רמב"ם הלכות ערכים וחרמין ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר הפלאה · הלכות ערכים וחרמין · פרק ששי | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה


ספר המצוות עשה קמה: "המצוה שיינתנו הנכסים שהוחרמו לכהנים"
ספר המצוות לאו קי: "המצוה שלא תימכר קרקע שהחרימו אותה בעלים אלא תינתן לכוהנים"
ספר המצוות לאו קיא: "המצוה שלא יגאל שדה החרם"

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית או חרם לבדק הבית או חרם לשמים וכן בכל נכסיו אם אמר כל נכסיו הקדש או חרם לבדק הבית או חרם לשמים הרי אלו יפלו לבדק הבית אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים שסתם חרמים לכהנים שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה.

הלכה ב[עריכה]

מחרים אדם מן בקרו ומצאנו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו אבל לא יחרים כל בהמתו ולא כל עבדיו ולא כל שדותיו ולא כל מין שיש לו משאר המטלטלין שנאמר מכל אשר לו ואם החרים את הכל אפילו החרים כל נכסיו הרי אלו מוחרמין בין שהחרים לכהנים בין שהחרים לבדק הבית.

הלכה ג[עריכה]

וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו לוקחין כל מה שיש לו ואפילו תפילין שבראשו ואין צריך לומר כלי אומנתו ובגדיו שהכל הקדש או חרם.

הלכה ד[עריכה]

מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים שחרמי שמים הקדש ונפדין בשוייהן ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין וחרמי כהנים אין להן פדיון לעולם אלא נתנין לכהנים כתרומה ועל חרם כהנים הוא אומר לא ימכר ולא יגאל לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים.

הלכה ה[עריכה]

ואחד המחרים קרקע או מטלטלין הרי אלו ניתנין לכהן שבאותו משמר בשעה שהחרים חרמי כהנים כל זמן שהן בבית הבעלים הרי הן הקדש לכל דבריהם שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' נתנו לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה.

הלכה ו[עריכה]

כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל והחרימה הרי זו מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים שנאמר לכהן תהיה אחוזתו מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד.

הלכה ז[עריכה]

מכר הכהן שדה חרמו והקדישה לוקח אפילו היה הלוקח הבעלים הראשונים שהחרימוה הרי זה כשדה מקנה וחוזרת לכהן שמכרה ביובל אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימין אותן שהרי אומר בשדה כי אחוזת עולם הוא לכם ומטלטלין הוקשו לקרקעות בחרמין שנאמר מכל אשר לו ומשדה אחוזתו.

הלכה ח[עריכה]

המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית הרי ההקדש חל עליהן ותערך הבהמה ותפדה ויפלו דמיה לבדק הבית והבהמה תקרב למה שהיתה בתחלה אבל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום ואין הקדש מזבח ולא החרם חל על קדשי בדק הבית שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

הלכה ט[עריכה]

האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום ושחטו בתוך שלשים יום הרי זה מותר בהנאה הקדישו למזבח הרי זה הקדש למזבח אבל אם אמר הרי זה הקדש מעכשיו לאחר שלשים יום ושחטו בתוך שלשים יום הרי זה אסור בהנאה ואם הקדישו בתוך השלשים למזבח אינו מוקדש.

הלכה י[עריכה]

המקדיש עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד ומדברי סופרים שלא תשחט עד שתפדה לפיכך אם עבר ושחטה הרי זה כשרה.

הלכה יא[עריכה]

מחרים אדם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי בדק הבית ואם היו קדשים שהוא חייב באחריותן נותן את דמיהן בין לכהנים בין לבדק הבית ויקרבו אותן הקדשים אחר שיפדו למה שהן.

הלכה יב[עריכה]

היו נדבה והחרימן כיצד פודין אותן אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה.

הלכה יג[עריכה]

ישראל שהחרים את בכור בהמה לשמים בין שהיה תמים בין שהיה בעל מום הרי זה מוחרם ואין צריך לומר שהחרימו הכהן לשמים אחר שבא לידו.

הלכה יד[עריכה]

וכיצד פודין אותן אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה כדי שיהיה לו ותהיה הרשות בידו ליתנו לכל כהן שירצה לקרובו או לרעו וכל הנותן אותו שיעור יקח הבכור ויתננו לכל כהן שירצה ויפלו הדמים לבדק הבית.

הלכה טו[עריכה]

המחרים את המעשר הרי זו כמחרים שלמי נדבה לפי שאינו חייב באחריותו.

הלכה טז[עריכה]

המקדיש שקלו לבדק הבית הרי זו קדש הקדיש בכורים לבדק הבית אינן קדש אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש.

הלכה יז[עריכה]

המחרים חצי עבדו ושפחתו הוא והכהנים שותפין בו אבל אם הקדיש או החרים לשמים חצי עבדו כולו קדש כמו שבארנו וכל המקדיש עבדו ושפחתו הכנענים או המקדיש כל נכסיו והיו בהן עבדים הרי גופן קדש לפיכך אסורים ליהנות בהן עד שיפדו.

הלכה יח[עריכה]

ואין הגזברין רשאין ליקח דמיהן מאחרים ולהוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחרות אם רצו.

הלכה יט[עריכה]

המקדיש ידי עבדו כל היתר על פרנסתו קדש וכיצד הוא מתפרנס עבד זה לווה ואוכל ועושה ופורע והוא שיעשה פחות פחות משוה פרוטה ויפרע שאם עשה בפרוטה ראשון ראשון קנה הקדש.

הלכה כ[עריכה]

המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו ומותר לו לעשות ולאכול שהרי לא נתקדש גופו כעבד.

הלכה כא[עריכה]

אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כיצד כגון שהחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו הרי אלו אינן מוחרמין שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו.

הלכה כב[עריכה]

אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא.

הלכה כג[עריכה]

במה דברים אמורים במטלטלין אבל קרקע שגזלה אחר וכפר בה אם יכול להוציאה בדיינין הרי זה יכול להקדישה ואע"פשעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה.

הלכה כד[עריכה]

הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כה[עריכה]

מי שהיה מוכר דלועין או ביצים וכיוצא בהן ובא לוקח ונטל אחת והלך לו אם היו דמי כל אחת ואחד קצובין הרי זה כמי שפסק ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו שהרי אינה ברשותו ואם אין הדמים קצובין והקדישה מקודשת שעדיין ברשותו היא שזה שלקחה לא לקחה דרך גזלה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כו[עריכה]

אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כיצד מה שתעלה מצודתי מן הים קדש מה שתוציא שדה זו מן הפירות חרם לא אמר כלום.

הלכה כז[עריכה]

האומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך מקודשת ולקחה אינה מקודשת לפי שכשהקדישה לא באה ברשותו.

הלכה כח[עריכה]

וכן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כט[עריכה]

האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תתקדש הרי זו מקודשת כשיקחנה שהרי עתה (בא) בידו להקדישה שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תהי קדש משיפדה אותה תתקדש שהרי בידו לפדותה ואפילו היתה ממושכנת לזמן קצוב שהרי בידו לפדותה אחר הזמן.

הלכה ל[עריכה]

המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדש ופקעה השכירות ואם דר בו השוכר מעל.

הלכה לא[עריכה]

יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים.

הלכה לב[עריכה]

כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות.

הלכה לג[עריכה]

ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואף על פי שעדיין לא נדר בנזיר הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה כיוצא בו וכזה ראוי לדון.

הלכה לד[עריכה]

הקדש טעות אינו הקדש כיצד האומר שור שחור שיצא מבית ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן אינו הקדש דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף אינו הקדש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הקדש ועלה של שמן בין שהיין יקר מן השמן באותו מקום או השמן יקר מן היין אינו הקדש התפיס בה אחרת ואמר זו כזו הרי השניה הקדש וכן כל כיוצא בזה.

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.