בבא בתרא קלז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי מיפק לא נפיק ביה למאי יהביה ניהליה אלא מיפק דכולי עלמא לא פליגי דנפיק ביה מכרה או אכלה באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל אמר רבה בר רב הונא אהאחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו אחד מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא בודוקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד אבל פריש או רמון לא אמר רבא גאתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא קא משמע לן דדמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלא למיגזריה הוה קפיד עילוה אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל איהו אקנייה ניהליה לבנו קטן אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מוליאתא האפילו רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא אמר רבא אמר רב נחמן שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי הקדישו והחזירו ה"ז מוקדש ומוחזר אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדריה אמר ליה ומאי חסריה אלא אמר רב אשי וחזינן אי אמר ליה על מנת שתחזירהו הא אהדריה אי א"ל על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר ליה אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפילו עומד וצווח ורבי יוחנן אמר זלא קנה אמר רבי אבא בר ממל ולא פליגי
רשב"ם[עריכה]
דאי מיפק לא נפיק. ראשון לרבי למאי יהביה ניהליה שהרי אין בו פירות אחרות והגוף אינו יכול למכור ולאכול ולא ניתן לראשון אלא לקיים בו מצות נטילה ולכם קרינן ביה דאין לשני כח בו כל זמן שראוי לזה הראשון לצאת בו דהא אחריך קאמר ולא דמי לאתרוג השותפין שאין יוצא בו כדלקמן דהתם כולהו מיהא הוו שותפין ביחד אבל הכא אינו משועבד לשני כלל כל ימי חיי הראשון:
מכרה או שאכלה - דלרבי צריך לשלם דמי אתרוג לשני ולרבן שמעון אין לשני אלא מה ששייר ראשון ולאשמועינן אתא דכי היכי דפליגי בקרקעות פליגי באתרוג דלרבי יורד הראשון ומוכרו לצאת בו דלפירי יהביה ניהליה והיינו פירותיו ולרבן שמעון אין לו לכתחלה אלא אכילת פירות דהיינו לצאת בו ואם מכר מכור ומשום דסד"א מכור דאפי' רבי מודה דלגופו יהביה לראשון דהא ליכא פירות קא משמע לן דליטלו ולצאת בו היינו פירות שנתן לראשון והגוף נתן לשני:
שקנו אתרוג - ירשו מאביהן או לקחו במעות ירושת אביהן בתפוסת הבית כל זמן שלא חלקו ונטלו אחד מן האחין בלא דעת חבירו ויצא בו רואין אם אין האחין מקפידין זה על זה ויכול לאכלו בלא רשותם כגון שיש אתרוגים הרבה בתפוסת הבית או שימצאו הרבה אתרוגים בעיר או שכבר יצאו ואין צריכין לו עוד:
יצא - דקרינא ביה לכם שהרי כולו שלו הוא:
ואם לאו לא יצא - דכתיב (ויקרא כג) ולקחתם לכם משלכם שיהא כולו שלו ולא שמקצתו שלו דאע"ג דדרשינן בשחיטת חולין בפ' ראשית הגז (דף קלה: קלו.) בגדיכם עריסותיכם תרומותיכם לרבות טלית של שותפין ועיסת השותפין ותבואת השותפין שחייבין בציצית ובחלה ובתרומה ה"ה נמי אי הוה כתיב הכא פרי עץ הדרכם אפי' של שותפות אבל כיון דכתיב לכם צריך שיהא כולו שלו והאי דלא כתיב ולקחת לך היינו למדרש מיניה שתהא לקיחה לכל אחד ואחד כדדרשינן במס' סוכה (דף מא:) ובתורת כהנים ומנהג שלנו שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד דעתנו מסכמת לתת כל אחד במתנה את חלקו לחבירו כדאמרינן גבי רבן גמליאל ור' יהושע במסכת סוכה (שם) ואע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר דלהכי מיהא דעת כל הקהל שוה שינתן לכל אחד עד שיברך עליו ואח"כ יחזיר והני מילי ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני אמרי' מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ומה שכתוב בספרים ודוקא אתרוג אבל פריש ורמון לא אריכות פירוש של שוטים הוא ואינו מן הגמרא כן נראה בעיני וכשר:
החזירו יצא - איגלאי מילתא למפרע דהויא מתנה מעיקרא שהרי קיים עתה תנאי שהמתנה היתה תלויה בתנאי ונתקיים:
ואם לאו - אלא מכרו או אכלו לא יצא דאיגלאי מילתא דלא הויא מתנה ואע"ג דלגבי גיטין קי"ל כר"מ דבעי תנאי כפול כדאמר בפרק מי שאחזו (גיטין דף עה:) אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע כו' הני מילי לענין גיטין וקדושין הוא דבעינן תנאי כפול לכתחלה לרווחא דמילתא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן מיהא לגבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול אלא גלויי דעתא בעלמא וכיון דאמר ע"מ שתחזירהו לי ואע"ג דלא כפליה למימר ואם לא תחזירהו לא תהא מתנה אפ"ה לא הוי מתנה אא"כ נתקיים התנאי דהא אפילו היכא דלא פירש כלום ואיכא למיתלי באומדן דעתא אזלינן בתר אומדן דעתא בפירקין לעיל גבי דינים הרבה כגון הכותב נכסיו לאשתו (דף קלא:) ולקמן בפרק מי שמת (דף קמח:) גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וגבי מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דאמר בפרק מי שמת (לקמן דף קמו:) דלא הויא מתנה:
אקניתיה ניהליה כל ימי חייו - דרב ביבי ואחריו יחזור לה וליורשיה:
אקנייה לבנו קטן - כרבן שמעון דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואע"ג דרבן שמעון לכתחלה אסר הני מילי כשאמר לו נותן אחריך לפלוני דבעינן שישתייר לאותו פלוני אחריו קצת אבל הך איתתא כיון דיהבה ליה לגמרי כל ימי חייו ולא פירשה לו לתת אחריו לאדם אחר אלא לעצמו לקורת רוחו של רב ביבי נתכוונה ואפי' ליתנו לכתחלה לכל מי שירצה והאי דאקני לבנו קטן היינו כדי שלא תוכל האשה לחזור ולקנות ממנו א"נ לפי שסמוך על שלחנו ויאכל רב ביבי הפירות תחת מזונות בנו ונראה בעיני דלא גרס לבנו קטן אלא לבנו גרידא וכן כתב בפירושי ר"ח ואגב שיטפא דכתב הכי בגמרא בשאר מקומות כתבו נמי אף בכאן:
ממולאי - כדאמר בר"ה (דף יח. ע"ש) רבא ואביי מדבית עלי קאתו ועל שם מקומן נקראו בני עלי ממולאי כדאמר בבראשית רבה בתחלת פרשה נ"ט ואברהם זקן עטרת תפארת שיבה וגו' ר"מ אזל לממלא ראה אותם שחורי ראש אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים אמרו רבי התפלל עלינו אמר להם לכו וטיפלו לצדקה ואתם זוכין לזקנה כו' וה"נ אמר בר"ה (שם) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה בזבח ומנחה הוא דאין מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמ"ח:
אמריתו מילי מוליאתא - דברים כרותים שאין בהם ממש לשון ימל קצירו (איוב יח) א"נ כגון מוליא במוליא בחזקת הבתים (לעיל דף נד.) גבשושיות כלומר דברים בעלי מומין ועל שם מקומם מגדפם כדכתיב בתי אכזיב לאכזב ועקרון תעקר (מיכה א):
אפי' רבן שמעון לא קאמר - דמה שמכר ראשון הוי מכור אלא כשאמר נכסי לך ואחריך לאחר אבל כשאמר ואחריך לעצמי כי הך איתתא דלא אקניתיה לך אלא לימי חייך ורוצה היא שאחריך יחזור לה אפילו רשב"ג מודה דלא אקנייה לך אלא פירות ומאי דאקנית לברך לא אהני מידי אלא לפירות כל ימי חייך:
אמר רבא אמר רב נחמן שור זה כו' - נראה בעיני דמקמי הא עובדא דרב ביבי גרס לה דדמיא להך דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי שור זה נתון לך במתנה עד זמן פלוני לעשות בו מלאכתך:
על מנת שתחזירהו לי - אחר הזמן:
הרי זה מוקדש ומוחזר - כלומר הרי זה מוקדש שהרי מוחזר הוא ונתקיים התנאי דאיגלאי מילתא דהויא מתנה למפרע ונראה בעיני דאם מת בתוך הזמן דפטור מלשלם דלא הוה שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא נתחייב אלא בפשיעה:
מאי אהדריה - ע"מ שתחזירהו לי קאמר ליה שיהא חזרתו לעצמו אבל כיון שהקדישו אין זו כי אם חזרה להקדש:
ה"ג הכותב נכסיו לאחר - ולא גרס כל:
קנה ואפי' עומד וצווח - איני חפץ במתנה זו וטעמא מפרש לקמיה:
תוספות[עריכה]
אבל פריש או רמון לא. פירש בקונטרס לא גרסינן לה ויש לפרש בדוחק דוקא דכי יש לנותן אתרוג מלבד אותו שנטל מקבל מתנה ואינו מקפיד אם יאכל הלה את האתרוג אבל אי לית ליה לנותן אלא פריש או רמון לא יצא דמסתמא יקפיד אם יאכל הלה את האתרוג ודוחק:
לא החזירו לא יצא. וא"ת אמאי לא יצא אפילו כי כפליה לתנאי והא הוה תנאי ומעשה בדבר אחד ואין זה כתנאי בני גד ובני ראובן כדאמרינן במי שאחזו (גיטין דף עה ושם) ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת על מנת שהנייר שלי מגורשת ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבא משום דהוי מעשה קודם לתנאי ולכך התנאי בטל ומגורשת ופריך רב אדא בר אהבה טעמא דהוי מעשה קודם לתנאי הא לאו הכי לא מכדי כל תנאי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם לא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד כו' אלא אמר רב אדא בר אהבה משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ומיהו יש לומר דרבא דהכא סבר דלא בעינן תנאי ומעשה בדבר אחד דהא התם נמי לא בעי אי נמי רב אדא ס"ל דכל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי ולהכי הוי מעשה ותנאי בדבר אחד שאינו מגרשה אלא כשתחזיר לו הנייר ואיך תתגרש כשהגט בידו ולהכי הוי מעשה ותנאי בדבר אחד ולא חשיב תנאי אבל רבא סבר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ויכולים המעשה והתנאי להתקיים ומגורשת מיד ואחר כך תקיים התנאי אי נמי התם כרבי מאיר והכא כרבנן:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
קנז א ב מיי' פ"ח מהל' לולב הלכה י"א ועי' במגיד משנה, סמג עשין מד, טור ושו"ע או"ח סי' תרכ"ח סעיף ח':
קנח ג מיי' פ"ח מהל' לולב הלכה י', טור ושו"ע או"ח סי' תרכ"ח סעיף ד' וסעיף ה:
קנט ד מיי' פ"ח מהל' לולב הלכה י', ומיי' פ"ג מהל' זכיה ומתנה הלכה ט', סמג עשין מד וסי' פב, טור ושו"ע או"ח סי' תרכ"ח סעיף ד' וסעיף ה, וטור ושו"ע חו"מ סי' רמ"א סעיף ו':
קס ה מיי' פי"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה י' ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ח סעיף ד':
קסא ו מיי' פ"ג מהל' זכיה ומתנה הלכה י', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"א סעיף ז':
קסב ו מיי' פ"ט מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ג, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ה סעיף י':
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
למאי יהביה נהליה אלא למיפק ביה. ולהכי חשיב שלו ונפיק ביה נהדר ביה לאחריך אלא אי דמי מחלוקת להא דמי. מכרו ראשון או אכלו. להאי אתרוג:
באנו למחלוק' רבי ורשב"ג דר' דסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. סבירא ליה דלא הקנה לו אלא הפירות לברכה והואיל שמכר הגוף השני מוציא מיד הלקוחות. ואם אכלו משלם ליה. ר' שמעון בן גמליאל סבר דאכלו או מכרו אין לשני כלום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ומצי מזבין:
בתפוסת הבית. דממון של אביהן קודם שנחלקו. נטלו אחד[3] יכול ליקח לו אתרוג בזה יצא דדידיה הוא:
ואם לאו לא יצא. משום דלולב הגזול הוי ופסול:
ודוקא. אם נשתיירו שם כדי לקנות אתרוג לכל אחד. אבל אם אין שם אלא כדי לקנות פריש או רמון לכל אחד ואחד לא יצא:
והחזירו יצא. לפי שקיים התנאי ולא הוי גזל:
למיגזרא. פירי דקל:
הוי קא קפיד עליה. אמר לה דושית עלוי הזרעים שלי את דורסת:
אקניתה נהליה כל שנותיו דרב ביבי. אקנייה לבן קטן. משום דקטן קונה ואינו מקנה כדי שלא יוציאנה אדם מידו לא במתנה ולא במכר עד שיגדיל כדי שתהא תחת ידו עד זמן מרובה. משמע משום דסבר רב ביבי כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אין לשני כלום אלא מה ששייר ראשון והא אתתא גופא דאקניתיה לפירא דיקלא או לקצוץ ממנה ענפים לר' ביבי כל ימי חייו איקנא ליה ואחריו של רב ביבי תחזור לידה דקל שלה וקדם רב ביבי עד שהוא בחיים והקנהו לבניו להוציאו מידה:
אמר ליה רב [הונא ברי' דר"י] משום דאתו ממולאי. מבית עלי:
אמריתו מילי מוליאתא. מקוצצו' ומקולקלו'. ואפי' רשב"ג לא אמר דאם קדם ראשון ומכר מכור אלא להיכא דאמר לו הנותן ואחריך[4] לי לעצמי כמו זו האשה שלא נתן אלא לימי חייו ומשמע דאחרי' תחזור דקל שלו לעצמה מי אמר ר' שמעון בן גמליאל דמצי זבין והאי דרב ביבי נמי לא מצי לאקנויי לבנו דהיא לא סילקה עצמה לגמרי אלא בחייו בלבד:
הרי זה מוקדש ומוחזר. דאע"ג דמוקדש הוי מוחזר דאין חייב להחזיר לו אחר:
מאי אהדריה. הא אסרו עליו בהנאה:
אמר ליה ומאי חסריה. שור נתן לו שור חזר לו ולעולם מוקדש ומוחזר הוא:
אי א"ל ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר ליה. והאי לאו ראוי לו שמוקדש הוא וחייב להעמיד לו אחר:
ור' יוחנן אמר לא קנה. הואיל שאינו רוצה:
חידושי הרמב"ן
אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי וכו'. קשיא לן, הא תנאיה לאו תנאה הוא דהוה ליה תנאי ומעשה בדבר אחד ואנן בעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד כתנאי בני גד ובני ראובן כדאמרי' גבי הרי את מגורשת ע"מ שתחזיר לי את הנייר הרי זו מגורשת ותנאו בטל והכא אמאי קיים ועוד הא לאו תנאיה כפול הוא.
