מהרש"ל על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קט עמוד א

גמ' ת"ל הקרוב קרוב קרוב קודם כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה הכא תרתי יעידה ושדה אחוזה הס"ד:

תוס בד"ה במקום בת כו' ובדידיה מסתבר לאוקמי אפילו שלא נכתב בפירוש כו' כצ"ל ונ"ב כן הוא בס"א:

בא"ד מוקי לה באב ואי אתה מעביר נחלה כו' הד"א:

דף קט עמוד ב

גמ' כי היה לי הלוי לכהן אין דאיתרמי ליה כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ומתמהינן כו' אלמא קרוב היה ליתרו כו' נ"ב יש מקשים א"כ למה לא פריך מבניו של משה גופו שהיו קרובים ליתרו יותר מיהונתן וחלילה לומר שרשעים היו ואת"ל שזכות משה גרם עד דור שלישי שמא זכות אליעזר גם כן גרם עד בניו של פנחס ותלמודא לא פריך מבניו של פנחס כלום ושמא אינם טובים ונ"ל שהסברא נותנת שזכות הצדיק גורם שלא יתקלקלו בניו כ"כ ותלוים עד דור שלישי ומ"ה בניו של מרע"ה בינונים היו עד בני בניו שהיו אחד רשע גמור אבל פינחס שהיה צדיק גמור מאי איכא למימר ודו"ק:

דף קי עמוד א

ר"ש בד"ה אמר ליה רב פפא כו' לא האי לירוש בו ולא האי לירות בו אלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה טעמא כו' ולרשב"א נראה דכל הסוגיא כו' כסדרן כתיבי ואימא אי איכא בן למה יש לנו כו' ועוד דקאמר ליה אביי אצטריך כו' כצ"ל:

דף קי עמוד ב

גמ' מאן כו' לירות אטו בר קשא כו' כצ"ל ונ"ב מאן בו וכן הלשון בר"ן דף ר"ט גבי וכל בת יורשת נחלה יורשת אינה מורשת וכן בס"א מדויקים:

ר"ש בד"ה אמר :

דף קיא עמוד א

גמרא אמר ליה דין שעוריה כשק אמר ליה לבן שקודם לבת בנכסי האם מנין אמר ליה דכתיב כצ"ל:

דף קיא עמוד ב

ר"ש בד"ה אמר ליה ר' ינאי כו' אותי ואלך הס"ד:

בד"ה מנין היה לו לפנחס כו' ירשה מאביו הס"ד:

דף קיב עמוד א

גמ' ודלמא שאני התם שכבר הוסבה ודלמא שכבר הוסבה לא אמרינן כו' כצ"ל ונ"ב כך גרס רשב"ם והתוס' גורסים אמר ליה רב פפא לאביי ודלמא כו' אפילו לפי פירוש הקונטרס נוכל לגרוס כן ודו"ק:

תוס' בד"ה א"כ תרי קראי כו' כו' כצ"ל. ואחר דבור זה צ"ל ד"ה אימא דנפל ליה משדה חרמים כו' או מאבי אמה הס"ד ואח"כ מ"ד חדש ונראה לר"י גירסת הספר כו' ואחר דבור זה צ"ל ד"ה אמר ליה רב פפא לאביי דלמא שאני התם כו' ואח"כ ד"ה אמר ליה רב יימר לרב אשי אי אמרת בשלמא כו' כצ"ל:

דף קיב עמוד ב

גמ' תניא בסבת הבן ותניא בסבת הבעל כו' כצ"ל:

שם אחר זה תניא בסבת הבן נ"ב ל"ג לרשב"ם ונכתב עוד בצדו ותימה הלא משום הכי גריס רשב"ם לקמן תניא אידך והכא לא גריס האי פיסקא תניא בסבת הבן אלא תני בסבת הבן ותני בסבת הבעל כלומר כולו בחד ברייתא וכן בתני אידך איפכא ולא שקרי לחדא ברייתא סבת הבן ולאידך סבת הבעל ודו"ק:

ר"ש בד"ה אי הכי כו' לא חיישי' כיון דלא שייך כו' כצ"ל:

בד"ה ומשני כו' דאימא של זה כדי כו' הד"א:

בד"ה אתה אומר כו' למטה אחר כו' כצ"ל:

דף קיג עמוד א

גמרא תניא אידך לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כו' כצ"ל ונ"ב זו גירסת רשב"ם ונכתב עוד בצדו זו גירסת ר"ת תניא בסבת הבעל לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה בסבת הבעל הכתוב מדבר אתה אומר כו' כשהוא אומר לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר הרי בסבת הבעל הכתוב מדבר:

תוס' בד"ה תרוייהו נמי כו' עד שאתה שואל כו' שאיני יודע כו' וההוא דקאמר אמר קרא ידבקו לא משמע ליה מאיש כו' כצ"ל:

בד"ה ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה כו' כמו עלה קרח ובפרק בתרא כו' כצ"ל:

דף קיג עמוד ב

ר"ש בד"ה ה"ג כו' וכן כולם בוי"ו מוסף כו' כצ"ל והד"א ומה"ד רצה עושין דין אם לא כתבו אבל אם כתבו שוב אין עושק דין דאין עד נעשה דיין כצ"ל:

תוס' בד"ה מקיש ירושה כו' ואין נראה לר"י דמשמע הכי דא"כ כי אף כאן אגב חורפיה לא עיין כו' כצ"ל:

