יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צב עמוד א[עריכה]


א. המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפי' זרע פשתן אינו חייב באחריותן רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. טעמא דהא מתניתין משום מקח טעות הוא. ומאי אפילו זרע פשתן, דרובא לזריעה זבני [ו]כמאן דפריש לה לזריעה דמיא וכיון דלא צמחו הוה ליה מקח טעות, קמ"ל דכיון דאיכא מיעוטא דזבני לאכילה מצי א"ל אנא אדעתא דזבנת לאכילה זביני לך והמוציא מחבירו עליו הראיה. רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן, דכיון דאינן נאכלין כלל כמאן דפריש ליה לזריעה אפילו במידי דרובה לאכילה זבני. ומסקאנא דרבנן נמי הכי סבירא להו והוצאה איכא ביניהו, דרבנן סברי זרעוני גנה שאינן נאכלין דמי זרע הוא דמשלם לו הוצאה לא, ורשב"ג סבר ההוצאה. וקימא לן כרבנן. והני מילי דלא צמחו מחמת עצמן, אבל אם לקו בברד או כיוצא בו אינו חייב באחריותן:

יא. אתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. ודיקינן וליחזי האי גברא אי לרדיא זבין אי לשחיטה זאבין. ואלוקח קא דיקינן, דאלו מוכר לכל מילי מזבין. ואוקימנא בגברא דזאבין להאי ולהאי. אבל בגברא דלא זאבין אלא לנכסאתא דכולי עלמא לא הוי מקח טעות. ודייקינן ולחזי דמי היכי לא צריכא דאיקר בישרא וקם ברידיא. אבל היכא דדמי דרידיא טפי מדנכסתא דכולי עלמא אזלינן בתר דמים, אי דרידיא לרידיא ומקח טעות הוי.


דף צב עמוד ב[עריכה]


ואי דליכא לאישתלומי מיניה לישקול תורא בזוזיה, דהא איקר בשרא וקם ברידיא, ואמרי אינשי ממארי רשותיך פארי אפרע הכא במאי עסקינן דאיכא לאשתלומי מיניה רב אמר הרי זה מקח טעות זיל בתר רובא ורובא לרידיא זבני ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא. ודוקא היכא דאיכא למימר המוציא מחבירו עליו הראיה. וקי"ל כותיה דשמואל בדיני, ועוד דסתמיה דמתני' וברייתא כוותיה דייקי כדבעינן למימר קמן. ושמעינן מינה דכל היכא דאיתיה לממונא ברשותיה דחד מיניהו לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.

ואי קשיא לך הא דדייקינן בשמעתין ולחזי דמי היכי, דשמעת מינה דאזלינן בתר דמים, ומאי שנא גבי צמד בקר דלא אזלינן בתר דמים, דקתני (לעיל בבא בתרא עז,ב) וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. וכי תימא שאני התם דהא אוקימנא (שם) בדוכתא דרובא קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא מיעוטא דקרו ליה נמי צמד, דכיון דרובא לא קרו ליה לבקר צמד לא אזלינן בתר דמים וצמד זאבין ליה בקר לא זאבין ליה. והא הכא דרובא לרידיא זבני וקא אמרינן דהיכא דלא איקר בישרא וקם ברידיא אזלינן בתר דמים ואי דמי דנכסתא לנכסתא ולא הוי מקח טעות, אלמא אפילו היכא דאפשר למיזל בתר רובא שבקינן רובא ואזלי' בתר דמים.

לא תיקשי לך, דכל היכא דאיכא רובא וחזקה דמסייעי למוכר, כגון צמד ובקר, דרובא לא קרו ליה לבקר צמד, ואיכא נמי חזקה דמסייעא ליה למוכר דאוקימנא בחזקת מאריה והמוציא מחבירו עליו הראיה, לא אזלינן בתר דמים לאורועי רובא וחזקה. וכל היכא דאיכא רובא דמסייע ליה לבעל* וליכא חזקה דמסייע ליה, כגון המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן היכא דרובא לרידיא זבני, דאיכא למימר זיל בתר רובא והוה ליה מקח טעות ואיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה ולאו מקח טעות הוא, אזלינן בתר דמים, דאי דמי דרידיא לרידיא והוה ליה מקח טעות, דלא אלימא חזקה למידחא רובא ודמים, ואי דמי דנכסאתא לנכסתא ולאו מקח טעות הוא, ואף על גב דרובא לרידיא זבני לא אלים רובא למדחא דמים וחזקה. וכן כל כיוצא באלו:

יב. ושמעינן מינה דכל היכא דטעין לוקח דזאבין למידי דלאו אורחיה למזבן דלאו כל כמיניה. וכן היכא דטעין מוכר עילויה כי האי גוונא לאו כל כמיניה:

יג. וש"מ דרובא וחזקה חזקה עדיפא לאוקומיה ממונא בחזקת מריה. ודוקא היכא דליכא דמים דמסייעיה ליה לחד מיניהו, אבל היכא דאיכא דמים דמסייעי ליה לחד מינייהו לא דחינן תרתי מקמי חדא:

יד. ושמעינן נמי דמאן דאית ליה זוזי גבי חבריה וא"ל שקול מנאי מטלטלא או מידי אחרינא בזוזך, ואיכא גביה זוזי, לאו כל כמיניה דיהיב ליה מטלטלי בזוזי, אלא יהיב ליה זוזי כדאית ליה גביה, דאי לא תימא הכי הכא כי איכא לאישתלומי מיניה נמי לשקול תורא בזוזיה לטעמיה דרב:

טו. מיתיבי האשה שנתאלמנה או שנתגרשה היא אומרת בתולה אני נשאת והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומה וראשה פרוע כתובתה מאתים טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נשאות אמר רבינא משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות נישאות ומיעוט אלמנות ורוב הנשאות בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא. וליתיה לתירוציה דרבינא, דההוא לטעמיה דרב קאמר וליה לא סבירא ליה, אבל לשמואל אף על גב דאית ליה קול נמי אי אית ליה עדים כתובתה מאתים ואי לא לית לה אלא מנה, ואף על גב דרוב נשים בתולות נשאות לא אזלינן בתר רובא לאפוקי מחזקת מריה:


דף צג עמוד א[עריכה]


טז. ת"ש המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך רישא דקתני הגיעו מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתינהו. ופרקינן לא משום דכולהו הכי איתינהו. וכי תימא מאי קושיא ומאי תירוצא, אפילו תימא משום דרובא הכי אתינהו, עד כאן לא קאמר שמואל דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דרובא מסייע ליה לתובע, דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל הכא גבי עבד דרובא מסייע ליה למוכר שהוא נתבע היכא דשקיל דמי אפי' שמואל מודי, דהשתא היכא דרובא מסייע ליה לתובע וחזקה דממונא מסייע ליה לנתבע קאמר שמואל אוקי ממונא בחזקת נתבע, היכא דרובא וחזקה תרויהו מסייעי לנתבע לא כל שכן.

לא תיקשי לך, דבדין הוא דהוה יכיל לאוקומה למתניתא כגון דשקיל מוכר דמי, אלא דעדיפא מינה תירץ ליה, דאפי' תימא נמי דלא שקיל מוכר דמי מחייבינן ללוקח למיתב ליה דמי משום דכולהו הכי איתינהו. ודיקא נמי דקתני הגיעו ולא קתני אינו חוזר. ומאן דאקשי נמי מהאי דוקיא הוא דאקשי. ותו מדקתני סופא ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך ולא קתני חוזר, ש"מ דבדלא יהיב לוקח דמי למוכר עסיקינן, ואמטול הכי נקט לישנא דאומר לו הרי שלך לפניך, דמשמע דשביק ליה קמיה ואזיל, דאלמא לא צריך מידי אחרינא, ואי בדיהיב ליה דמי למוכר חוזר מיבעי ליה דמשמע דהדר ביה ושקיל מיניה מידי, אלא לאו דלא יהיב ליה לוקח למוכר דמי, ומדסיפא בדלא יהיב ליה דמי רישא נמי בדלא יהיב לו דמי, וקתני הגיעו. ואמטול הכי קא קשיא ליה, מאי לאו משום דרובא מסייע ליה לתובע אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא מחזקת מאריה, ופריק לא משום דכולהו הכי איתינהו.

וש"מ דהא מתניתא דהמוכר עבד לחבירו משכחת לה בין בדיהיב ליה לוקח למוכר דמי בין בדלא יהיב דמי. נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו וחייב לתת את הדמים למוכר משום דכלהו הכי איתינהו וליכא מקח טעות כלל. ואם נמצא ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך, ואם לא נתן דמים לא יתן ואם נתן חוזר. והוא דלא אשתמש ביה מההיא שעתא דאיתידע ליה, אבל היכא דלבתר דאיתידע ליה אשתמש ביה, כיון דגלי אדעתיה דניחא ליה בגויה סבר וקביל כדברירנא בפרק הזהב:

יז. ת"ש שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע לולד ואמאי לימא הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות והא ודאי מחמת נגיחה הפילה. אלא לאו ש"מ דבממונא לא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא מחזקת מריה. ואפילו לסומכוס דלא אלים ליה אוקי ממונא בחזקת מריה היכא דאיכא דררא דממונא לתרויהו, וכ"ש לאפוקי דלא אזלינן בתר רובא. ופריק התם משום דמספקא לן דאיכא למימר מקמה אתא ומביעתותיה הפילה, ופטור, ואיכא למימר מאחורה אתא ומינגח נגחה והפילה, וחייב, והוה ליה ממון המוטל בספק [וכל ממון המוטל בספק] חולקין. וה"מ לטעמיה דסומכוס דלית ליה כללא דהממע"ה אלא היכא דליכא דררא דממונא לתובע, אבל לרבנן דאית להו כלל גדול אפילו היכא דאיכא דררא דממונא לתרויהו ואפילו היכא דאיכא סהדי דמאחורה אתא לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. וקי"ל כרבנן, כדברירנא לה התם בדוכתיה. וכן הא דתניא שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו, ליתא לדרבי אחא אלא הממע"ה:


דף צג עמוד ב[עריכה]


יח. ת"ש המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן מאי לאו אפילו זרע פשתן דרובא לזריעה זבני אפי"ה לא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא, וקשיא לרב. ואסיקנא תנאי היא דתניא המוכר פירות לחבירו ולא צמחו זרעוני גינה שאין נאכלין חייב באחריותן זרע פשתן אינו חייב באחריותו רבי יוסי אומר נותן לו דמי זרע. במאי קא מפלגי, ת"ק סבר זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל הוא דחייב באחריותן דודאי לזריעה זבנינהו, אבל זרע פשתן אינו חייב באחריותו ואע"ג דרובא לזריעה זבני ליה כיון דאיכא מיעוטא דאכלי ליה יכיל למימר ליה לאכילה מכרתיו לך כטעמיה דשמואל. ורבי יוסי סבר זיל בתר רובא ורובא לזריעה זבני. וקם ליה סתמא דמתניתין וסתמא דברייתא כוותיה דשמואל דאמר אין הולכין אחר הרוב בממון אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ושמעינן מינה לענין המוכר פירות לחבירו ולא צמחו, דאי זרעוני גנה שאינן נאכלין כלל נינהו חייב באחריותן דודאי לזריעה זבינינהו, ואין צריך לומר היכא דזבן מיניה לזריעה בפירוש. ודוקא נמי בשלא צמחו מחמת עצמן, אבל מחמת דבר אחר כגון שלקו בברד וכיוצא בו, אע"ג דזאבין כלהו לזריעה בפירוש אינו חייב באחריותן:

יט. הרי אמרו זרעוני גינה שאין נאכלין כלל חייב באחריותן, וכל שכן היכא שלקחן לזריעה בפירוש, ת"ר מהו נותן לו דמי זרע ויש אומרים אף ההוצאה. וקימא לן כתנא קמא. וכן הא דתנן (לעיל בבא בתרא צב,א) רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן, ת"ק נמי ה"ק זרעוני פשתן הוא דאינו חייב באחריותן, דאיכא מיעוטא דאכלי להו, הא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב באחריותן אלא לאו הוצאה איכא בינייהו דתנא קמא סבר דמי זרע אין הוצאה לא ורשב"ג סבר אף ההוצאה. וממאי דילמא איפכא הא לא קשיא כל תנא בתרא לטפויי מילתא קא אתי. וקי"ל כת"ק דאמר זרע אין הוצאה לא:

כ. והא דתניא המוליך חטים לטחון טחנן ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ואפאו ועשאו פת ניפולין בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר רשב"ג אומר נותן לו דמי בשתו ודמי בשת ארחיו וכן היה רשב"ג אומר מנהג היה בירושלם המוסר סעודה לחברו וקלקלה נותן לו דמי בשתו ודמי בשת ארחיו. וליתא לדרשב"ג דאמר נותן לו דמי בשתו ודמי בשת ארחיו, וכן במוסר סעודה לחברו וקלקלה לא מיחייב לשלומי ליה אלא דמי היזק ממונו. ודוקא במי דאקדים ליה דינר, אבל לא אקדים ליה דינר פטור. והא דקתני מפני שהוא כנושא שכר, תריצנא בפרק הגוזל (ב"ק צט,ב) מפני שהוא נושא שכר:

ב. המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסאות למאה. הא דקתני מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה, אוקימנא בגמרא (לקמן בבא בתרא צה,ב) דאמר ליה מרתף [זה] של יין למקפה, וה"ה גבי היכא דלא אמר ליה מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה אלא א"ל מרתף של יין סתם. והוא הדין גבי פירות ותאנים, דאמר פירות סתם או תאנים סתם, ואמטול הכי מקבל עליו טנופת רובע קב לסאה פירות ועשר תאנים מתליעות למאה תאנים ועשר חביות של יין קוססות למאה. אבל לא של יין אפילו כולו חומץ הגיעו. וכן היכא דא"ל מרתף של יין ולא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. מרתף של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה, כדבעינן למימר קמן. והוא הדין גבי פירות, היכא דאמר ליה פירות אלו ולא א"ל יפות, אפילו כולן מתליעות הגיעו, והוא שיהו כיוצא בהן נמכרין בשוק לאכילה. ואי א"ל פירות יפות ולא א"ל אלו, נותן לו פירות שכולן יפות. ומתני' דקתני מקבל, דא"ל פירות יפות אלו, אי נמי דאמר ליה פירות סתם ולא א"ל יפות. והא דקתני סופא קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסאות למאה, כלומר סדוקות כעין סידוק שבחמץ. ודוקא פיטסאות נאות ומגופרות בגופרית לסתום סדקיהן כדבעינן למימר קמן (צז,ב):


דף צד עמוד א[עריכה]


כא. תני רב קטינא המוכר חטים לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע קיט (ו) נית לסאה למימרא דקיט (ו) נית מקבל רובע עפרורית לא מקבל והא אמר רבה בר חייא משמיה דרב הבורר צרור מגרנו של חבירו נותן לו דמי חטים. לפי שהלוקח היה מקבלו עליו בדמי חטים, ושמעי' מיהא דעפרורית נמי מקבל. ואסיקנא לא שנא קטנית ולא שנא עפרורית, מיהו קטנית רובע, עפרורית לא מקבל אלא פחות מרובע:

כב. ושמעינן מינה דהבורר צרור מגורנו של חבירו נותן לו דמי חטים, דמזיק הוא, לפי שהלוקח היה מקבלו עליו בדמי חטים ועכשיו שבא זה ובררו אין בעל הגורן רשאי לערב בו צרור לכתחילה, ונמצא שזה שבררו הפסיד את בעליו דמי חטים כשיעורו. ואם תאמר יחזור הבורר ויחזיר לגורן את הצרור שבירר המנו, כיון דאסור לערב לכתחילה לא מיפטר בהכי, דהא איהו חטים מעלייא אפסידיה, ואי אמרינן זיל אהדריה לצרור לדוכתיה ואיפטר, אשתכח דבעל הגורן הוא דקא מערב ביה האי צרור לכתחילה. ועוד דכי היכי דבעל הגורן אסור לערב איניש מעלמא נמי אסור לערובי ביה. הילכך לית ליה תקנתא אלא לשלומי ליה דמי חטים. הילכך מקום שהחטים נמכרין במידה משלם לו חטין במדת הצרור ולא במשקלו, ומקום שהחטים נמכרין במשקל משלם לו לפי משקלו:

כג. ושמעינן מינה דכוליהי הני תערובתא קי"ל דמיחייב לוקח לקבלוניהו מיניה דמוכר, אי פריש מיניהו מידי, בין דפריש ממילא בין דאפרישי מריה בין דאפרשיה איניש דעלמא, לית ליה רשותא לשום בר נש למהדר ולערוביה, [ד]אם כן הכא גבי הבורר צרור מגורנו של חבירו אמאי מיחייב למיתב ליה דמי חטים, להדר ליה צרור דידיה בגויה וליפטר, אלא לאו ש"מ אסיר לאהדוריה ש"מ:

כד. והא דתניא המוכר חטים לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע קיט (ו) ניות לסאה שיעורים מקבל עליו רובע נישופית לסאה, והם שעורים שנשף בהם הרוח ונתרוקנו, עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה. הני מילי גבי עדשים דעקרי להו מעקר, אבל חטים ושעורים דחצדי להו מחצד לא מקבל רובע עפרורית. ואע"ג דהא דחינן לה לבסוף, בדרך דילמא הוא דדחינן לה, מיהו פשטא דמילתא הכי משמע, ועוד דהא אסיקנא מעיקרא כדרב קטינא ודרבה בר חייא דעפרורית פחות (מארבע) [מרובע] מקבל אבל רובע לא ולא דחינן לה. ברם צריך [את] למידע דכולהו הני שיעורי דוקא באתרא דליכא מנהגא אחרינא בהכי, אבל באתרא דאיכא מנהגא אחרינא בהכי כמנהגא עבדי, דקימא לן הכל כמנהג המדינה:

כה. אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כלו. כלומר אם היה שם קטנית יתר מרובע לסאה אין אומרים ינפה את המותר ויעמידנו על רובע, שאלו מתחלה לא היה בו אלא רובע היה מקבלו, אלא חייב לנפות את כלו. אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא אמרי לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב וברובע לא טרח איניש למיזל לבי דינא ומחיל, ביתר מרובע טרח וכיון דטרח טרח בכוליה, ולא מחיל ולא מידי. ואמרי לה קנסא רובע שכיח ממילא, יתר מרובע לא שכיח ממילא ואיהו הוא דעירב וכיון דעריב קנסוה רבנן בכוליה. ונפקא מינה דאי אתברר דלאו איהו עריב לא קנסינן ליה אלא ימעט ויעמידנו על רובע:

כו. ואתינן לאותוביה לרב הונא מיהא דתנן גבי כלאים כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט, עד שלא יזרע. סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דבטיל אמאי ימעט, אלא לאו כיתר מרובע, וקתני ימעט, ולא קנסינן היתירא אטו איסורא. בשלמא למאן דאמר דינא אין קנסא לא, הכא גבי כלאים כיון דלא שייך לדינא לנפות את כולן ימעט, אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי לקנסיה לנפוייה כוליה. ואסיקנא לא רובע דכלאים כרובע דהכא דמי. והתירא הוא. אי הכי אמאי ימעט. ופרקינן משום חומרא דכלאים. כלומר דבדין הוא דאפי' רובע נמי לא צריך למעוטיה דכוליה היתרא, אלא משום חומרא דכלאים, דאי שרית ליה ברובע מצומצם חיישינן דילמא הוי ביה יתר מרובע ולאו אדעתיה, הילכך גזרו עליה למעוטיה מרובע, דאי נמי טעי בין פחות מרובע לכדי רובע ליכא איסורא דאוריתא. אבל בין פחות מרובע ליתר מרובע לא חיישינן, דלא טעו אינשי כולי האי:


דף צד עמוד ב[עריכה]


כז. תא שמע שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אלמא לא קנסינן היתרא אטו איסורא. בשלמא למאן דאמר גבי פירי דינא אין קנסא לא, התם גבי מפקיד כיון דלא שייך דינא לאפקועי כוליה לא קנסינן, אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי לקנוס התירא אטו איסורא ויהא הכל מונח עד שיבא אליהו. ומתמהינן אקושין, הכי השתא התם ודאי מנה דחד מיניהו, וכל היכא דהיתרא ודאי לא קנסינן, אבל הכא מי יימר דכוליה לא ערובי עריב. וכיון דהיתרא גופיה ספיקא הוא קנסינן היתרא אטו איסורא.

תא שמע מסופא רבי יוסי אומר אם כן מה הפסיד הרמאי אלא יהא הכל מונח עד שיבא אליהו. אלמא קנסינן היתרא אטו איסורא, ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי יוסי אלא היכא דהיתרא ודאי, אבל היכא דהיתרא ספק מודו ליה, וקשיא למאן דאמר דינא אין קנסא לא. ופרכינן הכי השתא התם ודאי איכא רמאי. דהא בריא לן דלא אפקיד מאתים אלא אחד, וכל חד מיניהו קאמר מאתים שלי, ואמטול הכי קניס להו רבי יוסי לתרויהו בכוליה, כי היכי דלקנסיה לרמאי בכלל כי היכי דלודי, דאי לא קנסת אלא מנה דאיסורא לא קא מטי ליה מהאי קנסא לרמאי ולא מידי. אבל הכא מי יימר דערובי עריב, כי היכי דנקנסיה. וקימא לן כרבנן לדברי הכל, דבין למאן דאמר גבי מוכר פירות דינא ובין למאן דאמר קנסא הכא (נמי) [גבי] מפקיד לא שייך למקנס היתירא אטו איסורא:

כח. תא שמע שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי רבי מאיר. אלמא אפילו היכא דליכא מדינא לאפקועי קרן קנסינן התירא אטו איסורא. ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא משום דקרן ודאי התירא הוא, אבל היכא דהיתרא גופיה ספיקא הוא מודו ליה, וקשיא ליה למאן דאמר לא קנסינן. ודחינן הכי השתא התם משעת כתיבה עבדי ליה שימה. דקא עברי אלא תשימון עליו נשך, וכיון דודאי עבד איסורא קנסוה רבנן, אבל הכא מי יימר דערובי עריב. כי היכי דליקניסיה. אלא על כרחיך אי לא טעמא דאפירי שפירי יהיב לא הוה שייך לחיוביה.

תא שמע מסופא וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. אלמא לא קנסינן התירא אטו איסורא. בשלמא למאן דאמר דינא אין קנסא לא, התם כיון דליכא מדינא לאפקועי קרן דהיתרא לא קנסינן, אלא למאן דאמר קנסא השתא התם דודאי עבד איסורא לא קנסוה רבנן הכא דאיכא למימר דלא ערובי עריב לא כל שכן. ודחינן הכי השתא התם ודאי קרן דהיתרא הוא אבל הכא מי יימר דכוליה לאו ערובי עריב. דקרי ליה כל היכא דודאי עבדא איסורא חמיר ליה טפי למקנס אפילו היכא דהתירא ודאי טפי מהיכא דלא עבד איסורא (ואי) [ודאי] אפילו היכא דהיתרא ספק. וקימא לן כרבנן לדברי הכל, דבין למאן דאמר גבי מוכר דינא בין למאן דאמר קנסא הכא גבי שטר לא שייך למקנס היתרא:

כט. תא שמע דתאני רבין בר רב נחמן לא את (המוכר) [המותר] בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולם. וגבי בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר (ר' לקמן בבא בתרא קג,ב), והותיר תשעה קבין (ומחצה) לכור, דאע"ג דכי לא הותיר אלא רובע לסאה דהוו להו (תשעת) [שבעה] קבין ומחצה לכור הגיעו, כי איכא מותר קב ומחצה למליותא דתשעת קבין לכור הדרי כולהו. בשלמא למאן דאמר גבי פירות משום דינא, דכי מחיל משום דלא טרח למיזל לבי דינא הוא, (דבר) [וביותר] מרובע כיון דטרח טרח בכוליה, התם תשעת קבין לכור נמי כיון דטרח טרח בכוליה, אלא למאן דאמר קנסא דאילו מדינא כל שיעורא דהוי מחילה כי מחיל לגמרי מחיל, ואע"ג דאשתכח טפי משיעורא [ד]מחילה נמי ליכא לחיוביה אלא אמותר, התם גבי בית כור עפר מאי עבד דנקנסיה.


דף צה עמוד א[עריכה]


ומהדרינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה מיהו רובע לא חשיב לסאה יתר מרובע חשיב וכיון דהויא לה תשעת קבין הויא לה ארעא חשיבתא והדרא. כלומר התם הן חסר הן יתר אמר ליה, דמשמע דלא מחיל אלא אשיעור מועט דלא מינכר בין חסר ליתר, ואפילו בסתמא נמי כהן חסר הן יתר דאמי כדבעי' למימר קמן (שם), ובדין הוא דאפי' פחות מרובע נמי להדר מהאי טעמא דאמרן, וכל שכן רובע, מיהו היינו טעמא דלא הדר משום דרובע לא חשיב ואהני ביה לישנא דהן חסר הן יתר, יתר מרובע חשיב לאהדורי מותר, כדקתני יעשה חשבון. אבל לאהדורי כוליה לא, דכיון דלית ביה שיעור שדה וטפל לגבי ארעא מהני ביה לישנא דהן חסר הן יתר. ולמהוי כוליה מחילה נמי לא, דכיון דיתר מרובע הוא חשיב, ולא מהני לישנא דהן חסר הן יתר בכוליה, אלא הוה ליה כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר על רובע לסאה, דהוה ליה עד רובע בכלל זביניה, והוה ליה לגבי ההוא טופיאנא דיתר מרובע כמדה בחבל דאפילו הותיר כל שהוא יחזיר. אבל ודאי כי הוי תשעת קבין דאית ביה שיעור שדה, הויא לה ארעא חשיבתא טפי באנפי נפשה והדרא כולה, דכל שיעורא דלא הוי טפל לגבי בית כור לאו בכלל הן חסר הן יתר הוא ודינא הוא דלהדר, דאם כן לישנא דבית כור אני מוכר לך מאי אהני ליה. והתם הוא דאהני ליה לישנא ושיעורא לסיועי למוכר, אבל הכא גבי פירות דאורחיהו למהוי בהו תערובת רובע, בין דאשתכח פחות מכשיעור בין דאשתכח יתר לגבי שיעורא דאורחיה מחילה הוי דאדעתא דהכי הוא דזאבן וליכא אורחא לחיוביה מטעמא דקנסא כדאמרן.

הכי מסתבר לן לפרושי האי שינויא לפום סוגיא דכולהו הני שינויי דשמעתין. ואם תמצא לומר דהא טעמא דהתם הן חסר הן יתר אמר ליה לא משמע למעוטי במחילה אלא לרבויי במחילה משמע כפשטא דמתני' דקתני אפילו פחת רובע לסאה כו', מסתברא לן לפרושיה עיקריה דהאי שינויא הכי. דכיון דסלקא דעתין דטעמא דכי הוי תשעת קבין הדר כוליה מטעמא דכיון דטרח טרח בכוליה הוא, מתמהינן עלה הכי השתא כו', כלומר אין התם כי הדר כוליה מעיקר דינא הוא דהדר, מיהו לאו מטעמא דכיון דטרח טרח בכוליה הוא, דאפילו רובע נמי כי הוי מחילה לאו משום דלא טרח למיזל לבי דינא הוא כי היכי דתימא דטעמא דכי הוי תשעת קבין דהדר כולה מטעמא דכיון דטרח טרח בכוליה, אלא כי הוי מחילה משום דא"ל הן חסר הן יתר הוא, ומהאי טעמא גופיה הוא דכי הוי תשעת קבין הדר כולה, כדמפרש ואזיל התם הן חסר הן יתר א"ל דמשמע דמחיל אמותר. ובדין הוא דאפי' יתר מרובע נמי להוי מחילה, מיהו היינו טעמא דלא הוי מחילה משום דלא מהני האי לישנא אלא בשיעורא דלא הוי מחילה משום דלא מהני האי לישנא אלא בשיעורא דלא חשיב, וקים להו לרבנן דלא דרובע לא חשיב, יתר מרובע חשיב לאהדורי מותר, ושאר ענינא כדכתבינן לעיל.

ואע"ג דהאי טעמא דאמרינן גבי הן חסר הן יתר לא אצטריכינן ליה אלא לטעמא דמאן דאמר גבי תערובת פירות קנסא אין דינא לא, לא סליק טעמא דמתני' שפיר אלא אליבא דהאי טעמא, דאילו מטעמא דכיון דטרח טרח בכוליה כי ליכא תשעת קבין לכור נמי כי איכא טפי מרובע לסאה להדר כוליה, דכיון דטרח טרח[א] לאהדורי ההוא טופיאנא טרח בכוליה ואמאי קתני יעשה חשבון. ובדין הוא דלותביה למ"ד דינא מבבא דיעשה חשבון והוה משני מטעמא דהן חסר הן יתר דמסייע ליה ללוקח כדאמרן, אלא דאכתי לא הוה מיגלי לן מינה אלא טעמא דבבא יעשה חשבון, והוה צריך תו לאותוביה למ"ד קנסא מסופא כדרבין בר רב נחמן, אמטול הכי נקט לאותוביה למ"ד קנסא מסופא דתלי טעמא דכולה מתני' בשינוייה ושייך שינויה בין למ"ד דינא בין למ"ד קנסא. דאע"ג דטעמא דמ"ד קנסא צריך להאי לשינוי אהאי שינויא לא תלינן בטעמא דמ"ד הכא קנסא, דאפי' למ"ד לטעמא גבי תערובת פירות משום דכיון דטרח טרח בכוליה, התם הוא דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב, אבל הכא גבי הן חסר הן יתר כיון דרובע לסאה בכלל זביני הוא, כי הוי יתר מרובע לית ליה זכותא בכולהו רבעים אלא היכא דאיכא מליותא לתשעה קבין לכור כדברירנא. וש"מ דסופא דקתני ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו דתרצה רבין כדאמרן לאו ארישא דקתני יתר מכאן יעשה חשבון קאי, אלא אסופא דשאם שייר בשדה בית תשעת קבין בלחוד קאי:

ל. ת"ש האונאה פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. בשלמא יתר על שתות לא קשיא לן, דכיון דלאו אורחא דזביני הוא כמקח טעות הוא, אלא שתות תקשי לך, כיון דפחות משתות מחילה הוי כי הוי שתות אמאי הוה מהדר כוליה. בשלמא למ"ד גבי תערובת פירות משום דכיון דטרח ביותר מרובע טרח בכוליה, הכא נמי כיון דטרח בפרוטה דמשלמא לה לאונאה לשתות טרח בכוליה, אלא למ"ד לקנסא, דאילו מדינא ליכא לחיוביה, דכל שיעורא דמחיל איניש לגמרי מחיל, הכא מי שייך קנסא, אטו משום דטעה בפרוטה טפי ניקום ונקנסיה, ודילמא כי היכי דהאי לא ידע האי נמי לא הוה ידע.

ודחינן הכי השתא התם מעיקרא שוה בשוה קאמר ליה מיהו פחות משתות לא ידיע במנא ומחיל יתר על שתות הרי זה מקח טעות שתות ידיע במנא ולא מחיל איניש והדר. כלומר התם גבי אונאה ודאי לא קנסא הוא אלא מעיקר דינא הוא, מיהו לאו מטעמא דכיון דטרח טרח בכוליה הוא, אלא משום דמעיקרא כי קא נחתי מוכר ולוקח אדעתא דשוה פרוטה בשוה קא נחתי, ובדין הוא דאפילו פחות משתות נמי להדר, מיהו היינו טעמא דלא הדר משום דלא ידיע ולא מינכר בדמי מנא זבינא ולא חשיב ומחיל איניש, וכיון דמחיל איניש שוה בשוה הוא. וכי הוי שתות ידיע בדמי מנא ולא מחיל איניש, הילכך לא שוה בשוה הוא. אבל גבי תערובת פירות דאורחיהו למהוי בהו רובע לסאה, מעיקרא כי קא זאבין אדעתא דהכין קא זאבין וכי אשתכח יתר מרובע ליכא טעמא לחיוביה מעיקר דינא לנכויי כוליה אלא למעוטי מרובע. ואי איכא לחיוביה מטעמא דקנסא הוא דאיכא לחיוביה. וש"מ דאפילו היכא דא"ל מוכר ללוקח או לוקח למוכר שוה בשוה ואשתכח אונאה פחות משתות מחילה הויא, שתות קונה ומחזיר אונאה, מהאי טעמא דאמרן:

לא. ת"ש המקבל שדה מחבירו ליטע הרי זה מקבל עליו עשר במאות למאה. כלומר עשר נטיעות במאות ויבשות למאה. יתר מכאן מגלגלין עליו את הכל. אלמא אע"ג דממילא איסור ולאו איהו גרם להו קנסינן היתירא אטו איסורא. בשלמא למאן דאית ליה טעמא דכיון דטרח טרח בכוליה, הכא נמי כיון דטרח טרח בכוליה, אלא למאן דאמר קנסא התם גבי מקבל מאי עבד דלקנסיה.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל יתר מכאן, כיון דלא שביק להו מארי ארעא, כבא ליטע מתחלה דמי. ואשתכח דלא גמרה מקבל לקבלנותיה, והתם הוא דשייך האי טעמא, אבל גבי תערובת פירות דליכא למימר הכי אי לאו טעמא דקנסא לא הוה מיחייב לנכויי כוליה. ומדתרץ לה רב הונא בריה דרב יהושע למתניתא אליבא דמ"ד קנסא, שמע מינה כותיה סבירא ליה. וסוגיין נמי טרח לתרוצי מתניתא אליבא דמאן דאמר קנסא וסלקן ליה כולהי אליבא דהלכתא.

לב. והא דתנן מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה היכי דאמי אילימא (למאן) דאמר מרתף של יין סתם, ולא א"ל זה, קשיא אי דאמר מרתף זה של יין קשיא ואי א"ל מרתף זה, ולא א"ל של יין, קשיא, דתניא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכלו יפה מרתף זה של יין אני מוכר לך [נותן לו יין הנמכר בחנות מרתף זה אני מוכר לך] אפילו כלו חומץ הגיעו. ואלו מקבל עליו עשר קוססות בחד מהני בבי דברייתא לא קתני. וסברינן למימר לעולם מתניתין דא"ל מרתף סתם. כלומר מרתף של יין סתם, דלא א"ל זה, ותני ברישא דבריתא, דקתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכלו יפה, ומקבל עליו עשר קוססות למאה כמתני'. ומקשינן והא תני ר"ח המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה. ולא מקבל עליו עשר קוססות. ופרקי' שאני חבית דכולה חד חמרא הוא. וכיון דלישנא דיין סתם יין יפה משמע לא שייך בה לקבולי קוססות דכולה חד חמרא הוא.


דף צה עמוד ב[עריכה]


ומקשינן ומי מצית למתני ברישא דבריתא גבי מרתף של יין סתם ומקבל עליו עשר קוססות ולאוקומי מתני' דא"ל מרתף של יין סתם, והא תני רב זביד ברבי אושעיא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה וזה הוא אוצר ששנו חכמים במשנתנו. ומדסיפא קתני מקבל ורישא לא קתני מקבל, ש"מ דרישא דוקא קתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ולא מקבל קוססות. ורישא דאידך ברייתא נמי כפשטא מיתוקמא דלא מקבל. ומתניתין דקתני מקבל לאו בדא"ל מרתף של יין סתם.

אלא מתניתין נמי דא"ל זה, כדרב זביד. אי הכי קשיא זה אזה. ברייתא קתני מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין הנמכר בחנות, ורב זביד קתני נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה. לא קשיא הא דא"ל למקפה. כלומר לתת ממנו לקיפה, והוא המרק שבקדירה וחמרא מעליא בעי, והא דלא א"ל למקפה. בריתא דלא א"ל למקפה.

ואסיקנא הילכך מרתף של יין וא"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין וא"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה. ותרויהו כרב זביד דאוקימנא דא"ל למקפה. מרתף זה של יין ולא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. כדקתני בברייתא ואוקימנא דלא אמר ליה למקפה. וכן הלכתא. אבל מרתף סתם ולא א"ל של יין לא אצטריך גמרא לאשמעינן, דבהדיא קתני בברייתא אפילו כלו חומץ הגיעו. ול"ש א"ל זה ול"ש מרתף סתם, דאידי ואידי כיון דלא א"ל של יין חד טעמא הוא. והא דמיבעיא לן לקמן גבי מרתף סתם במרתף של יין קא מבעיא לן, ומאי סתמיה דלא א"ל זה ולא א"ל למקפה כדבעינן למימר קמן.

ואם א"ל חבית של יין אני מוכר לך, ל"ש א"ל למקפה ולא שנא לא א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה, דהא קי"ל דמרתף של יין אני מוכר לך ולא א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה, והתם גבי מרתף הוא דאיכא למימר דמקבל, דכל חבית וחבית בפני עצמה היא ואפשר דיהיב ליה תשעים חביות של יין שכלו יפה ועשר קוססות, אבל הכא גבי חבית כיון דכולה חבית חד חמרא הוא ובעי למיתב ליה יין יפה ליכא למימר דמקבל ולא מידי. ודוקא דא"ל חבית של יין סתם, אבל א"ל חבית זו של יין הוה ליה כמרתף זה של יין אני מוכר לך, דאי לא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות, ואי א"ל למקפה, כיון דגבי מרתף זה של יין וא"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה, הכא גבי חבית כיון דחד חמרא הוא נותן לו יין שכולו יפה. וכן הלכתא:

לג. איבעיא להו מרתף של יין סתם, דלא א"ל זה ולא א"ל למקפה, מאי. פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל עליו עשר קוססות למאה וחד אמר אינו מקבל [מאן דאמר מקבל] דייק מדרב זביד דקתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ואוקימנא דא"ל למקפה טעמא דא"ל למקפה הא לא א"ל למקפה מקבל. ומאן דאמר לא מקבל דייק מברייתא דקתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ואוקימנא דלא א"ל למקפה. ולמאן דדייק מדרב זביד קשיא ברייתא חסורי מיחסרא והכי קתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה בד"א דא"ל למקפה הא לא א"ל למקפה מקבל ומרתף זה של יין ולא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. ולמאן דדייק מבריתא קשיא דרב זביד דאע"ג דלא א"ל למקפה כיון דא"ל מרתף של יין סתם לא מקבל והאי דאוקימנא דא"ל למקפה משום דקשיא זה. כלומר משום בבא דמרתף זה של יין דקתני נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה דלא מיתוקמא אלא בדא"ל למקפה, אלא ל"ש א"ל למקפה ול"ש לא א"ל למקפה לא מקבל. וקי"ל כמ"ד מקבל, דהויא לה פלוגתא דרב אחא ורבינא, וקי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל, הילכך הילכתא כמ"ד מקבל דמיקל אמוכר שהוא הנתבע. ואע"ג דזימנין דהוי מוכר תובע מ"מ עיקר קולא אמוכר הוא, דקא בעי לוקח לחיוביה למיתב ליה יין שכולו יפה, ועלה איתמרא פלוגתא דרב אחא ורבינא, וכיון דהלכה כדברי המקל על כרחך כדברי המקל על המוכר הוא. הילכך מתניתין דקתני מרתף של יין אני מוכר לך מקבל עליו עשר קוססות למאה יכלינן לאוקומה כפשטה דלא אמר ליה זה ולא אמר ליה למקפה:

לד. אמר רב יהודה יין הנמכר בחנות מברכין עליו בפה"ג ורב חסדא אמר בהדי חמרא דאקרים למה לי. וש"מ דהאי יין הנמכר בחנות דפליגי ביה רב יהודה ורב חסדא בחמרא דהקרים עסיקינן. והוא דריחיה חלא וטעמיה חמרא כדבעינן לברורי לקמן. וקי"ל כרב יהודה, דהא עיקר פלוגתא דרב יהודה ורב חסדא בריחיה חלא וטעמיה חמרא הוא, וכבר איפליגו ביה אביי ורבא בפרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז סו,א) בענין חמרא לגו חלא, אביי אמר במשהו, ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא, והוה ליה מין במינו במשהו, רבא אמר בנותן טעם, ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם, וקי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, וכיון דהלכתא כרבא הילכתא נמי כרב יהודה, דשמעתיה דרב יהודה כרבא אזלא כדבעינן למימר קמן:

לה. והא דתניא על הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעיברה צורתו אומר שהכל אמר רב זביד מודה רב יהודה בפרצופא דמזדבן אקרנאתא. [כלומר] בפרצופא דטעמיה חלא דמזדבן אקרנאתא ולא חזי לאזדבוני בחנות, דכי אמר רב יהודה היכא דריחיה חלא וטעמיה חמרא, אבל בטעמיה חלא לא קאמר:


דף צו עמוד א[עריכה]


לו. א"ל אביי לרב יוסף הא רב יהודה והא רב חסדא מר כמאן סבירא ליה א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק. כלומר אם בדקה להיות מפריש על הבטחתה תרומה ממנה על מקום אחר, כגון שהיו לו חמשים חביות ובדק אחת מהן לסמוך עליה בהפרשת תרומה על שאר החביות, וכל חבית וחבית שהוא רוצה לשתות משאר החביות אומר הרי כדי תרומתה מאותה שבדק תרומה על זו, וכן לשניה וכן לשאר החביות, שנמצא עושה אותה תרומה והולך על יין אחר עד כדי היין שבה בחזקת שהיא יין, והפריש על הבטחתה והלך ואח"כ נמצאת חומץ, ועדיין החביות שתקן על חזקתן קיימות, כל שלשה ימים ודאי, מכאן ואילך ספק.

מאי קאמר א"ר יוחנן הכי קאמר כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק, כלומר כל ג' ימים הראשונים משעת בדיקה ודאי יין, ואם הפריש על חזקתה בשלשה ימים הראשונים בחזקת שהיא יין כדין הפריש. ואפילו לרבי דאמר יין וחומץ שני מינין (לעיל בבא בתרא פד,ב), אי נמי לרבנן אצטריכא ליה, וכי האי גוונא דלא נתכוון לתרום אלא מיין על יין מודו רבנן דאי נמצאת חומץ הויא לה כתרומה בטעות דלא הויא תרומה, והכי מוכח בתוספתא (תרומות פ"ד). מכאן ואילך ספק, ומה שהפריש על חזקתה לאחר שלשה ימים הראשונים, בין לר' בין לרבנן הרי זו תרומה מספק, ויינו טבל מספק, וצריך לתרום עליו ממנו, דאלו ממקום אחר לית ליה תקנתא, דילמא פטור הוא וקא מפריש מן החיוב על הפטור, ואי אמרת לפריש עליה מן המתוקן דילמא חיוב הוא וקא מפריש מן הפטור על החיוב.

מ"ט חמרא מעילאי עקר. כלומר כשהוא (מוכר כלומר כשהוא) מתחיל להחמיץ מלמעלה הוא מתחיל, מפי החבית, והא טעמיה ולא עקר, דאכתי ריחיה וטעמיה חמרא הוה, ואת"ל בתר דטעמיה עקר הוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא, דבבציר מתלתא יומי לא הוי ריחיה וטעמיה חלא, וריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא.

וריב"ל אמר כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק. כלומר כל שלשה ימים האחרונים משעת מציאה למפרע ודאי חומץ, ואם עשאה בתוך שלשה ימים האחרונים תרומה על יין אחר בחזקת שהיא יין אינה תרומה ויינו טבל ודאי הוי, ומפריש עליו ממנו או מטבל אחר. אבל אם הפריש עליה מכאן ולהלן, דהיינו מקודם שלשה ימים האחרונים ולמפרע, הרי זה ספק, שמא יין היתה וכדין הפריש, ושמא חומץ היתה ואין תרומתו תרומה. הילכך הויא לה תרומה מספק, ויינו טבל מספק, וצריך למתרם עליה מיניה כדברירנא לעיל. מ"ט חמרא מתתאי עקר. כלומר כשהוא מתחיל להחמיץ משולי החבית הוא מתחיל, ואימור ההיא שעתא דבדקה עקר ולאו אדעתיה, והוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא, וריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. ואת"ל מעילאי עקר והאי טעמיה ולא עקר דילמא בתר דטעמיה עקר מיד, הוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא וריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. הילכך אחרונים ודאי חומץ, דכיון דהשתא ריחיה חלא שמע מינה דהא תלתא יומי דהוה ריחיה חלא, ואע"ג דהוה טעמיה חמרא חלא הוא. אבל קודם לכן ספק, דאימור לא עקר מקמיה הכין כלל ואימור מכי טעמיה עקר. וקימא לן כרבי יוחנן דסבירא ליה דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, דקאי כרבא דקי"ל כוותיה:

לז. דרומאי מתנו משמיה דרבי יהושע בן לוי ראשונים ודאי יין אחרונים ודאי חומץ אמצעים ספק הא גופא קשיא אמרת ראשונים ודאי יין אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, כדברירנא לטעמיה דרבי יוחנן, והדר אמרת אחרונים ודאי חומץ אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. כדברירנא לאידך לישנא דרבי יהושע בן לוי. ואסיקנא כגון דאשתכח חלא סופתקא. והוא חומץ חזק. אשתכח השתא דטעמיה דרבי יהושע בן לוי בהאי לישנא בתרא דקאמר אחרונים ודאי יין, משום דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, וסופא דקאמר אחרונים ודאי חומץ כגון דאשתכח חלא סופתקא חומץ חזק, דאי לאו דעקר ריחיה וטעמיה תלתא יומי למפרע לא הוה משתכח השתא חלא סופתקא אפילו אחרונים ספק כרבי יוחנן. והלכתא כי האי לישנא בתרא דרבי יהושע בן לוי דקאי כרבי יוחנן דהלכתא כותיה:

לח. איבעיא להו כמאן פשט ליה. רב יוסף לאביי רב מארי ורב זביד חד אמר כרבי יוחנן וחד אמר כרבי יהושע בן לוי. ואליבא דלישנא קמא. ואע"ג דלא מכרעא מילתא כמאן פשט ליה, מכל מקום שמעינן מינה דרב יהודה ורב חסדא בפלוגתא דרבי יוחנן ור' יהושע בן לוי אליבא דלישנא קמא פליגי, רב יהודה דאמר יין המוכר בחנות מברכין עליו בורא פרי הגפן כרבי יוחנן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, ורב חסדא דאמר בהדי (ה) חמרא דאקרים למה לי כרבי יהושע בן לוי אליבא דלישנא קמא דאמר דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. וסוגיין דעלמא בפרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז סו,א) כמאן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, כדמיתברר התם מפלוגתא דאביי ורבא, הילכך הילכתא כרב יהודה דקאי כרבא דקימא לן כותיה, ועוד דבמימריה דרבי יהושע בן לוי גופיה פליגי ביה לישני וקם ליה לישנא בתרא כרבי יוחנן, וקימא לן כלישנא בתרא:

לט. ושמעינן מינה דהא דתניא מרתף זה של יין אני מוכר לך ולא אמר ליה למקפה נותן לו יין (מ) הנמכר בחנות, בריחיה חלא וטעמיה חמרא קאמר:


דף צו עמוד ב[עריכה]


מ. אתמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה אמר רב כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר. כלומר אם החמיצה בתוך שלשה ימים משעת מכירה בידוע שברשות מוכר החמיצה, דאי לאו דעקר ריחיה תלתא יומי לא הוה משתכחא השתא חלא, וכיון דברירא מילתא דכי עקר ברשותא דמוכר עקר מקח טעות הוי, דהא חבית של יין זבין ליה. ואפילו למאן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, הני מילי גבי תרומה ויין נסך, וגבי קדוש היום וכיוצא בהן, דלאו מידי דתלי בדעתא דאינשי הוא, אבל גבי מקח וממכר דבתר דעתא דמוכר ולוקח אזלינן, אנן סהדי דכיון דאמר ליה חבית של יין דעתיה דמוכר ולוקח אחמרא מעליא, וכדתני רבי חייא (לעיל בבא בתרא צה,א) המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה. ומשלשה ימים ואילך ברשות לוקח. דספיקא הוא. ואפילו היכא דלא נקיט מוכר דמי, דכל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. ושמואל אמר חמרא אכתפא דמריה שוה. וגירסא דגאון אכתפא דגברי שור. קופץ וממהר להחמיץ, והא קמ"ל דאפי' החמיצה תכף למכירתה ברשות לוקח החמיצה, כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ודוקא בקנקנים דלוקח, ואע"ג דאמר ליה למקפה, אבל בקנקנים דמוכר, בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כדבעינן למימר קמן (צח,א).

עבד רב יוסף עובדא בשיכרא כותיה דרב ובחמרא כוותיה דשמואל. בשיכרא כותיה דרב, דשיכרא שהי לאחמוצי טפי מחמרא, ומכי עקר בבציר מתלתא יומיה לא הוי חלא, ואפי' בקנקנים דלוקח, ואפי' טעמיה בשעת מכירה מעילאי ולא עקר כל שלשה ימים ברשות מוכר קאי, דשיכרא זימנין דעקר מתתאי. ובחמרא כותיה דשמואל כי טעמיה. [ו]אידי ואידי בקנקנים דלוקח, אבל בקנקנים דמוכר לא שנא חמרא ולא שנא שיכרא אפילו לאחר שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר, כי טעמיה דרבי יוסי ברבי חנינא גבי חמרא, וכל שכן גבי שיכרא דשהי לאחמוצי טפי, כדברירנא לטעמא דרב יוסף. וקימא לן כותיה.

ובחמרא דקימא לן כותיה דשמואל, לא תימא דוקא דשקלה מדוכתה דאיכא למימר אידי דשקלה מדוכתא הוא דתקף, דאי מהאי טעמא אמאי ברשות לוקח, הא ודאי מאן דזבין מידי מחבריה מאי לאו אדעתא למשבקיה גבי מוכר קא זבין ליה, לא אדעתא דאמטוייה לרשותיה קא זבין ליה, ולא גרע מקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפה, דלא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה, מאי טעמא דכל למקפה אדעתא דשהויי זבניה, הכא נמי על כרחיך לא מצי אמר ליה לא איבעי לך למשקליה מדוכתיה, דכל מאן דזאבין מידי אדעתא דמשקליה קא זאבין ליה. ואם כן מאי טעמא דשמואל דמוקים ליה ברשות לוקח. ועוד הא גבי שמעתא דמאן דקביל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרותא דבילשפט (לקמן בבא בתרא צח,א), דאסיקנא התם אפי' הוה חלא מקביל ליה מיניה כרבי יוסי בר' חנינא, ואמאי, לימא משקליה מדוכתיה גרים ליה. אלא לאו שמע מינה דלא שנא שקלה מדוכתיה ולא שנא לא שקלה חד דינא הוא. וטעמא דמילתא משום קנקנים דלוקח הוא, ואפילו אמר ליה למקפה, דאמר ליה מוכר אנא חמרא דחזי לשהוייה למקפה זבני לך וקנקנך הוא דאפסדוה לחמרך. אבל בקנקנים דמוכר בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך, ואפילו לאחר שלשה ימים נמי ברשות מוכר, ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה, דמאן דזאבין חביתא דחמרא לאו אדעתא דמשתייה כולה בבת אחת זבין לה אלא אדעתא דשהוייה שיעור מאי דחזי לשהויי לביתיה הוא דזבין לה. הילכך כל כמה דלא שהייה טפי ממאי דמשתער ביה האי לוקח בהדי אינשי ביתיה למשתא ביה שיעור הדין חמרא ותקף ברשות מוכר הוא דתקף.

וכי תימא ומי מצית מוקמת לה לפלוגתיהו בקנקנים דלוקח, והא מוכר חבית יין לחבירו אמרינן כל היכא דזאבין ליה חמרא דכולה חביתא חבית יין קרי ליה, ודמיא לפלוגתא דאדמון ורבנן (כתובות קח,ב) גבי הטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים דסבירא להו לרבנן דשמן קא טעין ליה קנקנים לא קא טעין ליה, וכמאן דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן יש לי בידך דמי. וכי תימא וכי קנקנים דמוכר נמי, מאי שנא ממאן דמזבין חיותא לחבריה ומתה מיד מאליה, דלא מצי אמר ליה אנא אדעתא דשהוייה זבנתה מינך, אלא היכא דאתברר דאיתילידו בה סימני טרפה ברשות מוכר. שאני בעלי חיים דשכיחא בהו מיתת פתאום מחמת עצמן, מה שאין כן במידי דלאו בעלי חיים דלאו אורחיה לאיקלקולי לגמרי בבת אחת, אלא היכא דאיכא מידי אחרינא דגרים ליה, כגון קנקנים דלוקח וכיוצא בהם.

וכי תימא משום קנקנים דלוקח נמי, אמאי נקיט טעמא משום דחמרא אכתפא דמארי שור, הא אמרת טעמא משום קנקנים הוא. התם נמי הא קמ"ל דאפילו החמיצה תכף למכירתה לא אמרינן אם איתא דבשעת מכירה חמרא מעליא הוה לא הוה מחמיץ מיד, דחמרא כל היכא דמתידע ביה מידי דגרים ליה לאחמוצי כגון קנקנים רעים וכיוצא בהם לא שהי לאחמוצי פורתא פורתא, אלא אפילו אכתפא דמאריה כי דרי ליה מפסדי ליה קנקנים מיד.

ומאי שנא מתרומה דקימא לן דכל היכא דאשתכח השתא חלא דינינן ליה דכל שלשה ימים דמקמי הכין ריחיה חלא וטעמיה חמרא הוה, ואלו הכא עבד רב יוסף עובדא בחמרא כותיה דשמואל דאמר חמרא אכתפא דמאריה שור ולא אמרינן הא תלתא יומי מקמי הכין דעקר ריחיה והוה ליה מקח טעות. שתי תשובות בדבר, חדא דשאני תרומה דלא אשתני חמרא לבתר בדיקה ממנא למנא, ואילו הכא קא מיירי בדאשתני לקנקנים דלוקח. ועוד משום דרובא לא הוי חלא עד דעקר ריחיה תלתא יומי מקמי הכין, ואיכא מיעוטא דעקר ריחיה וטעמיה מיד. גבי איסורא אזלינן בתר רובא, גבי ממונא לא אזלינן בתר רובא לאפקועי ממונא, אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה, ואפילו היכא דאין רגלים לדבר, וכל שכן הכא דתקף בקנקנים דלוקח דיש רגלים לדבר:

מא. ת"ר אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בורא פרי הגפן רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין הלכה כאחרים:

מב. אמר רבא דכולי עלמא רמא תלתא כוזי דמיא ואפיק תלתא דכולי עלמא ולא כלום הוא רמא תלתא ואתו ארבעה דכוליה עלמא חמרא מעליא הוא ומברכין עליו בורא פרי הגפן. רבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא. כי פליגי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא דרבנן סברי תלתא עייל תלתא אפיק פש ליה פלגא ופלגא דחמרא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא ואחרים סברי תלתא עייל תרי ופלגא מיא אפיק. דאילו אידך פלגא בשמרים הוא דמבלע, פש ליה כוזא דחמרא וכוזא דחמרא בתרי כוזי ופלגא דמיא חמרא מעליא הוא. ולית הלכתא כאחרים כדאמרי' לעיל:


דף צז עמוד א[עריכה]


מג. והא דתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור מלעשר ורבי יהודה מיחייב, אסיקנא הוא הדין דאפילו ביתר מכדי מדתו פליגי והא דקא מיפלגי בכדי מדתו להודיעך כחו דרבי יהודה. דאפילו בכדי מדתו מיחייב. וליתא לדרבי יהודה, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אפילו ביתר מכדי מדתו אסיקנא דלית הלכתא כאחרים, וכ"ש בכדי מדתו:

מד. בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מר' חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו. מאי קא מיבעיא ליה, הלכתא כאחרים או לא. אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא. וקימא לן כותיה. אלא מיהו דוקא דרמא תלתא ואתו בציר מארבעה, אבל רמא תלתא ואתו ארבעה, דכולי עלמא חמרא מעליא הוא כדרבא (לעיל בבא בתרא צו,ב):

מה. ת"ר שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר. כלומר מים ראשונים שהטילו בו וכן שניים אסורים, שלישייים מותרין דמיא בעלמא הוא אע"ג דאית ביה בנותן טעם. ושל מעשר ראשון אסור ושני מותר רבי מאיר אומר שני בנותן טעם ושל הקדש שלישי אסור רביעי מותר רבי מאיר אומר רביעי בנותן טעם. והאי מעשר דקאמרי ראשון אסור ושני מותר, דוקא במעשר שני, אי נמי במעשר עני, אבל מעשר ראשון הניתן ללוי, כיון דטבול לתרומת מעשר שבו כתרומה דמי, וראשון ושני אסור ושלישי מותר. וקי"ל בכולהו כרבנן. חדא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דרבי מאיר לטעמיה דאמר שמרים שיש בהם טעם יין מברכים עליהם בורא פרי הגפן ולית הלכתא כותיה.

ורמינהי של הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר מעשר אמעשר לא קשיא כאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי הקדש אהקדש נמי לא קשיא כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף. הא דתניא של מעשר ראשון (אסור) לעולם מותר במעשר דמאי, דרבנן הוא דגזרו ביה, וכי גזרו רבנן בעיקר חמריה, אבל בתמד דידיה לא גזרו רבנן. והא דתניא של הקדש לעולם אסור בקדושת הגוף. וההיא דתניא רביעי מותר, בקדושת דמים, ומשכחת לה בשיכרא, אי נמי בחמרא דאיטמי, אי נמי בחמרא טהור, והוא דאמר לדמי עולה, אי נמי לבדק הבית, אבל אמר לדמי נסכים, מאחר דאיהו גופיה הוי לנסכים קדש קדושת הגוף, וכדרבה דאמר רבה הקדיש זכר לדמיו קדש קדושת הגוף, ואוקימנא בפרק קמא דשבועות (יא,א) דאמר לדמי עולה, דכיון דאיהו גופיה חזי לעולה ליכא לאפוקיה לגופיה מידי עולה. אבל אמר לדמי נסכים לא קדש קדושת הגוף, דאיהו גופיה לא חזי לנסכים ומותר למוכרו ולהביאו בדמיו נסכים. והכא גבי חמרא כיון דאיהו גופיה חזי לנסכים ולא לעולה איפכא מסתברא, דאי אמר לדמי נסכים קדש קדושת הגוף, ואי אמר לדמי עולה לא קדש אלא קדושת דמים:

מו. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כדרך שאמרו לענין איסור (י) ן כך אמרו לענין הכשרן. ולענין אכשורי פירי לקבולי טומאה קאי. ועיקר האי מילתא, דקימא לן דמשקין לא מכשירי אלא במחשבה, בין דחשיב עליהו לבתר דנפלי להו על גבי פירי, דנפקא לן מדרשא דיותן דומיא דיתן דניחא ליה ואע"ג דלא חשיב עליהו מקמי דנפלי להו על גבי פירי כלל, מידי דהוה אמי גשמים שירדו על גבי פירות שלא מדעתו, דאי שמח מקמי דנגעו הרי זה בכי יותן כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ כב,א), בין דחשיב עליהו לדבר התלוש מקמי דנפלו על גבי פירות. דנפקא לן בספרא (שמיני פרשתא ח,ג) מדרשא דכל משקה אשר ישתה, דגרסינן התם יכול אפילו חישב שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהיו מכשירין, תלמוד לומר אשר ישתה אין לי אלא שמילאן לשתיה, ומנין אם חישב להדיח בהם עצים ואבנים, ת"ל מים. אי מים יכול אפילו חשב שירדו לבורות לשיחין למערות יהו מכשירין (על) [ת"ל] אשר ישתה, מה שתייה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני ארבה את שחישב להדיח בהם עצים או אבנים שיש עמהם מחשבה ומוציא את שחישב שירדו לבורות לשיחין ומערות שאין עמהם מחשבה. ואי דניחא ליה בנפילתן על גבי פירות, מאי אירייא דחשיב ליה עליהו להדיח בהם עצים, בלאו הכי נמי מכשירי, מידי דהוה אמי גשמים. וכי תימא וממאי דלאכשורי פירי קאי, דילמא לטומאת עצמן קאי, לא סלקא דעתא, חדא דיהו מכשירין קתני, ואי לטומאת עצמן יהו טמאין מבעי ליה. ועוד מדאפשיט לה ממים דרישיה דקרא דמיירי להכשיר שמע מינה דכולא מילתא להכשיר הוא דמוקים לה. ורישא דכתיב מים סתמא מרבינן מינה מחשבת עצים ואבנים, וסיפא דכתיב אשר ישתה ממעטינן מיניה מחשבת בורות שיחין ומערות. ואי משום דכתיב יטמא, הא בהדיא אוקימנא בפרק קמא דפסחים (יח,ב) דמאי יטמא יכשיר. ואף ע"ג דמרישא שמעת מינה אצטריך חד בתלושין וחד במחוברין.

ותניא נמי התם (פי"א,ח) גבי קרא דכי יתן מים, ומנין לעשות את המחשבה כמתנה, דין הוא מה אם כלי חרס הקל שאין מטמא אדם וכלים, עשה בו את המחשבה כמתנה, לטמא מאוירו את האוכלין שהוכשרו במשקה או במים במחשבה שחישב עליהם אפילו להדיח בהם עצים ואבנים כאלו נתנן בכונה על האוכלין, דכתיב (ויקרא יא,לג) וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, ואוקימנא בשחישב עליהם לשתייה או לדבר התלוש, שרץ החמור שמטמא אדם וכלים אינו דין שאם נגע באוכלין שנגעו במשקין שנעשה בהם את המחשבה כמתנה. ועל כרחיך לא במחשבה דפירות דוקא קאי, אלא אפי' במחשבה דאתרבאי גבי כלי חרס לאכשורי אוכלין לאיטמויי באויר כלי, דהא מהתם קא יליף לה הכא לאיטמויי במגע שרץ. ופריך התם, או כלך לדרך זה, חמור כלי חרס שהוא מטמא מאוירו, כלומר אע"פ שלא נגע, תאמר בשרץ שאין מטמא אלא אם כן נגע, ת"ל מים, מים אמורים למעלה אשר יבא עליו מים ומים אמורים למטה וכי יתן מים, מה מים [ה]אמורים למעלה עשה בהן את המחשבה כמתנה [אף מים האמורים למטה עשה בהן את המחשבה כמתנה], דש"מ דמחשבה דלהדיח בהם עצים ואבנים כנתינה על גבי פירות דמיא, דאי אמרת גבי נתינה נמי מחשבה בעינן, מאי אהניא ליה מחשבה דלהדיח בהן, כי לא חשיב עליהו מעיקרא נמי כיון דחשיב עליהו בנתינה על גבי פירות מכשירי, מידי דהוה אמי גשמים. והיינו דתנן בריש מכשירין (פ"א מ"א) כל משקה שתחלתו ברצון אף עפ"י שאין סופו ברצון או שסופו ברצון אע"פ שאין תחלתו ברצון הרי זה בכי יותן. ולאו למימרא דתרויהו מדרשא דכי יתן דמשמע דניחא ליה בנפילתן ע"ג פירות קאי, דכי בעינן הכי במשקין דלא אחשבינהו מעיקרא, היכא דאחשבינהו מעיקרא לא בעינן דומיא דיתן, דהא אתרבו להו מדרשא דכל משקה אשר ישתה. והאי דקתני הרי זה בכי יתן הא קמ"ל דאידי ואידי לענין אכשורי כי יתן קרינא ביה דיליף מכלי חרס לעשות את המחשבה כמתנה.

והכא גבי שמרים הא קמ"ל דכדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן לאחשובינהו לאכשורי פירי, דכל היכא דלענין איסור תרומה הוו להו חמרא ואסירי משום תרומה, מכשירי, דאיסורן חושבן לאחשובינהו כשאר חמרא דעלמא דסתמיה לשתיה, דכל משקה אשר ישתה קרינא ביה. וכל היכא דגבי תרומה לאו חמרא הוא ומותר, אלמא מיא בעלמא נינהו, לענין הכשר נמי מסתמא לא מכשרי.

ודיקינן עלה הכשירא דמאי אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי. כלומר מה לי הוי האי תמד חמרא מה לי הוי מיא, כיון דתמדיה אחשביה ומיכשר. ופרקינן לא צריכא שתמדן במי גשמים. דמי גשמים לא מכשרי אלא במחשבה. ומקשינן וכיון דקא שקיל ורמי להו למנא, לתמודינהו לשמרים בגויהו, [אחשבינהו]. ופרקינן לא צריכא שנתמד מאליו. כלומר שהיו השמרין מגולין לאויר וירדו עליהן מי גשמים ונתמדו מאיליהן שלא לרצון הבעלים.

ומקשינן ואכתי ראשון ושני היכי משכחת לה, כיון דקא נגיד קמא קמא אחשבינהו. וגלי אדעתיה דניחא ליה, וכי הדר נפלי עליה גשמים אחריני מוכחא מילתא דניחא ליה והוו להו בכי יתן, ואפילו רביעי וחמישי. תרגמה רב פפא בפרה ששתת ראשון ראשון. כגון שירדו עליהן גשמים מתחלה ונתמדו מאיליהן שלא לרצון, ובאה פרה ושתת ראשון ראשון שנתמד, והדר נפלו מי גשמים אחריני ואיתמוד, ובאה פרה ושתת את השנים, וכן שלישי וכן רביעי. דהא לא נגדינהו איהו לקמאי דלהוי כמאן דגלי אדעתיה דניחא ליה כי היכי דתהני האי מחשבה דקמאי לבתראי.

והני ראשון ושני ושלישי דקתני, לאו למימרא דשכיחי בהדי הדדי, אלא לצדדין קא מיירי. דאי איתיה לראשון מכשר, לא שנא דהקדש ול"ש דתרומה ול"ש דמעשר ראשון ול"ש דמעשר שני, אבל מעשר דמאי אפילו ראשון נמי לא מכשר. ואי ליתיה לראשון, כגון שבאה פרה ושתת אותו ונפלו מי גשמים ונתמד פעם שניה נמי אי דתרומה הוא אי דמעשר ראשון דטבול לתרומת מעשר, כיון דלענין איסורא אסיר אלמא חמרא הוא, איסורו חושבו וכחמרא דמי לענין הכשר. ואי דמעשר שני ודאי הוא, כיון דלענין איסורא כמיא דמי לא מיתכשר שלא במחשבה. ואם באת פרה ושתת את השני ונפלו עליו מי גשמים ונטמאו פעם שלישית, אי דתרומה הוא כיון דלענין איסורא כמיא דמי לענין הכשר נמי בעי מחשבה, וא"צ לומר לענין מעשר. ואי דהקדש ניהו, כיון דלענין איסורא כחמרא דמי איסורו חושבו ומקבל טומאה שלא במחשבה. ואם באת פרה ושתת את הרביעי ונפלו מי גשמים ונתמד פעם חמישית, אפילו לענין הקדש נמי כיון דלענין איסורא כמיא דמי לענין הכשר נמי כמיא דמי ובעי מחשבה. ודוקא בפרה ששתה ראשון ראשון, אבל היכא דנגדיה איהו לקמאה, הא גלי אדעתיה דניחא ליה, ואי נמי אמרת דהנך דאתו בתר הכי מי גשמים נינהו ולאו חמרא.כעידרמה מכשרי, ואפי' חמישי וששי, דהא אחשבינהו. ואין צריך לומר היכא דשקיל להו בידים למי גשמים ורמי להו למנא, דודאי אחשבינהו ומכשרי:

מז. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומרין קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. ומוקים לה (להלן ע"ב) למעוטי שריחו רע, אי נמי למעוטי מגולה, ואע"ג דעבריה במסננת כדבעינן למימר קמן:


דף צז עמוד ב[עריכה]


מח. דיקינן עלה בגמרא למעוטי מאי אילימא למעוטי יין מגיתו והא תני רבי חייא יין מגיתו לא יביא ממנו נסכים ואם הביא כשר וכיון דאם הביאו כשר אנן לכתחלה נמי מקדשינן עליה דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום:

מט. ואלא למעוטי מאי אילימא למעוטי מפי חבית ומשוליה והא תני רבי חייא מפיה ומשוליה לא יביא נסכים ואם הביא כשר. וכיון דאם הביא כשר אנן לכתחלה נמי מקדשינן עליה:

נ. אלא למעוטי יין כושי והא תניא יין כושי יין בודק, שנשתנו מראיו, יין חליסטון מתוק וקל של מרתף ושל צמוקים לא יביא ואם הביא כשר. וכיון דאם הביא כשר אנן לכתחלה נמי מקדשינן עליה:

נא. אלא למעוטי יין קוסס יין מזוג יין מגולה ושל שמרים ויין שריחו רע [דתניא בכולן] לא יביא ואם הביא פסול:

נב. דייקינן עלה והכא גבי קידוש למעוטי מאי אי למעוטי קוסס פלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. לרבי יוחנן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא כשר, לרבי יהושע בן לוי דאמר חלא פסול. וכבר ברירנא לה (סי' לח) דהלכתא כרבי יוחנן. ואי למעוטי מזוג עלויי עלייה דא"ר יוסי בר' חנינא מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ואי למעוטי מגולה סכנתא היא, ומאי אירייא לקידוש היום, אפי' לשתית הרשות נמי אסור. אלא למעוטי של שמרים. היכי דמי אי דרמא תלתא ואתו ארבעה חמרא מעליא הוא ואי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא פלוגתא דרבנן ואחרים הוא. לרבנן פסול לאחרים כשר, וכבר אתברר דלית הלכתא כאחרים:

נג. ואסיקנא אלא למעוטי יין שריחו רע דפסול לקידוש היום. ואיבעי תימא למעוטי מגולה ואע"ג דעבריה במסננת וכדרבי נחמיה, דאמר מסננת אין בה משום גילוי, אפילו הכי לענין קידוש היום פסול, מאי טעמא משום שנאמר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך:

נד. בעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא (לרבא) [מרבא] חמר חורין מהו לקידוש היום אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם. אלמא יין לבן לא מיקרי יין. ומסתברא דהני מילי היכא דחמרא דההוא אתרא הוי אדום, אבל היכא דהוי חמרא דרובא דאתרא לבן, חמר מדינא הוא וכשר:

נה. הרי אמרו קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסאות למאה, תנא פיטסאות נאות ומגופרות. כלומר שאין בהם סדקים גדולים אלא קטנים ודקים, ובלבד [שיהא] מגופר לסתום סדקיהן:


דף צח עמוד א[עריכה]


ג. המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואם א"ל יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת ישן משל אשתקד מיושן משל שלש שנים. אוקימנא למתני' (בגמ' בסמוך) בדאמר ליה למקפה, דהיינו לצורך תבשילו, ואמטול הכי כי ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות. ורישא דמיירי בשאין ידוע וקתני אינו חייב באחריותו, אוקימנא בדאחמיץ לבתר דשויוה בקנקנים דלוקח, דאע"ג דא"ל למקפה דגליה אדעתיה דלאסתפוק מיניה פורתא פורתא קא בעי ליה ואדעתא דחזי לאשהויי זבניה, לא הוי מקח טעות, דא"ל קנקנים דידך אפסדוה לחמרך. אבל בקנקנים דמוכר אע"ג דאשהייה טפי ממאי דמשתער האי לוקח לאמשוכי בשתייתו, אי אחמיץ מקמי דעביד שליחותיה לההיא מילתא דפריש ליה דזביניה מקח טעות הוי, דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך. והוא דאמר למקפה, דאי לאו הכי לא הוי מקח טעות, דאמר ליה [לא] איבעי לך לאשהוייה כדבעינן לברורי לקמן.

וסופא דקתני ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, מטעמא דא"ל למקפה הוא, דאע"ג דקאי בקנקנים דלוקח, דכיון שידוע שיינו מחמיץ לא שבקינן חזקת יינו דמוכר דידעינן ביה דמחמיץ ותלינן בקנקנים דלוקח דלא ידעינן. אבל לא אמר ליה למקפה, אפילו בקנקנים דמוכר לא הוי מקח טעות, דכיון דאשהייה טפי ממאי דמשתער לאמשוכי בשתייתו מצי א"ל לא איבעי לך לאשהויי, כדבעינן למימר קמן.

ומאי ידוע שיינו מחמיץ דקאמרינן, דאתחזק בהכי מקמי הכין, לרבי בתרי זמני ולרבן שמעון בן גמליאל בתלת זימני. והכא כיון דממונא הוא לא עבדינן בה עובדא

בבציר מג' זימני חדא דלשור המועד מדמינן ליה דממונא הוא, ועוד דספק ממונא לקולא ולא אמרינן הוי מקח טעות היכא שידוע שיינו מחמיץ אלא דלא הוה [ידיע] ליה ללוקח, אבל היכא דהוה ידיע נמי ללוקח מקמי זביניה לא הוי מקח טעות מאי טעמא, דהא סבר וקביל והוא הדין במוכר פירות לחבירו לישנן והרקיבו אינו חייב באחריותן, ואם ידוע שפירותיו מרקיבין הרי זה מקח טעות, והוא דלא ידע בהו לוקח מקמי זביניהו

ואם אמר לו יין מבושם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת, שאם החמיץ קודם העצרת חייב באחריותו והאי בבא עניינא באנפי נפשיה הוא ולא מיתוקם אלא בקנקנים דמוכר, דאי בקנקנים דלוקח לא מיחייב באחריותיה אלא היכא דידוע שיינו מחמיץ, מידי דהוה אהיכא דאמר ליה למקפה ואפי' (לקנקנים) [בקנקנים] דמוכר נמי, דוקא בדזבין ליה מקמי עצרת, אבל זבין ליה בתר עצרת, כיון דהוה מבושם בעידן מכירה, אע"ג דאיקלקל בתר הכי לא מיחייב באחריותיה אלא היכא דאמר ליה למקפה וכיוצא בו, דמאי טעמא אמור רבנן חייב להעמיד לו עד העצרת, דסתם יין מבושם לא מיקלקל מקמי עצרת, והאי כיון דעבר עליה עצרת לאו מקח טעות הוא והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי לקתה מדת הדין, דהא כי זאבין ליה חד יומא מקמי עצרת לא מיחייב לאוקומי ליה אלא חד יומא, ואי זאבין ליה בתר עצרת חד יומא מיחייב לאוקומי ליה חד שתא, אטו זכותה דעצרת מנטרא ליה להאי חמרא, אלא לאו ש"מ כדפרשינן ואם אמר לו יין ישן אני מוכר לך צריך שיהא משל אשתקד, שהיא שנה שעברה, כמה דאת אמר שתא קדמיתא ואם אמר לו מיושן צריך שיהא משל שלש שנים:

נו הרי אמרו המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו א"ר יוסי בר' חנינא לא שאנו אלא בקנקנים דלוקח דא"ל מוכר ללוקח קנקנים דידך הוא דאפסדוה לחמרך, אבל בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ומקשינן עלה וכי קנקנים דמוכר מאי הוה (למימר) [לימא] ליה לא איבעי לך לשהויי דמשמע ליה לסוגיא דגמרא מדאצטריך רבי יוסי ברבי חנינא לאוקומי טעמא דמתניתין משום קנקנים דלוקח, ולא אוקמה משום דאשהייה טפי ממאי דחזי ליה, דאפילו היכא דאשהייה טפי ממאי דחזי ליה לא מיתוקמא ליה אלא בקנקנים דלוקח, אבל בקנקנים דמוכר אע"ג דאשהייה טפי ממאי דחזי ליה מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך, ואמטול הכי קא מקשי ליה, וכי קנקנים דמוכר מאי הוי, לימא ליה (הא חמרך והא קנקנך) [לא איבעי לך לשהויי]

ופריק לא צריכא דא"ל למקפה לצורך תבשילו, דסתם מאן דזבין למקפה אדעתא דאסתפוקי מיניה פורתא פורתא קא זאבין, ואמטול הכי אע"ג דאשהייה טפי ממאי דחזי לשהוייה לשתיה לפום שיעור יומי דמשתער האי לוקח לאימשוכי כשיעור הדין חמרא, מיחייב לקבולי מיניה אבל לא א"ל למקפה, דסתמיה לשתיה, אפילו בקנקנים דמוכר אי אשהייה טפי ממאי דחזי ליה לאשהויי בשתייתו אינו חייב באחריותו, דא"ל לא איבעי לך לשהוייה וקי"ל כרבי יוסי בר' חנינא כדבעינן למימר קמן

והאי קנקנים דלוקח דקאמרינן, לא תימא דוקא דלוקח ממש, אלא אפילו ערייה לוקח להאי חמרא מקנקני קמאי לקנקני אחריני דשיילינהו ממוכר נמי כדידיה דלוקח דמו, דאיהו דאפסיד אנפשיה דערייה לחמרא לקנקנים דלא בדיקי ליה, ואי נמי טעין דבדיקי ליה לא מהימן לאפסודיה למוכר ומשום דינא דגרמי ליכא לחיוביה למוכר, דלא חמיר מהנותן סם המות לפני בהמת חברו דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ב"ק מז,ב), וכבר ברירנא טעמא בב"ק:

נז ומאי דוחקיה דרבי יוסי בר' חנינא לאוקומא למתני' בקנקנים דלוקח ודא"ל למקפה לוקמה בקנקנים דמוכר ודלא א"ל למקפה וכגון דאשהייה טפי ממאי דמשתער לאשהויי לשתיה דהאי לוקח אמר רבא מתניתין קשיתיה דקתני אי ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואמאי נימא ליה לא איבעי לך לשהוייה אלא לאו ש"מ דוקא דא"ל למקפה אבל לא א"ל למקפה, אע"ג דידוע דיינו מחמיץ, ואפילו קאי בקנקנים דמוכר, מצי א"ל לא איבעי לך לשהויי ומדסיפא דא"ל למקפה רישא נמי דא"ל למקפה ואמטול הכי אצטריך רבי יוסי בר חנינא לאוקומי רישא דקתני אינו חייב באחריותו בקנקנים דלוקח, דאי בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ולא מצי מוכר למימר ליה לא איבעי לך לשהוייה, דהא בדאמר ליה למקפה עסיקינן, וכל למקפה אדעתא דשהויי זבין ליה

ופליגא דר' חייא בר' יוסי דא"ר חייא בר' יוסי חמרא מזלא דמאריה גרים שנאמר ואף כי היין בוגד גבר יהיר לא ינוה איכא דמשמע להו דגבר יהיר לא ינוה מדה כנגד מידה, כסבורין שהוא יין ונמצא חומץ, שמהר להחמיץ ברשות לוקח ואיכא לפרושה כפשטה, ואף כי היין בוגד, שממהר להחמיץ, כגבר בוגד שממהר לבגוד בנוהו ובבעלי בריתו וסייעתיה דרבי חייא ברבי יוסי מכי היין בוגד היא, דכיון דממהר להחמיץ ש"מ מזאלא דמריה גרים וברשות לוקח קאי, ואפי' בקנקנים דמוכר וא"ל למקפה לא מיחייב מוכר לקבוליה מיניה ולית הלכתא כר' חייא בר' יוסי, דהא סוגיא כר"י ברבי חנינא כדבעינן למימר קמן

אשתכח השתא דהיכא דא"ל למקפה, איכא לפלוגיה, דאי בקנקנים דמוכר אע"ג דאין ידוע שיינו מחמיץ מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ואי בקנקנים דלוקח, אפי' החמיץ תכף למכירתו אינו חייב באחריותו, אלא היכא דידוע שיינו מחמיץ, כי טעמא דשמואל דאמר (לעיל בבא בתרא צו,ב) חמרא אכתפא דגברי שואר ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, דאין ספק קנקנים דלוקח מוציא מידי ודאי יינו של מוכר שחזקתו להחמיץ ואי לא אמר ליה למקפה, לא מיבעייא בקנקנים דלוקח ואין ידוע שיינו מחמיץ, אלא אפילו בקנקנים דמוכר וידוע שיינו מחמיץ לא מיחייב לקבולי מיניה, דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה

ומסתברא דהני מילי דאשהייה טפי ממאי דחזי לשהויי לפום שיעור יומיה דאורחיה דהאי לוקח למשתי בהו שיעור הדין חמרא היכא דשתי מיניה בכל יומא כאורחיה, אבל היכא דלא אשהייה טפי מהאי שיעורא ולא שני ליה שינויא דגרם ליה לאחמוצי, ואע"ג דלא א"ל למקפה נמי, אי בקנקנים דמוכר דהוה קאי בהו חמרא מקמי מכירה הוא דתקף מיחייב לקבולי מיניה והכי חזינא ליה לרבנו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר ומייתי לה ראיה משמעתיה דרבא דאמר האי דמזבין ליה חביתא דחמרא לחנונאה, לפום גירסיה דהוה גריס לה לההיא שמעתא דמאן דמזבין ליה חביתא דחמרא לחבריה ואע"ג דכולהו נוסחי דשאר רבואתא לחנונאה גרסי, על כרחיך איכא למילף מינה, דלחנונאה טעמא מאי, דסתמיה כי זאבין אדעתא דזבונה פורתא פורתא הוא דזאבין, והוה ליה כמ"ד למקפה, לבעל הבית נמי סתמיה למשתא מיניה בכל יומא כי אורחיה הוא דזאבין וכי היכי לדגבי חנוני כי לא אשהייה טפי ממאי דאורחיה לשהוייה ולא שני ביה ותקף מיחייב לקבוליה מני (ה), גביה בעל הבית דזאבין לשתייה נמי כי לא אשהייה טפי ממאי דאורחיה לשהוייה ולא שני ביה ותקף מיחייב לקבוליה מיניה

ושמעתין נמי דיקא, חדא מדנקט טעמא דלא איבעי לך לשהוייה, ואי דלא שהייה טפי ממאי דאורחיה לשהויי, היכי מצי א"ל לא איבעי לך לשהוייה ועוד היכא דא"ל למקפה טעמא מאי, דסתם מאן דזאבין למקפה אדעתא דאסתפוקי מיניה פורתא פורתא שיעור מאי דצריך לתבשילו הוא דזאבין, סתם בעל הבית נמי כיון דלאו אורחיה למזבן אלא לשתיית עצמו ובני ביתו מסתמא לאו לכיבוס קא זאבין ולא לזילוף קא זאבין ולא לזמוני עליה בני מאתא קא זבין ולא לזבוני בחנות קא זבין, דהא לאו גברא דאורחיה בהכין הוא, ואמטול הכי לא מצי א"ל אנא לחד מהנך אנפי זביני לך מידי דהוה אמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאי גברא דלאו אורחיה למזבן אלא לרידיא הוא, לא מצי א"ל לשחיטה מכרתיו לך הכא נמי כיון דסתמיה דהאי לוקח לשתייה הוא דזאבין, ולמשתי מיניה בכל יומא שיעור מאי דאורחיה למשתי הוא דזאבין, לא שייך טעמא דלא איבעי לך לשהוייה אלא היכא דאשהיה טפי ממאי דחזי ליה, דאפילו איתרע ליה אונסא דעכביה מלמשתייה לא משערינן ליה אלא כשיעור מאן דשתיה מיניה כל יומא כי אורחיה, דהא עבד חמרא שליחותיה וקם ולא תקף כשיעור מאי דהוה חזי ליה למיקם, ומרעיה דלוקח הוא דגרים ליה לאשהוייה

ובדין הוא דהוה יכיל לאוקומא למתניתין בדלא א"ל למקפה, דסתמיה לשתייה, וכגון דלא אשהייה טפי ממאי דחזי ליה לאימשוכי בשתייתו, אלא למקפה עדיפא ליה לאשמועינן משום סירכא דקושיין, דקא ס"ד דכל היכא דאשהייה טפי משיעורא דחזי לשהוייה לשתייה מצי א"ל לא איבעי לך לשהויי, דמשכחת לה אפילו היכא דאשהייה טפי מהדין שיעורא, כגון דא"ל למקפה ועוד דהיא גופה אצטריכא ליה, סד"א כי מהני דא"ל למקפה, למהוי יין הראוי למקפה ולמהוי יין שכולו יפה, אבל לאוקומי ליה עד דמסתפק כוליה למקפה לא, דהאי גברא לא צריך ליה כוליה למקפה אלא לשתייה נמי קא בעי ליה, והאי דא"ל למקפה למהוי יין הראוי למקפה קא"ל, קמ"ל דחמרא דחזי לשהויי שיעור מאי דחזי לאסתפוקי מיניה למקפה עד דכלי קאמר ליה

אבל ודאי אי אשהייה טפי ממאי דהוה חזי לאשהויי היכא דמסתפק מיניה בכל יומא למקפה, לא מיחייב לקבוליה מיניה, דא"ל לא איבעי לך לשהוייה תדע מדקתני סופא ואם א"ל יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת, מדקתני חייב להעמיד לו עד עצרת ולא קתני אינו חייב להעמיד לו אלא עד העצרת, שמע מינה שיעורא דמבושם נפיש טפי, דאילו למקפה זימנין דזוטר שיעורא, דאי שלים שיעור זמניה מקמי עצרת טובא לא מיחייב באחריותיה וכי תימא ודילמא למקפה נמי עד העצרת היא, מדקתני סופא גבי מבושם עד העצרת מכלל דרישא דמיירי למקפה שיעורא לאו עד העצרת, דכיון דבשיעורא דחזי לאימשוכיה בסיפוקיה תליא מילתא, זימנין דכלי מקמי עצרת וזימנין דלא חזי למכלי אלא לבתר עצרת לזמן מרובה

וכי תימא מאי חזית דחיישת לפסידיה דלוקח דבעי ליה למקפה ולא חיישת לפסידיה דמוכר, דאי הוה קאי חמריה גביה הוה מזבין ליה לכמה אינשי אפילו למקפה שיעור דהוה כלי מקמי דלחמץ, התם הוא מוכר דאפסיד אנפשיה דזאבין ליה כי האי שיעורא למקפה לחד גברא דכל למקפה כמאן דאתני על מנת דקאי כי האי שיעורא דמי

ודוקא דפריש ליה לוקח דצריך ליה למקפה, אבל אמר ליה יין הראוי למקפה, דחזי השתא למקפה קאמר ליה, ולא מיחייב לאוקומיה נהליה אלא כמאן דזאבין ליה סתמא, דאי גברא דזאבין לשתייה הוא לשתייה ואי למכירה למכירה

וכי תימא בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה, תינח היכא דאחמיץ מקמיה דפגע ביה חד מתלתא פירקי דאורחיה דחמרא לאחמוצי בהו, אלא היכא דלא אחמיץ אלא לבתר דפגע ביה לבתר זביני חד מהנך תלתא פירקי דאורחיה דחמרא לאחמוצי בהו, אמאי מיחייב מוכר באחריותיה, לימא אוירא דההוא פירקא גרם ליה וליתלי ביה כי היכי דתלינן בקנקנים דלוקח, כדתנן (גיטין לא,א) רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקדום של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים לבוסר

לא דמי, דאלו גבי קנקנים כיון דאנן סהדי דאיכא קנקנים דמפסדי ליה לחמרא ואע"ג דמעלי תלינן בקנקנים דלוקח, אבל גבי הנך תלתא פירקי נהי דאורחיה דחמרא לאחמוצי בהו היכא דלא בסים ולא נפיש חיליה, אבל היכא דבסים אי נמי נפיש חיליה לא מהני ביה אוירא דהנך תלתא פירקי לאפסודיה, דהא חזינן חמרא טובא דחלפי עליה הני תלתא פירקי ולא פסיד, דא"כ לא הוה משתכח יין ישן בעולם והאי מדאהנו ביה הני פירקי מוכחא מילתא דמעיקרא חמרא גריעא הוה דלא הוה חזי למיקם כולי האי מיהו התם דלמעבדיה תרומה ומעשר קא בעי ואיכא למיחש דילמא מעיקרא חמרא גריעא הוה ואהני ביה אוירא דפירקא לשנויי צריך למבדקיה דלא לפריש מן הרע על היפה, אבל גבי מקח וממכר, לא מיבעיא היכא דאמר ליה למקפה דגלי אדעתיה דחמרא מעליא דחזי לשהוייה למקפה קא זבין, אלא אפי' בסתמא דזאבין לשתייה סתמיה אדעתא דחמרא מעליא דחזי לשהוייה שיעור מאי דמשתעבד האי גברא לאימשוכי ביה לשתייה ולא מהני ביה סתם הני פירקי דפגעי ביה ביני ביני לאפסודיה קא זבין, והאי חמרא דאהני ביה סתם הני פירקי לאפסודי אי לאו דמעיקרא חמרא גריעא הוה לא הוה מהנו ביה הני פירקיה לאפסודיה, הילכך מקח טעות הוי והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי כי אמר ליה יין מבושם אני מוכר לך נמי אמאי חייב להעמיד לו עד העצרת, והא פגעו תרי פירקי דקדים של מוצאי החג ודהוצאת סמדר מקמי עצרת, אלא לאו שמע מינה כדברירנא

אלא מיהו דוקא דאחמיץ בתוך שלש שנים מריש ההיא שתא דזבין ליה, דכיון דאיכא מיושן דקאי שלש שנים מילתא דשכיחא היא ודעתיה עילוה אבל אחמיץ לאחר שלש לא מיחייב באחריותיה, דמילתא דלא שכיחא היא דקאי חמרא כולי האי, דאי הוה שכיחא לא סגיא דלא הוו יהבי בה רבנן שיעורא כי היכי דיהבי במבושם ובישן ובמיושן, ומסתמא כי נחתי מוכר ולוקח לא אדעתא דמילתא דלא שכיחא נחתי, אלא דעתא הוה לאסתפוקי מיניה למקפה טפי מהאי שיעורא דמשתער גבן

תדע אפי' בתנאה דמתני אינשי בפירוש, כל היכא דאיכא למתלי במילתא דשכיחא לא תלינן במילתא דלא שכיחא, כדמיברר מההוא דקביל עליה כל אונסא דמתיליד (ר' גיטין עג,א), דקימא לן דאונסא דלא שכיח לא קביל עלויה, וכל שכן הכא דלא אתני בהדיה בפירוש, אלא מכלל מימריה דאמר ליה למקפה הוא דאזלינן בתר דעתיה, דלא שייך למימד דעתיה אלא במילתא דשכיחא הילכך כל היכא דנפיש שיעורא דמשתער למקפה טפי מתשלום שלש שנים לא מיחייב באחריותיה אלא עד תשלום שלש שנים, דאדעתא דקאי טפי לא זאבין חמרא והא עבד שליחותיה וכל היכא דנפיש תשלום שלש שנים טפי ממאי דמשתער למקפה לא מיחייב באחריותיה טפי ממאי דמשתער למקפה, דהא כי מיחייב לאוקומי ליה כולי האי מטעמא דאמר ליה למקפה הוא דמיחייב, הילכך דינא הוא דלא ליחייביה מכח האי לישנא אלא שיעור דמשתער לאימשוכי ביה למקפה והיינו טעמא דלא מנינן ליה שלש שנים אלא מריש ההיא שתא דזבני להאי חמרא, דאילו מעידן זביני ליכא למימר, דכיון דלאו זמן דריכה הוא מידע ידע לוקח דהאי חמרא לאו השתא דרכוה אלא מריש שתא דרכוה, ולאו אורחיה למיקם טפי משלש שנים משעת דריכה ואי נמי הוי ישן דחלפה עליה חד שתא או תרתי ליכא למימני ליה מזמן דריכתו, דהתם מוכר הוא דאפסיד אנפשיה, דכיון דאמר ליה לוקח למקפה וידע ביה בההוא חמרא דלא כלי למקפה גבי האי גברא בבציר מכוליה שיעורא דמיושן, לא הוה ליה למיתב ליה אלא חמרא חדתא בר שתיה דחזי לישוניה תלת שנין מההיא שתא, או לאודועי דישן הוא, ואמטול הכי מנינן ליה מריש ההיא שתא דזביניה נהליה דהא לא אפשר למיתב ליה חדש טפי מהכין:

נח אמר רב מארי האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל שנאמר גבר יהיר לא ינוה אפי' בנוה שלו:

נט אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים ואינו תלמיד חכם אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה שנאמר גבר יהיר לא יצוה וכתיב התם אל נוה קדשך:

ס אמר רבא האי מאן דמזבין ליה חביתא דחמרא לחנונאה אדעתא דליזבנה וליתיב ליה דמהא ותקף אפלגא או אתולתא דינא הוא דמקבל ליה למוכר מיניה ולא אמרן אלא דלא שני לוקח בבירזא, אבל שני בבירזא לא מקבל לה מיניה, דגירי דידיה אהנו בה ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא, ופשע ולא זבנה, לא מקבל לה מיניה, דפושע הוא ומיחייב לשלומי והאי שני בברזא דקאמרי', איכא מ"ד כגון דסתמיה לברזא קמא דחביתא וברז איהו ברזא אחרינא לידע מניה לאפוקי מניה חמרא, דאיכא למימר האי ברזא חדתא גרם ליה לחמרא למתקף ואיכא מאן דאמר כגון דלא הוה ביה ברזא מעיקרא, ואצטריך האי לוקח למעבד בה ברזא, דאי שני ביה וברזיה בדוכתא דלא חזי למברז ביה איהו גרם ליה ואיתה להא ואיתה להא דכולי עלמא מיהת היכא דלא הוה ברזא ועבד בה ברזא כראוי לאפוקיה מיניה חמרא, לאו שינויא הוא, דנטירותא דחמרא הוא דלא ליצטריך בכל זימנא וזימנא לעיולי מנא לגויה דיקא נמי מדקאמרינן מדלא שני בברזא ולא קאמרינן דלא עבד ברזא וכי תימא דהאי שני דקאמרי' לאו בברזא גופיה קאי, אלא אחביתא קאי, (בשני) [דשני] בה למעבד בה ברזא, מאי אירייא בברזא, אפילו בכל מילי נמי וראיה ברורה מההיא דגרסינן בפרק השואל (ב"מ צט,ב) גבי הני שקולאי דתברו ליה חביתא דחמרא לחנונאה דמנכי להו אגר טרחיה ודמי ברזניתיה, אלמא ברזא מידי דצריך ליה לחנונאה למעבד בחבית הוא

הדין הוא מחורתא דהא שמעתא לפום נוסחי דילן, ונוסחא דרבינו חננאל נמי הכין איתיה ולפום הני נוסחי אפילו היכא דתקף בחביתא דלוקח, כגון דאנחיה בחביתא דידיה מדעתיה דמוכר, כיון דאדעתא דזבונה ומיתב ליה דמהא הוא דזבנה נהליה ולא אנחה בחביתא דידיה אלא מדעתיה דמוכר, כי לא שני ולא פשע מיחייב לקבולה מיניה, דשליחותיה דמוכר עבד וברשותיה דמוכר קימא והני מילי היכא דיהבא נהליה אדעתא דליזבני וליתיב לה דמהא כדקאמרינן בשמעתין בהדיא, אבל יהיב ליה דמי מעיקרא אי נמי זבין אדעתא דפרע ליה מיד או למחר, אע"ג דתקפא מקמי דיכיל לזבונה ומקמי דיהיב ליה דמי, לא מקבל לה מיניה, ואפילו בחביתא דמוכר, דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה עד דמזבנת לה פורתא פורתא ואיכא רבוואתא דלא גרסי לה אדעתא דליזבן וליתיב ליה דמהא, ומשמע דאע"ג דיהיב ליה דמים למוכר מקביל לה מיניה, דכיון דהאי לוקח חנונאה הוא סתמיה כמאן דאמר ליה למקפה דמי, דאדעתא דמזבין לה פורתא פורתא הוא דזבנה, וכמאן דאמר ליה למקפה דמי מידי דהוה אמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאי גברא דזבין לרדיא הוא הוה ליה מקח טעות ולא מצי אמר ליה לשחיטה מכרתיו לך, הכא נמי לא מצי אמר ליה לזבונה בבת אחת הוא דזבינתה נהלך, אלא היכא דמתברר דאורחיה בהכי ובדין הוא דאי הוה מקפא בחביתא דלוקח דלא הוה מיחייב לקבולה, אלא כיון דחביתא דמוכר היא דתקף בה חמרא מצי אמר ליה הא חמרך והא חביתך

גירסת דרבינו האיי גאון ז"ל, אמר רבא האי מאן דזאבין ליה חביתא דחמרא לחבריה ותקף אתולתא או אפלגא דינא הוא דמקביל לה מיניה, ולא אמרן אלא דלא שני בברזא אבל שני בברזא פסידא דיליה הוא, ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לזבונה אבל הוה ליה לזבונה פסידא דיליה הוא הדין הוא גירסא דיליה ז"ל, ומוקים לה במאן דמזבין לבעל הבית דסתמיה לשתייה, ויהיב ליה שיעורא לשתייה מיהו סופא דשמעתא דקאמרינן אבל הוה ליה לזבונה ולא זבנה פסידא דיליה הוא לא סליק טעמיה שפיר (אלה) [אלא] בחנוני וכיוצא בו דזבין למכירה:

סא ואמר רבא האי מאן דקביל ליה חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרותא דבלשפט, ופשע ולא אמטייה, ואדממטי ליה התם זל דינא הוא דמקבל ליה מיניה הא שמעתא דרבא משכחת לה בין דקבליה לוקח לחמרא אנפשיה בתורת עסקא, בין דקבליה בתורת זביני, ואידי ואידי כגון דשימיה עלויה בדמי דשוי הכא, אדעתא דממטי ליה אפרוואתא דבלשפט לזבוני התם ומשכחת לה כגון דזל מקמי דהוה יכיל לוקח לאמטייה, דהאי פסידא שלא מחמת לוקח הוא, דהא אי נמי הוה ממטי ליה התם הוה זאיל, ומאי הוה נפקא ליה למוכר מינה ואיכא נסחי דאית בהו, האי מאן דקביל עליה חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרותא דבלשפט ואד (א) מטי התם זל דינא הוא דמקבל ליה מיניה דמאי הוה ליה תו למעבד

(דאי) [ואי] קשיא לך, בין לנוסחא קמא בין לנוסחא בתרא, כיון דקבליה לחמרא עילויה בדמים קצובים, כי זל נמי מאי הוי, אילו איקר טפי מי הוה אית ליה למוכר זכותא בההוא יוקרא יתירא, השתא נמי דזל אמאי מיחייב לקבוליה מיניה ואפילו היכא דקבליה מיניה בתורת עיסקא [ו]זל לא ליקביל מיניה אלא פלגא דהוי פקדון, דאילו אידך פלגא מלוה ברשותיה דלוקח קאי לכל מילי וכי תימא התם נמי כי קאמר אפלגא בלחוד קאמר, פשיטא, דהא אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ותו, אי בעיסקא קאי ואפלגא, דכותא גבי חלא נמי אפלגא, מאי טעמא דמאן דאמר חלא לא, הא ודאי פלגא פקדון ברשותיה דמוכר קאי ומזליה גרים, ואפי' לרבי חייא בר יוסף וכי תימא דילמא הכא במאי עסיקינן דלא קבליה בדמים ידועים, אי הכי מאי קמ"ל רבא, פשיטא, ועוד דכותה גבי חלא לרבי חייא בר' יוסף אמאי לא מקבל, חמרא דמוכר הוא

אלא מסתברא דבדזבין ליה בדמים ידועים קאי וטעמא דמילתא, דמאן דזאבין מידי אדעתא דלא ליתיב דמי עד דממטי ליה לדוך פלן דאורחיה דההוא מידי לאזדבוני התם ביוקר, מסתמא כי זאבין אדעתא דאורחיה דההוא דוכתא הוא דזאבין, דכי ממטי ליה התם לשבחיה לתרעא כי אורחיה, וכיון דזל מקמי דמטי התם הוה ליה כמאן דזאבין אדעתא דמדעם ידוע ולא איקים ההוא מידעם ודיקא נמי מדנקט לישנא דהאי דמקבל ולא נקט לישנא דהאי דמזבין, ש"מ דוקא דלא יהיב דמי מעיקרא לא מקבל ליה מיניה אלא היכא דהוה חלא, אבל זל לא מקבל ליה מיניה דלאו מידי דאתא מחמת חמרא גופיה הוא ומעיקרא כי קא נחית לספיקא קא נחית, אבל היכא דלא יהיב דמי מקבל, דלהכי לא יהיב דמי מעיקרא דאי לא מזדבן ליה ביוקר מהדר ליה נהליה

ובדין הוא דאי הוה איכא למימר דמזליה דלוקח גרים לא הוה מדינא עליה דמוכר לקבוליה מיניה, אלא כיון דההוא זולא מכת מדינה הוא, אשתכח דלאו מזליה דלוקח קא גרים הא למה זה דומה, למקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, דאם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו ואם אינה מכת מדינה אינו מנכה לו מחכורו ואמרי' נמי גבי ההוא דקביל ארעא בזוזי אגודא דנהר מלכא סבא ואסתכר, ואמרינן עלה נהר מלכא סבא לא עביד דמסתכר מכת מדינה היא זיל נכי ליה, והא התם דכי קביל בסכום זוזים ידועים קביל, וכי הואי מכת מדינה במידי דלאו אורחיה בהכי מנכה ליה, דכי קביל לאו אדעתא דהכי קביל הכא נמי גבי זולא דחמרא חד טעמא הוא, דהא מכת מדינה היא, דלאו אדעתא דהכי זבין והיכא דתקף והוה חלא, כיון דאיכא דמ"ד דמזלא דלוקח גרים פליגי כדמפרש בשמעתין ואזיל

הדין הוא סברא דילן ואיכא מ"ד דאפי' היכא דיהיב דמי מעיקרא נמי מיחייב לשלומי, דמדמי ליה למוכר פירות לחבירו ולא צמחו ולא היא, התם כיון דזבין ליה לזריעה מידי דלא חזי לזריעה פסידא דאתא מחמת זבינא גופיה הוא, והוה ליה מקח טעות, הכא מאי מקח טעות עבד ביה ועוד דכה"ג המוכר פירות לחבירו ולא צמחו נמי כי הוי מכת מדינה כגון דלקו בברד וכיוצא בו לא הוי מקח טעות וה"ה היכא דזל, דלאו פסידא דאתא מחמת חמרא גופיה דלא הוה חזי לאמטויי להתם הוא, אע"ג דיהיב דמי נמי מיחייב מוכר לקבוליה מיניה ולשלומי ליה דמי, מידי דהוה אהיכא דאמר ליה למקפה אליבא דרבי יוסי ברבי חנינא:

סב איבעיא להו הוה חלא מאי א"ל [רב] הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן חלא לא מדרב חייא בר יוסף ואיכא דאמרי אפי' חלא נמי מקבל כמאן כרבי יוסי בר' חנינא דאמר היכא דא"ל למקפה ואיתינהו בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך דהתם גבי מקפה טעמא מאי, משום דלא מצי א"ל לא איבעי לך לשהוייה, הכא נמי כיון דלאמטויי התם הוא דיהיב ליה ואמטייה ומקמי דמטי התם הוה חלא, מקבל ליה מיניה, דהא לאמטויי התם קבליה מיניה, ולא מצי א"ל לא איבעי לך לשהוייה וכיון דמטעמא דרבי יוסי בר' חנינא גבי המוכר יין לחבירו והחמיץ היכא דא"ל למקפה מיהא שמעינן דהילכתא כרבי יוסי בר' חנינא, דהא לישנא בתרא כוותיה סלקא וסוגיין דהלכתא כלישנא בתרא ואי משום דשמואל דאמר חמרא אכתפא דגברי שואר, וקימא לן כותיה, התם בקנקנים דלוקח כדברירנא בדוכתה (לעיל בבא בתרא צו,ב) תדע מדלא אוקימנא לפלוגתא דר' יוסי ברבי חנינא ודר' חייא בר יוסף בפלוגתא דרב ושמואל ולא קאמרינן נמי והא דר' חייא בר יוסף דשמואל היא, ש"מ דלא שיכאן שמעתתא בהדי הדדי, דר' יוסי בר' חנינא בקנקנים דמוכר ודשמואל בקנקנים דלוקח כדברירנא

ברם צריך את למידע דלא שנא לענין זולא ולא שנא היכא דהוה חלא, והוא הדין במאן דזאבין מידי לחבריה אדעתא דממטי ליה לדוכתא פלן ואיגלי ביה התם מומא, כי מחייבינן ליה למוכר לאהדורי ליה זוזי ללוקח, לבתר דמהדר ליה לוקח לחמריה למוכר, דאלו מקמי הכין לא מיחייב מוכר לאהדוריה ליה זוזי, אלא היכא דידוע שיינו מחמיץ, דכיון דהוה ידע ביה בחמריה דלא הוה חזי לאמטויי לדוכתא אחרינא וזבניה אדעתא דאמטויי התם, איהו דאפסיד אנפשיה, ואיהו הוא דצריך לאיטפולי ביה לאייתויי מהתם, דכמאן דשדריה איהו להתם דמי מידי דהוה אמאן דמזבין תורא מחבריה ולא הוו ליה ככי ושני, דאי הוה ידע מוכר במומיה, אע"ג דפשע ביה לוקח ולא עיין ביה אי אכיל ואי לא אכיל, ומית מחמת דלא אכיל, פסידא דמוכר הוא, דאיהו דאפסיד אנפשיה, דידע ביה בתוריה דלא אכיל וזבניה למאן דלא ידע במומיה, וכמאן דשבקיה מוכר בלא אוכלא דמי, כדברירנא בפ' המפקיד, ה"נ כיון דידע ביה מוכר בחמריה דלא הוה חזי לאמטויי להתם וזבניה למאן דממטי ליה להתם, כמאן דאמטייה או שדריה איהו להתם דמי

אבל היכא דלא הוה ידע ביה מוכר בחמריה דמחמיץ, לא מיחייב לאהדורי ליה ללוקח דמי עד דמהדר ליה חמריה, מכמה אנפי חדא דכיון דיהיב זוזי למוכר, למהוי דמי בהאי זבונא הוא דיהיב, אע"ג דאשתכח מקח טעות, והוו להו דמי בהלואה גבי מוכר, כי היכי דאיחייב מוכר לאהדורי ליה זוזי ללוקח הכי מיחייב לוקח לאהדורי ליה זביני למוכר, ודינא הוא דכל כמה דלא מהדר ליה לוקח למוכר זביני לא מחייבינן ליה למוכר לאהדוריה ליה זוזי דלא גרע מהמלוה על המשכון דלא מיחייב ליה למפרעיה למלוה עד דמוקים ליה למשכון בדוכתה דיכיל ליה למשקליה מיניה, והוא דמינטר ביה כמה דהוה מינטר בדוכתא דמסריה נהליה ועוד דמעובדא דתורא נמי שמעת לה, דאע"ג דאשתכח מקח [טעות] נמי רמיא עליה דלוקח לנטוריה, דאי לאו דרמיא עליה דאפטרופא לעיוני ביה לא הוה מיחייבינן ליה לבקרא לשלומי, כדברירנא בדוכתיה, וכיון דרמיא עליה נטירותיה, אע"ג דמודע ליה נמי לא מיפטר מיניה עד דמהדר ליה למריה כשאר פקדונות ואפי' מסריה לב"ד לא מיפטר ממאריה בהכי, דכי עבדו רבנן האי תקנתא, היכא דהוצאה יתירה על השבח ולאיפטורי בה, אבל לאפוקי בה ממונא מאחריני לא

תדע דהא לא שנא שומר שכר ולא שנא שומר חינם, היכא דנגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב לא אמרינן כיון דנגנבה באונס איפטר מינה לגמרי, אלא עושה דין עם הגנב ואינו נפטר בשבועה, דכי מיפטר באונסא דלא הדר, אבל באונסא דאיפשר דהדר מיחייב לאישתדולי ביה לאהדוריה וכל שכן גבי לוקח, דמעיקרא מיחייב באונסין, דאע"ג דכי מודע ליה דמקח טעות הוא מיפטר מן האונסין, לא מיפטר מיניה לגמרי עד דמשתדל לאהדורי ליה זביני, וכ"ש לאיתויי מדוכתא דאמטייה איהו גופיה להתם, ואע"ג דאודועי למוכר דלאמטויי להתם קא בעי לאו כמאן דשדריה איהו להתם דמי, דהא לאו להנאה דמוכר אמטייה אלא להנאה דנפשיה אמטייה להתם, ולא ניחא ליה למוכר דלמטייה להתם אלא אדעתא דלהוי ברשות לוקח דהא אדעתא דזביני מעליי מסריה נהליה ואי משום דאשתכח מקח טעות, הא איהו לאו אדעתא דמעבד ביה מקח טעות זבין ליה, דהא לא ידע ביה במומיה, ואי הוה ידע ביה במומיה לא הוה מזבין ליה נהליה סתמא אפילו לאמטויי לביתיה, וכל שכן לאמטויי למתא אחריתי ודינא הוא דכי אשתכח מקח טעות, כי היכי דמחייב מוכר לאהדורי זוזי ללוקח, הכי מיחייב לוקח לאהדורי (לזוזי ללוקח היכי מיחייב לוקח לאהדורי) ליה זביניה למוכר וסוגיא דשמעתין נמי דיקא, מדקאמרי טעמא (מר') [דר'] יוסי בר חנינא משום דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך וכדמוקים ליה קמיה, משמע דאי במתא אחריתי מי איתיה להאי טעמא כלל

מיהו מסתברא דהוצאה דמפיק עליה באיתוייה מההוא דוכתא דאיגלי ליה מומיה התם כיון דלצורך מוכר הוא דמפיק אמוכר הוי, וכי מיחייב לוקח בטירחא בעלמא הוא דמחייב מידי דהוה ארועה שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות אפילו בשכר עד כדי דמיהן, דמיחייב לאצולי והדר שקיל דמיהן מבעל הבית (ר' ב"מ צג,ב), הכא נמי לא שנא אבל להוצאה דהולכה אלוקח הויא, דכי אמטייה לצורך נפשיה הוא דאמטייה להתם, כתנא קמא דרבי יוסי דאמר (לעיל בבא בתרא צג,א) מהו נותן לו דמי זרע אבל הוצאה לא

וכי תימא, אי מה התם כיון דלזריעה זבין ליה וזרען ולא צמחו איתפטר ליה לוקח מינהו לגמרי ולא מיחייב באחריותיהו, דכי פסדי ברשותיה דמוכר פסדי ומיחייב לאהדורי ליה זוזי ללוקח, הכא נמי כיון דלאמטוייה לההוא דוכתא זבין ליה ואשתכח התם מקח טעות איפטר לוקח מיניה לגמרי וקם ליה ברשות מוכר ומיחייב לאהדורי ליה זוזי מי דמי, התם פסידא דלא הדר הוא, וכיון דפסידא דאתא מחמת מומיה הוא דלא מיחייב ביה לוקח ולא אשתייר מיניה מידי דליחייב לוקח לאיטפולי ביה לאהדורי למריה, איפטר ליה מיניה לגמרי ומיחייב מוכר לאהדורי ליה זוזיה אבל הכא כיון דאשתייר מזבונא מידי ברשותיה דלוקח קאי לאיטפולי ביה ולאהדורי למריה ולא מיחייב מוכר לאהדורי ליה זוזיה עד דמהדר לוקח שאר זביניה ומשתבע ליה אשארא ושקיל זוזיה הא לא דמיא אלא לנגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב, דאע"ג דאיתניס ואפילו שומר שכר נמי פטור מן האונסין, כיון דאיפשר ליה למטרח ולאהדורה אכתי לא כליא לה שמירתו, הכא נמי לא שנא

והוא דלא הוה ידע ביה מוכר במומיה, אבל ידע ביה במומיה לא מיחייב לוקח למטרח ולאיתוייה, דכמאן דשדריה איהו גופיה להתם דמי כדברירנא, הילכך מיחייב לשלומי ליה זוזי ללוקח ואפילו בהוצאה, דהילכך נמי איחיובי מיחייב משום דינא דגרמי מידי דהוה אדן את הדין טיהר את הטמא דמיירי שערבן עם פירותיו (סנהדרין לג,ב), דלמאן דדיין דינא דגרמי אע"ג דלא נשא הדיין ונתן ביד מיחייב, דאיהו גרם ליה לערובינהו להני טמאים בהדי הנך טהורים, וקימא לן כמאן דדיין דינא דגרמי, ואף הא נמי דכותה ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דיש אומרין (לעיל בבא בתרא צג,ב) גבי המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אלא בסתמא דלא ידע, דליכא לחיוביה, דכיון דלא ידע מאי הוה ליה למעבד, אבל במזיד דידע ביה במומיה אפילו רבנן מודו דמיחייב ולא דמי לאומן הדיוט, אי נמי לדיין הדיוט, דאפילו בשוגג נמי מיחייב, דבשלמא התם כיון דלא גמירי כל צרכן לא איבעי ליה למחזי ולא למידן לאינשי, אבל מוכר דלא סגיא דלא מזבין ממונא דנפשיה היכא דצריך לזבוני לא מיחייב מדינא דגרמי

ומסתברא דכל היכא דאית ליה מדינא למשקל הוצאה משתבע כעין דאורייתא ושקיל מידי דהוה אמוציא הוצאות על נכסי אשתו ואמכיר כליו וספריו ביד אחר והני מילי דלא איתרע ביה בזבונא אונסא אחרינא דלאו מחמת מומיה, אי מקמי דאודעי למוכר או לבית דין דמקח טעות הוא דאתרע ביה אונסא מיחייב באונסין כדברירנא בפרק המוכר את הספינה, ואי בתר דאודעיה למוכר או לבית דין דמקח טעות הוא איתרע ביה פסידא, איכא לאפלוגי דאי אתרע ביה פסידא ברשותיה דאיניש אחרינא דמסריה לוקח התם נהליה לנטורי, וליכא סהדי דנטריה שומר שני כי אורחיה, אע"ג דטעין ביה שומר שני טענת אונסין ואפי' טענת מתה כדרכה מיחייב לוקח לשלומי ליה למוכר, מטעמא דאת מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה ואי איכא סהדי דנטריה שומר שני כי אורחיה, אי נמי שבקיה התם בבית הראוי לשמירה דמיחד ליה ללוקח, אי פסידא דמחייב עליה שומר שכר הויא חייב, דכיון דרמיא עליה דלוקח לאיתוייה להכא מקמי דלתבע דמי ממוכר ולא אתייא, וקא תבע מיניה דמי בעידנא דליתיה לזבונא בדוכתא דיכיל מוכר למשקליה לענין פסידא דמתרע ביה בתר הכין, כהבא מעות וטול את שלך דמי, דקימא לן דשומר שכר הוי, לא שנא הוה ידע ביה מוכר מעיקרא במומיה ולא שנא לא הוה ידע ביה לענין פסידא דלא מחמת מומיה חד דינא נינהו, דאידי ואידי כל מקמי הודעה כיון דיד לוקח על העליונה הנאת לוקח היא, ולאחר הודעה נמי בין לענין דינא דשומר שמסר לשומר בין לענין דינא דהבא מעות וטול את שלך חד טעמא נינהו:


דף צח עמוד ב[עריכה]


סג הרי אמרו האומר לחברו יין ישן אני מוכר לך צריך שיהא משל אשתקד ואם אמר לו מיושן צריך שיהא משל שלש שנים תאנא ומתישן והולך עד החג שיש בלשון מיושן שיהא מתישן והולך עד החג, וסתם חג בכוליה תלמודא חג הסוכות הוא, ואם החמיץ וקדם לכן חייב באחריותו ומאי שנא עד החג, דכיון דלשון מיושן של שלש שנים משמע, אי בעידן זבוני אכתי לא שלמי ליה שלש שנים באעי למהוי חמרא מעליא דנטר עד החג, כי היכי דלהוו ליה שלש שנים שלימות מחג הסוכות דשתא קמיתא, דהיינו זמן דריכה, דאי לא חזי להכי לא מקרי מיושן:

ד המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית וכן המקבל מחברו לבנות לו בית חתנות לבנו עושה ארבע אמות על שש דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר רפת בקר היא זו הרוצה לעשות רפת בקר עושה ארבע אמות על שש בית קטן שש על שמונה בית גדול שמונה על עשר טרקלין עשר על עשר רומו כחצי ארכו וכחצי רוחבו ראיה לדבר שרשב"ג אומר כבנין ההיכל למה לי למתנא בית חתנות ולמה לי למתנא בית אלמנות, תאנא בית חתנות להודיעך כחו דרבי עקיבא, דאפילו בית חתנות דבעי רוחא טפי סגיא ליה בארבע אמות כמה דסגיא ליה לבית אלמנות, ותאנא בית אלמנות להודיעך כחו דר' ישמעאל, דאפי' בית אלמנות דלא בעי רוחא כולי האי בעי שש על שמונה מיהו בבציר מהכי אפי' לדירת אלמנות נמי לא חזי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ומוכר ומקבל כי קא נחתי לפחות שבשיעורין הראויין לדירה קא נחתי

ולמה לי למתנא בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו, ליערבנהו וליתני בית חתנות או בית אלמנות לבנו או לבתו, אלא משום דתרויהו בחצרו של אב קאי, ומילתא אגב ארחיה קמ"ל דלאו דירכא דחתנא למידר בבי חמוה משום חשד חמותו, ואמטול הכי קתני בית חתנות לבנו, דאם כן הוה משמע דעד השתא הוה דאיר בבית חמוה, והא לאו אורחיה בהכי ומהאי טעמא גופיה לא קתני נמי בית חתנות לבתו, דהא לאו אורחיה בהכי, אלא בית אלמנות לבתו, דמשמע דמקמי אלמנות לא הוה דרה בבית אביה משום סירכא דחתן דלאו דירכיה למידר בבית חמוה, ולבתר אלמנותה הוא דהדרה למידר בבית אבוה

וסופא דקתני הרוצה לעשות רפת בקר ר' ישמעאל קתני לה, והכי קאמר ליה, דקאמרת עושה ארבע אמות על שש, רפת בקר היא זו, והרוצה לעשות רפת בקר הוא שעושה ארבע אמות על שש, ונפקא מינה למוכר ומקבל, אבל לדירה בעי טפי וכמה שיעורו, בית קטן שש על שמונה, כלומר דאפי' פריש ליה בית קטן, לית ליה למבצר ליה משש על שמונה, וכל שכן בזמן שאמר לו בית סתם דלא יפחות לו משש על שמונה ואי בעית אימא הרוצה לעשות רפת בקר רבי עקיבא קתני לה, כדבעינן למימר קמן

מיהו סופא דקתני בית קטן שש על שמונה ודאי רבי ישמעאל קתני לה ולית הלכתא כותיה, דקימא לן הלכה כרבי עקיבא מחבירו ועד כאן לא פליגי אלא לדירה, אבל ברפת בקר כולי עלמא מודו דארבע אמות על שש והוא הדין גבי בבא דבית גדול דקתני שמונה על עשר, והוא הדין לשאר מתניתא במוכר ומקבל קיימא ודברי הכל היא דאע"ג דבבית קטן והוא הדין לבית סתם סגיא ליה לרבי עקיבא בארבע אמות על שש, היכא דא"ל בית גדול לא סגיא ליה בבציר משמונה על עשר, דאם כן הוה ליה לאיפלוגיה עליה דרבי ישמעאל נמי בבית גדול כי היכי דפליג עליה בבית קטן

טרקלין עשר על עשר, ופירשו רבואתא למושב שרים הוא ולא לדירה קאי, ואמטול הכי בעי למהוי מרובע דלא להוי ארכו יתר על רחבו והא דמפריש בגמרא בי וורדי, איכא מאן דאמר משום דאורחייהו לאצועה במיני בשמים לישב עליהם ומסתברא משום דפתיח לגינת ורדין

וסופא דקתני רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו, לאו אטרקלין בלחוד קאי אלא אבית נמי קאי, דאי אטרקלין בלחוד קאי למה לי למתנא כחצי ארכו וכחצי רחבו, ליתני כארכו או כרחבו שהרי ארכו ורחבו שוין, אלא מדאצטריך למיתנא כחצי ארכו וכחצי רחבו ש"מ אבית נמי קאי דארכו יתר על רחבו והאי דקתני ראיה לדבר, אם תמצא לומר רשב"ג קתני לה, לסייעיה לת"ק קאמר לה, כלומר ויש ראיה לדבר, ומקמי* דלסלקה ת"ק למילתיה אהדר ליה רשב"ג כבנין ההיכל קאמרת, אטו כולי עלמא כבנין ההיכל עבדי ולית הלכתא כרשב"ג, אע"ג דלאו כולי עלמא עבדי כבנין ההיכל, הני מילי באורכא או ברחבא דעייק להו דוכתא למעבד לבנין ההיכל אפילו לפי חשבון, אבל לענין רומא דלא עייק להו אוירא כולי עלמא, לפום ארכו ורחבו הוא דעבדי, דלפום מאי דנפיש ארכו ורחבו מפשי ברומו כבנין ההיכל לפי חשבון

והיכן מצינו בהיכל שהיה רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו, לפי שהיה (רחבו) [ארכו] ארבעים אמה ורחבו עשרים ורומו שלשים, דכתיב בספר מלכים (ו,ב) והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו, ואורך זה האמור בפסוק זה לאו אורך ממש הוא הוא אלא כל מדה יתירה מחבירתה קרויה אורך, ואורך זה הוא כולל רוחב ההיכל ורוחב בית קדש הקדשים שלפנים ממנו שנקרא דביר, דכתיב (שם,יז) ארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני וכתיב בתריה (שם,יט) ודביר הבית מפנימה הכין לתתן שם את ארון ברית השם, וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רחבו ועשרים אמה קומתו והאי לפני הדביר דקאמר, מדת תוכו של דביר קא מפרש ואזיל, שהיה עשרים אמה אורך מן הצפון ולדרום, ועשרים אמה רוחב מן המזרח למערב, נמצא אורך ההיכל מן המזרח למערב ארבעים אמה ורחבו מן הצפון לדרום עשרים אמה, ושלשים אמה קומתו כחצי ארכו וכחצי רחבו, שכשאתה מחשב שיעור האורך שהיה ארבעים עם הרוחב שהיה עשרים נמצא הכל ששים, נמצאת קומתו כחצי שיעור ארכו ורחבו, והאי דכתיב גבי קדש הקדשים ועשרים אמה קומתו מפרש בגמ' לקמן דמשפת כרובים ולמעלה קא חשיב כדבעינן למימר קמן

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בתחלת סוכה (ג,א) בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואין האחין השותפין חולקין בו, דשמעת מינה דכי אית ביה ארבע אמות על ארבע אמות בית מיקרי, מני, לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא, אי רבי ישמעאל שש על שמונה בעי, ואי רבי עקיבא ארבע אמות על שש בעי לא תקשי לך, דההיא מתניתא דברי הכל היא דעד כאן לא קאמר ר' ישמעאל ור' עקיבא הכא אלא גבי מוכר ומקבל דבציר מהאי שיעורא לא עבידי אינשי דדירי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ומצי א"ל כדבנו אינשי הוא דאתנאי בהדך, אבל מאן דאית ליה בית בנוי ברשותיה למידר ביה על ידי הדחק בית הוי למשקל ארבע אמות בחצר והיינו טעמא דמזוזה, והיינו טעמא דמעקה, והיינו טעמא דנגעים, והיינו טעמא דבתי ערי חומה, והיינו טעמא דעורכי המלחמה, וכל שכן לדין חלוקה דגופיה היכא דמטו ליה ארבע אמות על ארבע אמות לכל חד מיניהו וכיון דהאי שיעורא לכל הני בית מיקרי, כל שאלו יחלק ושמו עליו קרינא ביה, כדברירנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא יא,א סי' קלו) מהך סוגיא דמסכת סוכה אבל ודאי אי לית ביה ד"א על ד"א אע"ג דאחשביה איהו כיון דלא חזי לדירה כלל בטלה דעתו אצל כל אדם

ומסתברא דלגבי האומר לחבירו בית אני מוכר לך, בארבע אמות על ד"א סגיא ליה, מידי דהוה אדין חלוקה, דהתם טעמא מאי דכיון דמטי ליה לכל חד מיניהו שיעורא דמיקרי בית, כל שאילו יחלק ושמו עליו קרינא ביה, הכא נמי כיון דמיקרי בית מצי א"ל האי ביתא הוא דזביני לך אע"פ שאין בו גפנים הגיעו והוא דמתקרי כרם, אלמא אע"ג דלא חזי למאי דחזי כרם כל עיקר הגיעו שלא מכר לו אלא שמא, וכ"ש גבי המוכר בית לחבירו דלא יהיב ליה [אלא] בית שיש בו ד"א על ד"א דמיקרי בית וחזי לתשמישא דבית הגיעו והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי אדאשמועינן תנא דידן המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית, לשמועינן המוכר בית לחבירו, דאע"ג דאיכא למימר שלא מכר לו אלא שמא בעי ד"א על שש לרבי עקיבא ושש על שמונה לרבי ישמעאל, וכל שכן במוכר מקום אלא להכי לא איירי אלא במוכר מקום לחבירו לבנות לו בית ומקבל מחברו לבנות לו בית, דלכתחלה לא טרחי אינשי למבני בבציר מהאי שיעורא אלא היכא דלא אפשר להו, ומצי אמר ליה כדעבידי אינשי דבנו אתנאי בהדך, אבל במוכר בית בנוי בשיעורא דמיקרי בית סגיא ליה

ולא תימא ה"מ היכא דא"ל מוכר ללוקח דהוי שמא דומיא דכרם אני מוכר לך, אלא אפי' א"ל לוקח למוכר נמי בד"א על ד"א סגיא דעד כאן לא שאני לן בפרק המקבל שדה (ב"מ קד,א) בין היכא דא"ל מחכיר לחוכר להיכא דא"ל חוכר למחכיר אלא היכא דלא יהיב ליה ממאי דפסק בהדי אלא שמא, אבל היכא דיהיב ליה שמא ותשמישתא, אפילו א"ל לוקח למוכר דקי"ל קפידא הוי בד"א סגיא ליה, דנהי נמי דקפידא הוי, בית א"ל דחזי לדירה ובית דחזי לדירה קא יהיב ליה, ולא מצי אמר ליה בית בן ארבע אמות על שש זביני מינך דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה:

סד והא דתנן המקבל מחבירו לבנות לו בית חתנות לבנו או בית ארמלות לבתו (לימא) [למה] לי למתנא בית חתנות לבנו או בית ארמלות לבתו מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דלא דירכיה דחתנא למידר בבי חמוה:

סה כתיב בספר בן סירא הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו וקל מחתן הדר בבית חמיו אורח מכניס אורח וקל מאורח מכניס אורח משיב דבר טרם ישמע שנאמר משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה:

סו והא דתנן הרוצה לעשות רפת בקר עושה ארבע אמות על שש מאן קתני לה ואסיקנא אפילו תימא רבי עקיבא קתני לה והכי קאמר אף על פי שרפת בקר היא זו פעמים שאדם עושה דירתו כרפת בקר וסופא דקתני בית קטן שש על שמונה אתאן לרבי ישמעאל:

סז והא דתנן טרקלין עשר על עשר מאי טרקלין בי ורדי תאנא וקנתינר שתים עשרה על שתים עשרה מאי קנתינר תרבץ אפדני והוא מילוסה של חצר גדולה הנקראת אפדנא:

סח והא דתנן רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו ראיה לדבר רשב"ג אומר הכל כבנין ההיכל ראיה לדבר מאן קתני לה איכא דאמרי רשב"ג קתני לה, ולסיועי לתנא קמא קתני, ואיכא דאמרי מפלג פליגי והכי קאמר ליה לתנא קמא ראיה מבנין ההיכל קא מייתי[ת] אטו כולי עלמא כבנין ההיכל קא עבדי הילכך אם תמצא לומר רשב"ג קתני לה ולסיועי לתנא קמא קאתי, אשתכח דמתני' דקתני רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו דברי הכל היא ואם תמצא לומר מפלג פליגי, תנא קמא קתני לה, ואתא רשב"ג לאיפלוגי עליה וקי"ל כתנא קמא, דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דא"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הא דחינן לה בכתובות בפרק המדיר (כתובות עז,א) ואסיקנא התם אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן:

סט רבי חנינא נפיק לקריאתא רמו ליה קראי אהדדי כתיב והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה (רחבו) [ארכו] ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רחב ועשרים אמה קומתו והדבר ידוע שרחב הדביר שהוא עשרים אמה מכלל הששים אמה אינון כדברירנא במתניתין, שאורך ההיכל מן המזרח למערב ארבעים אמה, כדכתיב (מלכים א ו,יז) וארבעים באמה היה הבית, ומהן רחב הדביר שלפנים ממנו מן המזרח למערב עשרים אמות, נמצא הכל ששים אמה ואכולהו כתב ושלשים אמה קומתו


דף צט עמוד א[עריכה]


אמר להו כי קא חשיב משפת הכרובים ולמעלה הרי שלשים אמות, נמצא מקום הארון שעליו הכרובים עומדים אינו מן המדה, והיינו דאמרינן ומאי קמ"ל כלומר ליכתוב ושלשים אמה קומתו ולחשוב להו מן הקרקע ועד התקרה, (לימא) [למה] לי דחשיב משפת הכרובים ולמעלה ומהדרינן הא קמ"ל דלמטה מעשר אמות שבהם הכרובים עומדים כלמעלה מעשר אמות, מה למעלה אינו משמש כלום, כלומר אין הארון משמש בהם כלום, אף העשר אמות שהן למטה אין הארון משמש בהם כלום מסייע ליה לרבי לוי דא"ר לוי ואי תימא רבי יוחנן דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה תניא נמי הכי ארון שעשה משה יש לו עשר אמות ריוח לכל רוח ורוח ודבר זה מעשה נס היה ואין להרהר אחריו:

ע אמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדים שנאמר וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו, וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב, גופייהו היכא קיימי וכבר ברירנא במתני' (לעיל בבא בתרא צח,ב סי' ד) דהאי לפני הדביר לשון פנים הוא כדכתיב אל הקדש פנימה, ותוכו של דביר קא משער ואזיל עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב והדבר ידוע שהכרובים בתוך הדביר היו עומדים סוככים בכנפיהם על הכפורת שעל גבי הארון, וכיון שאורך כל כנף מכנפי הכרובים חמש אמות לבד מגופיהו, נמצאו ארבע כנפיהם משמשים בדביר עשרים אמה וכיון שאין באורך הדביר וברחבו יותר מעשרים אמה גופיהו היכא הוו קימי אלא לאו ש"מ בנס היו עומדים

מתקיף לה רבא ודילמא זה שלא כנגד זה הוו קימי כלומר ודילמא כרובים לא היו שניהם עומדים בשורה א' מכוונים, אלא הכרוב האחד היה יוצא מעט מן השורה, ונמצא רוחב קצת כנפות של זה עומד בשורה אחת עם רוחב קצת כנפו של זה כגון זה:

מתקיף לה רב אחא בר יעקב דילמא ביתא מעילאי רוח מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע ודילמא באלכסונא הוו קימי כלומר דילמא באלכסון דביתא הוו קיימי, דאע"ג דכנפים משמשי עשרים אמה פשו להו תמניא אמין לגופיהו, דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא מתקיף לה רב פפא ודילמא מיכף הוה כיפן ידיהו כלומר שקצות הכנפים שנוגעים זה בזה היו כפופין כלפי מטה, שנמצאת כפיפתן מחסרת מארכן כשיעור רוחב גופיהן

מתקיף לה רב אשי ודילמא שלחופי הוו משלחפי כלומר דילמא כרובים תרוייהו בשורה אחת היו עומדים לרחב הבית או לארכו, אלא שקצת כנפו של זה היה מורכב מעט על קצת כנפו של זה ואי קשיא לך, בשלמא לאביי דאמר בולטין כתרנגולין היו ולא היה הגוף מבדיל בין כנף לכנף, היינו דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, אלא להני אמוראי דסברי דלאו בולטין הוו ומוקמי לה באנפי אחרינא, נמצא רוחב גופן מוסף על אורך כנפיהן, וא"כ הא דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, והלא הכנפים עצמן עשר אמות הן חוץ מרוחב הגוף שמפסיק בנתים איכא למימר דהא דכתיב עשר אמות כנפיו עד קצות כנפיו לאו אחד כרוב קאי דמשמע מקצות כנפו הימני עד קצות כנפו השמאלי, דאם כן היה מקצות כנפיו עד קצות כנפיו (כנפו) מבעי ליה, אלא אתרי כרובים קאי, ומתחלת גופו של זה ועד סוף גופו של זה קא חשיב, דאשתכח דקא חשיב מתחלת הכנף השמאלי של כרוב הימני שהוא מקום חיבורו בגופו ונקרא קצה, ועד מקום חיבור הכנף הימני של כרוב השמאלי

