טור חושן משפט רל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רל | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה או אפילו לא הזכיר לו יין אלא אמר מרתף אני מוכר לך למקפה צריך ליתן לו יין שכולו יפה וראוי להתקיים כדי להסתפק ממנו מעט מעט לתבשיל א"ל מרתף זה של יין ולא אמר למקפה נותן לו מיין הנמכר בחנות דהיינו שהתחיל קצת להחמיץ א"ל מרתף זה אני מוכר לך ולא הזכיר יין וגם לא א"ל למקפה נותן לו אפי' כולו חומץ א"ל מרתף זה של יין אני מוכר לך למקפה או אפי' לא הזכיר יין אלא אמר מרתף זה אני מוכר לך למקפה או שא"ל מרתף של יין סתם ולא אמר זה וגם לא אמר למקפה נותן לו יין טוב אלא שצריך הלוקח לקבל לכל מאה חביות עשר שאינם טובים שהתחילו קצת להשתנות.

ובמוכר חבית אחת אם א"ל של יין ולא אמר זה בין אם אמר למקפה בין אם לא אמר למקפה נותן לו יין שכולו יפה דבמרתף כה"ג מקבל עליו עשר קוססות למאה אבל הכא דחבית יין מחד חמרא משמע לא מקבל עליו מידי אפי' אם התנה שיתן לו מעט מעט כשימכרנו בחנות אפ"ה לא אמרינן שיתן לו חלק העשירי קוססת דכיון שהזכיר לו חבית משמע יין הראוי ליתן בחבית אחת. ובחבית זו של יין כתב הרמ"ה ז"ל שדינו כמרתף של יין אי לא א"ל למקפה נותן לו מיין הנמכר בחנות ואי א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה כיון דחד חמרא הוא.

לקח יין כדי למכרו בחנות הוי כאילו א"ל למקפה שצריך שיתקיים מעט עד שימכור ואם החמיץ קודם חייב באחריותו בד"א שלא שינה בו הלוקח לעשות נקב חדש והתחיל למכרו מיד ביום שוק הראשון אבל אם שינה בו נקב או שלא התחיל למכרו ביום שוק הראשון לא.

כתב רב האי הוא הדין היכא דלא א"ל למקפה שאנו אומרים שאינו חייב באחריות משום דאמר ליה לא איבעי לך לשהויי ה"מ היכא דשהה טפי ממאי דראוי ליה לשהויי לפום שיעור יומי דאורחיה דהאי לוקח למישתי בהו שיעור הדין חמרא היכא דשתי מיניה כל יומא כי אורחיה אבל לא שהה טפי מהאי שיעורא ולא שני ביה דגרים לאחמוצי אע"ג דלא א"ל למקפה אי בקנקני דמוכר הוא חייב באחריותו ע"כ.

וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה הלוקח את היין לתוך כליו אלא הניחו בתוך כליו של מוכר אבל אם עירהו לתוך כליו אפי' א"ל למקפה או למכרו בחנות אין המוכר חייב באחריותו שיאמר לו כליך גרם לו להחמיץ ואפי' אם החמיץ תוך ג' ימים לקנייתו וכן נמי בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה שאין המוכר חייב באחריותו אפילו אם החמיץ תוך ג' ימים הראשונים אינו חייב באחריותו שאנו אומרים יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ אא"כ נמצא חומץ חזק שאז ודאי היה חומץ בשעה שקנאו דאם לא כן לא היה נעשה כל כך חזק תוך ג' ימים והיכא שידוע שיינו של מוכר מחמיץ אפילו עירהו הלוקח לתוך כליו חייב באחריותו ודוקא כשאמר לו למקפה:

האומר לחבירו יין מבושל אני מוכר לך צריך ליתן לו יין שראוי להתקיים עד העצרת ואם החמיץ קודם והוא בכליו של מוכר חייב באחריותו אבל אם עירהו הלוקח לתוך כליו אינו חייב באחריותו יין ישן אני מוכר לך נותן לו משנה שעברה מיושן משל ג' שנים וצריך שיהא ראוי להתקיים עד החג: וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הכל לפי המנהג:

המקבל יין מחבירו בעיסקא על מנת שיוליכנו למקום פלוני ודאי האחריות של גניבה ואבידה הוא על שניהם אבל אם הוזל או החמיץ קודם שהגיע למקום פלוני האחריות על המוכר:

וכתב ה"ר יונה ז"ל אבל הלוקח יין מחבירו אע"פ שאמר דעתי להוליכו למקום פלוני והוזל קודם שהגיע לשם המקח קיים שהרי מקחו מקח גמור אע"פ שהמוכר על דעת לעלות לארץ ישראל ולא יכול לעלות מכרו בטל במוכר בלבד אמרינן שהמוכר מתוך אונס הוא מוכר והרי נודע הדבר שלא מכר זה אלא מפני שעלה בדעתו דבר שיהא צריך למכור אבל ר"ח ז"ל כתב שאין חילוק בין מוכר ללוקח:

וכ"כ הרמ"ה ז"ל אלא שחילק דוקא שהתנה שלא יתן הדמים עד שיוליכנו למקום פלוני דכיון שקנה על דעת שלא ליתן הדמים עד שיוליכנו לאותו מקום שנמכר שם ביוקר וקודם שהגיע לשם הוזל יכול להחזירו דמסתמא דעתו היה על מנת שימצא שם השער ביוקר כמו שהורגל וכיון שהוזל קודם שהגיע שמה הוי כאילו התנה על שום תנאי ולא נתקיים התנאי ע"כ:

שכשר אין דינו כדין היין שהיין תלוי במזל האדם טפי לפיכך אפילו נמצא חומץ תוך ג' ימים אין המוכר חייב באחריותו שאנו אומרים יין היה כשקנאו ומזלו גרם לו שמיהר להחמיץ משא"כ בשכר לפיכך המוכר חבית של שכר לחבירו החמיץ תוך ג' ימים הראשונים הוא באחריות המוכר ואפילו קבל המעות צריך להחזירם דכיון שנמצא חומץ תוך ג' ימים ודאי התחיל להחמיץ כבר אף על גב דריחיה חלא וטעמיה שכרא קיי"ל שכרא מ"מ אשכרא כי האי לא יהיב אינש דמי כיון שכבר התחיל הקלקול שממנו נתקלקל ואפילו טעמו והוה ריחיה וטעמיה שכרא ודאי לא טעמו שפיר החמיץ אחר ג' ימים הוא באחריות הלוקח ואפילו לא נתן המעות חייב ליתן כיון דטעמיה והוה בסיס ומיהו אי לא טעמיה המוציא מחבירו עליו הראיה כיון דספק הוא במה דברים אמורים כשהניחו בכליו של מוכר אבל עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ תוך שלשה ימים אינו חייב באחריותו:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה וכו' בפ' המוכר פירות (צג:) תנן מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה פי' קוססות. יין רע ואוקימנא בגמ' דה"מ בדלא א"ל למקפה אבל א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה דתני רב זביד בר אושעיא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו י' קוססות למאה וזהו אוצר ששנו חכמים ותניא בברייתא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין אני מוכר לך אפי' כולו חומץ הגיעו ומשנינן דרב זביד בא"ל למקפה וברייתא בדלא אמר ליה למקפה הילכך מרתף של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות מרתף זה ולא א"ל של יין אפילו כולו חומץ הגיעו ומרתף של יין סתם ולא אמר זה ולא אמר לו למקפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל עשר קוססות למאה וחד אמר לא מקבל וכתבו הרי"ף והרא"ש וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וקיי"ל נמי דכל ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע וכתב הר"ן הילכך נקטינן דמקבל עליו לוקח י' קוססות למאה דמסתמא מוכר הוא הנתבע ומיהו אע"פ שלא פרע עדיין הלוקח המעות מקבל עליו עשר קוססות עכ"ל: ומ"ש רבינו או אפי' לא הזכיר יין אלא אמר מרתף זה אני מוכר לך למקפ' כ"כ רשב"ם דהיכא דא"ל למקפ' ל"ש מרתף זה אני מוכר לך ממרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשרה קוססות למאה וכתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ן וכן דעת הר"ן ז"ל ונראה שמה שכתב רבינו בתחלת דבריו או אפילו לא הזכיר לו יין אלא אמר מרתף אני מוכר לך למקפה צריך ליתן לו יין שכולו יפה וכו' ממה שכתבתי בשם רשב"ם למדו דכי היכי דבאומר מרתף זה למקפה לא שני לן בין מזכיר יין לאינו מזכיר יין ה"ה באומר מרתף למקפה ולא אמר זה דל"ש לן בין מזכיר יין לאינו מזכירו: ומ"ש ובמוכר חבית אחת אם א"ל של יין ולא אמר זה וכו' נותן לו יין שכולו יפה ברייתא שם: ומ"ש אפי' אם התנה שיתן לו מעט מעט כשימכרנו בחנות וכו': ובחבית זו של יין כתב הרמ"ה שדינו כמרתף של יין וכו': לקח יין כדי למכרו בחנות הוי כאילו אמר ליה למקפה וכו' שם (צח.) אמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמירא לחנואה אדעתא לסבוייה ותקיף אפלגא או אתלתא דינא הוא דמקבל לה מיניה ולא אמרן אלא דלא שני בברזא אבל שני בברזא לא ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא לא ואע"פ שרשב"ם פירשה במוסר חבית לחנוני כדי למכור היין בחנותו וחמרא ברשותא דמוכר קאי כבר כתבו התוס' והר"ן דלישנא לא משמע הכי דזבין מכר גמור משמע וכ"כ הרמב"ם בפי"ח מה"מ: כתב רב האי ה"ה היכא דלא א"ל למקפה וכו' ה"מ היכא דשהה טפי ממאי דראוי ליה לשהויי וכו': כתב ר"י בנ"ט ח"ב בשם הרשב"א דכל מקום שיכול לומר לו מוכר לא איבעי לך לשהויי דוקא אדם שאין דרכו למשהייה כאותו עת שישהה: וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה הלוקח לתוך כליו וכו' אבל אם עירהו לתוך כליו וכו' אין המוכר חייב באחריותו וכו' שם בפ' המוכר פירות (ד' צז:) תנן המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ובגמרא א"ר יוסי בר חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר אמר ליה הא חמרך והא קנקנך וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהויי לא צריכא דא"ל למקפה ופליגא דרב חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלא דמריה גרים וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כר' יוסי בר חנינא ואע"פ שרשב"ם פסק לקמן כרב חייא בר יוסף כל הפוסקים חולקים עליו וגרסינן תו בגמ' (צו.) איתמר המוכר חבית יין לחברו והחמיצה אמר רב כל ג' ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר חמרא אכתפא דמאריה שויר עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשיכרא וכוותיה דשמואל בחמרא והלכתא כוותיה דשמואל וכתבו הרי"ף והרא"ש הא דשמואל אי בקנקנים דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה הוא ואי בקנקנים דלוקח קאמר אע"ג דאמר ליה למקפה כי היכי דלא תיקשי אדרבי יוסי בר חנינא דתרווייהו נינהו ולא קשיאן אהדדי וכתבו התוספות חמרא אכתפא דגברא שוור פרשב"ם דחמרא מזלא דגברא גרים דס"ל כרב חייא בר יוסף ואין נראה חדא דהו"ל למינקט לישנא דלקמן חמרא מזלא דמאריה גרים ועוד כי אמרי' לקמן ופליגא דרב חייא בר יוסף הול"ל ופליגא דשמואל ועוד דאין סברא שיגרום מזלא דגברא שימהר להחמיץ תוך שלשה דלעולם אין היין מחמיץ אלא לאחר שלשה ונראה לפרש לרבינו תם חמרא אכתפיה דגברא שוור כלומר היין כיון שנשאו בכתפים נתקלקל על ידי שנענע ומיהר להחמיץ ואם תאמר ורבי יוסי בר חנינא דאמר דבקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקניך והיכי מצי אמר ליה הכי דילמא נתקלקל על ידי שנענע ולמה ישלם המוכר ויש לומר דלקמן מוקי לה בדא"ל למקפה דכיון דאמר ליה הכי יש לו להתקיים אפי' כשמנענעו ואפי' אחר שלש וכן הסכימו הרמב"ן והר"ן ז"ל לדחות פירשב"ם וז"ל הר"ן לפיכך נראה כמו שכתב הריא"ף דשמואל לא אזיל בשיטתיה דר' חייא בר יוסף אלא כרבי יוסי בר חנינא סבירא ליה ומשכחת לה אי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה ואי בקנקנים דלוקח ואע"ג דאמר ליה למקפה וכך פירושה דשמואל הכי קאמר נהי שאין היין משתנה להיות חומץ גמור בפחות מג' ימים וכדתניא בברייתא ה"מ בשלא טלטלו אותו אבל כל שטלטלוהו מתוך שהטלטול קשה לו אכתפא דגברי שמטלטלין אותו שוור ומשתנה לאלתר מיין לחומץ הילכך אפילו בקנקנים דמוכר ואפילו שלשה ימים הראשונים ברשות לוקח. ולפי דרך זה נמצינו למדים ד' חילוקים במוכר חבית של יין לחבירו. דכל שלא טלטלו אותו אף על גב דלא אמר ליה למקפה שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר שא"א ליין שישוב חומץ בלא טלטול בפחות מג' ימים והיינו ברייתא כל ג' ימים ודאי וזהו דין ראשון. אבל כל שטלטלו אותו אפי' בתוך ג' ימים הראשונים ואע"פ שהוא עדיין בקנקנים דמוכר מכיון דלא א"ל למקפה הגיעו והיינו דשמואל דאמר חמרא אכתפא דמריה שוור וזהו דין שני. אבל היכא דא"ל למקפה כל זמן שהוא בקנקנים דמוכר אפי' לאחר שלשה אע"פ שטלטלו אותו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקניך והיינו דרבי יוסי בר חנינא ומיהו כל היכא שהריקוהו לקנקנים דלוקח אינו חייב באחריותו ולא מפני קלקול הקנקנים אלא אפי' נודע שהיו משובחים ביותר אינו חייב באחריותו מפני שהעירוי קשה לו ואע"ג דאמר ליה למקפה שאין לך יין בעולם שלא יתקלקל מחמת העירוי וזהו דין ג'. אבל היכא שאמר ליה יין מבושם אני מוכר לך זו היא ששנינו חייב להעמיד לו עד העצרת כלומר ואע"פ שעירו אותו לקנקנים דלוקח דדומיא דרישא תנא סיפא אפ"ה חייב שהרי הוא כמו שהתנה בפירוש. זו היא שיטת שמועתו על נכון וכפי דרך ראשון של הרי"ף ז"ל שפירשה בקנקנים דמוכר ולא אמר ליה למקפה ואיפשר לפרשה ג"כ בקנקנים דלוקח ואע"ג דא"ל למקפה וכמו שכתב הרב ז"ל ודקאמר אכתפא דגברא ה"ק שע"י העירוי שמערבין אותו הכתפים מכליו של מוכר לתוך כליו של לוקח שוור ומתקלקל הילכך אע"ג דא"ל למקפה פטור וכההיא דר' יוסי בר חנינא עכ"ל: וז"ל הרמב"ם בפ"י מה"מ המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואע"פ שא"ל לתבשיל אני צריך לו ואם ידוע שיינו מחמיץ ה"ז מקח טעות מכר לו יין והרי הוא בקנקניו של מוכר והחמיץ אם א"ל למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר וא"ל הרי יינך וקנקניך שאני לא קניתי לשתותו אבל לבשל מעט ואם לא אמר למקפה הוא א"י להחזיר שהרי אומר לו למה לא שתית אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ עכ"ל. ודבריו מבוארים בדברי הרי"ף ז"ל ונראה מדבריו שהכל תלוי בעירוי אבל טלטול לא מעלה ולא מוריד וכך הם דברי רבינו: ומ"ש רבינו אפילו א"ל למקפה או למכרו בחנות דמשמע דאומר למכרו בחנות אני לוקח כאומר למקפה דמי טעמו מפני שהוא נמכר מעט ושוהה למכרו וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן וכיוצא בזה כתב ה"ה אם א"ל לשתות מעט מעט לעצמו הרי זה כאומר למקפה: ומ"ש רבינו שאנו אומרים יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ אע"ג דהאי לישנא רב חייא בר יוסף הוא דקאמר ליה ולית הלכתא אלא כר' יוסי בר חנינא מ"מ לא נמנע רבינו מלמינקט האי לישנא משום דע"כ לא פליג ר"י בר חנינא אלא בדא"ל למקפה אבל לא א"ל למקפה אין אחריותו על המוכר ומטעמא משום דכל כהאי גוונא מזלא דלוקח גרים: ומה שאמר אלא א"כ נמצא חומץ חזק שאז ודאי היה חומץ בשעה שקנאו וכו' למד כן מדגרסינן בגמרא (שם) תניא הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק מאי קאמר א"ר יוחנן ה"ק כל ג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק וריב"ל אמר כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק דרומאי מתני משמיה דריב"ל ראשונים ודאי יין אחרונים ודאי חומץ אמצעים ספק הא גופא קשיא ראשונים ודאי יין אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא והדר אמרת אחרונים ודאי חומץ אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא כגון דאשתכח חלא סופתקא דאי לאו דעקר תלתא יומי לא היה משתכח תלא סופתקא ופר"ש לעולם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הא כדמוכח רישא וסיפא דקתני ודאי חומץ היינו טעמא דמיירי כגון דאשתכח חומץ חזק יותר מדאי שהדבר ידוע שזה ששה ימים שהתחיל להחמיץ ולסוף שלשה נעשה חומץ ובשלשה האחרונים נתחזק ונתחזק מאוד ונעשה סופתקא חזקה: (ב"ה) וסובר רבינו דהלכה כדמתני דרומאי משמיה דריב"ל משום דהלכה כריב"ל לגבי דר"י כמו שכתבו התוספות בפרק בני העיר: והיכא שידוע שיינו של מוכר מחמיץ וכו' חייב באחריותו וכו' שם במשנה (סוף דף צז:) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואוקי ר' יוסי בר חנינא רישא בקנקנים דלוקח ומסתמא בההוא גוונא מיירי בסיפא ואפי' הכי קתני דהוי מקח טעות: ומה שאמר ודוקא כשאמר ליה למקפה כן כתב הרב המגיד משום דאי לאו הכי מצי א"ל מוכר לא איבעי לך לשהויי כדאמרינן בגמרא ארישא:

האומר לחבירו יין מבושל אני מוכר לך צריך ליתן לו יין שראוי להתקיים עד עצרת משנה שם (צח.) אלא דבנוסחי דידן בגמרא והרי"ף והרא"ש גרסי מבושם והרמב"ם ורבינו גרסי מבושל ובנ"א מספר רבינו מצאתי מבושם: ומה שאמר אבל אם עירהו הלוקח לתוך כליו אינו חייב באחריותו נלמד מדר"י בר חנינא שנתבאר בסמוך אבל רבינו ירוחם כתב אם א"ל יין מבושם אפי' בקנקנים של לוקח חייב להעמיד לו עד עצרת ואם החמיץ אחר עצרת קנקנים של לוקח גרמו: יין ישן אני מוכר לך נותן לו משנה שעברה מיושן משל ג' שנים גם זה משנה שם: ומ"ש וצריך שיהא ראוי להתקיים עד החג ברייתא שם:

ומ"ש וכל זה לא אמרו אלא במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הכל לפי המנהג כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהלכות מכירה וכבר נתבאר כן בסימן שקודם זה:

המקבל יין מחבירו בעסקא על מנת שיוליכנו למקום פלוני וכו' (שם צח.) אמר רבא האי מאן דקביל חמרא אדעתא דממטי ליה אפרוותא דזולשפט ואדמטו התם זל דינא הוא דמקבל ליה איבעיא ליה הוה חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן חלא לא ודלא כר"י בר חנינא ואיכא דאמרי אפילו חלא נמי מקבל כמאן כרבי יוסי בר חנינא וכבר נתבאר בסימן זה דהלכה כרבי יוסי בר חנינא ופרשב"ם האי מאן דקביל חמרא מחבריה למחצית שכר והקנקנים דמוכר והוא קיבלו בדמים כשער של עכשיו בעיר הזאת והריוח יחלוקו וכל מקבלי ממון למחצית שכר הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם הוקיר או הוזל או נאבד הוי על שניהם אבל אמר ליה בעל היין אפילו אם הוקיר לא יהא לך רשות למכרו בכאן אלא זיל ואמטיה אפרוותא דזולשפט ששם היו מוכרים היין ביוקר וקודם שהגיע לשם זל היין בכל המקומות ופיחת מכדי דמים שקיבלו דינא הוא דמקבלו בעל היין את כל הזול דכיון דאפילו אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למכרו עד שמגיע לפרוותא דזולשפט לענין זולא נמי ברשותא דבעל היין קאי ומיהו לגבי גניבה ואבידה ברשותא דמקבל נמי קאי:

וכתב ה"ר יונה אבל הלוקח יין מחבירו אע"פ שאמר דעתי להוליכו למקום פלוני והוזל קודם שהגיע לשם המקח קיים וכו': אבל ר"ח כתב שאין חילוק בין מוכר ללוקח הרב המגיד כתב בפי"ז מהלכות מכירה יש מי שפירש דדוקא במקבל לעסק דאע"ג דפלגא מלוה ופלגא פקדון כיון דבתורת עסק קבלה ולהוליכה למקום פלוני וזל קודם לכן מחזירה לו שלא על דעת כן קבלה ורבינו חננאל וכן הרא"ש זכרונו לברכה פירשו אפילו בלוקח גמור והטעם שכיון שהזכיר להוליך למקום פלוני הרי הוא כמתנה שאם תוזל קודם לכן שיחזירנה לו והוא שהזכיר בשעת מכירה כן וזה נראה דעת ן' מיגא"ש ז"ל ודעת המחבר צריך עיון לאיזה צד הוא נוטה עכ"ל:

וכן כתב הרמ"ה אלא שחילק דוקא שהתנה שלא יתן הדמים עד שיוליכנו למקום פלוני וכו':

שכר אין דינו כדין היין שהיין תלוי במזל האדם טפי מה שאין כן בשכר לפיכך המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיץ תוך שלשה ימים הראשונים הוא באחריות המוכר וכו' נראה דהיינו כדרב יוסף דעבד עובדא כרב בשיכרא וכשמואל בחמרא וכמו שהבאתי לעיל בסי' זה וצ"ל שלא היה גורס והלכתא כוותיה ושמואל כמו שכתוב בנוסחי דידן ובפסקי הרא"ש ליתיה: ומ"ש במה דברים אמורים כשהניחו בכליו של מוכר אבל עירהו הלוקח לתוך כליו אפי' החמיץ תוך שלשה ימים אינו חייב באחריותו מתבאר מדרבי יוסי בר חנינא דלענין זה ל"ש לן בין שכר ליין ודברי ר"י כדברי רבינו לחלק בין שכר ליין אבל אין כן דעת הרי"ף שהרי אחר ההיא דעבד רב יוסף כרב בשיכרא וכו' כתב והלכתא כשמואל וגם הרמב"ם בפי"ז לא חלק ביניהם: (ב"ה) בהעתקת הספרכ' כאן פלפול על דברי הרמב"ם וה"ה ולא חשתי להדפיסו משום דאות באות הוא מ"ש בכ"מ פי"ז מהל' מכירה:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה כו'. הכי אסיקנא בגמ' דדוקא בדא"ל למקפה: ומ"ש או אפי' לא הזכיר לו יין וכו'. כן פי' רשב"ם דהיכא דא"ל למקפה ל"ש אמר מרתף של יין למקפה ל"ש אמר מרתף למקפה דלמקפה משמע מיין טוב דלא היו רגילין למקפה כי אם ביין טוב ואת"ל היו רגילין נמי לתת חומץ למקפה אפ"ה אין לומר מרתף למקפה אני מוכר לך בשביל חומץ דכל חומץ מתקיים הוא ומחמיץ יותר ומרתף חומץ היה לו לומר עכ"ל: א"ל מרתף זה של יין ולא אמר למקפה נותן לו מיין הנמכר בחנות. הכי מוקמינן לברייתא בגמ' דלהכי אהני זה כלומר כמות שהוא ופי' המפרשים דיין הנמכר בחנות היינו קוססות שהתחיל קצת להחמיץ: אמר לו מרתף זה וכו' עד אפילו כולו חומץ. ברייתא שם ואוקימתא דגמרא שם: א"ל מרתף זה של יין למקפה וכו'. הכי אוקימנא לה לדרב זביד בגמרא בדא"ל למקפה ופרשב"ם דהיכא דא"ל למקפה ל"ש אמר מרתף של יין למקפה ל"ש אמר מרתף למקפה דלמקפה משמע יין טוב וכו' כדפי' בסמוך ואהני מאי דא"ל זה שמקבל עשר קוססות למאה והיכא דא"ל מרתף של יין סתם ולא אמר זה וגם לא אמר למקפה פליגי בה רב אחא ורבינא אי מקבל עליו עשר קוססות לק' ופסקו הפוסקים קולא לנתבע שהוא המוכר וחייב הלוקח לקבל י' קוססות לק': ובמוכר חבית אחת וכו'. בברייתא דר' חייא וכדאסיקנא שאני חבית דכולה חד חמרא הוא וז"ל הרמב"ם בפי"ז דמכירה א"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה או שא"ל חבית של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל עכ"ל הנה שהשוה דין חבית יין סתם לאומר מרתף של יין למקפה דנותן לו כולו יפה כדי להסתפק ממנו מעט מעט לתבשיל: ובחבית זה של יין כתב הרמ"ה שדינו כמרתף של יין וכו'. פי' כאומר מרתף זה של יין ולא א"ל למקפה דאהני ליה זה ליתן לו יין כמות שהוא הנמכר בחנות שהתחיל קצת להחמיץ ואי א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה דבמרתף כה"ג מקבל עליו י' קוססות לק' אבל הכא דחבית יין מחד חמרא משמע נותן לו כולו יפה דבאומר חבית זה למקפה דינו כאומר חבית של יין סתם ולא אמר לא זה ולא אמר נמי למקפה דבמרתף נמי דין מרתף זה למקפה שוה לדין מרתף של יין סתם היכא דלא אמר לא זה ולא אמר למקפה: לקח יין כדי למכרו בחנות וכו'. מימרא דרבא שם ודברי רבינו כפי' ר"י בתוס' דהחנוני לקח היין במכר גמור וכן כתב הרמב"ם בפי"ז ממכירה דלא כפרשב"ם דהחנוני אינו אלא שליח וחמרא ברשותא דמוכר קאי דליתא: ומ"ש דהוי כאילו א"ל למקפה וכו'. כן כתבו התוספות והרא"ש ואין פירושו דדין זה כלוקח למקפה דא"כ היה צריך ליתן לו יין שכולו יפה וכאן אין דינו אלא שיתקיים מעט עד שימכר אלא ה"פ דהו"ל כאילו אמר מכור לי יין שאמכור בחנית לצורך מקפה ליה מעט ולזה מעט דא"צ להתקיים זמן רב כיון שמוכר להרבה בני אדם לכל אחד לצורך מקפה קצת אבל בלוקח יין למקפה לשלחנו בלבד צריך לו יין יפה שיתקיים הרבה ימים ודוק: וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה וכו'. משנה שם המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ובגמרא אר"י ב"ח ל"ש אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר א"ל הא חמרך והא קנקניך וכי קנקני דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי' ליה לשהויי ל"צ דא"ל למקפה ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר חמרא מזליה דמרא גרים דכתיב ואף כי היין בוגד גבר יהיר וכו' ופסק הרי"ף והרא"ש הלכה כר"י ב"ח ומקמי הכי איפליגי רב אמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה כל ג' ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר חמרא אכתפא דמרא שוור ובתוך ג' ימים נמי הוי ברשות לוקח עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשיכרא וכוותיה דשמואל בחמרא ופירשב"ם חמרא אכתפא דמרא שוור על כתף האדם הוא מדלג כלומר מזלו גורם והרי"ף והרא"ש כתבו וז"ל והא דשמואל אי בקנקנים דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה הוא ואי בקנקנים דלוקח קאמר אע"ג דא"ל למקפה כי היכא דלא תיקשי אדר"י ב"ח דתרווייהו הלכתא נינהו ולא קשיין אהדדי עכ"ל ומעתה נתבארו דברי רבינו דמ"ש דבכליו של מוכר הוא דחייב מוכר באחריות כשא"ל למקפה אבל בכליו של לוקח אינו חייב באחריות אפי' א"ל למקפה היינו כר"י ב"ח דהלכתא כוותיה לגבי ר' חייא בר יוסף ומה שהשוה רבינו היכא דלקחו למכור בחנות לא"ל למקפה נתבאר בסמוך דכ"א לפי דינו דהיכא דלקחו בחנות צריך שיתקיים מעט למכרו להרבה בני אדם לזה מעט ולזה מעט למקפה ובדא"ל למקפה לשלחנו צריך הוא שיתקיים הרבה: ומ"ש רבינו כליך גרם לו להחמיץ. נראה דאם היה נודע שהקנקנים משובחים ביותר חייב המוכר באחריותו וזהו ע"פ פרשב"ם אבל לפי' ר"ת בההיא דחמרא אכתפא דמרא שוור דהנענוע והעירוי שהריקו היין מכלי אל כלי קשה ליין השתא אפילו הקנקנים משובחים אין המוכר חייב באחריותו וכדכתב הר"ן וב"י אבל דעת רבינו אינו כן אלא כפרשב"ם ויתבאר בסמוך בס"ד: ומ"ש ואפי' החמיץ תוך ג' ימים וכו'. זהו כשמואל בחמרא דאפילו תוך שלשה ימים ברשות לוקח הוא דחמרא אכתפא דמרא שוור כשעירו אותו לקנקנים דלוקח אפילו אמר ליה למקפה וכן נמי בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה והוסיף רבינו ואמר שאנו אומרים יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ וכו' דס"ל כפרשב"ם דחמרא אכתפא דמרא שוור ר"ל מזלו גורם אע"ג דלית הלכתא כרב חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלא דמריה גרם אין זה אלא בדא"ל למקפה ואיתיה לחמרא בקנקנים דמוכר התם הוא דמוכר חייב באחריותו ולא תלינן במזל הלוקח אבל כשעירו אותו לקנקנים דלוקח אי נמי בדאיתיה בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה תלינן במזל הלוקח ומשום הכי לא מיבעיא היכא דטעמו מתחלה והוי בסיס דפשיטא שאין המוכר חייב באחריותו אלא אפילו לא טעמו תלינן לומר יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ והיינו דכתב רבינו לקמן בסעיף ו' השכר אין דינו כדין היין שהיין תלוי במזל האדם טפי וכו' ועיין במ"ש לשם בס"ד מיהו נראה דוקא היכא שכבר נתן המעות אמרינן מזל הלוקח גרם ומשמכרו החמיץ והמע"ה אבל כשלא נתן המעות אין המוכר יכול להוציא מידו בלא ראיה כיון דלא טעמו מתחלה וכי היכא דלגבי שכר לאחר ג' ימים אי לא טעמו המע"ה אם לא נתן המעות ה"נ גבי יין תוך ג' ימים כשלא נתן המעות אא"כ כנשעשה חומץ חזק דהתם אפילו טעמו והוי טעמא חמרא אמרינן ודאי לא טעמו שפיר וכו' דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן כמ"ש התוס' בפ' בני העיר ועיין בב"י הביא פלוגתא דר"י וריב"ל בנעשה חומץ חזק והלכה כריב"ל אבל באינו חומץ חזק אפילו לא טעמו תלינן דברשות הלוקח החמיץ והיינו דקאמר שאנו אומרין יין היה וכו' ואע"ג דפרשב"ם בפלוגתא דרב ושמואל מפורש דלא פליגי אלא היכא דטעמיה לוקח וס"ל לרב אימר לא טעמיה שפיר ומשמע דאהא פליג שמואל ואמר דברשות לוקח הוא אבל אי לא טעמיה כלל מודה שמואל דברשות מוכר הוא ס"ל לרבינו דאף על גב דלרב אפילו טעמו ברשות מוכר הוא כל ג' ימים הראשונים אפ"ה לשמואל ברשות לוקח הוא אפילו לא טעמו כלל דתלינן במזל הלוקח דגרם לו להחמיץ ודוק. כנ"ל דעת רבינו וכדמוכח מלשונו ודלא כמו שפי' בית יוסף עיין עליו: והיכא שידוע שיינו של מוכר מחמיץ וכו'. משנה שם ופי' רשב"ם ואם ידוע שמחמיץ בכל שנה מצי א"ל לא איבעי לך לשהויי אלא לשתותו דהא לא א"ל למקפה וכו':

האומר לחבירו יין מבושם וכו'. משנה שם: ומ"ש אבל אם עירהו הלוקח וכו'. כ"כ הרא"ש לשם בפסקיו: יין ישן וכו'. ג"ז משנה שם. צריך שתדע דכל היכא דשינה הלוקח כגון שעירה היין לקנקנים אי נמי שינה בו נקב אין המוכר חייב באחריות אפילו לא שהה לוקח טפי ממאי דראוי ליה לשהויי אבל היכא שהוא בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה דמצי א"ל לא איבעי לך לשהויי אין זה אלא היכא דמשהה ליה טפי ממאי דראוי לשהויי וכו' כגון דאפי' ג' ימים הוה שהייה יתירא לפום מאי דחזו ליה להאי אינש וכו' וכדכתב רב האי לעיל בסמוך:

המקבל יין מחבירו בעסקא ע"מ שיוליכנו למקום פלוני וכו'. שם מימרא דרבא ופירושה דהנותן התנה עמו שלא יהא רשות למקבל למכרו בכאן אפילו אם יוקיר כאן אלא נותנו לו ע"מ שיוליכנו למקום פלוני לפיכך אם הוזל או החמיץ וכו' האחריות על המוכר דמצי א"ל המקבל לא איבעי לך לשהויי:

וכתב הר"ר יונה וכו'. פי' דמדנקט תלמודא האי מאן דקביל וכו' משמע דוקא במקבל בעסקא אבל לא לוקח דלא דמי למוכר ע"ד לעלות לא"י וכו' אבל ר"ח כתב דאין חילוק בין מוכר ללוקח וס"ל לתלמודא דנקט האי דינא במקבל מחבירו בעסקא לאו דוקא דה"ה בלוקח והרמ"ה גם הוא ס"ל דה"ה בלוקח אלא שכתב ליישב הא דנקט תלמוד' האי דינא במקבל בעסקא ואומר שאין זה אלא דתלמודא נקט מילתא דפסיקא דבמקבל בעיסקא דלעולם אחריות הזול או החומץ על המוכר כיון שהתנה עמו שלא למכרו כאן כלל אלא במקום פלוני אבל בלוקח איכא לחלק דדוקא בשהתנה שלא יתן הדמים עד שיוליכנו למקום פלוני וכו':

שכר אין דינו כדין היין וכו'. שם בגמ' עבד רב יוסף עובדא כרב בשיכרא וכשמואל בחמרא וכ"כ הרי"ף והרא"ש ולא הביאו בפסקיהם הא דאיתא בספרים שלנו אח"כ והלכתא כוותיה דשמואל נראה דלא היה כתוב כן בספרים שלהן ופסקו הלכה כרב יוסף דעבד עובדא ומעשה רב ומכאן יש ראיה לפרשב"ם דחמרא אכתפא דמרא שוור היינו לומר דמזלא דגברא גרים דאל"כ למה עבד רב יוסף בשיכרא כרב ובחמרא כשמואל אלא ודאי דס"ל דטעמא דשמואל לא שייך אלא בחמרא ואע"ג דשמואל גופיה ס"ל שלא לחלק בין חמרא לשיכרא וכן רב לא חילק מ"מ רב יוסף הכריע לחלק ביניה' וכ"פ הרמב"ם בפי"ז להדיא כדברי רבי' והיא דעת הרי"ף והרא"ש וכ"כ הר"ר ירוחם והב"י כתב שאין כן דעת הרי"ף מדהביא אחר ההיא דעבד רב יוסף כרב בשיכרא הך והלכתא כוותיה דשמואל וגם הרמב"ם בפ' י"ז לא חילק ביניהם עכ"ל ודבריו תמוהים דבספרי האלפסי כולם לא כתוב הך והלכתא כשמואל וגם הרמב"ם חילק בפירוש בין יין לשכר דביין כתב בסתם דכשלא א"ל למקפה א"ל הו"ל לשתותו ולא לשהותו ומדכתב בסתם משמע דאפילו החמיץ תוך ג' ימים אין המוכר חייב באחריותו ובשכר כתב לחלק בין תוך ג' ימים לאחר ג' ימים ופי' הרב המגיד שפוסק כרב יוסף דעבד עובדא בשיכרא שוב ראיתי בכסף משנה שהאריך להחזיק דבריו ולא נהירא: ומ"ש לפיכך המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיץ וכו' ואפילו קיבל המעות וכו'. כל דברי רבינו בזה הם מדברי התו' בפ' המוכר פירות על שם פי' הקונטרס בד"ה כל ג' ימים (דף צ"ו) שכתבו בדין מוכר יין והחמיץ אליבא דרב וז"ל כל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ואפי' נתן לו הלוקח מעות יחזיר דכיון דנראה חומץ גמור תוך ג' שנמכר בידוע שכבר משעת מכירה ריחיה חלא ואהאי חמרא לא יהבי אינשי דמי ואע"פ שטעמו והוה ריחיה חמרא ודאי לא טעמי' שפיר כיון דאחמיץ בתוך ג' מכאן ואילך ברשות לוקח ואפי' לא נתן מעות חייב ליתן ומיהו נראה דאיכא דלא טעמיה בשעת לקיחה דאמרינן המע"ה דספיקא הוא והא דתנן המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו מיירי לאחר ג' א"נ בקנקנים דלוקח כר"י ב"ח כן פ"ה עכ"ל ורבינו כתב כאן כל זה גבי שיכרא למאי דקיי"ל כרב בשיכרא וכרב יוסף דעבד הכי עובדא: ומ"ש רבינו ומיהו אי לא טעמיה המע"ה היינו דלא טעמיה כלל ולא הו"ל להאי שיכרא שום חזקת שכר טוב אבל אי טעמיה פעם אחת קודם לקיחה והוה בסים לא אמרינן המע"ה אלא אמרינן כל שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה כדלעיל בסי' רכ"ד לפי פי' הרא"ש וכך השיב מהרי"ל בתשובה למהרא"י בעל ת"ה וז"ל בסימן ק"ע והיין שנמצא חומץ אחר שנקנה ללוקח הלכה רווחת בישראל כל שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה וכן בסי' רל"ב הביא רבינו בסעיף י"ג תשובת הרא"ש גבי גבינות שנמצאו מרוקבות ביד הלוקח דאם הדבר ספק אם נעשה הריקבון בבית המוכר המע"ה ואע"ג דהספק נולד ברשותה לוקח אפי' הכי אם היה הלוקח מוחזק כגון שלא נתן המעות אמרינן דהמוכר הוא המוציא ועליו הראיה וה"ט משום דהגבינה לא היה לה חזקת גבינה טובה כלל ודוק:

דרכי משה[עריכה]

(א) במרדכי פרק הזהב ע"א מצאתי ראובן טוען על שמעון מכרת לי יין בחזקת שהוא יין פרנקו"ש ולא נמצא כן ושמעון משיב הלא טעמת אותו ומה שטעמת אתה נוטל דין זה פשוט ממתני' דקתני מותר לערב בדבר הנטעם ואפילו ערבו שמעון קודם המכירה כיון שראובן טעמו אין לו עליו כלום אבל אי טוען אתה ערבת לי לאחר שטעמתיו ע"ז ישבע ופטור עכ"ל וע"ל סימן רכ"ח מדין תערובת בדבר הנטעם:

(ב) ועיין במרדכי ובהגהות ריש המוכר פירות: