בבא בתרא קכ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(במדבר ל, ב) זה הדבר דראשי המטות הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה א"ל ההוא יליף זה זה מהתם האי נמי ליליף זה זה מהתם האי מאי בשלמא התם איצטרי' לגזרה שוה הכא למאי איצטריך לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דלדורות הוא מאי ג"ש דתניא נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן (ויקרא יז, ב) זה הדבר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות אמר מר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר אשהפרת נדרים בשלשה הדיוטות והא ראשי המטות כתיב ביה כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה ה"נ בביחיד מומחה ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות למאי הלכתא אמר רב ששת לומר גשיש שאלה בהקדש ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים דאינו הקדש האי זה וזה מאי עבדי ליה זה הדבר דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט הוא חייב הואינו חייב על המולק זה הדבר דראשי המטות מיבעי ליה לחכם מתיר וואין בעל מתיר בעל מפר זואין חכם מפר ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו נפקא להו מדתניא (ויקרא טז, א) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל ר' יוסי הגלילי אומר
רשב"ם
[עריכה]זה הדבר דראשי המטות - דכתיב וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו' ה"נ לא יהא נוהג דין הפרת נדרים אלא בדור הזה בתמיה:
יליף זה - דהפרת נדרים מזה דשחוטי חוץ דכתיב ביה דורות ה"נ דורות:
ופרכינן ה"נ - לענין הסבת נחלה נילף זה דידיה מזה דשחוטי חוץ לדורות:
בשלמא התם - בשחוטי חוץ ובנדרים להכי כתב זה דהא איצטריך להך גזירה שוה דבעינן למימר בסמוך והלכך דרשינן ליה נמי להא גזירה שוה דאמרן דקיימא לן אין גזירה שוה למחצה:
אבל הכא - בהסיבת נחלה לא איצטריך האי זה לשום גזירה שוה אחריתי דנדרשיה נמי למילף זה מזה דשחוטי חוץ לדורות ולהא גזירה שוה לחוד ליכא למימר דלהכי איצטריך למילף משחוטי חוץ לדורות דהא לא צריך קרא לישתוק קרא מיניה דלא נכתביה כלל ואנא ידענא דודאי הסבת נחלה נוהגת לדורות מידי דהוה אשאר מצות דעלמא דלא גרע האי לאו משאר לאוין שבתורה שהיו נוהגין לעולם אלא מדכתביה ש"מ למעוטי אתא דאינה נוהגת אלא בדור הזה:
מאי גזירה שוה - דילפי' זה דנדרים וזה דשחוטי חוץ מהדדי:
מה להלן - בשחוטי חוץ כתיב בהו דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל אף בנדרים אהרן ובניו כאילו כתיב בהם וכל ישראל כדמפרש לקמן למאי הלכתא:
מה כאן ראשי המטות אף להלן - בשחוטי חוץ ראשי המטות ובסמוך מפרש לה:
למאי הלכתא - בעינן גבי נדרים אהרן ובניו וכל ישראל:
לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות - דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מתירין לו כגון שלשה דהוו בית דין כדאמרינן בסנהדרין (דף ג.) ואפי' לשמואל דאמר התם שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו ב"ד חצוף הני מילי דיני ממונות אבל למישרי איסור נדר לא סגי בפחות מג' ולהכי אהני גזירה שוה כאילו נכתב בנדרים אהרן ובניו וכל ישראל לומר לך ששקולין כל ישראל להתיר נדרים ואפי' הדיוטות כאהרן ובניו:
הא ראשי המטות כתיב - דמשמע מומחין:
כדאמר רב חסדא - לקמן בשמעתין:
ה"נ ביחיד מומחה - בקי בגמרא כלומר רב מובהק והאי דכתב ראשי לשון רבים מומחין דעלמא קאמר:
למאי הלכתא - צריך ראשי המטות גבי שחוטי חוץ:
שיש שאלה בהקדש - כמו שיש שאלה בנדרים דבנדרים כתיב לא יחל דברו והוא הדין לכל הקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות איגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת והוא הדין לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאי בעי מיתשיל עלייהו וחוזרי' לטיבלן כדאמרי' בנדרים בשילהי פרק הנודר מן הירק (דף נט.):
ולב"ש דאמרי אין שאלה בשום הקדש - בעולם דאפי' כשימצא לו החכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו דאע"ג דעוקר את הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות אפי' הכי גבי הקדש לא אמרי ב"ש הכי דאפי' כשנעשה ההקדש בטעות הידוע למקדיש חשבי ליה הקדש גמור כ"ש היכא דהוקדש בלא טעות שלא יועיל פתח החרטה שימצא לו החכם להתירו:
דתנן ב"ש אומרים כו' - תחלת הפרק הוא במסכת נזיר:
הקדש טעות - כדמפרש התם כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב"ש אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש ואמרינן בגמרא מאי טעמייהו דב"ש דילפי תחלת הקדש מסוף הקדש מה תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי' בטעות ובית הלל סברי ה"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן:
הקדש טעות הקדש - וכיון דסבירא להו דהוי הקדש אפי' בטעות כ"ש דסבירא להו דכל הקדש שהוקדש בלא טעות כגון שור זה הקדש דלא יוכל החכם לעשותו חולין על ידי שום חרטה דחכם נמי הקדש טעות משוי ליה והקדש שטעותו ידוע למקדיש לבית הלל אפי' שאלה אין צריך שהרי הוא עצמו יודע שלא נתכוין להקדיש את זה וכיון דחשבי ליה בית שמאי הקדש גמור אלמא שאילת חכם אין מועיל וב"ה אומרים כו' ואפילו שאלה אינו צריך:
האי זה מאי עבדי ליה - זה דשחוטי חוץ וזה דראשי המטות מאי דרשי בהו דכיון דלית להו שאלה בהקדש לית להו גזירה שוה דזה זה כלל ואפי' למילף נדרים משחוטי חוץ לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל דאין גזירה שוה למחצה ולקמן בעי להו הדיוטות מנא להו:
על השחיטה - בחוץ חייב כרת אפילו השוחט עוף קדשים בחוץ כדנפקא לן בתורת כהנים ובזבחים (דף קז.) מאו אשר ישחט ואינו חייב על המליקה של עוף בחוץ משמע דזה כעניין שמפורש בפרשה חייב כדכתיב כי ישחט ולא כי ימלוק: ה"ג בתורת כהנים ובנדרים בפרק נערה המאורסה על השחיטה חייב ואינו חייב על המליקה ולב"ה דדרשי ליה לג"ש נפקא להו מהיכא דנפקא לן בת"כ ת"ל אשר ישחט על השחיטה חייב ואין חייב על המליקה:
חכם מתיר - בלשון מותר לך מותר לך כדכתיב לא יחל דברו הוא דלא יחל אבל אחרים מוחלין לו ולשון היתר משמע להו לרבנן האי לא יחל וטעם יש לדבר לפי שהחכם אינו מתיר ביום שמעו כמו בעל בלא טענה אלא ע"י שמוצא לו חרטה ועקר את הנדר מעיקרו הלכך לא שייך ביה לשון הפרה אלא לשון התרה שהתיר לו איסור ע"י הוראה וטענה גמורה אבל בעל מיפר לאשתו ביום שמעו בלא חרטה מגזירת הכתוב כמו והפר את בריתי (דברים לא) כל דבר קיום הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי הפרה:
ואין חכם מפר - שאם אמר מופר לך לא אמר כלום דהכי משמע זה הדבר זה הדבור כמו שכתוב בפרשה מעכב לזה לשון התרה ולזה לשון הפרה והכי אמרי' בהדיא בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עז:) א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר שיכול כו' ותניא אידך זה הדבר בעל מיפר ואין חכם מיפר שיכול כו' ולב"ה נפקא להו מסברא כדפרישית לעיל דבחכם שייך לומר לשון היתר ובבעל לשון הפרה:
הפרת נדרים בג' - היינו התרת חכם דבעינן ב"ד ג' הדיוטות או יחיד מומחה דה"ל כב"ד אבל הפרה ממש סגי בבעל לחודיה ואפי' הדיוט והיינו דאמרינן בשילהי מסכת שבת (דף קנז.) דשאלה צריכה ב"ד הפרה אינה צריכה ב"ד והפרה לדורות נפקא להו לב"ש מידי דהוה אשאר מצות דהאי זה כיון דאיכא למידרשיה למעוטי הפרת חכם והתרת בעל לא ממעטינן נמי דורות:
תוספות
[עריכה]שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. פי' ריב"ם דמדכתיב ראשי שנים משמע ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ואין נראה דאדרבה מראשי המטות דרשינן יחיד מומחה וראשי היינו ראשי דעלמא כדפ"ה והיכי נדרוש מיניה דבעינן שלשה אלא נראה לר"י דבלא קרא ידעינן דהא מדבעינן יחיד מומחה אם כן בהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:
דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש. תימה אדרבה מכאן יש להוכיח שיש שאלה בהקדש דהא מוקמינן התם מילתייהו דבית שמאי דכי אמר שור שחור שיצא מביתי יהא קדוש ויצא לבן כגון דאמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן ואומרים ב"ש הקדש משום דדעתו ומחשבתו מבטלת אמירתו וה"נ כי נשאל על הקדש כי אמר אדעתא דהכי לא קדשי נתיר לו כיון דאזלי ב"ש בתר מחשבה ותירץ ר"ת כיון דאמרי ב"ש מחשבתו מבטלת אמירתו למיהוי הקדש כ"ש שתבטל אמירתו את מחשבתו שאומר אדעתא דהכי לא נדר:
מיבעי להו חכם מתיר ואין בעל מתיר. פ"ה דלבית הלל נפקא להו מסברא תימה וכי ר' יוחנן סבר כב"ש דבפ' נערה בנדרים (דף עז:) משמע דנפקא ליה מזה הדבר דאמרינן התם א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר ולא כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין הבעל מתיר וי"ל דלר' יוחנן לא נפקא מקרא אלא מסברא ולא מייתי ראיה מדתניא אלא דלא אמר ולא כלום ולא משום דנפקא ליה מזה הדבר א"נ מזה הדבר דריש ואע"ג דאיצטריך להכי דרשי גזירה שוה כיון דליכא למיפרך מידי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לב א ב מיי' פ"ד מהל' נדרים הלכה ה', סמג לאוין רמב, טור ושו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעיף א':
לג ג מיי' פ"ד מהל' נדרים הלכה ז', סמג לאוין רמב:
לד ד מיי' פ"ו מהל' ערכין הלכה ל"ד, ומיי' פ"ט מהל' נזירות הלכה ח':
לה ה מיי' פי"ח מהל' מעשה הקרבנות הלכה י"ח:
לו ו ז מיי' פי"ג מהל' נדרים הלכה ב', ועיין בכסף משנה, [ ומיי' פ"ו מהל' שבועות הלכה ה' ], סמג לאוין רמב, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף ל"ו, [ וטור ושו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעיף ג' ]:
ראשונים נוספים
אמר ליה. התם גבי הפרת נדרים לא מצית למימר דלא יהא נוהג אלא בדור זה דיליף זה זה משחוטי חוץ מה זה דשחוטי חוץ לדורות דכתיב ביה לדורותיכם אף זה דהפרת נדרים לדורותיכם:
ומקשינן האי נמי. הפרת נדרים ליגמר זה הדבר מזה הדבר דבנות צלפחד דאזהרה דבנות צלפחד אינה נוהגת אלא ההוא דור ואף הכא הפרת נדרים לא יהא נוהג אלא בדור זה ולא לדורות. ומאי חזית דמקשת ליה הכי אקיש ליה הכי:
האי מאי. כלומר הא לא מצית למימר דבשלמא התם גבי זה הדבר דהפרת נדרים איצטריך לגזירה שוה לאקושי לזה הדבר דשחוטי חוץ והואיל דאיצטריך לגזירה שוה להכי מדמינן ליה לדורות כשחוטי חוץ אבל הכא בבנות צלפחד מאי גזירה שוה מצינן למילף מיניה משום הכי לא ילפינן מיניה:
מאי גזירה שוה. נאמר בשחוטי חוץ זה הדבר וגו' ונאמר גבי הפרת נדרים זה הדבר מה להלן בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל מוזהרין דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל זה הדבר וגו':
אף כאן. גבי הפרת נדרים: אהרן ובניו וכל ישראל מצו להפר ומשום האי גזירה שוה ילפי' ליה מכל וכל משחוטי חוץ ולדורות משא"כ בבנות צלפחד:
לומר שהפרת נדרים בג' הדיוטות. דומיא דכל ישראל כל דהו ישראל:
והא ראשי המטות כתיב. בהפרת נדרים דמשמע דבעינן מומחין ולא הדיוטות:
ומשני כדאמ' רב חסדא. לקמן גבי מועדי ה' דביחיד מומחה סגיא לקדושי זמנים הכא נמי הפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין מומחה בג' הדיוטות:
לומר שיש שאלה בהקדש. שאם אמר שור שחור שיצא מביתי תחלה יהא הקדש ויצא לבן מטעם שלא שלא חישב בלבו שיצא אלא שחור ובא לחכם לישאל על טעותו אם הקדיש אותו שור שיצא לבן או לא ומחלוקת בית שמאי ובית הלל היא:
ולבית שמאי דלית להו האי היקשא. האי זה הדבר דשחוטי חוץ ודהפרת נדרים מאי עביד ליה:
ואינו חייב על המולק בחוץ.[2]דשחיטה בעינן לפנים ומליקה בכל מקום כשירה ומשום הכי איצטריך זה הדבר: לחכם מתיר שאומר לו מותר לך נדרך כדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אבל אינו יכול לומר לו מופר לך דבבעל תלא רחמנא הפרה כדכתיב ואם הפר יפר אותם ביום שמעו:
אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל: כלומר, כל ישראל בנדרים כאהרן, ולימד על הפרת נדרים שניתרין בהדיוטות, ואף על פי שכתוב בפרשת נדרים ראשי המטות, שהן המומחין.
ואם תאמר שלשה הדיוטות מנין. יש מפרשים שלשה מדכתיב אהרן ובניו, אהרן חד ובניו תרי הרי תלתא. ויש מפרשים אהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלתא, וכאן רמז להן הכתוב כן. ויש מפרשים, כיון דמומחה בחד והדיוטות אפיקתיהו מחד, אקומינהו בשלשה בבית דין דעלמא.
ואם תאמר אם כן לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין ליסגי בתרי. פירש ר"ש ז"ל, דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיני ממונות, אבל למישרי איסורי לא אמר, דכיון דבית דין חצוף הוא אפילו לשמואל בית דין חצוף אינו בדין שיתיר את הנדרים. ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי איצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל, דאי משום ללמד על הפרת נדרים, וכדאמרן, ליכתביה גבי נדרים גופייהו, וכענין שאמרו ביבמות פרק כיצד (כב, ב) גבי אחותו מאביו ומאמו. ושמא לדרשא בא שם, ויש לי לומר דילמד על שחוטי חוץ שהכל חייבין בהן ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה, ומשום ששחיטה כשרה היא בזר, דמקבלה ואילך מצות כהונה.
ולבית שמאי דאמרי' אין שאלה בהקדש דתנן הקדש טעות הקדש וכו': ואיכא למידק, אדרבה, היא הנותנת דהוה להו למימר דיש שאלה בהקדש, דהא דאמרינן הקדש טעות הקדש היינו משום דחמירא מחשבתו, דאלו אמר מקדיש שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש, ויצא לבן, ואמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן, קא הדרי בית שמאי דאזלי בתר דעתיה, כדאיתא התם בנזיר (לא, ב) וכיון שכן אית להו למימר מינה דיש שאלה בהקדש, דהא אזלינן בתר דעתיה דמקדיש. ותירץ רבינו תם ז"ל, דטעמייהו דבית שמאי לאו משום דחמירא להו מחשבה, אלא שחמור הקדש שהוא תופס אפילו במחשבה הפך דיבור, וכל שכן שתופס בדיבור הפך המחשבה, ולפיכך אין שאלה בהקדש.
הא דאמרינן: זה הדבר דראשי המטות מבעי' ליה לחכם מתיר ואין בעל מתיר: קשיא לן, דהא רבי יוחנן אמר התם בנדרים (עז, ב) בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר ולא כלום, ומי נימא דרבי יוחנן כבית שמאי. וי"ל דאפילו לבית הלל נמי אית להו הכין, ונפקא להו מדשני רחמנא בדיבוריה ואמר לחכם בלשון היתר, דכתיב דלא יחל דברו, דמיניה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, ובבעלד ואב כתב בלשון הפרה. ודדריש נמי זה הדבר דשחוטי חוץ על השוחט חייב ולא על המולק, בית הלל נמי אית להו כי הא, אלא דנפקא להו בזבחים (קז, א) לדרשא אחרינא, ומדכתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט על השוחט חייב ולא על המולק, והכין דרשינן ליה נמי בתורת כהנים (שם, צ).
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(יו) חכם מתיר ואין הבעל מתיר פי' עוקר את הנדר מעיקרו ע"י חרטה ומתיר את הקשר כאלו לא היה ואם עבר נדרו קודם התרה אינו לוקה דכיון דנתחרט והתירו החכ' כאלו לא נדר כלל הוי אבל בעל שהוא מפר את נדרה בע"כ אינו מתיר את הקשר ועוקר הנדר למפרע אלא משעת הפרה ואילך ואם עברה על נדר' קודם הפרה לוקה ובעל מפר בע"כ אע"פ שלא נתחרטה אבל חכם אינו מפר בע"כ אלא ברצונו של נודר אם יתחרט והילכך בעל שאמר בלשון התרה וחכם שאמר בלשון הפרה לא אמרו כלום:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
סב. א"ל רבא זוטי לרב אשי אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה א"ל שאני התם דכתיב לדורותיכם אלא מעתה זה הדבר דראשי המטות דכתיב גבי הפרת נדרים הכא נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה א"ל ההוא יליף זה זה מזה הדבר דשחוטי חוץ דכתיב ביה לדורותיכם. וכי תימא זה הדבר דהסיבה נמי לילף מהתם, האי מאי, בשלמא התם גבי ראשי המטות אצטריך זה הדבר לג"ש אחריתי כדלקמן, אלא הכא גבי הסיבה אי סלקא דעתך דנהיג לדורות למאי אצטריך זה הדבר, לשתוק קרא ואנא ידענא כיון דחובת הגוף הוא נהגא לדורות:
סג. מאי גזירה שוה נאמר כאן בשחוטי חוץ זה הדבר ונאמר להלן בהפרת נדרים זה הדבר מה כאן אהרן ובניו וכל ישראל חייבין על שחוטי חוץ, דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל כו', אף להלן אהרן ובניו וכל ישראל כשרין להפרת נדרים. ומה להלן בהפרת נדרים ראשי המטות אף כאן בשחוטי חוץ ראשי המטות כדמפרש לקמן:
סד. אמר מר מה כאן אהרן ובניו וכל ישראל אף להלן בהפרת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר שהפרת נדרים כשרה בשלשה הדיוטות. דהא רבי רחמנא כל ישראל ולא סגיא דלית בהו הדיוטות דלא סמיכי. והא ראשי המטות כתיב כדאמר רב חסדא א"ר יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה. כלומר אימא לך הפרת נדרים בשלשה הדיוטות סגיא, דגמר משחוטי חוץ דכתיב בהו כל בני ישראל. ודוקא דג (י) מירי הלכות נדרים, דהא כולהו ישראל דהוו בימי משה רבינו כולהו הוו גמירי מיניה, וכי כתיב ראשי המטות דמשמע מומחין, דוקא ליחיד מומחה, דאי הוה יחיד לא מצי מפר אלא היכא דהוי מומחה סמוך בישיבה:
סה. ומה להלן בהפרת נדרים ראשי המטות מפירין אף כאן בשחוטי חוץ דמיירי בקדשים ראשי המטות מפירין למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש. ודלא כב"ש דאמרי הקדש טע (י) ות הקדש:
סו. ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש טע (י) ות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש הא זה וזה מאי עבדי ליה זה הדבר דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המולק זה הדבר דראשי המטות בעל מפר ואין חכם מפר חכם מתיר ואין בעל מתיר. וכיון דתרויהו צריכי לגופיה ליכא למילף גזרה שוה אלא היכא דאיכא מימרא בחד מיניהו דמפני אפנויי. ומסתברא דב"ה נמי אית להו האי סברא, בין לגבי מליקה בין לגבי הפרת נדרים, ונפקא להו מגופיה דקרא, שלא חייב הכתוב בחוץ אלא בשוחט, וכן גבי הפרת נדרים כי כתיבא הפרה גבי בעל כתיבא, וכי דייקינן התרה גבי ראשי המטות דייקינן ולאו לגבי בעל:
סז. ושמעינן מינה על שוחט בחוץ הוא חייב ואינו חייב על המולק:
סח. ושמעינן נמי דחכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר. נפקא מינה דאי אמר בעל מותר לך, או שאמר חכם מופר לך, לא אמר כלום, והרי הנדר קיים עד שיאמר בעל מופר לך או שיאמר חכם מותר לך. והדין נותן, לפי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, דהא קאמר ליה אדעתא דהכי והכי מי נדרת, אי נמי דקאמר הנודר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר, וכיון דאשתכח מילתא דלא נדר אדעתיה איגלאי מילתא למפרע דליתיה לנדרא כל עיקר, ואמטול הכי שייך ביה לשון התר, (באדם) [כאדם] שנשאל על חכם על דבר שהוא ספק אסור ואמר לו שהוא מותר, דלאו מהשתא קא שרי ליה נהליה אלא גלויי מילתא בעלמא הוא דמעיקרא מותר הוה, והאי נמי כי קא מתשיל אשבועתיה וקא שרי לה נהליה (דלויי) [גלויי] מילתא בעלמא הוא דמעיקרא לא איתסר מחמת האי שבועה כלל, דאי לאו הכי לאו כל כמיניה דחכם למישרי ליה, ואמטול הכי לא שייך ביה לשון הפרה. אבל בעל אינו עוקר את הנדר מעיקרו, אלא כאדם שמעכב על ידי חברו, כענין שנאמר (ישעיה ח,י) עצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום, ואמטול הכי לא שייך ביה לשון התרה אלא לשון הפרה:
אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל. כלומר כל ישראל בנדרים כאהרן ולימד על הפרת נדרים שניתרין בהדיוטות ואף על פי שכתוב בפרשת נדרים ראשי המטות שהם המומחין. ואמר רבי שלשה הדיוטות מנין. יש מפרשים שלשה מדכתיב אהרן ובניו אהרן חד ובניו תרי הא תלתא ויש מפרשים אהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלתא וכאן רמז להם הכתוב כן. ויש מפרשים כיון דמוממה בחד והדיוטות אפקותינהו מחד אוקמינהו בשלשה כבית דין דעלמא. ואם תאמר אם כן לשמואל שאמר שנים שדנו דיניהם דין לסגי בתרי. פירש ר"ש ז"ל דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיני ממונות אבל למשרי איסורי לא אמר דכיון דבית דין חצוף הוא אפילו לשמואל בית דין חצוף אינו בדין שיתירו את הנדרים. ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי אצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל דאי משום ללמד על הפרת נדרים וכדאמרן לכתביה גבי נדרים גופייהו כענין שאמרו ביבמות פרק כיצד גבי אחותו מאביו ומאמו ושמא לדרשא באתה. ויש לי לומר דלמד על שחוטי חוץ שהכל חייבים בהם ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה ומשום ששחיטה כשרה בזר דמקבלה ואילך מצות כהונה. הרשב"א ז"ל.
הא דאמרינן זה הדבר דראשי המטות מיבעי ליה לחכם מתיר כו'. קשיא לן דהא רבי יונתן אמר התם בנדרים כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דאפילו לבדק הבית נמי אית להו הכין ונפקא להו מדשני רחמנא בדיבוריה ואמר בלשון היתר דכתיב לא יחל דברו דמיניה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו ובבעל ואב כתיבי בלשון הפרה. הרשב"א ז"ל.
ובתוספי הרא"ש ז"ל תירץ דבית הלל גופייהו מזה הדבר קדרשי ואף על גב דאצטריך לגזרה שוה לא מפקינן קרא ממשמעותיה ואף על גב דאינה מופנה משני צדדין ליכא למפרך מידי עד כאן לשונו. ודרשינן נמי זה הדבר דשחוטי חוץ על השוחט ולא על המולק בית הלל נמי אית להו כי הא אלא דנפקא להו בזבחים מדרשא אחרינא ומדכתיב אשר ישחט על השוחט חייב ולא על המולק והכי דרשינן ליה נמי בתורת כהנים.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה