לדלג לתוכן

רשב"ם על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



פרק שישי - המוכר פירות

מתני' המוכר פירות - סתם ולא פירש אם לזריעה אם לאכילה:

וזרען - הלוקח:

ולא צמחו - לא מבעיא פירות דאיכא דזבין לזריעה ואיכא דזבין לאכילה ומצי למימר לאכילה מכרתיו לך ואין כאן מקח טעות כלל אלא אפילו זרע פשתן דרוב הפשתן הנקח בעולם לזריעה קונין אותו דכיון דאיכא דזבין נמי לאכילה כדאמרינן (נדרים דף מט.) לוליבא דכיתנא לכותחא אינו חייב באחריותן דמצי למימר לאכילה מכרתיו לך דבממונא לא אזלינן בתר רובא כדשמואל בגמרא ודוקא זרע פשתן משום דחזי לאכילה אבל זרעוני גינה כגון זרע כרוב וקפלוט שאינו נאכל כלל חייב באחריותן שרשב"ג אומר זרעוני כו' הכי מפרש בגמרא:

חייב באחריותן - דהוי מקח טעות והרי הוא כעצים של זית ונמצא של שקמה יין ונמצא חומץ דהוי מקח טעות וכל שכן בכאן דהתם מיהא איכא דניחא ליה בהכי ואיכא דניחא ליה בהכי אבל הכא כיון דלאכילה לא חזו ולזריעה לא חזו אין לו תקנה אלא להסקה ואפילו דמי עצים לא ישלם לו לוקח דהא לא נהנה בהם כלום וגם לא שלח בהן יד דנתחייב באחריותו וכמי שאמר לו מוכר לך זרע אותם דמי דודאי לזרע זבנינהו:

גמ' איתמר - לקמן פריך עלה ממתניתין הלכך נקט לה הכא:

ונמצא שהיה נגחן - קודם מכירה ואין ראוי אלא לשחיטה:

מקח טעות - כיין ונמצא חומץ והדרי זוזי כדמפרש טעמא לקמיה דרובא לרדיא זבני:

יכול לומר לו כו' - דבממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר טענה טובה:

לשחיטה מכרתיו לך - דהא איכא דזבין לשחיטה ורובא לאו כלום הוא והוה ליה כי פלגא ופלגא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו לסומכוס דאמר בפרק שור שנגח ממון המוטל בספק חולקין וקיימא לן כוותיה דסתם לן תנא התם כוותיה ה"מ כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע לבית דין היאך היה המעשה אם ילדה קודם נגיחה או אחר כן ואפילו טעין חד מינייהו טענת ברי ואידך טענת שמא כדאמרינן התם וכמו סבא ויבם בנכסי ספק בפרק החולץ (יבמוח דף לח.) דקיימא לן חולקין משום דאין ידוע אם בן ט' לראשון ויירשנו זקנו או בן ז' לאחרון ובנו של יבם הוא אבל הכא שאנו יודעין היאך היה המעשה הרי זה מכרן לזה סתם ונתגלה הדבר שהיה נגחן קודם לכן הכא מודה סומכוס דלא הוי ממון המוטל בספק אלא אזלינן בתר ההוא שטוען יפה דכיון דרובא לא כלום הוא לא היה לו למוכר לפרש אלא הלוקח הוה ליה למימר לרדיא קבעינא ליה ומדלא פי' הפסיד ולא דמי ליין ונמצא חומץ (לעיל פג:) דהתם יין קתבע מיניה דמוכר בהדיא: ה"ג וליחזי אי גברא דזבין לרדיא לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא. כלומר ה"ד דפליגי רב ושמואל ליחזי אי האי גברא עובד אדמה הוא ולא טבח ורגיל לקנות שוורים לחרישה וכגון שהיו מכירין זה את זה ודאי לרדיא זבין ואפי' לשמואל ליהוי מקח טעות דכיון שמכירין זה את זה הרי כאילו פירש לו מכור לי שור לחרישה ודמי למוכר זרעוני גינה שאינן נאכלין דמסתמא חייב באחריותן:

דזבין לנכסתא - כגון טבח שאינו עובד אדמה:

ומשני בגברא דזבין להכי ולהכי - טבח ועובד אדמה:

דמי רדיא - יתירין הרבה על דמי שחיטה:

וליחזי - אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא כיון דהאי גברא עביד דזבין להכי ולהכי היה לנו לילך אחר הדמים ונימא הדמים מודיעים דשור לרדיא קונין בעשרים דינרים ולשחיטה בי' דינרים וניחזי אי דמי רדיא יהב ליה דהיינו כ' דינר הדמים מודיעים דלרדיא זבין והרי זה מקח טעות כמוכר יין ונמצא חומץ ואמאי קאמר שמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו הא ודאי לרדיא זבין דהא אפילו לשחיטה זבין כיון דדמי רדיא קביל מיניה דלוקח מקחו בטל דנתאנה יתר משתות דהא לא חזי לרדיא שהרי נמצא נגחן ואינו שוה אלא י' דינרים לשחיטה ואי דמי נכסתא יהב ליה ודאי דלנכסתא זבין ואף על פי ששוה י' דינרים כמו שנתן קאמר רב דהוי מקח טעות ונפקא מינה לטרחא כדלקמן ואמאי לימא הדמים מודיעין דהא אפילו לרבנן דאמרי בפרק המוכר את [הספינה] (לעיל דף עז:) אין הדמים ראיה הני מילי גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכדאוקימנא בדוכתא דקרי לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרי ליה לבקר צמד דכיון דלאו כולי עלמא קרו ליה לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוי מהנהו דקרי לבקר בקר והלכך קא"ל מוכר צמדי מכרתי לך ולא בקר שהמוציא מחבירו עליו הראיה והלכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרוא לבקר צמד ומדלא מייתי ראיה מפסיד אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה מודו רבנן דהדמים מודיעים דכיון דידעינן בודאי בהאי לוקח דרגיל לקנות לרדיא וגם הדמים מודיעין הלכך הדמים ראיה דכי האי גוונא נמי אמרינן התם היכי דמי אי דקרו ליה לצמד צמד כו' אלא דקרו ליה נמי לבקר צמד כולה זבין ליה אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד אע"פ שקורין לו לפעמים בקר אמרינן דכוליה זבין דכיון דידעינן ביה בהאי לוקח שרגיל לקרות נמי לבקר צמד כשאר בני העיר וגם הדמים מודיעין דבקר עם צמד זבן הלכך אמרי רבנן דהדמים ראיה וה"נ כיון דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה והדמים מודיעין דלרדיא זבין ודאי כיון דאיכא מילתא דמוכחא הדמים ראיה כן נראה בעיני:

דאייקר בישרא כו' - וליכא דמים מודיעין ואיכא דגרס דזל רדיא וקם כי בישרא והיינו הך:

ובעי גמרא למאי נפקא מינה - פלוגתא דרב ושמואל מאחר ששוה יפה מה שנתן בו:

לטרחא - טורח מכירת השור לשחטו ולמכור הבשר הלכך אמר רב הרי זה מקח טעות ויחזיר לו המוכר דמיו:

ה"ד - דהוי מקח טעות להתחייב המוכר להחזיר הדמים:


אי דליכא - מעות מצויות למוכר לאישתלומי לוקח מיניה דמוכר אמאי אמר רב הרי זה מקח טעות ויחזיר השור ליעכב תורא עצמו בזוזי:

דאמרי אינשי כו' - מקרא נפקא לן בפ"ק דבבא קמא (דף ט.) דאמר רב הונא או כסף ישלם או מיטב שדהו ואיתיביה רב נחמן לרב הונא ישיב לרבות שוה כסף ומשני הב"ע בדלית ליה מעות מצויות דלית ליה פשיטא מהו דתימא אמרינן זיל טרח וזבין ואייתי ליה קמ"ל:

רשותך - האיש אשר אתה נושה בו:

פארי - סובין בשוויהן:

לא צריכא דאיכא - מעות מצויות למוכר לאישתלומי לוקח מיניה פירש ר"ח דשמעינן מינה דהיכא דאית ליה מעות ללוה לא יכול לדחויי למלוה לאפרועי משאר נכסים דבעו שומא אלא זוזי הוא דפרע ליה ולא דמי למאן דלית ליה זוזי דשיימי ליה בי דינא מנכסיה ויש מי שאומר היכא דאיתנהו לזוזי דמי זה השור בעינייהו וצריכא עיון כן פר"ח ולא נהירא לי האי לישנא בתרא כלל דמה לי הני מה לי אחריני כדפרישית מילתיה דרב הונא דלא אמרינן ישיב לרבות שוה כסף אלא היכא דלית ליה זוזי:

ורובא - דשוורים לרדיא זבני:

באיסורא - כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה והאחת מוכרת בשר נבילה דאמרינן בנמצא הלך אחר הרוב:

לא אזלינן בתר רובא - אלא אחר המוחזק אם יש לו שום טענה:

האשה שנתארמלה - וטוענת אבדתי כתובתי א"נ במקום שאין כותבין כתובה כדמפרש בכתובות:

בתולה נישאתי - ויש לי מאתים:

אלמנה נשאתיך - ואין לך אלא מנה:

שיצאה - מבית אביה לבית בעלה כשנכנסה לחופה:

בהינומא - קלתא דמנמנמא ביה כלתא או ראשה פרוע בשוק בשעת כניסה לחופה שכן דרך הנישאות בתולות:

כתובתה מאתים - ואע"פ שאין לה עדים מעידים על בתוליה ואין יודעין אם נישאת בתולה או בעולה:

כתובתה מנה - דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

ורוב נשים - שבעולם שנישאות לבעל בתולות הן אלא ודאי בממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר המוחזק כשמואל וקשיא לרב:

ומיעוט אלמנות - וזו איכא למימר דמן המיעוט היא הואיל ואין לה קול כדמפרש ואזיל:

כי איכא עדים - שיצאה בהינומא מאי הוי מאחר שהן עצמן אין יודעין אם ניסת בתולה או אלמנה נמצא דאין כאן קול כלל:

סהדי שקרי - ולא ראוה יוצאת בהינומא:

יש לה קול - מתוך שיש שמחה בנישואי בתולה נזכרים בה בני אדם:

איתרע לה רובא - דבתולות נישאות דרובן יש להן קול מכחיש כחו של אותו רוב וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי המוציא מחבירו עליו הראיה:

נמצא שהיה גנב - קודם לכן גונב ממון:

קוביוסטוס - גונב נפשות:

הגיעו - ללוקח ואין כאן מקח טעות:

לסטים מזויין - הורג נפשות וסופו ליהרג:

או מוכתב למלכות - ליהרג:

הרי שלך לפניך - דגברא קטילא זבין ליה:


רישא מאי טעמא - הגיעו והלא אין לך מום גדול מגנב או קוביוסטוס ואפ"ה קנה לוקח ואע"ג דלא קבל עליו מומין בפירוש:

לאו משום דרובא - עבדי הכי איתנהו גנבים או קוביוסטוסין ולדעת כן קנאו הלוקח וכמי שקבל עליו דמי אלמא בממונא אזלינן בתר רובא וקשיא לשמואל דכיון דלא אזיל בתר רובא כפלגא ופלגא דמי וא"כ אמאי הגיעו הרי לא היה יודע הלוקח שהיה בו מום זה וסתם לוקח אעבד שפירא יהב זוזי כדאמר נמי לקמן אפירי שפירי יהב זוזי ומום מבטל כל מקח וממכר היכא דלא נודע ללוקח:

ומשני לא כולהו הכי איתנהו - גנבים וכמאן דאמר ליה מוכר בהדיא דמי שהרי יודע לוקח שהוא גנב:

ונמצא עוברה בצדה - ואין ידוע לב"ד ולא עדים יודעין אבל הם יודעין דלא קתני ואינו יודע והכי אמרינן בשנים אוחזין (ב"מ דף ב:) ולרבה בר רב הונא דאמר אמר סומכוס אפילו ברי וברי כו':

אם עד שלא נגחה - השור ילדה ופטור בעל השור:

משלם - בעל השור:

חצי נזק לפרה - דשור תם משלם חצי נזק:

ורביע נזק לולד - משום דחצי נזק דולד הוי ממון המוטל בספק וחולקין ואליבא דסומכוס מוקמינן לה התם ולרב קפריך ואמאי חשיב ליה ממון המוטל בספק אליבא דרב דאזיל בממונא בתר רובא לימא הלך אחר רוב פרות שיולדות בן קיימא ואינן מפילות ופרה זו מן הרובא היתה והיה לה לילד בן קיימא כרוב פרות דעלמא והלכך ודאי השור נגחה בעודה מעוברת ומתוך כך הפילה וליחייב בעל השור חצי נזק לולד אלא ודאי רובא בממונא לאו כלום הוא אלא כי פלגא ופלגא דמי והלכך קאמר סומכוס חולקין דהוי ממון המוטל בספק ומיהו בדשמואל מודי סומכוס דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה שהרי לא נולד ספק במעשה כי הכא כדפרישית לעיל שהרי הדבר ידוע היאך היה המכר ולא הוי ממון המוטל בספק אלא כשנולד ספק בדבר שאין ידוע היאך היה המעשה:

ומשני התם משום דמספקא לן כו' - כלומר לעולם בממון הלך אחר הרוב והתם היינו טעמא דחשיב ליה ממון המוטל בספק משום דכי נמי אזלינן בתר רובא אכתי איכא ספיקא בהך נגיחת שור למפטריה דאיכא למימר מקמה כנגד פניה אתא השור ונגחה ומחמת ביעתותא קודם נגיחה הפילה שכך דרך להפיל מחמת פחד כמו מחמת נגיחה ממש וקי"ל (ב"ק דף נו.) המבעית חבירו פטור מדיני אדם וכ"ש בהמתו המבעתת לבהמת חבירו דגרמא בניזקין פטור:

מאחורה - ליכא ביעתותא דהא לא חזיא ועד דנגח לה אינה מפלת והלכך איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הוי ממון המוטל בספק וחולקין:

שור שהיה רועה ונמצא שור כו' - ולא גרסי' על גב הנהר ובתוספתא לא גרסי' ליה ופירוש תינוקות היה והאי דנקט שהיה רועה משום דדרך שוורים הרבה להיות לשם ואיכא לספוקי בשוורים טובא:

שזה - המת מנוגח:

אין אומרים כו' - דרבנן לא אזלי בתר אומדנא ואפי' ממון המוטל בספק לא הוי לשלומי פלגא דמאן לימא לן שזה נגחו הואיל ואיכא שוורים אחרים ולא דמי לשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין אנו יודעין אם נגח את הולד אם לאו ואפ"ה מחייבינן ליה פלגא דהתם היינו טעמא שהרי רואין שנגח את הפרה והעמד פרה על חזקתה והשתא הוא דילדה בשעה שאנו מוצאין עוברה בצדה:

ורבי אחא אומר כו' - בתר אומדנא אזיל בדיני ממונות והכי אמרינן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות:

גמל האוחר - עסוק בתשמיש רביעה דאמרינן בבכורות (דף ח.) לגבי תשמיש גמל אחור כנגד אחור וסתם בהמות בשעת תשמיש משתגעות ומכין זכרים זה את זה (כך שמעתיה מרבינו זקני מ"כ) ואיכא דאמרי אוחר כמו נוחר ולא נהירא:

בידוע שזה הרגו - דמוחזק הוא בשעת רביעה להכות וכ"ש בשור המועד ליגח שנגח כבר שלש פעמים ורבותא נקט גמל אוחר אע"פ שמעולם לא נגח ונשך:

וחזקה - דהאי שור המוחזק ליגח:

כי הדדי נינהו - דמאן דאזיל בממונא בתר חזקה אזיל נמי בתר רובא:

בתר רובא אזלינן - דרובא עדיף מחזקה ואיכא למימר דרוב שוורים שבעולם נגחוהו ולכך פטור:

דהוא גופיה מוחזק - וכיון דהוא עומד בצדו אזלינן בתר אומדנא אבל בתר רובא דליתיה קמן לא אזלינן:

ת"ש - ממתני' המוכר פירות לחבירו כו' ומשום דאיצטריך לשנויי תנאי היא אקדמיה להאי לימא כתנאי דלעיל מקמי האי ת"ש:

מאי לאו האי - דקתני אפילו היינו רבותיה דאע"ג דרוב פשתן הנלקח בשוק לזריעה קונין אותו ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא וקשיא לרב וליכא לתרוצי דהאי תנא בתר רובא דאינשי אזיל כדלקמן ולא בתר רוב זריעה שרוב בני אדם לוקחין פשתן לדברים אחרים למאכל ולרפואה והלכך אינו חייב באחריותן דאזלינן בתר רוב לוקחין והכי קתני אפילו זרע פשתן דסד"א ניזיל בתר רובא דזריעה וניחייב באחריותן אפ"ה אינו חייב דאזלינן בתר רובא דאינשי ולא תקשי לרב ליכא למימר הכי דאם איתא דרובא דאינשי חשוב רוב ורובא דזריעה כמאן דליתיה לא הוי ליה למיתני אפי' דממאי תיסק אדעתין למיזל בתר רובא דזריעה טפי מרובא דאינשי דליתני אפילו אלא ודאי הכי קתני אפילו זרע פשתן שהיה לנו לחייבו מן הדין משום דרובא דזריעה שהוא רוב גמור אפ"ה אינו חייב דבממונא לא אזלינן בתר רובא ומיהו אם לא מפני שמוצא תנאים דפליגי בדרב ושמואל גמרא הוה ליה לשנויי ע"י הדחק תנא דמתניתין אזיל בתר רובא דאינשי אבל כיון דאשכח תנאי ניחא ליה טפי לאוקומה כתנאי:

המוכר פירות לחבירו ולא צמחו - כגון זרעוני גינה כו' ולי נראה דלא גרסינן כלל בהך ברייתא המוכר פירות לחבירו ולא צמחו ויש ברייתא דוגמתא בתוספתא (רפ"ו) דקתני המוכר לחבירו זרעוני גינה שאין נאכלין כו' זרע גינה שאין נאכלין כלל חייב באחריותן אבל זרע פשתן דנאכל קצת לעולם אינו חייב כשמואל:


נותן לו דמי זרע - שרוב פשתן שבעולם נזרע:

אמרו לו - אינו חייב באחריותו שהרבה בני אדם לוקחין לדברים אחרים למאכל ולרפואה וכנגד אדם אחד שקנה י' סאין לזריעה יש מאה בני אדם שקונין מיהת סאה אחת למאכל ולרפואה ובתר רוב לוקחין אזלינן ורבי יוסי בתר רובא דזריעה אזיל שהיחיד הקונה לזריעה קונה יותר ממאה הקונין למאכל ולרפואה ומיהו ת"ק דר' יוסי היינו טעמיה דודאי בתר רובא דזריעה הוה לן למיזל כר' יוסי ולחייבו אלא שאין הולכין בממון אחר הרוב דאי לא תימא הכי אלא אזיל נמי בתר רובא דאינשי אם כן מאי איכא בין תנא קמא לאמרו לו:

אילימא ר' יוסי ואמרו לו - דר' יוסי מחייב כרב דאזיל בתר רובא ואמרו לו פטרי כשמואל דלא חייש לרובא:

הא תרוייהו בתר רובא אזלי - דאפילו תנא דאמרו לו סבירא ליה כרב והאי דפטר היינו טעמא דאזיל בתר רובא דאינשי כדמפרש טעמא הרבה לוקחין אותו כו': ה"ג אלא אי תנא קמא ור' יוסי אי ת"ק ואמרו לו:

מהו נותן לו - המוכר זרעוני גינה שאין נאכלין דאמרינן חייב באחריותן מה ישלם מוכר ללוקח:

דמי זרע - ולא דמי יציאה דגרמא בעלמא הוא ופטור:

אף הוצאה - יציאת חרישה ושכר פועלים ונראה בעיני דקנסא הוא:

ומ"ס אף הוצאה - והכי קתני רשב"ג אומר זרעוני גינה שאין נאכלין חייב בכל אחריותן אפילו יציאה:

דלמא איפכא - דרשב"ג לא מחייב אלא דמי זרע ומנלן דהא רשב"ג היא אימא רבנן היא ותנא קמא דברייתא היינו רשב"ג:

הא לא קשיא - אם אין קושיא אחרת זו אינה קושיא וכל היכא דאיכא פירכא אחריתי קאמר גמרא הא לא קשיא:

וחסורי מחסרא כו' - אין זה תירוץ דחוק כו' דטוב לנו לחסרה מעט כדרך משנה שמדברת בקוצר ולא נימא יציאה איכא בינייהו דהא לא משמע ממתניתין מידי אלא על ידי דוחק דמשמע דרשב"ג היינו ת"ק והלכך טוב לפרש דכולה רבן שמעון היא כדמשמע מתני' דרשב"ג היינו ת"ק ונראה בעיני דה"ג ודלמא כולה רשב"ג היא והכי קאמר המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן שרשב"ג אומר זרעוני גינה שאין נאכלין חייב באחריותן הא נאכלין אין חייב באחריותן אלא הא ר' שמעון בן גמליאל דתניא כו':

לתתן - במים:

מורסן - היא הקליפה העליונה שמוציאין מחטין הכתושין במכתשת:

סובין - כשטוחנין גסין ולא הדק נשאר בנפה והוא סובין:

ניפולין - שנופל פתיתין:

מפני שהוא כנושא שכר - בהגוזל קמא מתרצינן אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור אם אומן הוא כדאמרינן התם זיל אייתי ראיה דמומחית לתרנגולי ואיפטרך וכן הלכה דאומן בשכר חייב בחנם פטור כדאמר רבי יוחנן התם:

דמי בשתו - שזימן אורחים ואין לו מה יאכילם וכל שכן יציאה דחסריה ממונא ומיהו לית הלכתא אלא כרבנן דפטרי מבשת דגרמא הוא והא ליכא למימר דמדהשתא נוקי מתניתין דביציאה פליגי כי היכי דמיפלגי בהך ברייתא וליהוי הלכה כרשב"ג במשנתנו הא לא אמרינן דרבי שסתם המשנה לא בעי לאוקומי מתניתין כרשב"ג ביציאה דלא ס"ל כרשב"ג אלא כולה מתניתין רבן שמעון בן גמליאל היא כדאמר לעיל וביציאה לא איירי מידי כן נראה בעיני דמהיכא תיתי דביציאה פליגי במתניתין וניהוי הלכה ביציאה כיש אומרים מאחר דאיכא לאוקומי כולה כרשב"ג ולא איירי ביציאה כלל:

אורחין נכנסין - ותקנה טובה היא לקבלת אורחין שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול:

מתני' המוכר פירות - תבואה:

הרי זה - הלוקח:

מקבל עליו רובע - הקב של טנופת לכל סאה דסתם תבואה דרכה להיות בה רובע טנופת אבל יותר מרובע לא כדמפרש טעמא בגמרא אי משום דינא אי משום קנסא:

מתולעות - דאורחייהו בהכי והוא הדין אחת לעשר:

מרתף של יין - ויש בו חביות הרבה:

קוססות - יין רע כלומר עשר חביות של יין רע דסתם מאה חביות אורחייהו בעשר קוססות ומחיל איניש ובגמרא מוקי לה כדאמר ליה מרתף זה של יין אני מוכר לך. קוססות נראה לי כמו פריה יקוסס ויבש דיחזקאל (יז):

קנקנים - כדים:

בשרון - באותו המלכות:

פיטסות - כדים רעים ובגמרא מפרש לה:

גמ' תני רב קטינא - הא רובע טנופת דמתניתין לאו בעפרורית מיירי דעפרורית רובע לא מחיל איניש אלא רובע קטנית לסאה של תבואה:

ועפרורית לא - בתמיה:

צרור - היינו עפרורית:


נותן לו דמי חטין - שהרי הפחיתו במדה דאיהו הוה מזבין ליה עם החטין דעפרורית מקבל לוקח אבל לחזור ולערב אינו יכול דהשתא עושה עולה בידים וכתיב (ויקרא יט) לא תעשו עול וגם לוקח לא מחיל אלא מה שנתערב מעצמו עם התבואה בע"כ של מוכר וכשבורר הצרור ומשליך חוץ היזק בידים הוא שאותן צרורות היו לו שוין כמו חטין וא"נ לא חשיבי ליה היזק גמור דמ"מ הן גופן אינן שוין כלום ליחייב מיהא משום דינא דגרמי כגון השורף שטרותיו של חבירו והמקדש בכרם והזורע כלאים בשדה חבירו דבההיא שעתא קגזיל ליה מיד ממונו אע"פ שאינו ניכר דהא פסקינן הלכתא בב"ק (דף ק.) [כר"מ דדאין דינא דגרמי ואמרינן נמי התם הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצלמי וגרמא בנזקין דקיי"ל דפטור היינו כגון שולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן שההיזק ניכר אבל אינו עושה אותו בידים אלא גורם עכשיו שיבא היזק ממילא לאחר זמן אבל דינא דגרמי בידים הוא מזיק אלא שאין ההיזק ניכר]:

ומשני קטנית מקבל עליו רובע - כדתני רב קטינא אבל עפרורית פחות מרובע משהו הוא דמקבל אבל רובע בעפרורית כיתר מרובע בקטנית לא מקבל:

חטין מקבל עליו כו' - כלומר אם חטין מוכר לו מקבל עליו לוקח כו' קטנית אורחיה לגדל בחטין ונישובת בשעורים ועפרורית בעדשים. נישובת קש שניזרה בנישוב:

מאי לאו הוא הדין לחטין ושעורין - דמקבל עליו רובע עפרורית והאי דקתני לה גבי עדשים אורחא דמילתא קתני שמיני טנופת הללו מצוין זה בכה וזה בכה:

דמיעקר עקרי להו - ולא קוצרין הלכך שכיח בהו עפרורית טפי:

אלא טעמא כו' - כלומר כיון דאמרת דמיעקר עקרי להו והלכך שכיח בהו עפרורית טובא א"כ דוקא נקט בעדשים רובע עפרורית משום דשכיחי בהו אבל חטי ושערי אין לומר רובע עפרורית דהא לא שכיח כ"כ תפשוט מהא סיוע לדבריך שהיית מתרץ עפרורית פחות מרובע דאם איתא דה"ה לחטי ושערי ליתני רובא עפרורית בחטין ואנא אמינא כ"ש בעדשים:

לעולם - אימא לך חטי ושערי מקבל רובע עפרורית ודקשיא לך ליתנייה גבי חטין וכ"ש עדשים בעדשים איצטריכא ליה כו':

אמר רב הונא אם בא - לוקח להקפיד בטנופת דנראה בעיניו שיש בו טנופת יותר מרובע ובא לוקח לנפותו לדעת אם יש שם יותר מרובע ונמצא בו יותר:

מנפה את כולן - ויחזיר לו המוכר חטין כנגדן או מעות ולא יאמר רובע כבר מחלת והמותר אשלם לך:

אפירי שפירי יהיב - דלא מחיל טנופת כלל אלא מפני שטורח הוא לנפותו בשביל דבר מועט והלכך כי ליכא אלא רובע לא טרח לוקח לנפותו דכי אמר ליה מוכר ללוקח אני אומר שפירות יפין הן ואם תאמר אינן יפין או טרח ונפה אותם או אייתי ראיה כמה יש טנופת ואשלם לך ובשביל רובע לא טרח דיצא שכרו בהפסד טרחו אבל כי איכא יותר מרובע טרח לוקח לנפותו וכיון דהתחיל לטרוח טורח ומנפה את כולו דדבר קל הוא לגמור הניפוי מאחר שהתחיל והלכך לא מחיל ומיהו היכא דליכא אלא רובע אם בא לנפות הרי בטלה דעתו ופטור מוכר:

ואמרי לה קנסא - דמן הדין אפי' טפי מרובע מחיל איניש ואפירי דלאו שפירי מכל וכל יהיב לוקח זוזי שיודע הוא דדרך תבואה להיות בה טנופת ומחיל הלכך רובע לא קניס דהא שכיח וליכא למימר דערובי עריב בידים אבל יתר מרובע לא שכיח בתבואה ואיכא למימר דאיהו המוכר הוא דעריב בידים וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה דאיכא למימד כוליה עירב ונפקא מינה דאי ידעינן ביה דלא עריב אפי' טפי מרובע הוי מחילה וקנה לוקח והיינו דאיכא בין דינא לקנסא:

מיתיבי - אלישנא קמא דאמרי ליה דינא קפריך ולא אקנסא:

כל סאה - תבואה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט דלא ליהוי רובע ואח"כ יזרענו וכן פי' רבינו חננאל א"נ נזרעו אלא שלא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להם עוד תקנה שכבר נאסרו בהשרשה כדנפקא לן בפסחים בפרק כל שעה (דף כה.) מהמלאה והזרע זרוע מעיקרו בהשרשה ובספרי נמי תניא לה בהדיא התבואה משתשריש:

סברוה דרובע דכלאים - האוסר התבואה משום כלאים חשוב הוא מן התורה ולא בטיל כי היכי דחשיב יותר מרובע טנופת לגבי מכירה דלא בטיל והוא הדין דפחות מרובע דכלאים בטל כרובע דטנופת:

וקתני ימעט - ויעמידנו על שיעור הבטל דהיינו פחות מרובע ואע"ג דאיסור כלאים חמור הוא שאין ב"ד יכולין להפקיע איסור אפ"ה לא מחמרינן ביה למימר דכיון דטרח ליטרח בכוליה לנפותו כולו כ"ש גבי מכירה דקיל שהרי ב"ד יכולין להפקיר ממון של זה לחבירו דהוו להו למימר ימעיט ויעמידנו על שיעור הבטל דהיינו רובע ואע"ג דאפירי שפירי יהיב אינש זוזי ובטפי מרובע עביד דטרח בכוליה ולא מחיל אפ"ה כיון דרובע מחיל איניש בטפי מרובע נמי יעמידנו על רובע ולא ינפה את כולו וקשיא לרב הונא דאמר מנפה את כולו ומיהו הוה מצי לתרוצי דלא דמי טעם דטנופת לטעם דכלאים כל כך דהתם במחילה תליא מילתא דרובע מחיל איניש משום טרחא אבל יותר מרובע לא מחיל איניש אפי' פחות מרובע שבו דנקל לו לטרוח בכולו מאחר שמתחיל אלא דעדיפא מינה קמתרץ ליה:

כרובע דהכא דמי - דשניהן בטלין מן הדין והלכך די במיעוט דהא אפי' מיעוט לא הוה צריך דהא בטיל אלא חומרא בעלמא הוא כדמפרש ואזיל אבל יותר מרובע דכלאים אימא לך שאם בא למעט ממעט את כולו:

אי הכי - דמשום חומרא דכלאים ממעט ולא מן הדין:


אימא סיפא ר' יוסי אומר יבור - יברור את הכל:

אי אמרת בשלמא - דרובע דכלאים כיתר מרובע דטנופת דמי והאי ימעט מן הדין הוא היינו דאתא ר' יוסי למימר יברור את הכל וס"ל כרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולן אבל כיון דאוקמת דמן התורה אפי' מיעוט אינו צריך אלא חומרא הוא אמאי אתא רבי יוסי להוסיף חומרא אחרת על זו ולמימר יבור ואיכא ספרים דכתוב בהו ת"ש מסיפא ולסיועי לרב הונא קאתי:

משום דמיחזי כמקיים כלאים - מאחר שמתחיל למעט ומניח מקצתן ומיחזי כאילו מטיל אותן בידים וזורען במתכוין ואי כבר נזרעו בקרקע ובירר קצת ושייר קצת נראה כמקיים בקרקע כלאים ונפקא לן מקרא במ"ק ובתורת כהנים דלוקה:

שנים שהפקידו - אלישנא דקנסא פריך שמע מינה לא קנסינן אמותר וה"נ אמאי קנסוהו רבנן בכוליה אלא במותר רובע:

מי יימר דלאו כוליה כו' - דכיון דרגלים לדבר דעירב בו בידים דהאיכא יותר מרובע איכא למימר דכוליה עריב:

מה הפסיד הרמאי - לא יבא להודות דהא לא מפסיד מידי ולסיועי' קאתי:

מי יימר דערובי עריב - כלל:

שיש בו רבית - פלוני לוה מפלוני מנה במאתים עד זמן פלוני:

התם משעת כתיבה - קעבר המלוה אלא תשימון עליו נשך דמהכא נפקא לן בפ' איזהו נשך:

ת"ש דתני רבין כו' - לקמן בפ' בית כור תנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל כו' ואם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה או הוסיף רובע לסאה הגיעו דהיינו ל' רבעים לבית כור דהוי ל' סאין יתר מיכן יעשה חשבון ויחזיר לו כיון דאיכא מותר מרובע ותני רבין בגמ' לא את המותר של רובע לכל סאה הוא מחזיר לבדו אלא את כל הרבעים כולן כל ל' רבעים של בית כור ומותרותיהם הכל מחזיר דהיכא דבא לשלם משלם את כולו ולעיל נמי היכא דבא לנפות מנפה את כולו ומסייעא לרב הונא ואלישנא קמא דאמרי לה דינא קמסייע דהכא והתם חד טעם הוא דרובע מחיל איניש אבל כי איכא טפי מרובע הוי דבר חשוב ולא מחיל מידי:

הכי השתא - התם גבי בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך בדין הוא דמחזיר לו את כל הרבעים דמעיקרא לא אקני ליה מוכר מידי בייתור על מדת החבל אלא משום דאמר ליה בהדיא הן חסר הן יתר אבל מסתמא לא הוה קני יתר על הבית כור ואפי' כל שהוא הלכך כיון דאיכא דבר גדול כל כך יתר מרובע לסאה לא הוה מחילה כלל דקרקע חשוב הוא בפני עצמו דלהכי אהני מאי דא"ל בית כור והאי דקאמר ליה הן חסר הן יתר מיהו להכי אהני דאי לא הוה יתר על המדה כי אם רובע הוא מחיל ליה אבל יתר מרובע לא הויא מחילה כלל והדר והוא הדין לחסרון דרובע נמי הוי מחילה יתר מרובע לא הוי מחילה והדר ללוקח אבל גבי רובע טנופת דאף על גב דלא אמר ליה הן חסר הן יתר הויא מחילה מסתמא דהא שכיח טנופת רובע ולעולם אימא לך כי איכא נמי יתר מרובע הויא רובע מחילה ויחזיר המותר דאם בא לנפות אינו מנפה את כולו


ולמאי דפשיט ליה התם דאי א"ל בית כור סתמא כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר דמי והויא נמי מחילה רובע לסאה ויותר מרובע יחזיר הכל הוה ליה לשנויי הכא הכי השתא התם מעיקרא בית כור א"ל דמשמע לא פחות ולא יותר מיהו רובע הויא מחילה טפי מרובע לא הויא מחילה כלל והדר הכל דאין דרך להיות בבית כור יותר מבית כור אבל הכא דודאי אית ביה טנופת לעולם אימא לך דלא ינפה אלא את המותר על הרובע ונראה בעיני דה"ג לה דכי האי גוונא מתרץ לקמיה הכי השתא התם מעיקרא שוה בשוה א"ל כו' וכן עיקר:

נקנה מקח - לגמרי ולא יחזיר לו המאנה כלום דמחילה היא:

שתות קנה - אליבא דר' נתן אבל אליבא דר' יהודה הנשיא רצה אומר תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני בפרק הזהב:

ואמאי - מחזיר כל האונאה בין בשתות בין ביתר משתות ניהדר המותר שעל הפחות משתות דהא פחות משתות מחיל איניש ואין כאן לא אונאת שתות ולא אונאת יתר משתות אלא אונאת שני משהויין משהו יתר משתות ומשהו פחות משתות דאידך מחילה הוו אלא לאו שמע מינה אם בא לנפות מנפה את כולו כרב הונא:

שוה בשוה א"ל - מוכר ללוקח ובכך נתרצה לוקח ואם אינו שוה לא יתרצה והלכך בדין הוא דאפי' פחות משתות יחזיר מיהו לכך אין מחזיר דכיון דלא ידיע כל כך וכשוה דמי הויא מחילה אבל שתות ידיעה היא ולא מחיל מידי אבל גבי פירות דאורח' דמילתא היא שיש שם טנופת התם ודאי איכא למימר דמחיל לגמרי ואפי' היכא דאיכא יתר מרובע הרובע מיהו הויא מחילה:

המקבל - פועל שמקבל עליו בשכר ליטע כל שדה חבירו כשיעור שיכולין ליטע כגון ממטע עשרה לבית סאה:

מקבל עליו - בעל השדה עשר בוריות למאה אם יש עשרה אילנות בורות שאין עושין פירי לא יצטרך מקבל ליטע אחרים תחתיהן דאורחייהו דאילנות להיות בהן בוריות כל כך ומחיל:

יתר מכן - כגון י"א למאה:

מגלגלין עליו את הכל - יטע לו י"א אילנות תחתיהן דהשתא ליכא מחילה כלל ולעיל נמי אם בא לנפות מנפה את כולו כרב הונא:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל יתר - מעשר בוריות לק' אין לנו לחייבו לחזור וליטע את היתר על עשר אילנות לבד דהרי הוא באותו מותר כשבא ליטע אותו כאילו בא עכשיו ליטע שדה אחר מתחלה דמי שהרי קרקע הרבה יש שראוי ליטע וחשוב שדה שלם בפני עצמו והרי הוא כאילו לא עשה כלום מעיקרא מקבלנותו שהרי קיבל שדה ליטע ועדיין כשיש יתר מי' בוריות הרי יש לו שדה ליטע הלכך כשאמר לו בעל הבית נטע לי שדה זו ליטע את כל השדה אמר לו והרי לא קיים את תנאו היכא דנשאר י"א בוריות וכשבא לחזור וליטע יטע את כולן דכמתחיל עכשיו לקיים את תנאו דמי ובאילן אחד שיטע לאו כלום הוא שהרי הרוב של שדה נשתייר עדיין שלא נטעו והיכא דלא נשארו מתחלה כי אם י' בוריות לק' לא הקפיד בעל השדה בדבר מועט כזה ומשראוי לקרות שדה כגון י"א אילנות לק' חשיבי ולא מחיל כלל אבל גבי טנופת יתר מרובע לסאה כיון דרובע שכיח מחיל כי איכא טפי מרובע נמי המותר ישלם והרובע מחיל דהא ליכא למימר התם כל יתר מרובע כבא להחזיר לו את הסאה מתחלה דמי דהא סאה זבין ליה עם רובע טנופת וכי משלם ליה מותר דרובע הרי נתקיימה מכירתו וקיים תנאו ולא דמי למקרקעי דחשיבי די"א בוריות הרי הן שדה הניכר לעינים ולא מחיל מידי אבל יותר מרובע טנופת דמטלטלי ליכא קפידא כל כך אלא שישלים לו תנאו ולעולם אימא לך אין מנפה את כולו:

היכי דמי - מתניתין דקתני מרתף של יין מקבל עליו כו' דמשמע המוכר לחבירו מרתף של יין אבל אין אנו יודעין איזה לשון אמר המוכר ללוקח בשעת מכירה:

אי דא"ל - מוכר ללוקח בסתמא מרתף של יין אני מוכר לך ולא קאמר זה:

קשיא - ברייתא דלקמן דקתני נותן לו יין שכולו יפה ומתני' קתני מקבל עליו י' קוססות לק':

ואי דא"ל מרתף זה של יין - אני מוכר לך:

קשיא - נמי הך ברייתא דלקמן דקתני נותן לו יין הנמכר בחנות:

אי דא"ל מרתף זה - ולא הזכיר יין:

קשיא - ברייתא דקתני אפילו כולו חומץ הגיעו:

שכולו יפה - דסתם יין יפה בעינן ולא מקבל עליו י' קוססות דלא דמי לרובע טנופת לסאה וי' מתליעות תאנים למאה דלא חשיבי וגם שכיחי ומחיל אבל חביות של יין דבר גדול הוא כל חבית בפני עצמו וגם לא שכיח כל כך והלכך כי אמר ליה סתמא יפה בעינן:

נותן לו יין הנמכר בחנות - היינו כולו קוססות והכי מוכח לקמיה בשמעתא דלהכי אהני זה כמות שהוא:

מרתף זה - אפילו חומץ משמע:

לעולם - מתניתין דאמר ליה מרתף של יין סתם ולא קאמר ליה זה הלכך יין טוב בעינן ומקבל עשרה קוססות לק' דעבידי דשכיחי ומחיל ודקשיא לך ברייתא דקתני יין שכולו יפה תני ברישא דברייתא הכי נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו כו':

ובסתם מי מקבל - בתמיה דאוקמת למתניתין בסתם ואפילו הכי מקבל י' קוססות לק':

חבית של יין כו' - רבותא נקט דסלקא דעתך לשתייה לאלתר קא בעי ליה או למכרו ולא להכניסו באוצר קמ"ל:

נותן לו יין שכולו יפה - ואם איתא דמקבל קוססות הכא נמי נימא הגיעו אפילו הוא יין קוסס:

דכולה חד חמרא הוא - אבל בחביות טובא מקבל עשרה קוססות לק':

וזהו אוצר כו' - כלומר היינו מרתף דמתניתין אלמא מתניתין במרתף זה של יין קמיירי ולא בסתם והיינו טעמא דאהני של יין למכור יין יפה ואהני זה לקבל קוססות דא"ל מרתף זה של יין אני מוכר לך:


קשיא זה אזה - ברייתא דלעיל ורב זביד קשיין אהדדי דלעיל קתני במרתף זה של יין דנותן לו יין הנמכר בחנות והכא בדרב זביד קתני שכולו יפה וקיבל קוססות:

הא דא"ל למקפה - ברייתא דרב זביד שאמר יין לצורך להטעים מאכל וליתן לתוך התבשיל אני מוכר לך דהיינו יין טוב ומתקיים הרבה שמעט מעט מסתפקין ממנו והלכך אהני מאי דא"ל למקפה ליתן יין טוב ואהני זה לקבל י' קוססות לק':

והא - קמייתא דקתני נותן לו יין הנמכר בחנות דלא א"ל למקפה הלכך כיון דקאמר זה נותן לו יין הנמכר בחנות והאי דקאמר של יין למעוטי חומץ אבל רישא דההיא ברייתא קמייתא דקתני מרתף של יין סתמא אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה פלוגתא לקמן אי מיירי נמי כמו מציעתא בדלא א"ל למקפה או בדא"ל:

הלכך מרתף של יין כו' - מילתיה דרב זביד קמפרש:

מרתף זה של יין ולא א"ל כו' - אברייתא דלעיל קאי ורישא דידה פליגי בה לקמן ומיהו סיפא דקתני מרתף זה אני מוכר לך אפילו כולו חומץ הגיעו בדלא א"ל למקפה מיירי דאילו א"ל מרתף זה למקפה אני מוכר לך צריך ליתן לו יין שכולו יפה ומקבל י' קוססות לק' כדתני רב זביד גבי מרתף זה של יין ואוקימנא דאמר ליה למקפה דלא שנא מרתף זה אני מוכר לך ממרתף זה של יין אני מוכר לך היכא דא"ל למקפה דלמקפה משמע מיין טוב דלא היו רגילין למקפה כי אם ביין טוב ואם היו רגילין נמי לתת חומץ במקפה אפילו הכי אין לומר מרתף למקפה אני מוכר לך בשביל חומץ דכל חומץ מתקיים הוא ומחמיץ יותר ויותר ומרתף חומץ היה לו לומר והכי מוכחא מילתא כדפרישית דמשום הכי לא קתני בדרב זביד דין של מרתף זה אני מוכר לך כדקתני בברייתא קמייתא דכיון דבדא"ל למקפה מיירי רב זביד תנא מרתף זה של יין אני מוכר לך והוא הדין למרתף זה אני מוכר לך דהיינו הך והאי דנקט של יין רבותא הוא דאף על גב דאמר ליה של יין ואמר ליה נמי למקפה אפילו הכי מקבל י' קוססות לק':

מרתף של יין - סתם דלא א"ל זה ולא א"ל למקפה נמי:

מאי - ומשום דאיכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא קבעי לה מי מדמי לה למרתף זה של יין וא"ל למקפה דקתני בדרב זביד דנותן לו יין יפה ומקבל י' קוססות דכי היכי דהתם איכא חדא לריעותא דקאמר מרתף זה וחדא לטיבותא דא"ל למקפה הכא נמי איכא חדא לטיבותא דאמר מרתף של יין ולא אמר זה וחדא לריעותא דלא א"ל למקפה או דלמא נותן לו כולו יין יפה הואיל ולא אמר זה ואע"ג דלא א"ל למקפה דמאן דזבין חמרא מסתמא למקפה בעי ליה ולא למכרו בחנות וגם שלא יהיו בו קוססות ולא דמי לתאנים מתליעות ולא לטנופת שבתבואה משום דכל חבית של יין דבר חשוב הוא ומקפיד עליו והשואל הזה יודע היה שיש לדקדק מברייתא דלעיל דנותן לו יין כולו יפה ומדרב זביד יש לדקדק דמקבל עליו קוססות כדמפרש לקמיה והכי קבעי גמרא מי דייקא מברייתא דאינו מקבל ומשום האי טעמא דפרישית ודרב זביד תריצי לה כדלקמן או דלמא דייקינן מדרב זביד דמקבל ומשום טעמא דפרישית וברייתא מתרצי' לה כדלקמן כן שיטת גמרא:

חד אמר מקבל - דסבירא ליה טעמא כדפרישית:

וחד אמר לא מקבל - אלא כולו יין יפה נותן לו וטעמא כדפרישית דמסתמא קפדי' אחביות קוססות טפי ממתליעות בתאנים וטנופת בתבואה:

דייק מדרב זביד - כלומר משום דסבירא ליה דמקבל מפרש להא דרב זביד דוקא ואידך ברייתא מתרץ לה דלא תקשי ליה כדלקמן דאע"ג דאיכא למידק מברייתא שפיר דאינו מקבל ומצי לתרוצי לדרב זביד כדלקמן אפילו הכי לא ניחא ליה למימר הכי שאחר סברתו הולך ומתרץ הברייתות לפי דעתו:

ואוקימנא - לסיפא דקתני זה כדאמר ליה למקפה והוא הדין לרישא ודייקינן מינה טעמא דנותן לו שכולו יפה דאמר ליה למקפה הא לא א"ל למקפה מקבל והא דלא קמפליג ותני בדידה במרתף של יין סתמא וניפלוג בין א"ל למקפה ללא א"ל היינו טעמא דכולה כדא"ל למקפה קמיפלגי והיינו נמי בדידה:

ואוקימנא - למציעתא דברייתא דלא א"ל למקפה וה"ה לרישא:

חסורי מיחסרא והכי קתני בד"א כו' - והאי דלא קמיירי כולה בדא"ל למקפה דג' דינין אתא לאורויי ביין ולמימרא דזימנין דנותן לו יין שכולו יפה וזימנין נותן לו כולו יין רע הנמכר בחנות וזימנין דאפי' כולו חומץ הגיעו:

הוא הדין דאע"ג דלא א"ל כו' - והכי קתני הא דרב זביד מרתף של יין אני מוכר לך אין בו חילוק בין א"ל למקפה ללא א"ל אלא נותן לו יין שכולו יפה אבל אם א"ל מרתף זה של יין אני מוכר לך אז יש חילוק בדבר דזימנין דנותן לו יין שכולו יפה אלא שמקבל עליו י' קוססות וכגון דא"ל למקפה אבל אי לא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות והאי דלא תני ליה בהדיא האי חילוק דיין הנמכר בחנות היינו משום דכולה ביין יפה בעא לאורויי לן דינא:

משום דקשיא זה אזה - ומיהו רישא בדלא א"ל למקפה נמי מיירי:

יין הנמכר בחנות - כלומר יין רע מכל יינות הנמכרים בחנות:

מברכין כו' - דחשיב פירי ולא מברכין עליו שהכל נהיה בדברו אע"ג דתנן ועל כולן אם בירך שהכל נהיה בדברו יצא:

דאקרים - אייגר"א בלעז היינו יין קוסס:

למה לי - לברך עליו אלא שהכל נהיה בדברו והאי יין הנמכר בחנות הוא יין רע שריחו חומץ וטעמו יין עדיין כדלקמן:

שעברה צורתו - שהחמיץ שקורין טורניי"ר:

אומר שהכל נהיה בדברו - ולמעוטי אתא דלא יברך על הפת ברכת המוציא דהא לאו לחם הוא ועל היין לא יברך בורא פרי הגפן ועל התבשיל אם הוא מה' המינים כגון דייסא לא יברך בורא מיני מזונות:

בפורצמא - יין רע יותר מאותו הנמכר בחנות שאינו נמכר אלא בקרנות העיר בפרשת דרכים שיש שם לוקחין הרבה ואין מדקדקין מה יקנו כפי שעה ובפיר"ח גרס בפרצופא שנשתנה מראיתו ופרצופו מתוך שהוא רע הרבה:

הא רב יהודה הא רב חסדא - דפליגי:

מר כמאן סבירא ליה - מברכין או אין מברכין:

אמר ליה מתניתא ידענא - דקתני בה שלשה ימים ודאי ומהתם שמעינן אי מברכין או אין מברכין כדמפרש לקמיה דאיפליגו בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ומפרשינן לקמן כמאן מנייהו פשט ליה רב יוסף לאביי כלומר כמי משניהם הוה משמע ליה ברייתא דנדע היאך אהדר ליה לאביי ומיהו רב יוסף לא קאמר ליה לאביי פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע דאם כן הוה לן למימר לקמן הכי ואמרינן מאי קאמר ואמר ר' יוחנן כו' אלא לאו שמע מינה גמרא קאמר לה לפרושי הך ברייתא ורב יוסף לא אמר לאביי יותר אלא מתניתא ידענא דתניא כו' ומפרשינא לה הכי דמהכא שמעת לה לבעיא שלך כן נראה בעיני:


הבודק את החבית - נטל הימנה מעט והפריש ממנו תרומה ומעשר ושתה הימנו לידע אם היין הנותר בחבית טוב וישתה או ימכור משאר חביותיו מדי יום יום ויפריש מזו החבית לתרומה ולמעשרות תחתיהן היום מפריש מעט לפי מה שימכור משאר חביותיו ולמחר מעט ואומר הרי תרומה ומעשר של זה שאני מוכר ושותה באותה חבית ולפיכך בודק דאין מפרישין מן החומץ על היין דשני מינין הן אליבא דרבי בפ' המוכר את הספינ' אבל לרבנן לכתחלה אין מפרישין ואם עשה עשוי:

להיות מפריש - משאר חביותיו על בטחונה של זו החבית כלומר שמפריש ממנה לצורך שאר חביות:

ואחר כך - לסוף חודש או ב' חדשים:

כל ג' ימים כו' - לקמיה מפרש:

מאי קאמר - לפי שיש לפרשה בשני ענינין כדלקמן קבעי לה:

כל ג' ימים הראשונים - סמוך לבדיקה ודאי יין היה דבפחות מג' ימים אין היין נעשה חומץ ויפה תרם מה שתרם באותן ג' ימים וא"צ הלוקח מזה באותן ג' ימים לחזור ולהפריש דאפי' אם התחיל להחמיץ עם סילוק ידיו אין שמו חומץ עד ג' ימים ואע"פ שכבר יש לו ריח חומץ כדמפרש ואזיל דרך היין המחמץ להריח מתחלה ריח חומץ והולך ומריח יותר ויותר עד שנהפך אפי' טעמו לחומץ וקים להו לרבנן דמשהתחיל להחמיץ הוי ריחו כל ג' ימים חומץ וטעמו יין אבל מג' ואילך יכול להיות חומץ גמור:

מכאן ואילך ספק - דשמא לא התחיל להחמיץ עד ג' ימים קודם שנמצא חומץ והשתא בשעת מציאה הוא דנעשה חומץ הלכך הוי תרומה מספק ויחזור ויתרום:

מאי טעמא - הוי כל ג' ימים ראשונים ודאי יין וג' ימים האחרונים ספק חומץ:

חמרא מעילאי עקר - כמו עקר נעקר טעם יין ממנו ומתחיל להחמיץ מלמעלה בפי החבית ומעט מעט מתחמץ ויורד כל ג' עד דבסוף ג' נעשה כולו חומץ וכל זמן שלא החמיץ כולו הוי ריחיה חלא וטעמא חמרא והאי חמרא הא טעימיה ובדקי' האי גברא בפי החבית ומצאו טוב ועדיין לא התחיל להחמיץ והלכך אפי' אם תמצי לומר דמיד בתר דטעימיה התחיל להחמיץ הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא עד סוף ג' ימים משהתחיל להחמיץ והלכך דין הוא דבתר טעמא אזלינן ולא בתר ריחא וחמרא הוא והיינו יין הנמכר בחנות דלרבי יוחנן הוי יין ומהאי טעמא גופיה הוי ספק אפי' כל ג' ימים האחרונים ולא ודאי חומץ דאיכא למימר זה ג' ימים האחרונים שהתחיל להחמיץ והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו:

ג' ימים האחרונים ודאי חומץ - והוי טבל גמור דר' יהושע אזיל בתר ריח כדמפרש ואזיל וכיון דעתה נמצא חומץ ודאי התחיל להריח ריח חומץ זה ג' ימים דבפחות מג' ימים לא נעשה חומץ גמור ואפי' ג' ימים הראשונים ספק דאמרי' שמא עם סילוק ידי הבודק התחיל להריח ובתר ריחא אזלינן והלכך יין הנמכר בחנות לאו חמרא הוא:

מ"ט חמרא מתתאי עקר - רבותא נקט לאשמועינן דאיכא למימר דאפי' בשעת בדיקה כבר היה חומץ ומיהו אינו צריך לכל זה דאפי' ס"ל נמי כדרבי יוחנן דמעילאי עקר איכא לאוקומי שפיר כדמפרש ואזיל:

דרומאי משמיה דר' יהושע - אמרין דהאי דקתני בברייתא ג' ימים ודאי בין אג' ימים ראשונים בין אג' ימים אחרונים קאי וה"ק ג' ימים הראשונים ודאי יין דאפי' עם סילוק ידיו התחיל להחמיץ הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא עד ג' ימים והלכך הוי חמרא דקם ליה רבי יהושע בן לוי בשיטתיה דרבי יוחנן דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא:

אחרונים ודאי חומץ - כדמפרש טעמא לקמן כגון שנמצא חומץ חזק מאד דודאי כבר עברו ג' ימים שנעשה חומץ גמור הואיל ונתחזק כל כך דבבציר מג' ימים משהחמיץ אינו נעשה סיפתקא ומיהו רבי יוחנן לא מוקי לה בסיפתקא א"נ לית ליה הך סברא דלא שנא סיפתקא ול"ש חומץ כל ג' ימים אחרונים נמי ספק:

הא גופא קשיא ראשונים ודאי יין אלמא כו' - דאי ס"ד ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא הוא א"כ אמאי ודאי יין האיכא למימר דעם סילוק ידיו התחיל להריח ריח חומץ מעט ומההיא שעתא הוה ליה חומץ:

כגון דאשתכח כו' - לעולם ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא הוא כדמוכח רישא וסיפא דקתני אחרונים ודאי חומץ היינו טעמא דמיירי כגון דמשתכח חומץ חזק יותר מדאי שהדבר ידוע שזה ו' ימים שהתחיל להחמיץ ולסוף ג' נעשה חומץ ובג' האחרונים נתחזק ונתחזק מאד ונעשה סיפתקא חזקה:

כמאן פשט ליה - רב יוסף לאביי כמי משניהן היה מפרש הברייתא דקתני ג' ימים ודאי דנשמע מינה אי אזלינן בתר ריחא או בתר טעמא:

חד אמר כרבי יוחנן כו' - ונ"ל דהלכתא כרבי יוחנן דהא דרומאי משמיה דרבי יהושע בן לוי קיימי כוותיה:

המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה - בתוך אותה חבית של מוכר בבית לוקח:

אמר רב כל ג' ימים הראשונים הרי הוא ברשות מוכר - שהדבר ידוע שאין היין מחמיץ בפחות מג' ימים משהתחיל להריח ריח חומץ ונהי נמי דריחיה חלא וטעמי' חמרא חמרא הוא אפ"ה באחריות מוכר הוא שהרי נתקלקל כבר ברשותו וכמי שמכר לו חומץ דמי דודאי משהתחיל להריח חומץ סופו להעשות חומץ ודמי למוכר יין ונמצא חומץ דתנן בהמוכר את הספינה (לעיל דף פג:) דהוא מקח טעות ואע"פ ששתה הימנו לוקח ולא טעם בו ריח חומץ כשלקחו אפ"ה כיון דהחמיץ תוך ג' הדבר ידוע דבשעת מכירה הוי ריחיה חלא והא דתנן לקמן בפירקין (דף צז:) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו רב מוקי לה לאחר ג' אבל תוך ג' לא קרינן המוכר יין לחבירו והחמיץ אלא המוכר יין לחבירו ונמצא חומץ א"נ מוקי לה בקנקנים דלוקח כר' יוסי בר רבי חנינא דאיכא למימר קנקן גרם להחמיץ מהרה והא דנקט חבית של יין רבותא היא דסד"א לשתייה לאלתר קזבין ליה ולא הוה ליה לשהויי וליפטר מוכר קמ"ל:


ושמואל אמר - אינו חייב באחריותו אע"פ שהחמיץ בתוך חבית של מוכר משום דחמרא אגבא דגברא שוור על כתף האדם מדלג כלומר מזלו גורם חטא של בעל היין כדנפקא לן לקמן (דף צח.) מדכתיב אף עי היין בוגד והלכך פטור מוכר דא"ל מוכר ללוקח לתא דידך קגרים (כך שמעתי מרבינו זקני בבבא מציעא (ד' קו:) וכך מצאתי בתשובות הגאונים וכן עיקר):

עובדא - [דן דינא] כוותיה דשמואל דמוכח סתם מתני' לקמן בפרקין כוותיה דשמואל:

שמרי יין - הוא תמד שנותנין מים ע"ג שמרים ומתמדין אותן ושותין אותן:

שהכל נהיה בדברו - אבל לא בורא פרי העץ בשכר תמרים ולא בורא פרי האדמה ובורא מיני מזונות על שכר שעורין דלא חשיבי ולא בורא פרי הגפן בשמרי יין:

אחרים אומרים - אשמרי יין קאי:

רמא תלתא - כוסות מים ואייתי נמי תלתא ולא יותר אע"פ שיש בו טעם יין דכ"ע לא פליגי ולא כלום כלומר אפי' אחרים מודו דאינו יין חשוב לברך עליו בורא פרי הגפן דאע"ג דאשכחן פלוגתא בשילהי הכל שוחטין (חולין דף כה:) בין ר' יהודה ורבנן בהמתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו דרבי יהודה מחייב ולקמן נמי מייתי לה הני מילי גבי מעשר ומשום חומרא דמעשר דאפי' ר' יהודה מודי דאין מפרישין ממנו על יין גמור אבל לגבי ברכת היין שהיא חשובה לא יברך אלא שהכל שהרי על כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא והלכך לכתחלה שפיר דמי:

תלתא עול - במים ואותן תלתא נפקי:

ופלגא - חמרא:

בשיתא פלגי - דמיא לאו כלום הוא:

ואחרים סברי תלתא - מים עול ותרי ופלגא מים נפיק דאין דרך לצאת כל הנכנס אלא מן המים נשארו והוציאו היין דפירא קפי מלעיל:

פש להו - חד כוס שלם של יין בתרי ופלגא של מים וכ"ש דחמרא ופירא מעליא הוי מדליכא על חד תלתא מיא אבל לעיל דרמא תלתא ואפיק תלתא אין לומר שמן המים נשארו והיין יצא דאין רגלים לדבר הואיל ולא מצא יותר מכדי מדתו כי הכא וא"נ נפיק מן היין פלגא הוא דנפק וחד פלגא בחמשה פלגי מיא לאו כלום הוא:

וביתר מכדי מדתו מי פליגי כו' - אבל לא פריך ובכדי מדתו לא פליגי בתמיה כדפרישית טעמא דנהי דגבי מעשר פליגי משום חומרא דמעשר גבי ברכת היין מודי להו רבי יהודה לרבנן דמברך שהכל:


המתמד - מים בשמרים פטור ממעשר:

אבל יותר מכדי מדתו - פורתא לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא מחייבין במעשר והוא הדין לברכת היין דהא רבנן חומרא לית להו גבי מעשר דהא בכדי מדתו לא מחייבי אלא משום דחשיבי ליה יין הוא דמחייבי ביותר מכדי מדתו והלכך לגבי בורא פרי הגפן נמי חשיב:

להודיעך כחו דר"י - דמחייב ולהודיעך כחן דרבנן לא איצטריך למיתני יותר מכדי מדתו דמילתא דפשיטא הוא דפטור דפורתא חמרא במיא טובא בטיל וליכא חידוש כלל לאשמועינן דפטרי רבנן ביותר ומילתיה דר"י חשיב חידוש גדול לחומרא ואע"ג דליכא טעם יין מיחייב:

שמרים שיש בהם טעם יין מהו - לברכת היין וברייתא לא הוה שמיע ליה דאי הוה שמיע ליה הכי הוה ליה למימר הלכה כאחרים או אין הלכה כאחרים:

שמרים של תרומה - שנתן לתוכן מים ושנה ושילש:

ראשון - מים ראשונים [שהכניסו והוציאו] משם:

אסור לזרים - וכל הני חומרות בעלמא נינהו מדרבנן ובמצא כדי מדתו מיירי:

שלישי מותר - ואפילו יש בו טעם יין:

אף שלישי - אסור אם יש בו נותן טעם:

ה"ג של מעשר ראשון אסור - כלומר של מעשר שני תמד ראשון אסור לאכול חוץ לירושלים אבל מעשר ראשון דלוים מותר לזרים ודלא כרבי מאיר:

הכי גרסינן - של הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר:

מעשר דמאי - שהופרש מפירות הלקוחין מעם הארץ ואקילו ביה רבנן משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

בקדושת דמים - שהקדיש חבית יין לבדק הבית וימכר ויקחו בדמיו צרכי בדק הבית:

בקדושת הגוף - [דחמירא] יין שהוקדש לנסכים ושמרים שלו אסורים בשביל מעט יין המעורב בו:

כשם שאמרו לענין איסורן - דבתרומה ראשון ושני הוי יין ושלישי הוי מים ושל מעשר הראשון יין והשני מים וכן כולן:

כך אמרו לענין הכשר - דראשון ושני של תרומה חשוב נמי יין לענין הכשר והראשון של מעשר חשיב יין לענין הכשר וכדמפרש ואזיל וכל זה חומרא מדרבנן הוא דמדאורייתא כולהו חשיבי מים בעלמא כדאמרן לגבי מעשר דמאי וכרבנן דאחרים וקבעי גמרא הכשר דמאי על איזה הכשר הוצרך לומר כך אמרו לענין הכשרן של מים או של יין הא תרוייהו מכשרי פירות לקבל טומאה ומאי נפקא לן מיניה אי הוי חמרא אי מיא:

אי חמרא אכשורי מכשר - דכתיב (דברים לב) תשתה חמר וכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' (ויקרא יא):

לא צריכא - כלומר לא נפקא לן מינה אלא שתמדו לההיא דתרומה ומעשר במי גשמים דצריכי מחשבה אבל אי חשבינן ליה יין מכשיר בלא מחשבה דבמים הוא דכתיב (שם) וכי יותן מים מה יתן דניחא לי' אף יותן דניחא ליה ופרכינן וכיון דשפכינהו האי גברא להני מי גשמים ממנא שניטפו בו למנא דשמרים אחשבינהו ומכשרי ומאי נפקא לן מינה ל"ש מעשר ולא שנא תרומה לעולם מכשרי:

שנתמד מאליו - שנפלו הגשמים לתוך השמרים והלכך בתרומה דראשון ושני חשיב יין לענין הכשר נמי מכשרי אבל שלישי דחשוב מים לגבי תרומה לענין הכשר נמי מי גשמים נינהו ולא מכשרי דלא הוה בהו מחשבה:

ופרכינן ואכתי מאי נפקא מינה והא כיון דנגיד - מושך:

קמא קמא - ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין ושלישי לתרומה נמי מכשר ולא שנא יין ולא שנא מים אכשורי מכשרי ומה חילוק יש עדיין בהכשרן:

בפרה ששותה ראשון ראשון - והלכך בשלישי ליכא שום מחשבה ולא מכשר שלישי דתרומה ושני דמעשר ולא מצי לתרוצי בשנשפך ראשון ראשון דכיון דלא נשתהה שם כלל לא נופל ונשפך אין ידוע לעולם מהו תמד שני או תמד שלישי:

אין אומר קידוש היום כו' - משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) כדלקמן וביין הראוי לברך עליו בפה"ג קאמר דאע"ג דמברכין עליו בפה"ג לקידוש היום מיהא לא חשיב ולקמיה בא לפרש איזה יין בא למעט:

יין מגתו - תירוש:

לא יביא - משום דכתיב הסך נסך שכר (במדבר כח) מידי דמשכר:

ואם הביא כשר - דליכא עיכובא אי נמי הסך נסך מכל מקום וכיון דלנסכים כשר בדיעבד לגבי קידוש חשיב לכתחלה דלא חמיר קידוש כניסוך:


הכי גרסינן ואמר רבא סוחט אדם כו' - כלומר ואם תעלה על דעתך לדמויי קידוש לניסוך ולמימר דלכתחלה אין מקדשין עליו האמר רבא סוחט אדם כו' אלמא דמקדשין עליו לכתחלה:

מפיה - של חבית:

ומשוליה - סמוך לשמרים כדתנן במנחות בפ' כל הקרבנות אינו מביא מפיה מפני הקמחין ולא משוליה מפני השמרים:

כושי - שחור:

בורק - לבן ורע הוא כמו ברק ברקאי (יומא דף כח.):

הלסטון - יין מתוק וחלש מאד:

של מרתף - כלומר סתם יין של מרתף שלא נבדק ומשום דאיכא חביות קוססות כדתנן במתני' קאמרי' דלא יביא ומיהו אם הביא כשר ואע"ג דאמרי' בסמוך דיין קוסס פסול לנסכים ה"מ בודאי אבל הכא מי יימר דהוא קוסס:

צמוקים - פרכילי ענבים יבשים ועשה מהן יין:

יין קוסס - הוא יין הנמכר בחנות ופסול הוא דלא הוי שכר ולא ראוי להיות שכר כיין מגתו דסופו מיהא להיות שכר:

מזוג - אינו בכלל שכר ובספרי דריש הכי ונסכו רביעית היין חי אתה מנסך ולא המזוג:

ויין מגולה - ואיכא למיחש שמא שתה הימנו נחש:

או של שמרים - תמד:

ושריחו רע - מוסרח אבל יש בו טעם יין:

למעוטי מאי - מהני פסולים דהך ברייתא אתא רב למעוטי אילימא למעוטי יין קוסס אתא למימר דאין אומר עליו קידוש היום הא בורא פרי הגפן מברכין ואמאי הא פלוגתא דר' יוחנן וריב"ל היא לעיל (דף צו.) דלר' יוחנן חמרא הוא ואפי' לענין קידוש שפיר דמי דכיון דלגבי תרומה חשיב ליה יין הוא הדין לגבי קידוש דלא שנא קידוש מבורא פרי הגפן אלא לענין מיאוס כדלקמן משום הקריבהו נא לפחתך ולר' יהושע בן לוי חלא הוא ואפי' בורא פרי הגפן אין מברכין כדאמרן לעיל ואי ס"ל כר' יוחנן הכי ה"ל למימר מברכין עליו בורא פרי הגפן ואנא אמינא דהוא הדין לקידוש ואי כרבי יהושע בן לוי ס"ל הכי ה"ל למימר אין מברכין עליו אלא שהכל:

עלויי עלייה - לקידוש:

מודים חכמים לר"א - דפליגי בניסוך ומכשרי במזוג כן נראה בעיני ולא ידענא פלוגתייהו היכא:

עד שיתן מים לתוכו - דלא חשיב לשתיה חי אלא מזוג וביינות שלהן מיירי דדרו על חד תלתא מיא:

סכנה הוא - ואפילו בלא קידוש אסור לשתותו:

ואי למעוטי תמד של שמרים פלוגתא דרבנן ואחרים - וקיימא לן כרבנן דאפי' בורא פרי הגפן לא מברכינן:

אלא למעוטי שריחו רע ומשום הקריבהו נא לפחתך - משום מיאוס ומיהו בפה"ג מברכים עליו דריחיה חמרא וטעמי' חמרא אלא שהסריח קצת משום דמונח בכלי מאוס והכי קאמר רב אין אומר קידוש היום אלא על היין נקי והגון שראוי לנסך מחמת נקיותו ע"ג המזבח ולא אתא רב למעוטי בהאי כלל שאר יינות שאין מנסכין ע"ג המזבח כגון יין קוסס ומזוג אלא הנהו יינות שמתוך שמאוסין פסולין לניסוך משום הקריבהו נא לפחתך דפסולין נמי לקידוש משום האי טעמא גופיה:

לעולם למעוטי מגולה - ודקשיא לך סכנה הוא:

כגון דעבריה במסננת - דמותר לשתיה ואיצטריך למימר דלקידוש פסול כרבי נחמיה דאמר ארס נחש צף ועומד במקומו ויש לו תקנה בסינון במסכת סוכה בשילהי פרק רביעי:

הקריבהו נא - גבי חולה כתיב אלמא כל דבר מגונה אסור לקרבן:

חמר חיוריין מהו - לנסכים ויש מפרשים לקידוש ולא נהירא:

חמר חיוריין - נראה בעיני דהיינו יין בורק דתניא לעיל לא יביא ואם הביא כשר וברייתא לא שמיע ליה:

אל תרא יין - לשתותו:

כי יתאדם - שמשכר יותר מדאי אלמא יין אדום קודם לנסכים דשכר כתיב בהו:

תנא פיטסות - דאמרן דמקבלין עשר לק' אינן שבורות ורעועות ממש דא"כ אפי' אחת לא מקבל אלא נאות כשאר קדירות שבשרון ומגופרות בגפרית והגפרית סותם את השבר ומחברו קצת ויכולין להשתמש בהן קצת אלא שאין מתקיימין זמן מרובה כשלמין והואיל ולא הוו שבורין לגמרי מקבל עליו י' לק' ופירוש כתוב בספרים כשבא לבשלן מביא גפרית ונותן בהן האור ומלחכתן האור עם אותו גפרית ונראות מבושלות והן נאות: הכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל תנא יתר על כן בכולן מחזיר את השאר ונוטל את הדמים ממנו. וברייתא מצאתיה בתוספתא (פ"ו) ויש ללמוד דבספרים שלהם כתובה וילפינן מינה לדון כן דהמותר על י' קוססות ופוטסות יחזיר אבל העשר הגיעוהו דליכא למימר ערובי עריב כלגבי טנופתא וליכא למימר נמי אפירי שפירי יהיב דטעמא דטריחא לא שייך הכא:

מתני' אינו חייב - המוכר באחריותו דבשעת מכירה יין הוה:

ואם ידוע שיינו מחמיץ - בכל שנה הרי זה מקח טעות כדמוקי לה בגמרא כדאמר ליה למקפה דאי לא א"ל למקפה למה יתחייב באחריותו הרי היה יכול לשתותו ולא איבעי ליה לשהויי דהא אפי' אי רובא לשהויי זבני אין הולכין בממון אחר הרוב וכל שכן השתא דפלגא לשתיה ופלגא לשהייה:


מבושם - שיתקיים כדרך המתקיימין:

עד העצרת - אבל לא מן העצרת ואילך שחום תקופת תמוז מקלקל אפי' יין מבושם:

וישן - ואם מוכר לו יין ישן יתן לו משל אשתקד שנה המוקדמת לזו שאנו עומדים בה:

משל שלש שנים - משנה דקודם אשתקד דהוו להו ג' שנים עם שנה שאנו עומדין בה:

גמ' לא שנו - דאינו חייב באחריותו:

אלא בקנקנים דלוקח - שקבל הלוקח היין בחביותיו דאיכא למימר כליו גרמו ומיהו סיפא דקתני ואם ידוע כו' התם ליכא למימר כלי הלוקח גרמו דאנן סהדי שהיין רגיל בכך:

אבל בקנקנים דמוכר - מצי אמר ליה לוקח אפילו לזמן מרובה הא חמרך והא קנקנך דודאי יינך וכליך גרמו דסבירא ליה דמימות הבציר הוה יין מקולקל כבר אלא שאין ניכר הדבר עד שעת חימוץ כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף עג:) מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ההוא שעתא הוא דמבחרי אנפשייהו חמרא ולרב דאמר לעיל כל שלשה ימים ברשות מוכר איכא לאוקומי מתני' בקנקנים דלוקח ואפילו תוך שלשה או בקנקנים של מוכר ולאחר שלשה והלכך מוכר פטור:

וכי קנקנים דמוכר - למה יפסיד מוכר הא מצי אמר ליה מוכר ללוקח לא איבעי לך לשהויי דאפילו לרב דאמר (לעיל דף צב.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הרי זה מקח טעות הני מילי משום דרובא לרדיא זבני אבל הכא רובא לאו לשהויי זבני ויפסיד לוקח:

דאמר ליה למקפה - להסתפק מעט מעט לקדירות דהיינו לשהויי:

מאי דוחקיה דרבי יוסי ברבי חנינא לאוקומי - רישא דמתניתין בקנקנים דלוקח לחוד ולא בקנקנים דמוכר משום דמוקי למתני' בדא"ל למקפה לוקמיה בדלא אמר ליה למקפה דהמוכר יין סתם קתני ולא שנא קנקנים דלוקח ולא שנא קנקנים דמוכר קתני מתניתין דאין מוכר חייב באחריותו משום דלא איבעי ליה לשהויי:

אמאי - הוה ליה מקח טעות:

לימא ליה לא איבעי לך לשהויי - דהא רובא לאו לשהויי זבני:

אלא לאו שמע מינה דאמר ליה למקפה - וה"ה לרישא והיינו טעמא דברישא פטור מוכר דאיכא למימר קנקנים דלוקח גרמו ובסיפא חייב הואיל וידוע שיינו רגיל להחמיץ כל שנה:

ופליגא - הא דר' יוסי בר' חנינא דמוקי לה בקנקנים דלוקח ולא דמוכר משום דמצי א"ל הא חמרך והא קנקנך:

דרב חייא בר יוסף - דאיהו מוקי לה נמי בקנקנים דמוכר ואע"ג דא"ל למקפה כדמוכח סיפא אפי' הכי מוכר פטור דלא מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך דלאו קנקנים דמוכר גרמו אלא מזלא דלוקח שהוא בעליו של יין גרים:

שנאמר ואף כי היין בוגד - באדם למה משום דגבר יהיר וגו' גאותו של אדם שמגיס דעתו בדבר שאין בו גורם שהיין בוגד בו דסבורין שהוא יין ונמצא חומץ מדה כנגד מדה ומיהו סיפא כיון דאמר ליה למקפה ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהויי ולא מצי למימר ליה מזלך גרם מאחר שהדבר ידוע שיינו מחמיץ הלכך חייב מוכר:

אאינשי ביתיה - אשתו:

לא מיקבל - שמבזה אותו:

כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים - דעביד כדאמרן בחזקת הבתים (לעיל דף נז:) טלית של תלמידי חכמים כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח וצניעותא יתירתא הוא וגסות הוא למי שאינו תלמיד חכם:

האי מאן דמזבין ליה חביתא דחמרא לחנווני וכו' - מוסר חבית שלו לחנווני כדי למכור את היין בחנותו וישתכר החנווני קצת ובעל הבית לא יקבל מעותיו אלא לאחר שיקבל החנווני מן הלוקחין וחמרא ברשותא דמריה קאי ואין החנווני אלא שליח בעלמא ליטול שכר טרחו והלכך אם החמיץ אפלגא או אתילתא דדנא קודם שמכר כולו:

דינא הוא דמקבל - בעל הבית כל ההפסד וכגון שלא פשע שליח דהיינו חנווני מידי בשליחותו כדמפרש ואזיל ואף כי היין בוגד ליכא למימר גבי חנווני דהא אין לו חלק בו וגם לא הקנקן שלו הוא ואכתי ברשות מריה קמא איתיה:

ולא אמרן - דהפסיד בעל הבית:

אלא דלא שני - לוקח בברזא לעשות נקב אחר בחבית אבל שני איכא למימר דהוא גרים:

דלא מטא יומא דשוקא - ולא נתעצל חנווני במכירתו:

האי מאן דקביל חמרא מחבריה - למחצית שכר והקנקנים דמוכר והוא קיבלו בדמים בשער של עכשיו בעיר הזאת והריוח יחלוקו וכל מקבלי ממון למחצית שכר הוו מפקיד ונפקד קרובים לשכר וקרובים להפסד והרי הוא באחריות שניהם להפסד כמו לשכר כדאמרן (ב"מ דף קד:) הך עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם הוקיר או הוזל או נגנב או נאבד לשניהם נאבד והוזל אבל אמר לו בעל היין למקבל אפי' אם הוקיר לא יהא לך רשות למכרו בכאן אלא זיל ואמטייה למלכות אחרת אפרוותא דוול שפט שבאותו מקום היו מוכרים יין ביוקר וקודם שהגיע לשם זל היין בכל המקומות ופיחת מכדי דמים שקיבלו:

דינא הוא דמקבל - בעל היין את כל הזול דכיון דאפילו אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למכרו עד שמגיע לפרוותא דוול שפט לענין זולא נמי ברשותא דבעל היין קאי ומיהו לגבי גניבה ואבידה ברשותיה דמקבל נמי קאי וכן אם נעשה חומץ כדלקמן שהרי באחריותו הוא וקרינא ביה אף כי היין בוגד דמזלא דתרוייהו גרים שבאחריות שניהן הוא עומד ושניהן בעליו של יין: ופשע דלא אמטייה לא גרסינן:

הוה חלא - מקמיה דאמטייה להתם מאי מי מקבל בעל היין כל ההפסד דהא אפילו גבי מכירה גמורה מקבל משום דא"ל לוקח הא חמרך והא קנקנך היכא דאמר ליה למקפה דלא מצי אמר ליה מוכר לא איבעי לך לשהויי וכל שכן הכא דלא מכר לגמרי וגם אמר ליה זיל אמטייה אפרוותא דוול שפט שצוה להשהותו דמצי אמר ליה מקבל הא חמרך והא קנקנך כר' יוסי בר' חנינא או דלמא לא מקבל כל ההפסד אלא פלגא דמצי אמר ליה מזלך נמי גרם שבאחריות שנינו עומד והיין בוגד קרינא ביה כרב חייא בר יוסף:

חלא לא - כלומר לא מקבל בעל היין כל ההפסד ואע"ג דכמאן דא"ל למקפה דמי ואיבעי לשהויי משום דמזל שני הבעלים גורם:

ודלא כר' יוסי בר' חנינא - דמוקי למתניתין בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר סבירא ליה דאמר ליה לוקח הא חמרך והא קנקנך היכא דאמר ליה למקפה והכא נמי כיון דא"ל זיל אמטייה כו' הרי צוה לו להשהותו ונראה בעיני דלית הלכתא כר' יוסי בר' חנינא אלא כרב חייא בר יוסף דמזלא דגברא גרים אלא אם כן ידוע שיינו מחמיץ ודאמר ליה למקפה דהא שמואל קאי כוותיה ואמרן לעיל עבד רב יוסף עובדא בחמרא כוותיה דשמואל:


תנא - היכא דא"ל מיושן צריך שיהא של ג' שנים שלימות ושיתקיים ויתיישן עד גמר שנה שלישית זו דהיינו עד החג עד הבציר שזו היא תורת מיושן להתקיים שלש שנים שלימות ואם יחמיץ קודם החג הרי הוא באחריותו של מוכר:

מתני' לעשות לו בית חתנות לבנו - כדמפרש לקמיה בית חתנות לבנו שלקח אשה ודרך האב לעשות לבנו יציע קטן סמוך לביתו שאין דרך החתן לדור אצל חמיו משום חשד חמותו כדמפרש בגמרא והלכך נקט בית חתנות לבנו אבל אין רגיל לעשות בית ארמלות לבנו שהרי עד עתה לא היה דר אצל חמיו אלא אצל אביו משום חמותו:

בית ארמלות לבתו - שמת בעלה וחוזרת אל בית אביה כבנעוריה שעד עכשיו כשהיתה נשואה לא היתה דרה אצל האב משום בעלה חתנו שהחתן אינו דר אצל חמיו והלכך נקט בית ארמלות לבתו ולא בית חתנות לבתו והכי מפרשינן בגמרא:

רפת בקר היא זו - וצריך לעשות בית גדול יותר ומיהו לא חשש לפרש שיעורו:

והרוצה לעשות כו' - בגמרא מפרש מי קאמר לה או ר' ישמעאל או ר' עקיבא:

בית קטן שש על שמונה - הרוצה לבנות בית קטן לחבירו לכל הפחות וכגון דאמר ליה עשה לי בית סתמא ויד הבונה על העליונה לעשות לו פחות שבבתים הואיל ולא פירש כמה יעשהו קטן לכל הפחות ו' על ח' דכיון דלא אמר ליה בית חתנות אלא בית סתמא לעצמו קבעי לה וצריך להיות גדול מבית חתנות והוא הדין למוכר מקום לחבירו לעשות לו בית דצריך ליתן לו קרקע שש על שמונה:

גדול שמונה על עשר - וכגון שפירש לז עשה לי בית גדול:

טרקלין - למושב שרים עשוי ולא לתשמיש הלכך מרובע בעינן:

רומו כחצי ארכו כו' - אכולהו קאי והיינו בית חתנות שהוא ארכו ד' על ו' רומו ה' דהיינו חצי ארכו וחצי רחבו בבית קטן שבע ותשע בבית גדול ועשר בטרקלין:

כבנין ההיכל - ההיכל על פני הדביר היה ארכו מ' ורחבו עשרים ורומו שלשים דהיינו חצי ארכו וחצי רחבו: גמ' הכי גרסינן ליתני בית חתנות לבנו ולבתו ובית ארמלות לבנו ולבתו מילתא אגב אורחיה קמ"ל. מדלא תנא בית ארמלות לבנו ולא תנא נמי בית חתנות לבתו משניהן יש ללמד דלאו דרכא דחתנא כו' וכבר פרישית לה במתניתין:

בי חמוה - כדאמרי' בפסחים (דף קיג.) הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון אמרי לה משום חשד ואמרי לה משום ממון ואיתא להא ואיתא להא ומיהו הוא הדין לכל החתנים אלא שמן הראשון צריך ליזהר חמיו יותר:

קל מסובין - לאו דוקא אלא דבר גרוע ולהכי נקט סובין ולא נוצה דפסולת הוא:

אורח מכניס אורח - דיו אם מהנה לו בעל הבית:

הרוצה לעשות רפת בקר כו' - מאן קתני לה:

שהרוצה לעשות כו' - ופירוש לדבריו הוא אומר דקאמר רפת בקר היא זו שהרי הרוצה לעשות כו' אבל לר' עקיבא רפת בקר אינו גדול כל כך ובתרתי פליגי ר' ישמעאל ורבי עקיבא פליגי בבית חתנות ופליגי ברפת בקר ושיעוריה דר' עקיבא מפורש בבית חתנות ולא ברפת בקר ודרבי ישמעאל מפורש ברפת בקר ולא בבית חתנות:

איכא דאמרי רבי עקיבא קאמר ליה והכי קאמר ליה - לרבי ישמעאל דקאמרת רפת בקר היא זו אין הכי נמי דודאי בית חתנות ורפת בקר שיעורן שוה דאע"פ שהרוצה לעשות רפת בקר עושה ד' על ו' פעמים שאדם עושה דירתו בבית חתנות ארבע אמות על ו' כרפת בקר:

קובתא - כעין קובה של זונות ונראה לי שעשוי חלונות כעין קובה:

בי וורדי - נותנין שם וורדין לנוי להסתכל בהן:

קנתר - אם התנה לעשות לחבירו קנתר:

תרבץ אפדני - חצר גדול שעושין שרים בצד אפדני שלהם ועל שם שמרביצין אותו תמיד במים להשכיב האבק קרי ליה תרבץ:

ראיה לדבר מאן קתני לה - דאילו הוה תני במתניתין רשב"ג אומר ראיה לדבר כבנין היכל הוה פשיטא דרשב"ג קתני לה אבל השתא דמיתני מקמי מילתיה דרשב"ג הלכך מספקא לן אי רשב"ג קאמר לה הואיל ומסיים אותו הדבור או תנא קמא קאמר לה לההוא חצי דבור ואתא רבן שמעון בן גמליאל לאיפלוגי מדקאמר כבנין היכל ולא קאמר מבנין ההיכל: איכא דאמר רבן שמעון בן גמליאל קתני לה והכי קאמר ראיה לדבר מנין. פירש רשב"ג הכל כבנין ההיכל:

תנא קמא קתני לה - והכי קאמר תנא קמא וראיה יש לדבר וקפץ רשב"ג והפסיק את דבריו ואתמוהי קמתמה כבנין ההיכל אתה רוצה לעשות שאר בנינין בתמיה אין לך להשוותן יחד דכיון דבהיכל רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו בשאר בנינין דלא חשיבי אין צריך להגביה כל כך:

כמלא קורותיו - כאורך קורותיו שהן נתונין ברחבו של בית:

הכי גרסינן ולימא רומו כרחבו - דהיינו הך:

מעילאי רווח - שבתיהם של חומות אבנים היו והחומה מלמטה היא רחבה והולכת ומתקצרת החומה למעלה כדי שיתקיים הרבה:

בי כווי - החלונות מקום כניסת הקורות בתוך החומה:

רמו ליה - בני העיירות קראי אהדדי:

כתיב ששים אמה ארכו - מן המזרח למערב מפתח ההיכל עד כותל מערבי של בית קדשי הקדשים דהיינו ארבעים אמה דאורך היכל ועשרים אמה דבית קדשי הקדשים ושלשים אמה קומתו נמצא שגם בית קדשי הקדשים רומו שלשים אמה:

וכתיב - בפסוק אחר ועשרים אמה קומתו דכתיב ולפני הדביר עשרים כלומר לפנים ממחיצת בית קדשי הקדשים והיא אמה טרקסין שקרויה דביר עשרים אמה אורך מן המזרח למערב ועשרים אמה רוחב מצפון לדרום ועשרים אמה קומתו:

כי קחשיב - עשרים דקומת בית קדשי הקדשים משפת כרובים ולמעלה קחשיב שהכרובים של שלמה שנים היו עומדין על הקרקע אחד מימין הארון אצל כותל מערבי ואחד משמאלו ורומו עשר כדכתיב בהדיא במלכים וכנפיהן פרושות מקיר לקיר כנף האחת נוגע בקיר צפונה וכנף חבירו נוגע בקיר דרומי נמצא מראשי הכרובים ולמעלה עשרים אמה עד הגג ואותן של משה על גבי הכפורת היו:

ומאי קא משמע לן - למה לי דקחשיב קרא כי האי גוונא משפת כרובים ולמעלה לימא שלשים אמה קומתו:


ומשני הא קא משמע לן למטה כלמעלה - דהני עשר אמות שהכרובים והארון עומדים בהן כמו העשרים שלמעלה מה העשרים כולן חלל ואין בהן דבר כך גם העשר וגוף הכרובים בנס היו עומדין כדלקמן ומקום הארון אינו מן המדה אלא בנס היה עומד וכנפי הכרובים שהן באויר לא חייצי דהא למטה דידהו ולמעלה דידהו יכולין למדוד עשרים ריקנות מכותל צפוני לכותל דרומי והכי משמע קרא ועשרים אמה קומתו כלומר כל השלשים אמות קומה אינן חשובים אלא כעשרים דמשפת כרובים ולמעלה שהם פנויין מכלום העשר כמו הכ':

ארון שעשה משה - כשניתן בבית קדשי הקדשים שעשה שלמה שהוא כ' על כ' יש לו עשר אמות ריוח לכל רוח ורוח לימינו ולשמאלו הרי עשרים בלא ארון ולפניו כ' עד הדביר:

כרובים - דשלמה:

בנס היו עומדין - גופן:

כנף הכרוב האחד - כנף האחד של כרוב וה' אמות כנף השני של אותו כרוב ולאו בכרוב שני קמיירי דהא כתיב בתרי' ועשר באמה הכרוב השני וגו' ועשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו מהכא לא מפקינן דבנס היה הגוף עומד בין שני הכנפים שמקצה האחד עד קצה השני לא היו כי אם עשר אמות וא"כ הגוף שבינתים היכן לא יתכן לומר דמהכא נפקא ליה דא"כ מאי האי דקפריך לקמן ודלמא ביתא מעילאי רווח וקושיות אחרות דלא שייכי הכא כלל אלא קרא הכי משמע ליה אם באת לחבר שני כנפי הכרוב זה בצד זה תמצא מקצות כנפיו עד קצות כנפיו עשר אמות ומיהו טפי מי' אמות הוו שהרי רוחב הגוף בין ב' הכנפים אלא מהכא פרכינן שרוחב בית קדשי הקדשים מצפון לדרום לא הי' אלא כ' אמה וב' הכרובי' היו כנפיהם כ' לבד הגופים כדכתיב ששני הכנפים היו י' אמות וכתי' ויפרשו את כנפי הכרובים ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף וא"כ אינהו גופייהו דכרובים היכא הוו קיימי קס"ד שהכנפים בכרוב כידי האדם אחד מצד ימין ואחד מצד שמאל והגוף בינתים:

מתקיף לה אביי - מי יימר דבנס היו עומדים דלמא גופן של כרובים בולטין ויוצאין מתחת כתרנגולים שהגוף כולו תחת כנפיו ולא בינתים שאין הרחקה והפרש בין הכנפים אלא מקורבים והגוף יוצא מתחת הכנפים ששני הכנפים יוצאים ממקום אחד באמצע הגב וכן כל הנך קושיות דמקשו הנך אמוראי ואזלי אגוף הכרובים קיימי בר מהנך בתראי דגרס בהו ידייהו בהדיא ברב פפא ורב אשי כייפי ידייהו ומשלחפי ידייהו:

ודלמא זה שלא כנגד זה הוו קיימי - הכרובים שהאחד עומד מצד הארון מזה סמוך לכותל והשני עומד מצד הארון מזה משוך רחוק מן הכותל קצת ונמצאת כנף האחד נוגעת אחרי כנף חבירו בין הכנף ולכותל נמצאו קצת כנף הכרוב המשוך מן הכותל לפני קצת כנף הכרוב הסמוך לכותל כשיעור עובי רוחב הגופין ואע"ג דלא הוו בולטין כתרנגולין נינהו אפ"ה לא תקשי מידי:

מתקיף לה רב אחא בר יעקב - נהי נמי דלאו בולטין כתרנגולים נינהו וגם זה כנגד זה קיימי אפי' הכי לא תקשי מידי דדלמא באלכסונא היו עומדים הכרובים באלכסון הבית היו עומדים זה כנגד זה דאיכא טפי מכ' אמה כשיעור הגופים מקצות כנפי של זה לקצות כנפי של זה כגון שהכרוב שמימין הארון לא הי' פניו ממש כנגד ההיכל וגבו לכותל מערבי אלא מצדד אצדודי כנפיו החיצון כנגד דרומית מערבית נוגע לכותל בזוית וכנף שלו שמצד הארון פרוש בחצי הארון או חוצה לו דהיינו רחוק מן הכותל וכנף הכרוב הב' מתחלת שם וכנפו השנית נוגעת סמוך לדביר בקרן צפונית מזרחית כזה:

מתקיף לה רב הונא ברי' דרב יהושע - נהי נמי דזה כנגד זה קיימי ולא באלכסונא קיימי ואפילו הכי אין גופן עומד בנס דדלמא ביתא מעילאי רווח שהבנין הולך ומתקצר למעלה והרי רחב יתר מעשרים במקום שבולטין הכנפים מן הגופין והוי מקיר אל קיר כנגד כנפי הכרובים מקום נגיעתן בכתלים יותר מעשרים אמה ברוחב הגופין:

מיכף הוו כייפי ידייהו - הכנפים עצמן כפופין הן כאדם שכופף ידו מעט והלכך ליכא אלא כ' אמה מקצה כנף האחד לקצה כנף השני:

ודלמא שלחופי הוו משלחפי ידייהו - כנף על כנף כאדם שחובק את ידיו כדכתיב (בראשית מח) שכל את ידיו ומתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שלחיפונון לידוהי כך פר"ח ואי משום דכתיב וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף היינו נמי כעין נוגעות דהוו זו כנגד זו:

ופניהם איש אל אחיו - בשל משה כתיב:

ופניהם לבית - בכרובים של שלמה כתיב בדברי הימים דכתיב והם עומדים על רגליהם ופניהם לבית (להיכל) ואינן כאותן של משה שהן על הכפורת ואלו על הקרקע ושל עץ שמן היו ומצופין זהב כדכתיב במלכים:

הכתיב ופניהם לבית - ול"ש כרובים שעל הכפורת ול"ש שעל הקרקע ראויין היו ליעשות בענין אחד:

כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה סימן שהקב"ה אוהב את ישראל ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום וכשאין עושין הופכין פניהם לבית על ידי נס:

דמצדדי אצדודי - קצת לבית וקצת זה לזה כאדם שמדבר אל חבירו והופך ראשו קצת לצד אחר והכא ליכא לתרוצי כדלעיל כאן בזמן שישראל עושין כו' דכיון דעיקר עשיית כרובין פניהם לבית לא היה להם לעשותו לסימן שאין ישראל עושין רצונו של מקום:

מעשה צעצועים - פסוק הוא בכרובים בדברי הימים והוא לשון צעצעים כלומר תינוקות כדאמרינן (סוכה דף ה:) מאי כרוב כרביא ילד כלומר כתינוקות הנפטרין מרבותיהם והיינו דמצדדי אצדודי דאמרן לעיל:

מתני' מי שיש לו בור כו' - ע"י חלוקה או שלקחו מבעה"ב ולקח גם הדרך:

בשעה שבני אדם יוצאין - ביום שעל מנת כן חלקו ולא שיטריחוהו בלילות לעמוד ממטתו ולפתוח לו:

ואינו מכניס - דרך ביתו של זה דאין זה צורך הבור:

זה עושה לו פותחת - שלא יגנוב בעה"ב ממי הבור ובעה"ב עושה לו פותחת אחרת באותו פתח עצמו הפתוח לבור כדי שלא יוכל זה לשאוב מבורו בלא בעה"ב ולא יבא לעולם בביתו של בעל הבית אלא אם כן ישנו לבעל הבית בביתו ומשום חשד אשתו תקנו כן כדמפרש בגמרא:

גמ' פותחת - שעושה בעל הבית להיכא:


משום חשד אשתו - אבל השתא דאינו יכול לשאוב בלא בעל הבית לא יכנס לשם עד שיבא בעה"ב אבל משום גניבה שלא יגנוב חפציו של בעה"ב לא חיישי' שהאשה משמרת את הבית:

מתני' מי שיש לו גינה כו' - כגון יורשים או שותפין שחלקו ונתרצה חיצון לפנימי לתת לו דרך באמצע שדהו:

נכנס בשעה כו' - דכיון שהוא עושה לו היזק גדול שעובר באמצע שדהו הדבר ידוע שלא נתרצה לו בריוח אלא במה שצריך לו הרבה:

תגרין לקנות מירקות גינתו - ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת כלומר לא יכנס בתוכה לכתחלה כשאין צריך לזו הגינה כלום אלא ליכנס דרך עליה לשדה אחרת שלו כדי לקצר את דרכו דדמי להכנסת תגרין שזה החיצון לא שיעבד לו דרך אלא לתקן גינתו ללקוט פירותיה אבל למידי דאינו צורך הגינה לא שיעבד לו:

והחיצון זורע את הדרך - דכיון דבאמצע שדהו הוא אנן סהדי דלא מחל לו הדרך מכל וכל שלא יוכל לזרוע לשם:

מן הצד - אינו נפסד כל כך דכיון דמדעת שניהן הוא אנן סהדי דמסתמא מחל לו את כל הדרך לגמרי להיות מיוחד להליכה ולא לזריעה:

וזה וזה אין רשאים לזרעה - דכיון דמן הצד היא לגמרי ייחדוה להילוך גרידא:

גמ' אמת המים - גדולה כדי להשקות בית השלחין אני מוכר לך צריך ליתן לו שתי אמות ברוחב שאם קצרה היא יחפור בקרקע וירחיבנה עד שתי אמות כדי שיבאו לכאן מים הרבה שזה שיעור להשקות בית השלחין וגם נותן לו אמה מן השדה מכאן ואמה מכאן משני גדותיו כדי לתקן מאותה קרקע אגפיה של אמת המים אם יפול. לישנא אחרינא אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה של שדה לתקן אגפיה אמה מכאן ואמה מכאן בשם רבינו יעקב בר יקר ועיקר:

אמה בית הסילון - ואיכא דאמרי קילון ולהשקות בהמות ורחיצת בגדים וכלים הוא ואין גדול כל כך ונותן לו אמה אחת לתוכה להרחיבן עד אמה. ל"א נותן לו אמה אחת לשפתו לתוכה של קרקע מוכר כגון חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן ועיקר:

בעל שדה זורעם - דדמי למתני' דאם שיעבד לו ליקח עפר מכאן אם יצטרך לא הפסידו לגמרי בכך מלזרען:

כ"ש נוטעם - דאינו מקלקל האגפים שהשרשים מעמיקים הרבה ואין מזיקין את שפתו אבל הזרעים מתפשטים מיד בתוך השלשה ומחלחלין הקרקע מלמעלה בשפתו:

שכלו אגפיה - שנפלו:

מאותה שדה - הסמוכה לה:

אלא באותה שדה - חזקה שנתפזר העפר של אגפיה לתוך אותה שדה אילך ואילך:

ולימא ליה - בעל השדה מייך אשפלוה לארעך שגברו המים ושטפו אגפיהן:

אלא אמר רב פפא - תריץ ואימא הכי שעל מנת כן כו' דסתם מוכר אמת המים גמר ומקנה ליה עפר שדהו לתקן אגפיה כשיכלו דמהיכן יביא לו עפר אם לא מאותה שדה ואע"פ שנתן לו כבר אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה כדאמרן לעיל כיון דכלו להו מתקנן עדיין מעפר השדה מיהו להכי אהני לו מה שנותן לו מתחלה אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה דאין לו לבעל השדה לעשות שם שום תשמיש שיקלקל האגפים אלא נטיעה או זריעה אבל בנין או כל דבר שמכביד אין לו רשות לעשות שם אבל מן האמה ולפנים יעשה בתוך שלו מה שירצה:

מתני' מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו - שהוחזקו לעבור שם מעולם או ע"י בעל השדה שנתן להם מתחלה את הדרך:

מה שנתן נתן ושלו - שנטל עכשיו לא הגיעו והרי יש להם שני דרכים וטעם מפרש בגמ':

דרך היחיד - המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו צריך ליתן לו ד' אמות כרוחב עגלה:

י"ו אמה - במס' שבת (דף צט.) נפקא לן מעגלות דמשכן:

דרך המלך אין לה שיעור - כדמפרש בגמ' שהמלך פורץ בתים וגדר מלפניו לעשות לו דרך ולא יטה ימין ושמאל ובספרי בפרשת המלך נפקא לן מקראי ונראה בעיני דמדכתב לבלתי רום לבבו מאחיו קדריש גדלהו משל אחיו כדדרשינן נמי (הוריות דף ט.) והכהן הגדול מאחיו:

דרך הקבר - כשנושאין המת לקברו:

אין לו שיעור - תקנת חכמים היא משום יקרא דשכבי כדאמרינן בגמרא ואמרינן בכתובות (דף יז.) דצריכים ללוותו הרבה בני אדם שיחזיקו מלא כל הדרך מאבולא עד סיכרא ונראה בעיני דהא אין לו שיעור דמת לא חמיר כדרך המלך לפרוץ בנינין להפסיד ממון אחרים אלא להלך על גבי תבואה ולא יטו ימין ושמאל א"נ במוכר דרך הקבר לחברו ללכת דרך שדהו מיירי דמסתמא אין לו שיעור אלא כל מלוי המת יעברו שם ועיקר:

המעמד - בגמרא מפרש:

דייני צפורי - לא אתפרש:

בית ארבעה קבין - ברבוע צא ולמד מסאתים בחצר המשכן דהוי מאה על חמשים נמצא בית סאה חמשים על חמשים והסאה ששה קבין נמצא בית ארבעת קבין שלש ושלשים אמות ושני טפחים רוחב על נ' אורך ובריבוע מ' אמות וד' טפחים וג' אצבעות ומעט יותר:

גמ' אמאי שלו לא הגיעו - כלומר למה לא תקינו לו חכמים שיהא לו רשות לתת להן דרך מן הצד בעל כרחן שהרי אין מפסידין כלום דכגון זה כופין על מדת סדום והלכך יהא הדרך שלהן קנוי לו לגמרי שאם ירצו לעבור בהאי דרך שלקח לעצמו והוא אינו יכול להעמיד רבים בדין:

לינקוט פזרא - מקל או רחת שקורין פורקא וליתיב בההוא דרך להכות את כל מי שירצה לעבור וליעביד דינא לנפשיה מאחר דאית ליה פסידא במה שעוברין בתוך שדהו והמקשה סבר דכיון דקתני מה שנתן נתן בדין עשה מה שעשה ודרכם קנוי לו והאי דקתני לא הגיעו היינו משום דרגילין בני רשות הרבים לעבור בכאן והוא לא יוכל למנען דלא עביד איניש דינא לנפשיה:

ש"מ דלא עביד כו' - בתמיה ואנן קיימא לן בבבא קמא בהמניח דכולי עלמא סברי עביד איניש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא:

גזירה שמא יתן כו' - כלומר לעולם עביד איניש דינא לנפשיה אבל הכא מן הדין אנו אומרים דשלו לא הגיעו שכך תקנו חכמים דלא ליהוי דידיה אפילו היכא דנתן להם דרך ישר כשלהן דזימנין דאתי למיתב להו דרך עקלתון והם לא יתנו אל לבם דקדירא דשותפי לא חמימא ולא קרירא (לעיל כד:) וחשו חכמים לתקנתא דרבים טובא ולקמיה פריך אם כן אמאי מה שנתן נתן דכיון דלא עשה ולא כלום מקח טעות הוא ויחזירו דרך שלו:

רב משרשיא משמיה דרבא אמר - היכא דנתן להם דרך ישר אמרינן שלו הגיעו ולינקוט פזרא וליתיב דלא גזרינן שמא יתן להם דרך עקלתון אבל הכא במאי עסקינן שהדבר ידוע שנתן להם דרך עקלתון ולכך לא הגיעו וגם שלו הפסיד כדמפרש לקמן:


רב אשי אמר - מתני' בכל דרכים שבעולם מיירי הן ישרים הן עקלתון ולא משום גזירה אלא משום דכולהו הוו עקלתון דכל דרך שנותנין מצד אחד שלא היה שם דרך תחלה יש בני אדם שנעשית להם רחוקה מן הראשונה ויש שנעשית להם קרובה יותר דלאותן העומדים בעיר מצד דרך הראשון אז נעשית להן עכשיו דרך עקלתון ואין הרשות בידו לגזול את הרבים ובין רב אשי לרב זביד ליכא מידי אלא חילוק טעמים כעין משמעות דורשין איכא בינייהו ומקשי לכולהו כיון דתקנת חכמים הוא או דין הוא דשלו לא הגיעו אם כן למה מה שנתן נתן לימא להו כו' דמקח טעות הוא:

שביררו דרך לעצמן - דרך שדה אחר:

מה שביררו ביררו - אע"פ שלא נטלו רשות מבעל שדה וכדמוקי לה לקמן:

ומתמהינן אטו רבים גזלנין נינהו - שיגזלו קרקע של אחרים:

כשאבדה להן דרך באותה שדה - דמ"מ אורחא אית להו גביה ויפה כח רבים מכח יחיד שהיחיד שאבדה לו דרך בשדה חבירו לא יברור מעצמו אלא או בבית דין או ברשותו של בעל השדה אבל רבים כבית דין דמו דמאן מינייהו מזמין להאי לבי דינא וכ"ש מתניתין דהוא עצמו נתן להם ומיהו שלו לא הגיעו דקנסינן ליה לפי שנתן להם דרך עקלתון:

אי הכי - דכשאבדה להם דרך מיירי רבי אליעזר:

אמאי אמר רבה בר רב הונא אמר רב אין הלכה כר' אליעזר - והלא הדין עמו שאפילו החכמים החולקין על אדמון ואומרים יקח לו דרך או יפרח באויר הא אוקימנא בחד דאתי מכח ארבעה אבל באותה שדה דברי הכל חייב בעל השדה ליתן לו דרך ליכנס בה לשדהו וגבי רבים דין הוא שאם ביררו לעצמן יפה עשו וקשיא לרב דאמר אין הלכה אדרב דאוקמה כשאבדה:

מאן דמתני הא לא מתני הא - רב גידל דמתני משמיה דרב כגון שאבדה לא מתני הא דאמר רבה בר רב הונא אמר רב אין הלכה:

ה"ג ולרבה בר רב הונא מתני' טעמא מאי - כיון דאמר אין הלכה לא ס"ל לאוקומי סתם מתני' כר' אליעזר:

שהחזיקו בו רבים - שהשווהו ותקנוהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו דודאי לרבים מחל וכ"ש מתני' שנתן להם ההוא דרך בידים הלכך מה שנתן נתן וכגון שהחזיקו:

ולר"א - אליבא דרבה בר רב הונא דאמר אין הלכה ומוקי לה כשלא אבדה להם דרך ואפ"ה קאמר ר' אליעזר מה שביררו ביררו בבירור בעלמא בלא חזקה:

במאי קנו לה - וכי בדיבור קנו לה ומשני בהילוכא דהאי שביררו הוא ההילוך ובענין זה ביררו אותם שהלכו לשם:

עד שיחזיק - להשוות קרקע לחרישה או נעל וגדר ופרץ כל שהוא והא דאמרינן בפ"ק דב"ק (דף ט.) אימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי לאו בהילוך מיירי אלא בהגבהת המצר ודש הקרקע לתקן את המצר ולחזקו דהיינו נעל וגדר:

כדי שיהא נוח כו' - דהוו להו כיורשין ולא כגזלנין ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה [לבעל] מדת הדין:

נקנה בהילוך - דרך הנאת המעשה קונין אותו כדאמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף נג:) הציע מצעות בנכסי הגר קנה:

כי אתו לקמיה דרבי יצחק - לדון על עסק אדם שמתנה לחבירו למכור שביל של כרמים ור"ח פירש דבמי שאבדה לו דרך שדהו מיירי:

הבו ליה - שביל רחב כי היכי דדרי טונא דזמורות על כתפו והדר אילך ואילך ולא יגעו הזמורות במחיצות השביל:

ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצתא - שיש שם לשביל גדר מזה וגדר מזה אז צריך להרחיב את הדרך ולמשוך כתלים לאחוריהם כדי שלא יזיקוהו הכתלים להפיל המשוי מעל כתפו:

אבל לא מסיימי מחיצתא - לא יתן לו אלא מדרך כף רגליו ויזרע המוכר או יטע כרם מיכן ומיכן דאין כאן דבר המזיק לו כשיטעון משוי על כתפו ואית דגרס ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצות הלכך י"ל שמכר לו כל צרכו אבל היכא דמסיימי מחיצתא הדבר ידוע שלא מכר לו אלא שביל זה כמות שהוא ולא נהירא דאם שביל סתם זבין ליה למה לא יתן לו כל צרכו:

כרעא - רגל:

כדי שיעבור חמור כו' - שני גמדין ומחצה יהו כדלקמן:

ה"ג דייני גולה אמרי - והיינו שמואל וקרנא בפ"ק דסנהדרין (דף יז: ע"ש) והלכך לא גרסי' תניא דאמוראי נינהו אי נמי ה"ג תנו דייני גולה שונים ברייתא ובפ' בית כור (לקמן דף קז:) גרסינן נמי הכי:

גמדין - אמות קטנות מפרקו עד אצבעותיו ויש אומרים אמות שלימות דקרא כתיב גמד ארכה (שופטים ג):

חד שיעורא הוא - ובשניהם אמר רב הונא הלכה לאשמועינן דחד שיעורא הוא:

דרך היחיד - לילך אדם אחד לשדה שלו:

דרך מעיר לעיר - שהדרך מיוחדת לשתי עיירות הללו ואין אנשי עיירות אחרות נכנסין לשם:

שמונה אמות - שאם יפגעו שתי עגלות זו בזו שלא יתעכבו זו בזו:


דרך הרבים - כגון עיר שיש בה מעבר שבאין דרך שם מארץ רחוקה:

דרך - מצי למיכתב וכתיב הדרך לאוסופי דרך אחרת וסתם דרך שבתורה ט"ז אמה כדילפינן מעגלות דמשכן ועוד דאפילו לא הוה כתיב אלא דרך הוה אמינא ט"ז אמה דסתם דרכי ערי מקלט רה"ר הם כדי שיוכלו מכל עיירות לנוס שמה:

שהמלך פורץ - משנה היא בסנהדרין (דף כ:) ואגב גררא נקטה במתני':

משום יקרא דשכבי - שאין זה כבוד המת להבריח את המלוים אותו מכאן:

המוכר קברו - מערות היו עושין להן בחייהן לקבור שם מתי משפחה כדתנן במתניתין:

מקום מעמדו - שעומדין ויושבין שם סמוך לבית הקברות בשובם מן הקבר כדלקמן:

על כרחו - של לוקח ותקנת חכמים היא:

משום פגם משפחה - גנאי הוא להם שאין לקרובים מקום קבורה הלכך אמור רבנן לישקול דמי וליהדר והכי אמרינן בהדיא בבכורות בשלהי פ' יש בכור לנחלה:

משבעה מעמדות ומושבות - בחזירתן מן הקבר הולכין מעט ויושבין לנחם האבל או להרבות צער על המת שמת ולהרבות בבכי ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל ועומדין והולכין מעט וחוזרין ויושבין מעט כך עושין ז' פעמים כדי לתת אל לבם שחיי האדם הבל והיינו דמפרש לקמיה כנגד שבעה הבל הבלים שכתובין בראש ספר קהלת כן נראה הטעם בעיני וראיתי כתוב מפני שהשדים מתלוים עם החוזרים מבית הקברות לכך תקנו מעמדות ומושבות כדי שבתוך כך יסתלקו השדים מעליהן ולא נהירא דא"כ יהיו עושין כן בכ"מ ולקמן אמרינן דבמנהגא תליא מילתא ועוד מאי כנגד הבל הבלים:

היאך עבדי - היאך היו רגילין לעשות במקום שנהגו:

עמדו יקרים - לאחר שישבו מעט היה הממונה אומר להן עמדו ולכו אל מקום אחר כך נראה בעיני:

אמרו לו - חכמים א"כ אף בשבת היכא דקברו את המת סמוך לחשיכה כדלקמן יהא מותר לעשות כן מאחר שלא היו עושין כי אם עמידות וישיבות ומדרבי יהודה מייתי ראיה ולא מרבנן שהם לא פירשו כלום:

אלא בקרובים - קרובי המת שאינם מתאבלים באים למעמדות ומושבות לכבוד המת:

ביום ראשון - שנקבר המת:

ומשני בעיר הסמוכה לבית הקברות והוא דאמטיוהו כו' - ולאחר שהחשיך היה להם לעשות מעמד ומושב בחזירתן דאכתי יום ראשון קרינא ביה דהא לענין אנינות נמי אמרינן אנינות לילה דרבנן שהלילה הולך אחר היום:

מתני' לעשות לו קבר - והם לא היו רגילים ליקבר אחד אחד בפני עצמו אלא כל בני משפחה נקברין במערה אחת כל אחד בכוך בפני עצמו הלכך המוכר לחבירו מקום קבר מכר לו מקום לב' מערות וחצר ביניהן ומקום הכוכין חוץ מן המערות ד' אמות תחת הקרקע לכל כותלי המערות כדלקמן ולר"ש ד' מערות:

עושה תוכה של מערה - כלומר עושה חללה של מערה ד' אמות רחב באורך שש וגובה המערה מפורש בתוספתא ארבע אמות:

ופותח לתוכה - חופר בכותלי המערה ונמצאו פתוחין לחללה:

שלש מכאן - בכותל הארוך שש אמות שמימין הפתח וכן בכותל השני שמשמאל הפתח:

ושנים כנגדו - של פתח בכותל אמצעי שרחבו ד' וכן סדרן מרחיק חצי אמה מזוית הכותל הארוך של צד הפתח וחופר כוך רחב ששה טפחים דהיינו אמה ומניח כותל אמה וחופר כוך שני אמה ומניח כותל אמה וחופר כוך שלישי אמה ומניח חצי אמה בזוית פרנסת כותל של ו' אמות לשלשה הכוכין ג' אמות לשני אוירים שביניהם שתי אמות לשתי הזויות חצי חצי אמה דהיינו [אמה והיינו] ו' אמות וכן יעשה לכותל הארוך שכנגדו וכענין זה יעשה שני הכוכין בכותל הקצר שכנגד הפתח דהוי ד' אמות מניח חצי אמה בזוית מכאן וחצי אמה בזוית השני וחופר ב' כוכין של ב' אמות וריוח ביניהן אמה הרי ארבע אמות:

והכוכין ארבע אמות ארכן - שהמת ארכו שלש אמות ובשביל ארון שהוא מונח בו צריך אמה רביעית:

ורומן שבעה - להכניס הארון בריוח וגם להיות אויר טפח בין הקרקע לארון שלא לטמא העוברים דרך המערה:


ארבעה מכאן - בכותל שארכו ח' ד' אמות לרוחב הד' כוכין וג' אמות לשלשה אוירות שביניהן ושני חצאי אמה לשני הזויות של אותו הכותל הרי ח' אמות:

אחד מימין הפתח כו' - בגמרא מפרש היכי קיימי:

ועושה חצר כו' - בין המוכר מקום לחבירו לעשות קבר בין המקבל לעשות לחבירו קבר צריך לעשות חצר למעלה על פי המערה מקום פנוי ו' על ו':

כמלא המטה וקובריה - כלומר נושאי המטה:

ופותח לתוכה שתי מערות - הך מערה דלעיל ועוד מערה אחרת כנגדה דהוו להו ב' מערות בין הכל לחצר ובכל אחת יש בה ח' כוכין ועכשיו יוכלו נושאי המטה לבא מכאן ומכאן מן הצדדין שאין שם מערה לחצר ולא יהו דורסין על גבי המערות וליכא לפרושי ופותח לתוכה שתי מערות בר מהך דלעיל דהוו להו ג' דהא פרכינן בגמ' דאי לא תימא הכי ד' מערות לר"ש היכי עביד להו כו' ואי איתא הכי נמי הוה מצי לאקשויי ההיא קושיא עצמה בג' מערות לרבנן והא דתנא לעיל מערה ואח"כ חצר ואחר כך מערה שניה שכנגדה דהיכי ליתני עושה חצר ופותח לתוכה ב' מערות והלא אין קרוי חצר עד שיעשה תחלה המערה שהחצר לפניה דאין קרוי חצר אלא דבר שהוא כניסת בית או כניסת מערה:

ופותח לתוכה - שהמוכר או המקבל צריך לתת מקום ולעשות שתי מערות שכל זה תורת קבר הוא: מערה דרבנן כזה:

ר' שמעון אומר ארבע - מערות צריך לעשות מארבע רוחות החצר ובכל מערה י"ג כוכין כזה:

הכל לפי הסלע - אכוכין קאי שאם הקרקע חזק א"צ הפרש אמה בין כוך לכוך לכותל ועושה יותר מי"ג כוכין ואם סלע הבא בידים ירחיק יותר מאמה זה מזה ולא יעשה יותר מד' או ה' כוכין במערה ומי שמקבל לעשות קבר לחבירו אין חושבין לכוכין אלא לפי חוזק הקרקע ירבה או ימעט כוכין ונראה בעיני דאמערות נמי קאי דהכל לפי הסלע יעשה מערות הרבה מכל צד ולשון התוספתא (פ"ו) מוכיח דקא תני ופותח לתוכה שתי מערות ר"ש אומר ד' לד' רוחותיה ר' יהודה אומר בסלע הבא בידו פותח את שתיהן מרוח אחת אמרו לו אי אפשר לר"ש נושאי המטה עוברין על גבי המערות: גמ' ה"ג בפי' ר"ח הני תרי להיכא שדי להו אי לבראי הא קמיתדשי ותו התנן חצר הקבר העומד בתוכו טהור. והכי פירושו הני תרי כוכי דר"ש דקתני אחד משמאל הפתח ואחד מימינו לאיזה צד ממשיך ארכו והיאך חופרין ד' אמות של ארכן אם בכותל המערה שתחת החצר חופרין אותו אחד מימין הפתח ואחד משמאל ותופסין הכוכין תחת קרקע החצר ד' אמות:

הא קמיתדשי - ברגלי נושאי המטה וקובריה שמושיבים שם המטה ומשתהין שם הרבה ולא דמי לדריסת נושאי המטה שדורסין על גבי המערות המוקפות מכל צד כשמביאין את המטה לחצר דהתם בשביל הילוך לפי שעה לא קפיד ר"ש:

ותו - דאם תמצי לומר דלדוושא לא חייש התנן בהדיא דהנכנס לחצר הקבר בשידה תיבה ומגדל ולא נטמא במה שעבר על גבי המערות לר"ש ועכשיו עומד בחצר הקבר טהור דאין כאן כוך ואם איתא הרי נטמא באהל שמאהיל על גבי הכוכין שתחת החצר ובספרים שלנו כתוב אי לגואי בתוך המערה שחופר קבר ד' אמות בקרקע המערה הא קא מיתדשי כשרוצה לקבור בכוכי הכותל הסמוך לו ולא נהירא דאין זה דומה לשאר הכוכין ולא אסיק אדעתיה לאקשויי שיהא כוך זה משונה מן שאר הכוכין להיות תחת שולי המערה אלא בכותל הוא כשאר כוכין והלכך פריך אי לבראי הא קא מיתדשי:

דעביד לה כמין נגר - מנעול של פתח זקוף שיורד מלמעלה למטה כן עשה שני כוכין משני צידי הפתח זקופין כמין בור עמוקין ד' אמות ורחבין ו' על ו' ונתן המתים זקופין ובסמוך לכותל החצר עשאן דמשום ההוא פורתא לא מיתדשי שאין מתקרבין כל כך אחורי הפתח:


קבורת חמורים - שמשליכין בבור: יש מפרשים שיטה זו כך דעביד להו בקרן זוית בחצי אמה הפנויה בזוית מזה ובחצי אמה שבזוית הכותל שכנגדו אצל הפתח בתחלת המערה לשם חוקק הכוכין בכתלים סמוך לכוכין האחרים והא נגעי כו' שכוך זה שהוא רחב אמה נכנס חצי אמה בכוך שבכותל המרוחק חצי אמה מן הזוית ומשני במעמיק לא יחפור בשוה לאחרים אלא מלמטה יחפור אותו שיהא אמה בינתים כעין עילית ותחתית ומיהו בכל המערה לא היה מצריך ר"ש כן במעמיק משום דבכאן סמוך לחצר הוי הקרקע קשה שאינו חופר כלל לא למעלה ולא למטה אבל באמצעית המערה שיש מכל צד כוכין וחפירות לא היה מצריך ר"ש לעשות כוכין למטה מן העליונה פן תפול המערה י"מ כן ולא נהירא חדא דאין זה לשון קרן זוית ועוד א"כ למה אינו עושה כמו כן בכל המערה כוכין הרבה זה תחת זה דהא מוקי לה במעמיק וא"ת מפני שאינו רוצה לעשות כוך תחת כוך והלא בעל כרחך כוך זה שבסוף הכותל הסמוך לפתח הלא יש על גביו כוכין ראשונים של מערה השנית הסמוך לה אליבא דר"ש. הלכך הכי מפרשי לה דעביד להו בקרן זוית ממש מאחורי המערה ולא לצד פתח בשני הזויות שכנגד הפתח חצי הכוך בכותל זה וחצי הכוך בכותל זה והיינו מימין הפתח ומשמאל הפתח דקתני מתניתין כזה:

ומקשינן והא קא נגעי כוכין - של זוית שני הכתלים [בהדי הדדי] והוו להו שלשה כוכין זה בתוך זה לכל זוית וזוית דהך כוך דבקרן מחבר כוך שמכאן שהוא חצי אמה רחוק מן הקרן בסוף כותל מזרחי וכוך שבסוף כותל דרומי שאין בין כוך זה לכוך זה אלא חצי אמה על חצי אמה ואלכסונה. ומשני במעמיק ולפיכך עושה אותם לשם שכל מה שנכנס הכוך שבקרן בקרקע מתרחק מן הכוכין שמכאן ומכאן הרבה אבל בכל המערה אי אפשר עוד שהרי יש כוכין שיהו נוגעים בכל צד כן נראה בעיני ועיקר:

דאי לא תימא הכי - אלא כל הכוכין שבמערות בשוה הן ואין זה גבוה מזה כלל:

א"כ ארבע מערות לר"ש היכי עביד להו - לכוכין של מערה מזרחית ושל מערה דרומית והוא הדין לכל שתי המערות הסמוכות זו לזו:

והא קנגעי כוכין אהדדי - כוך של מערה מזרחית שבקרן דרומית מערבית רחוק חצי אמה מן הזוית נכנס הוא לתוך כוך של מערה דרומית. באותו שבכותל מזרחי שהוא בקרן מזרחית צפונית. כזה דכיון דאין זה רחוק מן הזוית אלא חצי אמה וזה שבא ארכו כנגד רחבו אינו רחוק מן הזוית אלא חצי אמה נמצא כל אחד נכנס בשל חבירו שלש אמות ומחצה:

רב הונא בריה דרב יהושע אמר - מהכא לא תפשוט דלעולם שוין הן ואינו מעמיק ואפי' הכי לא נגעי כוכין דארבע מערות בהדדי משום דעבידי כחרותא עשויין הכוכין של שתי המערות באלכסון כחריות של דקל כזה:

כמה הויא להו - הקרקע של כותלי שתי המערות שבהן יוצאין ח' כוכיץ כחרותא ח' אמות על ח' אמות מרובעות הוי אותו קרקע באורך ב' הכתלים אחד שתי ואחד ערב דהוי להו אלכסונה ח' אמות וט"ז חומשים דהיינו חד סרי אמה וחומשא היאך יתכן לצאת דרך אותו אלכסון ח' כוכין של שמונה אמות ושבעה אוירים בינתים של שבע אמות הרי ט"ו אמה ואיהו לא הוי אלא י"א אמה ובעל כרחך כיון דאורך הכוכין ארבע אמות כולן יוצאין ונוגעין באלכסון ויוצאין דרך שם:

ברותא היא - ולא מתוקמא דר"ש אלא במעמיק והכא נמי במעמיק כדאמרן:

ואיבעית אימא - לא תיקו להנך שני כוכין ולא לארבע מערות דר"ש במעמיק אלא כדאמר רב שישא כו' לקמן בשמעתין:

ה"נ בנפלי - אותן שני כוכין עושה אותן בתוך חצי אמה הריקנית וללשון אחרון בתוך האמה הריקנית שבקרן זוית בשוה לכוך ויעשנו קצר לצורך לתת שם נפלים וכיון דקצר הוא אינו מזיק כל כך לכוך גדול שבצידו אלא שיהא משהו כותל בינתים ואתא ר' שמעון לאורויי דמנהג בונה קבר לעשות שם שני כוכין לצורך נפלים ולר' שמעון נמי הכוכין שהן בתוך הארבע אמות של מערה השנית קברי נפל הן שאין ארכן אלא חצי אמה והלכך אין כוכין הללו נכנסין לתוך ארכן:

תנן התם - בסוף מסכת נזיר:

המוצא מת - תחלה שלא נודע עד עכשיו שהיה כאן מת אי נמי נודע שיש כאן מת ואחר כך מצא שנים אחרים תחלה שלא היו ידועין לא הוי שכונת קברות לקנות מקומן אלא נוטלן ואת תפוסתן עד שיהיו שלשה ידועין או שלשה תחלה כדתניא בשילהי מסכת נזיר והכי גמירי לה:

מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו - אם רוצה לעשות שם טהרות מפנהו למת משום דלא קנה מקומו כל זמן דלא הוו שלשה דאיכא למימר לא היה המקום הזה מקום קבורה אלא על ידי הדחק שלא היה להם פנאי להוליכו לבית הקברות קברוהו לשם ומיהו כיון דמת הוא ולא הרוג ומושכב כדרכו נוטל גם את תפוסתו כדמפרש במסכת נזיר (דף סה.) כמה שיעור תפוסה פירש ר"א ו) (ברבי צדוק) נוטל עפר תיחוח וחופר שלשה טפחים בקרקע בתולה ונוטל הכל דחשיבי כרקב של מת ונפקא לן מדכתיב ונשאתני ממצרים ממצרים טול עמי כלומר מקרקע מצרים אבל אם הוי הרוג שמצאוהו מגויד לא קנה מקומו כלל אפילו לתפוסה דאיכא למימר שם נהרג ונפל וכן אם לא מושכב כדרכו איכא לספוקי בעכו"ם ואין לו תפוסה וגם אם יהיו שלשה אין להם דין שכונת קברות אלא נוטלן כולן משם כדדייקינן התם להך משנה המוצא פרט למצוי כלומר פרט לידוע שאם אחד מהן ידוע ושנים תחלה לא מיתני בסיפא גבי מצא שלשה הרי זו שכונת קברות מת פרט להרוג שאם נמצאו מגוידין אפילו הן שלשה אין להן שכונת קברות דאיכא למימר כאן נהרגו ולא ניתנו לקבורה מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח לו בין ירכותיו דאיכא למימר עכו"ם הוא הואיל ואין מושכב כדרך ישראל מת אי נמי אם ישראל הוא באקראי בעלמא השליכוהו לשם עד שיהא להם פנאי ויטלוהו מכאן לקברו בבית הקברות הלכך אין להם לא תפוסה ולא שכונת קברות:


מצא שלשה - מתים מושכבים כדרכן זה בצד זה אם יש בין הראשון לשלישי קרוב לד' אמות או קרוב לח' הרי זו שכונת קברות ולא יטלם מכאן דקנו מקומן דסבירא ליה להאי תנא תוכה של מערה ארבע אמות על ח' וסבירא ליה נמי שג' מתים נקברים בכותל רחבה דלא הוי אלא ארבע אמות כיצד ג' אמות לשלשה כוכין וב' טפחים בין כוך לכוך וטפח לזוית הרי ו' טפחים סך הכל ד' אמות ובכותל הארוך ח' אמות יקבור לפי חשבון זה ו' מתים בו' אמות ושני אמות הנותרות הן י"ב טפחים צא מהן י' טפחים לה' אוירות שבין ששת הכוכין טפחיים לכל אויר ואויר נשארו טפחיים לזויות והלכך כשמוצאן שלשה בתוך ד' אמות איכא למימר זהו כותל קצר של מערה שכנגד הפתח וה"נ איכא לספוקי בכותל הארוך אלא שעדיין לא נתמלאו כל הכוכין וכן אם מצא ג' מפוזרין בתוך ח' אמרינן באורך המערה נקברו אלא שעדיין יש כאן ג' כוכין שנתמלאו עפר כשנפלה המערה ועדיין לא נקבר בהן מת אבל מצאן רצופין יותר משיעור הזה אין זה שכונת קברות אלא ע"י הדחק נקברו לשם על מנת לפנותן היום ולמחר ולא קנו מקומן וגם אין צריך לבדוק יותר. הכא לא גרסינן כמלא המטה וקובריה:

ובודק ממנו ולהלן כ' אמה - היכא דמצא ג' בד' אמרינן רוחב המערה הוא וכנגדו פתח החצר ויש עדיין מערה אחרת כנגדה חוץ לחצר והחצר בין שניהן הלכך בודק ממקום שכלים גוף המתים לצד המערה כ' אמה כיצד ח' אמות אורך המערה ובודק בכתלים משני צדדין ואח"כ בודק שש אמות דחצר מפני המערות הפתוחות לה מכאן ומכאן לר"ש נמי דהיינו בדיקה כ' אמות כנגד החצר בשביל ב' המערות מכאן ומכאן וחוץ לחצר עדיין ח' אמות מפני מערה חיצונה שכנגד זו הרי כ"ב אמה ולקמי' פריך אמאי לא קאמר בודק כ"ב אמה וה"ה דאיכא לספוקי בהנך ג' מתים שבארבע אמות שמא זהו אורך המערה שקוברין בה ועדיין לא נתמלאת וצריך נמי לבדוק כנגדן עד ד' אמות שיש מכאן עד כותל הארוך שכנגדו דשמא כנגד מתים הללו יש מתים אחרים הקבורים בכותל שהוא ארוך ח' ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה כ' אמה דהיינו מ' אמה דשמא זוהי מערה שבמזרח החצר ויש עדיין מערה אחרת כנגדה במערב החצר א"נ זוהי שבמערב החצר ויש עדיין מערה אחרת במזרח החצר ותנא לשון קצר נקט בדיקת כ' אמה לאשמועי' דאורך ב' מערות וחצר לא הוו אלא כ' אמה כדלקמן ומדעתך צא ובדוק בדיקות כ' טובא בכל צד דאיכא לספוקינהו כדפרישית והיכא דהוו לה הג' מתים מפוזרין בח' אמות ודאי הדבר ידוע שבאורך המערה נקברין ולא ברחבה וא"צ לבדוק אלא כנגד ד' אמות מפני כותל המערה שני שכנגדו ומלמעלה ומלמטה כ' אמה דלמא מערה זו במזרח החצר ויש עדיין מערה אחרת במערבו או דלמא במערב החצר היא ויש עדיין אחרת במזרחו וכללא דמילתא כל היכא דמספקא לי' חצר צריך לבדוק מד' רוחותיו לר"ש בודק ממנו ולהלן כ' דמי יימר דמבית הקברות זה הויא ההיא מערה שמא קבר אחר הו וחצר אחרת של אדם אחר וצריך לעשות גם לשם בדיקות דלעיל כמו שיש כאן קבר יש לומר עדיין יש כאן בהך שדה קברים אחרים טובא:

שרגלים לדבר - אחרי שכבר נמצא בשדה זה שכונת קברות:

שאילו מתחלה מצא - קודם שמצא ג' מתים הללו דליכא השתא רגלים לדבר היה נוטלו ואת תפוסתו כדאמרן המוצא מת כו' נוטלו ואת תפוסתו אבל עכשיו שנמצא לבסוף חשבינן לההוא יחידי שכונת קברות אלא שעדיין לא נקבר בההוא מערה יותר:

לעולם ר"ש היא - דאמר אורך מערה ח' והאי דאמר רחבה ד' תרי תנאי אליבא דר"ש והאי תנא דהך ברייתא אליבא דר"ש:

יש להן תפוסה - מאחר שמצאן מתים ולא הרוגים וגם מושכבין כדרכן והיינו ההוא תנא דלעיל ואליבא דר"ש אתיא:

משום ר"ש כו' - ר"ש סתם היינו ר' שמעון בן יוחי:

כאילו אינן - וטעמא מפרש לקמן בשמעתין:

כ"ב הויין - שתי מערות של ח' ח' ושש דחצר הרי כ"ב:

ואי רבנן - מוקי להך סיפא אע"ג דרישא ודאי לא אתיא כרבנן האמרי במתני' אורך מערה ו' ותמני סרי הויין י"ב דשני מערות ושש דחצר:

לעולם - הך סיפא רבנן היא רישא ר"ש וסיפא רבנן:

ה"ג וכגון דבדק באלכסונא - וכ"כ בפר"ח כלומר שבדק מערה ראשונה באלכסון כי המערה הויא לרבנן ו' על ד' וכשמצא ג' מתים ורוצה לבדוק לפניו כותלי המערה שיש בהן כוכין מכאן ומכאן באורך ד' אמות והן מסודרין בכותל שארכו ו' נמצא מקום הכוכין בתוך כותל המערה ארבע הועבר מתחילת העמוד הבא אמות על ו' ואותן בדק באלכסון כדי שימצא יפה את המתים שאם זה נמשך לפנים מזה או שהאחד מן המתים קצר והאחד ארוך הרי נקל למצוא כולן באלכסון ואלכסון של ד' אמות על ו' הרי ח' אמה כיצד ו' על ו' הוי ח' אמות וב' חומשין ה' על ה' הוי אלכסונן אמתים וה"ה לד' אמות על שש הוי אלכסון אמתים דמאי שנא ה' על ה' מארבע אמות על ו' אידי ואידי חד שיעורא הוא הלכך אלכסון שניהן שוה ואידך מערה לא תבדק באלכסון כדלקמן הרי (נ') אמה בחלל המערה א"צ לבדוק שאין קוברין אלא בכותלים ובספרים כתוב כדאמר רב הונא באלכסונא דאמר לעיל כי חרותא הכא נמי כו' וקשיא לי בה טובא חדא דהתם דרב הונא בריה דרב יהושע הוא ולא הוה קרי ליה גמרא רב הונא סתם ועוד לא הזכיר למעלה לשון אלכסון אלא חרותא והגמרא אין דרך לשנות את הלשון ועוד מה ראיה צריך להביא משם הלא אין דומה מדידת אלכסון לכוכים דעבידא כי חרותא כרחוק מזרח ממערב ועוד הא אוקימנא דברותא הוא ואמאי מייתי ראיה מברותא ואומר אני ששיבוש הוא אלא משום דאמרן לעיל גבי מילתא דרב הונא בריה דרב יהושע כדאמר רב שישא בריה דרב אידי בניפלי הכא נמי כו' לכך טעו וכתבו גם בכאן אצל דברי רב שישא בריה דרב אידי כדאמר רב הונא כו' ושיבוש הוא:


אמות על ו' ואותן בדק באלכסון כדי שימצא יפה את המתים שאם זה נמשך לפנים מזה או שהאחד מן המתים קצר והאחד ארוך הרי נקל למצוא כולן באלכסון ואלכסון של ד' אמות על ו' הרי ח' אמה כיצד ו' על ו' הוי ח' אמות וב' חומשין ה' על ה' הוי אלכסונן אמתים וה"ה לד' אמות על שש הוי אלכסון אמתים דמאי שנא ה' על ה' מארבע אמות על ו' אידי ואידי חד שיעורא הוא הלכך אלכסון שניהן שוה ואידך מערה לא תבדק באלכסון כדלקמן הרי (נ') אמה בחלל המערה א"צ לבדוק שאין קוברין אלא בכותלים ובספרים כתוב כדאמר רב הונא באלכסונא דאמר לעיל כי חרותא הכא נמי כו' וקשיא לי בה טובא חדא דהתם דרב הונא בריה דרב יהושע הוא ולא הוה קרי ליה גמרא רב הונא סתם ועוד לא הזכיר למעלה לשון אלכסון אלא חרותא והגמרא אין דרך לשנות את הלשון ועוד מה ראיה צריך להביא משם הלא אין דומה מדידת אלכסון לכוכים דעבידא כי חרותא כרחוק מזרח ממערב ועוד הא אוקימנא דברותא הוא ואמאי מייתי ראיה מברותא ואומר אני ששיבוש הוא אלא משום דאמרן לעיל גבי מילתא דרב הונא בריה דרב יהושע כדאמר רב שישא בריה דרב אידי בניפלי הכא נמי כו' לכך טעו וכתבו גם בכאן אצל דברי רב שישא בריה דרב אידי כדאמר רב הונא כו' ושיבוש הוא:

ומקשינן אי הכי - כיון דמצרכת ליה לבדוק באלכסון גם מערה שניה שחוץ לחצר יבדוק באלכסון והוו להו אכתי כ"ב ומשני חדא באלכסונא הוא דמחייבין ליה אבל לא החמירו כל כך לבדוק גם השניה באלכסון מאחר דבראשונה לא מצא כלום:

רב שישא בריה דרב אידי אמר - הך סיפא נמי ר"ש היא וכגון דהני שלשה מתים הוו ניפלי ומערה של נפלים ארכה שש ומערה השניה ח' אמה הרי כ' אמה:

ומקשי' מדהא בניפלי כו' - והוה להו י"ח:

תרי בניפלי לא אמרי' - דדיו באחת לנפלים:

ורמי דרבנן כו' - דלעיל לית להו רואים ולר' שמעון אית ליה רואין וגבי כרם איפכא שמעינן להו:

מיקרי ומנח ליה - בין שאר המתים הנקברין כסדרן ואהדר איפנייה ושמא נאנס או שכח:

לא נטעי אינשי אדעתא למיעקרא - מבינתיים הלכך לשם כרם נטע הכל וכיון דלא נטע כהלכתו לא חשיב כרם:

אדעתא לטלו - לחזור ולפנותו משם הלכך לגמרי נקברו לשם כולן ע"י הדחק באקראי בעלמא וכיון דאין זה מקומן לא חשבינן ליה שכונת קברות: כרם עביד איניש דנטע יותר מכשיעור דקסבר דשפיר שפיר ודלא שפיר ליהוי לציבי. כלומר הנטיעה שתקלוט ותצליח תשאר ואותה שלא תצליח אעקור ויהיה לעצים לשריפה:

פרק שביעי - בית כור

מתני' האומר לחבירו - כשיעור בית כור עפר אני מוכר לך דהיינו לפי חשבון סאתים בחצר המשכן דהיינו מאה על חמשים ומכאן צא וחשוב לבית כור ט"ו פעמים מאה על נ' שבית כור הוא חומר והוא עשרה איפות שנאמר (יחזקאל מה) כי עשרת הבתים חומר וכתיב האיפה והבת תוכן אחד להן והאיפה שלש סאין נמצא בית כור ל' סאין ולאו מקום הראוי לזרוע כור תבואה קאמר אלא לפי חשבון ששיערו חכמים כדפרישנא הכא (והוא בריבוע ארבע אמות חסר משהו פחות משליש רוחב אצבע ויתר על רובע כנ"ל):

בית כור עפר - כלומר הראוי לזריעה אבל אם לא אמר עפר אפילו כולה סלעים הגיעו דשמא לבנות בית או למישטח בה פירי זבין ליה ויד לוקח על התחתונה ונראה בעיני דבית כור קרקע אני מוכר לך אפי' כולו סלעים הגיעו:

נקעים - בקעים חריצים ונעיצים:

אין נמדדין עמה - אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק דכיון דעמוקים או גבוהין עשרה וכגון שרחבין ארבע על ארבע דהוו מקום חשוב בפני עצמן אפילו לענין רשות היחיד דשבת אין דעתו של אדם לקנות שדה אחד ויהיה לו טורח כשתי שדות לחרוש ולזרוע בשני מקומות למעלה ולמטה כדמפרש בגמרא:

פחות מיכן - בגובה או בעומק:

נמדדין עמה - דאין שדה בלא טרשים ונקעים פורתא ובטלי להו ובגמרא מפרש דעד ארבע קבין בטילי בבית כור אבל טפי לא:

כבית כור - משמע כמות שהוא בין סלעים בין עפר דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש:

אפילו היו שם נקעים עמוקים כו' נמדדין עמה - דלהכי אהני כבית כור לטפויי הני ומיהו אי הוי יותר מד' קבין אין הלוקח מקבל דלהכי אהני מאי דאמר ליה עפר דראוי לחרישה וזריעה בעינן כן נראה בעיני:

גמ' המקדיש שדהו בשעת היובל - בזמן שהיובל נוהג דאילו בזמן שאין היובל נוהג תנן בערכין דנפדה בשויו כדתנן המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אומר לו את פתח ראשון כו' ובמקדיש שדה אחוזתו בתחלת היובל מיירי ולא גרסינן בשנת היובל דפלוגתא דאמוראי היא בערכין המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר כו':

נותן לבית זרע - קרקע הראוי לזריעה:

חמשים שקל כסף - (ויקרא כז) ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים וגו' והיינו בית כור:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רשב%22ם_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_ו"