בענבים ומחל בזיתים וכיוצא בהם.

ברם צריך את למידע דלענין מכר ומתנה, עד כאן לא פליגי אלא בחלק בכורה דמתנה קרייה רחמנא, וכי היכי דבעינן עד דמטיא לידא דנותן דומיא דמתנה, ה"נ לא זכי בה זכייה גמורה לאקנויי לאחריני עד דמטיא לידיה או עד דזכי בה בחד מאנפי זכיה דמיקיימא בה חלוקה דומיא דמתנה. אבל בחלק פשיטות דלא קרייה רחמנא מתנה שהרי נוטל בראוי כבמוחזק, וכל שכן בשבח, כולי עלמא מודו דמצי לאקנויי למאן דבעי אפי' קודם חלוקה. וה"נ מסתברא, דאי לא תימא הכי היכא דלית ביה דין חלוקה, דקי"ל אית דינא דגוד או אגוד, היכי מצי חד מיניהו לאוגודיה ליה לחבריה, הא סוגייא למ"ד אין לו לבכור קודם חלוקה דאפי' לאחוה נמי לא מצי מחיל. ועוד דבהדיא תנן בנדרים בפרק השותפין שנדרו הנאה זה מזה (נדרים מו,א) היה אחד מהם מודר מחברו הנאה לא יכנס לחצר וכופין את הנודר שימכור את חלקו, ואוקימנא התם בדאין בה דין חלוקה, ואי אמרת דכמה דלא פלגי לא מצי מזבין היכי כיפינן לזבוני מידי דלא מצי מזבין. וא"נ כיפינן ליה אנן מאן (בו) זבין מיניה. אלא לאו ש"מ דלא שייכא האי פלוגתא אלא בחלק בכורה, אבל בחלק פשוט וה"ה לשאר שותפי דכולי עלמא מצי מזבין.

דף קכו עמוד ב

ואמרי' והא דרב פפי ודר' פפא לאו בפי' איתמר אלא מכללא אתמר. כלומר והא דרב פפי ודרב פפא דפליגי משמיה דרבא, כי אמרה כל חד מיניהו לשמעתיה משמיה דרבא, לאו ממימרא דשמיע ליה מרבא בפירוש אמרה, אלא מכלל מימריה דרבא אמרה, דההוא בכור דאזל זבין נכסי דידיה ודפשוט לבתר דמית פשוט, אתו יתמי דפשוט למיכל תמרי מחונהו לקוחות אמרי להו קרובים לא מסתייהו דזבינתינהו לנכסייהו בלא דינא אלא ממחא נמי מחיתו להו אתו לקמיה דרבא אמר להו לא עשה ולא כלום. ורב פפא ורב פפי כי פליגי בפירוש מימריה דרבא פליגי, מר סבר לא עשה ולא כלום דקאמר רבא בפלגא קאמר, ולא בפלגא ממש אלא חולקא דאחוה פשוט קרי פלגא, ודמיא לחצי קרקע דפ' חזקת (לעיל בבא בתרא לז,א), אבל בחולקא דנפשיה לא שנא חלק פשיטותו ול"ש חלק בכורה מה שעשה עשוי, דיש לו לבכור קודם חלוקה. ומר סבר לא עשה ולא כלום דקאמר רבא בכולהו קאמר, כלומר בין בנכסי דאחוה פשוט בין בחולקא דנפשיה. ודוקא בחלק בכורתו מטעמא דאין לו לבכור קודם חלוקה, אבל בחלק פשיטותיה דכ"ע מה שעשה עשוי כדברירנא לעיל.

ואידי דאשמועינן בדרב פפי בפלגא דהיינו חולקא דאחוה לחודיה, נקט בדרב פפא בכולהו, דמשמע דאפי' בדנפשיה נמי איכא מקצת דלא עשה ולא כלום, ומאי ניהו חלק בכורה. מאן דאמר בפלגא, דהא כי דאין להו רבא אהא דאתו לקמיה הוא דדן להו, וכי אתו לקמיה אחולקא דיתמי הוא דאתו לקמיה, ומ"ד בכולהו אפי' חלק בכורה דידיה, דאי אחולקא דפשוט צריכא למימר. ומ"ד בפלגא אמר לך על כרחיך כיון דנחות לקוחות לנכסי דיתמי ואצטריך קרובים למיתי קמיה דרבא אצטריך רבא למימר להו. ואם נפשך לומר דכולי עלמא אפי' אחולקא דיתמי אצטריך לאשמועינן, וקא מיירי כגון דלא זבין אלא לבתר דמית פשוט, כגון דהני יתמי הוו סמיכי גבי בוכרא דהוה אחוה דאבוהון, וס"ד אמינא כיון דסמיכי יתמי גביה וזאבין להנאת יתמי זביניה זביני, קא משמע לן. והני מילי במטלטלי, אבל ב[מ]קרקעי לא, כדברירנא בפרק הניזקין. וקימא לן כמאן דאמר בפלגא דהיינו חולקא דאחוה פשוט, אבל בדנפשיה ל"ש בחלק פשיטותיה ול"ש בחלק בכורותיה זביניה זביניה:

צח. שלחו מתם בכור שמכר חלק בכורתו קודם חלוקה לא עשה ולא כלום קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה. ואסיקנא והלכתא יש לו קודם חלוקה. הילכך אם מכר קודם חלוקה או שנתן קודם חלוקה הרי זה מכור ונתון, ואין צ"ל חלק פשיטותיה מקל וחומר. ואם ויתר במקצת ויתר בכל הנכסים כולן.

ואי קשיא לך, הא דגרסינן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (נב,א) גבי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא הייבם קרייה רחמנא בכור, אמר אביי לא שאנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום אבל בין חלוקה לייבום שקיל, יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם, רבא אמר אפי' דבין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, מה טעמא (בבכור) [כבכור] מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה. דש"מ דאין לו לבכור קודם חלוקה. התם למזכיה בגופיה דממונא קנין גמור למהוי כמאן דפלגי ושקליה לחולקיה, כי היכי דלימא דכי שבחי נכסי בתר הכי ברשותיה אשבוח, דהא מיעט רחמנא בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים, אלמא לא זכי ליה רחמנא למשקל בשעת חלוקה פי שנים לא במאי דהוה שכיח ברשותיה דאב בשעת מיתה. דאי אמרת האי בכל אשר ימצא לו אשעת חלוקה קאי, לשתוק קרא מיניה, דאטו אנא לא ידענא דלא מצי שקיל אלא במאי דמשכח ואי לא משכח מהיכא שקיל, אלא על כרחיך למעוטי שבח ששבחו נכסים בין מיתה לחלוקה קאתי היכא דאשתני גופא לגמרי. והיינו דקאמרינן התם דאין לו לבכור קנין גמור בנכסים מחמת חלק בכורה עד דפליג ושקיל ליה לחולקיה. וכי קאמרינן הכא דיש לו לבכור קודם חלוקה, זכותא בעלמא קאמרינן, דההיא זכותא דזכי ליה רחמנא יכיל לזבונה ולמיתבה במתנה קודם חלוקה, ולעולם ההוא לוקח ומקבל מתנה לית להו זכותא בגוה טפי מיניה, (ואכתי) [דאכתי] לא זכו ביה בממונא זכייה גמורה אלא לאחר חלוקה, ואי אשבוח נכסי מקמי חלוקה לית ליה ללוקח ולמקבל מתנה זכותא בשבחא כל עיקר. ורבואתא מתרצי ליה להאי קושיא הכי, הכא בעיקר ממונא התם בשבחא. וקשיא לן עלה, דאי זכי בה בחולקיה מעיקר ממונא מקמי חלוקה קנין גמור, כי קא שבח מקמי חלוקה נמי חולקא דנפשיה קא שבח. אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא:

צט. מר זוטרא מדרישבא פלג בסנא דפלפלי בהדי אחוה בשוה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה הואיל וויתרתא במקצת ויתרת' בכולה. וכן הלכה:

ה. האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה. מה טעם, שהרי אמר הכתוב שיטול פי שנים בנכסים שהניח אביו ושיירש הבן בנכסי אביו, וזה הואיל ולא הקנה הנכסים לאחר והרי הן בחזקתו הרי ירושת הבן וחלק בכורה חלין על הנכסים בעל כרחו, ואע"פ שאמר לא יטול זה פי שנים אלא יירש זה עם אחיו לא אמר כלום:

ו. המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין. מאי ריבה לאחד ומיעט לאחד, ריבה לאחד יותר מן הראוי לו בכח ירושה, ומיעט לאחד מכדי הראוי לו מכח ירושה. והשוה להן את הבכור, ליטול בחלק הראוי לפשוט. דבריו קיימין, והוא דאמר בלשון מתנה, דאע"ג דהשוה להן את הבכור וכתיב לא יוכל לבכר, הני מילי היכא דאמר בלשון ירושה, דכיון דתלי למילתא בירושה ולירושה דאוריתא שקיל בכור פי שנים לאו כל המיניה לאתנויי על הכתוב שבתורה. אבל היכא דאמר משום מתנה, כיון דלאו לירושה דאוריתא קא נחית, לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא. ואי אמר משום ירושה לא אמר כלום, דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דכתיב לא יוכל לבכר. וקראי נמי דייקי, דכי כתב לא יוכל לבכר ביום הנחילו את בניו כתיב, דמשמע לשון ירושה, דאלו לשון מתנה דקתני באמירה בעלמא אפילו בראוי ליורשו מדרבנן בעלמא הוא כדבעינן למימר קמן.

ומאי שנא על פיו דקתני, מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנת שכיב מרע במחלק כל נכסיו אפילו בלשון מתנה למי שראוי ליורשו לא בעי קנין לדברי הכל, דלגבי מי שראוי ליורשו אפילו ר"א מודי כדמיברר מבריתא דאבא חנן אומר משום ר' אליעזר. אי נמי הא קמ"ל דאפי' על פיו בלשון מתנה דתקנתא דרבנן היא אלימא לאפקועי בכור.

והא דקתני לא אמר כלום, לא תימא דוקא לגבי חלק בכור אבל לגבי פשוט דבריו קיימין, כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, [אלא] אכולהו קאי ואפי' אפשוט, ואפי' לרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי לו ליורשו דבריו קיימין, הכא כיון דהשוה להן את הבכור מודי דלא אמר כלום דרחמנא אמר לא יוכל לבכר.

ומנא תימרה דמתני' דהכא דברי הכל היא, ואפילו לרבי יוחנן בן ברוקא, דהא הכא דבבן בין הבנים מיירי, וכבר אוקימנא לפלוגתא דר' יוחנן בן ברוקה ורבנן ואליבא דתנא קמא דמתני' באחר במקום בת ובת במקום בן, אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות דברי הכל דבריו קיימין אליבא דת"ק דפליג עליה דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה. וממילא שמעת דמתני' דהמחלק נכסיו לבניו דמיירי בבן בין הבנים דברי הכל היא. ולהאיך פירוקא בתרא דאמרינן איבעי תימא כולה ר' יוחנן בן ברוקה היא, על כרחיך רישא נמי דקתני המחלק נכסיו לבניו אפי' לר"י בן ברוקה היא, דאי לא תימא הכי קמא לה רישא רבנן וסופא ר"י בן ברוקה. וש"מ דבין לפירוקא קמא ובין לפירוקא בתרא הא מתני' דהמחלק נכסיו על פיו מודי בה ר"י בן ברוקה. וקתני ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן.דח את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. ואמאי, נהי דלגבי בכור לא אמר כלום, אלא גבי ריבה לאחד ומיעט לאחד אמאי לא אמר כלום.

וכי תימא כי קתני לא אמר כלום גבי בכור אבל גבי פשוטין לא שנא הכי ולא שנא הכי דבריו קימין, (ואי) [לא] ס"ד, חדא דסתמא קתני לא אמר כלום ומשמע אכולא מילתא. ועוד דאי ס"ד אבכור לחודיה קאי (לימא) [למה] לי למתני ריבה לאחד ומיעט, אי משום בבא דרישא דמיירי בלשון מתנה (לימא) [למה] לי, השתא אפי' בלשון ירושה אמרת דבריו קימין, בלשון מתנה מיבעיא. ועוד השתא לגבי איניש מעלמא כי אמר בלשון מתנה דבריו קימין, גבי בן בין הבנים מיבעיא. אי בעי למיתב כולהו נכסי במתנה למאן דבעי מי מעכב עילויה. ותו כיון דהאי בבא דלשון מתנה על כרחיך לא מיתוקם אלא בלשון מתנה דוקא משום סירכא דבכור לא ליירי הכא גבי פשוטין כלל, דהא אמרת דגבי פשוטין אפילו בלשון ירושה נמי דבריו קימין, אלא ליתני המחלק נכסיו על פיו והשוה להן את הבכור ותו לא.

אלא להכי איכפל לאירויי נמי גבי פשוטין, לאשמועינן דגבי פשוטין אם אמר משום ירושה לא אמר כלום, ואפילו לר' יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קימין, הני מילי היכא דליכא בכור אי נמי איכא בכור ולא השוה להן את הבכור, אבל הכא כיון דהשוה להן את הבכור וכל מאי דטפי ליה מהנך פשוטין איכא למימר דמחולקא דבכור טפי ליה ורחמנא אמר לא יוכל לבכר, הילכך בטלה לה כולה תפקדתא. ואפילו היכא דריבה לאחד ומיעט לאחד על חלקו יתר ממה שפיחת לבכור, דברירא מילתא דההוא טופיאנא כוליה לאו מחולקיה דבכור הוא, לא אמרי' מנכינן ליה מההוא טופיאנא שיעור מאי דנכי ליה לבכור ושאר טופיאנא דטפי ליה שבקינן ליה גביה, דודאי מדשאר פשוטין טפי ליה דקימא לן כרבי יוחנן בן ברוקא דאמר גבי בן בין הבנים דבריו קימין, אלא אפי' גבי שאר טופיאנא דטפי ליה מחולקא דפשוטין לא אמר כלום. דכיון דכל מאי דטפי ליה בבת אחת טפי ליה בלשון ירושה, מיגו דאבטיל ממריה גבי מאי דטפי ליה מחולקיה דבכור בטיל ליה גבי מאי דטפי ליה מחולקא דשאר פשוטין, דהא דינא דפשוט ובכור תרויהו מחד קרא נפקי לן דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכתיב לא יוכל לבכר. כל היכא דקרינא ביה לא יוכל לבכר, כגון שלא השוה להן את הבכור, קרינא ביה גבי פשוטין והיה ביום הנחילו את בניו, וכל היכא דלא קרינא ביה לא יוכל לבכר, כגון שהשוה להן את הבכור או שמיעט מחלק בכורתו, לא קרינא ביה גבי פשוטין ביום הנחילו את בניו.

ואיבעי תימא סברא נמי הוא, דכיון דתלי לה למילתא בלשון ירושה ולפום ירושה דאוריתא לית ליה רשותא לנכויי ליה לבכור ולטפויי ליה לפשוט, הוה ליה בעיקר ירושה מתנה על הכתוב שבתורה ותנאו בטל לגמרי, ואפי' לגבי פשוט, דהא תלייה להקנאה דידיה בירושה ואין זו ירושה שנתנה התורה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה דכתיב ביה לא יוכל לבכר והרי בכר זה.

ואפי' היכא דפריש דכי טפי ליה לחד מיניהו מחלק ירושה דהאיך פשוט טפי ליה ולא כלום הוא דהוה ליה כאיש פלוני לא יירש עם אחיו. דעד כאן לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין אלא היכא דאמר איש פלוני בני יירש כל נכסי ולא פירש איש פלוני לא יירש ולא קאמר נמי ראובן בני יירש חלק הראוי לאחיו שמעון. אבל היכא דאמר איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, אי נמי לא יירש אלא כך וכך, אי נמי ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון אחיו, לא אמר כלום, דכי כתיב ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, הני מילי למימרא איש פלוני יירשני סתם אי נמי יירש כך וכך ופלוני יירש כו"כ דבדידיה קיימא, אבל היכא דתלייה לירושה דראובן בלא יירש שמעון כגון דאמר לא יירש שמעון אלא ראובן, ולא כלום הוא, דהא תליא לירושה [ד]ראובן בלא יירש שמעון דלא אמר כלום. וכ"ש היכא דאמר יירש ראובן חלקו וחלק שמעון אחיו דלאו כל כמיניה לאורותיה חולקה דאחריני דכמאן דאמר לא יירש שמעון דמי. כללו של דבר לא נתנה תורה רשות לאב אלא להנחיל לכל מי שירצה מיורשיו, אבל להעביר נחלה מאחד מיורשיו בפירוש לא.

והני מילי היכא דתלי לה להנחלת ראובן בהעברת הנחלה משמעון כדאמרן, אבל אמר ראובן בני יירשני או יירש כל נכסי ולא יירש שמעון אחיו כלום, כיון דלא תלי ליה לירושת ראובן בלא יירש שמעון דבריו קימין, דכיון דאמר ראובן בני יירשני קנה, ודקאמר ושמעון לא יירש מילתא באפי נפשה היא וכמאן דליתיה דמי.

ברם צריך את למידע דכי אמרינן דכי אמר בלשון ירושה ובטלה תפקדתיה במקצת בטלה בכולה, הני מילי היכא דבטלה מטעמא דלא יוכל לבכר, אבל היכא דלא בטיל ההוא מקצת אלא מטעמא אחרינא, כגון האומר לבן בין הבנים נכסי לך במתנה ואחריך יירש פלוני, דקימא לן דלגבי ההוא שיעורא דהוה חזי ליה לראשון מסתמה מכח ירושה דאוריתא זכה ביה (מכח ירושה דאוריתא) ולית ליה לאחריך בגויה כלום דירושה אין לה הפסק, ולגבי שארא דלא זכה ביה ראשון מכח ירושה אלא מכח מתנה דבריו קימין, כדבענן לברורי קמן. ולא אמרינן כיון דבטלה ירושת אחריך במקצת בטלה בכולה, דכי אמרינן הכין היכא דשייך בכור דרחמנא אמר לא יוכל לבכר וכיון דלא קרינא ביה לא יוכל לבכר לא קרינא ביה נמי והיה ביום הנחילו את בניו כדברירנא לעיל, אבל בעלמא לא, דקימא לן כרב נחמן דאמר (לקמן בבא בתרא קמג,א) את וחמור קנה מחצה, וה"ה למקנה דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה כאת וחמור דמי, מדמותבינן עלה עלה (שם) מבריתא דקישות וגבי קידושין נמי גבי מתניתין נמי דהרי כולכם מקודשות לי (קידושין נ,ב) את וחמור הוא דשמע מינה דדין הקונין והנקנין בהא מילתא חד דינא אית להו, דאם תמצי לומר גבי שני קונין אע"ג דחד לא קנה כלום אידך קנה מחצה,.דח גבי שני ניקנין נמי אע"ג דחד מיניהו לא מיקני אידך מיהת מיקני. וכי תימא ולילף מהשוה להם את הבכור, איכא למפרך מה לבכור שכן יפה כחו אצל האחין ליטול פי שנים, תאמר בחלק פשוט שלא יפה כחו אצל האחין. ועוד מה לבכור שכן יפה כחו אצל לשון ירושה, תאמר בפשוט שהורע כחו אצל לשון ירושה כר"י בן ברוקה.

ואי קשיא לך אי ס"ד דכי אמר איש פלוני בכור הוא לא יטול פי שנים לא אמר כלום, א"כ יעקב אבינו נמי כי אמר ליה לראובן פחז כמים אל תותר (בראשית מט,ד) מאי אהני ליה. ועוד מי מצי אמרת נמי לגבי אחר במקום בת ובת במקום בן לא אמר כלום, והא כתיב (בראשית מח,ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, והאי לישנא לשון ירושה משמע, דלהוו יורשין בנכסי יעקב כראובן ושמעון, דהא ראובן ושמעון לא מקבלי מתנות הוו אלא יורשין הוו, והא אפרים ומנשה בחיי יוסף אבוהון לגבי נכסי יעקב לאו בני ירושה נינהו, וכאחר במקום בת ובת כמקום בן דאמו, ואמאי אהני.

וכי תימא כי אפקעיה יעקב אבינו לבכורה מראובן לאו בהאי קרא דפחז כמים אל תותר אפקעה מיניה, ודאקני לה ליוסף נמי לאו בקרא דאפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי בלחוד אקנייה נהליה, אלא כל חד מהני קראי למילתא אחריתי אצטריך, ואפקעתא דבכורה מראובן מקרא אחרינא נפיק, דכתיב (בראשית מח,כב) ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך, ולשון מתנה הוא דקי"ל דאם אמר משום מתנה אפי' למי שאין ראוי ליורשו דבריו קימין, וכל שכן למי שראוי ליורשו, מ"מ היכי מצי לאקנויי באמירה בעלמא, הא קי"ל דמתנת שכיב מרע באמירה בעלמא דקנייא אפי' במי שאין ראוי ליורשו א"נ במקום בכור מדרבנן בעלמא הוא, דאלו מדאוריתא חד מאנפי הקנאה בעי.

אלא קודם מתן תורה שאני, ונתנה תורה ונתחדשה הלכה. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי יעקב גופיה במאי קניה לבכורה דעשו, דבר שלא בא לעולם הוא, ועוד הא קי"ל בסוף פרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קנט,א) בכור שמכר חלק בחיי אביו ומת הבן בחיי אביו ואחר כך מת אביו בנו מוציא מיד הלקוחות, וכ"ש הוא דמצי מפיק. אלא מאי אית לך למימר קודם מתן תורה שאני, ה"נ קודם מתן תורה שאני.

והא דקתני סופא כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קימין, הא קמ"ל דכיון דכולה חדא הקנאה הואי וכתב לשון מתנה במקצת, כמאן דכתב בכולה דמי וכולה לשון מתנה היא. ומסקנא דגמרא (לקמן בבא בתרא קכט,א) דאי אמר לשון מתנה לאחד ולשני לא אמר אלא בלשון ירושה, אי נמי איפכא, אם היתה הקנאתו של שני בתוך כדי דבור משל ראשון הרי זה כאילו אמר לשון מתנה בשניהם, ואם הפסיק ביניהם בשתיקה או בענין אחר שיעור כדי דיבור דהיינו שלום עליך רבי, לא קנה עד שיאמר לשון מתנה באותו אדם ובאותו שדה כדבענן לברורי לקמן. וההקנאה דיעקב אבינו כאדם אחד ושדה אחת הואי כדברירנא לעיל:

ק. הם אמרו האומר איש פלוני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה, לימא מתניתין דלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה האמר בדבר שבממון תנאו קיים דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים אפילו תימא רבי יהודה התם ידעה וקא מחלה הכא גבי בכור ופשוט לא קא מחיל. ש"מ דכל היכא דלא קא מחיל חבריה, אפילו בדבר שבממון תנאו בטל. אבל היכא דמחיל בעידנא דחזי למזכא בההוא מידי או מקמי הכין, תנאו קיים. ודוקא דידע וקא מחיל כדמיברר גבי עונה.

ברם צריך את למידע דהא דמשנינן הכא לא קא מחיל, לאו למימרא דאי מחיל, דאמר מחילנא, אי נמי קנו מיניה דבן דמסתלק מירושת אביו בחיי אביו הויא מחילא, דהא גבי ירושת הבעל דאיכא למאן דאמר דרבנן היא, ואפי' תנא קמא דרשב"ג לא קאמר דכי מסליק נפשיה מיניה מסתלק אלא (ככותב) [בכותב] לה בעודה ארוסה, דאכתי לא חזי למירתה, דכי זכי בירושתה לא מכח אירוסין קא זכי אלא מכח נישואין הוא דקא זכי, וכיון דמקמי נישואין קא מתני דלא לירות, אשתכח דכי קא נסיב בתר הכי אדעתא דהכי קא נסיב ואמטול הכי תנאו קיים. אבל כתב לה בעודה נשואה לא מסתלק, כדאיתא בהדיא בריש פרק הכותב (כתובות פג,א), ואפי' קנו מיניה נמי לא מסתלק, דדבר שלא בא לעולם הוא כדברירנא התם. וכ"ש גבי ירושת הבן דלא מסליק נפשיה. אלא הכי קאמרי' התם, גבי שאר וכסות הוא דקא משתעבד מכח קידושין הוא דמשתעבד, וכיון דבעידן קידושין ידעא וקא מחלה תנאו קיים, אבל הכא גבי ירושת הבן מאימת חזי לירושה, משעת לידה, ההיא שעתה לא קא מחיל, לא אדעתא דהאי תנאה קא מתיליד, ואמטול הכי אע"ג דמתנה השתא נמי לא הוי תנאה:

קא. אמר רב יוסף אמר איש פלוני בכור הוא נוטל פי שנים בכור הוא אינו נוטל פי שנים דילמא בוכרא דאימיה קאמר. ודוקא שלא היו מוחזקין בו שהוא בכור לאביו, אבל אם היו מוחזקין בו שהיה בכור לאביו, כגון שהיה אביו מוחזק שלא נולד לו בן ולא בת קודם לזה, אע"ג דלא אמר אבוה עילויה ולא מידי נמי שקיל פי שנים. ודיקינן לה להא מילתא מיהא דגרסינן לקמן (בבא בתרא קכז,ב) תנו רבנן היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד בכור הוא נאמן, כר' יהודה. האי מוחזקין בו היכי דאמי, אילימא דאמר אבוה מעיקרא עליה דידיה דבכור הוא, וחזר ואמר על אחר שהוא בכור, אמאי נאמן, נהי נמי דא"ר יהודה דאבא נאמן, לא יהא אלא שני עדים, (אי) [וכי] מהימני למהדר בהו בסהדותיהו, והא קימא לן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דא"ר יוחנן בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, לבר מבי מיכסא דמוכחא מילתא דמעיקרא כי קאמר בני הוא לאפטורי ממכסא קאמר. אלא על כרחיך האי מוחזקין בו דקתני, דלא אמר אבוה עילויה ולא מידי עסקינן, אלא חזקה בעלמא הוא דאית ליה מחמת נפשיה כדאמרן, ואמטול הכי כי קאמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן. וטעמא דאמר אביו על אחר שהוא בכור, הא אשתיק ולא אמר ולא מידי על חד מיניהו ההוא דאתחזק הוא דשקיל פי שנים.

והיכא דאמר בכור הוא דקאמרינן דילמא בוכרא דאימא קאמר ואינו נוטל פי שנים, לא אמרן אלא היכא דלא אתברר דלאו בוכרא דאימא (קאמר ואילו נוטל פ"ש לא אמרן אלא היכא דלא אתברר דלאו בוכרא דאימא) הוא, אבל אם נתברר שאינו בכור לאמו ודאי כי קאמר בכור הוא בכור לאביו קאמר:

קב. ההוא דאתא לקמיה דרבא בר רב חנן אמר ליה מוחזקני בזה שהוא בכור אמר ליה מנא ידעת אמר ליה דהוה קרי ליה אבוהי בוכרא סיכלא אמר ליה דילמא בוכרא דאימא קאמר דכל בוכרא דאימא בוכרא סיכלא קרו ליה. והוא הדין היכא דאמר נמי בוכרא סתמא, לא שקיל פי שנים, דאימור בוכרא דאימא קאמר כדרב יוסף. והאי דנקט לה הכא טעמא משום דכל בוכרא דאימא בוכרא סיכלא קרו ליה, משום דמעשה שהיה כך היה, ולפום סהדותיה דסהדא קא מהדר ליה רבא בר רב חנן. ולא מיבעיא קאמר ליה, לא מיבעיא דראיה בהדי סהדותא ליכא לאחזוקיה בבוכרא דאבא, אלא ריעותא נמי איכא, (דמדכרי) [דמדקרי] ליה (בכור) [בוכרא] סיכלא ש"מ בוכרא דאימא קאמר:

קג. ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא אמר מוחזקני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת אמר ליה דכי הוו אתו אנשי לגבי אבוה למלחש להו הוה אמר להו זילו לגבי שכחת ברי דבוכרא הוא ומסי רוקיה. וקבלה רבי חנינא לסהדותיה. ומקשינן ודילמא בוכרא דאימא הוא. ומפרקינן גמירי לוחשי לחישות דבוכרא דאבא מסי רוקיה בוכרא דאימא לא מסי רוקיה. מיהא שמעינן [דהיכא] דאתו סהדי ואסהידו דשמע מפומה דאבוה דהאי בוכרא מילתא דשמע מינה דבוכרא דאבא הוא, אע"ג דלא אמר הכי בפירוש ואע"ג דלא אמר ליה אלא דרך שיחה בעלמא, שקיל פי שנים. ודוקא דאיכא תרי סהדי, דאע"ג דחד מסהיד בחדא מילתא ואידך מסהיד במילתא אחריתי, כיון דתרויהו מחזקי ליה (במילתא אחריתי כיון דתרויהו מחזקי ליה) בבכור מצטרפי. ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר' יהושע בן קרחה, דגרסינן בסנהדרין פרק שלישי (ל,ב) מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעדות בכור, ושמע מינה דגבי בכור היכא דאיתחזק מפומיה דאבוה תרי סהדי בעינן, דאי אמרת בחד סגיא למה לי אצטרופי ומאי מודים איכא. והאי דקאמרינן בהני עובדי ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא, סהדא אחרינא הוה איכא בהדיה דאסהיד עדות ברורה דבכור הוא, וכי אצטריך לאשמועינן סהדותיה באידך דאסהיד בה במילתא מכללא, למימרא דכי האי גוונא סהדותא הוא:

דף קכז עמוד א

קד. א"ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דאמר קרא והיה הבן הבכור לשניאה עד שיהא בן משעת הויה אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו בנים עד שיהא בן ודאי משעת לידה. והיינו סתמיה דאמימר, דקסבר כיון דכתיב (דברים כא,טו) וילדו לו בנים, דמשמע שיהיו בנים ודאין בשעת לידה, וכתיב בבכור לתת לו פי שנים, וקימא לן פי שנים באחד, על כרחין פי שנים באחד מן הבנים שהיו בנים ודאין משעת לידה קאמר רחמנא, לאפוקי טומטום שנקרע ונמצא זכר דלא. ולמאי נפקא מינה, על כרחיך הכי קאמר רחמנא, דחזינא ליה לטומטום מעיקרא כמאן דליתיה ושקיל בכור חלק בכורה לפום מאי דהוה מטי ליה היכא דחשבינן ליה לטומטום כמאן דליתיה מעיקרא. דאי לא תימא הכי, מה לי שקיל פי שנים כאחד מן הודאין משעת לידה, מה לי פי שנים טומטום, אידי ואידי חד שיעורא. אלא [משום] הכי מעיט רחמנא טומטום שנקרע ונמצא זכר גבי פשוטין, לאשמועינן דלא ממעיט בחלק בכורה.

מיהו גבי חלק פשיטותיה דבכור איכא למידק מלישניה דאמימר מדקאמר אינו ממעט בחלק בכורה ולא קאמר בחלק של בכור, ש"מ בחלק בכורה הוא דאינו ממעט אבל בחלק פשוט ממעט. וכי תימא מה נפשך, אי האי פי שנים כאחד מן הודאין משעת לידה הוא, אפי' בחלק פשיטותיה נמי לא ממעט, דכי כתיב פי שנים אחלק בכור וחלק פשוט כתיב. ואי האי פי שנים כאחד מכל הבנים הוא, ואפי' טומטום, אפי' בחלק בכורה נמי למעיט. ועוד פי שנים אמר רחמנא, דמשמע דשוו אהדדי. לעולם אימא לך דהאי פי שנים דאמר רחמנא פי שנים כאחד מן הודאין משעת לידה הוא, ושאני חלק פשוט דכחלק אחד מן הפשוטין דמי, דמימעיט טומטום בחולקיהו. דכי היכי דחשבינן ליה כשאר פשוטין למשקל כראוי חשבינן ליה נמי כשאר פשוטין לענין טומטום. ואי משום היקישא דפי שנים, הא קימא לן דלאו לכל מילי איתקוש אלא למיתב ליה אחד מצרא הוא דאיתקוש. ועוד אפי' כשתמצי לומר דפי שניים דשוו בשיעורא להדדי משמע, כי היכי דמשמע דשוו להדדי הכי נמי משמע פי שנים כאחד. וכי היכי דלגבי פי שנים באחד לאו בתר שיעורא דמטי ליה השתא לודאי משעת לידה לא אזלינן אלא בתר שיעורא דהוה מטי ליה ולודאי היכא דחזינן ליה לטומטום כמאן דליתיה אזלינן דאע"ג דהשתא מיהת טפי מפי שנים כאחד מן הודאין קא שקיל, כיון דלא קא שקיל טפי מפ"ש במאי דהוה חזי ליה לאחד מן הודאין.כעידרמה היכא דחזינן ליה לטומטום כמאן דליתיה פי שנים באחד קרינא ביה, גבי אשוויי פי שנים להדדי נמי, אע"ג דלפום מאי דיהבינן ליה השתא לא שוו להדדי כיון דכי חזינן ליה לטומטום כמאן דליתיה פי שנים דשוו להדדי הוה שקיל, השתא נמי פי שנים קרינא ביה.

וכי תימא ולאו ק"ו הוא, ומה חלק בכורה שהורע כחו שאינו נוטל כראוי כבמוחזק, יפה כחו במקום טומטום שלא יהא טומטום ממעט בו, חלק פשיטות שיפה כחו שנוטל כראוי כבמוחזק אינו דין שיפה כחו במקום טומטום שלא יהא טומטום ממעט בו. איכא למפרך, חלק שאר פשוטין יוכיח שיפה כחן ליטול כראוי כבמוחזק והורע כחן במקום טומטום למעט בחלקן, אף אתה אל תתמה על חלק פשיטותו שאע"פ שיפה כחו בראוי הורע כחו במקום טומטום למעט בחלקו. ודין הוא, ירושת הבכור עם הטומטום שנקרע ונמצא זכר במקום שאין אחין, וירושתו עם הטומטום במקום שיש אחין, מה ירושתו עם הטומטום במקום שאין אחין הטומטום ממעט בה, אף ירושתו עם הטומטום במקום שיש אחין הטומטום ממעט בה.

ומנא תימרא דהיכא דלית ליה לבכור אלא אח אחד טומטום שנקרע ונמצא זכר, הטומטום ממעט בירושתו. חדא דלתת לו פי שנים אמר רחמנא, אלמא לאו אכולא ממונא יהבינן ליה אלא פי שנים בלחוד הוא דיהבינן ליה, ואי אמרת דאין הטומטום ממעט בירושתו נמצא הבכור נוטל את הכל, ועוד דקרא כתיב והיה ביום הנחילו את בניו ומשמע אפי' נקרע ונמצא זכר שקיל חולקא במקום שיש בכור. וכתיב נמי (במדבר כז,ח) איש כי ימות ובן אין לו, הא יש לו בן בנו יורשו, ואפי' טומטום שנקרע ונמצא זכר שקיל חולקא במקום שיש בכור, אלמא כבן דמי וירית כפשוט. ואי אמרת דלא ממעט בחלק פשיטותו של בכור, זימנין דליכא אחא אחרינא בהדיה ואשתכח דלא קא שקיל האי טומטום ולא מידי.

וכי תימא ולא לישקול דהא כתיב וילדו לו בנים, למימרא דלא ממעט בחלק בכורה אלא מי שהיה בן משעת לידה, לאפוקי טומטום שנקרע ונמצא זכר. נהי דמעטיה רחמנא מלמעוטי חלק בכורה, מלמעוטי בירושתו מי מ (מ) עטיה. אם כן פי שנים קרית ליה. ועוד דבעינן ביום הנחילו את בניו וליכא. ועוד אי אמרת דלא ממעט בחלקו של בכור כלל, אלמא חשבינן ליה לטומטום כמאן דליתיה, אשתכח דשקיל להו בכור לכלהו נכסי, א"כ מה ענין חלק בכורה בכאן, הא איהו קא ירית כוליה.

אלא ודאי על כרחיך אית ליה לטומטום שנקרע ונמצא זכר למשקל חולקא בהדיה ולא מתמעט ליה לבכור מחלק בכורתו בהכין ולא מידי. אלא כי מיתמעיט ליה מחלק ירושתו הוא דמתמעיט ליה, דאע"ג דאי לאו האי טומטום הוה שקיל להו האי בוכרא לכלהו נכסי, לאו מחמת חלק בכורה הוה שקיל להו אלא מחמת דלא הוה ליה לאבוה ברא אחרינא, ואפילו לא הוי בוכרא נמי הכי הוה שקיל. ואשתכח דכי ליתיה לטומטום כלל לא הוה שקיל האי בכור מחמת בכורתו ולא מידי כי היכי דתימא דכי איתיה לטומטום וקא יהבינן ליה תולתא בחלק פשוט הוה ליה ממעט בחלק בכורה. דלא מיבעיא בחלק בכורתו דלא ממעט, אלא אפי' בחלק פשיטותו נמי לא ממעט, שאין קורין חלק אלא מקצת הדבר שנחלק לשנים או ליתר משנים, אבל הכא אי חשבת ליה להאי טומטום כמאן דליתיה אשתכח דבכור הוא דהוה ירית כוליה מכח ירושה בעלמא, ולאו מחמת חלק בכורה ולא מחמת חלק פשיטותו, אלא כמי שאין שם יורש אלא הוא. והשתא דאיתיה להאי טומטום אשתכח דלא קא ממעט ליה לבכור, לא בחלק בכורתו ולא בחלק פשיטותו ולא מידי, אלא בירושתו הוא דממעט דלא להוי כמי שאין לו יורש אלא הוא.

אשתכח השתא דטומטום שנקרע ונמצא זכר במקום שיש שם בכור, אין הטומטום ממעט בחלק בכורתו של בכור אלא בחלק פשיטותו ממעט. כיצד עושין, רואין את הטומטום מתחלה כאילו אינו וחולקין את הנכסים לפי מניין שאר אחין, ונמצאו מוסיפין במספר החלקים חלק אחד על מניין האחים מפני חלקו של בכור שהוא פי שנים באחד. ונותנין לו לבכור מהם חלק אחד כנגד חלק בכורתו, ושאר כל האחים החלקים עם חלק פשיטותו של בכור מערבין אותן וחולקים אותן לפי מניין כל האחין והבכור והטומטום בכלל, וכל אחד מהם נוטל חלק אחד. נמצא הבכור נוטל שני חלקים, אחד מהם שוה לכל א' ואחד משאר החלקים, והוא חלק פשיטותו שהטומטום ממעט בו, והחלק הב' שהוא חלק בכורתו (מנובה) [מרובה] משאר (ו) חלקים לפי שאין הטומטום ממעט בו. ואם אין לבכור אח אחר זולתי טומטום זה שנקרע ונמצא זכר, הבכור נוטל שני שלישי הממון והטומטום נוטל שליש כדברירנא:

קה. ולענין טומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב נחמן בר יצחק אף אינו נידון כבן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר ומורה עד שיהא בן משעת הויה:

קו. רב שרביא אמר אף אין אמו טמאה לידה מאי טעמא אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה עד שיהא זכר משעת לידה. ולית הלכתא כרב שרביא. רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמונה, שאם חל שמיני שלו להיות בשבת אין מחללין עליו את השבת אלא ידחה למחר, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה. מיכדי מילה בשמיני דדחיא שבת מנין נפקא לן מדכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר, וכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ביום ואפי' בשבת, כל היכא דקרינא ביה וילדה זכר דמשמע עד שיהא זכר משעת לידה קרינא ביה ביום ואפילו בשבת, וכל היכא דלא הוי זכר משעת לידה לא קרינא ביה ביום ואפי' בשבת.

מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה תיובתא דרב שרביא דאמר טומטום אין אמו טמאה לידה עד שיהא זכר ודאי או נקבה ודאית משעת לידה, ותנא קתני תשב לזכר ולנקבה מספק, הכא לחומרא והכא לחומרא, דכיון דלא ידעינן אי זכר הוא אי נקבה היא דאכתי לא נקרע, רמינן עלה חומרא דנקבה, לאטמויי ארביסר, וחומרא דזכר, דלא יהבינן ליה דם טוהר טפי מתלתין ותלתא יומין, דל מינייהו שבעה יומי דעיילו להו בכלל ארביסר דיומי טומאה דרמינן עלה משום ספיקא דנקבה, פשו להו עשרים ושיתא יומי טוהר ותו לא. וסלקא לה בתיובתא.

ואמרי' לימא לרב שיזבי נמי תהוי תיובתיה, דהא קתני תשב לזכר ולנקבה מספק, משום דאכתי לא נקרע ולא ידעינן אי זכר הוא ואי נקבה היא, מכלל דהיכא דנקרע ונמצא זכר וילדה זכר קרינא ביה ותשב לזכר בלבד, ואע"ג דלא הוה קרינא ביה זכר משעת לידה כיון דנמצא זכר איגלאי מילתא למפרע דמשעת לידה וילדה זכר קרינא ביה, ומדלענין טומאה וילדה זכר קרינא ביה לענין מילה נמי וילדה זכר קרינא ביה ושמיני שלו דוחה את השבת, ותיובתיה דרב שיזבי.

ופרקינן תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. כלומר הא דקתני המפלת טומטום תשב לזכר ולנקבה לאו למימרא דפשיטא ליה לתנא דאי הוה מיקרע ונמצא זכר תשב לזכר ותו לא, ואי משתכח נקבה תשב לנקבה ותו לא, אלמא לידת טומטום שנקרע כלידה ודאית היא, אלא תנא לידת טומטום שנקרע ספוקי מספ (י) קא ליה אי כלידה ודאית מעיקרא היא ואי לא, וכיון דמספקא לן עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא. הילכך גבי מילה בשמיני למדחה שבת חיישינן דילמא לאו לידה היא ולא קרינא ביה וילדה זכר ולא דחיא שבת. גבי טומאה נמי עבדינן לחומרא דחיישינן דילמא לידה מיקרייא ואמו נטמאה לידה אי לזכר אי לנקבה. ובדין הוא דאילו נקרע ונתברר אי זכר הוא אי נקבה היא לא הוה רמינן עלה אלא חומרא דזכר או חומרא דנקבה, אלא כיון דעדיין לא נקרע ומספקא לן אי זכר הוא אי נקבה היא רמינן עלה חומרא דזכר וחומרא דנקבה.

חומרא דזכר מאי היא, דילמא לידה היא ואית לה ימי טוהר עד סוף ארבעים יום לחומרא, נפק"מ דאי חזיא דם ביום מ' ללידתה והדר חזיא ביום ששה וארבעים ללידתה, אי אמרת לאו לידה היא לית לה דם טוהר כלל וההוא דם דחזיא ביום מ' תחלת ימי נדות הוא, ואשתכח דההוא דם דחזיא ביום ארבעים וששה שהוא שביעי ליום מ' סוף ימי נדה הוא וטובלת לערב ליל שמיני שהוא ליל ארבעים ושבעה ללידתה והיא טהורה, דזבה הוא דבעיא שבעה ימי נקיים, אבל נדה לא בעיא (נדה) שבעה ימי נקיים דכתיב (ויקרא טו,יט) שבעת ימים תהיה בנדתה. ואי סבירא לן דלידת טומטום שנקרע ונמצא זכר לידה היא, אית לה ימי טוהר והוה לה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים וששה תחלת ימי נדות ובעיא למיתב שבעה ימים מיום ששה וארבעים והילך. הילכך עבדינן לחומרא ואימור זכר הוא וילדה זכר קרינא ביה, וצריכא לישב שבעת ימי נדות מיום ארבעים וששה ואילך כדאמרינן. ורמינן עלה חומרא דנקבה לאיטמויי ארביסר. והוא הדין דאי חזיא ביום שמונים ללידתה וביום ששה ושמונים, אמרי' דילמא נקבה היא וההוא דם דחזיא ביום שמונים דם טוהר והאי דם דחזיא ביום שמונים וששה תחלת ימי נדות הוא, וצריכא למימני שבעת יומי מיום ששה ושמונים ואילך.

ומקשינן על הדין פירוקא דרב שיזבי דאמר לידת טומטום ספיקא היא אי מיקריא לידה ואי לא, אי הכי ליתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה. לזכר ולנקבה דילמא לידה היא ורמינן עלה חומרא דטומאת לידת דנקבה למיתב ארביסר ולמיתב לה ימי טוהר לחומרא כדאמרן, ורמינן עלה ימי טוהר דזכר לחומרא למיתב שבעה ימי נדות מיום ארבעים וששה כדאמרן, ואימור לידת טומטום לאו לידה מיקריא ולא יהבינן לה דם טוהר כלל וכל דם דחזיא בין ביומי טוהר הראויין לזכר בין ביומי טוהר הראויין לנקבה דם נדות הוא, אלא מדלא קתני תשב לנדה ש"מ דלא מספקא ליה לתנא אי לידה היא אי לאו לידה היא אלא פשיטא ליה דלידה היא. והאי דקתני תשב לזכר ונקבה משום דלא ידעינן אי זכר הוא ואי נקבה היא, דהא אכתי לא נקרע, הילכך רמינן עלה חומרי לידת זכר וחומרי לידת נקבה, ולעולם יהבינן לה שיתא ועשרין יומין ימי טוהר דלית בהו ספיקא. דאי הוה ידעינן אי זכר הוא או נקבה היא הוה יהבינן לה כולהו ימי טוהר דחזו לה, אי לזכר אי לנקבה דפשיטא לן דלידת טומטום לידה היא כדברירנא, (דהוא) [והוא] הדין נמי דשמיני דידיה דחי שבת. וקשיא לרב שיזבי דאמר אינו נימול לשמונה. וסלקא בקשיא. ואפי' הכי לא אידחי מימריה בהכין דהא לא סלקא ליה בתיובתא.

הילכך טומטום שנקרע ונמצא זכר בתוך שמונה ימים, אי חייל שמיני שלו בימות החול ממלינן ליה בשמיני מספיקא ואסור לשהוייה, ואי חייל בשבת או ביום הכפורים אי נמי ביום טוב דחינן ליה למחר. ולענין טומאת לידה, אי אתקרע ונמצא זכר רמינן עלה חומרא דיולדת זכר לכל מילי, מיהו לא יהבינן לה ימי טוהר, אלא כל דם דחזיא דם נדות הוא או דם זיבות. ואם נמצאת נקבה רמינן עלה חומרי דנקבה לכל מילי, מיהו לא יהבינן לה ימי טוהר, אלא כל דם דחזיא דם נידות הוא. וכי לא יהבינן לה דם טוהר הני מילי לקולא, אבל לחומרא יהבינן, דאי חזיא דם ביום ארבעים לזכר וביום ארבעים וששה אי נמי ביום שמונים לנקבה וביום שמונים וששה, בעיא למימני יומי נדות מיום ארבעים וששה לזכר ומיום שמונים וששה לנקבה כדברירנא לעיל. ואי אכתי לא נקרע, תשב לזכר ככולהו חומרי דיולדת זכר, ולנקבה ככולהו חומרי יולדת נקבה, ולנדה דלא יהבינן לה דם טוהר לקולא כלל אבל לחומרא יהבינן לה כדברירנא:

קז. אמר רבא תניא כותיה דר' אמי דאמר טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים בן ולא טומטום בכור ולא ספק. בן ולא טומטום כדר' אמי. דאע"ג דנקרע ונמצא זכר לא שקיל פי שנים. בכור ולא ספק. שלא הוכר מעולם, ולאפוקי מדדרש רבא מעיקרא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבוא ונתערבו כותבין הרשאה זה לזה. כגון שתי נשים של איש א' שילדו לו שני זכרים במחבוא בזו אחר זו, שנמצא שהיוצא ראשון הוא ניהו בכור לנחלה, דומיא דבכורת יעקב ועשו ובכורת פרץ וזרח, וקאמר רבא דאם נתערבו ולא הוכר איזה יצא ראשון כותבין הרשאה זה לזה. נפקא מינה דהיכא דאית להו אחא אחרינא דאזיל האי מורשה ומפיק מיניה חלק בכורא ממה נפשך, אי בכור אנא הב לי מחמת נפשאי, ואי האיך בכור הוא הב לי מחמתיה דידיה דכתב לי אורכתא. וקמ"ל האי תנא דכיון דלא הוכרו מעולם איזה מהם בכור, אין כאן בכורה כלל ולא מהניא להו הרשאה.

הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. והוא הדין היכא דהני שתי נשים הוו ניסבן לתרי גברי וילדו שנים זכרים בכורים, זה בכור לאביו וזה בכור לאביו, ונתערבו ואחר כך נולדו אחים לזה ואחים לזה, אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה אלא לענין חלק פשוט, אבל לענין חלק בכורה לא מהניא להו הרשאה כלל. מיהו מסתברא דתנא דבריתא דקתני בכור ולא ספק, לא איירי אלא כדאמרן, מדקתני בכור ולא ספק דמשמע בכור שהוא בכור ודאי ולא ספק בכור ספק פשוט, ואלו כי האי גוונא היכא דזה בכור לאביו וזה בכור לאביו כל חד מינהו ודאי בכור הוא, וליכא ספיקא אלא באבוה דלא ידעינן כל חד מיניה בריה דמאן ניהו. מיהו ודאי לענין דינא אידי ואידי חד דינא הוא לענין חלק בכורה כדברירנא:

דף קכז עמוד ב

קח. שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדינו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד בכור הוא מהו. שלח להו כותבין הרשאה זה לזה מה נפשך אי כרבנן סבירא ליה דאמרי אינו נאמן לשלח להו כרבנן ואי כרבי יהודה סבירא ליה לשלח להו כרבי יהודה. ומפרקינן מספקא ליה אי כרבנן ואי כרבי יהודה. ושמעינן מינה דאליבא דרבי יהודה אפילו מוחזק בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור האב נאמן. וקימא לן כרבי יאודה כדבעינן למימר קמן:

קט. מאי רבי יהודה ומאי רבנן דתניא יכיר יכירנו לאחרים כלומר יכירנו האב לאחרים לומר שהוא בכור, מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן. במקום שמוחזק לנו באחד שהוא בכור. טעמיה דרבי יהודה גבי בן גרושה ובן חלוצה, דקא סבר כיון דמהימן לומר על הקטן שהוא בכור אע"פ שמוחזקין בגדול שהוא בכור, ש"מ דמהימן לשווייה לגדול ממזר ולא ירית ליה כלל, ואסור בבת ישראל. דאי ס"ד תרויהו בניה נינהו, היכי מהימן על הקטן שהוא בכור. אלא משום דמהימן לשוויי לגדול ממזר. ולא מיבעיא לשווייה ממזר, דאורעה לעיקר חזקה דידיה דהאמר דלאו בריה דידיה הוא, אלא אפילו היכא דאתחזק דבריה הוא ואית ליה חזקה דכשרות, ואי נמי מודי דבריה הוא, דלא אורעה לעיקר חזקה דידיה, מהימן למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא ופסיל ליה מן הכהונה.

תדע דטעמא דרבי יהודה גבי בכור משום דקסבר דמהימן לשוויה לגדול ממזר, דתנן בקידושין (עח,ב) האומר בני זה ממזר אינו נאמן אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין וחכמים אומרים נאמנין, ואמרינן עלה מאי טעמיה דרבי יהודה דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יאודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה, דשמעת מינה דהאי דמהימן לומר גבי בני זה ממזר מטעמא דבכור הוא דנפקא ליה.

וקימא לן כרבי יהודה, כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא (להלן בבא בתרא קכח,ב) ואיפסיקא הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן. מיהו עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה אלא היכא דמוחזקין באחד שהוא בכור, דלא מהימן למיפסלי ולאפסודיה לההוא דהוה מיתחזק בחזקת בכור, אבל אם לא היה אחד מוחזק שהוא בכור יותר מחבירו, אפי' רבנן [מודו] דכי אמר אבוהון אחד מיניהו שהוא בכור מהימן, כדבעינן לפרושי קמן לטעמא דרבנן.

והיכא דמוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור דקאמרינן דמהימן כרבי יהודה, דשמעת מינה דמהימן לשוויה לגדול ממזר, מסתברא דהני מילי דברירא מילתא בסהדי דההוא דהיינו מוחזקין בו איתייליד מקמי האי דאמר אביו עילויה שהוא בכור, דכיון דאמר על הקטן שהוא בכור ממילא אסהיד עליה דהאיך דקשיש מיניה דלאו בריה הוא. אבל היכא דלא אתברר בסהדי הי מניהו קשיש מחבריה, אלא בחזקה בעלמא דהיו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור, נאמן, ושניהם כשרין, דאימור האי דאמר אביו שהוא בכור הוא ניהו דקשיש מהאיך ותרוייהו בניה ניניהו, הילכך תרויהו ירתי ליה, מיהו האי דאמר אבוה עלויה דבוכרא הוא ניהו דשקיל פי שנים:

קי. א"ל ר"נ בר' יצחק לרבא בשלמא לר' יהודה היינו דאיצטריך למכתב יכיר אלא לרבנן יכיר (לימא) [למה] לי. הא אמרת דאבוה לא מהימן. ופריק אצטריך למכתב יכיר בצריך היכירא. כגון שלא היה אחד מבניו מוחזק בבכורה יתר מחבירו, והרי הבכור מהם צריך היכירא, אמרה תורה יכיר יכירנו האב לאחרים, דכי אמר האב על חד מיניהו בכור הוא נאמן. אבל היכא דמוחזק לן בחד מיניהו דבכור הוא ואמר אבוה עילויה דלאו בכור הוא, אי נמי מוחזק לן בגויה דלאו בכור הוא ואמר אבוה עילויה דבכור הוא, לא מהימן אליבא דרבנן.

ודיקינן למאי אי למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא דקא בעי למיתבה ליה מתנה מי לא יהבי ליה. כלומר אי אמרת בשלמא כי אצטריך קרא לאשמועינן בשהיה אחד מוחזק שהוא בכור ואמר האב על אחר הקטן ממנו שהוא בכור, דמהימן לאחזוקי לגדול בממזר, ניחא, אלא אי אמרת כי אצטריך קרא לאשמועינן בצריך היכרא, כגון שאין ידוע איזה מהן גדול מחברו, וקאמר אבוהון על חד מינייהו דהוא ניהו בוכרא דמהימן, אשתכח דלא אהניא הכרת האב למפסליה לחד מיניהו אלא למיתב להאי פי שנים ותו לא, הא (לימא) [למה] לי קרא, לא יהא אלא דקא בעי למיתב ליה מתנה מי לא יהיב ליה, ומגו דאי בעי מיתב ליה הני פי שנים במתנה מצי יהיב, כי אמר בכור הוא למשקל פי שנים מהימן, דהא קימא לן דל"ש בממונא ול"ש באיסורא כל היכא דבידו לעשות אותו דבר שהוא מעיד עליו נאמן להעיד עליו. ואפי' יחידי ואפי' קרוב ואפי' אשה. גבי איסורא, כדאמרינן בפרק האשה רבה (יבמות פח,א) טבל והקדש וכיוצא בהן משום דבידו לתקנו. גבי ממונא נמי כדאמרן בסנהדרין בפ' דיני ממונות בתרא (ל,א) זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין וכל שאין בידו ליטלה לא אמר כלום. ואם כן הכא נמי לרבנן (לימא) [למה] לי קרא יכיר, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמגו דיכיל למיתב ליה במתנה, כי אמר בכור הוא מהימן למשקל פי שנים.

ופרקינן אצטריך יכיר למשקל פי שנים בנכסים שנפלו לו לאב לאחר מכאן. כלומר לאחר שהכירו לאחרים, דאי משום האי מיגו, כיון דאי הוה יהיב להו לכולהו נכסיה במתנה בההיא שעתא, דאמר עילויה דבוכרא הוא, לא הוה קני להו לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן בהכי, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, כי אמר נמי דבוכרא הוא לא שקיל פי שנים בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, דלגבי הני נכסי מיהת ליתיה למיגו כלל. אצטריך יכיר להימוניה לאב למיתב ליה בנכסים פי שנים שנופלין לו לאחר מכאן.

ומקשינן ולר' מאיר דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ולגבי בכורים ס"ל כרבנן, אשתכח דאפי' בנכסים הבאים לאחר מכאן הוה איכא להימוניה לאב משום מיגו, ואם כן (לימא) [למה] לי יכיר. ופריק אצטריך יכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דלא הוה יכיל ההיא שעתא לאקנויי, דעד כאן לא קאמר ר' מאיר אדם מקנה לחברו דשב"ל אלא היכא דכי באו לעולם הוה יכיל לאקנויינהו נהליה, אבל היכא דכי באו לעולם לא הוה יכיל לאקנויינהו נהליה לא מהנייא בהו ההיא הקנאה קמייתא דאקני ליה עד שלא באו לעולם, וכיון דאיכא אנפא דלא מהניא ביה הקנאה, אצטריך יכיר למשקל, פי שנים בההוא מידי דלא מהניא ביה הקנאה.

ואע"ג דהני קושיי והני פירוקי כולהו אליבא דרבנן ור' מאיר נינהו ולית הלכתא כותיה, ש"מ דלרבי יהודה דס"ל דאפי' מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור נאמן, אי אמר על הקטן שהוא בכור הוה ליה הגדול ספק ממזר, דאי ס"ד לר' יהודה נמי כי אהני יכיר למיתב ליה פי שנים בלחוד הוא דאהני ליה, מ"ש דקשיא לן אליבא דרבנן, אפילו לר' יהודה נמי תיקשי ליה יכיר (לימא) [למה] לי, אי בעי למיתב ליה פי שנים מי לא יהיב ליה. אלא כי אצטריך יכיר למפסליה להאיך אחרינא הוא דאצטריך. ואפי"ה ספק ממזר הוי ממזר ודאי לא הוי. מאי טעמא, דאיכא למימר מישראל קא אתי והוה ליה ממזר, ואיכא למימר מגוי או מעבד קאתי וקימא לן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. הילכך הוה ליה ספק ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת:

קיב. ושמעינן נמי מינה דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, דוקא היכא דבא לעולם בשעתא דהוה יכיל האי מקנה לאקנויי נהליה לאחר שבא לעולם מודי ר' מאיר דלא מהניא ההיא הקנאה קמייתא דאקני ליה עד שלא בא לעולם. ואע"ג דלית הלכתא כר' מאיר ואפילו היכא דבא לעולם בשעה שהיה יכול להקנות לו, נפקא מינה למוכר פירות דקל לחבירו דקי"ל דאי שמיט לוקח ואכיל להו לפירי מקמי דהדר ביה מוכר לא מפקינן מיניה. ושמעינן מיהא דאי שמיט לוקח ואכיל להו לפירי כשהמוכר גוסס אליבא דרבנן מפקינן מיניה. וסברא נמי הוא, מידי הוא טעמא התם אלא משום מחילה, כיון דגוסס הוא ליכא למימר דכי שתיק ליה משום דמחלינהו לפירי גביה הוא דשתיק ליה דאנן סהדי דלא הוה יכיל למחויי ביה. וכן כל כיוצא בזה:

קיג. ת"ר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור האב נאמן. ואוקימנא כרב יהודה, וקי"ל כותיה. היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן. ואוקימנא כרבנן דפליגי עליה דר"י, מכלל דלר"י האב נאמן. וקי"ל כר"י:

קיד. א"ר יוחנן בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן. דכי אמר מעיקרא עבדי הוא דמשמש לי כעבדא קאמר.

כלומר דמשמש קדמיה כעבדא, דשמשא מיקרי נמי שמעא. ודוקא היכא דלא מתחזק כעבדא לכ"ע.

וחלופיה אבית המכס דתניא היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, רישא דקתני אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן, דמעיקרא מוכחא מילתא דכי אמר בני הוא לאיפטורי ממכסא עילויה הוא דקאמר, ואמטול הכי כי הדר ואמר עבדי הוא, נאמן, סופא היכא דאמר בבית המכס עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן, דמעיקרא ודאי דוקא קאמר, דאם איתא דבנו הוא לא הוה אמר בבי מיכסא עבדי הוא לחיוביה נפשיה מיכסא עילויה, הילכך כי הדר ואמר בני הוא לא מהימן, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

מתיבי היה משמשו כבן ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. ולא אמרינן מעיקרא כי אמר עבדי הוא לאו דוקא קאמר אלא (דמשמע) [דמשמש] ליה כעבדא קאמר, וקשיא לר' יוחנן. א"ר נחמן בר יצחק התם דקרו ליה עבדא מצר מאה. כלומר סופא דקתני היה משמשו כעבד ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן.

והיכא דהיה עובר על בית המכס נמי ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דקאמרי' דמהימן, דוקא היכא דלא איתחזקא אימיה בבת ישראל, אבל היכא דמתחזקא אימיה בבת ישראל, לא מהימן למימר ליה עבדי הוא כלל. דכי המניה רחמנא אבניה, כגון דאמר בני זה ממזר, דאיכא למימר דאיהו אולדיה מחייבי כריתות, א"נ דידיע דבר איתתיה הוא וקאמר עילויה דלאו בריה דידיה הוא, דהוה ליה ממזר ממילא, אבל אעלמא לא הימניה רחמנא. והאי בן כיון דאיתחזק אימיה כבת ישראל לאו כל כמיניה דהאי לאחזוקה לאימיה בשפחה. מאי אמרת דילמא אבוה עבד הוה, לא מיבעיא איהו דלא מהימן לחודיה עילויה, אלא אפילו איכא סהדי בהכי הא קימא לן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש. הילכך כל היכא דמוחזק האי ברא בכשרות, כגון דאית ליה חזקה דאימיה ואמר עליה האי גברא דעבדי הוה, לא מיבעיא דלא מהימן אלא שמותי נמי משמתינן ליה, דקימא לן הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, וכי קאמרינן הכא גבי בית המכס אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן היכא דלית ליה חזקה כלל:

דף קכח עמוד א

קטו. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו. מדקתני נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו, מכלל דמעיקרא לית ליה לתובע למשקל בשבועה. והאי דינא לא משכחת ליה אלא היכא דלית ליה לתובע ראיה דדיליה הוה, אי נמי אית ליה ואשתמש ביה נתבע שני חזקה. דכי אמרינן (לעיל בבא בתרא לו,א) הגודרות אין להם חזקה, לאלתר, אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים. הילכך טעמא דאמר ליה הנתבע לתובע רצונך השבע וטול, הא לאו הכי משתבע היסת דמזבן זבניה מיניה ומיפטר.

ודייקינן מאי קמ"ל תנינא נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ומפרקינן הא קמ"ל דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. דהא הכא השבע וטול קאמר ליה, וקאמר דאינו יכול לחזור בו. ודוקא לאחר גמר דין, אבל קודם גמר דין דכולי עלמא יכול לחזור בו, כדאסיקנא בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין כד,ב). וגמר דין דהכא מסתברא דלא הוי אלא לבתר דאשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע צא תן לו, אי נמי חייב אתה ליתן לו מיגמר דין הוי, כדתנן (סנהדרין כט,א) גמרו את הדבר היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב, אבל מקמי הכין לא הוי גמר דין. ואע"ג דאמרי ליה מקמיה שבועה תן לו לאחר שישבע לך אי נמי חייב אתה ליתן לו לכשיתבע לך, לא הוי גמר דין. דאם כן מה הפרש בין תחלת הדין לגמר דין, אפילו בתחילת דין נמי מצו בי דינא למימר ליה לבעל דין אייתי ראיה ושקול אי נמי אייתי ראיה ואיפטר. אלא ודאי לא מיקרי גמר דין אלא גמר דין שאינו תלוי בתנאי. תדע דהא דומיא דנאמן עלי אבא קתני, מה התם לא הוי גמר דין עד דאיתי אבא ואביך ומסהדי ואמרי ליה בי דינא חייב אתה ליתן ליה, הכא נמי לא הוי גמר דין עד דמשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע חייב אתה ליתן לו. והא דקתני נשבע ונוטל, הא קמ"ל דכל כמה דלא הדר ביה נתבע מזדקיקינן לתובע לאשבועי ואי אשתבע. כל כמה דלא הדר ביה נתבע אמרי' ליה צא תן לו ותו לא יכיל למהדר ביה. מיהו אי הדר ביה מקמי שבועה, אי נמי בין שבועה לגמר דין דצא תן לו או דחייב אתה ליתן לו, מצי הדר, וכי קתני ואינו יכול לחזור בו לבתר דנשבע ונזדכה בבית דין ליטול קתני. והוא הדין לדינא דדור לי בחיי ראשיך לא הוי גמר דין אלא בתר דנדר ואמרי ליה בי דינא צא תן לו או חייב אתה ליתן לו. והוא הדין במחול לך עד דאמרי ליה פטור אתה. וקי"ל כרבי אבא, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא לקמן כותיה:

קטז. והאי דשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים, בבעל חוב שבא ליפרע מנכסי יתומים קאי, דקסבר עבדא כמקרקעי דמי, ורב נחמן אמר אין גובין דקסבר עבדא כמטלטלי דמי, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. ואסיקנא לקמן דהא דר' אבא אין גובין מן העבדים מתנינן לה, וכן אמר רב נחמן אין גובין, דלגבי בעל חוב כמטלטלי דמי כדבעינן לברורי לקמן. וכבר תקינו רבנן בתראי דמתיבתא לאגבויי ממטלטלי דיתמי בין לבעל חוב בין לכתובה:

קיז. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר לעדות רבא אמר אף בראשון מר בר רב [אשי] אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כותיה. נקוט הדין כללא בידך, דכל שני קרובין שאין ביניהם הפסק בקורבתן, כגון אב ובנו ואח ואחיו, הן הן ראשון בראשון, כלומר קרוב ראשון. וכל שיש ביניהן הפסק, אם היה אחד בלבד מפסיק ביניהן, כגון האב לאחי אביו או לאבי אביו, הבן נקרא קרוב שני לאבי אביו ולאחי אביו מחמת אבי הבן שמפסיק בינתים בינו ובין אבי אביו ובין אחי אביו. ואבי האב ואחי האב נקרא לזה ראשון, לפי שמהם התחלנו למנות ראשון ושני ושלישי. וכיון שהבן לאחי אביו שני בראשון, נמצאו בני האחין זה לזה שני בשני, שזה שני לאביו של זה וזה שני לאביו של זה. ובן בנו של זה לבנו של זה, כגון חנוך בן בנו של יעקב לאליפז בן עשו שלישי בשני, לפי שעשיו ויעקב ראשון בראשון הן, ואליפז וראובן בניהם שני בשני, ונמצא חנוך בן ראובן לאליפז שלישי בשני.

והיינו דשלח רבי אבא שלישי בשני כשר. רבא אמר אף בראשון כשר. כגון הבן לאחי אבי אביו ולאבי אבי אביו, דכיון דאב ובנו ואח ואחיו ראשון בראשון הוא כגון עשו ויעקב ואברהם ויצחק, נמצא ראובן לאברהם אבי אבי אביו שלישי בראשון, שהרי יצחק הוא קרוב ראשון לאברהם ויעקב קרוב שני וראובן קרוב שלישי. וכן ראובן לישמעאל, שהרי יצחק קרוב ראשון לישמעאל אחיו ויעקב שני וראובן שלישי. אמימר בר רב אשי אכשר באבא דאבא, דקסבר מר בר רב אשי דאב ובנו כיון דשני דורות נינהו שני בראשון, והוה ליה ברא לאבא דאבוה שלישי בראשון.

ואסיקנא לית הלכתא כמר בר רב אשי. אלא אב ובנו כיון שאין אחר מפסיק ביניהם ראשון בראשון נינהו, והוה ליה ברא לאבא דאבא שני בראשון ופסול. ושמעינן מינה דשלישי בראשון כשר כדרבא, דאי לא תימא הכי לישמועינן דלית הלכתא כוותיה דרבא דאמר שלישי בראשון כשר ואנא ידענא דלית הלכתא כמר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא. דהשתא היכא דודאי שלישי בראשון הוא פסול אבא דאבא דאיכא למימר שני בראשון הוא לא כל שכן. אלא מדאשמעינן לית הלכתא כמר בר רב אשי דמכשיר באבא דאבא, מכלל דאי הוי שלישי בראשון כשר כדרבא:

קיח. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול. ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא במטלטלי דלא מצי מכוין, אלא אפילו בעדות קרקע דמצי מכוין מצרנהא, פסול. וסומא דפסול לעדות נפקא לן מדכתיב (ויקרא ה,א) והוא עד או ראה או ידע. ואפילו בעדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה, כלומר כל היכא דקרינא ביה או ראה קרינא ביה או ידע, וכל היכא דלא קרינא ביה או ראה לא קרינא ביה או ידע. ואע"ג דהאי או ראה או ידע בשעת ראיה וידיעה קא מיירי ולא בשעת הגדה בב"ד, דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו, מקיש שעת הגדה לראיה וידיעה, מה ראיה וידיעה בכשרות אף הגדה בכשרות. ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנהא, דלא מקיש (אגדה) [הגדה] לראיה, אבל גלימא לא. דבעינא והוא עד או ראה או ידע וליכא, דהא לא מצי מכוין. ורב ששת אמר אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפשר דמכוין מדת משקלותיו.

דף קכח עמוד ב

מיתיבי היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי (ונשתפא) [ונשתטה] פסול אבל היה [יודע] לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פתח ונסתמא וחזר ונסתמא וחזר ונתפתח פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר וכל שתחילתו וסופו בפסלות פסול. כלומר וכל שתחילתו או סופו בפסלות פסול, אלמא ידיעה והגדה כהדדי נינהו, ותרויהו בכשרות בעינן. תיובתא דכולהו תיובתא. וש"מ דהלכתא כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא:

קיט. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה. ואע"פ שמוחזקין בו שאינו בכור. ואמטול הכי נקט תינוק בין הבנים ולא נקט בן בין הבנים, דאף על גב דאמר על תינוק בין הבנים במקום שיש בן גדול ממנו נאמן. ור' יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן. וקימא לן כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא, דהא איפסיקא הלכתא לקמן כוותיה לאפוקי מדרבי יוחנן:

קכ. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר תיטול אשתו כאחד מן הבנים [נוטלת כאחד מן הבנים] אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מכאן. כלומר כי אמרי' נוטלת כאחד מן הבנים דוקא בנכסים של עכשיו, אבל נכסים שקנה לאחר מכאן לא קנה, דכיון דאינה ראויה ליורשו הויא לה מתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ודוקא נמי אחד מן הבנים, ואפילו בבנים הבאים לאחר מכאן, אפילו נולדו לאחר מיתתו, שאף הן ממעטין בחלקה. והוא הדין דאי מיית חד מהני דקיימי השתא בחיי אביו נתרבה חלקה. כללו של דבר, אין הלשון מוכיח אלא שתיטול בחלק המגיע לאחד מן הבנים העתידין ליורשו, בין שהיו מועטין ונתרבו בין שהיו מרובין ונתמעטו.

ומסתברא דאי אמר תטול כאחד מן בני אלו, ונולדו לו בנים לאחר מכאן, אין ממעטין בחלקה. וכי תימא כיון דלא אקני לה אלא כשיעור מאי דמטי לחד מהני דשכיחי השתא ואהנו הנך דאתו לאחר מכאן למעוטי בחולקא דידה דהא לית לה למשקל טפי מחד מהני, לא ס"ד, דא"כ גבי בכור דקי"ל דבן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט מחלק בכורה, מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא וכי כתיב פי שנים דמשמע פי שנים באחד כאחד מן הנולדין בחיי האב כתיבי, ואמאי, כיון דההוא דאיתיליד לאחר מיתת האב על כרחיך ממעט בחולקא דכולהו פשוטין הנולדין בחיי האב, ובכור לא שקיל פי שנים אלא פי שנים באחד מן הנולדין, ממילא ממעיט נמי בחולקא דבכור. אלא מאי אית לך למימר, כיון דמעיט רחמנא וילדו לו אהני למעוטי בן הנולד לאחר מיתת האב דאינו ממעט בחלק בכורה, ה"נ כיון דאמר כאחד מבני לא אהני לאפוקי בנים הבאים לאחר מכאן דלא למעוטי בחולקא.

ומנא תימרה דדייקינן לישנא דנותן בכה"ג כי היכי דדייקינן לישנא דקרא, דההוא דאמר לה לדביתיהו נכסי לך ולבניך (לקמן בבא בתרא קמג,א) ואמר רב יוסף קנאי פלגא, וא"ר יוסף מנא אמינא לה דתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. תדע נמי דהא קי"ל כר' עקיבא דדייק לישנא יתירא (לעיל בבא בתרא סד,א). והכא מדהוה ליה למימר כאחד מבני ותו לא, ואיכפל למימר כאחד מבני אלו, לט (ו) פויי מילתא קאתי, ובחלק הראוי לאחד מאלו בזמן שאין שם יורש אלא הן קאמר, דלא לימעטו בנים הבאים לאחר מכאן בחלקן.

והא דאמרי' הכא בבנים הבאים לאחר מכאן לא דמי לההוא דא"ל לדביתהו נכסי לבני דיהוון ליכי מינאי, הדר א"ל לבריה קשישא זיל קני כחד מיניהו, דאסיקנא בפ' מי שמת (לקמן בבא בתרא קמב,ב) דה"ל קני כחמור ולא קני, דאלו התם קא מקני להו מאי דלא מטי להו בירושה וכיון דליתינהו לא קנו, וכי היכי דאינהו לא קנו איהו נמי לא קני, אבל הכא לא קא מקני להו לבנים הבאים לאחר מכאן ולא מידי אלא ירושה ממילא קאתיא להו, וסיומי הוא דסיימיה לחולקא דקא מקני לה לאיתתיה דהוי כשיעור מאי דמטי לאחד מבניו בירושה ואמטול הכי קניא. וקי"ל כרבי אבא, לא שנא בבריא ולא שנא בשכיב מרע. מיהו בשכיב מרע כיון דאמר תיטול, באמירה בעלמא קניא, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. אבל בבריא לא קניא עד דקנו מיניה. וכי קנו מיניה מיהת קניא, דלאו קנין דברים בעלמא הוא, דהא ממונא חייב נפשיה כדברירנא בריש פרק השותפין (לעיל בבא בתרא ג,א סי' כה):

קכא. שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרעו כלו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין. כלומר הרי הלוה נשבע שבועת התורה, לפי שהודה במקצת, ומלוה גובה מחצה מנכסים בני חורין, אבל מנכסים משועבדין לא, מ"ט דאמרי' לקוחות אנן אעדים סמכינן. דמסהדי דפרע כוליה, והודאת לוה לא מהניא במקום שחב לאחרים. ואפילו לר' עקיבא דאמר (וכל) [דכל] היכא דאיכא מאן דמסייע ליה לנתבע למכפר בכוליה וקא מודי במקצת משיב אבידה הוי ופטור משבועה, ה"מ היכא דליכא שטרא דמרע ליה אבל הכא דאיכא שטרא עילויה אירתותי מירתת למטען פרעתי כולו, דאי טעין הכי אמרי' ליה שטריך בידיה דמלוה מאי בעי. הילכך כי מודי במקצת על כרחיה מודי ולאו משיב אבידה הוא.

מתקיף לה מר בר אשי אדרבה אפי' לרשב"א דאמר מודי במקצת טענה הוי הני מילי היכא דאילו כפר בכוליה ליכא עדים דמסייעי ליה אבל היכא דאיכא עדים דמסייעי ליה ודאי משיב אבידה הוי. וקי"ל כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא לקמן כותיה, ולאפוקיה מאתקפתיה דמר בר רב אשי.

ואי קשיא לך להא דאמרי' נשבע הלוה שפרע מחצה וגובה ה[מ]לוה מחצה, אמאי נשבע, הא איכא עדים דקא פטרי ליה. בשלמא לענין גובה מחצה לא קשיא לן, דאע"ג דאיכא סהדי דפרע כוליה, כיון דלוה מודי דלא פרע אלא פלגא, אהודאת לוה סמכינן, דקי"ל דפיו אינו בהכחשה והזמה (ב"מ ג,ב). אלא לגבי ההוא פלגא דקא טעין פרעתי, דלא קא מכחיש להו לסהדי, תהני ליה סהדותא דסהדי למפטריה משבועה. וכי תימא כיון דאסהידו סהדי דפרעיה כוליה ולוה קא מודי דלא פרע אלא מחצה, הא אודי דסהדי שקרי נינהו וממילא איפסילו להו לגביה לגמרי אפילו לההוא פלגא דמסייעי ליה, דלדבריו רשעים נינהו והתורה אמרה אל תשת רשע עד, א"כ לגבי מלוה לגבו ליה בשבועה, דהא סהדותא דהני סהדי לגבי האי מלוה ולוה כמאן דליתא דמיא.

שתי תשובות בדבר, חדא דכיון דכי ליכא סהדי כלל וקא טעין לוה פרעתי לא גאבי מלוה אלא בשבועה מדרב פפא, השתא דאיכא סהדי דפרע כוליה לא מסרינן ליה שבועה כלל, דאע"ג דסהדותא דהני סהדי לגבי האי לוה כמאן דליתה דמיא, דהא אודי דפסולין נינהו, סהדי גופיהו בין לבי דינא בין לכולי עלמא כשרין נינהו, ואם כן היכי משבעי בי דינא שבועה דאיכא סהדי כשרי דבשקרא קא משתבע, וכיון דהאי שטרא לא מהני ליה למלוה למגבא ביה בלא שבועה, ואיהו לא מצי משתבע, הויא לה כתביעה על פה, ואמטול הכי משתבע עילויה כדין כל מודה במקצת.

ועוד, דאף על גב דסהדותא דהני סהדי לא מהניא למפטריה ללוה כלל לא מממון ולא משבועה כדברירנא, אהניא ליה לבטוליה לשטרא משום מיגו, דמיגו דיכיל למימר פרעתי כולו דהא איכא עדים דמסייעי ליה ולא הוה מהני ליה שטרא למלוה ולא מידי, כי אמר נמי פרעתי מחצה נמי מהימן, ולא מהני ליה האי שטרא למלוה ולא מידי.

ונהי דאהני ליה מיגו למפטריה מממון, אבל משבועה לא מהני, (ולא) [דלא] אמרינן מיגו לאפטוריה משבועה, דא"כ מודה במקצת דאמר רחמנא ישבע היכי משכחת לה, לימא מגו דיכיל למימר אין לך בידי כלום פטור כי מודי במקצת נמי פטור. וכי תימא שאני התם דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובעל כרחיה מודי, אבל הכא דאיכא עדים דמסייעי ליה מעיז ואיכא מיגו, ה"נ כיון דאיכא שטרא דמסייע ליה למלוה, דאמרינן ליה שטרך בידיה מאי בעי, על כרחיה מודי בפרוטה ודינא הוא דלא נהני האי מיגו למפטריה משבועה. ועוד דעל כרחיך אפי' היכא דאיכא מיגו לא מהני מגו לאפטורי משבועה דא"כ שבועת עד אחד היכי משכחת לה, לימא מיגו דיכיל למימר פרעתי ומיפטר לגמרי, דהא אפילו אסהידו ביה תרי דלוה מדאוריתא מהימן לומר פרעתי בלא שבועה, כי טעין לא לויתי נמי ליפטריה משבועה.

אלא לאו שמע מינה לא אמרינן מיגו לאיפטוריה משבועה. ואע"ג דמשכחת לה בקובע זמן לחברו ולא עבר זמנו, דאי הוו תרי סהדי וטעין פרעתי לא מהימן, א"נ בעד אחד בשטר, א"נ דאסהיד ביה דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני במקום ששנים מחייבים אותו, על כרחיך סוגיין בעלמא לאו הכין הוא, אלא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, ואע"ג דאיכא למימר מיגו. דאי לא תימא הכין, גבי נסכא דר' אבא וגבי חד סהדא ותרתי שנין ולפירי (לעיל בבא בתרא לג,ב לד,א), דקאמרינן דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ואי אמרת מיגו הא לא מחוייב שבועה הוא, דאי נמי הוה טעין לא אכלתי ולא חטפתי לא הוה מיחייב שבועה, מיגו דאי בעי טעין פרעתי א"נ לפירות ירדתי. אלא לאו, ש"מ דלא אמרי' מיגו לאיפטורי משבועה.

ומסתברא כהדין טעמא בתרא דכתבינן דכי איבטיל האי שטרא משום מיגו הוא דאיבטיל ליה, דאי מטעמא דשבועה דרב פפא, הא קי"ל דהתם זיל שלים אמרינן ליה ולא מחייבינן ליה לתובע שבועה אלא היכא דטעין נתבע לישתבע לי, וא"כ אמאי פסיק הכא ואמר נשבע וגובה מחצה. אלא על כרחיך טעמא דמילתא משום מיגו הוא. ונפק"מ נמי דאפילו היכא דהימניה עילויה נמי אמרי' מיגו, דהא קי"ל דאי נמי הימניה עילויה כי אתו סהדי דפרעיה מהמניה, דנהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא הימניה. אבל ודאי היכא דהימניה כבי תרי (בין) [כיון] דקימא לן דאע"ג דמייתי סהדי דפרעיה לא מהימני לאכחושי למלוה דקא טעין לא נפרעתי איעקר ליה מיגו מהאי דינא לגמרי, דהא א"נ הוה טעין פרעתי כולו לא הוה מהימן ולא הוו מהני ליה הני סהדי לאתכחושי למלוה, הילכך השתא נמי דטעין פרעתי מחצה לא מהימן וגבי ליה מלוה כוליה ממונא דשטרא בלא שבועה.

וש"מ דכי אמרינן אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות היכא דודאי איכא שטרא דמגבו ביה בי דינא, אבל היכא דליכא שטרא, אע"ג דמודי נתבע דהוה איכא שטרא במקצת מאי דתבע ליה תובע אי נמי בכוליה וקא טעין קא פרעתי מחצה, כיון דהשתא מיהת ליכא שטרא בידיה וליכא סהדי דמסהדי ליה בההוא קנין, לאו כפירת שעבוד קרקעות היא אלא כפירת תביעה דעל פה ומשתבע עילוה. דהא הכא דקא תבע ליה מלוה ללוה בממונא דהאי שטרא וקא מודי ליה ללוה דאשתייר ליה גביה מהאי ממונא דהאי שטרא פלגא, דהויא לה הודאה וכפירה תרויהו בהאי שטרא, ואפילו הכי כיון דהאי שטרא נקיט בידיה לאו שטרא דמחייבין ביה בי דינא הוא דהא אסהידו סהדי עלויה דפריעה הוא, איחייב ליה שבועה אההוא פלגא דכפר, וכל שכן היכא דלא אודי לזה דהוה איכא עליה שטרא ולא קנין כלל:

קכב. דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא ככל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא אמר ליה רב הונא למר זוטרא הא דרב נחמן דאמר אין גובין מן העבדים מאי אמר ליה אנן להא דשלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא גובין מן העבדים אין גובין מתנינן לה וכן אמר רב נחמן אין גובין. ולאו למימרא דעבדא כמטלטלא דמי לכל מילי, דהא גבי גזל ואונאה ושבועה דחשבינן ליה כקרקע ורחמנא אקשיא לקרקע. אלא כל היכא דמיעט רחמנא קרקע דינא הוא למעוטי עבדים, דהא איתקש לקרקע, וגבי בעל חוב היינו טעמא דלא גבי מיניהו משום דלא סמכא דעתיה דבעל חוב עילויהו, דהא מצי לוה לאברוחינהו מיניה כי היכי דמברח להו לשאר מטלטלי דידיה. דשאני דינא דבעל חוב משאר מילי, דהא גבי ענבים העומדות ליבצר דסבירא להו לרבנן דלאו כבצורות דמיאן אלא הרי הן כקרקע לענין שבועה, ואלו גבי בעל חוב קימא לן דכמטלטלי דמו, דקאמרינן בכתובות בפ' נערה שנתפתתה (נא,א) סוף סוף כל העומד ליגדר כגדור דמי, מאי טעמא, על כרחיך משום דלא סמכא דעתיה דבעל חוב עילויה דהא מצי לוה למשקלינהו לנפשיה, הילכך אע"ג דלא שקלינהו כמאן דשקלינהו דמי. והוא הדין נמי לגבי עבדים דלא חשבינן להו כמטלטלי אלא לגבי בעל חוב. וכן הלכה:

דף קכט עמוד א

קכג. ודייקינן ואלא הילכתא דקאמר מר זוטרא לאפוקי ממאן אי לאפוקי מדרבא דאמר אף בראשון לא מצית למימר הכי, דרבא לא אתא לאפלוגי אדרבי אבא אלא מוסיף על דברי רבי אבא הוא. דרבי אבא קאמר שלישי בשני כשר וקאמר רבא אף בראשון ולא פליגי אהדדי. וליכא למימר דרבי אבא ס"ל דשלישי בראשון פסול, דאיכא למימר דכי אתא רבי אבא למעוטי לאו למעוטי שלישי בראשון, אלא למעוטי שני בשני הוא דאתא, וכל היכא דיכלת לאוקמי מיעוטא במילתא דלית בה פלוגתא לית לך לאוקמא במילתא דלהוי בה פלוגתא.

ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי דאכשר באבא דאבא, לא צריך, דהא אמרינן לעיל בהדיא דלית הילכתא כמר בר רב אשי. ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא דמכשרי בפיתח ונסתמא היכא דיכיל לכווני סהדותיה, הא איתותב ולא צריך לאפוקי מדידהו.

א"ל לאפוקי מדר' יוחנן דאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא אינו נאמן כרבנן, קמ"ל כדשלח ר' אבא דנאמן כר' יהודה, (ו) לאפוקיה נמי מאתקפתא דמר בר רב אשי גבי משיב אבדה, קמ"ל דהילכתא כדשלח ר' אבא דנשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין.

מיהא שמעינן דאיתא לדרבא דאמר שלישי בראשון כשר. ואיתה לדר' יהודה דאמר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור נאמן. ואיתה לדר' אבא בכלהי הני שמעתתא, דהאי דאסיקנא דכי אצטריך הילכתא לאפוקי מדר' יוחנן ומדמר בר רב אשי, לאו למימר דבשארא לית הלכתא כותיה, דהא בהדיא אמרינן דבהנך נמי הילכתא כותיה, דהא שמואל ורב ששת ורב פפא דפליגי עליה הא איתותב, אלא על כרחיך הכי קאמר, דכי אצטריך למפסק הילכתא כוותיה בהני תרתי בלחוד הוא דאצטריך, דאלו בהנך כולהו לא צריך דהא ודאי פשיטא לן דהלכתא כותיה:

קכד. הרי אמרו כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין היכי דמי מתנה בתחלה היכי דמי באמצע היכי דמי בסוף. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן תנתן שדה פלנית לפלוני ויירשנה זו היא מתנה בתחילה יירשנה ותנתן לו זו היא מתנה בסוף יירשנה ותנתן לו וירשה זו היא מתנה באמצע. ודוקא באדם אחד ושדה אחת אבל באדם אחד ושתי שדות זו במתנה וזו בירושה, שדה אחת ושני בני אדם, לזה מתנה ולזה בירושה לא. אלא ההיא ארעא דכתב בה לשון מתנה הוא דמקניא לההוא גברא בלחוד, דכתבה נהליה בלשון מתנה, ולא מהני לשון מתנה דהאי שדה להאי שדה, ואע"ג דתרויהו לאדם אחד. ורבי אלעזר (ד) אמר אפילו אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם. היכי דמי אדם אחד ושתי שדות, יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לו שדה פלונית, אי נמי איפכא. והיכי דמי שדה אחת ושני בני אדם, כגון דאמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה פלוני עמו. דקסבר ר' אליעזר כיון דאקנייה להאי שדה אחת לבתרי בהדי הדדי, כחדא הקנאה דמיא, וכיון דשייך לשון מתנה בהאי שדה גופה לחד מיניהו, כמאן דשייך בתרווייהו דמי, וכיון דיהבינהו להני שתי שדות בחד שטרא לאדם אחד כחדא הקנאה דמייא. וכיון דשייך לשון מתנה גבי האי מקבל מתנה בחדא מיניהי, כמאן דשייך בתרויהו דמי.

כי אתא רבין אמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית ר' יוחנן אמר קנה ורבי אלעזר אמר לא קנה. וריש לקיש אמר לעולם לא קנה בשתי שדות ושני בני אדם, היכא דכתב לשון מתנה באמצע, עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום. דהוה ליה לכל חד מיניהו לשון מתנה באמצע בין באדם בין בשדה הקנויה לו.

ומסתברא דהאי לישנא דאשמועינן ריש לקיש גבי שתי שדות ושני בני אדם, לאו כי האי גוונא אצטריך לאשמועינן, דהאי לאו שתי שדות ושני בני אדם הוא, אלא כאדם אחד ושדה אחת דמי, דהא כל חד מיניהו אית ליה חלוקא בכל שדה ושדה מניהי. אלא כי אצטריך לאשמועינן היכא דאקני שדה פלונית לזה ושדה פלונית לזה, ולית ליה לחד מיניהו חולקא בדחבריה, כגון דאמר יירש פלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית שנתתים להם במתנה ויירשום. וגמרא הוא דלא קפיד בלישנא אלא לפרושי לן היכי דמי לשון מתנה באמצע, דבעיא למהוי כלישנא דכייל להו לכולהו שדות ולמקבלי מתנות בלשון מתנה. והוא הדין היכא דאמר יירש פלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית שנתתים להם במתנה דקני, והיינו מתנה בסוף, אי נמי היכא דאמר תנתן שדה פלונית לפלוני ותנתן שדה פלונית לפלוני ויירשום דקנו, דהיינו מתנה בתחלה. והאי דאיכפל ריש לקיש לפרושי לך מתנה באמצע ולא פריש מתנה בתחלה ולא מתנה בסוף, משום דכולהו בכלל לישנא דמתנה באמצע נינהו, דכי דלית לישנא קמא דירושה הוה ליה מתנה בתחלה וירושה בסוף, ואי דלית לישנא בתרא דירושה הוה ליה לשון ירושה בתחלה ומתנה בסוף.

והאי סברא דריש לקיש סליק כלישנא קמא דרבי יוחנן דמוקים לה למתני' באדם אחד ושדה אחת, דשייך לשון מתנה בין באדם בין בשדה הקנויה לו. והוא הדין בעשר שדות ועשרה בני אדם היכא דשייך לשון מתנה בכל חד מיניהו כשדה הקנויה לאחד מהם, דאידי ואידי חד טעמא הוא ומה לי חד מה לי מאה. וקיימא לן כריש לקיש כדבעינן למימר קמן.

בפלוגאתא אמר רב המנונא לא שאנו אלא באדם אחד ושדה אחת אבל אדם אחד ושתי שדות זו במתנה וזה בירושה שדה אחת ושני בני אדם, לזה במתנה ולזה בירושה, לא. ורב נחמן אמר אפילו אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם אבל שתי שדות ושני בני אדם, זו לזה במתנה והשנית לשני בירושה, לא. כלומר לא קני אלא בעל מתנה. ורב ששת אמר אפילו שתי שדות ושני.כעידרמה בני אדם קנה, כלומר אפי' ההוא דאקני ליה בלשון ירושה קנה כדבעינן לברורי לקמן.

ואותבינן להו לכולהו (להלן ע"ב) וסלקא להו בתיובתא, דאפי' בשתי שדות ושני בני אדם, כגון שכתב האחת לאחד מהן במתנה והשנית לשני בירושה, קנו שניהם. ודוקא דאקני ליה לבעל ירושה בתוך כדי דבור דבעל מתנה, אבל לאחר כדי דבור, כגון דאפסיק בין לשון מתנה ולשון ירושה בכדי דבור, לא שנא אמר לחד מיניהו לשון מתנה ושתיק כדי דבור והדר אמר לאידך לשון ירושה, אי נמי איפכא, ולא שנא לא שתיק ואפסיק ביניהו בענינא אחרינא דאית ביה כדי דבור, לא שנא בשתי שדות ושני בני אדם כדאמרן, ולא שנא באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם, ההוא דשייך ביה לשון מתנה קני ליה לההיא שדה דשייך בה לדידיה לשון מתנה, ואידך דלא שייך ביה לשון מתנה לא קני מידי. ואפילו שייך ביה לשון מתנה בהאי שדה ולא שייך באידך, לא קני אלא ההיא שדה דשייך בה לדידיה לשון מתנה עד דמעריב להו לכולהו בלשון מתנה, בין באדם בין בשדה הקנויה לו, כי טעמיה דריש לקיש, בין שערבן (באמצע) [בתחילה] בין שערבן בסוף בין שערבן באמצע, כדקתני בהדיא כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין.

אבל היכא דשייך לשון מתנה בחד מינייהו ולא שייך באידך אפילו בשדה אחת, אי נמי שייך בחד מיניהו בשדה אחת ולא שייך בשדה השניה הקנויה לו, לא קני אלא ההוא דשייך ביה לשון מתנה. ואפי' ההוא דשייך בה לשון מתנה נמי לא קני אלא ההיא שדה דשייך ביה לשון מתנה. תדע דהא טעמיה דריש לקיש דבעינן לשון מתנה בכל אדם מהן וכל שדה מהן, ואי סלקא דעתא לגבי שדה אחת ושני בני אדם לא בעי ריש לקיש לשון מתנה בכל חד מיניהו, הכא גבי שתי שדות ושני בני אדם (לימא) [למה] לי לשון מתנה בכל חדא מיניהי למימר שנתתיה להם. אלא משום דקסבר דאפילו באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם היכא דאפסיק בין לשון מתנה ללשון ירושה בכדי דבור לא מקני ההוא דלשון ירושה אלא היכא דכתב ביה בגופיה לשון מתנה לההוא דיהביה ניהליה. וראיה נמי מדאותבינן להו לכולהו אמוראי דאמרי דשתי שדות ושני בני אדם לא קנה ולא אוקימנא לאחר כדי דבור כדאוקימנא לדריש לקיש כדבעינן לברורי לקמן. וכמה כדי דבור, כדי שאלת שלום התלמיד לרב שלום עליך רבי:

דף קכט עמוד ב

קכה. אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו להם שקל בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל. ואסיקנא בפרק מציאת האשה (כתובות סט,ב) הילכתא דהיכא דלא אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר תנו להם שקל בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל נותנין להם כל צרכן.

קתני מיהת סופא אם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל, והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי, דמאי דאקני להו לקמאי לא אקני להו לבתראי, ולזה במתנה ולזה בירושה, וקתני דקנו תרויהו. הוא מותיב לה והוא מפרק לה בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא. כלומר כשהאחרים ראויין ליורשו, כגון שאר בניו. והכי קתני, האומר תנו שקל לבני פלוני ופלוני בשבת, ואם מתו יירשו בני האחרים תחתיהם, דהוה ליה בן בין הבנים דמהני ביה לשון ירושה כרבי יוחנן בן ברוקה. אבל היכא דאין ראויין ליורשו לא קני עד דכתיב בהו לשון מתנה בדידהו. והני מילי לטעמא למאן דאמר דבשתי שדות ושני בני אדם אע"ג דלא איפסיק בין לשון מתנה ללשון ירושה בכדי דבור לא קנה, וכבר אותבינן עליהו לקמן וסלקא להו בתיובתא. הילכך אפי' היכא דהני אחרים אין ראויין ליורשו, כיון דתוך כדי דבור הוא קנו. וכל שכן היכא דראויין ליורשו דאפילו אקנו להו בלשון ירושה לאחר כדי דבור מלשון מתנה דקמאי קנו לדברי הכל:

קכו. ושמעינן מינה דהאומר תנו שקל לבני בשבת ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם, אע"פ שראויין לתת להם סלע אין נותנין להם אלא שקל. ואי קשיא לך, וכיון דראשון ראוי ליורשו הא קימא לן דירושה אין לה הפסק. וכי תימא שאני הכא דלא אקני להו לקמאי בלשון ירושה ולא בלישנא דמשמע נמי לשון ירושה, אלא בלשון מתנה בהדיא הוא דאקני (הוא) להו, כדדייקינן מינה לעיל, וכל היכא דלא אקני ליה לראשון בלשון מתנה בפירוש לא שייך למימר ביה דירושה אין לה הפסק, כדבעינן לברורי קמן. ועוד דאפי' היכא דאקני להו לקמאי נמי בלשון ירושה, כגון דאמר יירשו בני מנכסיי שקל בכל שבת ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם, לא אמרינן בכי הא דירושה אין לה הפסק, דכיון דלא אקני להו לקמאי מנכסיה אלא שקל בשבת ושארא להנך אחרים הוא דאקנייה לבתר מיתת קמאי, הוה ליה כמאן דאמר איש פלוני בני יירשני לבדו משאר אחיו שדבריו קיימין, דהא אוקימנא להא דקתני יירשו אחרים תחתיהן בראויין ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקא היא. ולרב ששת דמוקים לה אליבא דנפשיה בשאין ראויין ליורשו ובתוך כדי דבור דמתנה הוה ליה כמאן דיהיב להו לכלהו נכסיה לאחרים במתנה מעכשיו ולאחר מיתת בניו.

ולא דמי לנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו דקימא לן דאין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, דאילו התם כיון דאמר ליה לראשון נכסי לך כל נכסי משמע, וקננהו לנכסי בירושה דאורייתא דאין לה הפסק, וכי הדר ואמר ואחריך לפלוני הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה. אבל הכא לא יהבינהו לכולהו נכסי לקמאי כי היכי דלהוי.כעידרמה כנכסי לך ולהוי אם מתו יירשו אחרים תחתיהם דאחריך לפלוני, אלא שקל בלבד הוא דיהיב להו לקמאי בשבת, הילכך מאי דמטי (לאו) [להו] לחשבון שקל בשבת הוא ניהו דיהיב להו, ושארא כיון דמיתו ולא זכו ביה איגלאי מילתא למפרע דלא אקנייה מעיקרא נהליהו, לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה, אלא להני יורשין אחריני הוא דאקנייה מהיום ולאחר מיתת קמאי, דקנו ליה כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין.

והוא הדין נמי היכא דהני בתראי אין ראוין ליורשו, כיון דלא אקני להו לקמאי אלא מאי דמטי להו לחשבון שקל בשבת איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא אקנייה לשארא להני בתראי בלשון מתנה, דכיון דבתוך כדי דבור דלשון מתנה הוא כלשון מתנה דאמי, ותנן (לקמן בבא בתרא קלג,ב) הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי. הא ניחא למאן דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, אלא [ל]מאי דקימא לן דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, אשתכח דלא אקני להו לבתראי לא גופא ולא פירא אלא לבתר מיתת קמא, וכבר חיילא ירושה דאורייתא ממילא אהני נכסי קמאי משעת מיתת האב וירושה אין לה הפסק. דהשתא היכא דאמר לחד יורש בין היורשין נכסי לך ואחריך לפלוני דאקני ליה לקמאי טפי ממאי דהוה חזי ליה בירושה דאורייתא, אע"ג דלא אקני ליה לההוא טופיאנא אלא מכח האי הקנאה דידיה, כי אמר אחריך לפלוני לאו כל כמיניה, דהוה ליה כמאן דקנייה לההוא טופיאנא בירושה דאורייתא וירושה אין לה הפסק, היכא דשבקה למילתא סתמא ולא אקני ליה לחד מיניהו תכף למיתתו ולא מידי דממילא חיילא ירושה דאורייתא אממוניה מסתמא וקני כל חד מינייהו מיניה מאי דחזי ליה לא כל שכן דלא מצי לאפסוקיה לההוא חולקא דזאכי ביה קמאי מכח ירושה לאקנוייה לאחרינא לבתר דזכי ביה קמאי.

וכי תימא דילמא שאני הכא גבי תנו שקל לבני בשבת דלשון מתנה הוא כדדייקינן מינה לעיל, וכי אמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דמשמע לשון מתנה ומשמע נמי לשון ירושה, וכיון דלגבי מי שראוי ליורשו קאמר ליה קאמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. אבל היכא דאקני ליה בהדיא לקמן בלשון מתנה לא אמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. אלא כי קני קמא ההוא טופיאנא דאקני ליה מכח מתנה הוא דאקני ליה דמתנה יש לה הפסק כדבעינן לברורי לקמן. הא תינח היכא דאקני ליה בלשון מתנה טפי ממאי דהוה חזי ליה מכח ירושה דלגבי ההוא טופיאנא מיהת כיון דלא קני ליה אלא מכח מתנה מצי מפסיק ליה. אלא הכא מדקתני והן ראויים לתת להם סלע בדחזי להו טפי עסקינן, ואע"ג דאמר תנו שקל לבני בשבת כיון דלא אקנייה לממונא לאחריני משעת מיתתו ממילא חיילא עליה ירושה דאורייתא ואפי' הכי כי אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם דבריו קיימין, אלמא לא אמרינן כבר זכו ביה קמאי בחולקיהון מכח ירושה דאורייתא וירושה אין לה הפסק. אלא מסתברא דשאני הכא דכיון דלא אמר יירשו אחרים אחריהם אלא יירשו אחרים תחתיהם קאמר, כמאן דאמר מעכשיו דמי, דתחתיהן חלופיהן או במקומן משמע, כמאן דאמר אם מתו הראשונים לא יהו הם יורשים את נכסי אלא אלו האחרים יירשו במקומן. דכיון דאוקמינהו לבתראי בדוכתא דקמאי לירושה משעת מיתתו משמע ולא לאפסוקי ירושה הוא, אלא הוה ליה כמאן דאמר איש פלוני בני יירש כל נכסי לבד ממאי דמטי להו לאחוהי לחשבון שקל בשבת, דאשתכח דכי מקני להו לכלהו מעכשיו קא מקני להו והתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. והאי דקאמר אם מתו תנאה הוי. ולא דמי לאם מתי דגיטין (עב,א) דקי"ל התם דכי לא אמר מהיום לאחר מיתה משמע, דשאני הכא דכיון דאמר תחתיהם כמהיום משמע, דמכדי קמאי מאימת חזו למירת, משעת מיתת אביהן, כיון דאמר יירשו אחרים תחתיהם אוקמינהו לבתראי בדוכתיהו דקמאי, ומההיא שעתא דהוו חזו קמאי למירת קא מקני להו לבתראי, ואמטול הכי קנו.

הילכך לא שנא אמר תנו שקל לפלוני בני בשבת ואם מת יירשו אחרים תחתיו, ולא שנא אמר יירש פלוני בנו מנכסיו שקל בשבת ואם מת יירשו אחרים תחתיו, ולא שנא אמר כל נכסי לפלוני בני ואם מת יירשו אחרים תחתיו, הוה ליה כמאן דאמר אם מת פלוני בני יירשו אחיו מהיום כל נכסי. והוא הדין היכא דלא אקני ליה לקמא ולא מידי, אלא קאמר אם מת פלוני בנו יירש אחיו תחתיו, דכי מיית קמא קני להו בתרא לכלהו נכסי מעכשיו, ואם ירד הראשון ומכר הגוף ואכל השני מוציא מיד הלקוחות, דהא כמאן דאמר ליה לשני מעכשיו דיינינן ליה, דאי לאו הכי לא קני ולא מידי.

ודוקא היכא דלא אקני ליה לקמא דבר קצוב הוא דלא אקני זכותא אלא בפירי, דאי אמר יירש פלוני כל נכסי ואם מת יירש פלוני תחתיו, כיון דכל נכסיה הוא דאקני ליה לקמא וכל נכסיה הוא דאקני ליה לבתרא מעכשיו, דהא תחתיו כמעכשיו משמע, על כרחיך גופא קא מקני ליה לבתרא ופירא לקמא עד שעת מיתתו, דהוה ליה כמאן דאמר יירש פלוני כל נכסי ואם מת יירשני פלוני מעכשיו ולאחר מיתת הראשון. ואי לא אקני ליה לקמא מידי בפירוש אלא קאמר לאחר מיתת ראובן בנו יירש שמעון אחיו תחתיו, ולית ליה ליעקב הנותן בר לבד מראובן ושמעון, קנה ליה שמעון גופא מהיום ופירא לאחר מיתת ראובן אחוה. ופירי דמשעת מיתת יעקב ועד מיתת ראובן, כיון דלא אקנינהו לחד מיניהו דאע"ג דאמר ליה לשני לישנא דמשמע מהיום, כיון דאמר ליה לאחר מיתת ראובן הוה ליה כמהיום ולאחר מיתה דלא קני פירא אלא לאחר מיתה, ולקמא נמי הא לא אקני מידי, הילכך דינא הוא דקנו להו ראובן מכח ירושה דאורייתא בשוה.

אבל היכא דאקני ליה לקמא דבר קצוב, כגון האומר תנו שקל לבני בשבת, כיון דאקני להו שקל בשבת מוכחא מילתא דמגופא הוא דאקני להו, דאי לא הוי בהו ההוא.דח שקל בשבת מנא שקלי ליה. אלא על כרחיך מדפסיק להו שקל בשבת מכל מקום שמע מינה מגופא קאמר. והכי נמי מסתברא, דאי מפירא בלחוד, הא קימא לן אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, ואפילו בשכיב מרע, דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע, (לא) [אלא] על כרחיך מגופא קאמר. ואי כלי גופא ואיכא פירא דאתא מחמתיה, שקלי מפירא שקל בשבת, כיון דאקני להו גופא למשקל מיניה שקל בשבת כל שכן פירא דאתא מחמתיה. ומאי דפירש מגופא ומפירא טפי על חושבנא דשקל בשבת עד דמיתי להו קמאי, הוא נינהו דאקני להו לבתראי מעכשיו.

ודוקא היכא דאמר ליה לבתרא לישנא דמשמע כמעכשיו כדברירנא, אבל היכא דלא אמר ליה לבתרא לישנא דמשמע מעכשיו, לא שנא אקני ליה לקמא דבר קצוב כגון האומר תנו שקל לפלוני בשבת ואחריו יירש פלוני כל נכסי, ולא שנא אמר נכסי לך ואחריך לפלוני, ולא שנא שבקה למילתיה דקמא סתמא וקאמר יירש פלוני כל נכסי לאחר מיתת פלוני אחיו, כיון דקימא לן דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, אשתכח דלא איכון לאקנויי ליה לבתרא לא גופא ולא פירא אלא לבתר מיתת קמא, וכבר זכה ליה קמא במאי דחזא ליה למזכא מכח ירושה או מכח צואת שכיב מרע בלשון ירושה למי שראוי ליורשו דהויא כירושה, ולית ליה לבתרא זכותא בגויה דירושה אין לה הפסק.

הילכך גבי נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו, בין שהשני ראוי ליורשו בין שאין ראוי ליורשו, אין לשני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. ואם מת ראשון ינתנו ליורשיו. והוא הדין היכא דאמר נכסי לפלוני לאחר מיתת פלוני, וראשון דלא אתני ליה מיד ראוי לבדו ליורשו, ושני אין ראוי ליורשו, אין לשני במקום ראשון כלום, דלא אקני ליה לשני מידי אלא לאחר מיתת ראשון, ומשעת מיתת הנותן חיילא לה ירושה דאוריתא לראשון אהני נכסי וירושה אין לה הפסק. ואי תרויהו ראויין ליורשו ולית ליה יורש אחרינא ואמר ליה לחד מיניהו נכסי לך לאחר מיתת אחיך, כמאן דלא אקני ליה לבתרא מידי דמי וירתי תרויהו כהדדי. ואי אקני ליה לקמא דבר קצוב כגון דאמר יירש פלוני מנכסי כך וכך טפי ממאי דהוה חזי ליה למירת מסתמא, ואחריו יירש פלוני מאי דאקני לקמא בפירוש, כיון דראוי ליורשו זכי ביה זכיה גמורה כירושה דאין לה הפסק דרבי יוחנן בן ברוקה, ושארא דשבקיה סתמא חילא עליה ירושה דאורייתא לתרויהו בשוה. ואם מת ראשון לית ליה לשני במקום יורשי ראשון אלא כשיעור מאי דהוה ליה בחיי ראשון, דכבר זכה ליה ראשון בין במאי דאקני ליה מורישו בלשון ירושה בין בפלגא דשארא דזאכי ביה ממילא מכח ירושה זכייה גמורה כירושה דאורייתא וירושה אין לה הפסק.

ודוקא היכא דאקני ליה לקמא בלשון ירושה אי נמי בלישנא סתמא דמשמע נמי לשון ירושה. אבל היכא דאקני ליה לקמא בלשון מתנה בהדיא כגון דאמר נכסי לך במתנה ואחריך לפלוני, אי נמי ינתנו נכסי לפלוני ואחריו לפלוני, אע"ג דראשון ראוי ליורשו לא קני להו בירושה אלא במתנה, דאם מת ראשון קנה שני, דהא לא קננהו ראשון בירושה כי היכי דלימא ירושה אין לה הפסק אלא במתנה הוא דקננהו ומצי נותן לאפסוקיה. תדע מדקאמר ר' יוחנן בן ברוקה שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה, דש"מ דאי אמר בלשון מתנה בהדיא כי קאמר אחריו לפלוני דבריו קיימין.

אלא מיהו דוקא לגבי ההוא טופייאנא דלא זכא ביה ראשון אלא מכח האי מתנתא, אבל לגבי מאי דהוה חזי ליה לראשון למזכא ביה מסתמא מכח ירושה זכא ביה מכח ירושה משעת מיתת מורישו וירושה אין לה הפסק. ואע"ג דאקנייה נהליה בלשון מתנה, דמתנה דיהבי ליה לאיניש לא מפקעא ירושה דידיה, דלא פקעה ירושת היורש אלא במתנה דיהבי ליה לחולקיה לאחריני, (אלא) [אבל] במתנה דיהבי ליה לדיליה לא פקעה. הילכך חזינן אי שני נמי ראוי ליורשו ואקני ליה כל נכסיו לראשון בלשון מתנה ואחריו לשני, פלגא דחזי ליה לראשון מכח ירושה קנייה מכח ירושה ולית ליה הפסק, ופלגא תנינא דלא קני ליה אלא מכח האי מתנתא קני ליה כל ימי חייו, ואי מיית אית ליה הפסק וקני ליה שני לאחר מיתת ראשון, אלא שאין לשני בו אלא מה ששייר ראשון כר"ש. ואם אין שני ראוי ליורשו, כיון דמסתמא הוו חזו הני נכסי כלהו לראשון מכח ירושה, השתא נמי זכי בהו מכח ירושה, וירושה אין לה הפסק, ואין לשני במקום יורשי ראשון כלום. ואי אית ליה לנותן יורש אחרינא, הדר הוה ליה דינא כמאן דשני ראוי ליורשו, דהא מסתמא לא הוה חזי ליה לראשון מכח האי ירושה טפי מפלגא, דהא איכא אחרינא בהדי דחזי לירושה, ואידך פלגא אחרינא לא זכי ביה אלא מכח מתנה. וכיון דאמר אחריך לפלוני אע"ג דאין שני ראוי ליורשו לגבי פלגא דמתנה הוא דבריו קיימין, וכי מייתא ראשון שקלי יורשין דידיה פלגא ואחריך פלגא, אלא שאין לשני אלא מה ששייר ראשון כדברירנא.

וה"ה היכא דשבק נותן כמה יורשין, כל מאי דהוה חזי ליה להאי מקבל מתנה מסתמא מכח ירושה זכי ביה מכח ירושה ולית לה הפסק, ושארא לא זכי אלא מכח האי מתנתא ואית לה הפסק, דאי מית ראשון קני ליה שני, אלא שאין לשני בו אלא מה ששייר ראשון. ושאר יורשין לית להו ולא מידי, דאתאי מתנתא דראשון אפקעתא לירושה דידהו משעת מיתת נותן, ולאחר מיתת ראשון הא זכי בהו אחריך מחמת צואת נותן, הילכך לית להו לשאר יורשין ולא מידי. ואי לא אקני ליה לראשון אלא מקצת נכסיו במתנה, כל מאי דאקני ליה לראשון קני ליה מכח מתנה, ושארא חילא עילויה ירושה דאוריתא לכלהו יורשין בהדי האי מקבל מתנה קמא. חזינן מאי דמטא ליה להדין קמא בין מכח ירושה בין מכח מתנה כמה הוי, ומאי דהוה חזי ליה מסתמא מכח ירושה בלא האי מתנתא כמה הוי, ומאי דאיכא ביני ביני הוא ניהו שיעורא דלא זכא ביה אלא מכח מתנה, ודינא הוא דזאכי ביה אחריך, אלא שאין לשני בו.דח אלא מה ששייר ראשון כרשב"ג. והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד כל היכא דראוי ליורשו אע"ג דאקני בלשון מתנה בהדיא כלשון ירושה דמי וכלשון ירושה דינינן ליה, אם כן מתניתין דקתני המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין אם אמר משום ירושה לא אמר כלום, רישא דקתני דבריו קיימין אם אמר משום ירושה לא אמר כלום היכי משכחת לה, אי דאמר בלשון ירושה הא קתני לא אמר כלום, אי בלשון מתנה הא אמרת כל שראוי ליורשו אע"ג דאמר בלשון מתנה נמי כמאן דאמר בלשון ירושה דמי. ותו סופא דקתני כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין, אמאי דבריו קימין, הא אמרת לגבי מי שראוי ליורשו לשון מתנה נמי כלשון ירושה דמי. אלא לאו ש"מ דכי אמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה בלישנא דמשמע הכי ומשמע הכי, כגון נכסי לך ומאי דדמי ליה, דאי הוי ראוי ליורשו משמע לשון ירושה, ולגבי אחר משמע לשון מתנה. כי ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסיה למאן דילמא לפלניא אמר ואלא למאן (לקמן בבא בתרא קלג,א), ואסיקנא אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, ופרישנא אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, נפק"מ לכדשלח רב אחא בר רב עויא לדברי ר"י בן ברוקה גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דאי הוי ראשון ראוי ליורשו הוה ליה נכסי לך לגביה לשון ירושה וירושה אין לה הפסק:

קכז. א"ר אשי תא שמע נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ואם מת שני בחיי ראשון (ראשון) יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי. והכא מאי בשתי שדות ושני בני אדם איכא, אילימא משום דקימא לן אין לשני אלא מה ששיר ראשון, ואשתכח דמאי דאקני ליה לראשון לא אקני ליה לשני, אדרבא כיון דאין לשני אלא מה ששייר לראשון, דאלמא אי הוה מזבין ראשון כוליה זביניה זביני ואי הוה משייר כוליה הוה קני ליה אחריך לכוליה בתר מיתת ראשון, אשתכח דהקנאה דתרויהו שיכא בכולהו נכסיה. אלא כי אמרינן משום דבעידנא דקני להו האי לא קני להו האי, ובעידנא דקני להו האי לא קני להו האי, כשתי שדות דמיאן, דהא לא שייך חד מיניהו בהקנאה דחבריה. וקאמר ליה לראשון לשון מתנה, דנכסי לך, לגבי מי שאין ראוי ליורשו לשון מתנה הוא, ולשני בלשון ירושה, וקתני דקני שני.

וכי תימא הכא נמי כשהיה השני ראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה היא אי הכי מת שני קנה שלישי, אמאי קנה שלישי, הא שלח רב אחא בריה דרב עויא לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. אלא לאו כשאינו השני ראוי ליורשו וקתני דקנה, תיובתא דכלהו הני אמוראי דס"ל דבשתי שדות ושני בני אדם לא קנה עד דאמר לשון מתנה בכל חדא מיניהי, תיובתא. וש"מ דבשתי שדות ושני בני אדם, לזה במתנה ולזה בירושה דקימא לן דקני, לא תימא עד אמר ליה לבעל מתנה לשון מתנה ממש, אלא כיון דאמר ליה נכסי לך ואינו ראוי ליורשו לשון מתנה משמע, וכי א"ל לחבריה בלשון ירושה נמי קני:

קכח. ושמעינן נמי דשכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי. ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, דהא לא אקני ליה לשני מידי, לא גוף ולא פירות, אלא לאחר מיתת ראשון. מדקאמר ליה לראשון ואחריך יירש פלוני וקי"ל דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי וכי מיית ראשון (לא) הא ליתה לשני דליקני. ויורשי ב' נמי לית להו ולא מידי. דאפילו מת ראשון בחיי שני לא אקני ליה לשני מידי אלא כל כמא דאיתיה בחיי, אבל לאחר מיתתו לא, דהא קאמר ליה ואחריו יירש פלוני, וכיון דמית שני לית להו ליורשין דידיה ולא מידי. ושלישי נמי לית ליה ולא מידי, דהא לא אקני ליה מידי אלא לבתר דזכי בהו שני ומאית, מדקאמר ליה לראשון ואחריך יירש פלוני דהיינו שני, והדר קאמר ואחריך יירש פלוני, דמשמע דלא אקני ליה לשלישי מידי אלא לבתר דירית להו שני לנכסים ומיית, וכיון דלא ירית שני ולא מידי שלישי נמי לא ירית ולא מידי.

הילכך יחזרו נכסים ליורשי ראשון, דהא לא אפסקה נותן למתנתא דראשון אלא על מנת דירתי להו שני גופיה לנכסים בתריה דראשון ואי לא בחזקת ראשון קימי. וכי אמרי' מת ראשון קנה ב' מת ב' קנה שלישי, הני מילי כשאין ראשון ולא השני ראויין ליורשו. אבל אם היה ראשון ראוי ליורשו בין שהיה השני ראוי ליורשו בין שאין ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. והוא הדין אם אין הראשון ראוי ליורשו והיה השני ראוי ליורשו, בין שהיה השלישי ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו אין לג' במקום ב' כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק:

קכט. לימא תהוי נמי תיובתיה דריש לקיש. ומתמהינן אדוקיין ותסברה והא אמר רבא הילכתא כריש לקיש בהני תלת והא חדא מיניהו, אלא ל"ק כאן בתוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור. מיהא שמעינן דכל היכא דאקני ליה לראשון בלשון ירושה, ואקני ליה לאידך בתוך כדי דבור בלשון מתנה, א"נ אפיך מיפך, ואפילו בשתי שדות ושני בני אדם, קנו תרויהו. דלא מיבעיא היכא דאקדים מתנה לירושה, כיון דאמר תנתן שדה פלנית לפלוני ויירש פלוני שדה פלנית, דכיון דבתוך כדי דיבור קאמר ליה לבתרא הוה ליה כמאן דעירבה להקנאה דשני בהדי דראשון ואמר תנתן אתרויהו, אלא אפילו אמר לשון.כעידרמה ירושה מעיקרא והדר אקני ליה לשני בלשון מתנה בתכ"ד, קנו תרויהו, דהוה ליה כמאן דאמר נמי לשון מתנה גבי ראשון, דהכי קאמר, יירש ותנתן לפלוני שדה פלנית ושדה פלנית לפלוני דמשמע דתרויהו בחדא הקנאה קא מקני להו, וכי היכי דהאי במתנה האי נמי במתנה.

וכי תימא כלך לדרך זו ולימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, וכי היכי דהאי בירושה האי נמי בירושה ולא ליקני חד מיניהו, הא לא קשיא, דאפילו תימא הוה ליה כמ"ד נמי לשון ירושה גבי תרויהו על כרחיך כיון דאמר לשון מתנה וירושה לזה ולשון מתנה וירושה לזה דקנו תרויהו. מידי דהוה אאדם אחד ושדה אחת דלדברי הכל אם כתב לשון מתנה בתחלה וירושה בסוף ומתנה באמצע דקני, דכל לגבי עיקר הקנאה בתר לישנא דאלים טפי אזלינן ואידך כמאן דליתיה דמי. ואע"ג דלשון ירושה לגבי מי שאינו ראוי ליורשו לא מהני, נהי דאהנויי לא אהני וחשבינן ליה כמאן דליתיה, אבל לאורועי שאר לישני דמתנה לא מצי מרע.

והיכא דלזה בירושה ולזה במתנה דקאמרינן דקנו תרויהו, לא תימא הני מילי היכא דלא הוי לשון מתנה דהאי וגופא דהקנאה דאידך מרוחקין זה מזה בכדי דבור כלל, אבל היכא דהוו מרוחקין זה מזה בכדי דבור אפי' דבור דשייך בהקנאה דחד מיניהו מפסיק ולא קני אלא האיך דשייך ביה לשון מתנה בלחוד, אלא כל היכא דלא מרחקי מהדדי מחמת ענינא אחרינא דלא שייך בההיא הקנאה ולא נמי מחמת דשתיק ביני ביני כדי דבור, לא הוי הפסק וכתוך כדי דבור דמי. דהא גבי נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני, דדיקינן מינה דאפי' בשתי שדות ושני בני אדם לזה במתנה ולזה בירושה קאנו, אע"ג דמרחקא הקנאה דשלישי מלשון מתנה דראשון ביתר מכדי דבור, דהא ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני אית בהו יתר מכדי דבור, וקאמרינן דכי מת שני קנה שלישי. מאי טעמא, דכיון דחשבינן ליה לשני כמאן דכתיב ביה לשון מתנה בגופיה משום דסמיך לראשון בתוך כדי דבור, שלישי נמי חשבינן ליה כמאן דכתיב ביה לשון מתנה משום דסמיך לשני. וכל שכן היכא דאמר גבי הקנאה דקמא גופיה מילתא דשייכא בענין הקנאה דידיה דלא מפסקא בין לשון מתנה דידיה להקנאה דשני, דהשתא שני כהקנאה אחריתי באנפי נפשה היא ולא שיכא בהקנאה דראשון ולא בשלישי לא מפסקא בין ראשון לשלישי, הקנאה דשיכא בראשון גופיה לא כל שכן.

הילכך ההיא דאמר רבין תנתן שדה פלנית לפלוני ויירש פלוני שדה פלנית רבי יוחנן אמר קנה היכא דלא אפסיק בין קמא לבתרא בכדי דיבור הילכתא היא, וכי קאמר ריש לקיש לא קנה לעולם עד שיאמר כו' היכא דאפסיק בין לשון מתנה ללשון ירושה או בין ירושה ללשון מתנה בכדי דבור קאמר, דהיכא דאיפסיק בין לשון ירושה ללשון מתנה בכדי דבור לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלנית ופלנית, דאע"ג דשתיק כדי דבור והדר אמר שנתתים להם במתנה כיון דכי אמר לשון מתנה אכולהו קאמר קנו, אבל היכא דלא ערבינהו בהדי הדדי אלא למר אקני בלשון ירושה ולהאיך בלשון מתנה ושהה בין מר למר כדי דבור לא קני, ואפי' באדם אחד ובשתי שדות שדה אחת ושני בני אדם, עד דאמר לשון מתנה באדם עצמו ובאותה שדה הקנויה לו.

והכי נמי מסתברא, דאלת"ה מאי שנא דאוקימנא לדריש לקיש לאחר כדי דבור כי היכי דלא תהוי תיובתיה, ומאי שנא דלא אוקימנא לדר' אלעזר ולדרב המנונא ור"נ לאחר כדי דבור. אלא משום דכולהו הנך אמוראי דסלקא להו בתיובתא איירו באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם דקנה ואיירו בשתי שדות ושני בני אדם דלא קנה, הילכך לא מיתוקם ממריהו לאחר כדי דיבור כלל דא"כ באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם אמאי קנה, אלא לאו בתוך כדי דיבור, וממילא ש"מ דלאחר כדי דיבור אפי' באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם לא קנה אלא היכא דאמר לשון מתנה בכל חדא מיניהו. וכן הילכתא:

דף קל עמוד א

קל. ואסיקנא והילכתא כל תוך כדי דבור כדיבור דמי לבד מע"ז וקידושין. כלומר כל האומר דבר או שעושה מעשה בתוך כדי דיבור מדיבור אחר או ממעשה אחר, בין ששניהם שלו בין שהאחד שלו והשני של אחר, בין שהראשון שלו והאחרון של אחרים בין שהראשון של אחרים והאחרון שלו, אם היה האחרון בתוך כדי דיבור לראשון כתחלת דבור דמי ורואין את האחרון כאלו נאמר או נעשה עם הראשון בבת אחת או תכף לראשון בלא שהייה ובלא הפסק. נפקא מינה לכמה מילי, בין לענין איסורא בין לענין ממונא, ומיניהו לענין חזרה, כגון האומר הרי זו תמורת עולה ונמלך בתכ"ד ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת שלמים. וכן לענין הקנאה דיכיל למהדר ביה בתכ"ד. חוץ מע"ז וקידושין. ע"ז מאי, היא משכחת לה בין במתפיס דבר בע"ז, דאע"ג דהדר ביה בתכ"ד ולא כלום הוא ואסור בהנאה. אי נמי בעובד ע"ז בין על ידי מעשה בין ע"י דבור דקבליה עליה באלוה, אע"ג דהדר ביה בתוך כדי דבור לא מיפטר. קידושין מאי היא, דהיכא דקדיש איתתא מדעתה לא מצי חד מיניהו למיהדר ביה ולאוקומינהו למעות מתנה ואפי' בתוך כדי דבור. וה"ה גבי מגדף ומגרש, דהכי אסיקנא בפירקא בתרא דנדרים (פז,א) חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש, ואשמועינן הכא ע"ז וה"ה למגדף דתרויהו פושט ידו בעיקר נינהו, ואשמועינן קידושין והוא הדין לגירושין, דתרויהו איסור אשת איש נינהו:

ז. האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לו ליורשו דבריו קימין ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קימין. ומסקנא דגמרא לא נחלקו ר"י בן ברוקה וחכמים על אחר במקום בת ועל בת במקום בן שלא אמר כלום, ועל מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות, שר"י בן ברוקה אומר יירש וחכ"א לא יירש. וקי"ל כר"י בן ברוקה כדבעינן למימר קמן. ודוקא היכא דליכא בכור, אי נמי איכא בכור ולא מיעט לבכור ולא מידי. אבל היכא דאיכא בכור וריבה לפשוט ומיעט לבכור, לאו כל כמיניה, דכתיב לא יוכל לבכר. ודוקא היכא דלא אמר לשון מתנה, אבל אמר לשון מתנה, בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, דבריו קיימין כדאמרי' לעיל ואפי' על אחר במקום בכור:

קלא. והא דתנן איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה, דיקינן עלה טעמא דאחר במקום בת ובת במקום בן הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קימים. דאי לא תימא הכי, אדאשמועינן אחר במקום בת ובת במקום בן לא אמר כלום לישמעינן בן בין הבנים ובת בין הבנות דלא אמר כלום וכ"ש אחר במקום בת ובת במקום בן. אלא מדלא איירי אלא באחר במקום בת ובת במקום בן, שמע מינה דבן בין הבנים ובת בין הבנות מודי דדבריו קימין, אימא סופא ר"י בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קימין היינו ת"ק. וכי תימא ר"י בן ברוקה אפי' אחר במקום בת ובת במקום בן קאמר. דבריו קימין, כגון אח או אב במקום בת, דכיון דאלו לא הויא ליה האי בת הוה ליה האי אח והאי אב ראוי ליורשו, ואלו לא הוה ליה בן הויא לה האי בת ראוי ליורשו, דבריו קימין. והתניא ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אומר לא נחלק[ו] אבא וחכמים על אחר במקום בת ועל בת במקום בן שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שאבא אומר יירש וחכ"א לא יירש. איבעית אימא מדקאמר רבי ישמעאל לא נחלקו על אחר במקום בת ובת במקום בן, מכלל דת"ק סבר נחלקו. כלומר דאיכא ת"ק דסבר באחר במקום בת ובת במקום בן נחלקו, דרבנן סברי לא אמר כלום ור"י ב"ב סבר דבריו קיימין, אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות ד"ה דבריו קיימין. ותנא דמתני' דקתני האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום, ותאני עלה ר"י ב"ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קימין, סבר לה כת"ק דפליג עליו דר' ישמעאל דאמר באחר במקום בת ובת במקום בן פליגי כדפרישנא.

ואי בעי תימא, דרבי ישמעאל דאתא לפרושי פלוגתא דרבנן ור"י ב"ב ליכא תנא דפליג עליה בהכין, ודקא קשיא לן כיון דכי א"ר יוחנן בן ברוקה דבריו קימין בבן בין הבנים ובת בין הבנות בלחוד קאמר היינו ת"ק, דהא ת"ק נמי כי קתני לא אמר כלום באחר במקום בת ובת במקום בן קאמר אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קימין כדברירנא, כולה רבי יוחנן ב"ב היא וחסורי מיחסרא והכי קתני האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה בד"א באחר במקום בת ובת במקום בן אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קימין דברי ר"י ב"ב שר"י ב"ב אומר אם אמר על מי שראוי לו ליורשו דבריו קימין ועל מי שאין ראוי לו ליורשו אין דבריו קימין. מכלל דרבנן פליגי עליה וסבירא להו דאפילו בבן הבנים ובת בין הבנות לא אמר כלום.

וקי"ל כי האי פירוקא בתרא, דסוגיין בכוליה תלמודין כלישנא בתרא. הילכך היכא דאמר על אחר במקום בת ובת במקום בן, דכולי עלמא אי אמר משום ירושה לא אמר כלום לא שנא אמר יירש כל נכסי ולא שנא אמר יירש כך וכך, כיון דאינו ראוי ליורשו כלל לא אמר כלום. כי פליגי בבן בין הבנים ובת בין הבנות, דרבנן סברי לא אמר כלום, ור"י ב"ב סבר כיון דראוי ליורשו מקצת כי אמר יירש כל נכסיי דבריו קימין. ואין צריך לומר היכא דאמר יירש יותר מן הראוי לו בחלקו.

א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר"י ב"ב וכן אמר רב הלכה כר"י ב"ב (וכן) אמר רבה (הלכה) מאי טעמיה דר' יוחנן ב"ב אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. דאלת"ה מאי ביום הנחילו את בניו, אטו ירושה דאוריתא בדידיה תליא, כי לא מורית להו נמי לא סגיא דלא ירתי ואלא מאן (בו) לירות, אלא כי קא מיירי היכא דאתי לרבויי לחד ולמעוטי לחד, אי נמי למימר איש פלוני בני יירשני מכלל בני, ואמר קרא ביום הנחילו את בניו, אלמא אית ליה רשותא לאב למעבד הכי.

דף קל עמוד ב

א"ל אביי האי מלא יוכל לבכר נפקא. כלומר אי ס"ד והיה ביום הנחילו את בניו לאשמועינן דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בלחוד הוא דאתא, למה לי הא, מלא יוכל לבכר נפקא, מדלא קפיד קרא אלא גבי חלק בכורה דלא יוכל לבכר את בן אהובה שאינו בכור על פני בן השנואה הבכור, מכלל דגבי חלק פשוט הדין עמו. והיה ביום הנחילו את בניו (לימא) [למה] לי. ופרקינן ההוא לא יוכל לבכר מיבעי ליה לכדתניא כו', כלומר אי מלא יוכל לבכר הוה אמינא ההוא לאו למידק מיניה דינא דפשוט אצטריך ליה, אלא לגופיה אצטריך, לאשמועינן דלא יוכל לבכר דלא יליף ק"ו מפשוט. ואי לאו והיה ביום הנחילו את בניו הוה אמינא כי אשמועינן רחמנא גבי בכור דלא יוכל לבכר לאו למעוטי פשוט אלא למילף מיניה פשוט מק"ו. כדתניא אבא חנן משום ר' אליעזר מה ת"ל לא יוכל לבכר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו. כלומר שהייתי יכול לדון בכור מפשוט מק"ו שיוכל לבכר מי שירצה, והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כוחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל לא יוכל לבכר. ומה ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו. כלומר השתא דכתיב לא יוכל לבכר, חלק בכור הוא דלא יוכל להנחיל לכל מי שירצה, הא חלק פשוט הרשות בידו, מה תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו. שיכול, כלומר אי מדוקיא דלא יוכל לבכר הוה אמינא ליתי פשוט בקל וחומר מבכור, והלא דין הוא ומה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. ורבנן מיבעי להו לרבויי נחלה אצל הבנים, לומר לך שאין הבכור נוטל אלא פי שנים כאחד, אבל להעביר ירושה מן הראוי לה למי שאינו ראוי לה, לא שנא למי שראוי ליורשו ולא שנא למי שאינו ראוי ליורשו לית להו אלא מדרבנן. והוא דאמר בלשון מתנה, דאי בלשון ירושה, מתנה על הכתוב שבתורה הוא, שאין זו ירושה האמורה בתורה, ועוד דכיון דמפקינן ליה לקרא דביום הנחילו את בניו לדרשא אחרינא על כרחיך יליף פשוט מבכור בק"ו.

ושמעינן מינה דאפילו לרבי יוחנן בן ברוקה דסבירא ליה דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, דוקא גבי פשוט, אבל גבי בכור לאו כל כמיניה לאפקועי מיניה חלק בכורה בתורת ירושה, דכתיב לא יוכל לבכר. ומנא תימרא דהא מתניתא אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה היא, מדקא מפליג בין בכור לפשוט, דאי אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן ברוקה, מאי אירייא חלק בכור, אפילו חלק פשוט נמי לאו כל כמיניה. אלא לאו רבי יוחנן בן ברוקה, וחלק פשוט הוא דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, אבל חלק בכורה לא עד דאמר בלשון מתנה. ואפילו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור, לא אמרינן גבי בכור הוא דלא אמר כלום וגבי פשוט דבריו קיימין, ומקמצינן ליה לבכור מכולהו פשוטים כשיעור מאי דחזי ליה בחלק בכורה, והנך כולהו זכי כל חד מיניהו במאי דמשתייר ליה ממטו מנתיה לפום מאי דזכי ליה אבוה, אלא כיון דהשוה להם את הבכור אשתכח דההוא ממונא דמיעט ליה לבכור איכא מיניה פורתא במאי דזכי ליה לחד מיניהו וגבי כל חד מיניהו נמי קרינא ביה לא יוכל לבכר, ומגו דבטלה ההיא ירושה דזכי ליה לכל חד מיניהו גבי בכור, בטלה נמי גבי הדדי, דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר, כל היכא דקרינא ביה לא יוכל לבכר קרינא ביה גבי פשוט ביום הנחילו את בניו, וכל היכא דלא קרינא ביה לא יוכל לבכר כגון שהשוה להם את הבכור, גבי פשוט נמי לא קרינא ביה ביום הנחילו את בניו. והיינו דתנן ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. וכבר ברירנא במתני' דהאי לא אמר כלום אכולהו קאי ואפי' אפשוטין. וכבר ברירנא נמי דבין לפירוקא קמא בין לפירוקא בתרא ההיא מתני' מודי בה רבי יוחנן בן ברוקה.

א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא א"ר הלכה כר' יוחנן בן ברוקא אמר ליה רבי אבא (הודה) [הורה] איתמר במאי קמפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב:

קלב. תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי משנה ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאלו ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה. מאי ולא מפי מעשה, שאם היתה קבלה בידם שנעשה מעשה כך אין סומכין עליה שמא הוראת שעה היתה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. ודוקא בתלמוד דידהו דהוה גרסי ליה על פה, אבל תלמוד דידן כי איכתיב הלכה למעשה איכתיב, ואפילו מסוגיא דשמעתא נמי ילפינן הלכה למעשה. ועוד, בשלמא בימי חכמי הוראה איפשר למיזל ולמיבעא מיניהו הלכה, אלא השתא אי לא סמכינן אסוגיא דגמרא אמאן נסמוך.

וגרסינן בתחלת פאה בגמרא דבני מערבא (פ"ב ה"ד עיי"ש) רבי זעירא בשם רבי שמואל אמר אין למדין לא מהלכות ולא מאגדות ולא מתוספות ולא מן התלמוד, כלומר דברי אמוראין שנכתבו בתלמוד, שלא נכתבו אלא ללמוד מהן הלכה למעשה. וכדמעיינת בגמרא דילן בכולהו עובדי דעביד רבנן מעשה ומייתו ליה ראיה משמעתא גרידתא אע"ג דלא איתמר בה הלכה למעשה. וגרסינן נמי בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לג,א) טעה בדבר משנה חוזר בשיקול הדעת אינו חוזר, אלמא ילפינן הלכה מפי משנה ועבדינן בה מעשה. קשיאן אהדדי, אלא לאו שמע מינה דכל מתניתא דלא אידחיא בגמרא בהדיא, כי אכתיבא להלכה למעשה איכתיבא. ואפילו מסוגיא דגמרא נמי ילפינן, דאמרינן התם היכי דמי שיקול הדעת, כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך, היינו טעה בשיקול הדעת. טעמא דטעה ועבד כאידך, הא לכתחלה כהאי דסוגיין בעלמא כותיה עבדינן. ואע"ג דסוגייא דשמעתא לא שייך למימר ביה הלכה למעשה כלל סמכינן עליה, דכי איכתיב למילף מיניה הלכה למעשה איכתיב.

אלא מיהו הני מילי בתלמיד חכם שהגיע להוראה וחזי למסמך אנפשיה, דכי משכחת מתניתין או שמעתתא או סוגיא בעלמא בגמרא ומתחזי ליה לפום סוגיא דגמרא דהלכתא היא אית ליה למסמך אנפשיה למעבד בה עובדא ולאגמורי מינה לאחריני הלכה למעשה. אבל תלמיד שלא הגיע להוראה, כיון דלית ליה רשותא למסמך אנפשיה כלל, וכל שכן לאורויי לאחריני, כדאמרינן התם (ע"ז יט,ב) כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, לא מיבעי ליה למגמר הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד ולא מפי מעשה, ואפי' בתלמוד דידן, אלא עד דבעי ליה למילתא מרביה או מרבא אחרינא דחזי להוראה.

ואפי' בתלמיד שהגיע להוראה היכא דאסתפק במילתא דלא ברירא ליה מילתא למסמך ביה אנפשיה, כיון דצריך למבעא ההיא מילתא מרביה, הויא לה מילתא לגבי כגמ' דמעיקרא דהוו גרסי ליה על פה דהא לא אייתי היכא לית ליה רשותא לדיליה בההיא מילתא למסמך אגמרא אלא אמימרא דרביה הוא דאית ליה. הלכך אע"ג דאמר ליה רביה הלכה נמי לית ליה רשותא למעבד מעשה עד דאמר ליה הלכה למעשה, דהא רבי אסי ראוי להוראה הוה ולא הוה יהיב ליה רבי יוחנן רשותא למעבד מעשה עד דאמר ליה הלכה למעשה כדבעינן למימר קמן:

קלג. סופא דברייתא שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה. מאי ובלבד שלא ידמה והלא כל התורה כולה דומיאתא היא. אמר רב אשי ובלבד שלא ידמה בטרפות. שאין ללמוד טרפות האמורות באבר זה מטרפות האמורות באבר אחר, לפי שאין חיות האיברין דומין זה לזה, שיש כשר בזה ופסול בזה והפסול בזה כשר בזה, כדאמרינן גבי קנה וחלופיה בכבדא. וכן יש כשר בריאה ופסול בכוליא, פסול בריאה וכשר בכוליא. ואפי' בחד אבר נמי דתניא אין אומרים בטרפות זה דומה לזה ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן ומתה. כגון היכא דניקב הטחול דאי אנקיב בקולשיה כשרה ואלו בסומכי טריפה. והוא הדין גבי בהמה שנחתכו רגליה למטה מן הארכובה, דאי נחתכו למעלה מצומת הגידין, אע"ג דאזל ליה צומת הגידין בהדי אבר הנחתך כשרה, ואילו היכא דנחתך במקום צומת הגידין טריפה, ואע"ג דמקל וחומר הוה לן למיסר תרויהו או לאכשורי תרויהו, הא קא חזינן דכי קא חתיך לה מכאן מתה ואי חתיך לה מכאן חיתה. ואמטול הכי בשאר הלכות נמי ליכא למילף חדא מחברתה כלל. אבל בשאר כל התורה כולה מדמינן, דלאו כולהו דיני וכולהו אנפי דאיסורא כתיבי בהדיא ואי מתרמי מידי דלא כתיב בהדיא, על כרחיך אית לן לדמויי לחד אנפא דדמי ליה מהנך אנפי דכתיבי בגמ' בהדיא. ורבנן דגמרא נמי קא חזינן בכולהי שמעתתא ועובדי ילפי להו מהדדי ומדמו מילתא למילתא:

קלד. אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה לעביד מעשה אמר ליה לא עד דאמינא לכו הלכה למעשה. והאי נמי בתלמוד דידהו קאי דהוו גמרי ליה על פה כדברירנא לעיל:

דף קלא עמוד א

קלה. אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרבי יהושע כי אתי פיסקא דדינא דידי קמיכו וחזיתו ביה פירכא לא תיקרעוה עד דאתיתו לקמאי דאי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמרון מיניה מקרע לא תקרעוניה דאי הואי אנא קיים הוה אמינא לכו טעמא ומגמר לא תגמרון מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. הילכך דיינוה אתון לההוא דינא כדמחזי להו ופיסקא דידי לא תקרע, דילמא אתי מאן דאמר ביה טעמא לק (י) מיה ומהדר ליה לדינא:

קלו. הרי אמרו שכיב מרע שאמר על בן בין הבנים ועל בין הבנות פלוני יירש כל נכסיי דבריו קימין, בעי רבא בבריא היאך. כי קאמר ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא או דילמא אפילו בבריא. וקא מיבעיא לן היכא דאמר בלשון ירושה דומיא דשכיב מרע, מי אמרי' כי מהניא לשון ירושה בש"מ שהוא קרוב למיתה, דדמי לירושה דלא מיקני כלל אלא לאחר מיתה, אבל בבריא לא מהני לשון ירושה, וקרא נמי דביום הנחילו את בניו משמע דבש"מ קאי שהוא קרוב למיתה ורוצה להנחיל ממונו לבניו, אבל בבריא לא, או דילמא אפי' בבריא.

א"ל רב משרשיא לרבא ת"ש דאמר ליה ר' נתן לרבי שניתם משנתכם כר"י ב"ב דתנן לא כתב ל (י) ה בנין דכרין דיהוון ליכי מינאי אינון ירתון ית כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי ב"ד. והא הכא דבן בין הבנים נינהו דקתני יתר על חולקהון דעם אחיהון ומהני ליה לשון ירושה. וכמאן, אי כרבנן הא אמרי לא אמר כלום, אלא לאו כר"י ב"ב. וא"ל רבי יסבון תנן. דהוי לשון מתנה ואמטול הכי קנו לדברי הכל. ואמר רבי ילדות הייתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי. דאמרי ליה יסבון תנן. אלא דקי"ל דכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדא אי ס"ד יסבון תנן אמאי לא טרפא ממשעבדי, אלא לאו ש"מ ירתון תנן מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא, דבן בין הבנים מהני ביה לשון ירושה, רבי יוחנן בן ברוקה שמע מינה אפילו בבריא אמר, דהא הכא דכי קא מתני בעידן נישואין קא מתני וההיא שעתא ברי הוא וקאמר דחייב שמע מינה.

וש"מ לפום פשטא דשמעתא, דאפי' בבריא נמי היכא דקנו מיניה בהאי לישנא דיסבון מהני. וה"ה היכא דאמר יטול. ואפי' לרבי דסבר לדחויה ולאוקומא לדברי הכל לא קאמר אלא יסבון תנן, דש"מ דלישנא דיסבון מהני בבריא אפילו היכא דליכא תנאי ב"ד. דאי מטעמא דתנאי ב"ד מאי דוחקיה לשנויי מתני' ולמימר ליה יסבון תנן. אי לאוקומא לדברי הכל, כיון דבבריא קאי וסוף סוף לא מצי לאוקומה לד"ה אלא בטעמא דתנאי ב"ד שאני, לשבקה כדאיתא ולישני ליה תנאי ב"ד שאני, דהאמרת דבעלמא בבריא היכא דליכא תנאי ב"ד ל"ש ירתון ול"ש יסבון לא מהני וכי מהני הכא בתנאי ב"ד הוא דמהני. אלא לאו ש"מ דאפילו היכא דליכא תנאי ב"ד נמי מהני לישנא דיסבון אפילו בבריא, ולאו קנין דברים הוא.

הדין הוא מחוורתא דדינא בהאי ענינא לפום פשטא דשמעתין. מיהו חזינא להו לרבואתא דס"ל דלישנא דיטול ומאי דדמי ליה לא מהני אלא בשכיב מרע, אבל בבריא דקנין דברים הוא דחשבי ליה*. ולפום הדין סברא כי קא"ל רבי לר' נתן יסבון תנן לאו משום דהאי לישנא גופיה מהני בעלמא בבריא, דרבי ור' נתן לאו לישנא דירתון ויסבון דוקא קא דייקי אלא לשון ירושה ולשון מתנה בעלמא קא דייקי. והכי קאמר ליה, מי סברת ירתון תנן דמשמע לשון ירושה דלא משכחת לה דמהני בעלמא כלל אלא לר"י ב"ב, לא יסבון תנן דשייך ביה לשון מתנה, דכיון דלשון מתנה גמורה מהני בבריא לדברי הכל ולשון יסבון שייך ביה לשון מתנה, אע"ג דבבריא לא לשון מתנה גמורה הוא אהני תנאי ב"ד למהוי כלשון מתנה גמורה דמהניא בבריא. דהא אפילו לישנא דיהוון יתבון בביתי דלא מהניא בעלמא אפילו בש"מ דהיינו ידור פלוני בבית זה מהני בבריא בתנאי ב"ד, וכ"ש יסבון דמהני בש"מ אפילו בעלמא דמהני ביה תנאי ב"ד למהוי לשון מתנה אפילו בבריא.

והיינו טעמא דלא שאני ליה לעולם ירתון תנן ותנאי ב"ד שאני, דכל היכא דמשכח תנא לישנא דאית ביה ענינא אחרינא דמהני בעלמא לא נקט לישנא דלית ביה ענינא דמהני בעלמא. והיינו טעמיה דאביי דדייק מדמפיק ליה בלשון ירתון, ומהאי טעמא גופיה הוא דהדר ביה אביי מינה לקמן וקא מסיק טעמא משום דלזה במתנה ולזה בירושה וכל לזה במתנה ולזה בירושה אפי' רבנן מודו דקני בש"מ, וכיון דלישנא דמהני בש"מ הוא נקיט ליה תנא בתנאי ב"ד ואפילו בבריא אבל בעלמא דלאו תנאי ב"ד אליבא דרבנן לא מהני לשון מתנה דחד לשוויה ללשון ירושה דהאיך לשון מתנה דגבי בריא לישנא דמוכח בעינן. ואף על פי דפשטא דשמעתא כפירושא קמא דייקא, כיון דאיפשר לפרושה נמי אליבא דהאי סברא, ליכא למדחי סברא דרבואתא אלא בראיה:

קלז. א"ל רב פפא לאביי בין למ"ד יסבון בין למ"ד ירתון הא אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ואפילו לר' מאיר דאמר אדם מקנה לחבירו דשב"ל הני מילי למי שישנו בעולם אבל למי שאינו בעולם לא אלא מאי אית לך למימר תנאי ב"ד שאני דחיל אפילו בדבר שלא בא לעולם ולמי שאינו בעולם הכא נמי תנאי ב"ד שאני. כלומר אפילו תימא רבנן, הכא היינו טעמא דקני משום דתנאי ב"ד שאני. ורב פפא לאו לדחויי סוגיין דקא פשיט מינה דאר"י ב"ב אפילו בבריא קתני, דאפילו כשתמצי לומר דמתני' דברי הכל היא על כרחיך איכא למפשט מינה דאמר ר' יוחנן ב"ב אפי' בבריא דאי לאו הכי לא הוה סלקא דעתייהו דר' ור' נתן לאוקמה למתני' כר"י ב"ב. אלא רב פפא לאקשויי עליה דרבי ור' נתן דדחקי לאוקומי מתני' דירתון כר"י ב"ב לחודיה קאתי, ולאוקומה אפילו לרבנן מטעמא דתנאי ב"ד שאני, ואמטול הכי קא קשיא ליה בין למ"ד ירתון בין למ"ד יסבון, למ"ד ירתון אמאי דחיק לאוקומה כר"י ב"ב, וה"ה דקשיא נמי למ"ד יסבון אמאי דחיק לשנויי מתניתין, אי לאוקומה לד"ה כי תנן נמי ירתון מיתוקמא לדברי הכל מטעמא דתנאי ב"ד שאני.

וא"ל אביי משום דמפיק לה בלשון ירתון. כלומר אי ס"ד רבנן היא והכא היינו טעמא דקני משום תנאי ב"ד שאני, אי הכי למה לי לאפוקה בלשון ירתון דלא מהני בעלמא, ליפקה בלשון יסבון דמהני בעלמא, דכל היכא דמשכח לישנא דמהני בעלמא לא נקיט לישנא דלא מהני בעלמא, אלא היכא דנפיש בעלמא דמהני טפי, כגון לישנא דיהוין יתבון בביתי, דאע"ג דלא מהני בעלמא דהוה ליה כידור פלוני בבית זה, כיון דאיבעי למימר לישנא דמהני בעלמא כגון תנו בית זה לפלוני וידור בו נפיש לישנא טפי נקיט לישנא קלילא. אבל ירתון ויסבון כהדדי נינהו, אי ס"ד ירתון בעלמא לא מהני לימא יסבון. אלא לאו מדמסיק לה בלשון ירתון ש"מ דירתון נמי מהני בעלמא ור"י ב"ב היא.

הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי דסיעתינהו לרבי ור' נתן דאוקמינה לה למתניתין כר"י ב"ב לחודיה, דתנן בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגברי חייב הוה לזה במתנה ולזה בירושה. דלשון מתזנן לגבי מי שאינו ראוי ליורשו לשון מתנה הוא ואשתכח דאקני להו לבנים בירושה ולבנות במתנה, וכל לזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו דקני בש"מ, וכיון דלישנא דמהני בעלמא הוא נקיט ליה תנא גבי תנאי ב"ד אפי' בבריא.

דף קלא עמוד ב

א"ל ר"נ בר מניומי ואמרי לה רב חיננא בר מניומי לאביי ממאי דבחד בי דינא איתקון דילמא בי תרי בי דיני אתקון. כלומר ממאי דהאי תקנתא דבנין דכרין דאיתקון בלשון ירושה והאי תקנת[א] דבנן נוקבן דאיתקון בלשון מתנה תרויהו בחד בי דינא איתקון, כי היכי דתימא להכי אפקיה בלשון ירושה משום דהוה ליה לזה במתנה ולזה בירושה בהדי הדדי וכה"ג בעלמא גבי מוריש ונותן אפילו רבנן מודו דמהני, ודילמא בי תרי בי דינא איתקון, ובי דינא דתקון תקנת כתובת בנין דכרין בלשון ירושה לא תקון תקנת בנן נוקבן בלשון מתנה וכה"ג בעלמא גבי נותן לא מהני אלא אליבא דר"י ב"ב.

ואהדר ליה אביי לא ס"ד דקתני רישא זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה בנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם [אף בנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן]. ועל כרחיך האי ירושה דבנים דקתני הכא אכתובת בנין דכרין קאי, דאי ירושה דאורייתא היכי מקיש תקנתא דרבנן לירושה דאורייתא, אלא לאו אכתובת בנין דכרין דתקנתא דרבנן היא, וקא יליף תקנתא מתקנתא, אי אמרת בשלמא בחד בי דינא איתקון היינו דילפינן תקנתא מתקנתא, אלא אי אמרת בתרי בי דיני איתקון היכי ילפינן תקנתא מתקנתא.

ודחינן ממאי דילמא לעולם אימא לך בתרי בי דינא איתקון ומסתמא בי דינא בתרא תקין כבי דינא קמא כי היכא דלא תפלוג תקנתא. ואידחייא לה הא סייעתא דאביי דסבר לאישתמעי מהאי דרשא, ולא איפשיטא אי בחד דינא איתקון אי בתרי בי דינא איתקון. והא מילתא פליגי בה רבואתא**, איכא מאן דמוקים ליה לעיקר בעיא דבבריא היאך, כגון דאמר בלשון ירושה וקנו מיניה, וקא מסיק בה דבעיין בבריא לא איפשיט ואפילו קנו מיניה נמי כי אמר בלשון ירושה לא אמר כלום, דס"ל דעיקר מפשט בעיין בהני תקנתא הוא דתלי, דאי ס"ל דבחד בי דינא איתקון הוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה ואיתוקמה לה מתני' דכתובת בנין דכרין לדברי הכל וליכא למפשט מינה דאר"י ב"ב אפילו בבריא. ואי סבירא לן דבתרי בי דיני אתקון ממילא מיתוקמא מתניתין כר"י ב"ב ומיפשיט בעיין דאר"י ב"ב אפי' בבריא. וכיון דלא איפשיטא לן אי בחד בי דינא איתקון ואי בתרי בי דיני איתקון, ממילא שמעת דבעיין בבריא לא איפשיט. ואיכא מינייהו מאן דלא אוקמיה לבעיין בדקנו מיניה אלא כפשטיה דומיא דשכיב מרע דמשמע דלא קנו מיניה, וס"ל דבעיין בבריא איפשיט ופסק הילכתא כר"י ב"ב אפילו בבריא ואע"ג דלא קנו מיניה. מיהו לענין הילכתא לית הלכתא כותיה אלא בשכיב מרע, אבל בבריא לא קני עד דאמר לשון מתנה, והוא דמקני בחד מאנפי הקנאה דקנו בבריא ולאו משום דלא איפשיט בעיין, דעיקר מפשט בעיין לא בהני תקנתא תלי אלא במימריה דרבי ור' נתן הוא דתלי. ואע"ג דלא איפשיטא אי בחד בי דינא איתקון אי בתרי בי דינא איתקון אית לן למפשט מינה דר"י ב"ב היא וממילא ש"מ דר"י ב"ב אפי' בבריא נמי אמר. דאביי הוא דקא דחי ודילמא משום דהוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה ומקשינן עלה ודילמא בתרי בי דיני איתקון דלא שייך לשון מתנה גבי בנים ואפ"ה קנו ואפי' בבריא, וש"מ דאפי' בדילמא בעלמא היכא דאיכא למימר דבי תרי בי דיני איתקון איכא למפשט מינה בבריא אליבא דר"י ב"ב. (דאילו) [דאי לא] תימא הכי הא דקא דחי ליה ר"נ בר מניומי לאביי דילמא בתרי בי דיני איתקון מאי קושיא, והא ר"נ בר מניומי לא מצי למיתי ראיה למילתיה דבי תרי בי דיני איתקון אלא משום דמימריה דאביי דקא אתי לאקשויי עליה דרבי ור' נתן דמוקמי ליה למתני' כר"י ב"ב ודלא כרבנן לא מיתוקם אלא לבתר דמתברר דהני תקנתא בחד בי דינא איתקון.

מיהו מסתמא ליכא למימר הכין, דלא דחינן מימרא דר' ור' נתן מספיקא דאינהו הוו בקיאי בסבריה דריב"ב טפי מינן ואי לאו דקים להו דאריב"ב אפי' בבריא לא הוו מוקמי לה למתני' כתובת בנין דיכרין כריב"ב. ואפי' למאן דדייק תקנתא דמתני' מהדדי אינהו הוו בקיאי בתקנתא דמתני' טפי מינן ואי לאו דקיים להו לדידהו דבתרי בי דיני איתקון לא הוו מוקמי לה למתני' כר"י ב"ב. וכיון דסבר אביי לאיתויי ראיה למילתיה ממדרש כתובה למימרא דבחד בי דינא איתקון ואידחייא ליה סייעתיה וקמא לה כי טעמא קמא דאביי דאמר משום דמפיק לה בלשון ירתון, שמע מינה דאיפשיטא לן דמתני' ר"י ב"ב היא, וממילא איפשיט בעיין דאר"י ב"ב ואפי' בבריא. ותו בר מכל דין ומכל דין הא מדאמר ליה ר' נתן לר' שניתם משנתכם כר"י ב"ב ואודי ליה רבי לבסוף ש"מ דר"י ב"ב היא ואפילו בבריא נמי אמר ולא דחינן מימריה דר' ור' נתן בדילמא. ועוד דהא בהדיא קא מסיק בה סוגיא דגמרא ש"מ אר"י ב"ב אפילו בבריא ש"מ, וליכא למדחא מסקנא דגמרא אלא בראיה. וכ"ש דהא ברירנא דלרב פפא וה"ה לאביי לאו למדחא סוגיין קמא קא אתו אלא לאוקומיה מתני' לד"ה וסוגין כדקאי קאי.

והשתא דאתברר דאר"י ב"ב אפי' בבריא צריכינן לברורי טעמיה כי היכי לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. דכד מעיינת בה שפיר לר"י ב"ב כי היכי דשכיב מרע לא בעי קנין, ודוקא היכא דאמר בלשון ירושה למי שראוי ליורשו, דלר"י ב"ב לא שנא בשכיב מרע ולא שנא בבריא דאורייתא היא, דגבי מי שאינו ראוי ליורשו דתקנתא דרבנן הוא דלא תקינו רבנן אלא בש"מ שמא תטרף דעתו עליו, אבל בבריא דליכא למיחש ביה בהכין לא תקינו רבנן. אבל בראוי ליורשו היכא דאמר בלשון ירושה כיון דמדאורייתא היא לא שנא שכיב מרע ולא שנא בריא קנו באמירה ולא בעו קנין, דכי קא מיבעיא ליה לרבא בבריא היאך ודקא פשיט גמרא נמי דאר"י ב"ב ואפילו בבריא, דומיא דשכיב מרע קמיבעיא ליה ודומיא דש"מ קא פשיט דקני באמירה בעלמא. ועוד דעל כרחיך כי קא מיבעיא לן בלשון ירושה קא מיבעיא לן, ולשון ירושה לא משמע דמקני לא גופא ולא פירא אלא לאחר מיתה, דומיא דירושה דלא קני מידי אלא לאחר מיתה, שלא מצינו ירושה בחיי המוריש, ואי נמי אקני ליה מחיים בלשון ירושה הוה ליה כמו שאמר על אחד במקום בן יירש (על) [כל] נכסי דלא אמר כלום לפי שתלה ההקנאה בירושה והוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה שאין זו ירושה האמורה בתורה הכא נמי לא שנא.

תדע דאי מקני לה גופא מחיים אשתכח דאישעבד האב אחי הבן לאחר מיתת האב ומפיק, ואם כן כתובת בנין דכרין דקיימא לן דלא טרפא ממשעבדי משום דירתון תנן אמאי לא טרפא, נהי נמי דירתון תנן הא אמרת דאפילו בלשון ירושה נמי שייך שעבודא מחיים. אלא ודאי שמע מינה דלשון ירושה לא שייכא ביה הקנאה ולא שעבודא מחיים כלל וכל אימת דבעי מוריש מצי הדר ביה, וכיון דלא מקני מידי מחיים לא שייך לאצרוכיה קנין. דלא אשכחן דאצריכו רבנן קנין אלא היכא דבעי לאקנויי מידי עכשיו אי לגופא אי לפירא וקנו מיניה כי היכי דלא להדר ביה, כגון מתנת בריא כדאמרינן בפירקין בהקנאה ל"צ מהיום דשמע מינה דסתם קנין כמאן דפריש מהיום דמי. והוא הדין למתנת ש"מ במקצת היכא דמקני בלשון מתנה, לא שנא למי שראוי ליורשו ול"ש למי שאין ראוי ליורשו אפי' היכא דלא בעי לאקנויי מידי אלא לאחר מיתה כגון מתנת ש"מ בכותב כל נכסיו, א"נ דמצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר לא בעו קנין. וא"כ כיון דאמרת דאפי' בבריא כי אמר על בן בין הבנים יירש כל נכסי דבריו קיימין ולא קני מידי אלא לאחר מיתה, למה לי קנין, הא לא קני מידי מחיים.

תדע נמי דעיקר דעתיה דר"י בן ברוקה מביום הנחילו את בניו נפקא, ולשון ירושה משמע, ועל כרחיך כשתמצא לומר דאמר רבי יוחנן בן ברוקה ואפי' בבריא מהיכא דנפקא ליה שכיב מרע מהתם הוא דנפקא ליה בריא, הילכך על כרחיך לרבי יוחנן ב"ב תרוייהו חד דינא אית להו, ולא שנא בבריא ולא שנא בשכיב מרע היכא דאמר על מי שראוי לירשו יירש כל נכסי או כך וכך בכולהו באמירה בעלמא סגיא. והוא דאמר בלשון ירושה אי נמי דאמר נכסי לפלוני סתמא דלגבי מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע. וקיימא לן כרבי יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע דפשטיה דקרא דוהיה ביום הנחילו את בניו דילפינן מיניה את אשר יהיה לו כתיב ביה דמשמע בשכיב מרע שמצוה מחמת מיתה וכיוצא בו שמחלק כל נכסיו לבניו והוא הדין למצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר מקצת דתרוייהו חד טעמא נינהו. דאילו בריא לאו אורחיה למפלגינהו לכולהו נכסיה. ואע"ג דאפסיקא הילכתא כוותיה ופשטינן דאפי' בבריא נמי אמר, לאו למימרא דסבירא לן כותיה אפי' בבריא, אלא כי קא מיבעיא לן לטעמיה דרבי יוחנן בן ברוקה קא מיבעיא לן, וכי קא פשטינן לטעמיה הוא דקא פשטינן, מיהו כי איפסיקא הילכתא כרבי יוחנן בשכיב מרע אבל בבריא לא איפסיקא הלכתא כוותיה.

ודייקא נמי מדשבקינן מסקנא דגמרא לבעיא דבריא היאך לבתר ממרי דאמוראי דפסקי הלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה, לאשמועינן דכל מאי דאיירינן ביה עד השתא אליבא דר' יוחנן ב"ב בשכיב מרע קאי וכי אפסיקא הלכתא כותיה בשכיב מרע איפסיקא, דאי סלקא דעתא אפילו בבריא לשבקיה לפיסקא דהלכתא לבתר שמעתא דבבריא והדר לימא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה דמשמע אפי' בבריא וכל שכן בשכיב מרע. ואי משום דתנן מתניתין דכתובת בנין דכרין כוותיה, הא קיימא לן דאין סדר למשנה ודילמא סתם ואחר כך מחלוקת הוא. הילכך לא עבדינן בה עובדא בבריא אלא היכא דאמר בלשון מתנה וקנו מיניה, דאי אמר בלשון ירושה אף ע"ג דקנו מיניה נמי לא קני דבריא אליבא דרבנן לא מצי מקני אלא הקנאה דשייכא מחיים ולשון ירושה לא שייכא מחיים כלל דאם כן הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה. ולא דמי ללישנא דלאחר מיתה דקיימא לן לדברי הכל דבהקנאה לא צריך מהיום דשאני התם דאמר לשון מתנה אי נמי סתמא דמסתמא לשון מתנה קא נחית ואימור מהיום ולאחר מיתה קאמר ליה דהא מתנה שייך בה מהיום ולאחר מיתה אבל היכא דפריש לשון ירושה כיון דירושה לא שייך בה מהיום כלל לא קני, דאי לאחר מיתה קאמר לא מהני ביה קנין כדברירנא גבי הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו, דלכ"ע היכא דמוכחא מילתא דלא אקני ליה מודי. אלא לאחר מיתה אף ע"ג דמטי שטרא לידיה מחיים לא קני, דהא לא אקני ליה מידי אלא לאחר מיתה וכבר זכו בהן היורשין. והוא הדין בקנין ושאר הקנאות, דאי מהיום קא מהני כיון דאמר לשון ירושה כיון דאין ירושה מחיים מתנה על הכתוב שבתורה הוא. וכל שכן דההיא דהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו לא כר' יוחנן בן ברוקה דיקא כדברירנא בדוכתא. ומעשה דאימיה דרב נחמן חסידא דהוה לה מלוגמא דשטרי (לקמן בבא בתרא קנא,א) כי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי ואמר רב נחמן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, דשמעת מינה דבבריא כי הא גוונא לא קני, ואע"ג דראוי ליורשו, הכי דיקא כדברירנא התם:

קלח. ושמע מינה דכתובת בנין דכרין הלכתא פסיקתא היא דלא טרפא ממשעבדי. ממאי מדדייקינן אלא דקימא לן כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי כו':

קלט. ושמע מינה דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, הני מילי למי שישנו בעולם, אבל למי שאינו בעולם לא:

קמ. וש"מ דכל לזה במתנה ולזה בירושה, אפי' בשתי שדות ושני בני אדם, היכא דלא הוי בין עניינא לעניינא כדי דבור, אפילו רבנן מודו דקנו:

קמא. ושמע מינה דהא דתנן זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריא הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם, האי ירושה דקתני כתובת בנין דכרין היא, ואפילו תימא בתרי בי דיני איתקון, בי דינא בתרא תקין בבי דינא קמא כי היכי דלא תיפלוג תקנתא אתקנתא:

קמב. אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא. פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא איפיטרופא בנו קטן מאי אמר רב.דח חנילאי בר אידי אמר שמואל אפילו קטן המוטל בעריסה. דניחא לאבוה דלכי גדיל פורתא להוי איפיטרופא. ודוקא היכא דאמר נכסי לך או לפלוני בני או לאשתי, לא שנא בכותב ולא שנא באומר, דלא מוכחא מילתא אי לשם הקנאה גמורה איכוון ואי לשם אפטרופוסתא קא מיכוון. דאע"ג דלגבי שאר אינשי קאמרינן דאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, התם גבי אחר הוא דלא איכפת ליה ביקריה דלשתמען מיליה, וכי איכוון להקנאה גמורה איכוון מחמת ממונא דהוה ליה גביה. אבל הכא גבי בנו ואשתו לא עשאן אלא אפטרפוסתא בעלמא דכיון דניחא ליה דלשתמען מיליהו אימור לשם איפטרפוסתא בעלמא הוא דאיכוון. ובדין הוא דהאי לישנא כי היכי דמשמע גבי אחר לשון הקנאה, גבי בנו ואשתו נמי מיבעי למהוי לשון הקנאה, אלא גמרא גמירי ליה ושויא כהלכתא בלא טעמא. אבל היכא דפריש בהדיא לשון ירושה או לשון מתנה, אפילו גבי בנו ואשתו נמי קנו. דבהדיא תנן (לעיל בבא בתרא קל,א) רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ואוקימנא בבן בין הבנים ובת בין הבנות, טעמא דמילתא דכיון דאמר יירשני מוכחא מילתא דלהקנאה גמורה הוא דאיכוון, והוא הדין היכא דאמר בהדיא בלשון מתנה. וההיא דאמר רב הונא לקמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, התם באח בין האחים, והוא הדין לשאר יורשין הרחוקין. אבל בנו לא עשאו אלא אפיטורופא, אלא היכא דגלי אדעתיה דלהקנאה קא מיכוון קנה כדברירנא.

הדין הוא סברא דרבנן בתראי. וחזינא להו למקצת רבואתא קמאי דקאמרי אנו אין לנו אלא כפשוטן של דברים, גבי רב יהודה אמר שמואל נקט הכותב ומתני' דקתני האומר, ומחויא מילתא דשני לן בין אומר לכותב, דאלו אומר לא שנא אמר בלשון ירושה ולא שנא בלשון מתנה ולא שנא נכסי לפלוני סתם קני, ואלו הכותב אפילו פריש בהדיא לשון ירושה או לשון מתנה גבי בנו ואשתו לא עשאן אלא אפיטרופא. דמדאיכפל למכתב שמע מינה לאפיטרפוסותא קא מיכוון, להכי טרח למכתב לפרסומה למילתא בכתיבה כי היכי לאיומיה אשאר יורשין ולישתמען מיליה דהאי איפוטרופא גבייהו וליקבלו מיניה. וההיא דרב הונא לא תיקשי לן, דאיכא לאוקמה בשאר יורשין כגון אח בין האחין וכדפרישנא לעיל.

ומסתייע הדין סברא מדאסיקנא דאפילו קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפטרופיא, והא קטן דאף על גב דמוכחא מילתא דלאו לאפטרופוסתא קא מכוון, ואפילו הכי אמור רבנן לא עשאו אלא אפיטרופא. והוא הדין (נאי) [נמי] היכא דאמר בלשון ירושה או בלשון מתנה, אע"ג דמוכח מילתא דלאו לאפטרופוסתא קא מיכווין לא עשאו אלא איפיטרופא. ועוד מדאתינן למפשט ממתניתא דכתב כל נכסיו לאשתו דבבריא קניא, ודחקינן לאוקמא בשאר נשים דקנו, ולא אוקימנא בדכתב לה לשון מתנה, ש"מ דאפי' בלשון מתנה סבירא לן דלא עשאה אלא איפיטרופיא. ומילתא צריכא עיונא:

קמג. פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפיטרופוס אשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפיטרופיא אשתו ארוסה ואשתו גרושה דברי הכל קנו. דיש לי לומר היכא דכתב כל נכסיו לאחד מבניו ולאחר באחת סתמא ולא גלי אדעתיה אי לשם הקנאה גמורה קא מיכוון, לאחר במתנה ובנו איפיטרופיסא, דקני ההוא אחר פלגא ואידך פלגא הוי ליורשים ובנו עליו איפיטרופוס, דכיון דקני ההוא אחר פלגא אשתכח דלא פש ליה לנותן לגבי בנו ככותב כל נכסיו לבנו דלא עשאו אלא איפיטרופוס.

ומאי טעמא קני ההוא אחר מידי, לא מיבעיא למאן דאמר את וחמור קנה מחצה, הכא נמי אע"ג דהאי לישנא לגבי בנו ספיקא הוא אי לשון הקנאה הוא ואי לאו לשון הקנאה הוא ולא קני אידך אחר מיהת כיון דאלו אקני ליה לחודיה בהאי לישנא הוה קני, השתא נמי קני מידי דהוה אאת וחמור, דאע"ג דחמור לא קנה אידך מיהת קנה. והיינו טעמא דלא קני ליה האי אחר לכוליה ממונא, דאע"ג דבנו לא קני מעוטי מיהת ממעיט בהקנאה דאידך, מידי דהוה אאת וחמור דאע"ג דחמור לא קני מידי ממעט בהקנאה דאידך.

אלא אפילו למאן דאמר את וחמור לא קנה כלום, דלהכי אקני להו בהדי הדדי דלא ניקנו אלא בהדדי, וכיון דחמור לא קנה בר דעת נמי לא קנה, התם הוא דברירא לן דחמור לאו בר מיקנא הוא, אבל הכא בנו בר מיקנא הוא, וספוקי דמספקא לן גביה אי האי לישנא גביה לשון הקנאה הוא ואי לישנא דאפוטרופסתא הוא, ואיכא למימר דהאי נותן לא שנא גבי בנו ולא שנא גבי אחר להקנאה גמורה הוא דאיכוון. וכיון דאלו אתברר דגבי תרויהו להקנאה גמורה איכוון הוה קני מר פלגא ומר פלגא, השתא נמי דלא אתברר גבי בנו דשייך ספיקא לא קני אלא כי דיניה למהוי עליה איפיטרופוס, ואחר דלא שייך ביה ספיקא קני כי דיניה קנין גמור. ולא אמרינן כי היכי דבנו לא קני אחר נמי לא קנה, דגבי תרויהו לאפטרופוסתא קא מיכוין, דאדרבה זיל לאידך גיסא, דכי היכי דאחר קנה בנו נמי ליקני, דגבי תרויהו לקנין גמור הוא דאיכוון, ונהי דמהני ספיקא דבנו לאפסודיה לנפשיה אבל לאפסודיה לאחר לא מהני.

וכן אם כתב כל נכסיו לאשתו ולאחר, לאחר במתנה ואשתו אפטרופא, כי דינא [ד]בנו ואחר. אשתו ארוסה ואשתו גרושה, דברי הכל קנו דכאחר דמו. ואי קשיא לן ההיא דגרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמג,א) ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי ליך ולבניך ואמר רב יוסף קנאי פלגא. בשלמא בנים לא קשיא לן דיכלינן לאוקמה כגון דלא הוו ליה בני אחריני וכיון דלכולהו בניו קא יהיב להקנאה גמורה קא מיכוון, דכי אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופא היכא דיהיב לחד מבניו או למקצת בניו ושביק להו להנך, דאימור אפוטרופא שוייה עליוהו, אבל היכא דיהיב לכולהו לא אמרינן. אלא אשתו קשיא, תהוי כאשתו ואחר דקימא לן לאחר במתנה ואשתו איפיטרופיא. יכילנא לאוקמא באשתו גרושה, מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך, דלישנא דביתיהו דקימא תותיה משמע. אלא אפילו תימא דקימא תותיה וכי אמרי' לא עשאה אלא אפיטרופיא היכא דלא אקני להו ליורשין מידי, אבל היכא דאקני להו ליורשין מידי ודאי לאקנאה גמורה קא מיכוון. וכן הילכתא.

ואיכא דגרסי הכא בנו ואשתו לאשתו במתנה ובנו אפוטרופוס, ומשכחת לה כגון דאית ליה בן אחר, דאי כתב כל נכסיו לאשתו ולאחד מבניו ולא כתב לשאר הבנים כלום, קנתה אשתו חצי כל הנכסים במתנה, דהא לא כתב לה כל נכסיו, ובנו אפיטרופוס על שאר הנכסים, דלגבי בנו ודאי כותב כל נכסיו הוא ולא עשאו אלא איפיטרופוס, אבל אשתו קנה מחצה ממה נפשך. אי מאי דכתב לבנו לשם הקנאה גמורה כתביה, כיון דכתב לאחד מן הבנים במקום אשתו כלום איגלאי מילתא דלגבי אשתו לאו לאפוטרופסתא קא נחית כדברירנא לעיל, ואי מאי דכתב לבנו לאו לשם הקנאה איכון הוה ליה שאר לגבי אשתו וקניא:

קמד. איבעיא להו בת אצל הבנים ואשתו אצל האחים ואשה אצל בני הבעל מהו. מי ניחא ליה דלישמען מילייהו גבי הני ולא עשאן אלא איפיטרופיא, או דילמא לא עבד בת אפיטרופיא אבנים ולא למנויי אשתו אפטרופיא אאחים דידיה ולא אבנים דאית ליה מאיתתא אחריתי, ולהקנאה גמורה הוא דאיכוון, מידי דהוה אאחר כדפרישנא לעיל.

אמר רבינא משמיה דרבא בכולהי לא קנו לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה. דהני כאחר דמיאן. ומדלא אפיק רבינא אלא אשתו ארוסה ואשתו גרושה, אבל אשתו נשואה אצל שאר יורשין לא, שמע מינה דאשתו נשואה ליכא לפלוגי בה כלל. אלא אפי' אצל שאר כל היורשין לא עשאה אלא אפטרופיא. וכן בת אצל הבנים, ואין צריך לומר בין הבנות.

ורב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהי קני לבד מאשה אצל הבנים. כלומר אצל בניה, ואשה אצל בני הבעל. אבל אצל הבנים, והוא הדין בין הבנות, ואשה אצל האחין, וכל שכן אצל שאר יורשין, קנו. וקימא לן כרבינא דבתרא הוא, ועוד דקא מקל איורשין דקאי ממונא בחזקתיהו, וקימא לן כל ספיקא דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע.

ושמעינן מינה דאשתו לא שנא אצל הבנים ולא שנא אצל היורשין, אם כתב לה כל נכסיו לא עשאה אלא אפטרופיא, לבד מאשתו ארוסה ואשתו גרושה דקנו. ולא שנא בן בין הבנות ולא שנא בן בין הבנים וכל שכן בת בין הבנות, לא עשאה אלא אפטרופין. אבל בין בין הבנות, היכא דהוה חזיאן למשקל מזוני וכתב כל נכסיו לבנו, אע"ג דקני נמי לא מפקע בנות מזונות דידיה, דמתנת שכיב מרע לא שנא למי שראוי ליורשו ולא שנא למי שאין ראוי ליורשו כירושה דמיא, ואלמנתו ובניו ניזונות מנכסיו. כדאמרינן בפירקין (לקמן בבא בתרא קלג,א) בהדיא סבר רב אדא בר אהבה למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו ואם לאו אין אלמנתו ניזונת מנכסיו, ומתמהינן עלה מיגרע גרע, דאלמא אידי ואידי אלמנתו ניזונת מנכסיו, והוא הדין לבנות, דכולהו תנאי כתובה נינהו. והוא הדין לגבי פרנסה דכירושה דמיא, כי היכי דמתפרנסה מן היורשין הכי נמי מתפרנסה ממתנת שכיב מרע, אלא היכא דפריש בהדיא דלא ליתפרנסן בנתיה מיניה, דקימא לן אל יתפרנסו בנותיו שומעין לו שהפרנסה אינה מתנאי כתובה. וכי תימא אם כן מאי אהני ליה למיתב ליה כולהו נכסי, איכא למימר דילמא לאפקועי ברא אחרינא דאית ליה במדינת הים קאתי ולא לאפקועי פרנסת הבנות קאתי:

דף קלב עמוד א

קמה. בעי רבא בריא היאך בשכיב מרע הוא דניחא ליה דלשמעינן מיליה לאחר מיתה משום דחייש דילמא מזלזלי ביה אבל בבריא הא קאי איהו. ולא חייש לזילותא, וכי איכוון להקנאה גמורה איכוון, או דילמא בריא נמי ניחא ליה דלישמען מיליה דבנו או דאשתו מהשתא. ולא איפשיטא. הילכך לא עבדינן בה עובדא בבריא אלא מוקמינן להו לנכסי בחזקת מריהו ואידך הוי עליהו איפיטרופוס. ואי בעי מריהו לבטולה לאפיטרופוסתיה מחיים הרשות בידו, דכשליחות בעלמא דמיא ומצי מרה דשליחותיה לבטולה:

קמו. ת"ש הכותב פירות נכסיו לאשתו גובה כתובתה מן הקרקע למחצה לשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב רבי אליעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן א"ר יהודה הנחתום מעשה שאירע הדבר בבת אחותי כלה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. היכי דמי הכותב פירות נכסיו לאשתו, כגון פירות המחוברין לקרקע דמצי לאקנוייניהו נהלה באנפי נפשיהו דדבר שבא לעולם הוא. ואם תימצא לומר היכא דלא באו לעולם, משכחת לה כגון דאקני לה גוף הנכסים לאכול פירותיהן, כי ההיא דאמרינן (לקמן בבא בתרא קמז,ב) תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. והיינו (פירותיו) טעמא דגובה כתובתה מן הקרקע, דכיון דשייר גוף הנכסים לנפשיה לאו כותב כל נכסיו לאשתו הוא כי היכי דלימא לא עשאה אלא איפיטרופיא אי נמי כי היכי דלימא איבדה כתובתה, אלא ההוא פרי דאקני לה קניא ושארא גביא כתובתה מיניה.

ואם כתב לה גופו של קרקע למחצה לשליש ולרביע, כלומר שהקנה לה מחצה בגוף הקרקע או שלישו או רביע ושייר השאר לעצמו, גובה כתובתה מן השאר. כתב כל נכסיו לאשתו ולא שייר כלום לעצמו, ויצא עליו שטר חוב שזמנו קודם לשטר המתנה ומאוחר לזמן כתובתה, רבי אליעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה, וטעמא מאי תקרע מתנתה, דאי הדר קני נכסי אחריני לא תיגבי מיניהו, דהא שקלתינהו להני נכסי בכתובתה, ואי לא מיקרעא מתנתה אמרה קמאי במתנתה הוא דשקלתינהו והני אחריני גבינא להו בכתובתי. וחכמים אומרים תקרע כתובתה, דהא אחילתה מחמת מתנה דכתב לה, ותעמוד על מתנתה, היינו טעמא דקרעינן לה לכתובתה, והיינו דאחילתה לגמרי אחילתה ולית לה למגבה בה.

ולא דמי לכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, דאע"ג דאבדה כתובתה מהני נכסי אי הדר קני נכסי אחריני גביא מיניהו, דהתם לאו מחמת דאחילתה לכתובתה הוא דאיבדה כתובתה אלא ממאי דכתב להון אבוהון, אבל לגביה בעל לא אחילתה לכתובתה. ואלו הכא על כרחיך אחילתה לכתובתה גבי בעל לגמרי, דאי לא תימא הכי, גבי מאן אחילתיה לשעבודא ואמאי לא תהדר ותגבי כתובתה. אי לגבי בעל חוב מאי עבד לה דמחלה גביה, ואי לגבי בעל כי מס[ת]לק איניש מנכסים ידועים ולא מחיל ליה לעיקר ממונא, אבל לגמרי לא מסתלק אלא למרי הנהו נכסי דמסתלק מיניהו ואיהי לא אחילתיה לשעבודה לגביה אלא לבתר דיהבינהו לנכסי נהלה במתנה, וההיא שעתא כי אחילה שעבודא מהני נכסי כנכסי דידיה הוו ואי אחילה שיעבודא מיניהו לנפשה אחילה וא"כ מאי אית ליה לבעל חוב גבה.

אלא ודאי היינו טעמא דלא גביא כתובתה מהני נכסי משום דאחילתה לכתובתה לגבי בעלה מחמת האי מתנה דיהיב לה, וכיון דיצא עליו שטר חוב תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה כי היכי דלא כבשיה לשטר מתנה ותפקיה לשטר כתובה ותטרוף ביה מבעל חוב. ואי קני בעל נכסי אחריני נמי לא תיגבי מיניהו. והיינו טעמיהו דרבנן דאמרי תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן, קרחת מכתובתה קרחת ממתנתה, דהא אחילתה מחמת מתנתה וקרחת ממתנתה דאתי בעל חוב דקדים זימניה וטריף לה.

דייקינן מינה טעמא דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא עליו שטר חוב קניא במאי אילימא בשכיב מרע הא אמרת לא עשאה אלא איפיטרופא אלא לאו בבריא. ושמע מינה בבריא קניא. ואסיקנא לעולם בשכיב מרע ורב עוירא מוקים לה בכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל, ואשתכח דמוקים לה באשה אצל האחין ואשה אצל שאר היורשין הרחוקים מן האחים, וכל שכן באשתו ארוסה ואשתו גרושה, ורבינא מוקים לה באשתו ארוסה (ואחותו) [ואשתו] גרושה. ותו לא. וקי"ל כרבינא, הילכך האי מתנתא לא משכחת לה אלא באשתו ארוסה ואשתו גרושה דקנו לדברי הכל ואפי' בש"מ, וא"צ לומר בבריא, אבל בשארא אימא לך לא קנו ואפילו בבריא, ואע"ג דלא יצא עליו שט"ח נמי תעמוד על כתובתה דהא לא אקני לה מידי כי היכי דתיחלה לכתובתה, נמצא חומרא קולא.

והני מילי היכא דלא כתב לה לשון מתנה בפירוש, אבל כתב לה לשון מתנה בפירוש דגלי אדעתיה דלאקנאה גמורה איכוון, בכולהו קניא. ואם יצא עליו שט"ח תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. והיינו טעמא דלא אוקימנא להאי מתניתא בהכין משום דכתב כל נכסיו סתמא קתני ולא ניחא ליה לאפוקי מתני' מפשטה. ולסברא דקמאי דס"ל כל בכותב אפי' כתב בלשון מתנה בפירוש נמי לא עשאה אלא אפיטרופא ניחא לן טפי, דעל כרחין צריך לשנויי כדשנין אי כרבינא ואי כרב עוירא.

ואי קשיא לך במאי אוקימתא להא מתניאתא, בשכיב מרע ובאשתו ארוסה ואשתו גרושה, אשתו ארוסה אמאי קניא, אפי' שייר נמי לא תיקני, דהא קימא לן כרבי אלעזר בן עזריא שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה והכא לא כנסה, דהא אוקימנא במתנת ש"מ דלא קניא אלא בדאיפטר מגו מרעיה, שאני שכיב מרע דכי יהיב אדעתא דמיית מגו מרעיה הוא דיהיב, גלי אדעתיה דלאו על מנת שהוא כונסה קא יהיב ואמטול הכי קניא:

קמז. א"ר יוסף בר מניומי א"ר נחמן הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. ודוקא דכתבינהו מדעתה נהלה, דאזלינן בתר אומדן דעתה, דכיון דאירצי לה למיכתב לה כל נכסיו אחילתה לכתובתה לגביה. אבל היכא דלא כתבינהו נהלה מדעתה לא איבדה כתובתה. מדדייקינן עלה למימרא דלא אזיל ר"נ בתר אומדנא, כלומר דכי אירצאי בהאי מתנה אדעתה דתיקום בידה, אבל אדעתא דתהוי קרחת מכאן ומכאן לא, וש"מ דהכא בדאירצאי איהי בהאי מתנה עסיקינן. אבל היכא דכתבינהו נהלה מדעתא דנפשיה שלא מדעתה לא פקעה כתובתה בהכין, דא"כ נמצא כל אחד כותב שטר חוב על עצמו לאחד וחוזר וכותב כל נכסיו לאשתו, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. ועוד דלא עדיף האי דינא מדין הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע, דקימא לן דכל היכא דלא חילק לפניה והיא שותקת לא איבדה כתובתה:

קמח. ודיקינן למימרא דלא אזיל ר"נ בתר אומדנא והא תניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים אח"כ בא בנו מתנתו מתנה ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן וא"ר נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא. אלמא אזיל ר"נ בתר אומדנא, ה"נ אמאי תקרע כתובתה, הא אומדן הוא דאי הוה ידעא דאתי בע"ח וטריף לה למתנתה לא הוה מחלה אכתובתה. ופרקינן ה"נ הכותב כל נכסיו לאשתו בתר אומדן דעתא קא אזיל, דניחא לה דתחלה לכתובתה ולכתבינהו נהלה לכולה ניכסה כי היכי דליפוק לה קלא דלכתבינהו נהלה ואע"ג דאתי בעל וטריף להו כדאמרי אינשי נשתי חד יומא במאן יקר ולתבר. וש"מ דהני מילי מדעתא, אבל היכא דכתבינהו נהלה שלא מדעתה לא פקעא כתובתה בהכין דמאי אומדן דעתא איכא דניחא לה:

דף קלב עמוד ב

קמט. תנן התם הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה. ומתמהינן עלה ומשום דכתב לה קרקע כל שהוא אבדה כתובתה אמר רב במזכה להן על ידיה. אע"ג דלא קבלה עליה בפירוש מה שכתב להן. ושמואל אמר במחלק לפניה והיא שותקת. ר"י בר' חנינא אמר באומר לה טלי קרקע זה בכתובתיך ושתקה ומקולי כתובה שנו כאן. ואותבינן עליהו מיהא דקתני סופא ר' יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה איבדה כתובתה מכלל דת"ק כתיבה וקבלה באעי. וכי תימא כולה ר' יוסי הוא וחסורי מיחסרא והכי קתני, בד"א בשלא קבלה עליה אבל אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה איבדה כתובתה דברי ר' יוסי שר' יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה איבדה כתובתה, והא תניא א"ר יהודה בד"א* שהיתה שם וקבלה עליה אבל היתה שם ולא קיבלה עליה, (דילמא) [דלא] אמרה רוצה אני, קבלה עליה ולא היתה שם לא איבדה כתובתה. דקי"ל בכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים (ר' סנהדרין כה,א). אי אמרת בשלמא סופא דמתני' ר' יוסי רישא לאו ר' יוסי, היינו דאתא ר' יהודה לפרושיה מימריה דת"ק דפליג עליה דר' יוסי דבעי כתיבה וקבלה, והוא שהיתה שם בשעת כתיבה וקבלה עליה, אלא אי אמרת כולה ר' יוסי היא, אלמא תנן דמתני' בכתיבה ולא קבלה סגיא לה, היכי מצי ר' יהודה לפרושי מימריה דלא סגיא ליה בלא קבלה.

ולא תימא הני מילי למ"ד (סנהדרין שם) כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי ובמה אינו בא אלא לפרש דברי חכמים, אלא אפי' למ"ד אימתי לפרש ובמה לחלוק, כי שייך למימר בד"א היכא דאיירי ת"ק סתמא וקתני ר' יהודה לפלוגיה בההיא מילתא דסתמיה ת"ק, אבל הכא אי אמרת דמתני' כולה רבי יוסי היא, אשתכח דאשמועינן תנא דמתני' בהדיא דלא שנא כתב לה ולא קבלה עליה לא שנא קיבלה עליה ולא כתב לה איבדה כתובתה, ואם כן היכי שייך ליה לר' יהודה למתני עלה בד"א, דמשמע דת"ק סתמא איירי, האי הכי איבעי ליה למתני, ר' יהודה אומר לעולם לא איבדה כתובתה אלא א"כ היתה שם וקבלה עליה. אלא מדקתני בד"א שמע מינה דאמימריה דת"ק קאי דאיירי סתמא, וש"מ סופא ר' יוסי רישא לאו רבי יוסי אלא רבנן הוא דסבירא להו דכתיבה וקבלה בעינן, ואתא ר' יהודה דבריתא לפרושי מימרייהו. ואפי' למ"ד במה לחלוק איכא ביניהו דאע"ג דסבירא להו לרבנן דבעינן כתיבה וקבלה מודו דאי כתב לה וקבלה עליה אע"ג דלא היתה שם בשעת כתיבה איבדה כתובתה, ור' יהודה סבר קבלה עליה ולא היתה שם לא איבדה כתובתה, תיובתא דכולהו דפרישו טעמא דתנא קמא דלא בעי קיבלה תיובתא.

ברם צריך את למידע דלא סלקא להו בתיובתא אלא לטעמיה דת"ק דפליגי אליביה, אבל לעיקר דינא לא סלקא להו בתיובתא. דאיכא למימר דאינהו כר' יוסי סבירא להו דסבירא ליה דלא שנא קיבלה עליה ולא כתב לה ולא שנא כתב לה ולא קיבלה עליה אלא בשתיקה בעלמא איבדה כתובתה. ואמטול הכי א"ל רבא לר"נ הא רב והא שמואל והא ר"י בר' חנינא מר כמאן ס"ל א"ל שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה. אלמא כשמואל ס"ל דאמר במחלק לפניה והיא שותקת וכ"ש הנך, וסבר לה כר' יוסי, והכי קאמר, שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים שחלק לבניו לפניה ונתן לה חלק בתוכם והיא שותקת, איבדה כתובתה, וא"צ לזכות להן על ידיה ולא לומר לה טלי קרקע זה בכתובתיך ולא לקבל עליה. ואם קיבלה עליה אע"פ שאין שם אחת מכל אלו איבדה כתובתה כר' יוסי. דאי לא תימא הכי, רב נחמן דאמר כמאן, לא כת"ק ולא כר' יוסי.

ומסתברא דהיכא דקבלה עליה לא בעיא קנין, דלאו מידי קא מקניא ליה לבעל ולבניה מדידה, אלא נכסי בחזקת מרייהו קיימי ושעבודא בעלמא הוא דאית לה עילויהו ובמחילה גרידתא סגיא. וכיון דקבלה עילויה מאי דעבד בעלה כמחילה דמיא, ל"ש במחלק לפניה ול"ש שלא בפניה, דלא אשכחן מאן דאית ליה האי סברא דבעי קיבלה עליה והיתה שם אלא רבי יהודה ולית הלכתא כותיה. ואת"ל ר' יהודה לפרש דברי חכמים קא אתי הא ר' יוסי פליג עליהו, וכבר ברירנא דר"נ כר' יוסי ס"ל ודלא כרבנן ור' יהודה, ואת"ל לאפלוגי אדרבנן קאתי אשתכח דבין לרבנן בין לר' יוסי לית להו דרבי יהודה דקבלה עליה והיתה שם הילכך לית הלכתא כוותיהו.

ואי קשיא לך וכי קבלה עליה מאי הוי, ואפי' קנו מינה נמי מאי הוי, תימא נחת רוח עשיתי לבעלי, מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, אלמא יכלה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ואוקימנא באותן שלש שדות אחת שנתן לה בכתובתה ואחד שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניס לה שום משלו, וכ"ש בשאר נכסים דבעל, כדאסיקנא בהדיא בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא מט,ב), אלמא יכלה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ה"נ תימא נחת רוח עשיתי לבעלי. שאני הכא דכתב כל נכסיו לבניו וגלי אדעתיה דלא שביק ליה מידי לאשתעבודי לכתובתה ואי לאו דאחילתה לכתובתה לא הוה שתקה אי נמי לא הוה מקבלה עילוה מתנתא דבעל. ודוקא דלא הדר קני נכסי אחריני גביא כתובתה מיניהו, ואפי' בש"מ, וכ"ש בבריא כדבעינן למימר קמן:

קנ. בעי רבא בבריא היאך. בריא שכתב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, איבדה כתובתה או לא. היכא דהדר קני נכסי אחריני לא תיבעי לך, דודאי אית לה שעבודא בגויהו כדמיברר לקמן מדרב כהנא, כי תיבעי לך היכא דלא הדר קני נכסי אחריני אי אבדה כתובתה מהני נכסי או לא, מי אמרינן בש"מ הוא דידעא דלא הוו ליה תו נכסי אחריני וקא מחלה אמאי דכתב לבניו, אבל בבריא סברא הדר קני ואדעתא דהכי קא מחלה, וכיון דלא הדר קני איגלאי מילתא למפרע דמחילה בטעות הואי דאדעתא דהכי לא מחלא או דילמא כיון דהשתא מיהת לית ליה לאו אדעתא דהדר קני קא מחלה, אלא כי קא מחלה שעבוד כתובתה מהני נכסי לגמרי קא מחלה. ועלתה בתיקו. וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, הילכך לא הויא מחילה. מאי טעמא, אוקי שטר כתובה אחזקתיה, דכל ספיקא דממונא כדמעיקרא מוקמינן לה ואיכא מ"ד חומרא לתובע וקולא לנתבע ולית לה:

קנא. ההוא דאמר להו פלגא לברת ופלגא לברת ותולתא לאיתת בפירי. ושכיב מרע הוה דמצי לאקנויי באמירה בעלמא. ובדאיתינהו לפירי בההיא שעתא בעולם עסיקינן. איקלע ר"נ לסורא עאל לגביה רב חסדא א"ל כי האי גונא מאי א"ל הכי אמר שמואל אפי' לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו איבדה כתובתה. ודחינן מי דמי התם אקני ליה זכותא בגופא דארעא הכא פירא לחוד הוא וכמטלטלי בעלמא דמו. א"ל מטלטלי קאמרת מטלטלי ודאי לא קאמינא.

אשתכח השתא דהא דתנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה, דוקא היכא דכתב לאשתו קרקע אפילו כל שהוא איבדה כתובתה, א"נ קרקע לפירותיו, ואפי' לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו איבדה כתובתה, דכיון דאית לה זכותא בגופא דארעא כמאן דאקני לה קרקע דמי ואיבדה כתובתה, אבל אם לא הקנה לא אלא מטלטלין לא איבדה כתובה. ולא תימא הני מילי מטלטלין ממש, אלא אפי' הקנה לה פירות המחוברין לקרקע, כיון דלתלישה אקנינהו נהלה כמאן דתלישי דמו ומטלטלי בעלמא הוא דכתב לה ולא איבדה כתובתה הואיל ולא עשאה שותף בין הבנים בדבר המשועבד לכתובתה. וה"מ בתמרי דלא צריכי לדיקלא, דכל העומד ליתלש כתלוש דמי, אבל בתמרי דצריכי לדיקלא כקרקע דמו, כדאמרי' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ,ב) הבו לה מתמרי דעל בודיא, ואסיקנא דחזיא לבודיא קאמינא, ואקשינן עלה סוף סוף העומד ליגדר כגדור דמי, ואסיקנא דצריכא לדיקלא קאמינא, אלמא כל היכא דצריכי לארעא כקרקע דמו וגביא מיניהו. הילכך השתא נמי דאקני לה חולקא בגויהו כמאן דאקני לה בגופא דארעא דמי, דהא דאמרינן התם אקני ליה זכותא בגופא דארעא הכא פירא הוא, נוסחא אחרינא הכא לא אקני לה זכותא בגופא דארעא לא איבדה כתובתה, אין הכי נמי, וכל היכא דאקני לה פירות המחוברין הצריכין לקרקע כמאן דאקני לה בגופא דארעא דמי.

אלא מיהו מסתברא דה"מ לדינא דגמרא דלא הוו משתעבדי מטלטלי לכתובה, הילכך אי כתב קרקע כל שהוא נמצא שעשאה שותף בין הבנים במידי דמשתעבד לכתובתה, וכיון דיהיב לה חולקא בהדיהו בגויה מחלה להו אשארא, ואי לא קני לה חולקא בקרקע אשתכח דקרקע דהוה משתעבד לה לכתובתה לא עשאה בו שותף בין הבנים כי היכי דתמחול להו אשאר קרקע ואמטול הכי לא איבדה כתובתה. אבל השתא דתקינו רבנן בתראי לאגבויי כתובה ממטלטלי אפי' כתב לה מטלטלי כל דהו נמי איבדה כתובתה.

ושמעינן נמי דהא דתנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, לא תימא דוקא בכותב, אלא אפילו באומר נמי, כגון שכיב מרע דמקני באמירה בעלמא, איבדה כתובתה, דהא הכא דבאמירה בעלמא הוא דאקני להו, וטעמא דלא אקני לה לאתתיה זכותא בארעא, הא לאו הכי איבדה כתובתה:

דף קלג עמוד א

קנב. ההוא דא"ל תולתא לברת ותולתא להך ברת ותולתא לאיתת. ובמחלק לפניה והיא שותקת עסקינן. שכיבה חד מבנתיה בחיי דידיה והדר שכיב איהו. סבר רב פפי למימר לא שקלא אתתיה אלא תולתא. דהא סליקא זכותא משארא, והאי תולתא דירית ליה האב נמי כבר סליקא זכותא מיניה לגבי ברתיה, דבעל במקום ברתיה קאי. א"ל רב כהנא אלו הדר קני נכסי אחריני מי לא שקלא, והא לא סליקא זכותא אלא מהני נכסי, השתא נמי דשכיבא חדא מבנתיה בחייה וירית לה איהו כמאן דקני נכסי אחריני דמי ושקלא מיניהו כתובתה, דכי סליקא זכותא מהני נכסי לגבי בנים, אבל גבי בעל לא סליקא זכותא מיניהו, דכיון דהדר קננהו בעל הדר חייל שעבודה עיליוהו. והאי מעשה נמי בשכיב מרע הוה דמקני באמירה בעלמא. ושמע מינה דאפי' בשכיב מרע דידעא דלא הדר קני אי הדר קני נכסי אחריני גביא כתובתה מיניהו, וכ"ש בבריא דסברה הדר קני ולא אחילתה לכתובתה לגמרי. וה"נ מסתברא, דאי ס"ד בבריא הוה, מנא ליה לרב פפי דלא שקלא אלא תולתא. ואפילו רב כהנא לא פליג עליה אלא לגבי מאי דהדר קני, אבל בשארא מודי ליה, והא מיבעיא בעי לה רבא ולא איפשיט. אלא לא מיתוקם הא מעשה אלא בשכיב מרע וכדפרישנא:

קנג. ההוא דפלגינהו לנכסיה לבניו ולאתתיה ושייר חד דיקלא סבר רבינא למימר לית לה אלא דיקלא. כלומר לית לה אלא יתר על חולקא דכתב לה אלא ההוא דיקלא דלא מחלה לה עילויה. א"ל רב יימר לרבינא אי לית ל (י) ה דיקלא נמי לית לה אלא מגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכלהו נכסי. כלומר אי לית לה זכותא בשאר נכסי דכתב לבניה דיקלא נמי לית לה, דהא לא פקעה זכותא משאר נכסי אלא היכא דמשוינן ליה ככותב כל נכסיו דמחלה אכולהו, דכי היכי דמחלה לגבי בניה מאי דכתב להו ה"נ מח (י) לה לגביהו האי דיקלא דזכו ביה בתורת ירושה. אלא מגו דנחתא לדיקלא דלא מחלה עילויה דהא מודית דאית לה דיקלא מטעמא דלא פקע שיעבודא ממאי דלא כתב הבעל לבניו, נחתא נמי לכולהו נכסי, דבעינן כותב כל נכסיו לבניו, והא שייר דיקלא. דכי אמרינן כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה היכא דלא שייר מידי, דאיכא למימר דמחלה אכולהו, אבל הכא דשייר ליכא למימר דמחלה ההוא שיורא, ומיגו דלא מחלה אשארא אכולהי נמי לא מחלה:

קנד. א"ר הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי (לימא) [למה] לך אי ס"ל כר' יוחנן בן ברוקא אימא הלכה כר"י ב"ב דשמעתין כר"י ב"ב אזלא דאמר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין, דהא ס"ד דרב הונא הכי קאמר, אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, דאפי' אמר בלשון ירושה נמי דבריו קימין כר"י ב"ב. ואם אין ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה, הילכך אם אמר משום מתנה דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום, ובהא אפי' רבי יוחנן ב"ב מודי. והיינו דקאמר ליה ר"נ אי סבירא לך כרבי יוחנן אימא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה דשמעתין כרבי יוחנן בן ברוקה אזלא. וליכא למימר נמי דכי אצטריך לאשמועינן כגון דאמר בהדיא נכסי לך סתמא ולא פריש לשון מתנה ולא לשון ירושה, ואשמועי' דהאי לישנא מהני בין במי שראוי ליורשו בין במי שאין ראוי ליורשו, דהא נמי פשיטא, נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני, היכי דמי, אילימא דראשון ראוי ליורשו מת ראשון קנה שני הא קימא לן דירושה אין לה הפסק, אלא לאו דאין ראוי ליורשו, אלמא לישנא דנכסי לך לגבי מי שאין ראוי ליורשו לשון מתנה נמי משמע.

אלא דילמא כי הא קאמרת דההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסך למאן דילמא לפלניא אמר להו ואלא למאן ואמרת לן עלה אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה. דאע"ג דלא אמר בהדיא נכסי לפלוני, אלא מכללא קא משמע לן, דלגבי יורש משמע לשון ירושה ולגבי מי שאינו יורש משמע לשון מתנה. והא מילתא למאן דלא שני ליה בין כותב לאומר לא משכחת לה אלא בבת בבין הבנות ובאח בין האחים. והוא הדין לשאר קרובים שרחוקים יותר מן האחים. אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות, ואין צריך לומר בת בין הבנות, הא קי"ל דלא עשאן אלא אפיטרופא, עד דאמר לשון הקנאה בודאי:

קנה. הרי אמרו אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה למאי נפקא מינה סבר רב אדא בר אהבה למימר שאם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו דכירושה דמיא ואם אין ראוי ליורשו אין אלמנתו ניזונת מנכסיו. דהויא לה כמתנה, ותנן (גיטין מח,ב) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח הקרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. אמר ליה רבא מגרע גרע הכא בירושה דאוריתא אמרת אלמנתו נזונת מנכסיו במתנת שכיב מרע דמדרבנן בעלמא היא, דקניא באמירה שמא תטרף דעתו עליו, לא כל שכן שתהא אלמנתו ניזונת מנכסיו, אלא לא שנא משום ירושה ולא שנא משום מתנה אלמנתו ניזונת מנכסיו. ואם תאמר משנתינו, התם במשעבדי מחיים כגון מתנת בריא ומכירה, הוא הדין למתנת שכיב מרע במקצת, בין דאתיאן מכח הבעל בין דאתיאן מכח יורשין, דכי היכי דלא גביאן ממשעבדי דשעבוד יורשין כדאמרינן (בפ') [בכתובות] (סט,א) האחים ששעבדו מהו, ואסיקנא דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, והוא הדין למזונות האשה דחד דינא נינהו.

ועוד דבהדיא אמרינן בסוף פירקין (לקמן בבא בתרא קלט,א) מי שמת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו, וקאמרינן טעמא התם שויוה רבנן לבעל כיורש משום פסידא דאלמנתו, ודוק מינה טעמא דשויוה כיורש דאי בלוקח אין אלמנתו ניזונת (מוכסיוד) [מנכסיו] וכל שכן מלוקח גופיה, והוא הדין למתנת בריא ולמתנת שכיב מרע במקצת דכולהו משעבדי נינהו, ומזונות האשה והבנות מבני חרי איתקון ממשעבדי לא איתקון. אבל מתנת שכיב מרע בכותב כל נכסיו, אי נמי במקצת במצוה מחמת מיתה, דקימא לן דלא קנו אלא לאחר גמר מיתה כדאסיקנא לקמן בפרקין, כיון דקימא לן דכירושה שויוה רבנן כדאיתא בהדיא בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמט,א) גבי מעשה דאיסור, דקאמרינן התם מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, הוא הדין למזונות האשה והבנות, דכל היכא דגבו מירושה גבו ממתנת שכיב מרע, בין בכותב כל נכסיו בין במסוכן וחבריו. ואף ע"ג דשיירו דסתמיהו מצוה מחמת מיתה דכולהו נינהו, וכל שכן במפרש מחמת מיתה דכולהו כהדדי נינהו. ולא שנא אלמנתו ולא שנא בנותיו ניזונות מהם כתקנת חכמים. והשתא דאמרת כירושה דמיא, וכל היכא דגבי מן היורשין גבי ממתנת שכיב מרע, אפי' מלוה ע"פ נמי גבי מינה. ואפי' ממטלטלי, הוו מטלטלי ללוה ויהבינהו במתנת שכיב מרע, אתי מלוה וגבי מיניהו, כתקנתא דרבנן בתראי, כי היכי דגבי להו מן היורשין, אלימא תקנתא דרבנן מירושה דאורייתא. וכן הילכתא:

קנו. אלא למאי נפק"מ לפלוגי בין היכא דנוטלן משום ירושה ובין היכא דנוטלן משום מתנה, אמר רבא נפק"מ לכדשלח רב אחא בר רב עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. והיינו דאיכא בין היכא דנוטלן משום ירושה ובין היכא דנוטלן משום מתנה, דאלו היכא דראוי ליורשו כיון דנוטלן משום ירושה אין לה הפסק ואע"ג דאמר אחריך לפלוני אין לשני במקום ראשון כלום, ואלו היכא דאין ראוי ליורשו כיון דנוטלן משום מתנה כי אמר ליה אחריך לפלוני קנה שני.

א"ל רבא לר"נ נהי נמי דירושה אין לה הפסק והא אפסקה איהו. אמר ליה איהו סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק. ודוקא באח בין האחים וכיוצא בו, אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות, אי נמי בין הבנים למאן דלא שני ליה בין כותב לאומר, הא קימא לן לא עשאו אלא איפיטרופיא כדפרישנא לעיל:

דף קלג עמוד ב

קנז. ההוא דא"ל לחבריה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו כגון אח בין האחים וכיוצא בו שכיב ראשון אתא שני קא תבע. ואסקא רבא דהיינו דשלח רב אחא בר רב עויא. דאין לשני במקום ראשון כלום, וכן הלכתא. אלא מיהו הני מילי היכא דא"ל לראשון נכסי לך סתמא, ולא פירש ליה לשון מתנה בהדיא, דאיכא למימר דלישנא דנכסי לך למי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, וכמ"ד כלשון ירושה דמי וירושה אין לה הפסק, אבל היכא דאקני ליה לראשון בהדיא בלשון מתנה וא"ל אחריך לפלוני לא קני להו ראשון לנכסים אלא משום מתנה ואם מת ראשון קני שני כדברירנא בפירקין לעיל:

ח. הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים בו כשורה זכור לטוב. ולית הלכתא כוותיה. והאי דקתני רישא הכותב נכסיו לאחרים, דוקא דלא אמר בלשון ירושה אלא דאמר נכסי לפלוני סתם, דקי"ל אם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה, כדבעינן למימר קמן, וכל שכן היכא דאמר בלשון מתנה, אבל אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום כדאמרן לעיל:

קנח. והא דתנן הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה זכור לטוב, איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או [לא]. ומסקנא ת"ש דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא. דלא ידעת מיהו מיניהו נפיק זרעא מעליא. וכן הלכתא:

קנט. ההוא דאשכח מרגליתא אמרה ליה דביתהו לא תמטיה לבי מלכא דשקלי לה מינך בדמי זילי אמטייה לבי גזברין, ולא תימא להו ולא מידי, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, גיזברין הימוני מהימני מפסק פסקי לך בשויה. וש"מ דמי שהוליך חפץ אצל גזברין למכרו ושמו המוכר בדמים מועטין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולא מצי למהדר ביה. אבל מקנא לא קני ליה הקדיש למיקם ברשותיה דהקדש לזולא ולאונסיה עד דשקיל מוכר דמי, והינו דתנן (קידושין כח,ב) רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה:

דף קלד עמוד א

קס. ת"ר ומעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין בו כשורה והדירן הנאה מנכסיו ונתנן ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש ונטל הדמים לעצמו והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש. בא עליו שמאי הזקן במקלו ובתרמילו להוציא מבניו מה שהחזיר להן לפי שהדירן אביהן הנאה מנכסיו. אמר לו שמאי אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי ואם לאו אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי. אמר הטיח עלי בן עוזיאל. ושמאי מאי קסבר משום מעשה דבית חורון. דחיישינן דילמא כי אקנינהו אבוהון ליונתן בן עוזיאל אדעתא דיהיב מיניהו לבניו הוא דאקני ליה, וכבר הדירן אביהם מנכסיו, דומיא דמעשה דבית חורון דמהדרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה והן (בשרך) [בפניך] על מנת שיבוא אביו ויאכל עמנו בסעודה, ואסרי רבנן. ויונתן ב"ע סבר כיון דאקני ליה קנין גמור דהא יכיל לזבוני ולאקדושי ולא מצי איניש למטרף מלקוחות ולא מהקדש, ממילא שמעת דכי אקני ליה אבוהון קנין גמור הוא דאקני ליה, ומאי דאהדר להו לבניה מדנפשיה הוא דאהדר להו ולא מיתסר בהנאה עילויהו.

ואם נפשך לומר דטעמיה דשמאי דסבר דכי אקניה ליה אבוהון נכסי ליונתן בן עוזיאל לאו אדעתא למהדר להו לבניו קא מקני ליה דהא אדרינהו הנאה ולאברוחינהו מיניהו קא מיכוין, והשתא דאהדר להו יונתן בן עוזיאל מיניה תולתא בטלה לה מתנתיה מעיקרא, דאדעתא דהכי לא אקני ליה, וקמו להו נכסי בחזקת אבוהון, וכבר הדירן אביהן מנכסיו. והא דמיא למעשה דבית חורון, דכי היכי דאמרינן התם הוכיח סופו על תחלתו ואדעתא דאקדושינהו לא יהיב ליה, ה"נ אמרינן הכא אדעתא דאהדורינהו לבניה לא יהיב ליה. ויונתן ב"ע סבר, מי דמי, התם הוכיח סופו על תחלתו דקא"ל לא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים, הכא לא מוכחא מילתא ולא מידי, דכי היכי דאי בעי מזבין ומקדיש כל כמיניה כי מהדר להו לבניה דנותן נמי כל כמיניה. וקי"ל כיונתן בן עוזיאל.

ומאי מעשה דבית חורון, דתנן (נדרים מח,א) מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו אמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה והן בפניך כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, אמר לו אם שלי הם הרי מוקדשים לשמים אמר לו לא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותין ומתרצין זה לזה ויהא עון תלוי בראשי. אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת אינה מתנה. הילכך אע"ג דאמר ליה הרי הן בפניך עד שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, דמשמע דלא אקנינהו נהליה אלא כל זמן הסעודה, כיון דלא יכיל לאקדושיה לההיא שעתא לא מתנה היא ואפי' לפי שעה:

קסא. ת"ר שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהם היו ראוין שתשרה עליהן שכינה בדורן כמשה רבינו שלשים מהם ראויין שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון עשרים בנוניים גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן ר"י בן זכאי אמרו עליו על ר"י בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות והגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלין וחמורין גזרות שוות ותקופות וגמטריאות וממשלות כובסים וממשלות שועלים ושיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוייא דאביי ורבא לקיים מה שנאמר להנחיל לאוהבי יש דאוצרותיהם אמלא ומאחר דקטן שבכולן הכי גדול היכי אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו באויר נשרף:

ט. האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר יירש אחיו עמו. האומר זה בני נאמן, למאי הלכתא, ליורשו ולפטור את אשתו מן הייבום. ליורשו מאי טעמא, הואיל ובידו ליתן לו כל נכסיו במתנה. ולפטור את אשתו מן היבום נמי אע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי, הואיל ובידו לגרשה. זה אחי, אינו נאמן להורישו עם שאר אחיו בנכסי אביו, אבל נוטל עמו בחלקו כדי המגיע לו מחלקו. כיצד, היו חמשה אחים וזה ששי, ואמר אחד מהם שהוא אחיו, הוא נוטל שתות כפי מה שמגיע לו אלו היו ששה אחים, וזה הספק נוטל שתות חומש כפי מה שמגיע לו מחלקו של זה, ושאר האחים שלא הודו לו כל אחד מהם נוטל חומש. ואם מת הספק יחזרו הנכסים למקומן לאח שהודה לו ונתן לו מחלקו, דהשתא נמי לא קא שקיל טפי ממאי דשקלי שאר אחוה מעיקרא. ועוד דמה נפשך, אי אחוהון הוא אשתכח דהוה ליה זכותא בחולקא דכל חד מיניהו כשיעור מאי דשקל בחולקיה דהאי, והשתא נמי כי מיית אשתכח דקא ירית לה כל חד מיניהו לההיא זכותא דהויא ליה למיתנא בנכסיה, וסוף סוף לא קא מטי ליה מנכסיה להאי אחא דמודי ליה טפי ממאי דמטי לכל חד מהנך אחי דלא אודו ליה. ואי לאו אחוהון הוא לית להו זכותא בנכסיה כלל.

ואם נפלו לו לאח הספק נכסים ממקום אחר ומת, יירשו אחיו שלא הודו לו עם זה האח שהודה לו. ואוקימנא כגון דאמרי מעיקרא אין אנו יודעין אי אחונא הוא ואם לא, דמעיקרא כי אתי האי ספק למירת בהדיהו, כיון דאמרי אין אנו יודעין לא מצי לאפוקי מיניהו, דמספיקא לא מפקינן ממונא. והשתא דנפלו לו לספק נכסים ממקום אחר ומת, וקאתו אחין (דאמרי) [ואמרי] אין אנו יודעין למירתיה בהדיה האי אחא דאודי ליה, כיון דהאי אחא דהוי ודאי בירושה מודי להו להני דאחוהון הוא ואינהו לא קא מפקעי לה לאודיתיה לגמרי אלא אין אנו יודעין קאמרי, דינא הוא דירתי בהדי, דהודאת בעל דין כמאה עדים. מיהו ודאי היכא דנטל הספק עם האח שהודה לו בחלקו וקנה נכסים ממקום אחר ומת ולא הניח אלא הנכסים שקנה ממקום אחר, דינא הוא דשקיל האי אחא דאודי ליה מהני נכסי כשיעור מאי דשקיל מרי נכסי מיניה בחולקיה, ושארא פליג ליה בהדי שאר אחים בשוה. מאי טעמא, משום דאתי עליהו ממה נפשך, אי אחוכון הוא הוה ליה למשקל בהדיכו, וההוא חולקא דהוה ליה למשקל בהדיכו גביכו הוא ודינא הוא דיריתנא ליה לחולקא דפש ליה גביכו בהדיכו, כי היכי דירתיתו בהדאי הני נכסי דנפלו ליה ממקום אחר, אהדרוה לחולקיה ונפלגינהו לכולהו נכסי בשוה. ואי לאו אחוכון הוא, לית לכו חולקא בהני נכסי דנפלו ליה ממקום אחר.

הילכך דינא הוא דשקיל בהדיה האי אחא דאודי ליה לספק מכלל נכסיה ברישא כשיעור מאי דשקל הספק מיניה בחולקיה, ושאר אחים לית להו זכותא בהאי שיעורא, דהא כל אחד מיניהו הא קא נקיט מחולקיה דספק מהאי שיעורא ממאי דהוה מיחייב כל חד מיניהו למיתב ליה מחולקיה ולא יהיב ליה ושארא פלגי ליה כולהו אחים בשוה, ואשתכח דכל חד מינייהו בין מהני נכסי דנפלו ליה ממקום אחר בין מחולקא דפיש ליה לספק גבי הני אחין בהדי הדדי הוא דמטי להו. הילכך היכא דשבק האי ספק נכסים לא שנא שביק הנהו נכסי גופיהו דשקל מהאי אחא דאודי ליה ולא שנא דנפלו ליה ממקום אחר, ולא שנא דשבק פשיטותיה מאי דשקל מהאי ולא שנא טפי מהכין, דינא הוא דשקיל האי אחא דאודי ליה לההוא ממונא דשבק, ומאי דבצר ליה מחולקיה פסיד ליה, ולית ליה לאפוקי מהנך אחין ולא מידי, דהא אמרי אין אנו יודעין ודילמא לאו אחון הוא ואת הוא דאפסידת אנפשך דיהבת ליה מדידך.

וה"מ היכא דלא אתניס ממונא דירתי אחים מאבוהון בידא דאחין, אבל היכא דאיתנסי כוליה ממונא גבי אחין, דאשתכח דאיתניס חולקיה דהאי ספק בכלל, ברשותא דמריה איתניס ולא קיימי עליה אחין בגזלן כי היכי דליחייבו עלה באונסין, דהא לא הוו ידעי דאחוכון הוא, והשתא נמי דמית ההוא ספק אשתכח דליכא גבי אחין מחולקא דספק ולא מידי. הילכך דינא הוא דאי איתיה לההוא ממונא דהא אחא דאודי ליה בעיניה גבי האי ספק א"נ ממונא דאתי מחמתיה, הדר למריה ושארא פלגי ליה כולהו בשוה, ואי ליתיה לההוא ממונא דהאי אחא דאודי ליה בעיניה גבי האי ספק ולא ממונא דידיע דאתא מחמתיה, פלגי ליה כולהו אחין לכוליה ממונא דשבק ספק בשוה. ודוקא דקאמרי מעיקרא אין אנו יודעין, אבל אמרי אחון הוא, אפילו נפלו לו נכסים ממקום אחר ומת כולהו דהא אחא דאודי ליה נינהו כדבעינן למימר קמן:

דף קלד עמוד ב

קסב. הרי אמרו האומר זה בני נאמן למאי הילכתא א"ר יהודה אמר שמואל ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום ליורשו פשיטא אי בעי מיתב כולהו נכסי במתנה מאן מעכיב עלויה. לפטור את אשתו מן היבום אצטריכא ליה הא נמי מאי קמ"ל תנינא מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן התם דלא מוחזק לן דאית ליה אחי הכא אע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי. וש"מ דמי שאמר בשעת מיתתו על אחד שהוא בנו או שאמר יש לי בן נאמן לפטור את אשתו מן הייבום, ואין צ"ל בבריא, ואע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי. ואפי' חליצה נמי לא בעיא, דאי ס"ד בעיא חליצה מאי רבותא דאשמועינן אע"ג דמוחזק לן דאית אחי, מאי אהנייא לן, אלא על כרחיך הא קמ"ל דאע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי לא נטרינן להו אלא משתריא לשוק בלא חליצה. וכל שכן היכא דלא מוחזק לן דאית ליה אחי, דאיכא תרתי, חדא דלא מוחזק לן דאית ליה אחי, ועוד דאפילו תימא ליחוש לה מספיקא, דהא לא מוחזק לן נמי דלית ליה אחי, הא קאמר יש לו בנים. ואם אין לו בנים ואמר יש לי אחים, אינו נאמן להזקיק את אשתו לייבום. ודוקא היכא דמוחזק לן דלית ליה אחי, ולא נפק קלא דאיכא עדים אפילו במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, דכי האי גוונא ודאי כי אמר יש לי אחים אינו נאמן. אבל היכא דנפק קלא דאית אחין חיישינן, ואף על גב דאמר איהו דלית ליה אחי לא מהימן כדבעינן למימר קמן:

קסג. א"ר יוסף א"ר יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן לפטרה מן הייבום, ואע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי, הואיל ובידו לגרשה:

קסד. כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ולא אמרי' הואיל ובידו לגרשה. איני והאמר רבי חייא בר אבין אר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן לא קשיא כאן למפרע כאן להבא. שאם קלקלה היום ואמר אתמול גרשתיה, לא מהימן לשוויה פנויה למפרע, דהא אין בידו לגרשה למפרע, דאי יהיב לה השתא גיטא מהשתא הוא דמיגרשה. וכאן להבא נאמן, הואיל ובידו לגרשה מכאן ולהבא, ואם מת פטורה מן החליצה ומן הייבום, וא"צ לומר שאם קלקלה בחייו שהיא פטורה. ולית הלכתא כהכין, אלא אפי' אמר להבא נמי לא מיפטרא מן החליצה, אלא רמינן עלה חומרי גרושה וחומרי אשת איש ואם מת חולצת ולא מתייבמת כדבעינן למימר קמן. אלא ודאי אם קלקלה בחייו אזלינן לקולא ופטרינן לה דחששא בעלמא הוא ולא קטלינן ולא אנסינן מספיקא.

ולא תימא הני מילי היכא דאמר להבא דאיכא למימר הואיל, אלא אפי' קלקלה ובא בעלה ואמר קודם לכן גרשתיה, אע"ג דלא מהימנינן ליה למפרע, אי איתרמי ואיפטרא לה מאנפיא אחרינא, כגון שהוזמו עדיה או שהוכחשו ובתר הכי קלקלה, פלגינן דיבורא. ואע"ג דבעל כי אתא למפטרה למפרע הוא דאתא ולא מהימן עלה למפרע, מהימן להבא ופטרינן לה. ואהני נמי דמהימן להבא, דאם מת מחלץ חלצא יבומי לא מיבמא, כדבעינן למימר קמן דאיבעיא להו אמר למפרע מהו להימוניה להבא. כלומר אמר גירשתי את אשתי לאחזוקה בגרושה מכאן ולהבא. מי פלגינן דיבורא או לא. מי אמרינן כיון דהאי גברא לאסהודי עלה למפרע קא מיכוין כי היכי דלא מהימן למפרע (א) לא מהימן להבא דלא פלגינן דיבורא, או דילמא פלגינן דיבורא ולמפרע הוא דלא מהימן דהא אין בידו לגרשה למפרע, אבל להבא מהימן הואיל ובידו לגרשה מכאן ולהבא.

פליגי בה רב מארי ורב זביד חד אמר פלגינן דבורא וחד אמר לא פלגינן דיבורא. ואסיקנא והילכתא פלגינן דיבורא, ואע"ג דלא מהימן להבא. אלא מיהו ה"מ למיפטרה, דאי חזרה וקלקלה לבתר דאסהיד בעל עילוה לא מיקטלה, אבל לענין חליצה וייבום ספיקה הוא ואם מת חולצת ולא מתייבמת. מאי טעמא, דאע"ג דאיכא להימוניה לבעל משום מיגו, כיון דאפשר לה לאיפטורי בחליצה אחמירו עלה רבנן. והני מילי היכא דאכתי לא אינסיבא, אבל אי אינסיבא מקמי חליצה, אי איתיה ליבם בהדן חליץ לה, ואי ליתיה בהדן אי נמי איתיה בהדן ואינסיבא לכהן, לא מפקינן לה מתותי גברא מספיקא. וכ"ש הכא דאיכא להימוניה לבעל. וההיא דאסיקנא לקמן אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לן מהאי טעמא הוא דמספ (י) קא לן, לא מפקינן יבמה לשוק. וכי איפסיקא הילכתא הכא דאי אמר למפרע מהימן להבא, לאו למיפטרה מחליצה קאמרי' אלא למפטרה מקטלא קאמרינן. דיקא נמי דנקיט להבא דומיא דלמפרע, מה למפרע למפטרה מקטלה להבא נמי למפטרה מקטלה:

קסה. ולמאן דאמר לא פלגינן דבורא מאי שנא מדרבא דאמר רבא פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה התם בתרי גופי פלגינן דבורא הכא בחד גופא לא פלגינן דבורא. וכיון דאיפסיקא הילכתא דפלגינן דיבורא, ש"מ דאפילו בחד גופא נמי פלגינן. דלא תימא באיש פלוני בא על אשתו הוא דפלגינן דיבורא, משום דהוו להו תרי גופי, ואף ע"ג דלא מהימן אאשתו מהימן אבועל, אלא אפילו בחד גופא פלגינן דיבורא. ואע"ג דלא מהימן אפלגא מהימן אאידך פלגא. הילכך ההיא דגרסינן בגמרא דבני מערבא (מכות פ"א ה"ז) כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה פסול ליתא, אלא פלגינן דיבורא ואע"ג דלא מהימן להאי מהימן לאידך:

דף קלה עמוד א

קסו. ההוא דהוה קא שכיב אמרי ליה איתתיה למאן אמר להו חזיא לכהנא רבא. כלומר קידושי טעות היו לי בה, שקידשתיה על תנאי ולא נתקיים התנאי, הילכך כי מאית ההוא גברא לאו אלמנה היא למיסרה אכהן גדול, ואין צריך לומר שאינה זקוקה ליבום. ומסתברא דהאי מעשה בארוסה הוה, דאלו נשואה הא קימא לן אין תנאי בנישואין. ודוקא נמי מדקאמר חזיא לכהנא רבא, ואי בנשואה הויא לה בחזקת בעולה ולא חזיא לכהנא רבא.

אמר רבא למאי ניחוש לה האמר רב חייא בר אבין א"ר יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ודוקא למפטרה מזיקת יבם וכיוצא בה הואיל ובידו לגרשה, הוא הדין היכא דאמר קידושי טעות דמהימן למיפטרה מזיקת יבום מהאי טעמא גופיה.

אמר ליה אביי והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן אמר ליה לא שנינהי כאן למפרע כאן להבא אמר ליה ואנן אשינויי ניקום ונסמוך א"ל רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה, ואצרכה חליצה מספק. ושמעינן מינה דבעל דאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן לפטרה מן החליצה, אבל נאמן לאסרה לייבום, ואם מת חולצת ולא מתייבמת. ואי קשיא לך, מכדי לא שנא גבי האומר יש לי בנים ולא שנא גבי האומר גרשתי את אשתי, כי מהימנינן ליה מטעמא דהואיל בידו לגרשה הוא דמהימנינן ליה, כדמברר מדרב יאודה אמר שמואל ומדשקלא וטריא דשמעתין, ואם כן מאי שנא גבי האומר זה בני דנאמן לפטרה מן החליצה ומן היבום, ומאי שנא גבי גרשתי את אשתי דלא מהימן לא למסרה אלא לייבום ומצריכינן לה חליצה. שאני גרשתי את אשתי דריע מגו דאמרינן אם איתא (לגרשה) [דנתגרשה] תחוי גיטה או תייתי עדי מסירה, ומדליכא גיטא גבה ולית לה נמי עידי מסירה איכא למימר לה ואמטול הכי חולצת ולא מתיבמת:

קסז. ומדלא חזיא לייבום ש"מ ספיקא הוא, הילכך אי זנאי בתר הכי בחיי בעלה לא קטלינן לה מספק, דספק נפשות להקל, ועוד דרחמנא אמר (במדבר לה,כד) ושפטו העדה והצילו העדה, ואנן היכי ניקום וניקטול מספקא. ועוד דבהדיא איפסיקא הילכתא דאע"ג דלא איכוון למימר אלא למפרע מהימן להבא דפלגינן דיבורא, ואי אמרת לא מהימן למיפטרא להבא קשיא הילכתא אהילכתא. אלא לאו ש"מ דלגבי יבמה הוא דאחמירו רבנן לאצרוכה חליצה מספק, אבל לענין קטלא ודאי מהימן להבא למיפטרא. וכן הילכתא:

קסח. ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר איהו נמי בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר ליה אביי והא איכא קלא דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי אמר רב יוסף השתא מיהת ליתינהו גבן לאו היינו דרבי חנינא דא"ר חנינא עדיה בצד אשתן והיא תאסר אמר ליה אביי אם הקלנו בשבוייה דמנוולה נפשה לגבי שביה נקל באשת איש. ויבמה הזקוקה ליבם הרי אשת איש, אי נמי משום דאתחזקא מעיקרא בחזקת אשת איש דמחזקה לה השתא ייבום. אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה. והצריכה להמתין עד שתחלוץ או עד שיתברר שאין לה יבם, כגון דבדקי בי דינא בתר קלא ואשתכח דלאו דסמכא הוא או מאנפא אחרינא דלא שרינן לה מספק. וכן הלכה:

קסט. הרי אמרו זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו (אמו) [עמו], דייקינן בגמרא ואינך אחין מאי קאמרי אי דקאמרי אחון הוא אמאי נוטל עמו בחלקו ותו לא אלא דקאמרי לאו אחון הוא אימא סופא נפלו נכסים ממקום אחר יירשו אחים עמו, ואמאי, הא קאמרי לאו אחון הוא. לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעין.

אשתכח השתא דהיכא דמודו כולהו דאחוהון הוא נוטל חלק עם כולן. ואי אמר חד מיניהו אחון הוא ואינך קאמרי (להו) [לאו] אחון הוא, אינו ממעט אלא בחלק האח שהודה לו. וכי היכי דאינו נוטל חלק אלא עם האח שהודה לו (הם) הכי נמי אם נפלו לו לאח הספק נכסים ממקום אחר ומת, אין לשאר האחים בהם כלום, אלא הרי הם כולם לאחר שהודה לו. ואי קאמרי הנך מעיקרא אין אנו יודעין אם אחינו הוא ואם לאו, אינו נוטל חלק עם האח שהודה לו. ולאו דפליג ליה לחולקא בהדיה, אלא דפלגינן להו לנכסי למנין האחין הודאין ויהבינן לכל [חד] מיניהו חולקא משלהם, אלא לפום חושבנא דהוי מטי ליה היכא דפלגינן להו לנכסים לפום מנינא דכולהו והספק בכלל, ומאי דפייש ליה מחולקיה ממאי דמטי ליה מעיקרא לפום חושבנא קמא יהבינן ליה לספק כדברירנא במתניתין. ואם מת הספק יחזרו נכסים למקומן, לאח שהודה לו, דמחולקיה הוא דשקלה כדברירנא. ואם נפלו לו לאח הספק נכסים ממקום אחר, יירשו אחיו של זה עמו, דהא לא אודו ליה הנך דלאו אחוהון הוא, אלא אין אנו יודעים קאמרי. הילכך אינהו דלא ידעי לא מפקינן מיניהו מספקא למעוטי בחולקיהו, האיך דמודי להו דאחוהון הוא, דינא הוא דכי מאית ה (ו) אי ספק דירתי ליה בהדי כדברירנא טעמא במתני'.

מיהא שמעינן דמאן דטעין אחבריה מילתא דאית בה השתא חובתא לחבריה ואפשר דאתי לה מינא זכותא לאחר זמן, וכפר בה נתבע השתא לגמרי, כי אתיא ההיא זכותא לאחר זמן אע"ג דתובע אודי ליה מעיקרא, כיון דנתבע כפר בה פקעא לה זכותא דההוא דכפר בה מיניה. והני מילי היכא דכפר בה לגמרי, אבל היכא דאמר איני יודע, אית ליה חולקא בההוא זכותא דאית בה, ולא מיחייב מצד חובה דאית ביה ולא מידי.

והני מילי היכא דלא מצי חבריה למיתי עלה ממה נפשך דומיא דהכא, דכי איתא לצד זכותא ליתא לצד חובה, דאימתי קא ירתי ליה אחים לספק, לאחר מיתה, לא מצי האיך דאודי ליה למימר להו כי היכי דיריתיהו ליה הבו ליה חולקא בהדיהו, דהשתא ליתיה בעולם דליתיה ליה חולקא, ואי נמי הוו יהבין ליה חולקא מעיקרא כיון דמית אינהו הוו ירתי ליה מיניה כי היכי דירית ליה האיך לחולקא דיהיב ליה.

אבל היכא דאפשר למיתי עליה ממה נפשך, כגון דלא שבק האי ספק נכסי אלא ממאי דנפלו לו ממקום אחר, דאתי עליהו האי אחא דאודי לספק ממה נפשך, אי אחוהון הוא ההוא חולקא דידיה דפייש גביכו השתא דכולהו אחים הוא ואית לי לדילי נמי זכותא בגויה, ואי לאו אחוכון הוא לית לכו זכותא בהני נכסים דנפלו לו ממקום אחר. הילכך דינא הוא דשקיל מיניהו האי אחא דאודי ליה כשיעור מאי דיהיב ליה איהו מחולקיה, ובתר הכי פלגי ליה כולהו אחים לשארא בשוה, כדברירנא במתניתין.

והוא הדין היכא דשבקינהו לנכסי דיהיב ליה האי אחא דאודי ליה לבר מנכסים שנפלו לו ממקום אחר ומית, דשקיל מקבל מתנה ההוא פלגא דאקני ליה לבד מחולקא דהדר ליה מדנפשיה, ואידך פלגא דאשתייר כי אתו אחיה דאמרי אין אנו יודעין למירת בהדיה מצי אמר להו מה נפשך, אי אחון הוה הבו לי פלגא דחולקא דהוה חזי ליה למשקל בהדיכו דהא פלגו כולהו נכסי אקני, ואי לאו אחוכון הוא לית לכו למירת מידי מיניה.

הילכך דינא הוא דחזינן ליה להאי ממונא דחזי להו למירת מיניה מנכסי דנפלו ליה לספק ממקום אחר, אי הוי טפי מההוא חולקא דהוה מיחייבי למיתב ליה ממטו מנתיהו מגבינן להו מהאי ממונא דשבק ספק כשיעור מאי דהוה ליה למשקל ממטו מנתייהו ושארא ירתי ליה כולהו בשוה, ואי לא נפיש ממונא דשבק ספק דנפל ליה ממקום אחר טפי מההוא חולקא דהוה מיחייבי למיתב ליה לא שקלי ולא שקלינן מיניהו. וכן כל כיוצא בזה:

דף קלה עמוד ב

קע. אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אביי אמר בעלמא אימא לך דחייב ושאני הכא דכי מנה לאחר בידך דמי. דההוא ספק גופיה לא קא טעין טענת בריא דאחוהון הוא, אלא חד מן האחים הוא דמודי ליה דאחוהון הוא, וקאמר להו לאחים הבו ליה מנאתא בהדייכו דאחוכון הוא. דכיון דהאי דאתי בטענת בריא לא קא טעין מידי לנפשיה ליכא למימר בכי הא בריא ושמא בריא עדיף, דאמרי ליה זיל לאו בעל דברים דידן את. וכבר אסיקנא בכתובות (יב,ב) דאפילו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור:

קעא. הרי אמרו מת האח הספק יחזרו נכסים שנטל מחלקו של זה שהודה לו למקומן, בעי רבא שבח ששבחו נכסים מאיליהן מהו. ואנכסים שנטל מחלקו של זה שהודה לו קא מיבעיא לן, היכא דשבחו נכסים ביד הספק מאיליהן ומת, למאן הדר. גופא לא תיבעי לך, דהא קתני יחזרו נכסים למקומן, כי תיבעי לך שבחייהו מאי. ובשבח המגיע לכתפיים, דאינון ענבים שהגיעו להבצר ולהנטל על הכתף לא תיבעי לך. דכל העומד ליתלש כתלוש דמי, וכמאן דנפלו לו נכסים ממקום אחר דמי. ויירשו אחיו עמו, כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפיים. והם ענבים שלא הגיעו להבצר ולהנטל על הכתף דאכ (י) תי צריכי לארעא, מאי. ועלתה בתיקו. והילכך לא יירשו אחיו עמו, דקימא לן כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וקרקע בחזקת בעליה קיימת. ועוד דכיון דפירי בארעא דהאי אחא קיימי בחזקתיה קיימי, ואחין דאתו לאפוקי מיניהו עלייהו רמיא לאיתויי ראיה. ועוד דכיון דבריא לן דאית ליה להאי אחא זכותא בהאי שבחא וספיקא גבי אחין קאי, הוה ליה איהו ודאי ואינהו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומדלא קא מיבעיא ליה בשבח ששבחו נכסים מאיליהן שמע מינה דשבחא דאתי מחמת הוצאה פשיטא ליה דאפי' אין מגיע לכתפיים כמאן דנפלו ליה נכסים ממקום אחר דמי:

י. מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו הרי זה אינה כלום זיכה בה לאחד בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין דבריו קימין. מאי דייתיקי, דא תהא למיקם ולהיות לאחר מיתה. ובצוואת שכיב מרע קאי. ומה טעם אינה כלום, שאני אומר כתובה היתה ונמלך עליה שלא ליתנה. והאי מתני' לא מיתוקמא אלא בשטר שאין בו קנין, דלא קני עד דמטי שטרא לידיה, לא שנא כתב הנותן בכתב ידו ולא שנא אמר לעדים כתבו ותנו מנה לפלוני. ולא מיבעיא במתנת בריא, אי נמי במתנת שכיב מרע במקצת דלא קני באמירה בעלמא אלא בחד מאנפי הקנאות, והכא ליכא אלא שטרא, וכיון דלא מטא שטרא לידיה דמקבל מחיי נותן לא קני, אלא אפי' בכותב כל נכסיו אי נמי במצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא, הכא לא קני, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכיון דלא מטא שטרא לידיה מחיים לא קנה.

ודוקא כשאין מיפה את כחו, אי נמי במיפה את כחו וליתינהו לעידי חתימה דלישילינהו, ואמטול הכי קא פסיק ותני אינה כלום, אלא היכא דזיכה בה ע"י אחר כגון דמסריה לשטרא לאחד וא"ל זכי ביה לפלניא, דכה"ג דבריו קיימין, דמכי זכה ביה ההוא אחד למריה כיון דמטא שטרא לידא דמקבל מתנה דמי, דקימא לן זכין לאדם שלא בפניו. אבל במיפה כוחו, היכא דאיתינהו לעידי חתימה דלישיילינהו, משיילינן להו אי פקיד קמייהו על תנאי ואי לא, אי אמרי על תנאי אמרינן ליה למקבל קיים תנאיך וקום בנכסייך, ואי אמרי שלא על תנאי יהבינן ליה לשטרא למקבל ומוקמינן ליה בנכסיה.

והאי דאצטריך לאשמועינן בין מן היורשין בין שלא מן היורשין, הא קמ"ל דזכייה מהנייא אפילו באחר דלא יורש, דמתנה היא ומהניא בין ביורש בין במי שאינו יורש (דמתנה).

אבל בשטר שיש בו קנין איכא לפלוגי, דאי כותב כל נכסיו הוא דסתמיה מחמת מיתה, ואין צריך לומר במצוה מחמת מיתה בפירוש דיכלי לאקנויי באמירה בעלמא, כי קנו מידו נמי כל שכן דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, וכל היכא דלא מטא שטרא לידיה מחיים ולא זכי ליה על ידי אחר לא קני אלא היכא דגלי אדעתיה דמיפה את כחו הוה כדבעינן למימר קמן. ואי מתנת שכיב מרע במקצת היא, אי נמי מתנת בריא דבעו קנין ומכי קנו מיניה קנה ואע"ג דלא מטא שטרא לידיה, בהא כיון דלא נפיק שטרא אלא מתותי ידיה דנותן חיישינן דילמא כי קנו מיניה על תנאי הוא דקנו מיניה ואכתי לא איקיים תנאיה. הילכך אי איתנהו לסהדי דחתימי אשטרא משיילינן להו, אי מסהדי דכי קנו מיניה סתמא הוא דקנו מיניה ולא אתני מידי דלא כתיב ביה בשטרא קני דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ושטרא לראיה בעלמא הוא, לא יהא אלא שזיכה בה על ידי אחר הא אמרינן דבריו קימין. ואי ליתנהו לסהדי דשטרא דלישיילינהו, אי נמי אייתינהו ולא דכירי אי קנו מיניה על תנאי ואי לא, חיישינן דילמא על תנאי הוא דקנו מיניה ולא איקיים תנאיה ולא קני.

ואפילו היכא דכתיב ביה הנפק נמי לא קני. ולא דמי לסימפון היוצא מתחת ידי מלוה, דקימא לן אם יש עליו עידי קיום כשר, כדאיתיה בסוף פרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ כא,א) דשאני התם דשטר חוב לפירעון קאי ואמטול הכי חיישינן ליה, אבל הכא אימור כתב ליתן על תנאי ולא נתקיים התנאי הוה. ואי משום דחתימי עליה סהדי בלא תנאי לאו ראיה היא, דכיון דקימא לן דעדים שאמרו תנאי היו דברינו כי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין דלאו עולה הוא, מסתמא נמי כי נפיק שטרא מתחת יד נותן ואמר על תנאי הוה מהימן. וכיון דאילו הוה איתיה לנותן מחיים והוה טעין דעל תנאי קנו מיניה וכתביה ולא איקיים תנאיה הוה מהימן מגו דאי בעי קלייה, כי מית נמי טענינן להו ליתמי מאי דהוה יכיל אבוהון למטען. ולא דמי לסימפון שיש עליו עדים וקיום דאי לאו דפרע שטרא לא הוה מקיים ליה לסימפון.

והני מילי בשטרא דאשתכח ברשותיה דנותן, דאיכא טעמא דטענינן להו ליתמי מאי דהוה יכיל אבוהון למטען. ועוד מדאשתכח ברשותיה מוכחא מילתא דכתב ליתן ולא נתן הוה אי נמי על תנאי הוה. אבל המוצא שטר מתנה בשוק, אי אית ביה קנין אי נמי כתוב ביה הנפק, יחזירנו לבעלים, דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן (ב"מ טז,ב) לא יחזיר אלא בשטרי הודאות והלואות דאיכא למיחש לפירעון ולקנוניא, אבל בשטרי מכר ומתנה דלאו בני פירעון נינהו מודי.

וכי תימא וממאי דאלו איתיה לנותן ואמר על תנאי יהבתה נהליה ולא איקיים תנאיה דמהימן מגו דאי בעי קלייה, אימור דשמעינן הכי גבי טענת פירעון, דשטרא לפירעון קאי, אבל גבי תנאי דקא עקר ליה לשטרא לא שמעינן. שתי תשובות בדבר, חדא דכיון דמשום מיגו דאי בעי קלייה הוא דמהימן, מה לי גבי טענת פירעון מה לי גבי שטר טענתא דעקרן ליה לשטרא, אטו אלו קלייה מי לא הוה מיעקר שטרא לגמרי. ועוד הא גבי עדים שאמרו תנאי היו דברינו דכי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר מיגו דאי בעי אמר תנאי היו דברינו מהימני, וכל שכן הכא דאי בעי קלייה:

קעב. הרי אמרו מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום ת"ר איזו היא דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות. כלומר שצוה בה מה יעשה בנכסיו לאחר מותו. ובמתנת שכיב מרע קאי כדברירנא במתני'. מתנה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה אלא מעתה מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה מחיים לא הויא מתנה. אמר אביי הכי קתני איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. דלא קני קנין גמור אלא לאחר מיתה, דאע"ג דקני גופא מהיום, לית ליה רשותא לאשתמושי ולא למשלט בגופה ולא בפירא אלא לאחר מיתה:

קעג. שלח רבין משמא דר' אבהו היו יודעין ששלח רבי אליעזר לגולה משום רבינו שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין ונותנין, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. כלומר ואין שטר קונה לאחר מיתה, דהא נפלו להו נכסי קמי יתמי מקמי הכין. ורבי יוחנן אמר תבדק מאי תבדק כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי ושכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת רואין אם במיפה את כחו כותבין ונותנין ואם לאו אין כותבין ונותנין. מדקמיבעיא לן מאי תיבדק ואמרי' עלה כי אתא רב דימי אמר, ולא קאמרינן כי הא דכי אתא רב דימי אמר, שמע מינה דרב דימי גופיה לפרושי מימריה דרבי יוחנן קאתי, וכוליה מימריה דרב דימי כי אצטריך לפרושי מימריה דרבי יוחנן אצטריך, והאי דקאמר רב דימי שכיב מרע שאמר כו' לאו מילתא באנפי נפשה קאמר אלא דוקיא דקא דייק מרישא דמילתיה קאמר. והכי קאמר, דייתיקי אחרונה מבטלת דייתיקי שלפניה, דמתנת שכיב מרע בכותב כל נכסיו אי נמי במצוה מחמת מיתה קמיתא ובתריתא בתריתא זכיא. לפיכך שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת רואין אם במיפה כחו נתכוון כותבין ונותנין, כלומר דאי אתברר דכתב דייתקי אחריתי בכל נכסיו לאחרינא מקמי הכין מוכחא מילתא דלא אמר להו דלכתבוה להאי בתריתא אלא ליפות את כחה כדי שיתברר מתוך הזמן הכתוב בה שהיא אחרונה ותבטל הראשונה. ואם לאו אין כותבין ונותנין, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.

וקימא לן כרבי יוחנן, ואליבא דרב דימי. והני מילי היכא דלא גלי אדעתיה דליפות כחו קא מכוין, כגון דאמר כתבו ותנו סתמא, אבל היכא דגלי אדעתא דליפות כחו הוא דקאמר, כגון דקאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה, אע"ג דלא כתב דייתיקי אחריתי לאחרינא מקמי הכין נמי כותבין ונותנין כדבעינן למימר קמן, ובהא לא איירי רב דימי הכא כלל. והיכא דאין מיפה את כחו כלל נמי לא אמרן דלא קנה אלא היכא דמת מקמי דמטי שטרא לידא דמקבל מתנה, אבל היכא דמטא שטרא לידי[ה] מחיי נותן קנה. חדא דהא מת קתני, דמשמע דוקא מת דאין שטר לאחר מיתה, הא מחיים כותבין ונותנין. ועוד מדקא נקיט טעמא משום דאין שטר לאחר מיתה, הא מחיים כותבין ונותנין. ועוד מדקא נקיט טעמא משום דאין שטר לאחר מיתה, שמע מינה דוקא מת דאיתיה להאי טעמא הא מחיים דליתיה להאי טעמא כותבין ונותנין. ועוד דבהדיא גרסינן בגיטין בפרקא קמא (ט,א) ת"ר בשלשה דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים [וכו'] ותו ליכא והא איכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה, ופריך כי קתני מילתא דליתא בשטרות מילתא דאיתא בשטרות לא קתני, דשלח רבין משמא דרבי אבהו הוו יודעין ששלח רבי אליעזר לגולה משום רבנו שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין לו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, דשמעת מינה דהאי דינא דשכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת כדינא דהאומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דמי. כי היכי דגבי גיטי נשים ושחרורי עבדים לאחר מיתה הוא דאין נותנין הא מחיים נותנין כדקתני בהדיא ומת לא יתנו לאחר מיתה הא מחיים נותנין. וכל שכן דבהדיא דייקינן לה התם הכי בסוף ההיא פירקא (שם יג,ב) אפיסקא דההיא מתני' (הם) הכי נמי גבי שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת דקאמרינן אין כותבין ונותנין דוקא לאחר מיתה אבל מחיים כותבין ונותנין.

ותנן נמי (ב"מ יח,א) מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנות ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. טעמא דנמלך עליהן, הא אמר תנו נותנין, כדדיקינן מינה בגמרא בהדיא. ואוקימנא התם בשכיב מרע גופיה. וכי תימא דילמא התם במיפה את כחו, לא ס"ד, חדא דהא דומיא דגיטי נשים ושחרורי עבדים קתני, דלא קני עד דמטי שטרא לידיה, (ודוקא) [ודיקא] נמי דקתני שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. ועוד דמתני' דמי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו נמי הכי דיקא, דקתני סופא זכה בה לאחר בין מן היורשין בין מי שאינו מן היורשין דבריו קיימין, דכמאן דמטיא לידא דמקבל מתנה גופיה דמי, ואמאי, לימא אין שטר לאחר מיתה. וכי תימא הכא נמי במיפה את כחו, אי הכי רישא דלא זיכה אמאי אינה כלום, ליקני בהו אפומא דעידי השטר ולהדריה לשטרא אפומיהו. וכי תימא דליתינהו לסהדי, אי הכי רישא דלא זיכה אמאי אינה כלום, ליקני בהו אפומא דעידי השטר ולהדריה לשטרא אפומיהו. וכי תימא דליתינהו לסהדי, אי הכי אדמיפלגי בין זיכה ללא זיכה הוה ליה לפלוגיה בין היכא דאיתינהו להיכא דליתינהו לסהדי. ועוד אמאי פסיק ותאני אינה כלום, ליתני תתקיים בחותמיה, דמשילינן להו לסהדי אי סתמא יהיב ואי על תנאי יהיב, כדאמרי' בסוף פ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ כא,א) גבי סמפון היוצא מתחת ידי לוה יתקיים בחותמיו דמשילינן לסהדי אי פריע אי לא פריע. אלא מדפסיק ותני הרי זו אינה כלום שמע מינה דלאו במיפה את כחו קאי, ואפי"ה היכא דזכה בה דבריו קימין כמאן דמטי שטרא לידיה דמקבל גופיה, וכ"ש היכא דמטי לידיה.

וכי תימא ואי לא גמר להקנותו אלא בשטר אפי' כתבי ויהבי ליה מחיים נמי לא ליקני, דמנא מטלטלא הוא ומטלטלי לא מיקנו בשטרא כדאיתא בהדיא בפירקא קמא דקידושין. לא תיקשי לך, דהיכא דמטי שטרא לידיה מחיים, כי קאני לאו בשטרא קא קני, אלא בתקנתא דרבנן דתקינו ליה למקני באמירה בעלמא הוא דקני. דאע"ג דלא גמר להקנותו אלא בשטר, לאו למעקרה לתקנתא דרבנן לגמרי קא מיכוין דלא ליקני באמירה כל עיקר אלא בשטרא לחודיה, דהא לא איפשר למקני בשטרא בלא אמירה לגלויי דעתיה דניחא ליה דליקני, ואי לאו דאמר כתבו ותנו מאן הוה כתיב ליה שטרא, אלא גרועיה גרעיה לקנינא דאמירה במקצת דלא תקני אלא בהדי שטרא, דאשתכח דכי קני באמירה הוא דקני בתקנתא דרבנן ושטר כתנאה בעלמא דמי, כמאן דאתני דלא ליקני עד דמטי שטרא לידיה, דכיון דלא גמר להקנותו אלא בשטר שוייה לשטרא כחד מאנפי הקנאות דלא קני עד דגמר ההוא מעשה דקני בגויה.

הילכך אי מטי שטרא לידיה דמקבל מחיי נותן, אהני למקני לאחר מיתה דומיא דאמירה גרידתא, דהא כי קני מכח אמירה גרידתא הוא דקני, והאי שטרא לאו לאלומיה לקנינו אהני אלא למגרעיה לקנינו הוא דאהני, דאי לא מטי שטרא לידיה מחיי נותן אע"ג דמטי לידיה לאחר מיתה לא קני, דהא לא ניחא ליה דליקני אלא לבתר דמטי שטרא לידיה וכבר חיילא אממונא ירושה דאורייתא לאחר מיתה מקמי דלימטי שטרא לידיה.

והא מילתא לא משכחת לה אלא במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, דכיון דקני באמירה וקאמר כתבו חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל מתנת שכיב מרע במקצת היכא דלא הוי מצוה מחמת מיתה הא קי"ל דבעייא קנין, והכא כיון דמנה קא מקני ליה, אע"ג דקנו מיניה נמי לא קני עד דמקני ליה אגב ארעא, דקי"ל אין מטבע נקנה בחליפין. אבל (איכא) [היכא] דלא אקני ליה אגב ארעא, לא שנא אמר תנו ולא שנא אמר כתבו ולא שנא אמר כתבו ותנו, לא שנא כתבו ונתנו מחיים ולא שנא לאחר מיתה, לא קני. אבל ודאי אי קנו מיניה אגב ארעא ואמר כתבו ותנו מנה, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, וכיון דאקנייה אגב ארעא וקאמר כתבו שמע מינה דלא גמר להקנותו אלא בשטר. ודוקא דלא אמר אף כתובו וחתומו והבו ליה כדבעינן למימר קמן.

והשתא דאמרת דאפילו במצוה מחמת מיתה כי אמרינן אין כותבין ונותנין לאחר מיתה אבל מחיים כותבין ונותנין, ההוא דגרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קנב,ב) מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, על כרחיך ההיא נמי כשמת הנותן קודם מסירת השטר עסקינן, דאי מחיים הא אמרת כותבין ונותנין. דיקא נמי מדקא נקיט טעמא נמי התם משום דאין שטר לאחר מיתה.

וכי תימא מאי שנא הכא דקפיד לאשמועינן דבשמת קאי, ומאי שנא התם דלא קא קפיד לאשמועינן דבשמת קאי. התם דנקט מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין, דמשמע דכתיבא וקיימא, מסתמא לאחר מיתה משמע, דסתם מתנת שכיב מרע לא מיכתבא אלא לאחר מיתה, דהא צריך למכתב בה ומגו מרעיה איפטר לבית עולמיה, דאי לא כתיב בה הכי צריך מקבל מתנה לאייתויי סהדי דמגו מרעיה איפטר, ואי לא חיישינן דילמא עמד בנתיים ואיבטילא ליה מתנתיה. ואלו הכא לא קא מיירי במתנת שכיב מרע דבעינא וקיימא כי אורחא, אלא דינא דשכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני קמ"ל אם כותבין ונותנין ואם לאו, וכיון דבהא קא מיירי על כרחיך אצטריך לאשמועינן דכי קאמר אין כותבין ונותנין לאחר מיתה קאמר אבל מחיים כותבין ונותנין. ואע"ג דצריך למכתב בה מגו מרעיה אתפטר לבית עולמיא, ההוא לרוחא דמילתא הוא דצריך למכתב בה הכי, דלא ליצטריך מקבל מתנה לאיתויי סהדי דלא עמד בנתיים. מיהו אי קא ניחא ליה למקבל מתנה למיכתב ליה שטרא מחיים, כתבינן ביה כד קציר ורמי בערסיה ולא כתבינן ביה מגו מרעיה איתפטר לבית עולמיה, ולכי מתפטר נותן לבית עולמיה צריך מקבל מתנה לאייתויי סהדיה דמיגו מרעיה אתפטר.

ומסתברא דכי כתבו ונתנו לאחר מיתה ואין שם עדים שאמר להם כתבו ותנו, הרי השטר כשר. דדייקינן טעמא דאמר כתבו ותנו, הא לא אמר כתבו ותנו כותבין ונותנין ואפילו לאחר מיתה, דכיון דלא אמר כתבו הרי לא נתכוון להקנותו בשטר אלא באמירה בעלמא, ושטרא דכתבין סהדי לאחר מיתה לאו למקנא ביה קא כתבי ליה אלא לראיה בעלמא קא כתבי ליה. והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דכל היכא דכותבין לאחר מיתה ולא כלום הוא, הכא אמאי אין כותבין, ומאי פסידא אית להו ליורשין בהכי. אלא לאו משום היכא דכתבין לאחר מיתה איכא למימר דכי כתבי בדין כתבי ועל היורשין להביא ראיה דאמר מיתנא לסהדי כתובו כי היכי לבטוליה לשטרא. ועוד דאי אמרת דאע"ג דלא אמר להו כתובו נמי לית להו למכתב לאחר מיתה אם כן מתנת שכיב מרע דצריך למיכתב מגו מרעיה איתפטר לבית עולמיה היכי משכחת לה. אלא ודאי שמע מינה דכל היכא דלא אמר כתובו אי נמי אמר כתובו במיפה כחו כותבין ונותנין אפי' לאחר מיתה:

קעד. מתיב רבי אבא בר ממל בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין. בריא הוא דלא מיקני באמירה, הא שכיב מרע מיקני באמירה, במצוה מחמת מיתה אי נמי במחלק כל נכסיו, כותבין ונותנין. אפילו לאחר מיתה. הוא מותיב לה והוא מפרק לה במיפה את כחו. וצריכינן לברורי דהאי תיובתא דרבי אבא בר ממל לאו לטעמיה דרבי אלעזר דאמר אין כותבין ונתנין בלחוד הוא, אלא לרבי יוחנן נמי קא מותיב. וכי תימא אי לרבי יוחנן דאמר תיבדק מאי תיובתא, דילמא דבריא הוא דאין כותבין כלל, הא דשכיב מרע תיבדק, דזימנין כותבין וזימנין אין כותבין, הכי קא מותיב, אי ס"ד בשכיב מרע נמי איכא אנפא דאין כותבין ונותנין, אדאשמעינן בבריא דלא מיקני באמירה, בשכיב מרע גופיה הוה ליה לפלוגי, ומאי איריא דנקט בריא.

הוא מותיב לה והוא מפרק לה, במיפה את כחו, ובריא הוא דאין כותבין הא שכיב מרע כותבין ונותנין. והאי פירוקא לא שייך אלא לטעמיה דרבי יוחנן דאמר תיבדק וסבירא ליה דכל היכא דאיכא למימר דליפות כחו הוא דאיכוון כותבין ונותנין, דאי לרבי אלעזר לא שנא הכי ולא שנא הכי חיישינן, דאי סלקא דעתך מודי רבי אלעזר במיפה את כחו, אם כן הא דגרסינן לקמן (בסמוך) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין ואוקימנא בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קנב,א) במיפה את כחו וקאמר הלכה מכלל דפליגי, ש"מ ר' אלעזר אפילו במיפה את כחו פליג, והא אמרת מודה רבי אלעזר במיפה את כחו. אלא ודאי אפילו.דח במיפה את כחו פליגי, וכי קא מפריק לה במיפה את כחו אליבא דר"י בלחוד קא מפריק.

ואם תמצי לומר דכי קא מפריק לה במיפה את כחו אפי' לר"א קא מפריק, דהיכא דמיפה את כחו אפילו רבי אלעזר מודי דכותבין ונותנין, דעד כאן לא פליג רבי אלעזר אדר' יוחנן דאמר תיבדק אלא היכא דלא גלי אדעתיה בהדיא דליפות כחו הוא דאיכוון, דאע"ג דאתברר דכתב מעיקרא דיתיקי אחריתי לאחרינא לא אמרינן דכי אמר ליה לשני כתובו ליפות כחו הוא דאכוון, דאיכא למימר ליפות את כחו ואיכא למימר לא גמר להקנותו אלא בשטר ויד בעל השטר על התחתונה. ורבי יוחנן אמר כיון דכתב מעיקרא דיתיקי אחריתי לאחרינא מוכחא מילתא דכי אמר גבי שני כתבו ליפות כחו הוא דאכוון וכמאן דגלי אדעתיה דליפות כחו הוא דכתב ליה, אפילו רבי אלעזר מודי דכותבין ונותנין. והא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין ואוקימנא במיפה את כחו, דשמעת מינה דאפילו במיפה את כחו פליגי, דילמא רבי אבא בר ממל ורב יאודה אמר שמואל פליגי בהא מילתא. רבי אבא בר ממל סבר במיפה את כחו כולי עלמא לא פליגי, ורב יהודה אמר שמואל סבר אפילו במיפה את כחו נמי (כי) פליגי. היכי דמי מיפה את כחו, דאמר להו לסהדי אף כתובו וחתומו והבו ליה דגלי אדעתיה דלא בשטרא קא מיכוון לאקנויי ליה, דאם כן מאי אף כתובו דקאמר דמשמע מילתא יתירתא. אלא ודאי כי קא מיכוון לאקנויי ליה באמירה קא מיכוון, והדר אמר אף כתובו וחתומו והבו ליה, כמאן דאמר עיבידו ליה מילתא יתירתא דלא הוה צריך לה, וליפות כחו הוא דקאמר.

ולא תימא דוקא היכא דלא אתברר אי כתב דיתיקי אחריתי לאחרינא מקמי הכין ואי לא דאיכא למימר דילמא מעיקרא כתב דיתיקי אחריתי לאחרינא בכולהו נכסי והשתא קא בעי למיתני מיניהו מקצת להאי בתרא במצוה מחמת מיתה, ואמטול הכי קאמר להו דלכתבוה להאי בתריתא כי היכי לברורי דבתריתא היא ותיבטל קמיתא כדרב דימי, אלא אפילו היכא דאסהידו סהדי דהוו שכיחי גביה מכי אתמרע ועד דפקיד למכתבה להא מתנתא, ואסהידו דלא פקיד תפקדתא אחריני מכי אתמרע ועד השתא, כיון דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה, על כרחיך הא גלי אדעתיה דלאו בהאי שטרא קא מיכוין לאקנויי ליה, דאם כן מאי אף כתובו דקאמר, אלא ליפות כחו הוא דקא מיכוון דלכתבוה לתפקדתיה דלא לנשייוה ולראיה בעלמא קא מיכוון, ואמטול הכי כותבין ונותנין.

והני מילי במצוה מחמת מיתה, אי נמי בכותב כל נכסיו. אבל מתנת שכיב מרע במקצת היכא דלא פקיד מחמת מיתה, והוא הדין למתנת בריא, לא שנא אמר כתובו ותנו מנה לפלוני ולא שנא אמר תנו ולא אמר כתובו, לא שנא מחיים ולא שנא לאחר מיתה, אין כותבין ונותנין, דלא קני אלא במשיכה, אי נמי אגב ארעא. והא דתניא בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין, לא למימרא דמחיים כותבין ונותנין, דהא בריא הוא ולא קני באמירה ולא בכתיבה כי האי גוונא, אלא רבותא קמ"ל, דלא מיבעיא מחיים דלא דהא לא מקני באמירה, ועוד דמטלטלי נינהו ולא מיקנו בשטרא, אלא אפילו מת נמי, סד"א כיון דאמר כתובו גלי אדעתיה דבדעת שלימה קא מפקיד ומצוה לקיים דברי המת, אין כותבין ונותנין, דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה לממונא בידא דשליש.

והני מילי היכא דאמר כתובו ותנו מנה לפלוני, אבל אמר כתבו ותנו שדה פלונית לפלוני, אפילו בבריא נמי איכא לפלוגי, דאי מחיים כותבין ונותנין, והוא דלא הדר ביה נותן מקמי דמטי שטרא לידיה דמקבל, והוא דאמר להו נמי תיבו בשוקי ובבריתא וכתובו ליה. אבל לאחר מיתה אין כותבין ונותנין ולא תימא הכא חיישינן שמא לא נתכוון להקנותו אלא בשטר, אלא אימא ודאי לא נתכוון להקנותו אלא בשטר דאי לא קני ליה בשטרא במאי (בו) אקני ליה, וכיון דמית מקמי דמטי שטרא לידא דמקבל לא קני דאין שטר לאחר מיתה. ואע"ג דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה נמי אין כותבין ונותנין לאחר מיתה, דכי מהני האי לישנא גבי שכיב מרע דמקני באמירה, וכי אמר אף כתובו משמע דמילתא יתירתא קאמר ליה, אבל בריא דלא מצי לאקנויי באמירה אע"ג דאמר אף כתובו וחתומו נמי על כרחיך לאו למילתא יתירתא איכוון אלא לאקנויי ליה בהאי שטרא הוא דאיכוון דאי לא במאי (בו) אקני ליה.

והשתא דאתית להכי איכא למימר דבריתא דקתני בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין, אפי' תימא דתרתי אתא לאשמועינן, בריא הוא דאין כותבין ונותנין אפי' במיפה את כחו, הא שכיב מרע כותבין ונותנין במיפה את כחו. ואפילו בריא לאחר מיתה הוא דאין כותבין ונותנין, הא מחיים כותבין ונותנין. ומשכחת לה במקרקעי, ומאי מנה, קרקע שוה מנה.

וה"מ דלא קני מיניה, אבל ודאי אי קנו מיניה מקמי הכין ואמר להו כתובו, לא שנא אמר כתובו סתמא ולא שנא אמר אף כתובו וחתומו והבו ליה, כותבין ונותנין אפי' לאחר מיתה, דכיון דקנו מיניה מעיקרא קני, וכי אמר להו כתובו ודאי ליפות את כחו הוא דאיכוון. ולא אמרינן בהא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דאפילו בשכיב מרע דמקני באמירה בעלמא היכא דמוכחא דמילתא דליפות כחו הוא דאיכוון, כגון דכתב מעיקרא דיתיקי אחריתי לאיניש אחרינא קאמר רבי יוחנן כותבין ונותנין, וכל שכן בבריא דאיכא [למימר] דליפות כחו הוא דאיכוון, דאי מצריך ויזיף זוזיה בתר הכי מאחרינא בשטרא אי נמי מקביל עילויה אחריות לאיניש אחרינא, אהני ליה להאי מקבל מתנה למכתב ליה שטרא לברורי דהיא ניהי קמיתא, דכי נפקי תרי שטרי קמא ובתרא קמא זכי. תדע דהא גבי האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, ואמאי, לימא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכל כמה דלא מטי שטרא לידיה יכול לחזור בין בשטר בין בשדה. אלא לאו ש"מ דגבי.כעידרמה בריא, כיוון דאהניא ליה כתיבת השטר לדין קדימה לא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, אלא ודאי ליפות כחו הוא דאיכוון. ועוד דשאני דינא דשכיב מרע מדינא דבריא בהאי עניינא, דאלו שכיב מרע כיון דלא אקני ליה אלא באמירה ובשטרא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, והאי דאקני ליה באמירה משום דלא איפשר לאקנויי בשטר ולא באנפא אחרינא אלא על ידי אמירה, אבל בבריא דלא מקני דרך מתנה באמירה גרידתא כי קנו מיניה והדר אמר כתובו ליכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דאם כן (לימא) [למה] ליה למקנא מיניה ליקני ליה בשטרא גרידא. אלא לאו שמע מינה דמכי קנו מיניה גמר ואקני ליה ושטר לראיה בעלמא הוא דאצטריך ליה:

דף קלו עמוד א

קעה. איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין וכן אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כותבין ונותנין. ודוקא בש"מ דמצוה מחמת מיתה, ובמיפה את כחו, לא שנא דאמר בהדיא אף כתובו וחתומו והבו ליה ולא שנא דאמר כתובו סתמא. והוא דמוכחא מילתא דליפות כחו הוא דאיכוון כדרב דימי, אבל היכא דאמר כתובו סתמא ולא מוכחא מילתא דליפות כחו [הוא] דאיכוון אין כותבין ונותנין לאחר מיתה, דהא [ד]א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין הא אוקימנא בהדיא בפ' מי שמת (לקמן בבא בתרא קנב,א) במיפה את כחו. ורבא א"ר נחמן נמי אמימריה דא"ר יהודה אמר שמואל קאי, דהא וכן קאמר, דש"מ דתרויהו חד סברא [אית] להו. וכן הילכתא:

יא. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אינו צריך. אוקימנא למתני' בשטר שאין בו קנין ויש בו זמן. והוא דזכה ביה בשטרא מחיי (ם) נותן, רבי יהודה סבר צריך מהיום ואי לא אשתכח דלא אקני ליה ולא מידי אלא לאחר מיתה וכבר זכו בהן היורשין, ורבי יוסי סבר זמנו של שטר מוכיח עליו וכמאן דכתיב ביה מהיום דמי כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ואי בשכיב מרע כולי עלמא לא פליגי דקני, דהא עיקר מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה, הילכך אע"ג דלא כתיב ביה זמן נמי קני. כי פליגי בבריא וכיוצא בו, כגון מתנת שכיב מרע במקצת. ואי דקנו מיניה נמי דכולי עלמא לא פליגי דקני, דסתם קנין מהיום משמע. כי פליגי דלא קנו מיניה, רבי יהודה סבר לא קני, ורבי יוסי סבר קני. וקימא לן כר' יוסי כדבעינן למימר קמן.

והני מילי דאית בה זמן, אבל היכא דלית בה זמן ולית בה קניין, אי מתנת שכיב מרע בכותב כל נכסיו היא, אי נמי במצוה מחמת מיתה ואפי' במקצת, דברי הכל קני כדאמרינן טעמא לעיל. ואי מתנת בריא, אי נמי מתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה, אי כתיב בה סתמא ומטי שטרא לידא דמקבל מתנה מחיי נותן קני. ואי כתיב בה לאחר מיתה אע"ג דמטא שטרא לידיה מחיים כיון דלא קני ליה מידי מחיים לא קני. והא מתני' בדמטי שטרא לידיה מחיי נותן קיימא, דאי לא מטא ליה לידי מחיי נותן כי כתיב ביה מהיום נמי אמאי קני, אלא לאו דמטא שטרא לידיה מחיי נותן. וטעמא דכתיב ביה זמן, דשייך ביה טעמא דזמנו של שטר מוכיח עליו, הא לאו הכי לא קני.

ומאי שנא משכיב מרע, התם דעיקר הקנאה דיליה לאחר מיתה היא, אפילו היכא דלא נתכוון להקנותו אלא בשטר, לא גרע האי שטרא דבעי לאקנויי ביה מאמירה בעלמא דמקני בה מעיקר דינא, דכי היכי דמהניא אמירה מחיים למקנא ביה לאחר מיתה. אבל בריא דלא מצי לאקנויי אלא מחיים, כל היכא דלא אקני ליה מחיים אע"ג דמסר ליה שטרא מחיים נמי לא קני. והוא הדין היכא דפריש ליה דלא אקני ליה מחיים דלא מהני ביה קניין, דכי אמרינן בהקנאה לא צריך דסתם קניין דמהיום משמע, אבל היכא דפריש דלא אקני ליה מידי מהיום לא קני.

ושמע מינה דכל בבריא לא סבירא לן כרבי יוחנן בן ברוקה, דהא הכא דבכותב נכסיו לבנו קאי, וטעמא דזמנו של שטר מוכיח עליו דמהיום קא מקני ליה, הא לאו הכי אפילו רבי יוסי מודה דלא קני, ואי לר' יוחנן בן ברוקא אמאי לא קני, אטו משום דכתב ליה שטרא מגרע גרע. וכי תימא שאני הכא דאקני ליה בלשון מתנה, וכי קאמר רבי יוחנן בן ברוקא בלשון ירושה דקרא [ד]ילפינן מיניה בלשון ירושה כתיב. שתי תשובות בדבר, חדא דמתני' הכותב סתמא קתני, וכל לשון הקנאה סתמא לגבי מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, ועוד דאי ס"ד אית ליה פסידא לחד מיניהו אלא לאו ש"מ דבבריא לית ליה תקנתא אלא היכא דמיכוין לאקנויי מחיים. וכן הלכתא:

יב. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. מתני' דברי הכל היא, וכגון דכתב ליה מהיום, וכגון דאית בה קנין, אי נמי דאית ביה זמן, ואליבא דרבי יוסי דקי"ל כותיה. וטעמא דמילתא, דכיון דקניה הבן לגופא מהיום, קם ליה גופא לבן ופירא לאב כל ימי חיי דאב. הילכך האב אינו יכול למכור מכירה גמורה מפני שהן כתובין לבן ואין לאב בהן זכות אלא לפירות, והבן אינו יכול למכור מכירה גמורה מפני שהן ברשות האב לפירות. מכר האב מכירה גמורה לא אמרינן מידי דלאו דידיה זאבין ולא קני לוקח ולא מידי, אלא הרי [הן] מכורין לפירות עד שימות האב. מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב. האב תולש ומאכיל מן הפירות לכל מי שירצה, ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין, ואין לבן בו אלא חלקו עם אחיו:

קעו. הרי אמרו הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך. דכ"ע מיהת היכא דכתב ליה מהיום ולאחר מיתה קני, וכי כתיב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתייבמת. ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי, כמהיום אם מתי, ואי חזרה הוי, הכא גבי ממונא הכי קא"ל גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה. אבל התם פירא גבי גט (לימא) [למה] לי, איכא למימר תנאה הוי, ואיכא למימר מהדר קא הדר ביה, ומשום הכי גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתייבמת. וכי תימא מכדי לא שנא גט ולא שנא מתנה בכל חד מיניהו איכא לספוקי, דכי היכי דמספקא לן גבי גט בין תנאה לחזרה, גבי מתנה נמי איכא לספוקי בין פירא לחזרה, ואם כן מאי שנא גבי גט דחיישינן לחזרה ומאי שנא גבי מתנה דלא חיישינן לחזרה. וכי תימא גבי גט דאיסורא הוא עבדינן לחומרא וגבי מתנה דממונא הוא עבדינן לקולא. ב' תשובות בדבר, חדא דסוגיא דגמרא לאו משום דשאני לן בין איסורא לממונא קא משני, אלא משום דגבי גט איכא לספוקי וגבי מתנה ליכא ספיקא. ועוד גבי ממונא נהי נמי דשדינן ליה לספיקיה לקולא גבי נתבע לאוקומי ממונא בחזקת מריה, אבל למעבד קולא לתובע לאפוקי ממונא מספיקא לא עבדינן. אלא מסתברא דהיינו טעמא דגבי גט מספקא לן טפי, משום דלית ביה אנפא לאכשוריה אלא היכא דאיכא למימר דתנאה הוא, ואלו האי לישנא דלאחר מיתה לא משמע לן תנאה, דלא אשכחן לישנא דתנאה אלא באם או בעל מנת. והאי דמספ (י) קא לן בגויה תנאה משום דאמר מעיקרא מהיום והדר ואמר ולאחר מיתה, הילכך מספקא לן אי תנאה הוי מדאמר מהיום ולאחר מיתה בו"ו מוסיף על ענין ראשון, דאי חזרה הוא למה ליה מוסף, ואי חזרה הוי מדלא אמר לישנא דתנאה. אבל גבי מתנה ליכא ספיקא דלישנא, דולאחר מיתה גבי פירא לישנא מעליא הוי, ואמטול הכי סמכינן עליה, ולא חיישינן לחזרה דאם כן לא הוה אמר ולאחר בו"ו, אלא מדקאמר ולאחר בו"ו שמע מינה ו"ו מוסיף על ענין ראשון ולתרויהו איכוון, מהיום לגופא ולאחר מיתה לפירא וליכא ספיקא:

קעז. רבי יוסי אומר א"צ מהיום א"ר הונא לר"נ בעי מיניה מרבא בר אבוה הלכה כר' יוסי או אין הלכה כר' יוסי. בעא מינה אמר ליה הכי אמר רב הלכה כר' יוסי. ודוקא בממונא, אבל בגיטין צריך מהיום לרוחא דמילתא. והיינו דאמרי' התם (גיטין פה,ב עיי"ש) אתקין רב בגיטי נשים מן יומא דנן ולעלם, מן יומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, דשמע מינה דאע"ג דגבי ממונא ס"ל כרבי יוסי, אצטריך גבי גיטי לתקוני מהיום לרוחא דמילתא, משום דאיסורא הוא ואיכא למעבד ביה לחומרא. והכי נמי מסתברא דבעלמא כרבי יוסי סבירא לן, דאי לא תימא הכי קשיא דרב אדרב. ועוד אמאי אצטריך רב לתקוני תקנתא גבי גיטין. אלא משום דמעיקר דינא לא צריך מהיום שמע מינה. איכא למימר דגבי גיטין היינו טעמא דלא סבירא לן כרבי יוסי, דאיכא למימר דכי כתיב ביה זמן לאו לגרושי מזימניה דגיטא הוא, אלא למימני ליה משעת כתיבה, כדאיפסיקא הילכתא בפרק המביא גט תנינא. ואע"ג דרב דהוא מארה דהאי תקנתא משעת נתינה ס"ל, אנן אליבא דהילכתא קאמרינן. ואפי' לרב נמי אהני זמן למיסרה בייחוד משעת כתיבה, שאם נתייחד עמה מאחר שכתבו לה הוה ליה גט ישן. וכיון דאהני למילתא אחריתי לית ביה ראיה למהוי כמהיום. וכי אצטריך רב לתקוני בגיטי דעלמא אצטריך דלא מתיהבי על תנאי כלל, דאע"ג דלא צריכי מהיום אצטריך לתקוני בהו מהיום אטו הנך דמתיהבי על תנאי וצריכי מהיום.

והכא גבי ממונא טעמא מאי, אמר רב הונא קסבר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו. דאי ס"ד לאו לאקנויי ליה גופא מהיום קא מיכוין, אלא לא שנא גופא ול"ש פירא לאחר מיתה בלחוד קא מיכוין לאקנויי ליה, (לימא) [למה] לי למכתב זימנא בשטרא, אי לברורי זמן הקנאה מיתה מבררת זמנה. אלא על כרחיך כי כתביה לזמן בשטרא לאקנויי ליה מההוא זימנא הוא דכתביה. ור' יהודה, דילמא זמן לטופסא בעלמא הוא דאיכתיב ולאו מדעתיה דנותן איכתיב, והוה ליה זמן ספק ולאחר מיתה ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכ"ש הכא דממונא בחזקת נותן קאי והממע"ה.

תניא נמי הכי ר' יוסי אומר א"צ הואיל וזמנו של שטר מוכיח עליו. ולא תימא הני מילי בשכיב מרע אבל בבריא לא, דעל כרחיך פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי בבריא היא, דאי בשכיב מרע מודי רבי יהודה דלא צריך מהיום דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. ועוד דאיהי גופא לא קניא אלא לאחר מיתה כדמיברר לקמן. הילכך לא שייך בה לישנא דמהיום, דהא לאו מהשתא קא קני, אלא כי פליגי בבריא פליגי. וקי"ל כר' יוסי. וה"מ בכותב נכסיו לאחר מותו, דעל כרחיך כי כתביה לזמן בשטרא לאקנויי ליה, אלא לאחר מיתה (לימא) [למה] לי זמן הרי מיתה מבררת זמן הזכייה, אלא להכי כתביה לזמן לאקנויי ליה גופה מההוא זימנא דכתיב בשטר. אבל הכותב נכסיו לבנו או לאחר לאחר שלשים או לאחר שנים עשר חדש ומת בתוך ל' יום או בתוך י"ב חדש לא קנה, דהא לא אקני ליה מידי אלא לאחר ל' יום, וכיון דמת בתוך ל' נפלו להו נכסי קמי יתמי והקנאה דלאחר ל' יום ולא כלום היא. ואע"ג דכתיב ביה זימנא בשטרא לא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו, דבשלמא גבי כותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו, כיון דמיתה מבררת זמנה ול"צ לברורה מזימניה דשטרא, דעל כרחיך כי כתביה לזמן בשטרא לאקנויי ליה מההוא זימנא.דח הוא דכתביה, אבל הכא דצריך זימניה דשטרא לברורי הני ל' יום והני י"ב חדש מאימת מתחיל מניניהו ליכא למימר דזמנו של שטר מוכיח עליו, דהא מיבעי ליה למילתא אחריתי.

ואי קשיא לך הא דתנן (גיטין עו,א) זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב אינו גט, ותאני עלה ורבותינו התירוה לינשא סברי לה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואמאי, לימא דילמא כי כתיב ביה זמן לברורי הני י"ב חדש מאימת מתחיל מניניהו הוא דכתיב ביה זמן. שאני התם, דהאי תנאה די"ב חדש לא כתיב בגויה דגיטא אלא על פה הוא דמתני בשעת נתינה, וליכא למימר דכתיב זימנא דשטרא לברורי מיניה מילתא דלא מיבררא מגופיה דשטרא. אלא כי היכי דסמיך אסמוך אסהדי גופיה לאסהודי ביה בתנאה על פה הכי סמיך עליהו לברורי הני י"ב חדש מאימת מתחיל מניניהו.

וכי תימא ואכתי דילמא כי כתיב ביה זמן לאו לגרושי מהיום אלא למימני ליה ג' חדשים מזימנא דגיטא, דהא קי"ל מאימת מונין לגט משעת כתיבה, הא נמי לא קשיא, דר' יוסי סבר לה כאידך תנא דסבירא ליה משעת נתינה, דאיתה לפלוגתא דתנאי בגיטין בפירקא תניאנא (יז,ב). ומשום גט ישן ליכא למימר, דהא אם לא באתי קא מתני וכל היכא דלא נתייחד ואמטול הכי לית הלכתא כרבי יוסי כדברירנא לעיל. ועד כאן לא פליג רבי יוסי בכה"ג אלא גבי גט דאית ביה כי הני טעמי דאמרן, אבל גבי מתנה היכא דאקני לאחר י"ב חדש דלא שייך ביה הדין טעמא, אפי' רבי יוסי מודי דאי מת נותן בתוך י"ב חדש לא קני כדברירנא טעמא לעיל. וה"ה היכא דמית מקבל מתנה בתוך הני י"ב חדש או בתוך הני שלשים יום לא קני בקבר להנחיל ליורשיו. וה"ה היכא דאקנינהו נותן לנכסי לאחריני ביני ביני קנה בתרא מהאי טעמא דכתבינן. כללא דמילתא בבריא, ההוא דמטי זמן קניתו מקמיה חבריה איהו הוא דקני.

אבל ודאי היכא דמטו תלתין (תלתין) יומין ולא מית חד מיניהו ולא אקנינהו נותן לאחריני קני ולא צריך להקנאה אחריתי. דדיקינן טעמא דכתבינהו לאחר מותו דרמו נכסי קמי יתמי ולית ביה מידי לאקנויי, הא לאחר ל' יום ולאחר י"ב חדש ואיתינהו לתרויהו בחיי ולא אקנינהו נותן לנפשי אחריני ביני ביני כי מטי זימניה קנה, ובהא אפילו רבנן מודו. ובהדיא גרסינן בכתובות בפ' האומר לחבירו (פו,ב) משוך פרה זו ולא תיקני לך אלא לאחר שלשים יום קנה ואפי' עומדת באגם כדברירנא התם. וגבי קידושין תנן (נח,ב) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת לשני, ואיבעיא לן לא בא אחר וקדשה בתוך ל' יום וחזרה בה בתוך ל' יום מהו, ופליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור וחד אמר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דיבור. עד כאן לא פליגי אלא בשחזרה בה בתוך ל' יום, הא לא בא אחר וקדשה ולא חזרה בה בתוך ל' יום דכ"ע מודו דמקודשת לראשון. וה"ה נמי בכותב נכסיו לאחר שלשים יום.

וכולהי נמי לא אמרן דלא קנה אלא בשטר שאין בו קנין כדבעינן למימר קמן, אבל שיש בו קניין מעידנא דקני מיניה גמר ומשעבד נפשיה ולא צריך מהיום, אלא אפי' ר' יהודה מודי דזמנו של שטר מוכיח עליו כדבענן למימר קמן:

קעח. בעא מיניה רבא מר' נחמן בהקנאה מהו. כלומר שטר שיש בו קנין מהו, כלומר מי פליג ר' יהודה עליה דר' יוסי אפי' בשטר שיש בו קנין או לא א"ל בהקנאה אינו צריך. כיון דקרקע נקנית בשטר וטרח למעבד מילתא יתירתא למקנא מיניה, שמע מינה לאקנויי ליה גופא מהיום קאתי. וכי תימא הא תינח קרקע דהוה סגיא לה בשטרא, אלא מטלטלי דלא סגיא להו בשטרא, במאי קני להו, וכיון דצריך קנין למקני מטלטלי אשתכח דקנין גופיה לאו מילתא יתירתא הוא דמיבעי ליה לאקנויי ביה מטלטלי. לא ס"ד, דעל כרחיך הא אוקימנא בשטר שאין בו קנין, אלמא באנפא דסגיא ליה בשטרא גרידא עסיקינן. דאי לא תימא הכי לרבי יוסי דאמר אינו צריך מטלטלי במאי קני להו. ותו אפי' לרבי יהודה נמי טעמא דלא כתיב בה מהיום הא כתיב מהיום קני. הא תינח קרקע אלא מטלטלי מאי איכא למימר. אלא משכחת לה דאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי דסגיא ליה בשטרא גרידא, וכיון דאיכפל למקנא מיניה מילתא יתירתא קא עביד ליה ולאלומיה לקניניה קא מיכוין לאקנויי ליה גופא מהיום.

ואסקה רב הונא בריה דרב יהושע בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה לא צריך מהיום בדוכרן פתגמי דהוו באנפנא פליגי. כלומר לא מיבעיא היכא דכתיב ביה בשטרא אקנייה פלניא לפלניא נכסיה לאחר מיתה, והדר כתיב בסוף שטרא וקנינא מיניה על כל מאי דכתיב לעילא במנא דכשר למקנייא ביה דלא צריך מהיום, דכיון דכתיב ליה מעיקרא אקנייה פלניא נכסיה לפלניא בהכי הוה סגיא ליה למקננהו בהאי שטרא, דקרקע נקנית בשטר, וכי איכפל לבסוף למקנא מיניה לטפויי מילתא קאתי לאקנויי ליה גופא מהיום, אלא אפילו כתב ליה מעיקרא קנינא מיניה במנא דכשר למקניא ואקנייה לפלניא נכסיה, דאיכא למימר מדאקדמי לקנין מקמי הקנאת הנכסים שמע מינה דעיקר הקנאת הנכסים בהאי קנין הוא (ואקני) [דאקני] ליה ולא בשטרא ושטר לראיה בעלמא הוא, ואשתכח דכי קנו מיניה לאו מילתא יתירתא עבד, אפילו הכי כיון דהוה סגיא ליה בשטר בלא קנין וכתב ביה קנין, לטפויי מילתא קאתי ולאקנויי ליה גופא מהשתא קא מיכוון. וכי פליגי ר' יהודה ורבי יוסי בדוכרן פתגמי דהוו באנפנא פליגי, כלומר בשטר שאין כתוב בו אלא זכרון דברים שהיו לפנינו, כלומר זכרון ולא זכרון קנין. אבל בשטר שיש בו קנין דכולי עלמא לא צריך מהיום אלא זמנו של שטר מוכיח עליו.

רב זביד מתני הכי אמר רבא אמר רב נחמן בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה לא צריך מהיום בדוכרן פתגמי דהוו באנפנא פליגי. דר' יהודה סבר צריך מהיום ור' יוסי סבר לא צריך מהיום דזמנו של שטר מוכיח עליו. וכבר איפסיקא הילכתא כרבי יוסי. וכולהו נמי לא אמרן אלא דכתיב ביה זמן בשטרא, אבל שטר שאין בו זמן אע"ג דכתיב ביה קנין נמי צריך מהיום. ואע"ג דכתיב ביה מהיום נמי לא קני אלא מעידנא דאייתי ראיה דקנו ביה מיניה, אי נמי מעידנא דמטא שטרא לידיה. וכן הילכתא:

דף קלו עמוד ב

קעט. הרי אמרו הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור ממכר עולם מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב, איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. דאע"ג דכתב ליה האב לבן מהיום ולאחר מיתה, וקי"ל דהכי קאמר ליה גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה ולא מצי האב לאפקועיה מיניה דבן, כדקתני בהדיא מכר האב מכורין עד שימות דמשמע עד שימות ותו לא, אפילו הכי כל זמן שהגוף משועבד לאב לפירותיו הרי הוא כאילו קנוי לו קנין גמור כל זמן שהפירות שלו, וכל כמא דלא אקני להו הבן לפירי לא קני ליה לגופא קנין גמור דהא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ולא אהני ליה לבן קנין הגוף אלא למקני זכותא בעלמא בגויה, דלא יכיל האב לאפקועיה לגופא מיניה מהשתא ולא לאפקועיה פירא מיניה לאחר מיתה. מיהו על כרחיך ההיא זכותא בפירי דלאחר מיתה ליתה אלא היכא דאיתיה לבן לאחר מיתת האב, דהא לבן הוא דמקני להו לפירי לאחר מיתת האב, ודינא הוא דלא קני אלא היכא דאיתיה למקבל מתנה מחיים בעידנא דגמר קניינו.

הילכך היכא דמכר הבן בחיי האב, אי איתיה לבן לאחר מיתת האב למקני פירא קנין גמור, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא קנייה הבן לההיא זכותא דאקני ליה האב בגויהו קנין גמור, בין למקנא גופא מחיי האב בין למקנא פירי לאחר מיתת האב, וכי זבנה הבן לההיא זכותא ללוקח בחיי האב שפיר זבין ליה, דהא כל זכותא דאית ליה בגויה זבין ליה. והיינו דקתני מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב, ולכי מיית האב מיהת קנה לוקח. ואי ליתיה לבן לאחר מיתת האב, אשתכח דלא קננהו הבן לפירות, דהא ליתיה לאחר מיתת האב דהיא שעת קניית הפירות דליקנינהו, ונהי דזבין ליה הבן ללוקח ההיא זכותא דקנה הבן מחיים, וכיון דזכותא דפירי לא גמר קנינא אלא לאחר מיתת האב כדברירנא וליתיה למקבל מתנה בשעה דגמר קניינו דליקני, איגלאי מילתא למפרע דלא קנייה הבן לההיא זכותא מחיים כלל, וכי זבין ליה ללוקח מידי דלא דיליה זבין ליה. וכיון דלא קני הלוקח זכותא בפירי לא מהניא ליה ההיא זכותא דקנה בגוף, דהא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וכיון דמת האב ולא קננהו הלוקח לפירות לאחר מיתת האב תו לא קני להו, וממילא קיימי להו נכסי בחזקת יורשי האב לעולם בין לגוף בין לפירות, דכיון דקננהו לפירות לעולם ממילא קניוה לגוף לעולם דקנין פירות כקנין הגוף דמי כדברירנא לעיל לטעמיה דר' יוחנן.

ולא מיבעיא לוקח דלא קני, אלא אפילו אית להי לבן יורש לבר מאחוהי, לא ירית להו להני נכסי מחמתיה, דכיון דמת הבן בחיי האב וכי מת האב ליתיה לבן דליקני איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא קנה בפירות ולא מידי, ויחזרו נכסים ליורשי האב דהוה קני להו לפירות. דהכי אשכחן דדייק רבי יוחנן לקמן מברייתא, דקתני אם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, ואי ס"ד קניין פירות לראשון לאו כקנין הגוף דמי, ליורשי נותן מיבעי ליה, דש"מ דסבירא ליה לרבי יוחנן דכל היכא דפירא לראשון וגופא לשני או לשלישי ולית ליה לשני זכותא בפירות אלא לאחר מיתת ראשון, אם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון. וה"ה הכא גבי מת הבן בחיי האב, דתרויהו חד טעמא נינהו.

וריש לקיש אמר קנה לוקח, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ואף ע"ג דלא קננהו הבן לפירות מעולם, כיון דקנייה לגוף מחיים ממילא קננהו הבן לנכסי מחיים בין לגופא בין לפירי דידהו דאתו לאחר מיתת האב דבר שלא בא לעולם נינהו ולא הוו בחיי הבן דליקנינהו דהא מת הבן בחיי האב, כיון דסבירא לן דקנין פירות לאב לאו כקנין הגוף דמי אשתכח דמעיקרא קנייה הבן לגוף קנין גמור ולא שייר האב זכותא לנפשיה בגויה אלא למיכל פירי עד שעת מיתתו, ופירי דלאחר מיתה בתר גופא אזלי, וכיון דקנייה הבן לגוף מחיים קנין גמור כמאן דקננהו לפירי מחיים דמי בין להורישן לבניו בין לאוקומינהו בידא דלוקח. וזכותא דהוה ליה לאב בפירות משעת מיתתו הוא דפקעה לה ממלא בין לגבי הבן בין לגבי מאן דאתי מכח הבן, לא שנא יורש ולא שנא לוקח דמשעת לקיחה קנייה לוקח לגוף כי היכי דקנייה הבן. וכי היכי דכי מאית בחיי הבן קננהו בן (הם) הכי נמי מת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב קנה לוקח דלוקח במקום בן קאי. וקימא לן כרבי שמעון בן לקיש בתלת, והא חדא מינייהו:

קפ. איתמר המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר לוקח מביא וקורא. כלומר לוקח מביא ממנה ביכורים וקורא עליהן, קנין פירות ללוקח כקנין הגוף דמי. ואשר תביא מארצך קרינא בהו, ור"ל אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ולא מארצך קרינא בהו, ורבנן הוא דאחמירו עליה לאיתויי. וקימא לן כריש לקיש:

קפא. איתיבי ר' יוחנן לריש לקיש נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי. ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון. ואוקימנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קכט,ב) להא דקתני מת ראשון קנה שני כשאין הראשון ראוי ליורשו. והא דקתני מת שני קנה שלישי בשאין השני ראוי ליורשו. קתני מיהת ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, ואי איתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ליורשי נותן מבעי ליה. דכיון דלא אקני ליה מידי לראשון אלא כל ימי (חייה) [חייו] ואחריו לפלוני, אשתכח דפירי בלחוד הוא דאקני ליה לראשון, ופירא לשני לאחר מיתת ראשון, וגופא לשלישי מעכשיו ופירא לאחר מיתת שני לבתר דזכי בהו שני, דקא ס"ד אחריך כמעכשיו דמי. וכיון דמת שני בחיי ראשון לא קני שני דהא לא אקני ליה לשני מידי אלא לאחר מיתת ראשון, ולאחר מיתת ראשון הא ליתיה לשני דלקני. ושלישי נמי לא קני, דאע"ג דאקני ליה גופא מעכשיו למאי דס"ד דאחריך כמעכשיו דמי, אפילו הכי כיון דאמר ואחריו יירש פלוני גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליזכי בהו שלישי אלא לבתר דזכי בהו שני, וכיון דשני לא זכי שלישי נמי לא זכי. ויורשי ראשון נמי לא קנו, דהא לא אקני ליה לראשון אלא אכילת פירות כל ימי חייו. ולדידך דאמרת קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כיון דמית ראשון פקעא לה זכותיה וא"כ יחזרו נכסים ליורשי נותן מיבעי ליה. אלא מדקתני יחזרו נכסים ליורשי ראשון ש"מ קנין פירות לראשון כקנין הגוף דמי, וכמאן דאקני ליה גופא לראשון דמי, ואחריו לשני וכיון דליתיה לשני דלקני יחזרו נכסים ליורשי ראשון.

אמר ליה על דא את סמיך כבר תרגמה רב הושעיא בבבל אחריך שאני. כלומר לעולם אימא לך דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, והכא היינו טעמא דיחזרו נכסים ליורשי ראשון משום דאחריך שאני, דלאו כמעכשיו דמי, שנמצא שאין לשני ולא לשלישי לא גוף ולא פירות בחיי ראשון. ואמטול הכי כי מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, דגופא ופירא דידיה הוה, ולא אקני ליה נותן לשני מידי אלא לאחר מיתת הראשון, וכיון דמית שני בחיי ראשון פקעה לה זכותיה דשני לגמרי אפי' לאחר מיתת ראשון דהא ליתיה לשני דליקני. ושלישי נמי לית ליה ולא מידי דהא לא אקני ליה לשלישי מידי אלא לאחר זכייתו של שני, וכיון דלא זכי בהו שני יחזרו נכסים ליורשי ראשון, דמעיקרא גופא ופירא דידיה הוא, וההיא זכותא דהויא להו לשני ולשלישי בהני נכסי אתנאי הואי וכיון דלא איקיים תנאה בטלה לה זכותיהו מעיקרא.

וקי"ל כי האי טעמא דריש לקיש. חדא דהא איפסיקא הילכתא בעיקר שמעתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כותיה, וכיון דהילכתא הכין על כרחיך לא מיתוקמא הא מתניתא דנכסי לך אלא כי טעמיה דריש לקיש. ועוד דסוגיין (קכה,ב) במעשה דנכסי לסבתא ובתרה לירתה כי האי טעמא סליק, דאמרינן התם הלכתא כרב ענן דבעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואקשינן מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואסיקנא התם דטעמיה דרב הונא משום דקסבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי והוה ליה מוחזק לשם. ודוק מינה מכלל דבני מערבא סבירא להו האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. וכיון דאיפסיקא הלכתא כבני מערבא על כרחיך כותיהו עבדינן. דהיכא דא"ל נכסי לך ואחריך לפלוני לית ליה לשני לא גוף ולא פירות בחיי ראשון כלל. ואמרינן נמי התם אמר רבא מסתבר טעמיהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבין זבינה זביני, אלמא הא דבני מערבא הלכה למעשה היא, וסלקא נמי כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. וכבר איפסיקא הילכתא כותיה כדבעינן למימר קמן.

והא דתניא יחזרו נכסים ליורשי נותן קסבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, וקסבר נמי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, דאלו א"ל נכסי לך ואחריך לפלוני ותו לא מידי, בדין הוא דאפילו מת שני בחיי ראשון כי מאית ראשון יחזרו נכסים ליורשי שני, דהא אמרת האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ואשתכח דמההיא שעתא אקני ליה פירא לראשון וגופא לשני. וכיון דסבירא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אע"ג דמת שני בחיי ראשון נמי זאכו ביה יורשין דידיה בגופא דהני נכסי כי היכי דזאכי ביה איהו גופיה, ולכי מאית ראשון זכו יורשי שני בכולהו נכסי בין בגופא בין בפירא דאתי מהשתא. ואע"ג דליתיה לשני השתא דלקנייה לפירא, כיון דקנא ליה גופא מעיקרא מימלא קני פירא, דהא לא אקני ליה נותן פירא לראשון אלא כל ימי חייו בלבד, וכיון דמית ראשון איסתלקא לה זכותא ונתרוקנו הנכסים לבעל הגוף. אלא הכא כיון דתלתא נינהו ואקני ליה לשלישי לאחר מיתת שני, וסבירא ליה להאי תנא דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, אשתכח דמשעת הקנאה קני ליה שלישי לגופא מעכשיו ולאחר מיתת השני. והוא דזכה בהו שני מקמי הכין, ולית להו לראשון ולשני זכותא אלא בפירא בלחוד. הילכך כיון דמית שני בחיי ראשון ואחר כך מת ראשון יחזרו נכסים ליורשי נותן, דהא לית ליה לראשון ולשני זכותא אלא בפירא. ושלישי נמי לא קני גופא אלא על מנת דזכי בהו שני בנכסי מקמי הכין, וכיון דמת שני בחיי ראשון ופקעה זכותיה דשני מעיקרא איגלאי מילתא למפרע דלא אקני ליה לשלישי ולא מידי ונכסי בחזקתיה דנותן קיימי. וכיון דאיפסיקא הילכתא דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ממילא שמעת דהא דתניא יחזרו נכסים ליורשי נותן ליתה, דהא אסיקנא כרבי דאמר אחריך נמי כמעכשיו דמי כדבעינן למימר קמן, ולית הלכתא כותיה.

מיהו ש"מ דהיכא דא"ל נכסי לך ואחריך מהיום לפלוני, ומת שני בחיי ראשון, יחזרו נכסים ליורשי שני, דהא אקני.כעידרמה ליה גופא לשני מהיום ולאחר מיתת ראשון, וכיון דמית ראשון ופקעא ליה זכותיה מפירי ממילא קמו להו נכסי בחזקת שני למפרע וזכו בהו יורשין דידיה מחמתיה. ואי הוו תלתא וא"ל לראשון נכסי לך ואחריך מהיום לפלוני ואחריו מהיום לפלוני, אשתכח דראשון ושני פירא בלחוד הוא דקני ושלישי הוא דקני גופא מהיום ופירא לאחר מיתת שני. והוא דזכה בהו שני מקמי הכין. לפיכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי נותן, דעד כאן לא פליגי הני תנאי אלא היכא דלא א"ל לבתרא מהיום, דמר סבר אחריך כמעכשו דמי ויחזרו נכסים ליורשי נותן, ומר סבר לאו כמעכשיו דמי ויחזרו נכסים ליורשי נותן ראשון כדברירנא, מכלל דהיכא דא"ל לבתרא מהיום דכולי עלמא לא פליגי דאם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי נותן:

דף קלז עמוד א

קפב. ואסיקנא אלא אחריך נמי אי כמעכשיו דמי ואי לא תנאי היא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר ואכל את הדמים השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר (ל) ראשון. במאי קא מיפלגי, ודכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ר' סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ואשתכח דמעיקרא קני להו ראשון לפירות ושני לגוף ולית ליה לראשון אלא אכילת פירות בלבד, וכיון דמכר את הגוף השני מוציא מיד הלקוחות דקנין פירות לראשון לאו כקנין הגוף דמי. ורבן שמעון בן גמליאל סבר כל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ואשתכח דלית ליה לשני זכותא בהני נכסי בחיי ראשון לא בגופא ולא בפירא, הילכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון. והיינו דאמרינן במעשה דנכסי לסבתא (לעיל בבא בתרא קכה,ב) דבר זה נפתח בגדולים ונסתם בקטנים, כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, נפתח בגדולים, רבי ורשב"ג דאיפליגו ביה הכא, נסתם בקטנים רב הונא ורב ענן, דשמעת מינה דרבי ורשב"ג בכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי קא מיפלגי. הילכך הא דתניא יחזרו נכסים ליורשי נותן רבי היא דסבר אחריך כמעכשיו דמי, והא דתניא ליורשי ראשון רשב"ג היא דקסבר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי.

וקיימא לן כרשב"ג. ולא תימא משום דפסק רבי יוחנן הילכתא כוותיה לקמן, דאי משום הא איכא למימר דרבי יוחנן לטעמיה דסבירא ליה דקנין פירות כקנין הגוף דמי, ומוקים לה לפלוגתא דר' ורשב"ג דכ"ע כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ובקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי, דר' סבר לאו כקנין הגוף דמי ורשב"ג סבר כקנין הגוף דמי. אלא כי פסקינן הילכתא כרשב"ג משום דאיפסיקא הלכתא בהדיא דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. ואביי ורבא נמי תרוייהו הכי סבירא להו, דגרסינן לקמן אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג, דאלמא היכא דמכר הוי דינא כרשב"ג, דאי לא תימא הכי מאי רשע ערום איכא, האי רשע טיפש הוא. ורבא נמי הכי סבירא ליה, דאמר (לעיל בבא בתרא קכה,ב) מסתבר טעמיהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינא זבינה זביני, וש"מ דאין לשני אלא מה ששייר לראשון. וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צה,ב) אמר אביי נכסי ליך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום, כמאן כי האי תנא דתניא נכסי לך כו', דשמעתא מינה דכרשב"ג סבירא ליה. וגרסינן נמי התם אמר אביי נכסי ליך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך ומוקמינן להו בידא דלוקח, דשמעת מינה דאין לאחריך במקום לוקח כלום דאין לשני אלא מה ששייר ראשון. והני מילי דאי עבד אבל לכתחילה אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד, דאפילו זבוני ארעא לפירי נמי לא כדבעינן למימר קמן. אבל אי זבין אפילו לגופא זביניה זביני:

קפג. ורמי דרבי אדרבי ורמי דרשב"ג ארשב"ג דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני ראשון מוכר ואוכל דברי רבי רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד קשיא דר' אר' קשיא דרשב"ג ארשב"ג. דרבי ארבי לא קשיא הא לגופא הא לפירא דרשב"ג ארשב"ג נמי לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד. אשתכח השתא דהא דקתני רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד לכתחילה קאי, כגון היכא דבעי לזבוני ארעא לפירא, דלכתחילה לאו כל כמיניה לזבוני. ורבי (יוסי) סבר יורד ואוכל. וההיא דקתני אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד, בדיעבד, ואפילו לגופא. ורבי סבר השני מוציא מיד הלקוחות, ודוקא לאחר מיתה דראשון ולגופא. וקימא לן כרשב"ג, ובתרויהו, דכד מעיינת בה שפיר משכחת לה דאזדא ר' לטעמיה, דכיון דסבירא ליה לרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, אי מזבין להו ראשון לנכסים אפילו לפירי אית ליה פסידא לשני, דהא קננהו לוקח לעולם לפירות, וכי מיית ראשון לא מצי שני לאפוקינהו מלוקח. אי נמי לא זבנינהו אלא לחדא שתא, אפשר דמיית מוכר מקמי דתליש להו לוקח לפירות (ומית) [ואית] ליה פסידא לשני דאי לאו דזבניה ראשון לקרקע לפירא, וכיון דמית ראשון מקמי דתליש להו לוקח לפירות הוה אתי שני ואכיל להו, השתא דזבניה ראשון לקרקע לחדא שתא או לטפי מן הכין לית ליה לשני זכותא לא בגופא ולא בפירא עד דשלים זימנא דזאבין ליה ראשון ללוקח כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואית ליה פסידא לשני דלא מצי לאפוקינהו להנהו פירי מלוקח. ורבי דאמר יורד ראשון ומוכר לפירות לטעמיה דסבירא ליה דלית ליה לראשון זכותא אלא בפירות, ואי מזבין לה לארעא לא שנא לגופא ולא שנא לפירא לית ליה ללוקח זכותא בגוה אלא בחיי ראשון, וכי מאית ראשון אתי שני ומפיק. הילכך כי מזבין לה ראשון לארעא אפילו לגופא לית לה לשני פסידא בהכין דהא מצי לאפוקה מלוקח. וכיון דהני תרי ממריה דרשב"ג שייכי בהדדי ואיפסיקא הילכתא כותיה בחדא מינייהו הילכתא כותיה בתרויהו. והני מילי לזבונינהו לנכסי סתמא לפירות, ואפילו לזמן קצוב, דחיישינן דילמא מאית ראשון מקמי מושלם דמכירה ואית לה פסידא לשני. אבל היכא דזבינינהו לכל ימי חייו של ראשון אפילו לכתחילה שפיר דמי דהא [לית] ליה לשני פסידא בהכין.

ושמעינן מיהא דרבי דכל היכא דפירא לחד וגופא לחד אית ליה רשותא למארי פירא לזבונה לארעא לפירא דידיה, דעד כאן לא פליג רשב"ג עליה דרבי אלא היכא דסבירא לן דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, דאפי' כי מזבין לה ראשון לארעא לפירות נמי אית ליה פסידא לשני, אבל היכא דלית ליה פסידא לשני לא פליג עליה. הילכך כל היכא דלית ליה פסידא למרי גופא כרבי עבדינן. וכן הילכתא:

קפד. אמר אביי איזה הוא רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג. ושמע מינה דהלכתא כרשב"ג. כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג שאם נתנן הראשון במתנת שכיב מרע לאחרים לא עשה כלום. מאי טעמא אמר אביי מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך:

קפה. ומי אביי אמר הכי והא אתמר מתנת שכיב מרע מאימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה היא קונה רבא אמר לאחר גמר מיתה היא קונה. הדר ביה אביי מההיא. וקם בשיטתיה דרבא. וכן הילכתא. חדא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. ועוד דאביי גופיה הדר ביה לגביה דרבא. ודייקינן וממאי דמהא הדר ביה ודילמא מההיא הדר ביה, דמעיקרא סבר לה כרבא ובתר הכי הדר ביה. ומהדרינן לא סלקא דעתך דתנן זה גיטך אם מתי מחולי זה זה גיטך לאחר מיתתי לא אמר כלום ואמר אביי (גיטין עב,א) אם מתי שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לאחר מיתה אמר מהיום כמאן דאמר מעכשיו דמי לא אמר מהיום כמאן דאמר לאחר מיתה דמי. וש"מ דמתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה, דהא מתנת שכיב מרע היכא דלא אמר מהיום כאם מתי דמי, דמשמע לאחר מיתה. ושמעינן מינה דמתנת שכיב מרע לא מיבעיא דלא צריך למימר בה מעכשיו או מהיום, אלא אפילו אמר תנו מנה לפלוני לאחר מיתה נותנין, דהא בסתמא נמי לא קנה אלא לאחר מיתה. ודוקא במצוה מחמת מיתה, ואע"ג דשייר, אי נמי בשכיב מרע שכתב כל נכסיו, ואפילו בסתמא, דלא פריש מחמת מיתה:

קפו. ושמעינן נמי מינה דכל היכא דאמר מהיום כמאן דאמר מעכשיו דמי וקני מההיא שעתא. נפקא מינה להיכא דמית חד מיניהו בתר הכי מקמי דשלים ההוא יומא, אי נמי דזאבין מקנה הנהו נכסי לאחריני בני ביני דלא הוו זביניה זביני:

קפז. א"ר זירא אר"י הלכה כרשב"ג ואפי' היו בהם עבדים והוציאן לחירות מהו דתימא מצי אמר ליה למיעבד ביה איסורא לא יהבי לך קמ"ל. וא"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' עשאן תכריכין למת פשיטא מהו דתימא אמר ליה לשוויינהו איסורי הנאה לא אקני ליה קמ"ל:

דף קלז עמוד ב

קפח. דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת ר' ורשב"ג. לרבי דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הוה ליה פירא לראשון וגופא לשני, וקנין פירות לאו כקנין הגוף דאמי, ולא נפיק ביה ראשון דבעינן ולקחתם לכם משלכם וליכא. לרשב"ג דאמר אחריך (ב) לאו כמעכשיו דמי, גופא ופירא דראשון הוא ונפיק ביה. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק עד כאן לא פליגי (ר"י) [רבי] ורשב"ג התם אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי אלא הכא (מי) [אי] מיפק לא נפיק ביה למאי (בו) יהביה נהליה אלא מיפק דכולי עלמא לא פליגי דנפיק ביה ואפי' ביום ראשון מכרו ודאי או אכלו באנו למחלוקת ר' ורשב"ג. לרבי השני מוציא (ין) מיד הלקוחות, והוא הדין גבי אכלו מיחייב ראשון לשלומי ליה דמיו לשני. לרשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ושמעינן מינה דאפילו במלטלטלי פליג רשב"ג. וקיימא לן כוותיה:

קפט. אלא מיהו הא דקא מסיק רב נחמן בר יצחק פלוגתא דרבי ורשב"ג בקנין פירות כקנין הגוף דמי ליתא, דסבר לה כרב הונא דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, דהוה ליה פירא לחד וגופא לחד, וכבר אידחייא לה ממעשה דההוא סבתא. אי נמי איכא למימר דרב נחמן בר יצחק בנכסי לך ואחריך לפלוני קאמר בלחוד, דרבי סבר קנין פירות לראשון לאו כקנין הגוף דמי דאחריך כמעכשיו דמי, והוה ליה פירא בלחוד לראשון וגופא לשני, ורשב"ג סבר קנין פירות לראשון כקנין הגוף דאמי, דאחריך שאני דלאו כאומר מעכשיו דמי ואין לשני אלא מה ששייר ראשון. אבל היכא דאמר ליה ואחריך מעכשיו לפלוני דכולי עלמא מודו דשני מוציא מיד הלקוחות. ואם תמצא לומר דקסבר רב נחמן בר יצחק דבין לרבי בין לרשב"ג אחריך לאו כמעכשיו דמי, וכי פליגי בקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי, דסבר לה כרבי יוחנן ומסיק לה לדרשב"ג כרבי יוחנן, לית הלכתא בהא כרב נחמן בר יצחק, דהא איפסיקא הלכתא כריש לקיש, ואיפסיקא נמי כרשב"ג, ואי מוקמת ליה לטעמא דרשב"ג כר' יוחנן קשיא הלכתא אהילכתא. אלא על כרחיך באחריך כמעכשיו פליגי ותו לא מידי:

קצ. אמר רבה בר רב הונא האחים שקנו אתרוג מתפוסת הבית ונטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא. כלומר האחין השותפין שעדיין לא חלקו בממון בית אביהם, וקנו אתרוג משל אמצע, ונטלו אחד מהן ביום טוב הראשון של חג ויצא בו ידי מצוה, אם יכול לאכלו ואין האחים יכולים למחות בידו, דידיה הוא ונפיק ביה ידי חובתו, ולקחתם לכם קרינא ביה, ואם לאו לא יצא דבעינא לכם משלכם וליכא. מאי אם יכול לאכלו, דאי איכא אחרניאתא דמטיה מיניהי לכל חד מיניהו חדא חדא דיכיל למימר להו אנא שקלי חדא אתו נמי שקולו חדא חדא יצא, ואם לאו לא יצא.

ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד מיניהו אבל פריש או רימון אע"ג דשוו כי האי אתרוג דשקיל האי לא. ומסתברא דה"ה היכא דאיכא אתרוג לכל חד מיניהו, מיהו לא חשיבי כי האי קמא דשקיל להאי, לא יצא, דהא לאו יכול לאכלו הוא, וכי אצטריך גמרא למעוטי פריש או רימון אע"ג דשוו בדמי הוא דאצטריך, דאי איכא אתרוג לכל חד מיניהו כי האי גוונא ודאי יכול לאכלו היא. ודוקא ביום ראשון, אבל מיום שני ואילך יצא ואפילו בגזול, דכי כתב לכם ביום הראשון כתב כדאסיקנא בהדיא בפרק לולב הגזול (סוכה כט,ב), ואפילו למאן דפליג התם בגזול בשאול מודי:

קצא. אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו ביום טוב הראשון של חג והחזירו יצא לא החזירו לא יצא מאי קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה:

קצב. ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב (דימי) [ביבי] בר אביי כל אימת דהוה אזלא למגזריה הוה קפיד עילוה אמר לה קא דישת לה לארעאי אקניתיה נהליה כל ימי חייה אזל איהו אקנייה לבנו קטן אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא אפילו רשב"ג לא קאמר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא היכא דאקנינהו בתריה דראשון לאחר, כגון דאמר נכסי לך [ואחריך] לפלוני, דאפקינהו נותן לנכסיה מחזקתיה לגמרי ויהבינהו לראשון ואחריו דראשון לשני, וכיון דלא הויא ליה לשני מעיקרא זכותא בהני נכסי אלא מחמת האי הקנאה דאקני ליה נותן אחריו דראשון, ובהאי הקנאה לא אקני ליה מידי לא גוף ולא פירות אלא לאחר מיתת ראשון, אשתכח דלא אקני ליה לשני מידי בחיי ראשון, ואמטול הכי אין לשני אלא מה ששייר ראשון, דכי זבין ראשון דידה זבין, אבל היכא דשיירינהו בתריה דראשון לעצמו, כגון דאמר (ר') נכסי לך ואחריך לעצמי כי האי מעשה דרב ביבי, דלא אקניתיה לדיקלא נהליה אלא כל ימי חייו ובתריה שיירתיה לנפשיה, כיון דמעיקרא נכסי בחזקתיה דנותן קיימי, כי אמר ליה נכסי לך ואחריך לעצמי אשתכח דמתחלה ועד סוף גופא בחזקת אחריך קיימי, דהיינו בחזקת נותן גופיה, ומאי דאקני למקבל מתנה קני ומאי דלא אקני ליה בחזקת נותן קאי. ובהא מודי רשב"ג דאכתי נכסי בחזקת מריהו קיימי ולית ליה למקבל מתנה אלא אכילת פירות בלבד. ושמעינן מינה דהלכתא כרשב"ג, דאי לא תימא הכי, לטעמיה דרב ביבי דלא הוה שני ליה בין לעצמו בין לאחר, מאי אהניא ליה לאקנוייה לבנו קטן, אלא משום דשני לן בין היכא דאקניניהו נותן בתריה דראשון לאחר ובין היכא דשיירינהו נותן בתריה דראשון לעצמו:

קצג. אמר רבא אמר רב נחמן שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מקודש ומוחזר אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדר ליה אמר ליה ומאי חסריה אלא אמר רב אשי חזינן אי אמר על מנת שתחזירהו סתמא הא אהדריה ואי אמר על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר ליה. והאי לאו מידי דחזי ליה הוא, וכיון דלא קיימיה לתנאיה מעיקרא לא הויא מתנה, וכיון דלא הויא מתנה לא הוי הקדש, דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וכי תימא אדרבא כיון דלא הוי הקדש הויא מתנה, וכיון דהויא מתנה הוי הקדש, לא סלקא דעתא, דכיון דעיקר טעמא דהוי הקדש, הילכך אע"ג דהויא מתנה לא הוי הקדש, דכי יהיב ליה על מנת דלא מקדיש ליה הוא דיהיב ליה:

דף קלח עמוד א

קצד. אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהן קנה ואפילו עמד וצווח. נפקא מינה דאי מיית מקבל מתנה זכו בהו יורשין דידיה, אי נמי דאי הדר מקבל וקא ניחא ליה לא מצי נותן למהדר ביה דמעיקרא קננהו. ור' יוחנן אמר לא קנה. (ואין) [דאין] אדם מקנה לחבירו דבר על כרחו. א"ר אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו. לא קנה, וכאן בשותק ולבסוף צווח קנה, והוא דלא צווח בתוך כדי דיבור וצווח מעיקרו דקאמרינן דלא קנה, ממילא הדרי לנותן או ליורשיו, ולא אמרינן כל המחזיק בהן זכה. וההיא דגרסי' בכריתות פרק המביא אשם (כריתות כד,א) אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, אם תמצא לומר אצווח מעיקרא קאי, וטעמא דמילתא דכי אקני ליה נותן אדעתא דלא הדרה ליה אקני, הילכך מקבל לא קני דהא אמר אי איפשי בהם, נותן נמי לא הדרי ליה דהא אסתלק מיניהו לגמרי, וממילא הוה להו הפקר, ודלא כרשב"ג דקאמר לקמן כיון שאמר הלה אי איפשי בהן כבר זכו בהן היורשין, ליתא לדריש לקיש, דהא רבי יוחנן פליג עליה דריש לקיש בהא מילתא, דאמר רבי יוחנן צוח מעיקרו כולי עלמא לא פליגי, אלמא מודו ליה רבנן לר"ש ב"ג דזכו בהן יורשי נותן, וקימא לן ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דקימא לן דהפקר כי האי גוונא אפילו לגבי ההוא דאפקריה לא הוי הפקר עד דמפקר אדעתא דכולי עלמא, דתנן (פ"ו מ"א) ב"ש אומר הפקר לעניים הפקר וב"ה אומר אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים בשמטה. וקימא לן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וכ"ש הכא דסוגיין כב"ה כמעשה דר' ישמעאל ברבי יוסי דפרק אלו מציאות (ב"מ ל,ב) וכמעשה דרב פפא בפרק הגוזל בתרא, דהא דייקינן התם נהי דאפקריה לחמריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה. ועוד דאפי' ב"ש נמי לא קאמרי אלא דלהוי הפקר לגבי ההוא דאפקריה אדעתא דידיה, אבל למהוי הפקר למאן דלא אפקריה אדעתא דידיה לא קאמרינן.

ואם תמצא לומר דההיא דריש לקיש אשתק ולבסוף צווח קימא, דקימא לן דקנה, וכיון דקאמר בתר הכי אי איפשי בה כמאן דאפקריה דמי, הא שמואל ורבי יוחנן פליגי עליה בהדיא, דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהם קנה ואפי' עומד וצווח. אלא אפילו לבתר דאמר אי איפשי בה נמי קנה. וכיון דקנה בה ודאי לא הוי הפקר. ורבי יוחנן נמי מודי בה, דהא אסיקנא דלא פליגי. וברייתא נמי אליבא דרבנן בהכי סלקא, דאוקימנא בשתק ולבסוף צווח, וקאמרי רבנן אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה, והא קימא לן המפקיר עבדו יצא לחירות.

וכי תימא כיון דמעוכב גט שחרור אכיל בתרומה, אי הכי הא דאיבעיא לן מעוכב גט שחרור אי אכיל בתרומה ואי לא ולא איפשיט, דתפשוט מיהא מתניתא דאכיל, אלא ודאי מדלא פשיט לה מהכא ש"מ דלא הוו הפקר כלל ודלא כריש לקיש. ונהי דבריתא לריש לקיש לא קשיא, דיכיל לתרוצה כי טעמא דמאן דאמר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, מיהו סוגיא דגמרא דלא פשיט לה מיהא מתניתא דאכיל ודאי לית ליה דריש לקיש. הילכך לית הילכתא כריש לקיש.

אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי איפשי בהם אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי איפשי זכו בהן היורשין של ראשון ואמר רבא ואי תימא רבי יוחנן הכל מודים בצווח מעיקרו דלא קני שתק ולבסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקני כי פליגי שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדאישתיק מינח ניחא ליה והאי דקא צווח מהדר הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח עד השתא דסבר כי לא מטו לידיה מאי [א]צווח. וקי"ל כת"ק. ודוקא היכא דכי אתו לידיה צווח מיד ואמר אי איפשי בהן, אבל שתיק לבתר דאתו לידיה ולאחר כדי דבור צווח, אפילו רבנן מודו דקנה, דהא ליתיה לטעמא דכי לא מטו לידיה מאי אצווח. והני מילי בשכיב מרע דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. דיקא נמי דתני עלה כבר זכו בהן היורשין ולא קתני ברשותא דנותן קיימי. אבל בבריא לא קני עד דמטי שטרא לידיה, אי נמי דקנו מיניה. וה"ה היכא דזיכה לו על ידי אחר, דכמאן דמטא שטרא לידיה דמי. והני מילי במתנה, אבל במקח וממכר כיון דמחייבינן ליה למיתב דמי לא קני בשתיקה לאיחיובי בדמים עד דמגלי אדעתיה בשעת הקנאה דניחא ליה:

קצה. ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולם אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני אומרין כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו. הא דקתני רישא אין אומרין כל הקודם זכה, הא קמ"ל דאי לא משתכח ליה לנותן ממונא כשיעור מאי דאקני להו לכולהו אין אומרין כל הקודם בשטר זכה לגבות ראשון, ואי איכא טופיאנא גבי מיניה שני ואי איכא טופיאנא אמאי דהוי לשני גבי מיניה שלישי, ואי לא האחרון האחרון נפסד, אלא כולן שוין בקדימה, דכי אקדמיה לחד מיניהו אחבריה לאו לאקדומיה בגבייה איכוון אלא לפי שאי איפשר לאדם להוציא שני דברים כאחד בדבור אחת אלא בזה אחר זה ולא הוה סגיא ליה דלא לאקדומיה חד מיניהו אחבריה, לפיכך אין כאן דין קדימה אלא כל אחד מהן גובה מן הממון המצוי לפי חלקו כדבעינן לברורי בשמעתין. ומאי לפיכך, הואיל ואין כאן דין קדימה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולם, כלומר דמהיכא דניחא ליה שקיל. אי נמי הא קמ"ל דאפי' היכא דגבי כוליה מחד הדרי ומשתלמי מהדדי כדבעינן לברורי לקמן.

אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אומרין כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שט"ח אינו גובה אלא מן האחרון, דכיון דלגבי הדדי אית בהו דין קדימה דראשון ראשון, יכיל למימר ליה לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואע"ג דכולהו כי קנו במתנת ש"מ הוא דקנו, דלא קניא אלא לאחר גמר מיתה, ואשתכח דכי חייל קנינהו בהדי הדדי הוא דחייל, אפי"ה כיון דלא אקני ליה נותן לשני מידי אלא במאי דמשתייר מממונא לבתר דגבי ראשון הוה ליה לבעל חוב כמי שהקנה לזה היום ולשני למחר, דאידי ואידי שייך ביה טעמא דהנחתי לך מקום לגבות ממנו. אין לו באחרון כדי חובו, גובה השאר משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו.

והא דאמרינן רישא אין אומרין כל הקודם בשטר זכה, דאי לא משתכח בממונא אלא כדי מה שצוה לראשון לא יהבינן ליה כוליה לראשון, קמ"ל הא דפלגינן ליה לממון המצוי לפום אומדן דעתיה דנותן. היכי עבדינן, חשבינן סך ממונא דיהיב לכולהו כמה הוי, תשע מאות זוז, והדר חזינא מאי דיהיב לראשון כמה הוי מכלל כוליה ממונא דיהיב לכלהו, תרי חולקיה מתשעה, ודיהיב לשני כמה הוי מכלל כוליה ממונא דכלהו, תולתא, ודיהיב לשלישי כמה הוי, ארבעה חולקי מתשעה. הילכך פלגינן ליה לההוא ממונא דאשתכח למיתאנא לתשעה חולקי, וכל חד מיניהו שקיל מיניה לפום חושבנא דמנתיה מכלל ממונא דכלהו. וה"ה היכא דנפיק עליהו שט"ח, שקיל מיניהו לפום הדין חושבנא. ואע"ג דבעל חוב אי בעי למטרף כוליה מחד מיניהו מצי טריף כדקי"ל רצה מזה גובה רצה מזה גובה, וגבי האחין שחלקו נמי אמרינן ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, אלמא מצי למיטרף, הא איפסיקא הילכתא התם דבטלה מחלוקת והדרי ופלגי מרישא, ה"נ אע"ג דיגבי בעל חוב כוליה מחד מיניהו הדר איהו ומשתלים מהנך מעות מכל חד מיניהו לפום מטו מנתיה, דהכא ודאי ליכא למימר דיורשין הוו אלא לקוחות הוו ולית להו אלא מעות. וכי תימא מכדי מטלטלי נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, הכא במאי עסקינן דגבו קרקעות בזוזיהו. וכבר ברירנא ליה להאי דינא בפ' הנזקין (גיטין נ,ב) בירור יפה. והכין דינא בכל שטרי מתנות היכא דלית להו דין קדימה ולא אתברר דזכי להו לתרויהו חד ממונא ולא אשתכח ליה ממונא דמספיק להו לפום הדין חושבנא הוא דפלגי. אבל בעלי חובות היכא דלית בהו דין קדימה ולא שוו חובות דידהו להדדי וליכא בנכסיה דלוה אלא כשיעור מאי דחזי לחד מיניהו (א) לא פלגי לפום ממונא אלא לפום שעבודא כדמיברר בכתובות בפ' מי שהיה נשוי.

ברם צריכינן לברורי דרישא דקתני אין אומר' כל הקודם בשטר זכה, לא תימא הני מילי היכא דלא שוו שיעורי אהדדי דלא הוה איפשר לברורי שיעורא דאקני ליה לכל חד מיניהו בבת אחת, דאי הוה אמר תנו תשע מאות זוז לפלוני ולפלוני ולפלוני, הוה אמינא דכי יהיב להו בשוה יהיב להו, ואמטול הכי אצטריך למפלגינהו ולאדכורינהו בפרט בזה אחר זה לברורי שיעור מאי דיהיב ליה לכל חד מיניהו, אלא אפי' היכא (דהוו) [דשוו] שיעורי להדדי, כגון דאמר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים לפלוני ומאתים לפלוני, דסד"א מדהוה יכיל למיתב להו לכלהו בכלל ולמימר תנו שש מאות זוז לפלוני ולפלוני ולפלוני דהוה משמע נמי דפלגי להו בשוה והוה מטי ליה לכל חד מיניהו מאתים זוז ותו לא כי דעתיה דנותן, וכי פליג להו בפרט לאקדומיה ראשון ראשון קא מיכוין, אלא אפי' בכה"ג נמי לית בהו דין קדימה, דאם כן אדאשמועינן סיפא גבי ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני*, אלא מדאיכפל לאשמועינן דין קדימה היכא דפריש ואחריו, מכלל דכל היכא דלא פריש כה"ג לית ביה דין קדימה. וטעמא דמילתא, דאע"ג דשוו שיעורי להדדי נמי איכא למימר דלאו לאקדומיה ראשון ראשון קא מיכוין, אלא דלא להוו כולהו כחדא מתנה אלא להוי דכל חד מיניהו מתנה בפני עצמה. ונפק"מ דאי מגבינן להו קרקע בזוזיהו, אי הויא כולה חדא מתנה כי שימינן ליה לקרקע נהליהו בהדי הדדי הוא דשימינן להו, דיהבינן להו לכלהו קרקע שוה שש מאות זוז, ואע"ג דכי פלגי ליה איהו לא שויא מנתא דכל חד מיניהו מאתים זוז, לא יהבינן להו טפי ואית להו פסידא. וכי פלגינהו בפרט ויהיב להו מאתים זוז לכל חד מיניהו באפי נפשיה, כי מגבינן להו קרקע זוזיהו לא בהדי הדדי מגבינן להו אלא יהבינן לכל חד מיניהו באפי נפשיה קרקע שוה מאתים זוז דלית ליה פסידא לכל חד מיניהו.

וכי תימא א"כ תנא גופיה דאיירי רישא דליכא דין קדימה בדלא שוו שיעורי להדדי, לשמעינן היכא דשוו שיעורי להדדי דלית בהו דין קדימה, וכ"ש בדלא שוו שיעורי להדדי. כדמעיינת בה שפיר היכא דלא שוו שיעורי בשויה עדיפא ליה לאשמועינן, דכיון דמתניתא בדליכא שיעור לאשתלומי כולהו מיניה קיימא, דא"כ דין קדימה (לימא) [למה] להו היכא דליכא שוו שיעורי להדדי עדיפא ליה לאשמועינן כגון דליכא בכוליה ממונא אלא מאתים זוז, דאי אשמעינן בדשוו שיעורי להדדי דאקני ליה לכל חד מיניהו מאתים ותו לא, הוה אמינא התם הוא דיד כולן שוה דכיון דכל חד מיניהו לחודיה הוה יכיל לאשתלומי כולה מנתיה מהאי ממונא דשכיח ליכא חד מינהו דמוחזק בהאי ממונא דשכיח טפי מחבריה, כי היכי דלימא דלדידיה הוא דאיכוון לאקנויי למיגבא מיניה ולאינך ממעות טמונים דאית ליה, דהא לכלהו חזי כהדדי ודין קדימה ליכא כדברירנא טעמא לעיל, ואמטול הכי יד כולן שוה.

אבל היכא דלא שוו שיעורי להדדי, כגון היכא דאקני ליה לראשון מאתים ולשני שלש מאות ולשלישי ארבע מאות, ואין שם אלא מאתים, מוכחא מילתא דכי אקני ליה לאחרון ארבע מאות ושלפניו שלש מאות לאו למיגבא מהאי ממונא דשכיח אקני להו, דהא ליכא חד מיניהו דיכיל לאשתלומי מכולה מנתיה מהאי ממונא אלא ראשון, מוכחא מילתא דכי אקדמיה לראשון דוקא אקדמיה למיגבא ברישא, ש"מ כולה מנתיה מהאי ממונא דשכיח ולאינך אחריני למגבא ממעות טמונים דאית ליה. דאפילו למאן דלא חייש למנה קבור הני מילי היכא דאיכא מנה מצוי לאשתלומי מיניה תפקדתיה דנותן דלא תלינן תפקדתיה במנה קבור, אבל היכא דליכא ממונא לאשתלומי מיניה תפקדתיה סד"א דחיישינן למנה קבור.

וה"ה דהיכא דאין שם אלא חמש מאות, דכיון דליכא למימר דכי אקני ליה לבעל ארבע מאות זוז למגבא מהאי ממונא אקני ליה ולקמאי ממעות טמונים דאית ליה, דא"כ לדידיה הוה ליה לאקדומיה, אלא מדשבקיה לבסוף ש"מ הני לקמאי אקני אקנינהו ולבתרא ממעות טמונים דאית ליה, מאי אמרת דילמא כי אקני להו לכולהו למגבא מהאי ממונא דשכיח ליה הוא דאקני להו כל אחד ואחד לפום מטו מנתיה, כיון דראשון לית ביה ספיקא דילמא כולה מנתיה ממעות טמונים אקני ליה דהא שכיח ליה ממונא שיעור לאשתלומי מיניה שיעור מנתיה, וקי"ל דכל היכא דשכיח ממונא לאשתלומי מיניה לא חיישינן למנה קבור, וכי איכא ספיקא אי אית ליה לאשתלומי מהאי ממונא דשכיח ואי לא** דהא לית ביה שיעור מנתיה לאשתלומי מיניה אלא כי איכא ספיקא אי אקני להו לאשתלומי מיניה מקצת או לית להו לאשתלומי מיניה מידי, דכי אקני להו כולה מנתיהו ממעות טמונים אקני להו הוה ליה לראשון בהאי ממונא דשכיח ודאי, דאית ליה למגבא מיניה או כולו או מקצתו, ובתראי ספק, אי אית להו למגבא מיניה מידי ואי לא, אין ספק מוציא מידי ודאי, קמ"ל דכיון דבעיקר הקנאה דחד מיניהו ליכא ספיקא דהא אי איכא ממונא שיעור מאי דאקני להו לכלהו הוה מגבינן להו לכלהו מיניה כל חד וחד לפום מטו מנתיה הקנאה דכל חד מיניהו הקנאה ודאית במנה קבור. ועל כרחיך כי אקני להו לכלהו למגבא מהא ממונא דשכיח כל חד וחד לפום מטו מנתיה אקני להו ודין קדימה נמי ליכא מהאי טעמא דברירנא. לפיכך יד כולן שוה לגבות כל אחד מהן מן הממון המצוי לפי חלקו. וכן הלכה:

דף קלח עמוד ב

קצו. ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכורי בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו. כבכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו. וש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלנית אשתי בראוי לה נוטל[ת]ן ונוטלת כתובתה. בכתובתה ידה על העליונה רצה נוטלתן רצת נוטלת כתובתה. ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל חובו. בחובו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל חובו. ואע"ג דאין בחובו מאתים זוז לא מחזי כרבית מאוחרת, דהא לא קאמר בשכר מעותיו שהיו בטלות אצלו אלא בחובו קאמר ואיפשר דחובות אחריני הוו ליה גביה, דמה לו למאתים זוז דלשון חובו אפי' חובות הרבה משמע, כדאמרינן בסוף פרק גט פשוט (להלן בבא בתרא קעג,א) חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועים, ולא אמרי' מדהני יתירי סיטראי נינהו כולהו נמי סיטראי נינהו, דכיון דפריש בחובו כל היכא דאיכא למיתלי בידוע לא תלינן בחוב אחרינא דלא ידיע.

ואיכא נוסחי דאית בהו לא שנא גבי בכור ול"ש גבי אשה ול"ש גבי בע"ח בבכורתו אין לו אלא בכורתו, בכתובתה אין לה אלא כתובתה, בחובו אין לו אלא חובו. ולהאי גירסא לא מיתוקמא מתניתא אלא כשאין הבכורה או הכתובה או החוב פחות ממאתים זוז, והא קמ"ל דלא שקיל תרויהו, דאי ס"ד אע"ג דלא חזי ליה בבכורתו אלא בציר מהכין אמאי אין לו אלא בכורתו, לא יהא אלא דאמר יירש פלוני בני כל נכסי או כך וכך, מי לא ירית ליה, אלא ודאי לא מיתוקמא בריתא להני נוסחי אלא כדפרשינן.

ומקשינן עלה ומשום דאמר בראוי לו נוטלן ונוטל חובו ודילמא בראוי לו בחובו קאמר. אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא דתנן ולא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא וחכמים אומרין אינו צריך ליקח לו דרך ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך לשיורינהו לבור ודות גופיהו, דהא בסתמא נמי לא מזדבני, וקא טרח ואמר חוץ מאלו, לטפויי מילתא קא אתי, לשיורי להו דרך, הכא נמי כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי. לאקנויי ליה מאתים זוז בר מחובו והא דאמרינן הכא נמי כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתי, לאו אלישנא דבראוי לו קאמרי', דשמעת מינה דאי אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי ולא אמר בחובו ולא אמר נמי בראוי לו כמ"ד בחובו משמע, דכי מעיינת בה שפיר לישנא דבראוי לו לאו למעליותא משמע אלא לגריעותא משמע, דלאו מתנה מדידיה קא יהיב ליה אלא בראוי לו ליטול מן הדין ובחובו משמע, דאי ס"ד דכי אמר תנו ולא אמר בראוי לו ליטול בחובו משמע, כ"ש דכי אמר תנו אלו בראוי לו בחובו משמע. ועוד דודאי כי אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי ולא אמר בחובו ולא אמר בראוי לו, נוטלן ונוטל חובו כדבעינן לברורי לקמן.

וכן הא דדייקינן מעיקרא ומשום דאמר בראוי לו נוטלן (ונטל) [ונוטל] חובו דילמא בראוי לו בחובו קאמר, לאו למימרא דתנא מלישנא דבראוי לו קא דייק לה דנוטלן ונוטל חובו, (ואי) [דאי] מהאי לישנא איפכא מסתברא כדברירנא, אלא משום דפשיטא לן דכי אמר בחובו אין לו אלא חובו ואילו כי אמר בראוי לו קתני דנוטלן ונוטל חובו, ועלה קא דייקינן, ומשום דלא פריש בהדייא בחובו וקאמר בראוי לו נוטלן ונוטל חובו, ודילמא בראוי לו בחובו קאמר, וכמאן דפריש בחובו קאמר דמי. בשלמא גבי בכור ואשה כיון דמיקרבא דעתיה לגביהו ואיכא למימר דכי קאמר בראוי לו בראוי ליתן לו במתנה קאמר, אלא גבי בעל חוב דלא מיקרבא דעתיה לגביה למיהב ליה מתנה ליחוש דילמא בראוי לו בחובו קאמר.

ופרקינן הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא, דתנן ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך, אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי, הכא נמי כיון דלא צריך וקאמר לטפוי מילתא קאתי. כלומר, דלא צריך למימר חוץ מאלו, דמסתמא נמי הוי שיור, וקאמר חוץ מאלו, לטפויי מילתא קאתי, לשיורי נמי דרך. הכא נמי כוליה לישנא יתירא הוא, דכיון דלא צריך למימר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי, דהא בדנקיט שטרא בידיה עסקינן, דאי לא תימא הכי מאי נוטלן ונוטל חובו, אלא לאו דנקיט שטר מקוים בידיה. מסתמא נמי אף על גב דלא אמר תנו הוה גאבי חובו. ואשתכח דגבי שיעור חובו מיהת לא הוה צריך למימר ולא מידי. וכיון דלא הוה צריך וקאמר, לטפויי מילתא קאתי, שיהא נוטלן ונוטל חובו עד שיפרש בחובו.

וכי תימא ממאי דלטפויי מילתא אחריתי קאתי, דילמא השתא נמי בחובו קאמר, וכי אצטריך למפטריה משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אצטריך, (ד) אי נמי משום דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואהני ליה תנו למגבא מיד מיתמי. הא לא קשיא, דכיון דאוקימנא לבריתא כרבי עקיבא ומטעמא דלא צריך וקאמר, ממילא שמעת דכי אוקימנא באנפא דהוה ליה למגבא חובו מסתמא אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה הוא דאוקימנא. והיכי משכחת לה, כגון דקבע ליה זימנא דלא ליגבי אלא לאחר מיתה, דקימא לן כריש לקיש (לעיל בבא בתרא ה,ב) ואפי' מיתמי. אי נמי דמהימניה למגבא מירתיה בתריה בלא שבועה.

והוא דלית ליה השתא בנים קטנים, דאם כן הא קימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים, דחיישינן לשובר. ואע"ג דהימניה כבי תרי דפסלינהו לכ"ע לגביה, הני מילי היכא דמסהדי אפירעון, אבל היכא דמסהדי דבטלה איהו גופיה לההיא נאמנות מהימני. הילכך השתא נמי חיישינן לשובר, דכי האי גוונא דמסהיד דבטלה מלוה גופיה להימנותא ומשכחת נאמנות דמהניא בכי האי גוונא למימרא דידע דלא צריך וקאמר. אלא היכא דהימניה למגבא אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה דכיון דאתני תנאי ממון הוא וקיים דאי נמי איכא שובר דבטלה לההוא נאמנות בגויה כיון דהשתא ליתיה קמן לא חיישינן ליה דלהכי כתב ליה הכי לאזדקוקי ביה לנכסי יתמי ולא ליחוש לשובר דליתיה קמן כלל. וכי האי גוונא כיון דלא צריך תו למפטריה משבועה ולא לאגבויי מנכסי יתומים קטנים וקאמר תנו, לטפויי מילתא קאתי.

והיכא דקבע ליה זימנא ומת בתוך זמנו נמי, דוקא דקבע ליה זימנא בפירוש דלא ליגבי אלא לאחר מיתה כדאמרן. אבל היכא דקבע ליה זימנא אחרינא דלאו לאחר מיתה, אע"ג דאתרמי דמית בתוך זמנו והוי דינא דלגבי מיתמי בלא שבועה, לא מהני בהאי דינא דלמימרא דלטפויי מילתא קאתי ולא מידי, דהא איהו לא הוה ידע אי הוה מאית בתוך זמנו או לאחר זמנו כי היכי דלימא כיון דידע דלא צריך וקאמר תנו לטפויי מילתא קאתי. אלא ע"כ כי אמר בראוי לו בחובו קאמר. ומתניתא נמי דייקא, דכי קתני בעל חוב דומיא דבכור וכתובת אשה קתני, דלא מטא זימניהו אלא לאחר מיתה, דכי האי גוונא גבי בעל חוב מסתמא נמי דלא אמר תנו הוה ליה למגבא אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה, ומדלא הוה צריך למימר תנו וקאמר לטפויי מילתא קאתי, למיתבינהו נהליה במתנה. וכיון דמהאי טעמא הוא, הוא הדין לשאר אנפי דלא הוה צריך וקאמר, אע"ג דמטי זימנייהו מחיים. דלא דמו לבכור ולא לכתובת אשה, דתנא חד אנפא מתרי תלתא אנפי נקט, והוא הדין לשאר אנפי דדמו ליה בהאי ענינא.

וכי תימא ואכתי תינח היכא דלא פחית חובו ולא נפיש ממאתים זוז, אלא היכא דפחית חובו ממאתים זוז לאו לישנא יתירא הוא דאצטריך לטפויי ליה ההוא טופיאנא כדאמרינן בעלמא. אבל אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה, ואי נפיש נמי ממאתים למבצר ליה מסך שטר חוב קאתי מחמת דלא פש ליה גביה טפי מן הכי. הא נמי לא קשיא, דסוגיא דגמרא כי קא דייק לישנא יתירא היכא דלא הוי חובו טפי מהכין ולא בציר מהכין קא דייק, ולא למימרא דלא מיתוקמא מתניתא אלא בהכי, דעל כרחיך מדקתני סופא בחובו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל חובו ש"מ דאפילו בדנפיש חובו או פחית מהכין קא מיירי. ומדסופא גבי חובו אע"ג דנפיש ואע"ג דפחית קאי, רישא נמי גבי כראוי לו אע"ג דנפיש ואע"ג דפחית קאי, ואפילו הכי נוטלן ונוטל חובו. אלא משום דגמרא לא אצטריך להאי טעמא דלישנא יתירא אלא היכא דהוי ממונא כנגד חובו ותו לא, דאילו היכא דנפיש מחובו לא צריך להאי טעמא דברירא מילתא, דהאי תוספת לאו מחמת שטר חוב קא יהיב ליה, אלא מתנה קא יהיב ליה, ומדאהני מתנה וקאמר בראוי לו, שארא נמי דקאמר בראוי לו מתנה נינהו. ומאי בראוי לו דחזי למיתב ליה מתנה. ואי פחית שיעורא מכדי חובו ליכא למיחש דילמא למיפחת ליה קאתי. חדא דלאו בדידיה קאי, ועוד דאם כן האי תנו לו מאתים זוז, (א) לא תתנו לו אלא מאתים זוז מיבעי ליה. אלא כי אצטריך טעמא דלישנא יתירא היכא דהוי שיעורא כנגד חובו הוא דאצטריך, דמדלא הוה צריך למימר תנו וקאמר, למיתב ליה מתנה אצטריך, ואמטול הכי נוטלן ונוטל חובו. וכי תימא אדרבא מדהוה ליה למימר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי ותו לא, והוה משמע במתנה לבר מחובו, ואיכפל למימר בראוי לו, ש"מ בחובו קאמר כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירא, הא לא קשיא, דכיון דכי לא אמר בראוי לו במתנה משמע, השתא נמי דאמר בראוי לו לא לישנא יתירא הוא אלא טעמא דמילתא קאמר, דהאי דיהיב ליה מאתים זוז משום דחזי למיתב ליה מתנה הוא.

אשתכח השתא דכל היכא דבסתמא דלא קפיד הוה אית ליה לבעל חובו למיגבא חובו מירתיה בתריה בלא שבועה דומיא דבכור ודומיא דכתובה היכא דהימנה אירתיה בתריה, לא שנא אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי ולא אמר בחובו ולא נמי בראוי לו, ולא שנא אמר בראוי לו, אע"ג דלישנא דבראוי לו איכא למימר דבחובו משמע, לא מיבעיא היכא דנפיש ממונא או פחות מחובו דמוכחא מילתא דלאו בחובו קאמר כדברירנא טעמא לעיל, אלא אפילו היכא דהוי כנגד חובו ותו לא במתנה משמע.

מיהו איכא לפלוגי בין היכא דאמר בראוי לו להיכא דאמר סתמא, דאלו היכא דאמר סתמא לעולם נוטלן ונוטל חובו, ואילו היכא דאמר בראוי לו לא שקיל להו לבד מחובו, אלא היכא דאפשר ליה לנותן למידע דבסתמא נמי לא פקיד ולא מידי הוה אית ליה לבעל חוב מדינא למגבא חובו בלא שבועה מירתיה בתריה בלא עיכובא, כדברירנא בהנך אנפי דפרישנא לעיל ומאי דדמי להו. דמדלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי. אבל היכא דאיכא למימר דאהני לגבי חובו, כגון היכא דאי לא אמר תנו (הוה) לא הוה גבי אלא בשבועה, אי נמי דאיכא קטן דלא הוי מדינא לאזדקוקי לנכסי, אי נמי דאפילו לאחר מיתה לא מטי זימניה למגבא, אי נמי איתרמי דהוה ליה מדינא למגבא בלא שבועה אפי' מיתומים קטנים באנפא דלא הוה אפשר ליה לנותן בעידן תפקדתיה למידע ביה, דליכא למימר מדלא הוה צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי, הכא מוכחא מילתא דכי אמר בראוי לו בחובו קאמר. דכי אמרינן ליה לדעתיה לטפויי מילתא קאתי, היכא דמסתמא לגבי חובו לא הוה צריך למימר תנו, אבל היכא דלגבי חובו הוה צריך למימר תנו, כגון דאהני ליה לחד מהנך אנפי דברירנא, לא תלינן ליה להאי בראוי לו במתנה אלא בחובו כי קושיין, וכי אצטריך סוגין נמי למימר טעמא דדייקינן לישנא יתירא היכא דאמר בראוי לו דא"ל דילמא בראוי לו בחובו קאמר, דאהני טעמא דלישנא יתירא לאפוקי ממשמעותא דחובו ולאוקומיה אמתנה, אבל היכא דלא אמר בראוי לו ולא אמר נמי בחובו אע"ג דהוה צריך ליה גבי חובו לא מוקמינן ליה בחובו אלא במתנה, דמסתמא כל היכא דאמר ליה מילתא דמשמע מינה דבחובו קאמר כי אמר תנו במתנה משמע.

והני מילי גבי בעל, אבל גבי בכור ואשה, לא שנא בסתמא דלא אמר בראוי לו ולא שנא לישנא אחרינא דמשמע (מינא) [מינה] לא מתנה ולא כתובה ובכורה ולא שנא אמר בראוי לו ליכא לפלוגי, אלא אפילו היכא דאיכא למימר דאהני גבי אשה למגבא בלא שבועה וגבי בכור למעבד ליה היכרא מסתמא במתנה משמע. דכי אצטריך סוגיין למימר טעמא דדייקינן לישנא יתירא גבי בעל חוב דקשיא לן ודילמא בראוי לו (י) בחובו קאמר, אבל גבי בכור ואשה דלא אקשינן מידי לא אצטריך טעמא דדייקינן לישנא יתירא, דבלאו הכי נמי כיון דמיקרבא דעתיה לגביהו מסתמא במתנה משמע. דאי לא תימא הכי, מאי שנא דשבקיה גברא לבכור ואשה דאיירי בהו תנא מעיקרא וקשיא ליה בעל חוב דלא איירי ביה אלא לבסוף. אלא משום דגבי בכור ואשה אפילו היכא דליכא למידק לישנא יתירא נמי אע"ג דאמר בראוי לו נמי במתנה משמע וכי מני ליה לבעל חוב בהדי בכור ואשה היכא דאמר בראוי לו לאו לאוקומיה בכור ואשה אדינא דבעל חוב אלא לאירויי בבעל חוב דומיא דבכור ואשה דלא מטי זימנייהו למיגבא אלא לאחר גמר מיתה, דאשתכח דמסתמא דלא אמר תנו נמי הוה ליה למגבא חובו אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה, דמדלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתי למתבינהו נהליה במתנה. והוא הדין לשאר אנפי דדמו ליה בהאי ענינא אע"ג דלא דמו לבכור ואשה כדברירנא לעיל.

ומנא תימרא דבסתמא דלא אמר בראוי לו ולא בחובו, אלא קאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי במתנה משמע, והוא הדין גבי בכור ואשה. חדא, דכיון דכי אמר בראוי לו דמשמע טפי גבי בעל חובו בחובו וגבי בכור בבכורתו וגבי אשה בכתובתה דנוטלן ונוטל חובו, כל שכן בסתמא דלא אמר בראוי לו. ועוד מדאיכפל תנא לאשמועינן גבי בכור היכא דאמר בבכורתו דידו על העליונה והיכא דאמר בכתובתה דידה על העליונה, והוא הדין גבי בעל חוב היכא דאמר בחובו למאן דגריס בחובו ידו על העליונה, והוא הדין למאן דגריס אין לו אלא חובו כדפרישנא, שמע מינה דלא משכחת להאי דינא אלא היכא דפריש בהדיא גבי בכור בבכורתו וגבי אשה בכתובתה וגבי בעל חוב בחובו. דאי לא תימא הכי לשמעינן בסתמא וכל שכן היכא דאמר בבכורתו או בכתובתה או בחובו. אלא מדלא אשמעינן אלא כדפריש ש"מ דבסתמא נמי גבי בכור נוטלן ונוטל בכורתו גבי אשה נוטלתן ונוטלת כתובתה וגבי בע"ח נוטלו ונוטלן חובו. ובהדיא גרסינן נמי בפ' אלמנה ניזונת (כתובות צו,ב) משל דרבי יוסי למה הדבר דומה, לשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן. וכיון דאם רצה במתנה נוטלן, ממילא שמעת דאי אית ליה נכסי ללוה נוטלן ונוטל חובו, דהא כי שקלינהו להני במתנה שקלינהו וחובו כדקאי קאי, וכי קתני רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן, כגון דלא שכיחי ליה ללוה נכסי אחריני לאשתלומי מיניהו. הילכך רצה בחובו נוטלן ואהני ליה וגבי שני שטרי חובות היוצאין ביום אחד, דכיון דלית בהו דין קדימה אי קדים חד מיניהו וגבי לא מפקינן מיניה, והיכא דרצה בחובו נוטלן, דאי נפיק שטר חוב אחרינא דזמנו עם שטר חובו של זה ביום אחד לא מפקינן מיניה דהאי דאלו הוה שקיל להו במתנה הוה מפקינן להו מיניה, ואי נמי הוה הדר ואמר הבו לי מיהת מחמת שטר חובי הוה פלגינן ליה לממונא בין תרויהו בשוה, למאן דאמר חולקין חולקין, ולמאן דאמר שודא דדייני. ואם רצה במתנה נוטלן, ואהני ליה דאי משתכח ליה בתר הכי ממונא אחרינא ללוה נוטלן ונוטל חובו. דאי לא תימא הכי מאי (האני) [אהני] ליה למשקלינהו במתנה. ועוד הא לא דמיא לדרבי יוסי כדברירנא התם, אלמא אע"ג דלא אמר בראוי לו אם רצה במתנה נוטלן וחובו כדקאי קאי. ואי משתכח ליה ללוה ממונא אחרינא גבי ליה לחובו מיניה ואשתכח דנוטלן ונוטל חובו.

וכי תימא אם כן אדאשמעינן בכולהו היכא דאמר בראוי לו דנוטלן ונוטל בכורתו ונוטלתן ונוטלת כתובתה ונוטלן ונוטל חובו לשמעינן בסתמא, הא ברירנא דלישנא דבראוי לו גריעותא משמע ורבותא קמ"ל בכולהו, דלא מבעיא היכא דלא אמר בראוי לו דנוטלן ונוטל חובו, אלא אפי' היכא דאמר בראוי לו, דסלקא דעתא אמינא בראוי לו ליטול מן הדין משמע וכמאן דאמר בחובו דמי, קמ"ל דנוטלן ונוטל חובו, כל חד וחד כי טעמיה ודיניה. גבי בכור ואשה דמקרבה דעתיה לגביהו אפילו היכא דליכא למידק לישנא יתירא נמי, מדהוה ליה למימר גבי בכור בבכורתו וגבי אשה בכתובתה וקאמר בראוי לו לטפויי מילתא קאתי, וגבי בעל חוב דלא מיקרבה דעתיה לגביה דוקא היכא דאיכא למידק לישנא יתירא בחד מהנך אנפי דברירנא, דמדלא צריך למימר תנו וקאמר לטפוי מילתא לבר מחובו קאתי עד דמפריש בחובו בהדיא. והאי דאמר בראוי לו בחשיבותיה דמקבל מתנה קא משתעי, דהאי גברא חזי למיתב ליה הני מאתים זוז במתנה מחמת חשיבותיה אי נמי מחמת דטרח קמיה:

קצז. ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבין אע"פ שאין מכירין. כלומר אע"פ שאין מכירין אם יש לו כלום אצלו ואם לאו. לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דברי רבי מאיר וחכ"א אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך כשהוא גובה א"צ להביא ראיה. והאי פלוגתא דרבי מאיר ורבנן לא משכחת לה אלא כגון שכיב מרע שהיה מחלק נכסיו ואומר תנתן שדה פלנית לראובן ופלנית לשמעון ומנה שיש לי אצל יהודה ינתן ללוי, והעדים באין לכתוב שטר צוואה בענין הזה, זכרון עדות שהיתה בפנינו שצוה פלוני לתת שדה פלנית לראובן ופלנית לשמעון, ומנה שיש לי אצל יהודה ללוי. רבי מאיר סבר כותבין, דכי קא מסהדי לאו אגופא דהלואה קא מסהדי אלא אתפקדתיה דשכיב מרע קא מסהדי. לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה על ההלואה, ולא חיישינן לב"ד טועין דילמא מגבו ביה בלא ראיה. ורבנן סברי אין כותבין אא"כ מכירין שיש לו מנה ביד יהודה, דחיישינן לב"ד טועין דילמא טעו בי דינא וסברי דכי קא מסהדי סהדי אכולה מילתא קא מסהדי ואתו לגבויי ביה בשטרא. לפיכך אם נמצא שטר כתוב בענין הזה א"צ להביא ראיה בידוע שלא נכתב אא"כ הכירו העדים שיש לו אצלו מנה.

א"ר נחמן אמר לי הונא ר' מאיר אומר אין כותבין וחכ"א כותבין ואף רבי מאיר לא אמר אלא משום ב"ד טועין כדפרישנא ללישנא קמא אליבא דרבנן א"ר דימי מנהרדעא הילכתא אין חוששין לב"ד טועין דילמא טעו בי דינא ומגבו ביה בלא ראיה, הילכך כותבין אע"פ שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה. ודוקא במחלק נכסיו לאחרים, וה"ה כגון דאמר מנה יש לי אצל פלוני ינתן לפלוני. אבל היכא דאמר מנה יש לי אצל פלוני ותו לא, כיון דלית להו ליורשין זכותא בהכי דהא צריכי לאיתויי ראיה, אין כותבין, דבשלמא היכא דאמר ינתן לפלוני כיון דאית ליה למקבל מתנה זכותא בהכי, דאי מודה לוה בגויה אי נמי מייתי ראיה שקיל ליה מיניה ולית ליה ליורשין זכותא בגויה כותבין משום זכותיה דמקבל מתנה, ואי משום ב"ד טועין לא חיישינן. אבל היכא דלא יהביה לאיניש אחרינא למאי נפק"מ למכתביה, על כרחיך כי כתבי ליה לאטעויי ביה אינשי הוא דכתבי ליה, ואפי' רבי מאיר מודי דאין כותבין אא"כ קנו מידו של לוה או שאמר להם כתובו וחתומו והבו ליה למלוה או ליורשיו, דהא קי"ל הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו, ואפילו לוה בפניהם לית להו למכתב שטרא אלא ברשותיה דלוה, תנן (לקמן בבא בתרא קעה,א) המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין, ואי כתבי ליה שטרא בלא רשותיה דלוה קא טריף לקוחות שלא כדין.

וכי תימא א"כ למ"ד אין כותבין אלא א"כ מכירין, דש"מ דכי מכירין מיהת כותבין, מאי מכירין, אילימא דקנו מיניה דלוה אי נמי דאמר להו כתובו, האי אלא אם כן מכירין, אלא אם כן קנו מידו, אי נמי [אלא] אם כן אמר להן כתובו מיבעי ליה. אלא על כרחיך מאי אלא אם כן מכירין, את ההלואה. וכי מכירין את ההלואה מיהת כותבין. ותאני עלה לפיכך כשהוא גובה א"צ להביא ראיה, דש"מ דכי נפיק שטרא כה"ג גבי ביה מודי* דלא גבי ביה אלא מבני חרי. והוא דאתברר דלא פרעיה. ובדין הוא דלא ליכתוב כלל דהא סבירא ליה דחוששין לב"ד טועין, מיהו קסבר דכיון דלא משמע מהאי שטרא דאכתיב ברשותיה דלוה כלל כולי האי נמי לא טעו לאגבויי ביה ממשעבדי. וכבר איפסיקא הילכתא דל"ש הכי ול"ש הכי אין חוששין לב"ד טועין, דבי דינא בתר עדים מידק דייקי, וכל כי האי גונא כותבין אע"פ שאין מכירין. לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דאפי' כמלוה בעדים לא הויא:

קצח. מ"ש מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן ב"ד מכירין את היבם ואת היבמה ואין ממאנין אא"כ מכירין את הקטנה הממאנת, ולא איכפת לן בבעל דקי"ל כב"ה דאמרי ממאנת בפניו ושלא בפניו, והרי מיאנה זו בבעלה בכל מקום שהוא. אבל הכרת קטנה בעינן, שמא קידשה אביה ותחזיק עצמה באחרת שלא קידשה אביה ונמצאת אשת איש גמורה יוצאה בלא גט. לפיכך, אם העידו עדים שחלצה בב"ד אחר או שמיאנה, כותבין לה גט חליצה וגט מיאון אע"פ שאין מכירין. אם חלצה מיבמה ואם הכירוה ב"ד שמיאנה בפניהם ואם לאו. ומה טעם אין חולקין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין, ויהו חולצין אע"פ שאין מכירין וממאנין אע"פ שאין מכירין, וכשתבוא לכתוב לה גט חליצה וגט מיאון לא יהו כותבין אלא א"כ מכירין, חיישינן על ב"ד טועין שיסמכו על ב"ד ראשון שחלצה ומיאנה בפניהם ולא יהו בודקין אחריהם אם הכירוה ואם לאו, אלמא חיישינן לב"ד טועין. ופרקינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי. מיהא שמעינן דכל להבא לא חיישינן לב"ד טועין אלא היכא דהוי מעשה קמא מעשה ב"ד, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי וחיישינן דילמא טעו בי דינא בתרא ולא דייקי בתר ב"ד [ק]מאי. הילכך צריכי בי דינא לברורא למילתא שפיר כי היכי דאי אסמכי בי דינא בתרא עליהו ועבדי אפומיהו לא תהוי טעותא במילתא. אבל היכא דלא הוי מעשה קמא מעשה ב"ד אלא סהדותא בעלמא כתבינן לה לפום מאי דאימסירא לן ולא חיישינן לב"ד טועין דילמא לא דייקי בתרא ומגבו בה בלא ראיה, דבי דינא בתר עדים מידק דייקי.

וה"מ להבא, אבל לשעבר לא חיישינן לב"ד טועין (אבל) [אלא] במילתא דאיכא למיחש דילמא טעי בי דינא כדבעינן לברורי לקמן. דאי ס"ד לשעבר נמי חיישינן לב"ד טועין, אמאי כותבין גט חליצה וגט מיאון אעפ"י שאין מכירין, ליחוש דילמא טעו בי דינא קמא דחליצה באפיהו וחלצי לה בשאין מכירין. אלא לאו ש"מ דכל לשעבר לא חיישינן לב"ד טועין (אבל) [אלא] במילתא דשייכא בה טעותא כדבענן לברורי לקמן. והיינו דא"ר יוחנן בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ יז,א) הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וההיא דאמרינן בסנהדרין בפ"ג (סנהדרין ל,א) כל כה"ג חוששין לב"ד טועין, התם משום דלאו ב"ד הוו, דאכתי לא אתברר דהוו בי תלתא, דאע"ג דכתיב בה בי דינא חיישינן דילמא ב"ד חצוף הוו וטעו בדשמואל. אבל היכא דאתברר דבי דינא מעליא הוה, לא חיישינן לב"ד טועין.

ומנא תימרא דמילתא דאיכא למיחש בה לטעותא דבי דינא חיישינן, מדאמרינן התם בסוף פרק הנושא את האשה (כתובות קד,ב) גבי אדרכתא חזא דלא הוה כתיב בה ואשתמודענא דנכסיא אילין דמיתאנא אינון, אמר האי אדרכתא לאו שפיר כתיבא אמר ליה והא מר הוא דאמר אחריות ט"ס הוא, א"ל בהא אפילו רבה בר שילא טעי כו', כדמפרש טעמא התם בהדיא. אלמא כל היכא דאיכא למיחש לב"ד טועין חיישינן. ואפילו היכא דאיגלאי מילתא למפרע (דאי) [דכי] איכתיבא האי אדרכתא אנכסי דמיתאנא איכתיבא פסלינן לה, דלאו ט"ס הויא אלא טעותא דדייני הוה דמעיקרא דיאנא לאו בתורת הכי אתא לה, וכיון דמעיקרא אדרכתא לאו שפיר כתיבא פסלינן לה כדברירנא התם.

וגרסי' נמי בגט פשוט (לקמן בבא בתרא קסט,א) א"ר נחמן כל טרפא דלא כתיב ביה קרענוה לשטרא דמלוה לאו טרפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענוה לטירפא לאו אדרכתא היא, וכל שומא דלא כתיב בה קרענוה לאדרכתא לאו שומא היא, ואמאי, לימא אין חוששין לב"ד טועין ומסתמא מקרע קרועא לשטרא דמקמי האי דאי לאו הכי לא הוו כתבי ליה להאי. אלא משום דאיכא למיחש לב"ד טועין דכתבי אע"ג דלא קרעי, דסברי דכי אתי למיגבא בחד לא מגבינן ביה עד דמפקי נמי להנך דמקמיה ורבנן תקינו למיגבא בחד, דלא מטרחינן ליה לבעל חוב או ללוקח לאזדהורי בכולהו הני שטרי, שלא תנעול דלת בפני לווין. וכיון דהוי דינא למיגבא ביה לא כתבי ליה לחד עד דקרעי ליה לאידך וכתבי ביה בהאי וקרענוהי, ואמטול הכי כי לא כתיב ביה וקרענוהי לא מגבינן ביה דחוששין לב"ד טועין דכתבי אע"ג דלא קרעי וטריף והדר טריף. ואי נמי מפיק ליה לשטר חוב בהדי טירפא דהשתא מיהת כי קרעינן ליה לשטר חוב לא טריף תרי זימני לאו טירפא הוא כלל, חדא דהא לאו שפיר כתיבא, ועוד דכיון דטירפא כי כתיבא שפיר כתיבא טירפא היא ומגבינן בה באנפי נפשא, אי אמרת דכי לא כתיבא שפיר טירפא היא ומגבינן בה, כי איכא בהדה שטר חוב אתו לאגבויי בה באנפי נפשה בלא שטר, דכל היכא דמכשירינן לה חדא מחתא מחתי לה וטריף והדר טריף. והוא הדין לאורכתא ושומא דחד טעמא נינהו. וגבי מי שנמחק שטר חובו דקתני מעמיד עליו עדים והן (עושיו) [עושין] לו קיום גרסינן התם (לקמן בבא בתרא קסח,ב) תנו רבנן כיצד הוא קיומו איש פלוני וכו' אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצא מכוונת גובה ואינו צריך להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה ואמאי לימא אין חוששין לב"ד טועין. אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא ולא רגילי בה אינשי ואפשר דלא ידעי דצריכי לאזדקוקי לעדותן של עדים למחזי אם עדותן מכוונת ואמטול הכי חוששין לב"ד טועין. ובההוא פירקא נמי גרסינן (לקמן בבא בתרא קסד,א) גבי אינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים ונשהייה אמר רבי ירמיה חוששין לב"ד טועין.

ושמעינן מכל הני דכי איפסיקא הילכתא דאין חוששין לב"ד טועין, למימרא דלא חיישינן דילמא טעו בי דינא ולא בדקי בתר עדים דלא אסהידו בדבר ברור, כגון שהדותא דאיירי בה בברייתא דלא מסהדי סהדי אגופא דחיובא אלא תפקדתיה דשכיב מרע קא כתבי, ואינהו לא ידעי אי קושטא קאמר ואי לא, דקאמרי בהדיא כותבין אע"פ שאין מכירין משום דמילתא ידיעא היא דבי דינא בתר עדים כי האי גוונא בדקי, הילכך לא חיישינן לב"ד טועין דסמכי (העדים) [אעדים] כי האי גוונא ומגבו ביה בלא ראיה דודאי בדקי אלא בתר בי דינא במילתא דשכיחא ורגילי בה כגון חליצה ומיאונין כל היכא דמיאנה או חלצה בפני ב"ד ראשון, אף על גב דלא ידעי ב"ד אחרון דאשתמודענוהו ב"ד ראשון מקמי חליצה ומיאון ב"ד כותבין להן גט חליצה ומיאון אע"פ שאין ב"ד זה האחרון מכירין.

והוא הדין לכל מילתא דשכיחא ורגילי בה דלא חיישינן בה לב"ד טועין. אבל מילתא דלא שכיחא ולא רגילי בה רובא דבתי דינין חיישינן דילמא מיקרו וטעו דומיא דהני כולהי דאמרן כל חדא וחדא כי טעמא דשייך בה. מיהו עיקר כולהו משום דלא ידעי לההוא. והני מילי במילתא דלא רגילי סהדי ולא בעל השטר לאזדהורי בה. אבל מילתא דרגילי סהדי או בעל השטר לאזדהורי בה אפילו עדים היכא דאסהידו בדבר ברור לא בדקינן בתרויהו, כדאמרינן התם גבי מילתא דרגילי לוקחים לאזדהורי בה אחריות טעות סופר הוא. ואמרינן גבי עדים חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול. ודוקא בדידעי כדאמרינן התם מי איכא מידי דאנן לא ידעינן.כעידרמה וספרי דדייני ידעי, והאי דמפליג גמרא בין בי דינא לעדים בעדים כי האי גוונא דלא אסהידו בדבר ברור, וממילא הויא מילתא דלא רגילי לאזדהורי בהו ותו לא מידי:

דף קלט עמוד א

קצט. הרי אמרו הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתת האב תולש ומאכיל מחיים לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין, ודייקינן בגמרא תלוש אין מחובר לא, אלא הרי הוא לבן שגוף הקרקע שלו, והא תניא שמין את המחוברין ללוקח. מאי ללוקח, אילימא ללוקח מהבן, שאם מכר הבן בחיי האב ואחר כך מת האב והיו שם פירות המחוברין לקרקע שמין אותן ללוקח, כלומר שאין הלוקח נוטלן אלא שמין אותן כמה הן שוין בשעת מיתת האב ולוקח נותן דמיהם ליורשין. והא לישנא בעלמא לאו הכי הוא, דכל היכא דאמרינן שמין לו, לההוא דשיימינן הוא דיהבינן דמי ומסלקינן ליה, כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קי,ב) שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים, וכן לגבי היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה דשיימינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה בדמים, וכן בכמה דוכתי.

וכי תימא לעולם בלוקח מן הבן, ומאי שמין, דשיימינן להו למחוברין נהליה ומסלקינן ליה מיניהו בדמים, לא ס"ד, דהא (דהא) לוקח מן הבן במקום בן קאי, דקנה ליה גופא מחיי האב ופירא לאחר מיתת האב, ואשתכח דגופא דארעא ופירי דאתו ביה לאחר מיתת האב דהאי לוקח נינהו. ואפי' תימא דשבחא דהוה בארעא מחמת פירי בשעת מיתת האב ברשותיה דאב קאי וליורשין הוי, על כרחיך שבחא דסליק בהו בהנהו פירי משעת מיתת האב ועד שעת תלישה ברשות הלוקח מן הבן קאי, ואם כן אמאי מסלקינן ליה מהני פירי בדמים, אדרבה אפי' [כ]שתמצא לומר דאית להו פירי ליורשין זכותא בהני פירי, לוקח דהוא מארי גופא הוא דהוה ליה לסלוקינהו ליורשין בדמים, דכל היכא דגופא לחד וזכותא בגויה לחד מארי גופא הוא דמסליק ליה למארי ההיא זכותא. ועוד דכיון דשבחא דסליק בפירי לאחר מיתה דידיה כלוקח מן הבן הוי. אי אמרת שמין המחוברין ללוקח מן הבן ויהבינן ליה דמיהו ומסלקינן ליה מיניהו אשתכח דיהבינן ליה דמי שבחא דהוה בחיי האב ומפסדינן ליה שבחא דאתא לבתר מיתת האב, והא ודאי איפכא מסתברא, דשבחא דאתא בחיי האב כיון דבחיי האב לית ליה לבן ולא ללוקח מן הבן זכותא בפירי דיורשין באעי מהוי, ושבחא דאתי לאחר מיתת האב כיון דגופא ופירא דאתו מהשתא דבן ודלוקח מן הבן נינהו האי שבחא דסליק בהני פירי לאחר מיתת האב נמי דלוקח מן הבן נינהו.

אלא מאי שמין את המחוברין ללוקח, ללוקח מן האב, כדתנן מכר האב מכורין עד שימות, ואי הוו ביה פירות המחוברין בשעת מיתת האב ברשותיה דלוקח (אין) [מן] האב קיימי. מיהו כיון דלאחר מיתת האב גופא ופירי דאתו בתר הכין ברשותיה דבן קיימי, דינא הוא דשיימינן להו למחוברין כמה דהוו שוו אגב ארעייהו בשעת מיתת האב, דיהבינן דמיהו ללוקח מן האב ומסלקינן ליה מיניה. היכי עבדינן, דשיימינן ליה לארעא כמה דהוה שויא בשעת מיתת האב בפירי דהוו בה בההיא שעתא, (במה) [וכמה] הוה שויא בלא פירי, והמותר הוא ניהו דמי פירי דאתו ברשותיה דאב ודינא הוא דיהיב להו הבן לדמיה ללוקח מן האב. ושבחא דסליק (פפירי) [בפירי] לאחר מיתת האב דידיה דבן הוי, דהא ברשותיה הוא דאתא.

והא הכא דלא שקיל להו הבן לפירות המחוברין עד דיהיב דמייהו ללוקח מן האב דקאתי בהני פירות מכח האב, ואלו מתני' דקתני דמה שהניח האב תלוש הוא דהוי ליורשין דאתו מכח האב לענין פירות ואלו המחובר לקרקע לא הוי ליורשין אלא שקיל ליה הבן בלא דמים וקשיאן אהדדי.

אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. כלומר הא דתנן ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין תלוש אין מחובר לא, דשמעתא מינה דכל היכא דגופא לחד ופירא לחד עד זמן קצוב ופירא למרי גופא מכי שלים זימניה דקמא, ואשתכח בארעא פירות מחוברין דאתו ברשותיה דקמא ולא אתלישו עד דעילו להו לרשותיה דבתרא, דזכי בהו בתרא כי היכי דזכי בהו בגוף, בבנו, כגון דהוי בתרא דעיילו פירי לרשותיה בנו של ראשון דנפקו מרשותיה דומיא דמתני' דמיירי בדלא זבינינהו האב לפירות. ונמצא דין הבן בפירות המחוברין בשעת מיתה עם האב, דכיון שדעתו של אדם קרובה אצל בנו מחיל להו לפירות המחוברין לגביה בשעת מיתתו ולפיכך אין היורש יורשן. והא דתניא שמין את המחוברין ללוקח מן האב, דשמעת מינה דלא זכי בתרא בפירות המחוברין עד דיהיב דמיהו ליורשי ראשון, (באחד) [באחר], כגון דהאי בתרא לאו בנו של ראשון הוא. היכי דמי, כגון הכותב נכסיו לאחר דלאו בנו מהיום ולאחר מיתה, ומת והניח פירות מחוברין לקרקע, דכיון דהאי אחר דזכי מעיקרא בגופא וקא עיילי השתא פירי לרשותיה לאו בנו של נותן הוא, לא מחיל להו לפירות המחוברין לגביה וממילא זכו בהו יורשי נותן דברשותא דמורישן אתו. והוא הדין [היכא] דהוי האי בתרא בנו של ראשון דהוא הנותן אלא שחזר הנותן ומכר את הגוף לפירותיו לאחר ומת נותן והניח פירות מחוברין ברשות לוקח, דומיא דברייתא דדינא דבנו של מוכר בפירות המחוברין בהדי הלוקח מן האב הוא, דכיון דהאי בן דהוא מרי גופא דעיילו להו השתא פירי לרשותיה לאו בנו של לוקח הוא לא מחיל להו הלוקח לפירות המחוברין לגביה, ואמטול הכי מיחייב למיתב להו דמיהו.

הדין הוא פירושה דהאי פירוקה לסברא דרבואתא דסבירא להו דבריתא דקתני שמין את המחוברין ללוקח מן האב בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קימא דומיא דמתני', וסבירא להו דמחילה דמחיל להו האב לפירות המחוברין לגבי בנו בשעת מיתה הוא דמהניא ליה לסלוקיה ללוקח מיניהו בדמים. ולפום הדין סברא מתני' דדייקינן מינה תלוש אין מחובר לא, הוא הדין בכותב לאחר דלאו בנו וחזר ומכרן לאחר, דכיון דהאי מקבל מתנה לאו בנו של לוקח הוא לא מחיל להו לפירי לגביה. וכד מעיינת בה שפיר לאו הכין היא מילתא. אי משום דקיימי בארעיה אימת קני להו, אי עם גמר מיתה אכתי ארעא ברשותא דאב קיימא לפירי ולא זכיא ליה לבעל הגוף, ואי לאחר גמר מיתה דזכי הבן בגוף לגמרי הא קדמוה יורשין בהני פירי. אלא מסתברא דכי זכי בהו הבן בהני פירי לאו מטעמא דמחילה דשעת מיתה זכי בהו, אלא מטעמא דמחילה דמחל גביה בעיקר הקנאה זכי בהו, דמעיקרא כי אקני ליה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה אפי' המחוברין לקרקע בשעת מיתה אקני ליה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. הילכך לא שנא חזר האב ומכר ולא שנא לא מכר זכי בהו הבן מהאי טעמא דאמרן. והא דתניא שמין את המחוברין ללוקח, לאו בכותב נכסיו לבנו תניא אלא בכותב נכסיו לאחר תניא, שאם מכרן הנותן מכורין עד שימות ושמין את המחוברין ללוקח, דכיון דהאי מקבל לאו בנו של נותן הוא לא מיקרבא דעתיה לגביה, ומעיקרא כי אקנינהו נותן לנכסי נהליה לא אדעתא דלזכי במחוברין בשעת מיתה אקנינהו נהליה ואמטול הכי זכי לוקח בשבחא דאתא מחיי מוכר. וה"ה היכא דלא מכרן נותן דזכו בהו יורשין. אבל בכותב לבנו דמיקרבא דעתיה לגביה אפי' מכרן האב ומת והניח פירות המחוברין זכה בהן הבן, ואין ללוקח ולא ליורשיו במקום הבן כלום, דמעיקרא אדעתא דהכי אקני ליה, וכבר קדמה מתנתו של זה למקחו של זה. וכן הדעת נוטה:

יג. הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין ע"י הקטנים ולא הקטנים ניזונין ע"י הגדולים אלא חולקין בשוה. מאי אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים, שאם הוצרכו הגדולים למלבושין יתרין הצריכין לגדולים אין מתפרנסין על חלקן של קטנים שיוציאו פרנסתן מכלל כל הנכסים. וכן אם הוצרכו הקטנים למזונות יתרים הצריכים לקטנים אין ניזונין על חלקן של גדולים, אלא חולקין כל הנכסים תחילה בשוה וכל אחד מהן מתפרנס משל עצמו וניזון משל עצמו כפי צרכו:

יד. נשאו גדולים ישאו קטנים ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן. אוקימנא בגמרא הכי, נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ופרנסו עצמן מן הנכסים, ישאו קטנים כיוצא בהן. אבל נשאו גדולים בחיי האב, ואמרו קטנים לאחר מיתת האב הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו, אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן:

טו. הניח בנות קטנות וגדולות אין הגדולות מתפרנסות ע"י הקטנות ולא הקטנות ניזונות ע"י הגדולות אלא חולקות בשוה. נשאו גדולות ישאו קטנות. אוקימנא בגמר' הכי, נשאו גדולות מן הנכסים לבעל לאחר מיתת אביהם יתר מן המגיע להם ישאו קטנות את המותר מבעל, דאתו קטנות ומפקי מיניהו דבעלי גדולות כדבעינן למימר קמן:

טז. זה חומר בבנות מבבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואינן ניזונות על הבנות. וטעמא מאי ניזונות על הבנים, שהוא תנאי בית דין, ואינן ניזונות על הבנות, דכולהי [כ]הדדי נינהו, לפיכך חולקות בשוה:

ר. אמר רבה האי גדול אחי דלביש ומיכסי מדיתמי מאי דעבד עבד. ולא מצו אמרי ליה חשוך ממנאתך, מ"ט אנן סהדי דהוה ניחא להו כי היכי דלשתמען מיליה, הילכך דינא הוא דחשבינן ליה משל אמצע ושארא פלגי ליה בשוה. והא דתנן אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים, אוקימנא בשראכא, אדם ריק שאינו עושה מלאכה ואין בו תועלת לאחין אלא נכנס בזו ויוצא בזו, מהו דתימא ניחא ליהו דליכסי מדידהו דלא ליתזיל, קא משמע לן דלא:

רא. והא דתנן נשאו גדולים ישאו קטנים מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר נשאו גדולים לאחר מיתת האב ישאו קטנים לאחר מיתת אביהם כיוצא בהן, אבל אם נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן אביהם להם נתן:

רב. שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבנו לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו בעל לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין. אמר ליה תניתוה נשאו גדולות ישאו קטנות ואוקימנא נשאו גדולות [לבעל] ישאו קטנות מבעל. כלומר אם נשאו גדולות את הממון בפרנסתן לבעל, ישאו קטנות מבעליהן של גדולות, מהממון שנשאו להן נשיהן יתר מן הראוי להן כדי הראוי להן לקטנות בפרנסתן, וכן תני ר' חייא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל. אלמא מלוה ע"פ גובה מבעל. ודחינן דילמא שאני פרנסה דאית לה קלא וכמלוה בשטר דמי. א"ל רב פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת א"ר יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר' חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו. והא מזונות האשה כמלוה על פה היא ולא גביא ממשעבדי, דתנן (גיטין מח,ב) אין מוציאין לאכילת הפירות ולשבח הקרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם, ואפילו שעבדו האחים לאחר מיתת אביהם אסיקנא בפרק מציאת האשה (כתובות סח,ב) דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואפילו הכי גבינן להו מבעל, שאע"פ שהכניסתן הבת לבעל בנדוניתה וזכה הבעל בהן אלמנתו של אבי הבת ניזונת מהן, אלמא מלוה על פה גביא מבעל. וכן הילכתא, כדבענן לברורי לקמן ממסקאנא דגמרא:

דף קלט עמוד ב

רג. אמר רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן דבעל יורש הוי לכל מילי והא אמר רבי יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. אלמא לוקח הוי, וכמאן דזבנינהו לנכסי מההיא שעתא דאתי לידיה דמי, דאי יורש הוי לא מצינו ירושה מחיים. ואסיקנא אלא אמר רב אשי, לא יורש הוי לכל מילי ולא לוקח הוי לכל מילי, אלא שויוה רבנן כיורש ושויוה כלוקח. גבי יובל שויוה רבנן כיורש משום פסידא דידיה. דתנן ואלו שאינן חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו. גבי דר' יוסי בר' חנינא שויוה רבנן כלוקח משום פסידא דידיה. דכיון דזכה באשה עבדו ליה רבנן תקנתא דלא תיקום איהי ותפקעינהו לנכסים מיניה, הילכך הוה ליה בהני נכסי כלוקח ראשון כמאן דזבנינהו לנכסי מינה משעת נישואין או משעת נפילת הנכסים מעכשיו ולכשתמות תחתיו, דאי מזבנא להו איהי ביני ביני ומתה כשהיא תחתיו איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא קננהו בעל ואתי וטריף לקוחות. גבי (דזאבין) [דרבין] שויוה כיורש משום פסידא דאלמנתו. וה"ה גבי בעיא דאבוה בר גניבה דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דמלוה, כדקא פשיט רבא מעיקרא וכדפשיט רב פפא (מזדבין) [מדרבין].

ומקשינן והא גבי דר"י בר' חנינא דאיכא פסידא ללקוחות ושויהו רבנן כלוקח ראשון ולא חיישי לפסידא דלקוחות. ופרקינן התם גבי לקוחות אינהו דאפסוד אנפשיהו דכיון דאיכא בעל לא איבעי להו למזבן. ושמעינן מינה דגבי לותה ואכלה ועמדה ונשאת, כיון דבשעת הלואה אכתי לא נשאת וליכא למימר דמלוה הוא דאפסיד אנפשיה, שויוה רבנן לבעל כיורש משום פסידא דבעלה. וכי תימא הכא נמי מלוה הוא דאפסיד אנפשיה, דלא איבעי ליה לאוזפא בלא שטרא, כי אמרינן איהו דאפסיד אנפשיה היכא דיהיב זוזי בכדי, כגון מאן דזאבין נכסי דידע דמשעבדי לאחריני, דומיא דלקוחות דידעי דאיכא בעל וקא מיכווני למזבן נכסי דאתתיה דמשעבדי ליה לבעל, אבל הכא גבי לותה ואכלה כי קא מוזיף לה בלא שטרא אכתי נכסי בחזקתה דאיתתא הוו קיימי וכי אוזיף שפיר אוזיף. מאי אמרת, כיון דאינסיבא בתר הכי הוה ליה כמאן דזבינא להו לנכסים לאחריני ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, הני מילי בלקוחות ממש דחיישי רבנן לפסידיהו משום דמלוה על פה לית לה קלא ואפשר דלא שמעי בה לקוחות וזבני ולאו אדעתיהו, בהא ודאי חשו רבנן לפסידא דלקוחות דמאי הוה ליה למעבד, מלוה הוא דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי בלא שטרא, אבל הכא גבי בעל דלא קא יהיב זוזי ולאו לוקח ממש הוא, הא אמרינן בהדיא דכי שויוה רבנן כלוקח היכא דליכא פסידא לאחריני אבל היכא דאיכא פסידא לאחריני לא חשו רבנן לפסידא. מידי דהוה אמזוני דאלמנתו, דאי ס"ד דוקא גבי אלמנתו משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אי נמי משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי, מאי אירייא דנקט משום פסידא דאלמנתו, דמשמע משום דמפסדה להו למזונות דידה, האי משום ביזיון מיבעי ליה, אי נמי משום דנכסי בחזקתה קיימי. ועוד אי טעמא דמילתא משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי מאי אירייא דשויה רבנן כיורש לגביה, כי משוו ליה נמי כלוקח כיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי אלמנתו ניזונת מנכסיו. ועוד אי מהני האי טעמא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי למטרף מבעל ואע"ג דהוי כלוקח, משאר לקוחות נמי תטרוף, ואנן קי"ל דאין מוציאין למזונות. ועוד אי סלקא דעתא דגבי פסידא דאלמנתו הוה חיישי רבנן גבי פסידא דמלוה לא חיישי רבנן, אי הכי כי אקשינן והא גבי דר' יוסי בר חנינא דאיכא פסידא דלקוחות ושויוה רבנן כלוקח, מאי קושיא, והא אמרת דלפסידא דאלמנה בלחוד הוא דחיישי רבנן לפסידא דאחריני לא חיישי רבנן. ועוד הא דפרקינן התם אינהו דאפסוד אנפשייהו דכיון דאיכא בעל לא איבעי להו למזבן האי משום דלא חיישי רבנן אלא לפסידא דבעל מיבעי ליה. אלא לאו שמע מינה דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני דקדים שעבודייהו לבעל לא חיישי רבנן לפסידא דבעל. וכן הלכתא:

הדרן עלך פרק יש נוחלין