ואיבעיא לן כיצד היו עומדין רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו ולאו למימרא דגופו של כרוב עצמו עומד בפני חבירו, דמקרא מלא כתיב במלכים (ו,כז) ויתן את הכרובים בתוך הבית הפנימי ויפרשו את כנפי הכרובים ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף, אלא לכ"ע בשורה אחת היו עומדין, אלא שפניהם מוחזרים זה לזה וחד אמר פניהם אל פני הבית למ"ד פניהם אל פני הבית דכתיב ופניהם אל פני הבית ולמ"ד פניהם איש אל אחיו דכתיב ופניהם איש אל אחיו

ודיקינן ולמ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב ופניהם אל פני הבית ל"ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום בזמן שישראל עושין רצונו של מקום היו פניהם איש אל אחיו לפי שזכר ונקבה היו והיו פניהם איש אל אחיו להראות חיבת ישראל לפני המקום, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום היו פניהם אל פני הבית להראות שלא היו מסתכלין זה בזה אלא כשנים שאיבה ביניהן

ולמאן דאמר פניהם אל פני הבית הא כתיב ופניהם איש אל אחיו דמצדדי אצדודי כלומר מוצדדין מעט כלפי הבית דתניא אונקלוס הגר כרובים מעשה צעצועים היו כלומר מעשה צאצעים כעין ילדים, ולישנא דקרא דדברי הימים נקט, ופניהם מוצדדין כתלמיד הנפטר מרבו:

ה מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבפנים אלא ממלא ומשקה מבחוץ זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת מתני' בשיש לו לבעל הבור דרך על בעל הבית, כגון המוכר בור ושייר בית לפניו, ועלה קתני נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין והא דקתני זה עושה לו פותחת, אוקימנא (בגמ') שניהם לבור, זה עושה לבור פותחת וזה עושה לבור פותחת כדבענן לברורי לקמן מיהא שמעינן דמאן דאית ליה דרך על רשותו של חבירו ליכנס בה לרשות עצמו, לא קני בה אלא שעבודא בעלמא למיעל ולמיפק בגויה, אבל גופה וארעא לא קני עד דפריש ליה מארה בשעת קנין:


דף צט עמוד ב[עריכה]


עא הרי אמרו מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת פותחת להיכא א"ר יוחנן שניהם לבור בשלמא בעל הבור עושה לו פותחת, דבעי לאישתמורי (במיא) [למיא] דבוריה אלא בעל הבית (לימא) [למה] ליה א"ר אלעזר משום חשד אשתו כלומר בעל הבית נמי עושה לו פותחת לבור משום חשד אשתו, כדי שלא יהא בעל הבור [רגיל] ליכנס לבורו שלא בפני בעל הבית, שהרי גם הוא עושה לו פותחת, ולא יהא רגיל ליכנס לביתו של בע"ה שלא בפניו, וכל כך למה משום חשד אשתו של בעל הבית:

ו מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם [נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם] יוצאין ואינו מכניס לתוכה תגרין ולא יכנס מתוכה לשדה האחרת והחיצון זורע את הדרך הא מתניתין נמי בשיש לו דרך לפנימי על החיצון הוא, וש"מ דגופה דחיצון הוא:

ז נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שהוא רוצה ומכניס לתוכה תגרים אבל לא יכנס מתוכה לשדה אחרת וזה וזה אינן רשאין לזרעה מ"ט דכיון דאית ליה לעיולי תגרי לגוה אית ליה פסידא ללוקח בזריעת הדרך, שלא יהו התגרים נדחקים בזרעים כדברירנא בפרק המוכר את הספינה והיינו טעמא דלית ליה רשותא לפנימי למזרעה ולא למיעל מינה לשדה אחרת, משום דכי אקני ליה ההוא דרך מן הצד לאו למקנייה קניין גמור לכל מילי אקני ליה, דהא לשם דרך בלחוד הוא דיהבה נהליה ולא למזרעה יהבה נהליה, ואי הוה איכא מן דינא למזרעה, חיצון הוא דהוה ליה למזרעה דעיקר ארעא דיליה היא, משום סירכא דתגרים דפנימי הוא דמנעינן ליה לחיצון, ומצי חיצון למימר ליה לפנימי אי בעית למזרעה גלית אדעתיך דלא קפדת אדוחקא דתגרי ואי איכא מן דינא למזרעה לדילי הוא דאיכא מן דינא למזרעה ועוד דאי זרע לה פנימי אית ליה פסידא לחיצון מתלתא אנפי, חדא דמדחקי תגרי בהנהו זרעים ועיילי לשאר ארעית דחיצון ומפסידי ליה, ועוד דבשעת עבודה לא סגיא דלא דחיק ועייל לשדה חיצון, ועוד דקימא ליה חזקה בגוה לגמרי ועייל מינה לשדה אחרת ונמצא מרבה עליו את הדרך והיינו טעמא דגבי הכנסת תגרים לא חיישינן לריבוי דרך ואילו גבי מיעל מתוכה לתוך שדה אחרת חיישינן, דכי אהני ליה למיתב ליה דרך מן הצד למהוי דרך לההיא שדה פנימית דהוה לה דרך אהאי שדה דחיצון ואפי' על ידי רבוי דרך, אבל למהוי דרך לשדה אחריתי לא אהני ליה כללא דמילתא, היכא דיהיב ליה דרך מן הצד, כל למהוי דרך לההיא שדה פנימי הדין עם הפנימי, ואפי' להכניס לתוכה תגרים דצורך דרך דשדה פנימי הוא, אבל למילתא אחריתי כגון זריעת הדרך א"נ לצורך שדה אחרת לא עד דמתני בהדיה בפירוש:

עב א"ר יהודה אמר שמואל אמה בית השלהין אני מוכר לך נותן לתוכה שתי אמות אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה כלומר אם מכר לו מקום בשדהו לעשות בו אמת המים להשקות ממנה שדה בית השלהין שהיתה ללוקח סמוכה לו, נותן לו ד"א ברוחב כדי שיהו שתי אמות לתוכה מקום העברת המים, ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה אמה בית הקילון אני מוכר לך נותן לתוכה אמה אחת וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה ואי זו היא אמה בית השלהין ואי זו היא אמה בית הקילון, אמה בית השלהין זו שנמשכת מעצמה מן המעין או מן הנהר ומימיה מרובין ונמשכין בבת אחת, ולפיכך צריכה שתהא רחבה שתי אמות ואמה בית הקילון כגון דדלו מינה בדולא ואין מימיה נמשכין הרבה בבת אחת, ולפיכך אינו צריך כעידרמה

כעבבא בתרא צט,ב - ק,א

זעבבא בתרא צט,ב - ק,א

להרחיבה יותר מאמה אחת וראיה להא מילתא מיהא דתנן (מ"ק ב,א) משקין בית השלהין במועד אבל לא בשביעית, בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא יצא בתחלה, אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון ודיקינן עלה (שם ד,א) בשלמא מי הקילון איכא טירחא יתירא דבעי לאשקויי מיניה בדולא, דשמעת מינה דאמה בית (השלהין) הקילון לא סגיא לה בלא דולא וש"מ נמי דסתם השקאת בית השלהין לאו על ידי דולא הוא אלא המים נמשכין מעצמן, ואמטול הכי בעיא רוחא טפי כדפרשינן:

עג ואותן אגפים מי זורען [רב יהודה אמר שמואל בעל השדה זורעם] א"ר נחמן אמר שמואל בעל השדה נוטען אבל זורען לא משום דמחלחלי וקי"ל כר"נ בדיני:

עד וא"ר יהודה אמר שמואל אמת המים שכלו אגפיה מתקנן מאותה שדה בידוע שלא כלו אגפיה אלא באותה שדה מתקיף לה רב פפא לימא ליה מיא דידך אשפלוה לארעיך אלא אמר רב פפא שע"מ כן קיבל עליו בעל השדה:

ח מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו:

ט דרך היחיד ד"א ודרך הרבים שש עשרה אמה דרך המלך אין לה שיעור דרך הקבר אין לה שיעור המעמד דיאני צפרי אמרו בית ארבעת קבין נוסחא אחרינא, בית תשעת קבין דרך היחיד ד"א, נפקא מינה למוכר לחבירו דרך סתם דאין פחות מד"א, א"נ למאן דאיתחזק ליה דרך על שדה חברו, זה אומר אמה וזה אומר ד"א, אין פחות מד"א ולית הלכתא הכין, אלא שני גומדין ומחצה דאינון תרי גרמידי ופלגא, כדבעינן למימר קמן ודרך הרבים שש עשרה אמה, איבעי תימא למוכר ואיבעי תימא דאיתחזק ולא ידיע שיעוריה, דאין פחות משש עשרה אמה וכן המעמד בית ארבעת קבין, איבעי תימא למוכר משדהו מקום למעמד סתם, ואיבעי תימא לדאתחזק מיהו הא דקתני דרך המלך אין לה שיעור ודרך הקבר אין לה שיעור, לאו למוכר אצטריכא ליה ולאו לדאיתחזק אצטריכא ליה, אלא דאי אתרמי ליה למלך או לנושאי המת לעבור על דרך זו אינן חייבין לדחוק את עצמן לפי רוחב הדרך, אלא פורצין מכאן ומכאן לעשות להם דרך ולהרחיב להן לפי צורך השעה ודוקא לפי שעה אבל למקנייה מכאן ואילך לגמרי לא:


דף ק עמוד א[עריכה]


עה הרי אמרו מי שהיתה דרך הרבים עוברת שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו (ו) לא הגיעו אמאי שלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתיב ש"מ לא עביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום פסידא א"ר זביד משמא דרבא גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון רב משרשיא משמא דרבא אמר בנותן להם דרך עקלתון רב אשי אמר לא תימא עד דיהיב להם דרך עקלתון ממש, אלא כל מן הצד דרך עקלתון הוא קרובה לזה ורחוקה לזה ולימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי הא מני רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו ורבי אליעזר רבים גזלני נינהו א"ר גידל אמר רב בשאבדה להם דרך באותה שדה דאע"ג דהדר אשתכח דרך דידהו לא מצי אמר להו שקולו דידכו והבו לי דידי, דהא כי נחתי ליה לההוא דירכא בדין נחתי לה, הכא נמי כיון דברשות בעלים נחתי לה להאי דרך לא מצי אמר להו שקולו דידכו והבו לי דידי

אי הכי אמאי א"ר ברונא אמר רב אין הלכה כר' אליעזר כיון דמדעת בעלים הוא דאחזוק רבים בהאי דרך חילופי ההוא דרך קמא דידהו זכו בגויה זכייה גמורה דלא מיבעיא היכא דלא אתני בעל השדה בפירוש דכי מקני להו האי דרך כל כמה דלא מישתכח דרך דידהו בלחוד הוא דמקני להו, אלא אפילו היכא דאקני להו על הדין תנאה בפירוש לא מהני ליה ולא מידי דנהי דמהני ליה האי תנאה לגבי הנך דאתני בהדיהו, גבי כולי עלמא מאי אהני ליה, כיון דשביק להו לכ"ע לאחזוקי ביה מסתמא זכו ביה זכייה גמורה אי נמי הכי קא קשיא לן, אי הכי דמימריה דרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה הוא דמיתוקם, אמאי אמר רב ברונא אמר רב אין הלכה כרבי אליעזר, ודילמא רבי אליעזר בדלא אשתכח דירכא קמא דידהו קאמר, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דאדמון, דתנן (כתובות קט,ב) מי שהלך לו למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכ"א יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר, אלא בחד דאתי מכח ארבעה, אבל בחד דאתי מכח חד דכולי עלמא לא פליגי דאמר ליה מ"מ אורחאי גבך הוא

ופרקי' מאן דמתני הא לא מתני הא כלומר מאן דמתני משמיה דרב לאוקומה לדר' אליעזר כשאבדה להן דרך באותה שדה לא מתני משמיה דרב דאין הלכה כר' אליעזר, ומאן דמתני משמיה דרב אין הלכה כר' אליעזר לא מתני משמיה דרב בשאבדה להן דרך באותה שדה אלא מוקים לה כפשטה כשלא אבדה להם דרך באותה שדה אלא שביררו להם דרך מדעת עצמם ודיקינן וטעמא מאי כלומר בין למתני' דאוקימנא כר' אליעזר, בין לר' אליעזר דאוקימנא בשאבדה להם דרך באותה שדה, ואע"ג דאשתכח דרך דידהו מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו, אמאי שלו לא הגיעו, לימא ליהו שקולו דידכו והבו לי דידי

ופרקי' משום דר' יהודה דאמר רב [יהודה] מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וקי"ל כר' אליעזר בהא חדא דאוקימנא למתני' כר' אליעזר, ועוד דהא אסיקנא לטעמיה דר' אליעזר כדרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, וסוגיין דהא דרב יהודה הלכה היא ומ"ד אין הלכה כרבי אליעזר הא אסיקנא דלא מוקים לה בשאבדה להם דרך באותה שדה, דא"כ לא מצי דחי לה לדר' אליעזר, וממילא שמעת דהיכא דאבדה להם דרך כעידרמה

כעבבא בתרא ק,א - ק,ב

זעבבא בתרא ק,א - ק,ב

באותה שדה דכ"ע מודו דהיכא דביררו להם מדעת בעל השדה מה שביררו ביררו וכי תימא לר' אליעזר רבים במאי קנו לה בהילוכא ואפי' לרבנן נמי בהא מודו, דהא מודים חכמים לר' אליעזר בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך:

עו דתניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי ר' אליעזר וחכ"א אין הלוך מועיל כלום וקי"ל כרבנן א"ר אל (י) עזר מאי טעמיה דר' אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ורבנן התם משום חביבותא דאברהם הוא דקא"ל הכי וקי"ל כרבנן אמר רב יוסי ברבי חנינא מודים חכמים לר' אליעזר בשביל של כרמים הואיל ונעשה להלוך נקנה בהילוך והוא הדין למצר שהחזיקו בו רבים מדעת בעלים להילוך, הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך:

עז כי אתו לקמיה דרבי יצחק בר' אמי, מאן דזבין שביל של כרמים סתמא לחבריה ולא פריש לה פותיי כמה הוי, אמר להו זילו הבו ליה כי היכי דדרי טעונא דשבשתא והדר ולא מנעי ליה מחיצות וה"מ דלא מסיימי מחיצאתא, כלומר שאין מקום במחיצות עדיין מסוים מכאן ומכאן בשעת המכירה, אבל מסיימי מחיצתא כלומר בעידן מכירה, אע"ג דליכא ביני ביני אלא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא בהכי סגיא ליה דסבר וקביל והא [ד]פסקינן לקמן הילכתא כדי שיעבור חמור במשאו, בדלא מסיימי מחיצאתא עסיקינן ושיעורא דכי היכי דדרי טעונא דשבשתא והדר ושיעורא דכדי שיעבור חמור במשאו אידי ואידי חד שיעורא הוא ואיכא נוסחי דאית בהו הכי, ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצאתא אבל לא [מ]סיימי מחיצאתא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא, ומפרשי לה הכין, ולא אמרן דיהיב ליה כי היכי דדרי טונא דשבשתא והדר אלא דמסיימי מחיצאתא, דכיון דמסיימי מחיצאתא מסתמא כל מאי דקאי ביני מחיצאתא זבין ליה, אבל לא מסיימי מחיצאתא כדשקיל כרעא ומנח כרעא, אמרי לה משום דכיון דליכא מחיצאתא דמנעי ליה לטעונא לא צריך למיתב ליה אלא כדשקיל כרעא ומנח כרעא וזרע ליה לשארא וליתה, דא"כ האי דלא מסיימי מחיצאתא, דליכא מחיצאתא מבעי ליה, ועוד כי ליכא מחיצאתא מאי הוי, דילמא למחר קאי ועביד מחיצאתא ומכל מקום מסתברא כנוסחא חדא דמסתבר טעמא, ועוד דרובא נוסחי הכי איתינהו:

עח והא דתנן דרך היחיד ד"א ליתה, דתניא אחרים אומרים כדי שיעבור חמור במשאו א"ר הונא הלכה כאחרים ודייאני גולה אמרו שני גומדין ומחצה, דאינון שתי אמות ומחצה, כדכתיב (שופטים ג,טז) גומד ארכה ומתרגמינן גרמידא, וא"ר הונא הלכה כדייאני גולה והאמר רב הונא הלכה כאחרים אידי ואידי חד שיעורא הוא אשתכח השתא דהמוכר דרך לחבירו אין פחות משני גומדין ומחצה דאינון שתי אמות ומחצה כדי שיעבור חמור במשאו, וכי היכי דדרי טוענא דשבשתא דהיינו משואי של זמורות והדר, דלכי עביד מחיצאתא לא ליעכוב מחיצאתא וה"מ דלא מסיימי מחיצאתא בשעת מכירה, אבל מסיימי מחיצאתא בשעת מכירה, אע"ג דליכא רוחא כשיעור דמנח תרי כרעיה בחדא אלא בדשקיל כרעא ומנח כרעא סבר וקביל, ואי לית ביה כי האי שיעורא מיחייב למיתב ליה ואי לא מקח טעות הוא דעבד ביה:


דף ק עמוד ב[עריכה]


עט ת"ר דרך היחיד ארבע אמות וליתא דרך הרבים שש עשרה אמה דרך ערי מקלט שלשים ושתים אמר רב הונא מאי קראה תכין לך הדרך דרך חד הדרך תרי, כלומר מדהוה סגיא ליה למכתב דרך וכתב הדרך ש"מ לרבויי שיעור, דרך שנייה דהוו להו תלתין ותרתי אמין:

פ ת"ר המוכר קברו ודרך קברו ומעמדו ובית הספדו באין בני משפחה וקוברין אותו שם בעל כרחו, של לוקח, משום פגם משפחה ואע"ג דאית ליה פסידא ללוקח, ואין צריך לומר שעומדים שם עליו בשורה במעמדו ומספידין אותו בבית הספדו דלית ליה ללוקח פסידא:

פא ת"ר אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל [הבל] חד, הבלים תרי, הא תלת, הבל הבלים תלתא, הרי שיתא, הכל הבל, חד, הרי שבעה

אמר להו רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי עבדי אמר ליה כדתניא א"ר יהודה ביהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כגון עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו אמרו לו א"כ אף בשבת מותר לעשות כן כלומר אם אין אומרין במעמדות ומושבות הללו דברי הספד אלא עמדו יקרים עמודו והן עומדין שבו יקרים שבו והן יושבין, אף בשבת מותר לעשות כן:

פב אחתיה דרמי בר פפא הוה נסיבא ליה לרב אויא שכיבא ועבד לה שבעה מעמדות ומושבות אמר רב יוסף טעה בתרתי טעה שאין עושין אלא בקרובין ואיהו עבד ברחוקין וטעה שאין עושין אלא ביום ראשון ואיהו עבד ביום שני אמר אביי בהא נמי טעה שאין עושין אלא בקברות ואיהו עבד בעיר רבא אמר בהאי נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והתם לא נהגו מיתיבי אמרו לו אם כן אף בשבת מותר לעשות כן ואי אמרת אין עושין אלא בבית הקברות בית הקברות בשבת מאי בעי דקס"ד דקימי בית הקברות שלה חוץ לתחום דלא מצי למיזל התם בשבת ואוקימנא בעיר הסמוכה לבית הקברות דקימי בית הקברות דידה בתוך התחום דיכיל למיזל התם בשבת ואוקימנא בעיר הסמוכה לבית הקברות דקימי בית הקברות דידה בתוך התחום דיכיל למיזל התם בשבת מכאן אתה למד שמעמדות ומושבות הללו אין עושין אותן אלא בקרובין אבל ברחוקין לא ואין עושין אלא ביום ראשון דהוא יום קבורה, אבל מיום שני ואילך לא ואין עושין אלא בבית הקברות, אבל בעיר לא ואין עושין אלא במקום שנהגו, אבל במקום שלא נהגו לא ומדלא קאמרינן נמי טעה שאין עושין אלא לאנשים ואיהו עבד לאיתתא, ש"מ דאפי' לאיתתא נמי עבדינן מעמדות ומושבות, ביום ראשון בקרובין בבית הקברות במקום שנהגו ומדמקשינן מיהא דתניא אף בשבת מותר לעשות כן ומפרקינן, ש"מ דהלכתא היא, וש"מ דאי בעי למעבד קודם קבורה אם כן ביום ראשון בשבת היכי משכחת לה:

י המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ד"א על שש ופותח לתוכה שמונה כוכין שלשה מכאן ושלשה מכאן ושנים מכנגדן רבי שמעון אומר שש על שמונה ופותח לתוכה י"ג כוך ארבעה מכאן וד' מכאן וג' מכנגדו ושנים אחד מימין הפתח ואחד משמאלו והכוכין ארכן ד"א ורומן שבעה ורחבן ששה ועושה חצר על פי המערה שש על שש כמלוא מטה וקובריה ופתח לתוכה שתי מערות א' מכאן ואחד מכאן רשב"ג אומר הכל לפי הסלע האי מתני' לא מיתוקמא אלא במקום שנהגו לקבור במערות תחת הקרקע, כדרך שהיו ישראל קוברין בארץ ישראל, שהיו חוקקין להם מערות בסלע, אחד מכאן ואחד מכאן וחצר באמצע כמלוא מטה וקובריה, ופתח החצר פתוח למעלה, ושתי המערות פתוחות לחצר, וחוקקין בכתלי כל מערה ומערה כוכין במדות האלו, רחבן אוכל בכותל המערה וארכן נמשך כלפי חוץ בחלל הסלע חוץ לחלל המערה מכאן ומכאן, ופיהם פתוח לחלל המערה והיו מכניסין ארונו לתוך הכוך וטחין את פיו והכוכין ארכן נמשך ד"א חוץ לחלל המערה כדי אורך הארון ורחבן ששה טפחים ורומן שבעה טפחים, כדי שיהא הארון נכנס בריוח בתוך הכוך לפיכך פותח לתוכה שמונה כוכין, שלשה מכאן ושלשה מכאן ושנים מכנגדו בכותל האמצעי המכוון כנגד פתח המערה, כדי שיהא רוחב כל כוך וכוך אמה בת ששה טפחים ובין כל כוך וכוך ריוח אמה כדי ארכה של מערה ששה אמות ורחבה ד"א ולפתח המערה שני לחיים, א' מכאן ואחד מכאן בעובי חצי אמה, כדשמעינן משני כוכין לרבי שמעון דקתני א' מכאן ואחד מכאן, ומנה תימרה דעבין חצי אמה הוי, כדי שיהא חלל הכוך רחוק מחלל החצר אמה שיעור הרחקת החלל הכוכין זה מזה והכוכין שמונה, שלשה מכאן בכותל דרומי וג' מכאן בכותל צפוני ושנים מכנגדו נמצא מניח ריוח מתחלת כותל דרומי חצי אמה שהיא אמה מחלל החצר, ועושה כוך אמה, ומניח ריוח אמה, ועושה כוך אמה ומניח ריוח אמה, ועושה כוך אמה ומניח ריוח בסוף הכותל חצי אמה, נמצא הכל שש אמות שהוא שיעור ארכה של מערה וכן בכותל צפוני שכנגדו וחוזר לכותל האמצעי ומניח חצי אמה ריוח בתחלתו, ועושה כוך אמה ומניח ריוח אמה ועושה כוך אמה ומניח ריוח בסוף הכותל חצי אמה נמצא הכל ד"א שיעור משך כותל האמצעי שהוא רחבה של מערה נמצא בין חלל החצר ולכוכין אמה, וכל כוך וכוך רחבו אמה ובין כל כוך וכוך אמה, ובין הכוכין הסמוכים זל"ז בקרן זוית שני חצאי אמה חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן, וזו היא צורתן כדי שתתברר למראית העין:

ורבי שמעון סבר דפותח לתוך החצר ארבע מערות לארבע רוחותיה, מערה אחת לכל רוח וכל מערה ומערה שש אמות על שמונה, ופותח לתוכה שלשה עשר כוך, ארבעה מכאן בכותל דרומית וארבע מכאן בכותל צפונית ושלשה מכנגדו בכותל האמצעי המכוון כנגד הפתח ושיעור אורך הכוכין ורחבן ורומן הריוח שביניהן בין לרבי שמעון בין לרבנן חד שיעורא הוא ושנים אחד מימין הפתח ואחד משמאלו בקרן זוית ודוקא במעמיק כדי שיהא חלל הכוך שבקרן זוית מימין רחוק מחלל הכוך הקרוב לו בתחלת כותל דרומית ששה טפחים וכן משמאל, ושני כוכין הללו פתחיהן בקרן זוית, חצי רוחב פתחו של כוך אוכל בלחי שמימין פתח המערה וחצי רוחבו אוכל בתחילת כותל דרומי וכן הכוך שמשמאל הפתח חצי רוחב פתחו אוכל בלחי השמאלי וחציו אוכל בתחלת כותל צפוני ושנים נמשכים ויוצאים באלכסון חוץ לחלל המערה וחוץ לחלל

החצר, שהרי רוחב החצר ורוחב המערה לדברי רבי שמעון שיעור אחד יש להן, שהחצר שש על שש והמערה שש רוחב על אורך שמונה והאי דקתני ופותח לתוכה שתי מערות רבנן היא

וזו היא הצעה של משנה ועושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש, ופותח לתוכה שמונה כוכין, שלשה מכאן ושלשה מכאן ושנים מכנגדו, רבי שמעון אומר שש על שמונה ופותח לתוכה שלשה עשר כוך כדאמרן והא דקתני והכוכין ארכן ארבע אמות כו', אתאן לדברי הכל, עד עושה חצר על פי המערה מיהו הא דקתני פותח לתוכה שתי מערות, אתאן לרבנן, ור' שמעון אומר ארבע על ארבע רוחותיה רשב"ג אומר הכל לפי הסלע, שאם היה סלע רך וראוי לחוק בו כל כך חוקקין בו ארבע מערות ואם לאו חוקקין בו כשיעור מה שהוא יכול לחוק ואמרי לה להאי גיסא, שאם היה חזק ראוי לחוק בו יותר ואינו חושש שמא יהרס, ואם היה רך אינו יכול לחוק בו יותר מדאי שמא יהרס אבל משום גודל הסלע וקטנו לא קאמר רשב"ג, דאם כן היינו רבי שמעון, דאטו מי ס"ד למימר דסבירא ליה לרבי שמעון דאע"ג דאין בסלע כדי ארבע מערות לעביד ארבע מערות, והא לא אפשר ליה, אלא לאו ש"מ כדקאמרינן

ומסקנא (דלהלן בגמ') ארבע אמות לרבי שמעון לא משכחת לה אלא במעמיק הכוכין בכל קרן זוית מפני שהכוך שבקרן זוית שבמערה זו נוגע בכוך שבקרן זוית שבמערה שנייה הסמוכה לה, וכן כל הכוכין שבמערה דרומית מימין נוגעין הן בכוך הראשון שבמערה מזרחית משמאל וכל הכוכין שבמערה דרומית משמאל נוגעין בכוך הראשון שבמערה מזרחית מימין וכל הכוכין שבמערה צפונית מימין נוגעין בכוך הראשון שבמערה מערבית משמאל וכל הכוכין שבמערה הצפונית משמאל נוגעין בכוך הראשון שבמערה מזרחית מימין לפיכך כל כוך שידוע לפי המדה שאם יחקק במשקולת שוה בקו שוה עם הכוכין (שהכוכין) [שסמוכין] לו אי אפשר שלא יגע בו צריך להעמיק את הא' כדי שיהא בינו ובין חבירו גובה ששה טפחים וזו היא צורת ארבע מערות לרבי שמעון כדי שתתברר שמראית העין:

ולית הילכתא לא כר' שמעון ולא כרשב"ג, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והני מילי במקום שנהגו לקבור במערות כסדר הזה, אבל מקום שנהגו לקבור בקברים העשויין כמין שחין וכל קבר וקבר בפני עצמו, אם מכר לו מקום לעשות לו קבר או שקבל על עצמו לעשות לו קבר עושה כמנהג המדינה, דקי"ל ככל כי האי גונא הכל כמנהג המדינה:

פג והא דתנן ר' שמעון אומר שש על שמונה ופותח לתוכה שלשה עשר כוך ארבעה מכאן וארבעה מכאן ושלשה מכנגדן ושנים אחד מימין הפתח ואחד משמאלו, דיקינן עלה הני תרי כוכין להיכא שדי לה אי לחצר הא קא משתרשי ותנן חצר הקבר העומד בתוכה טהור ואי איכא כוכין תותה אמאי טהור א"ר יוסי בר חנינא דעביד להו כמין נגר כלומר שאינן נמשכין חוץ לחלל המערה כדי שיהו צריכין לצאת תחת (ה) קרקע החצר, אלא חקוקין הן בקרקע המערה ממעלה למטה כעין בור צר ועמוק, וקוברין בהן את המת כשהוא עומד, כנגר שהוא קבוע ותלוי בדלת וראשו מגיע לארץ, שחוקקין לו מקום כנגדו לארץ כדי שיכנס בו אותו נגר, ונמצא הנגר עומד ראשו אחד קבוע בדלת וראשו נעוץ בארץ כמין יתד

מתקיף לה רבי יוחנן קבורת חמורים היא זו שקוברין מעומד מלמעלה למטה, ואין דרך העולם לקבור את המת מעומד אלא מוטל על הארץ ויש לפרש קבורת חמור היא זו, כענין שנאמר (ירמיה כב,יט) קבורת חמור יקבר סחוב והשלך, שמשליכין אותן לבורות לשיחין ולמערות פעמים שנופלין מוטלין ופעמים שנופלין עומדין כשהבור צר ועמוק, אבל מת אדם אין דרך לקוברו כך, אלא מוטל דרך כבוד כאדם ששוכב על מיטתו

אלא א"ר יוחנן דעביד להו בקרן זוית ונמשכין ויוצאין אחורי החצר חוץ לחלל מערה והא קא נגעי כוכין בהדדי שהרי אין בין הכוך הראשון שבתחלת כותל דרומי לקרן זוית הסמוכה לו*, ואי עבד להו להנך תרי כוכין חד בקרן זוית מצד ימין וחד בקרן זוית מצד שמאל קא נגעי כוכין בהדדי, דהא כל כוך וכוך רחבו אמה, ואי עביד ליה בקרן זוית אשתכח דקא אכיל רחבו של כוך חצי אמה מכותל מערבי הסמוך לפתח (הפתח) המערה וחצי אמה מכותל דרומי ונמצא מגיע לחלל הכוך הראשון שבתחלת כותל דרומי וכן בכותל צפוני

א"ר אשי במעמיק כלומר כדי שיהא גגו של כוך זה העשוי בקרן זוית נמוך מן הכוך הסמוך לו בתחלת כותל דרומי אמה, שיעור הרחקת הכוכין זה מזה, דאלת"ה ארבע מערות לרבי שמעון היכי משכח להי הא קא נגעי כוכין בהדדי כדפרשינן במתניתין (לא) [אלא] במעמיק ה"נ במעמיק רב הונא בריה דרב יהושע אמר ארבע מערות לר' שמעון משכחת להי [דעבדי לה] כי חרותא והיא אחת מחריות של דקל, שאין הענפים נמשכין ביושר אלא נמשכין ועולין בעקמומית, ה"נ הני כוכין שבכותל מזרחי ממערה דרומית אינן נמשכין ביותר אלא כנגד החוט הנמתח באלכסון מקרן מזרחית דרומית של מערה מזרחית ועד קרן דרומית מזרחית ממערה דרומית כגון זה:

והא דרב הונא בריתא היא מכדי כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא כמה הוו להו חד סרי וחומשא כוכין כמה הוו תמניא תמניא מחד סרי וחומשא היכי משכחת להי אלא בריתא היא כלומר הדבר ידוע שצלעות המרובע שבא מאורך שתי מערות הסמוכות זו לזו לטעמיה דרבי שמעון דאמר אורכה דמערה שמונה אמות הוי על שמונה אמות נמצא האלכסון אחת עשרה וחומש, ואי אפשר שיהו שמונה כוכין שיהו רוחב כל אחד ואחד מהן אמה ובין כל אחד ואחד מהן אמה אלא בשש עשרה אמות אלא לאו ש"מ הא דרב הונא בריה דרב יהושע ברותא היא, כלומר חיצונא היא מדרך האמת

איבעי תימא כדאמר רב שישא בריה דרב אידי, לקמן גבי המוצא מת, משכחת לה בנפלי הכא נמי בנפלי כלומר לא שנא הני תרי כוכין דקתני אחד מימין הפתח ואחד משמאלו ולא שנא בארבע מערות, לרבי שמעון לא אצטריך לאוקומינהו במעמיק אלא בנפלי, כלומר בכוכין קטנים העומדין לקבור בהן את הנפלים, שאין ברחבן אמה ואין בארכן ד"א כדי שיהו נוגעין זה בזה הילכך כולהי כוכין (ד) משכחת להו דנגעי בהדדי לטעמיה דר' שמעון עביד הני דחדא מערה כהילכתיהו, ועביד הנך דאידך מערתא דסמיכא לה כוכין זעירי למקבר בהו נפלי, כי היכי דלא ליגעו בהנך דהא מערתא אחריתי וכן הני תרי כוכין דקימי אחד מימין הפתח ואחד משמאלו, ל"צ למעבדינהו בקרן זוית, אלא בשני כתלי החצר שמימין הפתח ומשמאלו והוי ארכן בעובי הכותל לרחבו ולא נפקי לחצר, דכיון קטנים נינהו סגיא להו למהוי אורחיהו כשיעור עובי הכותל

[ו]אע"ג דהני מילי לר' שמעון נינהו, דבעי ד' מערות ובעי שני כוכין אחד מימין הפתח ואחד משמאלו, ולית הלכתא כותיה, ש"מ דלא שדינן כוכין לצד החצר כדי שיצאו תחת קרקע החצר ושמעינן נמי דאסור לקבור את המת מעומד כמין נגר הדומה ליתד, דהויא לה קבורת חמורים אבל אם בא להעמיק כוכין למטה מן הקרקע ולעשות כוכין למעלה זה בצד זה, בזמן שיש בין כוך לכוך גובה כשיעור כדי להרבות בכוכין שפיר דמי כדאמר רב אשי במעמיק וכן אם בא להרבות בכוכין ולעשותן קטנים כדי לקבור בהם נפלים קטנים, אין צריך להרחיקן זה מזה אמה אלא כשיעור רוחב כל כוך וכוך, מידי דהוה אכוכין גדולים שרחוקין אמה ובין זה לזה אמה:


דף קב עמוד א[עריכה]


פד תנן התם המוצא מת מושכב כדרכו (ו) נוטלו ואת תפושתו מצא שנים נוטלן ואת תפושתן מצא שלשה אם יש ביניהם מד"א ועד שמונה, כמלוא מטה וקובריה, הרי זו שכונת קברות ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה מצא אחד בסוף עשרים אמה בודק הימנו ולהלן עשרים אמה שרגלים לדבר שאלמלא בתחלה מצאו היה נוטלו ואת תפושתו ועיקר הא מילתא מפרש לה בסוף מסכת נזיר (סה,א), דגרסינן התם אהא מתני', בתחלה ולא ידוע, דאי הוי ידוע שנקבר במקום הקנוי לו אסור לפנותו, דגרסי' בפ' נגמר הדין (סנהדרין מז,ב) שלשה קברות הן קבר הידוע וקבר הנמצא וקבר המזיק את הרבים, וקבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה, קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה, קבר המזיק את הרבים כו' והיינו דאמרי' במסכת נזיר (שם) בתחלה ולא ידוע, דאי בידוע שנקבר במקום הקנוי לו אפי' חד נמי אסור לפנותו מת למעוטי הרוג, דאיכא למימר הכא איקטיל וקברוהו, ומת מצוה הוה, וקי"ל דמת מצוה קונה מקומו מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לראשו מונח בין ירכותיו, דאיכא למתלייה בגוי הואיל ואינו מושכב כדרך ישראל ואפי' תפושה לית ליה אבל ודאי אם היה מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפושתו וגרסי' התם וכמה תפושתו, פירש רבי אלעזר בר' צדוק נוטל עפר תיחוח וחופר בקרקע בתולה שלוש אצבעות תפושה, מנא לן א"ר יהודה ונשאתני ממצרים טול עמי מקרקע מצרים

מצאן שלשה, אם יש ביניהן מד"א עד שמונה הרי זו שכונת קברות, דקסבר דסדר קברי ישראל שתהא המערה ד"א על שמונה, ופותח לתוכה חמשה עשר כוך, ששה מכאן וששה מכאן ושלשה מכנגדן, והכוכין רחבן ששה טפחים ובין כוך לכוך שני טפחים, ובין כל כוך וכוך הסמוכין זה לזה בקרן זוית שני טפחים טפח מכאן וטפח מכאן הילכך אם היו שנים החיצונים בתוך ח' אמות יש לומר שזה היה (ארכן) [ארכה] של מערה ועדין היו שם שלשה כוכין אחרים ריקנין אלא שנתמלאו עפר ואם היו בתוך ד"א יש לומר שזה היה רחבה של מערה וכיון דשכונת קברות היא, לא מיבעיא דאינו רשאי לפנותן, אלא בודק ממנו ולהלן עשרים אמה, כלומר תשלום עשרים אמה ממקום שמצאן לכל רוח, דמספקא ליה חצר ושתי מערות פתוחות כדמפרש ואזיל ואפי' מצאן בתוך ארבע אמות, איכא למימר דהאי ניהו ארכה של מערה, מיהו לא נזדמן לו לקבור בו יתר משלשה מתים, לפיכך צריך לבדוק מכנגדן ומשני צדדיהן ומאחוריהן עשרים אמה מצא אחד לסוף עשרים אמה בודק הימינו ולהלן עשרים אמה שרגלין לדבר, הואיל והוחזקה כאן שכונת קברות, שאלו בתחלה מצאו לאחר זה שבסוף עשרים אמה עד שלא ימצא את השלשה היה נוטלו ואת תפוסתו שעדיין לא הוחזקה שם שכונת קברות

אמר מר מארבע אמות עד שמונה מאן קתני לה אי רבנן דהכא הא אמרי תוכה של מערה ארבע אמות על שש אי רבי שמעון האמר שש על שמונה ופרקינן לעולם ר"ש היא, ותנאי היא, דתניא מצאן רצופין ואין ביניהן מארבע אמות עד שמונה יש להם תפושה ואין להן שכונת קברות כלומר אם מצאן קרובין זה לזה ואין בין זה לזה שני טפחים, לחשבון ששה מתים לשמונה אמות או לחשבון שלשה לארבע אמות, בידוע שאין זו שכונת קברות ומותר לפנותן ותפושתן עמם ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון רואין את האמצעיים כאלו אינן והשאר מצטרפין מארבע אמות עד שמונה דשמעת מינה דאיכא תנאי דסבירא להו אליבא דרבי שמעון דשכונת קברות ארבע אמות על שמונה היא

במאי אוקימתה כרבי שמעון אימא סיפא בודק הימנו ולהלן עשרים אמה אלמא אורך שתי מערות והחצר שביניהן עשרים אמה הוי, מני אילימא רבי שמעון עשרים ותרתין הויאן דהאמר שש על שמונה, אלמא ארכה דמערה שמונה אמות הוי, דהויאן להו שתי מערות שיתסר וחצר שית הא עשרין ותרתין אי רבנן תמני סרי הויאן דהא אמרי ארכה של מערה שש אמות הוי, דהויאן להי שתי מערות וחצר שביניהן תמני סרי אמין ופריק לעולם רבנן היא וכגון דבדק באלכסונא כלומר לעולם מתני' דקתני אם יש ביניהן מארבע אמות עד שמונה רבנן היא דאמרי ארבע אמות על שש, ודקא קשיא לך אי הכי הני שמונה מאי עבידתיהו, משום דאיכא למימר דכי בדק באלכסונא בדק, וכיון דתוכה של מערה ארבע אמות על שש הוי אלכסונא שמונה אמות, דכי אמרי' כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה ה"מ במרובע שארבע צלעותיו שוות, אבל אריך וקטין בציר ליה שיעורא דאלכסונא מתרי חומשי, דלפום משכיה דפותייא ממשיך אלכסונא טפי, ואמטול הכי בודק הימנו ולהלן תשלום עשרים אמה, תמניא דאלכסונא חדא ושית דחצר ושית דארכה דמערה שנייה

ודיקינן ומדהא באלכסונא הא נמי באלכסונא בדק אידך נמי באלכסונא בדק וטפיא להי מעשרין ופריק חדא באלכסונא אמרי' תרתי באלכסונא לא אמרי'


דף קב עמוד ב[עריכה]


רב ששת בריה דרב אידי אמר בנפלי כלומר לעולם מתני' דברי הכל היא, איבעי תימא ר' שמעון ואיבעי תימא רבנן, איבעי תימא רבי שמעון ורבי שמעון דברייתא היא דאמר ד"א על שמונה, ואיבעי תימא רבנן ואימור קמייתא באלכסונא בדק מיהו בריתא בין לרבנן בין לר' שמעון, כיון דלא אשתכח בה מתים אימור לנפלי הוה קימא, דאפילו תימא רבנן, מדהא באלכסונא הא נמי באלכסונא, כיון דלנפלי קימא לית בה ד"א על שש כי היכי דלהוי אלכסונא שמונה אמות וה"ה לר"ש קמיתא מוקמינן לה בד"א על ח' ובריתא דהוייא תשלום עשרים אמה לא מוקמינן לה אלא בנפלי ובשש אמות סגיא לה ודיקינן מדהא בנפלי הא נמי בנפלי כלומר מדבריתא בנפלי קמייתא נמי איכא למימר לנפלי הוה קימא, ואע"ג דאשתכוח התם שלשה מתים גדולים איכא למימר דשאר המערה לנפלי הוה קימא וקא בצרא לה מעשרים אמה ופריק חדא בנפלי אמרי' תרתי בנפלי לא אמרי' ואם נפשך לומר דהא דקתני ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה מסוף מקום שמצאן בו הוא מתחיל, דחיישינן שמא כל אותו המקום שכונת קברות הוא ושתי מערות אחרות וחצר בנתים יש חוץ למקום מתים דיקא נמי דקתני מצא אחד בסוף עשרים בודק הימנו ולהלן עשרים אמה הילכך על הדין פירושא האי פירוקא דרב שישא לאו על הנהו מתים דאשתכח קאי, אלא על אחת משתי מערות וחצר בנתיים קאמר, דכדחיישינן דילמא איכא הכא ב' מערות לא מחזקינן להו לתרויהו במתים גדולים, אלא מערה א' מהן הוא דמחזקינן לה בנפלי, והשנית של מתים גדולים אשתכח דמתני' דהמוצא מת מושכב כדרכו משכחת לה בין לרבנן בין לרבי שמעון, וכגון דבדק חדא באלכסונא לרבנן ולר"ש בנפלי והא דתניא מצאן רצופין נמי דברי הכל היא כדאמרן מיהו לענין רצופין קי"ל כרבנן דאמרי יש להם תפוסה ואין להם שכונת קברות, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

פה ורמי דרבי שמעון אדרבי שמעון ורמי דרבנן אדרבנן דתנן כרם הנטוע על פחות מארבע אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכ"א כרם ורואין את האמצעיים כאלו אינן קשיא דר"ש אדר"ש קשיא דרבנן אדרבנן דר"ש אדר"ש ל"ק התם גבי אילן לא נטע איניש אדעתא דציבי הכא זימנין דמתרמי להו בין השמשות ומיקרו וקברי התם ואפי' רצופין דרבנן אדרבנן לא קשיא דהכא גבי קברות היינו טעמא דסבירא להו לרבנן דלא הוו שכונת קברות, דכיון דמנול לא מיקרו וקברי, אבל התם גבי כלאים מימר אמרי דשפר לשפר ודלא שפר להוי לציבי וקימא לן כרבנן בין לגבי שכונת קברות בין לענין כלאים:

הדרן עלך פרק המוכר פירות