ואיכא למימר תנאי ומעשה בדבר אחד לית ליה לרבא, דהא התם בגיטין (ע"ה א') מפ' רבא הא דקתני הרי זו מגורשת משום דהוה ליה מעשה קודם לתנאיה ורב אדא הוא דמתקיף לה ואמר משום דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד ואי נמי אליבא דמסקנא דאמר רב אשי הא מני גרבי היא דאמר בל האו' ע"מ כאו' מעכשיו דמי ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואי קשיא לך הא בעינן תנאי כפל לא קשיא דה"נ בשכפל תנאו אלא דהיכא לא חייש לפרושה וממילא ידעי' דכשאר תנאי הוא זה.
וה"ר שמואל ז"ל כתב דלא בעינן תנאי כפול בממונא, אלא באיסורא לכתחלה לרוח' דמילתא וכן השיב רבינו הגדול ז"ל בתשובה והרבה בני אדם טעו בדבר שהקשו והוי עיקר תנאי כפול כי כתיב בממון כתיב.
אבל כך הן עיקרן של דברים: דלא ק"ל בר"מ דיתידאה הוא אלא דגבי גטין וקידושין חיישי' לדר"מ להחמיר מתקנת שמואל בגטין ומיהו ר"מ לא אמר' אלא בדיני ממונות וכדמפורש בגמ' במס' שבועות (ו' ב') ושם (ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג לעולם) אפרש בסייעתא דשמיא.
ולדברי רבינו הגדול ז"ל אף בגטין וקידושין א"צ תנאי כפול בע"מ ולא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושאר דיני התנאים, וכן דעת רבינו הגאון ז"ל בפרק מי שאחזו.
הא דאמרינן אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא. תמיהא לי, ולאחר נמי אי אמר נכסי לך כל ימי חייך ואחר מיתתך לפלו' מי אמרי' אין לשני אלא מה ששייר ראשון והא לא אקני ליה כל ימי חייו דבשלמא נכסי לך ואחריך לפלוני אמרינן אחריך שאנו כלומר דכיון דנותן לא משייר לנפשיה כלו' לעולם כי היכי דלשני מקני גוף ופירות הכי נמי לראשון הקנה גוף ופירות דהא נכסי לך קאמר ליה וכי מת שני בחיי ראשון כיון דליתיה לאחריך קורא אני בזה נכסי לך וכן כשקדם ומכר אע"ג דאיתיה אלא בנכסי לך כל ימי חייך אפי' אמר אחר כן לפלוני מי איכא למימר דהוי זביניה זביני והא כל ימי חייך בלחוד קאמר ליה.
ולאו קושיא היא אלא מכאן נלמוד דטעמא דאחריך לריש לקיש משמע דמודה דקנין פירות כקנין הגוף דמי בכאן כעין טעמו של ר' יוחנן וטעמ' דמילתא דהכא כיון דנותן אסתלק ליה מהאי ביתא לגמרי ולשני גוף ופירות מקנה לו לאחר זמן לראשון נמי גוף ופירות הקנה לו עד אותו זמן ולא אמרו הכא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דא"כ הוי גוף ברשות' דנותן ומידו אתי גוף ליד שני והא איהו סליק ליה לנפשיה מנכסים לגמרי ומאי דאקני לראשון הוא דקא מקנה ליה לאחרון דהא אחריך א"ל ולפום הכי אם מכר באותו זמן כיון שנפקע זכותו של נותן מן נכסים ועדיין לא חל זכותיה של שני דלאו כאומר מעכשיו דמי קנה לוקח גוף ופירות וזכי בהו לעולם דלא אתני בהדיה דליקני אחריו הילכך נשארו נכסים ללוקח כי היכי דיחזירו נכסים ליורשי ראשון כשמת ב' בחיי ראשון דנותן מסולק הוא מכאן והילכך לא שנא נכסי לך ואחריך לפלו' ולא שנא נכסי לך כל ימי חייך ואחר כן לפלוני כהקנאה דרב ביבי לאחר והוא הדין לומר נכסי לך לעשר שנים ואחר כן לפלוני בכולן אם קדם ראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון.
והיינו טעותיה דרב ביבי, ורב פפי שבשיה, דהני מילי ליתנהו אלא לאחר דלא קני ולא חאיל זכותיה אלא לאחר זמן אבל לעצמו בין שאמר נכסי לך ימי חייך סתם או שפי' ואחריך לי אם מכר נותן מוציא מיד הלקוחות דשיור הוא וזכותו קיים לו מעכשיו בנכסים דלאחר משום אחריך הוא דמסלק נפשיה מנכסים וכאן משום אחריך משייר לו זכות בנכסים מעתה.
ושמעינן מינה דאחריך ליורשי שיור הוי וזכות יורשים קיים להו מעכשיו דהא תלמוד שכיב מרע שאמר נכסי לך כל ימי חייך אינו ראוי לומר אם קדם ומכר אין לשני אלא ששייר ראשון אלו לזה הקנה כל ימי חייו ולא יותר ומכאן ואילך זכות שיש לו בנכסים משוייר לו וליורשיו ואף כשאר נכסי לך ואחריך ליורשי ה"ה והוא הטעם שהרי לא מיעט להם ליורשים כלום אלא פי' שיור ששייר להם במתנתו והילכך אם מכר יורשי מוציאין מיד הלקוחות. ולענין ראוי ומוחזק הויא ליה לגבי יורשיןשדה החוזרת ביובל דהוי מוחזק כדאיתא בגיטין (מ"ח א').
ומכאן נמחוק גרסת ה"ר שמואל ז"ל שגורס במעשה דסבתא ובתרא לירתאי אלא ובתרה לירחה, וכן כתובה בנוסחי ספרד, וזו היא גרסת הגאונים ז"ל.
רבי יוחנן אמר לא קנה. אוקימנא (קלח,א) להא דר' יוחנן בצווח מעיקרו. וכתב ה"ר שמואל ז"ל לא קנה לוקח אלא כל המחזיק בה זכה דה"ל הפקר כדאמר בכריתות (צ"ו א') הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה שהוא מפרש דהא דר"ל בצווח מעיקרו הוא.
ולא דייקא שמעתיה מדאמרינן בנדרים (מג,ב) דמתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן, ותו מקשו עליה א"כ ודאי לא קני והיאך תצא להפקר נימא האי גברא אדעתא דמקבל מתנה אפקיה מרשותיה אדעת' דכ"ע כדאמרינן גבי חמרי' דרב ספרא (קי"ז א') בקמא אדעת' דארי' אפקרי' אדעת' דכ"ע לא אפקריה ועוד דההיא שמעת' דבמסכת כריתות לא סלקי בהאי פירושא דאקשי' התם עליה דר"ל מהא דתני הכותב כל נכסיו לאחרים וכו'. ואמרי' בשלמא דרשב"ג ניחא אלא לת"ק קשיא א"א בשלמא דההיא מימרא דר"ל באחר שבאת מתנה לידו היא היינו דניחא מילתיה דרשב"ג דההיא בקודם שבאה מתנה לידו כדאוקימנא לקמ' בשמעתיה דס"ל הוכיח סופו על תחלתו יכצווח מתחלתו דמי ולא יצאה מרשות נותן כלל אלא אי אמרת דר"ל בקודם שבאת מתנה לידו דרשב"ג נמי קשיא דאילו איהו אמר יצא להפקר ורבן שמעון בן גמליאל אמר זכו בהן יורשין ועוד דתנא קמא לא קשיא דהא ת"ק בשתק ולבסוף צווח קאמר שכבר זכה בהן זה ואין הנותן מפקיר ומה שאמר זה אי אפשי בהן אין מועיל כלום להוציאן מרשותו מאחר שכבר זכה בהן עד שיתנה בלשון מתנה לאחרים או שיפקירם שכך כתב הרב ז"ל וכיון שכן ודאי לא קשיא עלה דההיא כלל דהא אוקימתא לדר"ל בצווח מעיקרו שהנותן הפקיר ותו דמקשי עליה התם מההיא דתני' דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וכו'. אמאי לא יצאת להפקר ומאי קושיא ההיא לאחר שבאת לידו ודריש לקיש בקודם שבאת מתנה לידו, אלא ודאי האי פירוש' לא דאיק.
אלא ההיא דריש לקיש באחר שבאת מתנה לידו היא וכיון דאמר אי איפשי בהם נפק ליה להפקר והוא הדין לנכסי עצמו אלא הא דנקט הנותן מתנה לחברו לאשמועינן דאי אפשי בה לישנא דלהב' הוא ואינו כמודה שלא זכה מתחלה שתחזור לבעלים.
ויש מכריעין כדברי הרב ר' שמואל ז"ל מדאקשי' עלה התם מאי שנא מהא דאמר רבה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבא' מתנה לידו מתנתו מבוטלת היא אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין מתי לאו דבריו קיימי' והדרא למרא וכו'. והא קודם שבאת' מתנה לידו היה דבטל במתנה מעיקרא משמע כדמפורש בגיטין (ל"ב א') והרי זה כמודה שלא זכה בה מעולם והורא' בעל דין כמאה עדים וה"ל כאו' אי אפשי בה קודם שלא זכה בה כלל ולדברי ר"ל יצא להפקר מילתיה דר"ל באחר שבאת מתנה לידו מאי קושיא האי מימרא דרב ששת כקודם שבאת מתנה לידו דמי וליכא למימר יצא להפקר, אלא על כרחיך דר"ל נמי קודם שבאת מתנה לידו, זו היא ההכרעה שמכריעין בדבריו.
והדב' בהיפך, שזו גרסתן של מגיהי ספרים היא שהגיהוה מפני שכך היא אבל גרס' ישנה כך היא כתובה בספרים מ"ש מהא דאמר רבה בר אבוה מקבל מתנ' שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל מבוטלת היא ואי איפשי בה דבריו קיימין והדרא למרה לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה וכל המחזיק בהן זכה וכך היא גרסתו של ר"ח ז"ל שכתב בפרק זה והיינו ממש לאחר שבאת מתנה לידו ואע"פ שהגרס' בהפך בפ' השולח מצינו כמה שמועו' הפוכות בחלופי המסכתות והן כמו איכא דאיירי, ומקצתן כתבתי במסכת נדרים.
ואיכא נוסחי דכתיב בהו הכי אמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה וכו' איני והא אמר רבה בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו וכו' אי אפשי בה לא אמר כלום מאי לאו כלו' וקנה לא אמר כלום דלא הדר' למרה ואיהו נמי כל המחזיק בהן זכה בהן ודריש לקיש נמי באחר שבאת מתנה לידו וטעמיה משו' דאיהו לא בעי דתיהוי מתנ' ואי מתנה היא ניחא ליה לאפקוריה.
ורש"י ז"ל פירשה שם לדריש לקיש אחר שבאת מתנה לידו ולא הגרסא האחרונ' שכתבנו מחוורת יותר. ובהלכות רבינו ז"ל בפ' השולח במקצת נוסחי ההלכות כך היא כתובה שם ועיקר שאלו לגרסת רבינו חננאל ז"ל תמה הוא לאחר שבאת מתנה לידו היכי קס"ד שאם אמר אי איפשי תהדר למרה קמא נהי דלית לן דריש נקיש שאמר יצאה להפקר שאין אדם מפקיר בלשון הזה אבל לגבי מרה לא אפשר למהדר.
ובשער ט"ו מספר המקח ראיתי לרבינו הגאון ז"ל שכתב כדברי ה"ר שמוחל ז"ל, דהיכא דצווח מעיקרו הוי אותו חפץ הפקר ועלה גרסינן הא דריש לקיש, ואף ע"פ שהדברים תלויין באילן גדול אינן מתקבלין והרב ר' משה הספרדי ז"ל פירש' בחבורו בלאחר שבאת מתנה לידו כמו שפירשנו, והוא העיקר.
חידושי הרשב"א
אבל הכא אי לאו למיפק ביה למאי יהביה ניהליה: ואף על גב דאין לו רשות למוכרו ולא לאוכלו לרבי, וכדאמרינן מכרו או שאכלו ודאי באנו למחלוקת רבי ורשב"ג, ואנן לכם בעי', הכא מודה רבי, דאחריך שאני, והכי קאמר ליה לראשון אתרוג זה נתון לך במתנה ואפילו גופו לצאת בו ואחריך יחזור לפלוני. כנ"ל. ור"ש ז"ל פירש, אף על גב דלרבי ליכא קנין הגוף קרינא בזה לכם, כיון שאינו משועבד לשני בעוד שהוא ברשות הראשון, ולא דמי לאתרוג של שני שותפין ולא לשאול, שהרי במתנה נתנה לו ולא בשאלה.
אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא: יש מי שגורס: ודוקא אתרוג, אבל פריש או רמון לא, ופרשוהו, אם יכול לאוכלו, שיש אתרוגים אחרים בתפיסת הבית שיכולין שאר האחרים ליטול כל אחד כנגדו, נמצא זה (שלא) [שלו ו]יוצא בו, דלכם קרינא ביה. אבל פריש או רמון לא, שאינו מניח להם כנגדו מה שראויין לצאת בו.
ואני תמה, דאפילו מניח אתרוג לכל אחד ואחד, שהלא אין כל האתרוגים שוין ויש גדול ויש קטן, ואפילו בשוין בקטנן ובגדולם זה הדר מזה, [וצריך] שומא דלא לישקול טבא ולישקול חשיבא, ונמצא שלא עשה בחלוקתו כלום, דמאן פלג ליה, והיאך יצא. ונ"ל דלאו במניח להם אתרוגין אחרים דוקא קאמר, אלא כל שאין האחין מקפידין זה על זה בכך קאמר.
והרב אלפסי ז"ל למד מכאן לשותפין שלקחו אתרוג בשיתוף שצריכין ליתנו במתנה זה לזה, וכן השיב בתשובה גם הרב אב בית דין ז"ל. ומסתברא לי דהכא לא בשלקחו אתרוג לצאת בו קאמר, אלא לאכלו ולהריח בו, דאי למצוה ולצאת בו נראה שכל אחד יכול לצאת בו, ולקחתם לכם קרינא ביה, דבכל כי הא אמרינן יש ברירה, שהרי בשעה ששתפו בו ולקחוהו לצאת יודעים היו שאינו ראוי לחלק, הילכך על דעת כן לקחוהו שבשעה שיטלנו זה לצאת בו שיהא כולו שלו לצאת בו, וכן כל שאינו נוטלו כל אחד ואחד מהם [יכול ליטלו], וברירה זו כעין ברירה שאמרו בפרק שותפין שבנדרים (מו, ב) בחצר שאין בה דין חלוקה שהשותפין שנדרו הנאה זה מזה נכנסין בו, וטעמא דמלתא משום דיש ברירה, כדאיתא התם, ואף על גב דבעלמא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה, אלא דבכי הא כולי עלמא לא פליגי דיש ברירה, דכל שנשתתפו בחצר שאין בה דין חלוקה אנן סהדי דעל דעת כן נשתתפו בה שכל שזה נכנס בה יהא מקום דריסת הרגל ועמידתו שלו וכשזה מסתלק והאחר נכנס יהא שלו, וכן פירש שם הרב ר' שלמה בר ר' אברהם ממונטופשליר ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא, ואף זה כיוצא בה ואינן צריכין להקנות. כנ"ל.
אתרוג [זה] נתון לה במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא: ואם תאמר והא לאו תנאיה תנאה, דהא בעינן תנאי כפול. יש לומר, דכיון דקיימא לן כרבי דאמר כל האומר על מנתת כאומר מעכשיו דמי, כל היכא דאמר על מנת לא בעי לא תנאי כפול ולא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד. וכן דעת רב האיי גאון ז"'ל ודעת הרב אלפסי ז"ל, וכבר כתבתיה בארוכה בגיטין בפרק מי שאחזו (גיטין, עה) בסייעתא דשמיא.
אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדר ליה: כתב הראב"ד ז"ל: הא דרבא לא פליגא אהא דאמרינן בבא קמא (צו, ב) אומרים באיסורים הנאה הרי שלך לפניך כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח וכיוצא בו, דהתם כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל, כעין שגזל, אבל הכא כיון דאתני בהדיה השבה מעליא בעי. ורב נחמן סבר לא (עדין) [עדיף] מגזלה. אי נמי כיון דיכול לפדותו מן ההקדש וליהנות ממנו חזרה הויא. ורב אשי אמר אי אמר על מנת שתחזירו לגמרי מידי דחזי ליה בשעת חזירה קאמר הילכך פריק ליה ומהדר ליה. עד כאן.
ואני מסתפק בדינו של הרב ז"ל במה שאמר דהיכא דאמר ליה על דעת שתחזירהו לי דפריק ליה ומהדר ליה, אמאי פריק, דהא לאו מוקדש הוא מדינא, דכל שלא החזירו לו כשהוא ראוי לו ולא [נתקיים תנאו] נתבטלה מתנתו כוהרי זה מקדיש מה שאינו שלו. ועוד דסתם שור תמים משמע, וקדושת הגוף הוא דקדש וקדושת הגוף אין לו פדיום. ואפילו הקדישו בפירוש לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח, כאילו קדושת הגוף חלה בו, ונפדה דלהיות פדיונו לבדק הבית והוא קרב, וכדקיימא לן במת[פיס תמימים לבדק הבית. ונראה לי דאילו אמר אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי, אם הקדישו והחזירו הרי זה אינו מוקדש, ומוחזר ויצא בו. וצריך לי עיון.
גירסת הספרים: אזל איהו אקנייה לבנו קטן: וכן גריס בפירוש ר"ח ז"ל. ולפי גרסא זו הא דאמרי' רב פפי הני מילי לאחר אבל לעצמו לא, פירשו, הני מילי אם נתנו רב (רב) ביבי לאחר אבל לעצמו [לא]. ובנו כעצמו. וכן פירש ר"ח ז"ל. ולפיכך דוקא בנו קטן. ולא קטן ממש, אלא כל שסמך על שולחן אביו אפילו גדול זה קטן ומציאתו של אב, וכדאמרינמן בפרק קמא דמציעא (יב, ב). אבל בנו גדול שאינו סמוך על שולחנו כאחר דמי, וכדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ צ, ב) גבי סרוס פשיטא בנו גדול כאחר דמי, וכן בכל מקום חשבינן ליה כאחר בלקט ומציאה ובזיכוי העירוב.
ויש מי שאינו גורס בנו קטן, אלא אזל אקנויה לבנו, והא דקאמר רב פפי לא משום דאקניה לבנו הא לאחר מהנה, אלא דכל עצמו לא היה יכול להקנותו לשום אדם, אלא אחריו חוזר הוא לאשה וליורשיה, שלא אמר רשב"ג אלא באומר אחריך לפלוני, אבל באומר אחריך לי לא, וטעמא דמלתא דכל האומר דנכסי לך ואחריך לפלוני הרי סלק נותן עצמו מהן ונתן לראשון כל ימי חייו ואחריו לשני, כמו שנתן לשני גוף ופירות כך נתנן לראשון כל ימי חיייו, דנכסי לך קאמר לה, ולפיכך אם מת שני בחיי [ראשון] יחזרו לירושי ראשון, וכן אם מכרן או שאכלן אין לשני בהן כלום, ולא דוקא משום שאמר ליה אחריך דמשמע מה שישאר אחריך, אלא הוא הדין אילו אמר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני, וכן שנויה בתוספתא, וטעמא כדאמר דלא נתן לשני אלא לאחר מית הראשון ולא זכה שני כל שהראשון קיים. דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, אבל האומר נכסי לך ואחריך לי, אי נמי נכסי לך כל ימי חייך, אם מת יחזרו ליורשי נותן, שהרי זכותו של נותן עדיין קיים, ולא גרע מן האומר אחריך, דאפשר דמה שישאר אחריך מעכשו לפלוני קאמר, והכא לא אמר אלא נכסי לך כל ימי חייך, ואפילו נמי אמר ואחריך לי אין (מדינה) [הכונה] לומר מה שישאר אחריך, אלא לומר שתפסק המתנה לכשימות, לפי שלא נתנן לו אלא לימי חייו. ומ[כ]אן לגרסתו של ר"ש ז"ל בעובדא דסבתא דגריס ובתרא לירתאי, שאיננה, דלכולי עלמא בכי הא בעל ירית, דגוף הנכסים שלה הן ויורשיו ויורשי יורשין יורשין, ולא משום דאמר בתרא לירתאי, אלא משום דלא נתן לה אלא אכילת פירות כל ימי חייה, וכבר כתבתיה שם במקומה.
תוספות רי"ד
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(נח) ודווקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד אבל פריש או רמון לא כיון שגירסא זו כתובה בכל הספרים נראה לי דה"ג אם יכול לאוכלן יצא ואם לאו לא יצא עד דאיכא אתרוג לכל חד וחד ודוקא אתרוג אבל פריש ורימון לא:
(נט) אקנייה לבנו קטן דווקא נקט קטן כדפרישית לעיל גבי סבתא ואע"ג דאמרן לעיל דרשב"ג לא אמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא אמרי' נמי איזה רשע ערום כו' וא"כ רב ביבי היכי עבד לכתחל' ונ"ל דפתרון לכתחלה הוא כך שאם יבא לימלך לב"ד אמכור אל יאמרו לו תמכור מפני שיקרא רשע ערום ובהא פליגי רבי ורשב"ג דר' הוה מתיר ליה לזבוני פירות ומותר להשיאו עצה בכך ורשב"ג אסר אבל אם מקבל המתנה יודע הדין ורוצה לעשות דבר שלא יצא מידו לעולם הרשות בידו דדווקא לייעץ לאחר יקרא רשע ערום מפני שמרויח לזה ומפסיד לזה אבל להרויח לעצמו רשאי ורשאי הוא לעשות ודברי רבינו שמואל זצוק"ל לא נראו לי:
(ס) אמר רב יהודא אמר שמואל הכותב נכסיו לאחד ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח פי' מדאמרי' לקמן זיכה לו ע"י אחר ש"מ דעד השתא מיירינן כשזיכה לי ע"י עצמו שכתב השטר ומסרו לידו ואי צווח מעיקרא ואמר אי איפשי בה אע"ג דמסרה לידו לא קנה ואין בעל חובו גובה ממנה אבל אם שתק ואח"כ צווח ואמר אי אפשי בה קנה משעה ששתק ובאומרו עכשיו אי אפשי בה אינו יכול להסתלק ממנה עד שיתננה מתנה או לבעלים הראשונים או לאחרים ובעל חובו גובה ממנה ובזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח אוקימנה פלוגתא דרבנן ורשב"ג וה"נ אוקימנה פלוגתייהו בשלהי פ' השוחט חולין ובר"פ השולח גט אמרי' אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין פי' בצווח מעיקרא מיירי דאי שתק ולבסוף צווח הא אמרן דקנה א"ו בצווח מעיקרא ואע"פ שבאה המתנה לתוך ידו לא קנה אבל בעינין שיאמר דבר שמשמשת לשון עבר כמו בטלה הוא ואינה מתנה אבל אם אמר תיבטל משמע לעתיד ומש"ה לא אמר כלום דאינו מבט' עכשיו אלא לעתיד וכיון שעכשיו קונה אותה שוב אינו יכול לבטלה וכן נמי מבוטלת לעתיד משמע ונ"ל דלא גרסי' אי אפשי בה גבי לא אמר כלום אלא גבי דבריו קיימין דאי איפשי בה לאו לעתיד משמע אלא איני רוצה זה המתנה וה"נ אמרן דאי צווח מעיקרא ואמר אי אפשי בה לא קנה והמורה גריס לי' גבי לא אמר כלום ומפרשים אחרים גרסי לי' גבי דבריו קיימין וכך נראה לי עיקר ובכריתות בתחלת פ' המביא אשם תלוי אמרי' אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה פי' כיון שהנותן סילק עצמו מעלי' ומקבל המתנה לא רצה לזכות בה הרי הוא הפקר וכל המחזיק בה זכה בה ולא אמרי' אדעתא דהכי נסתלק ראובן הנותן כדי שיקנה שמעון המקבל וכיון ששמעון אינו רוצה לקנות תיהדר לראובן אלא הרי הוא הפקר וכגון שהגיעה המתנה לידו של שמעון ויצאת מידו של ראובן אבל אם עדיין לא יצאת מידו של ראובן הרי לא נסתלק ממנה ושמעון נמי לא שתק ולבסוף צווח אלא מיד אמר אי אפשי בה אבל אם שתק ולבסוף צווח הא אמרן דקנה ואינו יכול להסתלק ממנה אך אם יחזור ויתננה מתנה גמורה ואקשי' ומ"ש מהא דאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר מאחר שבא' מתנ' לידו מתנה זו תיבטל מבוטלת היא לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנ' אי אפשי בה דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרא לא דבריו קיימן דהוא לא קנה לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק בה זכה בה הכין צריך למיגרס אבל בספרים גריס איפכא וגם המור' כדגרסינ' אלא דגריס אי אפשי בה גבי לא אמר כלום וזה לא יתכן בשום ענין שבעולם אלא גבי דבריו קיימין גרסי' לה וה"פ מקשי' לר"ל דאמר דכל זמן שהנותן מסתלק והמקבל אינו רוצה לזכות שהיא הפקר והא הכא דאמר דבריו קיימין דלא קנה אותה והדרא למרה ולא הויא הפקר ותירץ לא הא דאמר דבריו קיימין דלא קנה אותה אבל מיהא הפקר הויא ולא הדר' למרה תו מקשי' ליה מהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום והא ידיי מסולקות הימנה דכי א"א בה דמי וקתני לא אמר כלום פי' לר"ל דאמר דכי מסתלקי נותן ומקבל דהוי הפקר והא ה"נ מסתלק בעל השדה באומרו ידיי מסולקות הימנה ויהיה הפקר ומתרץ שאני התם דאמרי' כי סליק נפשי' מדין ודברים מגופה דשדה לא סליק נפשי' פי' אי אפשי בה חשיב סילוק גבי מקבל שעדיין לא קנה השדה כי הוא אמר אי אפשי בזו המתנה לקבלה הילכך כיון דנותן נסתלק ומקבל לא רצה לזכות הויא הפקר אבל הכא שגוף השדה הוא שלו בלשון גרוע זה אינו מסתלק מגופה של שדה אלא מדין ודברים בעלמא תו מקשי' לי' ממאי דתניא הכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין בשלמא לרשב"ג קסבר כי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלין לה מניה. כי לא מקבלין לה מני' הדרא למרא אלא לת"ק כי אמר שני אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה הוה להו עבדים זרים וקאכלי תרומה זרים. פי' הא מתניתא איתוקמא הכא ביש נוחלין ובפ' השוחט דבזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח פליגי ומשום הכי אמרי רבנן דאם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה דכיון דשתק קננהו ותו לא מצי למיהדר ולפום האי מסקנא ל"ק לר"ל ולא מידי דריש לקיש מיירי בצווח מעיקרא כדפרישית אלא הכא מקשה ליה כפי משמעותה דברייתא דמשמע דבצווח מעיקרא פליגי ובהכי מיירי כדאיירי ריש לקיש והשתא לא אתי ר"ל כחד מנייהו. לא כרשב"ג ולא כת"ק ובשלמא [רשב"ג] פליג עלוי' דר"ל וסבר כיון דמקבל לא בעי למקני נותן לא אסתלק אלא ת"ק כיון דמקבל אינו קונה אמאי מאכיל את העבדים תרומה אלא ש"מ מדהאכילם תרומה ש"מ אע"ג דאמר אי איפשי בה לא מסתלק המקבל אלא הרי הן שלו וקשיא לר"ל דאמר דמסתלק והרי הן הפקר ואלו הי' רוצה היה מתרץ לו דההיא מתניתא בשתק ולבסוף צווח ולא קשיא ליה אבל לעולם בצווח מעיקרא מסתלק אלא לפי שיטתו השיבו דאע"ג דסברת דבצווח מעיקרא אמר ת"ק דרבנן שני אם הוא כהן מאכילם בתרומה הנ"מ גבי עבדים דלא נפקי לחירות גמור ע"י הפקר וצריכין גט שחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומ' אבל בשאר מטלטלין מכי אמר מקבל אי אפשי בהן הוו להו הפקר גמור ומסתלק אבל מ"מ זו הברייתא אינה מדברת אלא בשתק ולבסוף צווח ובזיכה לו ע"י אחר כדמוקמינן לה הכא ולא קשיא ולא מידי אלא רבותא עשה לו שאף לפי סברתו שסבר להקשות לו לא קשיא ליה והמורה סבר שהמקשה כפי המסקנא שהעמדנו כאן בשתק ולבסוף צווח קא מקשה ליה ומפר' שגם ריש לקיש אחר שקיבל המתנה וזכה בה מיירי דכי אמר אי אפשי בה לשון הפקר הוא ומשום הכי המחזיק בה זכה וא"א בה לא משמע לשעבר אלא לעתיד אבל היכא דצווח מעיקר' שלא רצה לזכות בה מודה ר"ל דהדרא למרה כרשב"ג ורב ששת דאמר דכי אמר אי אפשי בה לא אמר כלום והרי הוא שלו מוקמי במקרקעי ודריש לקיש במטלטלי וגם מאי דאמר בטלה היא ואינה מתנה דבריו קיימין והדרא למרה לא קשיא לריש לקיש כדפירש רשב"ג ואם הי' רוצה מתחלה היה מתרץ כך כדמתרץ לבסוף לרשב"ג אלא הולך ומדחה אותו בכל מה שיכול ואחרי כן חוזר לתירוץ זה וכל הדברים הללו הם דחוקים ביותר שאין הלב מקבלם ועוד אפילו אם העמיד דרב ששת במקרקעי כיון שזכה בשטר המתנה קנאם וכי אמר אי אפשי בהן דהוא לשון הפקר אמאי לא יחול ההפקר עליהן כמו דחייל אמטלטלין וכל זה לא הזקיקו למורה לפרש כך אלא משום דסבר שהמקשה לפום מאי דאוקימנא לה בשתק ולבסוף צווח קא מקשה ולהכי אוקי מילתי' דריש לקיש נמי הכי ולא היא שאינו סובר להקשותו אלא ממשמעותו דמשמע בצווח מעיקרא ולעולם ריש לקיש נמי לא איירי אלא בצווח מעיקרא ומש"ה מאי דאמר רב ששת לא אמר כלום לא קשיא לי' וממאי דאמר דבריו קיימין קשיא לי' ומפני שלא להאריך הדברים כתבתי דברי המורה ומה דקשיא לי' בקיצור ובפ' שנים אוחזין בטלית בה' זה ישבע אמרי' בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דאישתוק אודיי אודי לי' אי דקא צווח מאי הו"ל למיעבד לא צריכא דשתק ולבסוף צווח מי אמרי' מדאשתק מעיקרא אודיי אודי ליה או דילמא כיון דקצווח השתא איגלאי מילתא דהאי דאישתק מעיקר' סבר דחזי לי רבנן ואין לפשוט אותה האבעיא מכאן דהכא אמרי בשתק ולבסוף צווח כ"ע ל"פ דקני מפני שאין ליתן שום טעם למה שתק מתחלה כמו שיש ליתן טעם שם דחזו לי רבנן. ובזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח נמי דהויא פלוגתא לא דמי טעמייהו אהדדי. והילכך אית למיבעי ההיא דר' זירא בין לת"ק דלית לי' הוכחה בין לרשב"ג דאית לי' הוכחה כאן לא אמר רשב"ג התם יוכיח סופו על תחלתו משום דכי שתק אכתי לא מטיא לידי' מידי אבל הכא דתקפה בפנינו איבעי לי' למצווח מעיקרא אי נמי אפילו לרבנן עד כאן לא אמרי דלא הוי הוכחה אלא התם דלא הו"ל למישתק מעיקרא אבל הכא דשתק קסבר משום דחזו לי רבנן איכ' למימר דהשתא דצווח אמרי' יוכיח סופו על תחלתו:
יד רמ"ה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
קפח. דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת ר' ורשב"ג. לרבי דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הוה ליה פירא לראשון וגופא לשני, וקנין פירות לאו כקנין הגוף דאמי, ולא נפיק ביה ראשון דבעינן ולקחתם לכם משלכם וליכא. לרשב"ג דאמר אחריך (ב) לאו כמעכשיו דמי, גופא ופירא דראשון הוא ונפיק ביה. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק עד כאן לא פליגי (ר"י) [רבי] ורשב"ג התם אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי אלא הכא (מי) [אי] מיפק לא נפיק ביה למאי (בו) יהביה נהליה אלא מיפק דכולי עלמא לא פליגי דנפיק ביה ואפי' ביום ראשון מכרו ודאי או אכלו באנו למחלוקת ר' ורשב"ג. לרבי השני מוציא (ין) מיד הלקוחות, והוא הדין גבי אכלו מיחייב ראשון לשלומי ליה דמיו לשני. לרשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ושמעינן מינה דאפילו במלטלטלי פליג רשב"ג. וקיימא לן כוותיה:
קפט. אלא מיהו הא דקא מסיק רב נחמן בר יצחק פלוגתא דרבי ורשב"ג בקנין פירות כקנין הגוף דמי ליתא, דסבר לה כרב הונא דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, דהוה ליה פירא לחד וגופא לחד, וכבר אידחייא לה ממעשה דההוא סבתא. אי נמי איכא למימר דרב נחמן בר יצחק בנכסי לך ואחריך לפלוני קאמר בלחוד, דרבי סבר קנין פירות לראשון לאו כקנין הגוף דמי דאחריך כמעכשיו דמי, והוה ליה פירא בלחוד לראשון וגופא לשני, ורשב"ג סבר קנין פירות לראשון כקנין הגוף דאמי, דאחריך שאני דלאו כאומר מעכשיו דמי ואין לשני אלא מה ששייר ראשון. אבל היכא דאמר ליה ואחריך מעכשיו לפלוני דכולי עלמא מודו דשני מוציא מיד הלקוחות. ואם תמצא לומר דקסבר רב נחמן בר יצחק דבין לרבי בין לרשב"ג אחריך לאו כמעכשיו דמי, וכי פליגי בקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי, דסבר לה כרבי יוחנן ומסיק לה לדרשב"ג כרבי יוחנן, לית הלכתא בהא כרב נחמן בר יצחק, דהא איפסיקא הלכתא כריש לקיש, ואיפסיקא נמי כרשב"ג, ואי מוקמת ליה לטעמא דרשב"ג כר' יוחנן קשיא הלכתא אהילכתא. אלא על כרחיך באחריך כמעכשיו פליגי ותו לא מידי:
קצ. אמר רבה בר רב הונא האחים שקנו אתרוג מתפוסת הבית ונטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא. כלומר האחין השותפין שעדיין לא חלקו בממון בית אביהם, וקנו אתרוג משל אמצע, ונטלו אחד מהן ביום טוב הראשון של חג ויצא בו ידי מצוה, אם יכול לאכלו ואין האחים יכולים למחות בידו, דידיה הוא ונפיק ביה ידי חובתו, ולקחתם לכם קרינא ביה, ואם לאו לא יצא דבעינא לכם משלכם וליכא. מאי אם יכול לאכלו, דאי איכא אחרניאתא דמטיה מיניהי לכל חד מיניהו חדא חדא דיכיל למימר להו אנא שקלי חדא אתו נמי שקולו חדא חדא יצא, ואם לאו לא יצא.
ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד מיניהו אבל פריש או רימון אע"ג דשוו כי האי אתרוג דשקיל האי לא. ומסתברא דה"ה היכא דאיכא אתרוג לכל חד מיניהו, מיהו לא חשיבי כי האי קמא דשקיל להאי, לא יצא, דהא לאו יכול לאכלו הוא, וכי אצטריך גמרא למעוטי פריש או רימון אע"ג דשוו בדמי הוא דאצטריך, דאי איכא אתרוג לכל חד מיניהו כי האי גוונא ודאי יכול לאכלו היא. ודוקא ביום ראשון, אבל מיום שני ואילך יצא ואפילו בגזול, דכי כתב לכם ביום הראשון כתב כדאסיקנא בהדיא בפרק לולב הגזול (סוכה כט,ב), ואפילו למאן דפליג התם בגזול בשאול מודי:
קצא. אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו ביום טוב הראשון של חג והחזירו יצא לא החזירו לא יצא מאי קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה:
קצב. ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב (דימי) [ביבי] בר אביי כל אימת דהוה אזלא למגזריה הוה קפיד עילוה אמר לה קא דישת לה לארעאי אקניתיה נהליה כל ימי חייה אזל איהו אקנייה לבנו קטן אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא אפילו רשב"ג לא קאמר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא היכא דאקנינהו בתריה דראשון לאחר, כגון דאמר נכסי לך [ואחריך] לפלוני, דאפקינהו נותן לנכסיה מחזקתיה לגמרי ויהבינהו לראשון ואחריו דראשון לשני, וכיון דלא הויא ליה לשני מעיקרא זכותא בהני נכסי אלא מחמת האי הקנאה דאקני ליה נותן אחריו דראשון, ובהאי הקנאה לא אקני ליה מידי לא גוף ולא פירות אלא לאחר מיתת ראשון, אשתכח דלא אקני ליה לשני מידי בחיי ראשון, ואמטול הכי אין לשני אלא מה ששייר ראשון, דכי זבין ראשון דידה זבין, אבל היכא דשיירינהו בתריה דראשון לעצמו, כגון דאמר (ר') נכסי לך ואחריך לעצמי כי האי מעשה דרב ביבי, דלא אקניתיה לדיקלא נהליה אלא כל ימי חייו ובתריה שיירתיה לנפשיה, כיון דמעיקרא נכסי בחזקתיה דנותן קיימי, כי אמר ליה נכסי לך ואחריך לעצמי אשתכח דמתחלה ועד סוף גופא בחזקת אחריך קיימי, דהיינו בחזקת נותן גופיה, ומאי דאקני למקבל מתנה קני ומאי דלא אקני ליה בחזקת נותן קאי. ובהא מודי רשב"ג דאכתי נכסי בחזקת מריהו קיימי ולית ליה למקבל מתנה אלא אכילת פירות בלבד. ושמעינן מינה דהלכתא כרשב"ג, דאי לא תימא הכי, לטעמיה דרב ביבי דלא הוה שני ליה בין לעצמו בין לאחר, מאי אהניא ליה לאקנוייה לבנו קטן, אלא משום דשני לן בין היכא דאקניניהו נותן בתריה דראשון לאחר ובין היכא דשיירינהו נותן בתריה דראשון לעצמו:
קצג. אמר רבא אמר רב נחמן שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מקודש ומוחזר אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדר ליה אמר ליה ומאי חסריה אלא אמר רב אשי חזינן אי אמר על מנת שתחזירהו סתמא הא אהדריה ואי אמר על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר ליה. והאי לאו מידי דחזי ליה הוא, וכיון דלא קיימיה לתנאיה מעיקרא לא הויא מתנה, וכיון דלא הויא מתנה לא הוי הקדש, דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וכי תימא אדרבא כיון דלא הוי הקדש הויא מתנה, וכיון דהויא מתנה הוי הקדש, לא סלקא דעתא, דכיון דעיקר טעמא דהוי הקדש, הילכך אע"ג דהויא מתנה לא הוי הקדש, דכי יהיב ליה על מנת דלא מקדיש ליה הוא דיהיב ליה:
שיטה מקובצת
והרא"ם פירש וזה לשונו: הא דאמר רבה בר רב הונא האחים שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאכלו כו'. פירוש תפוסת הבית בשותפות שיש ביניהם בבית כגון שירשו נכסים מאביהם וקנו אתרוג זה מאותם נכסים רואים אם יכול לאכלו ואין אחיו מקפידים עליו בכך יצא ואם לאו לא יצא. ואי איכא אחרינא דיכיל למימר להו אנא שקלי חדא ואתון נמי שקולו חדא יצא. ודוקא אם הניח לכל אחד מהם אתרוג אחד כנגד זה האתרוג שנטל הוא ואפילו שלא חלקו אותם ונפל זה האתרוג בחלקו אבל הניח להם פריש או רמון לא מפני שהאתרוג ראוי למצוה ופריש ורמון אינם ראויין. עד כאן.
אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדר ליה אלא אמר רב אשי חזינן כו'. הכי גרסינן. ולא גרסינן אמר ליה ומאי חסריה דטובא חסריה דכיון דהקדישו הרי אינו שוה לו כלום. ועוד מאי קאמריתו אלא (הא) אמר רב אשי הא לא קשיא לרב נחמן מידי כיון דסבר דלא חסריה מידי כן נראה לי. תוספי הרא"ש ז"ל.
(אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדר ליה כו'. ). והרא"ש ז"ל גריס כגירסא קמייתא וזה לשונו: אקנייה ניהליה לבנו קטן. פירוש הסמוך לשלחנו ולהכי קאמר ליה אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא כלומר כיון דאקנינהו לבנו קטן הסמוך על שלחנו הוי כאלו לא מכרו דלא קאמר רבן שמעון בן גמליאל אלא דמכרו לאדם אחר שיצא מרשותו וניחא נמי היאך נתנו לאחר להפקיע כח השני הא לכתחילה אסור דלבנו שאני.
אבל הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות זכיה כתב דאפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמר אלא בשמכר ראשון או נתן מתנה לאחרים אבל אם מכרן לאחד מיורשיו לא והיינו דאמרינן אבל לעצמו לא כלומר ובנו כעצמו דמי. וטעמא דמילתא לפי שאומדים דעת הנותן שלא היה בדעתו שיוכל ליתנם לבניו דאם כן לא אהני ולא מידי כי אמר אחריך דמסתמא הראשון יתנם לבניו אבל אין דרך ליתן לאחר דמשום טובת אחרים לא משויה נפשיה רשע. ועוד דמאי דאמר אחריך לסלק יורשיו נתכוון דהא אמר ואחריך איני רוצה שיזכו יורשיך אלא פלוני ולפיכך אין הנותן רשאי ליתנם ליורשיו בכדי שיזכו בו אחריו. הר"ן ז"ל. עיין במגיד משנה שם.
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהם כו'. כתב הריא"ף ז"ל האי דינא בשכיב מרע הוא כו' דחקו להריא"ף ז"ל לפרש כן משום דאי כבר מסר השטר פשיטא דקנה. ורבי יוחנן דקאמר לא קנה בצווח מעיקרא. אם צווח מעיקרא הוא היכי מטא שטרא לידיה בעל כרחו. ולא נתחוורו אצלי דבריו דבשכיב מרע נמי כיון דכתיבה בעי מסירה כבריא דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אלא דשמואל בדמטא שטרא לידיה עסקינן ודרבי יוחנן בשעת מסירה צווח ואינו רוצה לקחת אותה וכן נראה מדרב נחמן בר יצחק בזכה לו על ידי אחר ושייכא ביה טעמא דכי לא מטא שטרא לידיה אמאי צווח מכלל דשמואל דכבר מטא שטרא לידיה מעיקרא וכך פירש רשב"ם ז"ל בדמטא שטרא לידיה ועיקר. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל נטלו אחד. אם יכול ליקח האתרוג ולאוכלו יצא דכדידיה הוא.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל דאמר לו הנותן ואחריך לפלוני אבל אם אמר לו הנותן דאחריך לי לעצמי כמו זו האשה שלא נתנה לו אלא וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל נטלו אחד. אם יכול ליקח האתרוג ולאוכלו יצא דכדידיה הוא.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל דאמר לו הנותן ואחריך לפלוני אבל אם אמר לו הנותן דאחריך לי לעצמי כמו זו האשה שלא נתנה לו אלא וכו'.