דף קיד עמוד א

ר"ש בד"ה אפילו הן כו' כל זמן שלא העידו אלא שהוא כו' אבל ראייה דידהו שרואין בלילה כו' כצ"ל וכן בכל הדבור צ"ל ראייה:

בד"ה אמריתא כו' והקשיתו לו ולרב יוסף מי ניחא כו' וה"ג לרב כהנא כו' והס"ד וכצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה ניחוש כו' שכיב מרע בכולה או מצוה כו' ויבטל הדין לא הוי דין ואע"ג דלא חזר דחיישינן שמא כו' כצ"ל:

דף קיד עמוד ב

תוס' בד"ה והלכתא כוותיה כו' והא קיימא לן הלכתא כרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג ומדלא קאמר והא קי"ל בהא הלכתא כרבה כדקאמר כו' כצ"ל:

בד"ה מה אשה כו' דאין הבעל יורש אשתו בראוי עד דיליף מפנחס כו' ממורישי אשה לכן צריך לפסוק אחר כו' כצ"ל:

דף קטו עמוד א

ר"ש בד"ה משנתינו כו' הוי מצי לאקושי ולמימר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בן הבת ובת הבן ובן בת הבן מנין כו' דמיבם לא הוה ידעינן כו' נ"ב פירוש דלא אמרינן כיון דלענין יבום כי הדדי נינהו כו' אלא כדלעיל דבן ובת קודמין לאחי המת משום דשניהם שוין לפטור מיבום לאפוקי אחי המת דלא עדיף כולי האי אלא שזוקק ליבום וכן פירשו התוס' להדיא לעיל דף ק"ת בד"ה כלום יש יבום וא"כ כי היכא דלשם לא מהני האי סברא אלא שבן ובת קודמין לאחי המת אכן לעולם הבן קודם לבת הכא נמי מהר האי סברא דלענין יבום כי הדדי נינהו שיהיה בן ובן הבן שניהן עדיפי מאחי המת אבל לעולם ה"א שהבן קודם לבן הבן ודו"ק:

דף קטו עמוד ב

ר"ש בד"ה הא כיצד כו' דהיינו דתן דודו כו' נ"ב בכאן משמע שהאחין קודמין לאבות ואינו כן שלעולם האבות קודמין לאחין ובודאי אם היה אליאב קיים היה קודם לדתן בנו אלא כוונתו בכאן כאילו האבות ודאי כולן כבר מתו ורצה לבא ע"י משמוש איך יפול הנחלה לאחד ממשפחתו וזהו לא יתכן אלא ע"י אחין ובניהן ודו"ק היטב (עי' במהרש"א):

תוס' בד"ה מלמד שבא צבעון על אמו כו' נ"ב פי' אשת שעיר:

בא"ד הכי נמי בא ענה על אמו כו' נ"ב פירוש אשת צבעון ואמו לא דוקא אלא אשת אביו והיו העולם סוברים שהיא בת צבעון ואי נמי כאילו יצא מבין שניהם ודו"ק (עי' במהרש"א):

דף קטז עמוד א

ר"ש ד"ה מלא עליו עברה כו' צ"ל ה"ג מלא עליו עברה כו':

דף קטז עמוד ב

ר"ש בד"ה הכי נמי כו' האב קודם לעולם לאחי האב ואחי האב קודמין לאחות האב ואחי האב כו' כצ"ל ונ"ב כך הוא בכל הנוסחאות וראוי להיות כתוב במקום אחי האב אחי המת ועוד פשיטא שהוא קודם לאחיו וגם הל"ל קודם לאחיו אלא הכי קאמר קודם לאחי המת מן האב וכאילו אמר קודם לאחין מן האב והיינו אחיו של מת שהרי לא קאמר לאחיו ודו"ק:

בא"ד ואבי האב קודם לאחי אבי האב ואחי אבי האב ואף אחותו קודמין לאבי אבי האב כו' כצ"ל:

דף קיז עמוד א

ר"ש בד"ה ומדאמרינן כו' אבי חפר ובמכיר אבי גלעד לעיל מיניה איירי כו' כצ"ל:

דף קיז עמוד ב

ר"ש בד"ה היה מבאי כו' כגון ראובן שהוליד בנים כו' כצ"ל:

בד"ה ממאי דהאי כו' פסוק זה כו' הס"ד:

תוס' בד"ה מכאן ומכאן כו' ומדנמנו בערבות מואב כו' נ"ב פירוש אותן שהיו בני ששים וק"ל:

דף קיח עמוד א

תוס' בד"ה בשלמא למ"ד כו' והוי להו עשרה בנים כו' כצ"ל:

ד"ה ולמ"ד לבאי הארץ כו' נ"ב זה הדבור שייך לעמוד שני:

דף קיח עמוד ב

ר"ש בד"ה לכולה ארעא דישראל לאו דוקא כולה כו' נ"ב מה שפירש רשב"ם לאו דוקא כולה יפה פירש דאי דוקא כולה א"כ מרגלים ועדת קרח למה לי הלא הן בכלל כל ישראל אבל מה שפירש דכתיב וילונו העם על משה לאמר מה נשתה תימה גדולה דא"כ איך סבר אביי למה הקדים מרגלים קודם מתאוננים אי לאו לאקושי למרגלים וא"כ מ"ט דאידך דלא מקיש הלא מוכח מן המקרא דאפכינא כדי לאקושי ועוד וכי מפני זה הפסידו חלקם בארץ הלא לא מצינו להדיא שקצף המקום עליהם רק שכתב ושם נסהו ואדרבה כתב מיד אחריו ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' משמע שחביבין היו לפניו ויותר טוב היה לו לפרש התלונה שאחר כך כתיב וילונו כל עדת בני ישראל על משה ואהרן וגו' ואותן גרועין יותר שהרי אמרו מי יתן מותנו ביד ה' במצרים בשבתינו על סיר הבשר וגו' והקב"ה השיב שמעתי תלונות בני ישראל ובאותה תלונה שכפרו בטובה שהוציאם ממצרים כדי לתת להם הארן ראוים הם להפסיד חלקם יותר מתלונה ראשונה שצעקו למים אבל כל זאת אינו שוה לי דסוף סוף לא מצינו שחטאו להדיא אלא מחמת דוחק חשש רעב אמרו כן כמו שאמרו להמית כל הקהל הזה ברעב וכן כל התלונות הכתובים בפרשת בשלח כולן מחמת רוב דוחק צעקו וחשובין קצת כאנוסין ומש"ה לא מצינו שקצף המקום עליהם ולכן נ"ל לפרש שהמקשה (כו') סבר מתלוננים של מרגלים דכתיב וילונו על משה ואהרן אע"פ דכתיב כל ישראל לאו דוקא כולם אלא רובם שהוא ככולם ואין חילוק בין וילונו העם ובין וילונו כל עדת והא ראייה שבתלונה הראשונה על המים כתיב וילונו העם ואח"כ בתלונה שניה הגרוע שאמרו מי יתן מותנו כתיב וילונו כל עדת בני ישראל ואינו סברא שבתלונה הגרועה יהיה יותר כל ישראל מבתלונה ראשונה שאינה קשה כל כך ועוד הכא נמי כתיב ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה והסברא נותנת דלאו כולם התלוננו אלא היו הרבה והרבה ששתקו ולא ענו ומעלת כלב ייהושע שהם ענו ואמרו ונשאו נפשם למות ומש"ה זכו לראות הארן ותדע דאל"כ מה צריך להוציא יהושע וכלב מדאמר וכל מנאצי לא יראו את הארץ ממילא דיצאו הם שלא היו בכלל המנאצים אלא ש"מ דאף אותם שלא היו בכלל המנאצים מ"מ נאספו עמהם בעון הרוב חוץ מיהושע וכלב שקדשו השם ופתחו פיהם למחות במתלוננים ומש"ה נאמר נמי חי ה' וגו' כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים וגו' אם יראו את הארץ ואח"כ אמר וכל מנאצי לא יראוה אלמא דבתחילה כלל כולם אף אותם שלא היו בכלל המנאצים והיינו טעמא שנגזרה עליהם גזירה מעת עשיית העגל כדפרש"י אלא שהמתין להם עד יום הפקודה בשלוח מרגלים שהיו רובן מנאצים ונגזרה הגזירה על כולן הנראה בעיני כתבתי:

בא"ד וילונו העם על משה לאמר מה נשתה דבשלמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ולמאן דאמר כו' וכלב מחלק מרגלים כו' כצ"ל:

בד"ה ולמאן כו' הוו להו נמי מאחוזת כו' כצ"ל:

דף קיט עמוד א

ר"ש בד"ה הא דקתני כו' כשבאו לארץ הס"ד:

בד"ה הא דקתני כו' החזירו אצל אביהן כו' אבי אביהן דבני כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה הא דהוו בני עשרים כו' בניהם אי אתה כו' כצ"ל:

בד"ה שנאמר מחלליה גו' דהוראת שעה היתה דא"כ לא ידע משה שדינו במיתה כצ"ל ונ"ב ותימה מאי מקשה דלמא גם משה ידע שחייב מיתה לפי הוראת שעה אף שלא התרו בו ואין לתרץ דאי אפשר לומר הוראת שעה אלא ע"י הקב"ה הא אמרינן להדיא בפרק נגמר הדין מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יונים וסקלוהו מפני הוראת שעה וצריך לומר דסבירא להו להתוס' דאי ידע משה דמשום הוראת שעה היה לו למות א"כ אמאי אמר בברייתא יודע היה משה שמקושש במיתה דכתיב מחלליה מות יומת תיפוק ליה דהוראת שעה היתה ומש"ה ידע שראוי להיות חייב מיתה על כל פנים אפילו אין עונש מיתה עליו כמו שסקלוהו לזה שרכב על סוס בשבת אע"פ שאין עונשו מיתה אפילו מלקות אלא מדאמר מחלליה מות יומת משמע שידע משה שחייב מיתה בדין ומ"מ קשה דלמא רבותא הוא דקאמר שידע משה שפיר שחייב מיתה מאחר שעונשו מיתה ונהי דלא אתרו ביה מ"מ משום הוראת שעה כזו שאין חסר אלא התראה ראוי להמיתו בעונשו משום הוראת שעה בלי ספק על כן נראה לי דהכי מקשה דודאי רבי יהודה סבר שלא ידע משה שחייב מיתה דאי אמרינן שידע מנין לו למימר הוראת שעה דלמא אין צריך להודיע באיזה מיתה ובהתראה סתם מיתה לחוד הוא חייב מיתה כמו שמצינו במקושש ולא נדחוק לומר הוראת שעה אלא תוס' בד"ה אילו היה כו' לאלה תחלק והא דקאמר כו' שאין בת כן יש להוכיח מפרשת יבמין כצ"ל:

שעה היתה ודו"ק:

דף קיט עמוד ב

ר"ש בד"ה דכתיב כו' כמו למורש קפוד כו' נ"ב הוא שם עוף במדבר:

סבר שלא ידע משה שחייב מיתה וא"כ בודאי לא אתרו ביה כלל ואפילו הכי המיתו וא"כ בע"כ צ"ל שהוראת :

דף קכ עמוד ב

ר"ש בד"ה מה להלן כו' אהרן ובניו כאילו כתיב בהם וכל ישראל מה כאן כו' כצ"ל:

בד"ה והקדש שטעותו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דתנן כו' כ"ש שתבטל אמירתו את מחשבתו כו' נ"ב פירוש שלעולם אמירתו עיקר בפרט לגבי נדרים דאמרינן דברים שבלב אינן דברים וק"ל:

דף קכא עמוד א

תוס' בד"ה יום שכלו כו' ועוד ט"ז אלף ופרוטרוט כו' נ"ב שהרי נחסר שתי שנים ראשונות ושנה האחרונה ולא נשארו כ"א ל"ז שנים וק"ל:

בא"ד ועוד שלא היתה כו' נ"ב זו הקושיא וקישיא דלעיל הוא לפירוש איכה רבתי ולא בקש רבינו תם לתרץ אח"כ אותן אלא הן סייעתא לפירוש שלו ודו"ק:

בא"ד שמחה לפני הדבור אלא כשחזר שאף כי לא אתמלי כו' ונראה לרבינו תם לפי מדרש כו' כצ"ל:

בא"ד דלמה חפרו קברים כו' נ"ב ויותר קשה אלי הלא הכרוז לא היה יוצא לחפור (ולא) [אלא] להבדל וק"ל (עי' מהרש"א):

דף קכב עמוד א

ר"ש בד"ה לקורבה כו' ולסיועי' ולמימר דסאה כו' כצ"ל והד"א:

דף קכב עמוד ב

ר"ש בד"ה ופרכינן כו' ועוד מאי אלא דאפילו כו' נ"ב פירוש בשאר מקומות שסותם להדיא בודאי לא קשה שכן דרך התוספתא לשנות סתמא ולחזור אח"כ מן הסתם ושונה פלוגתא אבל הכא דלא תני סתמא להדיא א"כ קשה למה לא תני בלישנא דר' יוחנן בן ברוקה להדיא אם אמר על מי שראוי ליורשו כו' אלא מאי אית לך למימר מאחר דלגופיה לא צריך שהרי תנא לקמן אלא לסתום הוא בא א"כ די לו במה ששונה אחד הבן כו' וזה אינו שהרי סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כו' ואת"ל אין חילוק בין היכא דתני בהדיא או כל היכא דתני כדי לסתום וחשבי' ליה כסתמא ואחר כך מחלוקת כלומר שחזר רבי מסתמא דהכא כו' סוף סוף קשה מאי אלא ודו"ק:

תוס' בד"ה סתם ואח"כ כו' ויכול להיות הלכה כמותו כו' נ"ב עיין בפירוש הר"ן בפ' החולץ סי' נח:

דף קכג עמוד ב

גמ' רועה באפר מבעיא כו' נ"ב פירוש לא גרע אבל בודאי אין חילוק בין איתא ברשותא לליתא גבי חלק בכורה וכן מוכח מפירוש רשב"ם לקמן ודו"ק (עי' במהרש"א):

ר"ש בד"ה דכתיב בדברי הימים כו' בעמלק הס"ד:

בד"ה בכור בן כהן הס"ד:

בד"ה מוקדשין כו' קא זכו ומשני כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה לרבות כו' גזל ממון כו' כצ"ל:

דף קכד עמוד א

ר"ש בד"ה ומר סבר כו' והפרחים להיות תמרים חטין תמרים כו' כצ"ל:

דף קכד עמוד ב

תוס' בד"ה מספקא ליה כו' ולא מחביריו שפסקו כך להדיא כצ"ל ונ"ב נ"ל דהכי פירושא מספקא ליה אי פסקי כך להדיא שהלכה כחביריו ולא כרבי או הכי פירושו הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו כלומר שאין הלכה כרבי בודאי אלא תוכל לפסוק אף כחביריו ודו"ק:

דף קכה ע"א גמ' ועוד הא אמר מר מיסבר טעמא כו' כצ"ל ונמחק את הוא דאמרת ונ"ב כך הגהתי שהרי רבו היה ולא יכול לומר לו את אמרת כדאיתא לקמן בסוף פרק מי שמת דף קנ"ט ע"ש:

תוס' בד"ה לטעמייהו כו' לבני מערבא וכי קאמר כו' לאוקמא בלא גרושה וכרבנן וכן לפירוש הקונטרס הוי מצי בין רבה בין רב נחמן לאוקמה בלא גרושה וכרבנן אלא דניחא ליה כו' כצ"ל:

דף קכה עמוד א

ר"ש בד"ה ורב ענן כו' ליורשי ראשון הס"ד כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה ואין הבכור כו' יתנהו לכושל שבהן כו'. נ"ב פירוש אשה שאין דרכה לחזר אחר נכסי המת:

דף קכו עמוד א

גמ' בכל הנכסים כולן רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה קא סבר אין לו לבכור קודם תלוקה ורב פפי אמר משמיה דרבא ויתר בכל הנכסים כולן קא סבר יש לו לבכור קודם חלוקה מדאחיל בהא אחיל בכולה ומה דאתא לידיה אחיל אידך לא אחיל כו' מהנהו לקוחות מחינהו אמרי להו קרובים כו' כצ"ל:

דף קכו עמוד ב

ר"ש בד"ה דכל בוכרא דאימא בוכרא סוכלא קרו ליה ולא משום שטותו כו' נ"ב ומאמ"ז קבלתי שקרוי בכור שוטה שצריכין לעדותו ואם לא פדאו אביו צריך לפדות את עצמו ואינו יורש ב' חלקים ומן האב לחוד קרוי בוכרא חכימא לפי שיורש שני חלקים ואין צריכין לפדותו ודרך מליצה הוא וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא יש לו לבכור קודם כו' דבי רב דמימצא לו ממעטינן כו' כצ"ל:

דף קכז עמוד א

ר"ש בד"ה אי הכי כו' לאחר שבועיים כו' דלמא זכר הוה כו' נ"ב ואע"פ שלעיל פירש שאפילו תלד בת טומטום לא מטמאה משום לידה וכן אין לה ימי טוהר מ"מ לא קשה מידי נהי דסבר רשב"ם שכך הדין אליבא דרב שרביא מ"מ הכא דפריך עליה פירש רשב"ם דשפיר פריך נהי דסבר דדוקא גבי זכר דרשינן הכי ולא גבי נקבה אפ"ה ליתני ולנדה שמא יקרע וימצא זכר וק"ל:

בא"ד וראיית יום ל"ד היו הס"ד וכצ"ל והד"א:

בד"ה ימי טוהר כו' עד שתשב י"ז ימים נקיים כו' נ"ב לפום ריהטא קאמר הכי אבל לא דייקא אלא ט"ו נקיים בעי מאחר דראתה ג' ימים ועם שתי ראיות האחרונות הוי י"ז ולא בעי י"ז נקיים אלא בטועה ממש כדאיתא לשם דלא ידעה באיזה פרק היא עומדת משום הכי בעי' י"ז נקיים דשמא ב' ראיות הראשונות סוף זיבה הן וראיה השלישית התחלת נדה היא אבל הכא הראיה ראשונה ממ"נ או התחלת זיבה או התחלת נדה היא הלכך לא בעי בין הכל אלא י"ז ימים חוץ מיום ראשון דהיינו ראיה ראשונה ולא בעי אלא ט"ו נקיים והוא הדין אי ראתה כל ז' ימים לא בעי אלא י"א נקיים ודו"ק. עוד יש להקשות כשראתה ביום י"ח למה הוי תחלת נדה לימא שתחלת ראיה הוי זיבות וא"כ שלמה י"א ימי זיבה ואח"כ ז' ימי נדה וא"כ ביום ח' חוץ מראיה הראשונה חזרה זיבות ולא קשה מידי כי לעולם אינם מתחילין ימי נדות אחר שכלו כבר ימי זיבות אם לא שהיו כבר ימי נדות דלעולם אין זיבות אלא אחר ימי נדות ולשם בערכין הבאתי דברי הרמב"ן שכתב כך להדיא ונ"ב נ"ל:

בא"ד וראתה יום ח"י הרי היא תחלת נדה כו' נ"ב פי' כשימצא ודאי זכר וק"ל. בהג"ה כו' דלא טבלה עד פ"ח אי ראתה ביום ע"ד ואי הוה פשיטא כו' למחר ביום פ"ב דראיית כו' תחלת נדה כך פירשה רבינו שלמה ז"ל כצ"ל והד"א ונ"ב בפרק המפלת ונ"ב עוד ע"כ הג"ה (עי' במהרש"א):

דף קכז עמוד ב

גמ' רישא רבנן וסיפא ר' יהודה אמר ר' יוחנן אמר בני הוא כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה וחכ"א כו' שהוא בכור וקרא משני בצריך כו' כצ"ל והד"א. ד"ה ואמר אביו על אחד שהוא בכור נאמן כר' יהודה ואח"כ מ"ה רישא רבנן וסיפא ר' יהודה בניחותא:

תוס' בד"ה כך נאמן כו' וא"כ עושה בניו הגדולים ממזרים כו' נ"ב ומ"מ היא אינה נאסרת דשמא אנוסה היא כן פסק הר"ן:

בא"ד כגון חייבי לאוין שנשא כהן גרושה כו' כצ"ל:

דף קכח עמוד א

ר"ש בד"ה אתה נתתו לי כו' או בעבד שלא ראה אותו בעדים כו' כצ"ל ונ"ב פי' דמהימן במיגו דלא היו דברים מעולם וכן פי' רשב"ם בפרק חזקת הבתים דף מ"ה אברייתא דראה עבדו ביד אומן כו':

בד"ה וחכ"א כו' לחזור בו ומשני הא כו' הד"א:

בד"ה באבא דאבא כו' דהיינו שלישי לראובן הראשון כצ"ל:

תוס' בד"ה ה"ג ונשבע אינו יכול לחזור כו' והכא גרסינן נשבע בלא וי"ו נ"ב פי' וגרסי' נמי ואינו יכול לחזור בוי"ו וק"ל:

דף קכח עמוד ב

ר"ש בד"ה כל שתחלתו ראיית המעשה הס"ד ואח"כ מה"ד או סופו שעת הגדת עדות הס"ד ואח"כ מה"ד בפסולות כלומר כו' כצ"ל ונמחק כל שתחלתו סופו. ונ"ב כל זה שייך להיפוך העמוד:

דף קכט עמוד ב

ר"ש בד"ה ה"ג כו' מהני לשני יחזרו נכסים כו' הד"א:

תוס' בד"ה חון מע"א כו' ועד שימסרנו לע"א ויאכילנו כו' כצ"ל. והשאר נמחק:

דף קל עמוד א

גמ' לענין מהדר קא אמרי' כו' עד מתני' כל זה נמחק ונ"ב כל זה אינו מל' הגמ' אלא לשון המפרשים הוא וק"ל:

תוס' בד"ה שיכול לא גרסי' והלא דין הוא נ"ב פי' ל"ג והלא דין הוא אלא ודין הוא משום דלישנא והלא דין הוא משמע משום דדין הוא כלומר דהוי אתי בק"ו משום הכי צריך קרא לא יוכל לבכר וזהו ליתא דהא אפילו בלא יום הנחילו את בניו ה"א שיכול לבכר ולהעביר חלק בכורה משום דהורע כחו כמו שפירשו התוס' לקמן אלא הכי גרסי' שיכול ודין כוא כלומר שיכול משום שהורע כחו ועוד דין הוא ומשום הכי בסיפא דברייתא ויאמר לא יוכל לבכר כו' שפיר גרסינן והלא דין הוא ודו"ק (עי' במהרש"א):

דף קל עמוד ב

ר"ש בד"ה ולא מפי מעשה כו' ובמקום אחר אמרי' כו' נ"ב פי' ולפי זה מפרשינן נמי הכא הא דקאמר אין למדין הלכה מפי תלמוד כלומר הלכה שכתוב בתלמוד עצמו דהיינו במשנה או בברייתא כלומר שהם למדו הדין ופסקו הלכה וק"ל:

בא"ד דיין שעתן כו' והמקשה כמה תשפה ותהא זבה כו' הלכה כדי לעשות כגון שבא ושאל לחכמים מעשה כו' כצ"ל:

דף קלא עמוד א

גמ' תנאי ב"ד והוה לזה במתנה כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה דא"ל ר' נתן כו' דבריו קיימיה ר' נתן בבלי היה ששניתם בכתובות כו' כצ"ל. ואמר ליה כו' הכל הוא הדר אמר כו' הד"א:

בד"ה וש"מ כו' דבריו של ר' נתן כו' הד"א:

בד"ה א"ל רב פפא כו' לדברי הכל וכי תנינן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ש"מ כו' ובקונטרס פי' נ"ב אינו בפי' שלנו:

דף קלא עמוד ב

ר"ש בד"ה בנו ואשתו כו' לא חשש בכבודן אלא כו' כצ"ל והד"א:

בהג"ה בנו ואחר כו' דאינו חש שתכבדנו אשתו נ"ב פי' לפי מסקנא דשמעתין דאפי' אשה אצל אחין עשאה אפוטרופוס וה"ה נמי לאחר שהוא בביתו וק"ל:

בד"ה בת אצל הבנים כו' לא חש לכבודה ואשה כו' שוויא אשה אצל כו' והד"א:

בא"ד אלא מיתורא דקרא כו' נ"ב מקשין העולם מה בכך דאתא מרבויא הלא בנו הגדול אתא נמי מרבויא דוי"ו ואפ"ה אמרינן לעיל פשיטא דעשאו אפוטרופוס ונראה בעיני דלא ירדו לכוונת המחבר דאיך אמר שאני מיותרת הא אפי' מיותרת לא אתי דקרא דוקא אחיי אביו הוא דקפיד אבל אחר מותו אינן חייבין בכבודה כדאיתא בהדיא בפרק הנושא אלא ה"ק מאתר שאינן חייבין כלל בכבוד אשת אביו לאחר מותו דהא לא אתיא אלא מיתורא דאת דאם כן מוקמינן להאי קרא לבחיי אביו דמסתבר ולא לאחר מותו לאפוקי אי הוה כתיב להדיא לכבד אשת אביו בודאי לא הוה מחלקינן בין מחיים לאחר מיתה ומשוס הכי מספקא מאחר שלא נמצא צד כבוד באשתו שאינו אמם לאחר מיתתו א"כ לא עשאה אפוטרופוס ואינו דומה לבנו הקטן דסוף סוף מאחר שמצינו צד כבוד באחים א"כ השוה בנו הקטן לבנו הגדול אבל לא נימא מאחר שמצינו כבוד באשתו בחיים השוה לאחר מיתה לבחיים הרחוק אחר מיתה מבחיים ודו"ק:

דף קלב עמוד א

גמ' דכתבינהו ניהלה להנהו נכסים אפי' חד יומא דאמרי אינשי ניהוי חד יומא במנא יקרא ולמחר ליתבר תנן התם כו' כצ"ל ונ"ב הוא לשון הרי"ף:

ר"ש בד"ה הכותב במתנה הס"ד:

בד"ה גובה כל כו' גובה כתובתה מן השאר כו' נ"ב פי' מותר כתובתה מה שלא תוכל לגבות מן הפירות כמו שפירש רשב"ם לקמן בהיפוך הדף וכן פי' הר"ן להדיא:

בד"ה ומשני כו' דניחא לה בהך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה למחצה ולשליש ולרביע גובה כתובתה כו' פשיטא ואומר ר"י כו' כצ"ל ונ"ב פי' שהתוס' הבינן עכשיו שלמחצה ולשליש ולרביע דקאמר היינו אגוף הקרקע כמ"ש רשב"ם ומשום הכי הקשו פשיטא דגובה כתובתה מן השאר שלא נתן לה במתנה ומרישא דקאמר גובה מן הקרקע לק"מ דסד"א מאחר שנתן כל פירות נכסים ואם כן מסתלק שיעבודא מקרקע קמ"ל דלא ומשני הא דקאמר למחצה ולשליש ולרביע לפירות קאמר כלומר שנתן לה פירות מחצי נכסיו או משליש וקמ"ל שגובה כתובה משאר שדות שאין לה בהן פירות כלום וגובה דקאמר היינו גובה בעל כרחם של היתומים מן השאר:

דף קלב עמוד ב

ר"ש בד"ה א"ר יהודה כו' דברי חכמים הס"ד:

בד"ה שותף כו' שותף לחלקה חלק בפני עצמה כו' כצ"ל:

בד"ה ההוא שכיב מרע הס"ד:

בד"ה אלא דקל כו' אדר' מאיר דהא אקנו לה בגוף האילן הס"ד והד"א:

בד"ה ההוא שכיב מרע הס"ד:

דף קלג עמוד א

בד"ה אלא למאן כו' מה לי אמר ואמרת לן עלה דמ"מ כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אלא אמר רבא כו' בין מתנה לירושה הס"ד:

דף קלג עמוד ב

ר"ש בד"ה הכניס אחת כו' שש עילית שזכות כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אדרבה כו' פליגי עליה מדכתבו ובנו הוציא כו' כצ"ל:

בד"ה במקלו ובתרמילו כו' א"כ לא הויא מתנה כו' כצ"ל וא"כ כו' נ"ב נ"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה בא עליו כו' הדיר נכסיו מבניו בחייו ובמותו כו' נ"ב דאי לא הדירן אף אחר מותו א"כ אפי' לא תהא מתנה ותהוי פקדון סוף סוף יזכו הבנים משום ירושה וק"ל:

בא"ד שנתן ליהונתן על מנת שיתן לבניו כו' נ"ב ולפי' הרשב"ם אין למתנת בית חורון ענין לכאן אלא ההוא גברא מודר הנאה מבנים היה ומש"ה יהיב נכסיו ליונתן בן עוזיאל וכי אהדר לבניו בא עליו שמאי וא"ל ההוא מתנה דיהב לך לא מתנה היא אלא אדעתא דתיהדר לבריה יהיב לך ואסור לך להחזירה כמעשה דבית חורון א"ל יונתן בן עוזיאל הרי הקדשתי שליש ואי אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי לפי שלא היה שם תנאי אלא מתנה גמורה נתן לי ומשלי אני נותן לבניו ואמר שמאי הטיח עלי יונתן בן עוזיאל כך פי' הרב רבי יצחק ז"ל בר רבי ראובן אלברגלוני ז"ל וכן מוכח בירושלמי כו' עכ"ל הרמב"ן:

דף קלד עמוד א

גמ' נותן לך במתנה ואינן בפניך אלא כדי שיבא אבא כו' כצ"ל:

שם כל מתנה שאינה שאם הקדישה מקודשת אינה מתנה כצ"ל ונמחק אינה ונ"ב לרשב"ם ל"ג:

שם קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי כו' נ"ב הגדה זו מבוארת יפה בפ' הישן בגליון:

ר"ש בד"ה במקלו כו' דמכר יונתן והקדיש כצ"ל:

בד"ה והוא סבור כו' ולא נהירא והס"ד:

בד"ה להנחיל אוהבי יש עולמות כו' נ"ב כמנין ש"י:

תוס' בד"ה כל מתנה שאינה שאם הקדישה כו' דכיון דאמר ליה מידי דחזי ליה קאמר כדקאמר לקמן כו' דקאמר אההיא דכל מתנה שאינה שאם הקדישה כו' רבי ירמיה כו' וקאמר כיני מתני' כל מתנה שהיא כמעשה בית חורון שהיתה בהערמה אינה מתנה כצ"ל:

דף קלד עמוד ב

גמ' אלא אי אתמר הכי אתמר אמר שמואל מפני מה אמרו כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה הכא אתי כו' אפילו הכי אי אמר כו' כצ"ל:

בד"ה איבעיא להו כו' כלומר זה ל' יום שגירשתי את אשתי כו' כצ"ל:

בד"ה ובמאי דאמר זה ל' יום דהיינו למפרע כו' כצ"ל:

דף קלה עמוד א

ר"ש בד"ה חזיא לכהנא כו' דהא ע"י שאמר גירשתי כו' כצ"ל:

בד"ה אמר ליה העיר הזאת הס"ד:

בד"ה ניקול באשת איש בתמיה דאיכא איסור חנק כו' נ"ב פי' קודם שמת והוה באיסור חמור א"כ אף אחר שמת עדיין בחזקת אותו איסור עד שיוודע לך שנפטרה מזיקת אשת איש אע"פ שאין עתה חנק אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה ודו"ק:

דף קלה עמוד ב

גמ' בפיסקא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו כו' כצ"ל:

שם כגון דיקלא ואלים כו' נ"ב לעיל בדף קכ"ד:

שם זיכה בה לאחר כו' נ"ב פי' רשב"ם אם זיכה בה לאחר וא"ל זכה מה שכתוב בזה השטר אע"פ שאינה כתובה על שמו שכתוב על שם ראובן ואמר לשמעון זכה במה שכתוב בה קנה דלא גרע משאר צוואתו שהיא ככתובה וכמסורה והראב"ד פי' זיכה בה לאחר שאמר לראובן זכה בשטר זה לצורך שמעון קנה אפילו אם ראובן הזוכה בשביל שמעון הוא יורש ולא אמרינן כיון שהוא יורשו כאלו לא יצא מתחת ידו כו' ועי' טור חה"מ סימן ר"ן:

ר"ש בד"ה לאחר מחייס כו' ורבותא קתני לאחר כו' נ"ב ולאחר רבותא קתני לשון פי' הרי"ף:

בד"ה ואיזו היא מתנה בבריא שתקנה כצ"ל והס"ד:

דף קלו עמוד א

ר"ש בד"ה ואינה מתייבמת והכא נמי וכו' ולא קנו ומשני כו' הד"א:

דף קלו עמוד ב

ר"ש בד"ה לא קנה כו' זבין דידיה זבין כצ"ל והס"ד והד"א:

תוס' בד"ה ר' יוחנן כו' ובפירות פירותיך כו' ולא כתב כו' כצ"ל:

בד"ה מביא ואינו כו' משום דאדמתך קרינא ביה כו' נ"ב פסוק הוא במשפטים ראשית בכורי אדמתך אבל ברשב"ם שלפנינו פי' אשר תביא מארצך ואינו קשה כ"כ ודו"ק:

בד"ה והתניא כו' לא גרסי' אלא אחריך תנאי היא כו' נ"ב פי' ברוב ספרים איתא הכי וק"ל:

דף קלז עמוד א

גמ' ומי אמר אביי הכי כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ה"ג כו' דמתרצינן הני תנאי היא וכו' כצ"ל והד"א:

בד"ה איזה רשע כו' הנותן הס"ד:

בד"ה ה"ג כו' לזה השני אחריו מיד כו' כצ"ל:

בד"ה ומי אמר אביי הכי כו' כצ"ל:

ד"ה והוציאן כו' נמחק והוציאן ראשון לחירות ומה"ד היו בהן עבדים כו':

בד"ה תכריכי המת וכו' ובפ' נגמר הדין כו' כצ"ל:

בד"ה אתרוג זה כו' כל ימי חייך כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד ואחריך אחר מיתתך לפלוני כו':

דף קלז עמוד ב

גמ' ודוקא דאיכא אתרוג כו' נ"ב נראה דשפיר גרסי' ואתא לאשמועינן אפי' יכול לאוכלו כגון שהוא גדול האחים ולא קפדי עליה במידי אפ"ה מאחר דליכא אתרוג אלא זה אין ראוי לו לאכול ולא קרוי שלו וכן פי' רשב"ם בתחלה ואם אין האחים מקפידים כו' ואח"כ פי' וכגון דאיכא אתרוגים הרבה כו' ומה שפי' רשב"ם לא גרסינן ודוקא אתרוג כו' היינו משום פריש ורימון ודו"ק:

שם אבל פריש ורימון לא נמחק:

שם אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדריה אלא אמר רב אשי ונמחק אמר ליה ומאי חסריה ונ"ב בס"א אינו. ומ"מ שפיר גרסי' ומה שאמר רב אשי הוא כמו מאי הוה עלה ודו"ק:

שם ולא פליגי כאן כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה שמכרה כו' צ"ל מכרה כו' ומשום דס"ד אמינא דאפי' כו' כצ"ל:

בד"ה שקנו אתרוג כו' ויצא בו רואין כו' וכגון שיש אתרוגים כו' ואין צריכין להם עוד כצ"ל והד"א:

בד"ה ממולאי כו' ועל שם מקומן נקראו בני עלי ממולאי נ"ב ואולי המקום נקרא ג"כ על שמם לפי שהם כרותי ימים ודו"ק:

בא"ד וגמילות חסדים אמריתו כו' הד"א:

דף קלח עמוד א

ר"ש בד"ה זיכה לו כו' כשמסרו את השטר כו' כצ"ל:

בד"ה יורשין כלו' כו' הלכתא כרבנן דהא קיימא לן וכו' כצ"ל והד"א:

דף קלח עמוד ב

ר"ש בד"ה ידה על העליונה וכגון שלא מחלה לו בכך נ"ב פי' לאפוקי חילק אותה בתוך הבנים ושתקה דמחלה על כתובתה כדלעיל ודו"ק:

בד"ה לא את הבור שבבית הס"ד:

דף קלט עמוד א

ר"ש בד"ה ה"ג כו' שמין לו ולעיל מיניה כצ"ל:

בד"ה ומקשי' כו' ממשעבדי ומשני כו' לא גבינן מבעל הס"ד והד"א:

בד"ה אי אמרת בשלמא וכו' משום הכי קתני נשאת הבת אלמנתו נזונת כצ"ל:

דף קלט עמוד ב

ר"ש בד"ה הכא דטבא צ"ל והיכא דטבא: