בבא בתרא צו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ושמואל אמר חמרא אכתפא דמאריה שוואר עבד רב יוסף עובדא אכוותיה דרב בשיכרא וכוותיה דשמואל בחמרא בוהלכתא כוותיה דשמואל:
ת"ר גאחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברך עליהן בורא פרי הגפן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין הלכה כאחרים אמר רבא דכולי עלמא דרמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא רבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא הרמא תלתא ואתא תלתא ולא כלום הוא כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא דרבנן סברי תלתא עייל תלתא נפיק פש ליה פלגא וופלגא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא ואחרים סברי תלתא עול תרין ופלגא נפיק פש ליה כוזא וכוזא בתרי ופלגא חמרא מעליא הוא וביותר מכדי מדתו מי פליגי והא תנן
רשב"ם
[עריכה]ושמואל אמר - אינו חייב באחריותו אע"פ שהחמיץ בתוך חבית של מוכר משום דחמרא אגבא דגברא שוור על כתף האדם מדלג כלומר מזלו גורם חטא של בעל היין כדנפקא לן לקמן (דף צח.) מדכתיב אף עי היין בוגד והלכך פטור מוכר דא"ל מוכר ללוקח לתא דידך קגרים (כך שמעתי מרבינו זקני בבבא מציעא (ד' קו:) וכך מצאתי בתשובות הגאונים וכן עיקר):
עובדא - [דן דינא] כוותיה דשמואל דמוכח סתם מתני' לקמן בפרקין כוותיה דשמואל:
שמרי יין - הוא תמד שנותנין מים ע"ג שמרים ומתמדין אותן ושותין אותן:
שהכל נהיה בדברו - אבל לא בורא פרי העץ בשכר תמרים ולא בורא פרי האדמה ובורא מיני מזונות על שכר שעורין דלא חשיבי ולא בורא פרי הגפן בשמרי יין:
אחרים אומרים - אשמרי יין קאי:
רמא תלתא - כוסות מים ואייתי נמי תלתא ולא יותר אע"פ שיש בו טעם יין דכ"ע לא פליגי ולא כלום כלומר אפי' אחרים מודו דאינו יין חשוב לברך עליו בורא פרי הגפן דאע"ג דאשכחן פלוגתא בשילהי הכל שוחטין (חולין דף כה:) בין ר' יהודה ורבנן בהמתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו דרבי יהודה מחייב ולקמן נמי מייתי לה הני מילי גבי מעשר ומשום חומרא דמעשר דאפי' ר' יהודה מודי דאין מפרישין ממנו על יין גמור אבל לגבי ברכת היין שהיא חשובה לא יברך אלא שהכל שהרי על כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא והלכך לכתחלה שפיר דמי:
תלתא עול - במים ואותן תלתא נפקי:
ופלגא - חמרא:
בשיתא פלגי - דמיא לאו כלום הוא:
ואחרים סברי תלתא - מים עול ותרי ופלגא מים נפיק דאין דרך לצאת כל הנכנס אלא מן המים נשארו והוציאו היין דפירא קפי מלעיל:
פש להו - חד כוס שלם של יין בתרי ופלגא של מים וכ"ש דחמרא ופירא מעליא הוי מדליכא על חד תלתא מיא אבל לעיל דרמא תלתא ואפיק תלתא אין לומר שמן המים נשארו והיין יצא דאין רגלים לדבר הואיל ולא מצא יותר מכדי מדתו כי הכא וא"נ נפיק מן היין פלגא הוא דנפק וחד פלגא בחמשה פלגי מיא לאו כלום הוא:
וביתר מכדי מדתו מי פליגי כו' - אבל לא פריך ובכדי מדתו לא פליגי בתמיה כדפרישית טעמא דנהי דגבי מעשר פליגי משום חומרא דמעשר גבי ברכת היין מודי להו רבי יהודה לרבנן דמברך שהכל:
תוספות
[עריכה]לא טעימיה שפיר כיון דאחמיץ בתוך שלש מכאן ואילך ברשות לוקח ואפי' לא נתן מעות חייב ליתן ומיהו נראה דהיכא דלא טעימיה בשעת לקיחה דה"א המוציא מחבירו עליו הראיה דספיקא הוא והא דתנן (לקמן דף צז:) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו מיירי לאחר ג' א"נ בקנקנים דלוקח כר' יוסי בר חנינא דלקמן כן פ"ה וצ"ל דמיירי הכא דידעינן שהקנקן דהמוכר הוא טוב דאי לאו אמאי חייב באחריותו לימא ליה המוכר היין היה טוב והקנקן גרם לו תוך ג' להתקלקל ולא איבעי לשהויי אלא לשתותו או להריקו בכלי אחר כמו שהוא אומר לו כשהוא בקנקנים דלוקח אבל דוחק לומר דמיירי כגון שמוכר שמרו בזה הקנקן זמן גדול ואם הקנקן גרם כבר היה מחמיץ מקודם ויותר מתיישב לומר דהכא תוך ג' ואפי' בקנקן דלוקח דאין קנקן גורם להחמיץ תוך ג' אלא ודאי לא טעימיה שפיר והתם לאחר ג' ואמר ליה למקפה:
ושמואל אמר חמרא אכתפיה דגברא שוואר. פירש [ר"ש] דחמרא מזליה דגברא גרים דסבירא ליה כר' חייא בר יוסף דלקמן ולכך אינו ברשות מוכר ואין נראה חדא דהוה ליה למינקט האי לישנא דלקמן דחמרא מזליה דגברא גרים ועוד כי אמר לקמן ופליגא דר' חייא בר יוסף ה"ל למימר ופליגא דשמואל ועוד דאין סברא שיגרום מזלי' דגברא שימהר להחמיץ תוך ג' דלעולם אין היין מחמיץ אלא לאחר ג' ועוד הקשה ר"י דר' יוחנן קאמר לעיל ג' ימים הראשונים ודאי יין ודלמא מזליה דגברא גרים והחמיץ מיד ונראה לפרש לר"ת חמרא אכתפיה דגברא שוואר כלומר היין כיון שנשאו בכתפים נתקלקל על ידי שנענע ומיהר להחמיץ וא"ת ור' יוסי בר חנינא דאמר לקמן דבקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך והיכי מצי א"ל הכי דלמא נתקלקל על ידי שניענע ולמה ישלם המוכר וי"ל דלקמן מוקי לה בדא"ל למקפה דכיון דא"ל הכי יש לו להתקיים אפי' כשמנענעו ואפילו אחר ג' א"נ י"ל דלקמן כיון שהוא לאחר ג' יותר יש לנו לתלות שנתחמץ כדרכו ממה שהנענוע גרם אבל תוך ג' יש לנו לומר שהנענוע גרם מדנימא ליה לא טעימיה שפיר אבל ק"ק אמאי לא הוי ברשות מוכר דהא אדעתא דהכי זבן לוקח מיניה להוציא משם ולטלטלו ולפי' ר"ש קשה דבשיכרא עבד עובדא כוותיה דרב והא לא קאמר שמואל אלא כיון דמזליה דגברא גרם ולא שייך אלא ביין כדכתיב היין בוגד וגו':
אחד שכר תמרים כו' מברך שהכל. לאו דוקא שכר תמרים אלא אפי' דבש תמרים מברך עליו שהכל מ"ט כדאמר בכיצד מברכין (ברכות דף לח.) אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברך עליו שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא והיוצא מן הפירות קרי זיעה ולא כמו שפי' בהלכות גדולות דהיינו דוקא התם דתרו לה במיא אבל דייב מן תמרי מברך עליו בורא פרי העץ דהא קאמר מר בר רב אשי דזיעה בעלמא הוא והיוצא מן הפירות קרי זיעה ואפי' היוצא מן הזיתים וענבים הוי זיעה בעלמא אי לא דמפיק בהעור והרוטב (חולין דף קכ:) שסופג את הארבעים על היוצא מהן ועוד דמייתי עלה ברייתא דתרומה דקאמר כמאן כי האי תנא דתניא דבש תמרים ויין תפוחים כו' חייב קרן וחומש דברי ר"א ור' יהושע פוטר וטעמא י"ל דלא אישתני לעילויא כשנעשה דבש:
ואחד שכר שעורים. דלא אישתני לעילויא דאית ליה עילויא אחרינא בפת ועוד דמי יימר דשערי עיקר דלמא מיא עיקר:
אין הלכה כאחרים. אומר ר"ת דאותו יין שעושין מן החרצנים אפי' אית ביה טעם יין כיון דלא רמא תלתא ואתא ארבעה מברכין עליו שהכל וליכא למימר דפורצני עדיף משל שמרים דהא אמר בריש אלו עוברין (פסחים דף מב:) ותמד לאו בר עשורי הוא והתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא עליו כדי מדתו פטור ור' יהודה מחייב ומשני הא בדרווקי הא בפורצני פירוש ההיא דפורצני גרוע מדרווקי דהיינו של שמרים הוא חשוב ובר עשורי הוא דאין לפרש איפכא דפורצני חשוב וההיא דהמתמד איירי בדפורצני דא"כ מאי פריך לקמן וביותר מכדי מדתו מי פליגי והתנן המתמד ומאי קושיא שאני תמד דפורצני דחשיב אלא ודאי של שמרים חשיב יותר ואפ"ה מברכים עליו שהכל כיון דלא רמא תלתא ואייתי ארבע כל שכן דפורצני:
כל חמרא דלא דארי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא. והכי אמר בריש המוציא יין (שבת דף עו: ושם) כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית וקשה דאמר בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז. ושם) אל יחסר המזג שאם יש שם כ"ג כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא אחד מהן שהוצרך לצאת משמע דממזג דריש דהוי ב' חלקים מים ואחד יין והכא אמר דהוי ג' חלקים מים ואומר רבינו יצחק דהתם מדמה סנהדרין למזג דיין השרוני דסגי ליה בשני חלקי מים כדאמר בהמוציא יין (שבת דף עז.) שאני יין השרוני דרפי דבשאר יינות לא מצי למימר דרביע דסנהדרין לא חזו לדיני [נפשות] דנפקא לן (סנהדרין דף ב.) מקרא דבעי כ"ג ורבינו מנחם פי' דדריש אל יחסר המזג מז"ג בגימטריא נ' וקאמר אל יחסר המזג מע"א דסנהדרין נ' אבל מ"ט יחסרו וישארו כ"ב ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כ"ג ומיהו בירושלמי ובפסיקתא דריש לה בהדיא ממזג דיין וי"מ דאל יחסר המזג דהיינו מזג יין הראוי לג' חלקים מים דהיינו מזוג (מלבר) דהוי כ"ג על חד תלת:
וביותר מכדי מדתו מי פליגי. פי' רבינו שמואל דלא מצי לאקשויי ובכדי מדתו מי לא פליגי והא רבי יהודה מחייב דמצי לשנויי דר' יהודה אינו אלא חומרא לענין טבל וקשה מהא דתנן בסוף פ"ק דחולין (דף כה: ושם) התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה ואמר בגמ' מני לא רבי יהודה ולא רבנן דתנן התמד כו' ומאי קושיא נימא לעולם רבי יהודה דמעשר ואפילו לא החמיץ חומרא בעלמא הוא וי"ל דפשיטא ליה אפילו בלא החמיץ אינו אלא כי אם מחמיר עליו ר' יהודה לעשר א"כ ספיקא הוא אם נחשבו יין ולא היה לו לפסול את המקוה כמו בספק מים שאובין דכשר וי"מ דלא פריך ובכדי מדתו מי לא פליגי דאין זה קושיא כל כך אי הוו רבנן ואחרים כרבנן דרבי יהודה אבל אי ביתר מכדי מדתו פטרי מאן נינהו לא רבי יהודה ולא רבנן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לד א מיי' פי"ז מהל' מכירה הלכה ד', סמ"ג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ל סעיף ז':
לה ב מיי' פי"ז מהל' מכירה הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ל סעיף ה':
לו ג מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה ח', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ד סעיף א', [ וברב אלפס סוף פרק ו דברכות לו. ]:
לז ד ה ו מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' ר"ד סעיף ה':
ראשונים נוספים
ושמואל אמר אפי' ג' ימים הראשונים ברשות לוקח הוא ואינו יכול לחזור בו משום דחמרא אכתפא דגברי. שנושאין אותו מבית מוכר. שואר כלומר עקר ומפיק טעמו ממנו:
אחד שמרי יין. שעוצרין מן היין שלועזין ביפ"ט:
אמ' רבא דכולי עלמא. בין ת"ק בין אחרים סברי להיכא דרמי תלתא כוזי מיא לתמד ואפיק תלתא לא כלום הוא ומיא בעלמא נינהו משום דלא אשכח אלא כמדתו: על חד דחמרא תלתא מיא:
פש ליה פלגא. דאפיק מן חמרא דהוי ליה האי פלגא כוזי (דמיא) משום הכי לאו כלום הוא ומברכין עליו שהכל משו' דעל תלתא בעי' [חד] ולא אשיתא חד ואחרים סברי תלתא עייל מיא ואשכח תלתא ופלגא ותרי ופלגא מן מיא נפיק ותו לא משום[3] דבשק דשמרים בלע אותה חציה של מדה[4]וכגון מים שנתפזרו אילך ואילך דהשתא פש ליה כוזא חמרא וכוזא בתרי ופלגא כל שכן דחמרא מעליא הוא ומברכין בורא פרי הגפן: ומקשינן להיכא דאשכח יותר מכדי מדתו כלל וכלל מי פליגי:
והתנן. גבי מעשר:
הא דאמר שמואל חמר' אכתפ' דגברי שוור. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דסבירא ליה כרבי חייא בר' יוסף דאמר לקמן (בבא בתרא צח,א) חמר' מזלא דמרי' גרים ולא נהירא דאי הכי לימא לקמן ופליגא דשמואל ועוד הא דאמרינן עבד רב יוסף עובדא בשכר' כותיה דרב וכי שכרא לא גרים מזל' דמריה ואע"ג דלא כתיב גבר יהיר ולא ינוח ועוד דהוה ליה למימר הכי מזלא דמריה גרים.
ופירש ר"ת ז"ל דהא דשמואל איתא בקנקני' דלוקח על ידי עירוי ועירוי גורם שיחמיץ ואתי' הא דשמואל כרבי יוסי ברבי חנינא כדאיתא לקמן ופירש אכתפ' דגברי בשמערין אותו מכלי אל כלי.
ורבינו הגדול ז"ל כתב דהא דשמואל אי בקנקני' דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה וכן נראה עיקר דבקנקנים דמוכר הוא והחמיצה בריחא וטעמא דכל החמיצה בריח' וטעמא הוא ולשון מוכר חבית של יין שמכר יין בחביתו הו' ומשום הכי סבר רב כל שלשה ימים ברשות מוכר דכיון דהשתא החמיצה בידוע שהו' קוסס קודם מכירה ושמואל סבר אכתפ' דגברי כלומר שהסבלי' שטלטלוהו ממקום למקום הם החמיצוהו שהנדנוד קשה ליין ואע"פ שלא עירו אותו וכיון שכן לא איבעי ליה לשהוייה כלל אלא מיד ימזוג וישתה.
ואי קשיא לך הא דאמר (צח,ב) האי מאן דזבין ליה חבית' דחמרא לחנוואה וכו' דינא הוא דמקבל ליה מיניה והא איכא טלטול לא קשיא דכיון דאדעתא דלזבנה זבין ליה ועל מנת לטלטל כמה טלטולין חייב הוא להעמיד לו יין יפה המתקיים עד שימכר שיש מקומות הנטועין שיינן חזק ואינו מתקלקל בטלטול יין ויש שיינן יפה ומתקיים והטלטול קשה להו הילכך המוכר היה לו להתנות וכשאמר לו למקפה חייב להעמיד לו יין חזק ויפה אבל בקנקנים דלוקח אין למקפה מועיל לו כלום. לפי שכל יין משתנה בעירוי והכתוב צווח כן ומיהו יין מבושם חייב לו להעמיד לו יין יפה שאינו מתקלקל אפי' בקנקני' דלוקח כדתנן לקמן, כך נ"ל דברי הרב ז"ל.
ואי אפשר לפרש דאפילו בלא טלטול נמי אמר שמואל אכתפ' דגברי שוור שמשהין אותו עד ביתו של לוקח וכעין גוזמ' וטעמיה משום דלא איבעי ליה לשויי משום דהא רב מתניתין קאמר כל שלשה ימים ודאי אלא משום טלטול הוא דפליג שמואל ועוד אמרה בלשון אחרת שיכול אתה להעמידה בקנקני' דלוקח ואף ע"ג דא"ל למקפה דרב סבר כיון שבתוך ג' ימים החמיצה ודאי שהיה קלקול בתוכה מקודם עירוי ושמואל סבר על כתפן של מערין שוור ומיד מחמיץ כפירוש רבינו תם ז"ל ולא הכריע רבינו הגדול ז"ל באחד משתי לשונות אלו ודברי רבינו הגאון ז"ל בספר המקח נראין כלשון ראשון.
נמצינו למדין שאם לא טלטל ולא עירה החמיצה בתוך שלשה חייב באחריותו דהיינו מתני' הוא קוססות בתוך ג' אינו חייב באחריותו דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה אלא כדי לשתותו כיון שלא אמר למקפה והוי יודע כי מה שחלקו בקנקנים דלוקח לאו משום פגמן של קנקנים אלא מפני הערוי וכן פירשו כל רבותינו אף על פי שתמצא בירושלמי קנקנך החמיצו את היין פירושו העירוי לתוך קנקנך הוא גרם לו ובתוך קנקנך נתחמץ ולא מקודם לכן.
כל חמרא דלא דארי על חד תלתא מיא הא לאו חמרא הוא. אי קשיא לך הא דאמרינן בסנהדרין (סנהדרין לז,א) נצרך אחד מהן לצאת רואין אם נשתיירו שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אינו יוצא שנאמר (שיר השירים ז ג) אל יחסר המזג ופרש"י ז"ל שני חלקי מים וא' יין אלמא מזג לאו על חד תלתא הוא איכא למימר מזיג' בינונית שני חלקי מים ואחד יין ומיהו אי לא דארי על חד תלתא מיא ותהוי חמר מעלי' בטעם ומראה לאו חמר' הוא ומיהו מזיגה רבתי הי' ואין בני אדם רגילין למזוג כל כך כדאמרינן בנדרים דמי הך מזיג' למזיג' דרב יוסף בר חמא אלמא אינך מזיגת' כולהו שני חלקי מים ואחד יין.
ואי קשיא הא דאמרינן במסכת שבת כמה שיעור ברכ' רובע רביעי' כדי שימזגנו ויעמוד על רביעי' אלמא מזיגה דרב' מזיגההיא בינונית לא קשי' דכיון דחמרא הוא כרבא כך הוא שיעור ברכה ושיעור' זוט' נקט דמכל מקום חמרא הוא לכולי עלמא אף ע"ג דרובא דאינשי לא מזגי ליה כולי האי.
ויש מפרשים דההיא דאל יחסר המזוג, לאו משום שיעור מזיגה אלא משום דמז"ג בגימטרי' חמשין הוו נשתיירו שם עשרים ושתי' דהא אמר רחמנ' אל יחסר מז"ג ואין בית דין שקול לפיכך מוסיפין עליהן עוד אחד.
והפי' הראשון הוא האמת שבמדב' סיני רבה מצאתי אל יחס' המזג שלא יהו חסרין א' משלשתן מה המזג הזה כשאומן נותן שליש של כוס יין ושני חלקי מים כך הסנהדרין לא פחתה מימיה מעשרים ושלשה שהן השליש של שבעים הוי אל יחס' ואפשר ששיעו' זה לפי מזיגת היין השרוני שהוא שני חלקי מים ואחד יין ולאותו יין שיעור הכתוב שהוא יין חשוב.
וביתר מכדי מדתו מי פליגי והתנן המתמד וכו'. אי קשיא לפרוך ולקשי בהדיא ובכדי מדתו מי לא פליגי דהא ר' יהודה מחייב אפי' בכדי מדתו לא קשיא דאי מדר' יהודה הוה אמינא התם משום חומרא דמעש' אבל לא לענין ברכה וא"ת אי הכי מדרבנן לא קשיא דילמא בית' מכדי מדתו דמחייב רבנן חומרא בעלמא הוא לא קשי' דאי משום חומרא אפי' בכדי מדתו נמי כדר' יהודה דהא תלמוד יתר מכדי מדתו לאו חמר' הוא ואפילו הכי מחייבת ליה משום חומרא כדי מדתו אי נמי משום חומרא.
זה כתב הרב ר' שמואל ז"ל, וא"צ דאי הוה פריך ובכדי מדתו לא פליג והתנן וכו'. מאי קושיא, נהי דר' יהודה פליג יחידאה הוא ולא סביר' לן כותיה אבל רבנן ואחרים לא פליגיבה אבל השתא מקשי שפי' דמשמע ממתני' דאי הוה יות' מכדי מדתו פורתא לא פליגי דלכולי עלמא חמר' הוא ורבה אמר דלכולי עלמא לאו חמרא הוא ואפילו מדאחרים קשי' וכל שכן מדרבנן.
וקשה לן, מאי קושיא, התם טבל הוא ואוס' בנותן טעם הילכך כל שיש שם יותר מכדי מדתו הרי נתערב כאן טבל ונתן טעם ונתחייב במעשר אבל חמרא לאו חמרא הוא לענין בפ"ה וא"ת לאו טעמא הוא אלא קיוהא דחמרא וכי כל חמרא דליכא חד לתלתא לא יהיב טעמא כלל והלא אף בששי' משערין.
וי"ל דשמרים דלאו טבל הם, שאפי' המתמד ומצא על חד תלתא מים עכשיו הוא שנעשה יין ולא קודם לכן ולא היה טבל כלל הילכך כל היכא דליכא על חד תלתא מיא לרבא לאו חמרא הוא ופטור מן המעשר ואינו אוס' מדין טבל דפסולת אוכלין הוא דאפילו בפירות של תרומה שנינו המורסן מות' סובין של חדשות אסורות של ישנות מותרות נוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין וכו' הילכך שומרים של טבל אין עליהם אסור טבל וכשמתמד עכשיו הוא קובעו למעשר ובעי' דלהוי יין כדפרישית, כך נראה לי.
ולפי ענין המשנה הזו במקומה (מעשרות ה,ו) והאמור עליה בירושלמי (ה,ג) נראית דבמתמד על שמרי יין המעוש' היא ולפי שלא הפריש מתחל' אלא על היין שבו צריך עכשיו להפריש על השמרים מעשר ושם אמרו שאינו צריך להפריש עליו תרומה שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתו' התבן וכ"ש שהטעם שפירשנו נכון בזה הענין לפי שהיין כבר מעושר הוא והשמרים הנעשים עכשיו יין הוא שמתחייבין במעשר מעתה.
ושמואל אמר חמרא אכתפא דגברי שואר: פירש ר"ש ז"ל דאכתף בעליו שואר, (לימ') [דס"ל] דמזליה דמאריה גרים, וכר' חייא בר יוסף דאמר הכין לקמן (צח, א). ואינו מחוור, חדא דאם כן לימא דמזלא דמריה גרים בפירוש. ועוד, דאם כן כי היכי דאמרינן לקמן (שם) גבי ר' יוסי בר חנינא ופליגא דר' חייא בר יוסף הוה ליה למימר נמי ופליגא דשמואל ועוד, דאי מזליה דמאריה גרים קאמר, ועבד רב יוסף עובדא כותיה בחמרא, אמאי עבד עובדא בשיכרא דלאו כותיה, וכי לאו מזלא דמאריה גרים בשיכרא כמו בחמרא.
ויש מי שפירש אכתפא דגברי, שנושאין אותו ומערין אותו מכלי אל כלי קאמר, וערויו גרם לו, ומקרא מלא דבר הכתוב (ירמיה מח, יא) לא הורק מכלי אל כלי על כן עמד טעמו בו וכו', אלמא הרקתו מכלי אל כלי גורם שימיר טעמו וריחו, והילכך אפילו אמר לו למקפה אינו חייב באחריותו, וכדרבי יוסי בר חנינא דלקמן, ואפילו הכי סבר רב שכל שנשתנה והחמיץ תוך שלשה ימים אין תולין אותו בעירויו, אלא בפגמו של יין שנשתנה עם סלוק ידיו.
ואני תמה, לרב היכי מתוקמה ליה מתניתין דהמוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו, דלפי פירושו זה אפילו בקנקנים דלוקח קאמר רב שהוא ברשותו של מוכר. וי"ל דמוקי לה בשהחמיץ לאחר שלשה ימים, דאיפשר לומר דלאחר מיכן התחיל להמיר ריחו וטעמו, וכשמכרו עדיין לא היה בו שום שנוי. וכן פירש ר"ש ז"ל. וכן צריכין אנו להעמיד משנתינו אליבא דשמואל בקנקנים דלוקח, כלומר, כשעירה אותו מכלי אל כלי, דאי לא, אפילו שמואל מודה ליה לרב דכל שלשה ימים ברשות המוכר, ואפילו לא אמר לה למקפה, ואי נמי לאחר שלשה ואפילו בקנקנים דמוכר ודלא אמר ליה למקפה דלא איבעי ליה לשהוייה, דעד כאן לא הוצרך שמואל לטעם כתפא דגברי אלא בתוך שלשה ימים, הא לאחר שלשה בלאו הכין יצא מרשות המוכר, ואפילו ידוע שיינו מחמיץ, כדאיתא לקמן בדרבי יוסי בר חנינא ושמואל ור' יוסי בר חנינא בחדא שיטתא קיימי. וכן דעת מה שכתב הרב אלפסי ז"ל.
ומכל מקום קשה לי קצת, אי בקנקנים דלוקח, ועל זה סמך שמואל לפטור את המוכר מן האחריות, הוה להו לפרושי בהדיא המוכר חבית של יין לחבירו ועירה אותו לקנקנים דלוקח. ואף על פי שגם במשנתנו שנינו בלשון הזה סתם, המוכר יין לחבירו והחמיץ, ואפילו הכי מוקי לה ר' יוסי בר חנינא בקנקנים של לוקח אפילו הכי אין דרך האמוראים לסתום אלא לפתוח. ואפשר דמשום דאורחא דמילתא הכין דלוקח מחבירו יין מערה אותו לחביותיו, לפיכך אמרוה סתם. דסתמן הכל כיוצא בזה כפירושיהן. ועוד, דכיון דאמר דכתפא דגברא שואר כאן פירו' דבעירוי תליא מלתא.
והראב"ד ז"ל פירשה בקנקנים דמוכר, וכשטלטלה על הכתף להוליכה לביתו. והיינו דקאמר דחמרא על כתף הכתפים שואר, מחמת נדנודו. וכדאמרינן בשלהי פרק המפקיד (ב"מ מד, א) גבי הטה את החבית ונשברה, אמר רבא לא שאנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה, מאי טעמא גירי דידיה אהנו לה. והא דאמר רבא לקמן (נח, א) האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה ותקף אפלגא או אתלתא, דינא הוא דמקבל ליה מינה פסידא, התם כשטלטלה במוט בשנים, שאינו מתנדנד, ואי נמי אפילו יחיד במוט. ואי נמי יש לפרש, דשאני חנואה, דכיון דחנואה הוא וידע דלטלטלה להוליכה לחנותו הוא צריך, הרי הוא כמתנה עמו בכך, וכענין שאמרו בדאמר לו למקפה.
אלא שאין זה נכון בעיני כל כך, דאם כן אפילו באיניש דעלמא נמי, שהדבר ידוע שהלוקח חבית של יין לא להעמידה בבית מוכר הוא לוקח ולשתות מתחת יד המוכר, אלא להוליכה לביתו. אבל לדברי הרב ז"ל ניחא, דאפשר הוה לו להוליכה במוטות. אלא שעדיין קשה לי, שאם כן היה לו לשמואל לפרש כשהוליכה על הכתף. וי"ל דכיון שסתם רב ואמר שהיא עומדת כל שלשה ברשותו של מוכר בכל צד, השיב שמואל שאינו כן, שעל כתף הכתפים הוא מדלג', וכאלו פירש לו שפעמים שאינו כן, כיצד שאם ינשאוהו בכתף. ועם מה שכתבתי למעלה אינו קשה כלל, דהא מפרש שמואל טעמא דאכתפא [דגברי] שואר, דהיינו טלטולו על כתף הנושאין אותה.
והרב אלפסי ז"ל העמיד דברי שמואל או בקנקנים דלוקח, ואף על גב דאמר ליה למקפה, ואי נמי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה, כי היכי תדיקום כר' יוסי בר חנינא דקיימא לן כותיה ולא תקשי' הלכתא אהלכתא. ומיהו איכא לעיוני בדברי הרב ז"ל, דאי בקנקנים דמוכר ומשום דאמר ליה לא אבעי לך לשהוייה, כיון שהחמיץ תוך שלשה ימים לגמרי אי זהו שהות היה לו לשתותו, וכי לשתות את הכל באותו מעמד לקחו. ועוד למה הוצרך שמואל לטעם כתפי דגברי. ואי אפשר לו לפרש מזלו גרם, שהרי הוא מעמיד דברי שמואל כר' יוסי בר חנינא. אלא שאיפשר לומר ובשטלטלו בקנקנים של מוכר קאמר, ולא איבעי' לך לשהויי אחר טלטולו קא אמר.
בהא דאקשינן: וביותר מכדי מדתו מי פליגי: איכא למידק, אמאי לא אקשי דעדיפא מינה ולימא ובכדי מדתו מי לא פליגי. וי"ל דאנן לאו אאחרים דייקינן, דיחידאה הוא ולית הלכתא כותיה, אלא אדרבנן דייקינן, ולומר דאפילו לרבנן אם מצא יתר מכדי מדתו חמרא מעליא הוא ומברכין עליה בורא פרי הגפן, דהא רבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה ביתר מכדי מדתו. ור"ש ז"ל פירש בענין אחר.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו (עריכה)
מ. אתמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה אמר רב כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר. כלומר אם החמיצה בתוך שלשה ימים משעת מכירה בידוע שברשות מוכר החמיצה, דאי לאו דעקר ריחיה תלתא יומי לא הוה משתכחא השתא חלא, וכיון דברירא מילתא דכי עקר ברשותא דמוכר עקר מקח טעות הוי, דהא חבית של יין זבין ליה. ואפילו למאן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, הני מילי גבי תרומה ויין נסך, וגבי קדוש היום וכיוצא בהן, דלאו מידי דתלי בדעתא דאינשי הוא, אבל גבי מקח וממכר דבתר דעתא דמוכר ולוקח אזלינן, אנן סהדי דכיון דאמר ליה חבית של יין דעתיה דמוכר ולוקח אחמרא מעליא, וכדתני רבי חייא (לעיל בבא בתרא צה,א) המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה. ומשלשה ימים ואילך ברשות לוקח. דספיקא הוא. ואפילו היכא דלא נקיט מוכר דמי, דכל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. ושמואל אמר חמרא אכתפא דמריה שוה. וגירסא דגאון אכתפא דגברי שור. קופץ וממהר להחמיץ, והא קמ"ל דאפי' החמיצה תכף למכירתה ברשות לוקח החמיצה, כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ודוקא בקנקנים דלוקח, ואע"ג דאמר ליה למקפה, אבל בקנקנים דמוכר, בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כדבעינן למימר קמן (צח,א).
עבד רב יוסף עובדא בשיכרא כותיה דרב ובחמרא כוותיה דשמואל. בשיכרא כותיה דרב, דשיכרא שהי לאחמוצי טפי מחמרא, ומכי עקר בבציר מתלתא יומיה לא הוי חלא, ואפי' בקנקנים דלוקח, ואפי' טעמיה בשעת מכירה מעילאי ולא עקר כל שלשה ימים ברשות מוכר קאי, דשיכרא זימנין דעקר מתתאי. ובחמרא כותיה דשמואל כי טעמיה. [ו]אידי ואידי בקנקנים דלוקח, אבל בקנקנים דמוכר לא שנא חמרא ולא שנא שיכרא אפילו לאחר שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר, כי טעמיה דרבי יוסי ברבי חנינא גבי חמרא, וכל שכן גבי שיכרא דשהי לאחמוצי טפי, כדברירנא לטעמא דרב יוסף. וקימא לן כותיה.
ובחמרא דקימא לן כותיה דשמואל, לא תימא דוקא דשקלה מדוכתה דאיכא למימר אידי דשקלה מדוכתא הוא דתקף, דאי מהאי טעמא אמאי ברשות לוקח, הא ודאי מאן דזבין מידי מחבריה מאי לאו אדעתא למשבקיה גבי מוכר קא זבין ליה, לא אדעתא דאמטוייה לרשותיה קא זבין ליה, ולא גרע מקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפה, דלא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה, מאי טעמא דכל למקפה אדעתא דשהויי זבניה, הכא נמי על כרחיך לא מצי אמר ליה לא איבעי לך למשקליה מדוכתיה, דכל מאן דזאבין מידי אדעתא דמשקליה קא זאבין ליה. ואם כן מאי טעמא דשמואל דמוקים ליה ברשות לוקח. ועוד הא גבי שמעתא דמאן דקביל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרותא דבילשפט (לקמן בבא בתרא צח,א), דאסיקנא התם אפי' הוה חלא מקביל ליה מיניה כרבי יוסי בר' חנינא, ואמאי, לימא משקליה מדוכתיה גרים ליה. אלא לאו שמע מינה דלא שנא שקלה מדוכתיה ולא שנא לא שקלה חד דינא הוא. וטעמא דמילתא משום קנקנים דלוקח הוא, ואפילו אמר ליה למקפה, דאמר ליה מוכר אנא חמרא דחזי לשהוייה למקפה זבני לך וקנקנך הוא דאפסדוה לחמרך. אבל בקנקנים דמוכר בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך, ואפילו לאחר שלשה ימים נמי ברשות מוכר, ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה, דמאן דזאבין חביתא דחמרא לאו אדעתא דמשתייה כולה בבת אחת זבין לה אלא אדעתא דשהוייה שיעור מאי דחזי לשהויי לביתיה הוא דזבין לה. הילכך כל כמה דלא שהייה טפי ממאי דמשתער ביה האי לוקח בהדי אינשי ביתיה למשתא ביה שיעור הדין חמרא ותקף ברשות מוכר הוא דתקף.
וכי תימא ומי מצית מוקמת לה לפלוגתיהו בקנקנים דלוקח, והא מוכר חבית יין לחבירו אמרינן כל היכא דזאבין ליה חמרא דכולה חביתא חבית יין קרי ליה, ודמיא לפלוגתא דאדמון ורבנן (כתובות קח,ב) גבי הטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים דסבירא להו לרבנן דשמן קא טעין ליה קנקנים לא קא טעין ליה, וכמאן דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן יש לי בידך דמי. וכי תימא וכי קנקנים דמוכר נמי, מאי שנא ממאן דמזבין חיותא לחבריה ומתה מיד מאליה, דלא מצי אמר ליה אנא אדעתא דשהוייה זבנתה מינך, אלא היכא דאתברר דאיתילידו בה סימני טרפה ברשות מוכר. שאני בעלי חיים דשכיחא בהו מיתת פתאום מחמת עצמן, מה שאין כן במידי דלאו בעלי חיים דלאו אורחיה לאיקלקולי לגמרי בבת אחת, אלא היכא דאיכא מידי אחרינא דגרים ליה, כגון קנקנים דלוקח וכיוצא בהם.
וכי תימא משום קנקנים דלוקח נמי, אמאי נקיט טעמא משום דחמרא אכתפא דמארי שור, הא אמרת טעמא משום קנקנים הוא. התם נמי הא קמ"ל דאפילו החמיצה תכף למכירתה לא אמרינן אם איתא דבשעת מכירה חמרא מעליא הוה לא הוה מחמיץ מיד, דחמרא כל היכא דמתידע ביה מידי דגרים ליה לאחמוצי כגון קנקנים רעים וכיוצא בהם לא שהי לאחמוצי פורתא פורתא, אלא אפילו אכתפא דמאריה כי דרי ליה מפסדי ליה קנקנים מיד.
ומאי שנא מתרומה דקימא לן דכל היכא דאשתכח השתא חלא דינינן ליה דכל שלשה ימים דמקמי הכין ריחיה חלא וטעמיה חמרא הוה, ואלו הכא עבד רב יוסף עובדא בחמרא כותיה דשמואל דאמר חמרא אכתפא דמאריה שור ולא אמרינן הא תלתא יומי מקמי הכין דעקר ריחיה והוה ליה מקח טעות. שתי תשובות בדבר, חדא דשאני תרומה דלא אשתני חמרא לבתר בדיקה ממנא למנא, ואילו הכא קא מיירי בדאשתני לקנקנים דלוקח. ועוד משום דרובא לא הוי חלא עד דעקר ריחיה תלתא יומי מקמי הכין, ואיכא מיעוטא דעקר ריחיה וטעמיה מיד. גבי איסורא אזלינן בתר רובא, גבי ממונא לא אזלינן בתר רובא לאפקועי ממונא, אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה, ואפילו היכא דאין רגלים לדבר, וכל שכן הכא דתקף בקנקנים דלוקח דיש רגלים לדבר:
מא. ת"ר אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בורא פרי הגפן רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין הלכה כאחרים:
מב. אמר רבא דכולי עלמא רמא תלתא כוזי דמיא ואפיק תלתא דכולי עלמא ולא כלום הוא רמא תלתא ואתו ארבעה דכוליה עלמא חמרא מעליא הוא ומברכין עליו בורא פרי הגפן. רבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא. כי פליגי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא דרבנן סברי תלתא עייל תלתא אפיק פש ליה פלגא ופלגא דחמרא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא ואחרים סברי תלתא עייל תרי ופלגא מיא אפיק. דאילו אידך פלגא בשמרים הוא דמבלע, פש ליה כוזא דחמרא וכוזא דחמרא בתרי כוזי ופלגא דמיא חמרא מעליא הוא. ולית הלכתא כאחרים כדאמרי' לעיל:
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין הלכה כאחרים. ותמהני אמאי אצטריך למפסק הכי פשיטא דקיימא לן כתנא קמא דסתמא היא. ונראה לי משום דסבירא ליה בעלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא אלמא בתר טעמא אזלינן. קא משמע לן דלא אזלינן הכא בתר טעמא דקיוהא בעלמא הוא כדאמרן. משיטה לא נודעה למי ועיין במה שכתב הרשב"א ז"ל לקמן.
כי פליגי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא. הוה מצי למימר דבתלתא ותילתא פליגי דלאתרים כיון דלא נפקי אלא תרי ופלגא מיא והשאר חמרא איכא חמרא טפי מעל חד תלתא מיאן ולרבנן דסברי תלתא עול תלתא נפיק אפילו ארבעה פחות משהו לאו כלום הוי אלא דנקט דבר שמסוים. תוספי הרא"ש ז"ל.
וביתר מכדי מדתו מי פליגי. איכא למידק אמאי לא אקשי דעדיפא מינה ולימא ובכדי מדתו מי לא פליגי. ויש לומר דאנן לאו אאחרים דייקינן דיחידאי הוא ולית הלכתא כוותיה אלא אדרבנן דייקינן ולומר דאפילו לרבנן אם מצא יותר מכדי מדתו חמרא מעליא הוא ומברכין עליו דהא רבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה ביתר מכדי מדתו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות יש לומר דכי קאמר רבא דהיכא דרמא תלתא ואתא תלתא דלכולי עלמא לאו כלום הוא לומר דבין אחרים בין רבנן כולן שוין דלאו כלום הוא. ומיהו רבי יהודה ודאי פליג עליה אלא דקא בעי רבא לאוקמי בין רבנן בין אחרים כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה ופוטרין מן המעשר כשמצא כדי מדתו וכי קאמרי אחרים דשמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בורא פרי הגפן כשמצא יותר מכדי מדתו דוקא קאמרינן כגון דרמא תלתא דאתא תלתא ופלגא אבל ודאי לרבי יהודה אפילו היכא דרמא תלתא ואתא תלתא מברכין בורא פרי הגפן עליה אבל על הא דקאמר רבא דביתר מכדי מדתו פליגי קא מקשה תלמודא שפיר דאם כן קשיא דרבנן אדרבנן דמחייבי במעשר יותר מכדי מדתו ומאי טעמא קא מוקים רבא סברא דרבנן דהכא דלא כרבנן ורבי יהודה דכולן שוין דביתר מכדי מדתו יהיב במעשר. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה