טור חושן משפט רלא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

אסור לרמות לחבירו בענין המדה והמשקל אלא צריך שיהוה מדות והמשקלות ישרות מצודקות ולא ירמה בהן ואם אינו עושה כן עובר בלאו דלא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה מלבד מה שגוזל את חבירו:

חייבין בית דין להעמיד ממונים שיהו מחזרין על החנויות שיהו מצודקות המדות והמשקלות והמאזנים וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזני' מקולקלין רשאין להכותו ולקנסו כאשר יראה לבית דין אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו אפילו שאינו מודד בה ואפילו לעשותה עביט של מי רגלים שמא יבוא מי שאינו יודע וימדוד בה ואם יש מנהג בעיר שאין מודדין אלא במדה הרשומה ברושם הידוע וזו אינה רשומה מותר להשהותה:

מכמה עושין המדות מסאה וחצי סאה ורובע הסאה קב וחצי הקב ורובע הקב וחצי רובע הקב ושמינית הרובע אבל אין עושין קביים שלא תחליפנו ברובע הסאה והוא קב ומחצה ובמדות הלח עושין אותו הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין לוג וחצי לוג ורביעית הלוג ושמינית ואחד משמנה שבשמינית:

והמחק אין עוין מדלעת מפני שהוא קל ורע למוכר ולא משל מתכת מפני שהוא כבד ורע ללוקח אלא עושין אותו משל אגוז שקמה ואשכרוע וכיוצא בהן ואין עושין אותו מצד אחד עב ומצד אחד קצר וכשהוא מוכר מוחק בצד הקצר וכשהוא קונה מוחק מצד העב:

ולא ימחוק מעט מעט מפני שהוא מפחית ללוקח ולא בבת אחת במהירות מפני שהוא מפחית למוכר אלא בפעם אחת במתון:

וכשמודד דבר לח לא יעשה בענין שתעלה הרתיחה ותראה המדה כאילו היא מלאה אפילו היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה וצריך להשהותה אחר שיפסוק הקילוח כדי שיטיפו ממנה ג' טיפין ומה שישאר בה אחר כך הוא שלו בד"א בבעל הבית המוכר אבל חנוני א"צ להטיף כלל אחר שיפסוק הקילוח:

הסיטון שקונה הרבה ביחד ומוכר לחנונים מקנח המדות שמודד בהן דבר לח אחת לל' יום מפני שמדבק בהן ומתמעטת המדה אבל לדבר יבש א"צ שאינו מוכר כל כך די לו שיקנה אח' לי"ב חדשים והחנוני שא"צ להטיף שלשה טיפין ונדבק בה הרבה צריך לקנח פעמים בשבת:

במקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה אפילו אם יתן לו ג' גסות בשביל ד' דקות שטוב יותר ללוקח מדידה בדקה כדי שיקח הכרעה לכל מדה ומדה:

וכן במקום שנהגו למדוד בגסה לא ימדוד בדקה ובמקום שנהגו לגדוש לא ימחוק אפילו אם ירצה לתת לו ג' מחוקות בשביל ב' גדושות ולא מיבעיא זה שאסור אלא אפילו במקום שמוכרין סאה גדושה בשלשה דינרין ואמר לו תן לי סאה מחוקה בשני דינרין אסור ולא אמרינן דליהוי כאילו קונה ב' שלישית מדה וכן במקום שנהגו למחוק אין גודשין:

המשקלות עושין אותן מליטרא וחצי ליטרא ורביע ליטרא אבל לא פחות: אין עושין משקלות שיהא תוספת הגדול על הקטן פחות מהכפל לפי שמתחלפין זה בזה לפיכך אין עושין ליטרא פחות רביע שמתחלף בליטרא או בחצי ליטרא:

ואין עושין אותן לא מבדיל ועופרת ושאר מיני מתכות אלא עושין אותן של זכוכית ואבנים חלקים כאותן הנמצאים על שפת הנהר: ופי' ר"ת ז"ל דוקא משקלות ששוקלין בהן בשר ושומן לפי שהלחות דבוק בהן ומתייבש ומכביד אבל משקלות של כסף וזהב ודבר יבש מותר לעשותן ממתכת אבל הרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבר מפני שמעלין חלודה ומתחסרין ולפי זה אין לחלק:

ולא יטמין המשקלות במלח כדי שיקלו:

החנוני ששוקל דבר לח צריך לקנח המשקל פעם אחת בשבת והמאזנים בכל פעם ופעם ששוקל בהם:

והמאזנים צריכין שיהיו מיושרים כל אחת לפי מה שהיא כיצד מוכר עששיות נחשת וברזל יהיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים והחוט שהמאזנים תלויין בו יהיה ארוך שלשה טפחים כדי שיהיה האויר על הלשון שלשה טפחים:

ואורך הקנה שכפי המאזנים תלוין בשני ראשיו י"ב טפחים ואורך החוט שהכף תלוי בו י"ב טפחים ושל מוכרי צמר וזכוכית תהא גבוה מן הארץ שני טפחים ואורך החוט שתלוי בו שני טפחים ואורך הקנה ואורך החוטין ט' ט' טפחים ושל חנוני ובעל הבית יהיו גבוהים מן הארץ טפח וארך החוט טפח ואורך הקנה והחוטין ו' ו' טפחים ושל מוכרי כסף וזהב ושאר עניינים דקים יהיו גבוהים מהארץ ג' אצבעות ואורך החוט שלש אצבעות ובאורך הקנה והחוטין לא נתנו בהן שיעור אלא כפי מה שירצה:

במקום שנהגו להכריע צריך להכריע טפח ובמקום שנהגו שלא להכריע שוקל עין בעין וצריך להוסיף אחד ממאה בלח ואחד מד' מאות ביבש:

היה שוקל לו עשר ליטרין לא יאמר לו שקול לי כל ליטרא וליטרא לבדה עם הכרעה אלא שוקל את כולן ביחד והכרעה אחת לכולן:

היה שוקל לו ג' רביעי ליטרא לא יאמר לו שקול לי כל רביע ורביע בפני עצמה אלא ישקול לו ליטרא ויתן רביע ליטרא עם הבשר:

באו בני המדינה להוסיף על המדות והמשקלות ולבטל את הראשונות יכולין להוסיף עד שתות שאם היה הקב משל חמשה יעשוה משל ששה אבל יותר משתות אין רשאין להוסיף:

וכן צריכין לדקדק במדידת הקרקע והמודד קרקע בין אחין ובין שותפין לא ימדוד לאחד בימות החמה ולשני בימות הגשמים לפי שהחבל מתקצר בימות החמה לפיכך אם מדד בקנה או בשלשלת של ברזל אין בכך כלום:

כתב הרמב"ם ז"ל אחד הנושא ונותן עם ישראל או עם עובד עבודת כו"ם אם מדד או שקל בחסר עובר בלא תעשה וחייב להחזיר:

קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות שזה בינו ובין המקום וזה בינו ובין חבירו וכל הכופר במצות מסות ככופר ביציאת מצרים שהוא תחילת כל הצוויים וכל המקבל עליו עול מצות המדות ה"ז מודה ביציאת מצרים שהוא גרמא לכל הצוויים:

חייבין ב"ד להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל אחד מה שירצה שאין לאדם להרויח אלא השתות בד"א במוכר סחורתו ביחד בלא טורח אבל החנוני המוכר מעט מעט שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות בד"א שלא הוקר השער אבל הוקר השער ימכור חפי היוקר וכתב הרמ"ה ז"ל ה"מ היכא דאיכא בי דינא דפרשי לכולהו מוכרין לזבוני הכי אבל אי כל חד וחד מזבין בכל מה דיכיל לא מחייב האי לחודיה לזבוני בזול דכי שלמו פיר ידידיה מזבני אחריני ביוקר ואפסודיה לחודיה בידים לא מפסדינן:

וכל המפקיע השערים שמוכר ביותר מן הראוי רשאין להלקותו ולענשו כפי הראוי לו: בד"א בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל בשאר עניינים אין פוסקין להן שער אלא ירויחו בהן מה שירצו אין משתכרין בביצים הכפל אבל עד הכפל רשאין להשתכר בהן לפי שאין בהן כל כך חיי נפש:

אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בא"י וה"ה נמי בכל מקום שרובן ישראל בד"א בלוקח מהשוק כדי לאצור אבל כל אדם רשאי לאצור הגדל בשלו ובשנת בצורת אין לאצור כלל יותר מכדי פרנסת ביתו:

רשאין בני העיר לפסוק לכל השערים ולומר דבר פלוני בכל וכך ושכר הפועלים שלא ישתכרו אלא בכך וכך ולקנוס כל מי שעובר על תקנתן וכן כל בעלי אומניות רשאין לתקן תקנות בענין מלאכתם כפימה שירצו ולקנוס לכל העובר על תקנתם בד"א כשאין אדם גדול וחכם בעיר לתקן עניינם אבל אם יש חכם ומנהיג אפילו כל בני העיר אין רשאין לתקן כלום זולתו ואם תקנו והתנו דבר בלתי ידיעתו אינו כלום:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לרמות לחבירו בענין המדה והמשקל אלא צריך שיהו המדות והמשקלות ישרות מצודקות ולא ירמה בהם ואם אינו עושה כן עובר בלאו של לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה מלבד מה שגוזל את חבירו פשוט הוא:

חייבים ב"ד להעמיד ממונים שיהו מחזרים על החנויות שיהו מצודקות המדות והמשקלות והמאזנים וכו' ברייתא בסוף פ' הספינה (פט.)יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמים למדות ופיר"ש אגרדמים. ממונה להלקות ולענוש מעוותי המדות:

אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו אפי' שאינו מודד בה וכו' ואם יש מנהג בעיר וכו' שם א"ר יהודה אמר רב אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתירה בתוך ביתו ואפי' היא עביט של מימי רגלים אמר רב פפא לא אמרן אלא באתרא דלא חתימי אבל באתרא דחתימי אי לא חזי חותמא לא שקיל ובאתרא דלא חתימי נמי לא אמרן אלא דלא מהנדסי אבל מהנדסי לית לן בה ולא היא זימנין דמיקרי בין השמשות ומיקרי ושקיל ופי' ר"ש מהנדסי. הולכים ובאים ממונים של מלך לבדוק את המדות והרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא עד אי לא חזי חותמא לא שקיל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות גניבה נראה שלא היו גורסים בגמרא יותר ואת"ל שהיו גורסים כנוסחת ספרים דידן צריך לומר שהיו מפרשים דהא דקאמר ולא היא זימנין דמיקרי בין השמשות וכו' לא קאי אלא למאי דמפליג בין מהנדסי ללא מהנדסי אבל לא קאי למאי דמפליג רב פפא בין חתימי ללא חתימי:

מכמה עושין המדות מסאה וחצי סאה וכו' עד אפילו היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה הכל בפרק הנזכר. ופר"ש מחק שמוחקין בו את המדה צדו אחד עבה וצדו אחד קצר מפני שהקצר נכנס בתוך התבואה ומוחק יפה והעבה אינו נכנס כ"כ ואינו מוחק יפה ואם צדו אחד עבה וצדו אחד קצר כשהוא קונה ימחוק בעבה וכשהוא מוכר ימחוק בקצר אלא שניהם עבים או שניהם קצרים כפי המנהג. אשכרוע בוויש בלעז:

וצריך להשהותה אחר שיפסוק הקילוח כדי שיטיפו ממנה ג' טיפין וכו' בד"א בב"ה המוכר אבל חנוני א"צ להטיף כלל אחר שיפסוק הקילוח משנה שם (פז.) המוכר יין ושמן לחבירו וכו' חייב להטיף לו ג' טיפין הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר והחנוני אינו חייב להטיף ג' טיפין ופר"ש וחייב להטיף לו ג' טיפין. לאחר עירוי השמן והיין חייב להטיף עוד ג' טיפין מן הדבוק בדופני הכלי החנוני טרוד הוא במכירתו ולכך לא הזקיקוהו להטיף דאין לו פנאי:

הסיטון שקונה הרבה ביחד וכו' מקנח המדות וכו' ובעל הבית שאינו מוכר כ"כ די שיקנח אחת לי"ב חדשים משנה שם (פח.) הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום בע"ה אחת לי"ב חדש רשב"ג אומר חילוף הדברים ופסק הרמב"ם בפ"ח מה' גניבה כת"ק וכך הם דברי רבינו ויש לתמוה דהא קיי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ואיפשר דשאני הכא דמסתבר טעמיה דת"ק: ומ"ש רבי' אבל לדבר יבש א"צ שאינו נדבק שם במשנה אמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש א"צ: ומ"ש רבי' בשם הרמ"ה שאף לדבר יבש צריך איני מוצא לו טעם כיון דדבר יבש אינו נדבק מה יקנח: ומ"ש והחנוני כו' צריך לקנח פעמים בשבת שם במשנה:

(י) במקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה וכו' שם במשנה מקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה בגסה לא ימדוד בדקה למחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק ופר"ש בדקה. קב לא ימדוד בגסה דהוה הפסד דלוקח דאין לו מו' קבין כ"א הכרע א' ואיבד חמש הכרעות ואפי' שמוחקין נמי אי אפשר למחוק כל כך בצמצום לא ימוד בדקה דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כל כך ובדקה מוחק יותר אי נמי משום שמודד לו בריוח וכשמודד בגסה מכביד ומפסיד הקונה ובגמרא תנו רבנן מנין שאין מוחקין במקום שגודשין ואין גודשין במקום שמוחקין תלמוד לומר שלמה ומנין שאם אמר הריני מוחק במקום שגודשין לפחות מן הדמים והריני גודש במקום שמוחקין להוסיף לו על הדמים שאין שומעין לו תלמוד לומר איפה שלמה וצדק יהיה לך ופר"ש מנין שאין מוחקין במקום שגודשין. ואפי' מחיל קונה ואין גודשין במקום שמוחקין ואפי' מחיל מוכר ת"ל איפה שלמה צריך שיהא האיפה שלמה שלא יבוא לידי רמאות דאם עושין כן שמא יראו אותם אחרים ויאמרו כך המנהג וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח והא ליכא למימר דבלא מחיל מיירי דההוא מלא תעשו עול נפקא שגזל את שלו בידים: לפחות מן הדמים. תלתא דגודשא תלתא דהשתא לא לרמות כיון דפחת לו משער היוצא כולי עלמא ידעי דבשביל כך פחת לו דאין מנהג בעיר למחוק וכיון שמוסיף יודעים שבשביל כך מוסיף דאין דרך לגדוש ת"ל איפה שלמה וצדק לטפויי אתא וצדק מכל מקום דאף זה יכול לבוא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחות ולא בתוספת: ומה שכתב רבי' ול"מ זה שאסור אלא אפילו במקום שמוכרים סאה גדושה בג' דינרים וכו' כ"כ שם הרא"ש דהיינו דאשמועינן סיפא דברייתא:

המשקלות עושין אותן מליטרא וחצי ליטרא וכו' אבל לא פחות שם תנו רבנן היה מבקש ממנו ליטרא וכו' רביע ליטרא שוקל לו רביע ליטרא מאי קא משמע לן דמתקנים מתקלי עד הכא ופר"ש בית דין קדמונים התקינו המדות עד כאן ובפחות מכאן שוקלין במטבעות ואם יבוא אדם לתקן בפחות אין שומעין פן יבואו לרמות ולומר זהו רביע ליטרא אי נמי מתקנים מתקלי בענין זה ולא שליש ליטרא ולא חמישית ליטרא מפני שמטעין בהם:

אין עושין משקלות שיהא תוספת הגדול על הקטן פחות מהכפל וכו':

ואין עושין אותן לא מבדיל ועופרת ושאר מיני מתכות אלא עושין אותן של זכוכית ואבנים חלקים ברייתא שם:

ומה שאמר בשם ר"ת דוקא משקלות ששוקלין בהם בשר ושמן וכו' כן כתבו שם בשמו התוספות והרא"ש ז"ל וכתבו התוספות דבמשקלות קטנות ששוקלין בהן כסף וזהב צריך לחפות עור שבשחיקה מועטת יבוא לידי הפסד גדול אבל שאר משקלות גדולות ששוקלין בהן נחשת וברזל ועופרת שאין בא לידי הפסד גדול אלא אם כן ישחקו יותר מדאי אין צריך לחופו: ומה שאמר רבינו שהרמב"ם נתן טעם מפני שמעלין חלודה ומתחסרין בפרק ח' מהלכות גניבה וכן פי' רש"י:

ומה שאמר ולא יטמין המשקלות במלח ברייתא פ' איזהו נשך (סא:) ופרק הספינה (שם): ומה שאמר כדי שיקלו כן פירשו תוספות בשם רבינו תם וכן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר והרשב"ם פירש מפני שמכבידין:

החנוני ששוקל דבר לח צריך לקנח המשקל פעם אחת בשבת והמאזנים בכל פעם ופעם ששוקל בהם משנה בפ' הספינה (פח.):

והמאזנים צריך שיהו מיושרי' כל אחת לפי מה שהוא כיצד מוכר עששיות נחשת וברזל יהיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים וכו' עד אלא כפי מה שירצה ברייתא שם (פט.) ובאורך קנה וחוטין של מוכר כסף וזהב שנו שם קנה ומיתנא שלה איני יודע ולפיכך כתב רבינו לא נתנו בהם שיעור אלא כפי מה שירצה וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהלכות גניבה וכתב רשב"ם שהטעם שמאזנים של מוכר עששיות נחשת וברזל צריכין להיות גבוהים מן הארץ שלשה טפחים ורחוקים מן הגג ג' טפחים כדי שלא תגיע בקרקע או בגג כשיכריע וכל אחת לפי מה שהן גדולות צריכות להרחיק מן הגג ומן הקרקע לפי ששוקל בהם משקל כבד ומכריע יותר. ודע דבברייתא הכי איתא קנה ומיתנא שלה שנים עשר טפח ושל צמרים תשעה טפחים ושל חנוני ובעל הבית ששה טפחים ופירש ר"ש קנה הוא הקנה שהלשון קבוע באמצעיתו ושתי המיתנות תלויים בראשי מיתנא הן החבלים שהכפות תלויות בהם שנים עשר טפחים ארבעה טפחים הקנה וארבעה טפחים כל אחד מן החבלים התלויות בשני ראשי הקנה אבל אי הוי פחות אין מכריע המאזנים בשביל דבר מועט מתוך שהמשקל מרובה עכ"ל ורבי' מפרש דשנים עשר אורך הקנה וי"ב אורך המיתנא קאמר והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' גניבה העתיק דברי הברייתא ומ"מ דברי רבינו נראים דאם לא כן הוה ליה לברייתא לפרש ולא לסתום. ואהא דמוכר עששיות נחשת וברזל פר"ש ששוקלין חתיכות גדולות של מאה ליטרות ביחד:

במקום שנהגו להכריע צריך להכריע טפח ובמקום שנהגו שלא להכריע שוקל עין בעין וצריך להוסיף אחד ממאה בלח ואחד מת' ביבש משנה שם (פח:) חייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומיו אחד מעשרה בלח ואחד מעשרים ביבש ומפרש בגמרא דרישא דקתני חייב להכריע במקום שנהגו להכריע ואסיפא דקתני נותן לו גירומיו בעי בגמרא מנא הני מילי אמר ר"ל דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו וכמה גירומיו אמר רבי אבא בר ממל אחד מעשרה בליטרא בלח לעשרה ליטרין איבעיא להו היכי קאמר אחד מעשרה בלח לעשרה דלח ואחד מכ' ביבש לכ' דיבש או דלמא אחד מי' דלח ולכ' דיבש תיקו וכיון דספיקא הוא הוי קולא למוכר ולא יתן אלא אחד מי' בלח לי' דלח ואחד מכ' ביבש לכ' דיבש שהוא אחד מק' בלח ואחד מת' ביבש כן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכך הם דברי רבינו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות גניבה וכתב הרב המגיד יש מי שכתב שהטעם שהכרע הלח מרובה על היבש מפני שמן הלח ישאר בכלי ואין כן מן היבש וטעם נכון הוא: וכתב רשב"ם נראה בעיני דלפחות מליטרא לא בעי' הכרע טפח דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל:

ומה שאמר היה שוקל לו עשר ליטרא לא יאמר לו שקול כל ליטרא לבדה עם הכרעה וכו' ברייתא שם:

ומ"ש היה שוקל לו ג' רביעי ליטרא לא יאמר לו שקול לי כל רביע ורביע בפני עצמה וכו' ג"ז ברייתא שם (פט.). וכתב הרמב"ם בפ"ח מהל' גניבה שהטעם מפני שאם אתה אומר יתן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת שמא יפול רביע הליטרא ואין הלוקח רואה ופי' ר"ש במקום שאין מכריעים עסקי' דאי מכריעין נמצא נותן לו הכרע של אותו רביע שנותן עם הבשר בחנם:

באו בני המדינה להוסיף על המדות ועל המשקלות ולבטל את הראשונות יכולין להוסיף עד שתות וכו' אבל יותר משתות אין רשאים להוסיף מימרא דשמואל שם (צ.) קאמר בגמרא דקרא אשכח ודרש:

וכן צריכין לדקדק במדידת הקרקע והמודד בין אחין ובין שותפין לא ימדוד לא בימות החמה וכו' בר"פ איזהו נשך (ד' סא:) ת"ר לא תעשו עול במשפט כמשמעו במדה זו מדידת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים: ומ"ש לפי שהחבל מתקצר בימות החמה וכו' כן פי' רש"י שם וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' גניבה: ומ"ש שאם מדד בקנה או בשלשלת של ברזל אין בכך כלום כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר: כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר במדת הקרקע צריך לדקדק בחשבון משיחת הקרקע ע"פ העיקרים המתבארים בכתבי הגימטריא שאפילו מלוא אצבע מן הקרקע רואין אותה כאילו היא מליאה כרכום ד' אמות הסמוכים לחריץ מזלזלים במשיחתן והסמוכים לשפת הנהר אין מושחין אותן כלל מפני שהן של בני ר"ה עכ"ל: ומ"ש שאפילו מלוא אצבע מן הקרקע רואין אותה כאילו היא מלאה כרכום וכן מה שכתב ד' אמות הסמוכים וכו' מימרות דרב יהודה בפ' המקבל (דף ק"ז):

כתב הרמב"ם אחד הנושא ונותן עם ישראל או עם העכו"ם עובד כו"ם אם מדד או שקל בחסר עובר בל"ת וחייב להחזיר בפ"ז מהלכות גניבה וכתב הרב המגיד דין גזל העכו"ם אסור נתבאר בפ"א מהל' אלו וכבר נתבאר שהמשקל הוא כגזל כדאיתא ר"פ איזהו נשך (סא:) ופרק המוכר את הספינה (שם):

ומ"ש קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות וכו' בסוף פ' הספינה (פח:) מימרא דרבי לוי בפ' הספינה ומפרש התם מאי עודפייהו דהתם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה ופר"ש מדות שגוזל את הרבים א"א לו בתשובה שאינו יודע למי יחזיר ואע"ג דאמרינן יעשה בהם צרכי רבים אין זו תשובה מעליא. והרמב"ם קיצר הדברים וכתב שזה בינו ובין המקום וזה בינו ובין חבירו: ומ"ש כל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים וכו' וכתב הרב המגיד דאיתא בספרא וענין זה מאמר שהשוקל במדה חסירה הוא כעובר עבירה בסתר שדוחק רגלי השכינה ופירוש המאמר ההוא שהוא כופר בהשגחה וסובר שהיא כלה עד גלגל הירח ולא בארץ הנקראת על צד ההשאלה הדום רגלי ה' כמו שאמר והארץ הדום רגלי וכן הוא הכופר במצוה הזו ויציאת מצרים היו מופתים מחודשים והם מורים על החידוש ועל ההשגחה ובזה יתקיימו לנו ציוויי התורה ואזהרותיה ובלתי כן יתבטלו כולן וזה מאמרו שהיא גרמה לכל הציוויים עכ"ל:

חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים וכו' בסוף פרק הספינה (פט.) אמר רב חמא אמר רב יצחק מעמידין אגרדמים בין למדות בין לשערים ופסקו כן הפוסקים ולא כשמואל דאמר התם דאין מעמידין אגרדמים לשערים: ומה שאמר שאין לו לאדם להרויח אלא השתות מימרא דשמואל שם (צ.): ומה שאמר בד"א במוכר סחורתו ביחד בלא טורח אבל החנוני המוכר מעט מעט שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות בפ' המפקיד (מ.) באתריה דרב יהודה רמו מ"ח כוזי בדנא אזיל דנא בשיתא זוזי פריס רב יהודה שיתא שיתא בזוזא וכו' א"ה נפיש ליה טפי משתות איכא טרחיה ודמי ברזנייתיה וכתב הרא"ש ז"ל שמע מיניה דהא דאמר שמואל המשתכר אל ישתכר יותר משתות היינו כשמוכר סחורתו בבת אחת בלי טורח אבל חנוני המוכר על יד על יד נותן לו טרחו וכל הוצאותיו ויתר עליהם משתכר שתות וכך הם דברי רבינו ורשב"ם כתב בפרק הספינה המשתכר אל ישתכר יותר משתות כגון חנוני הקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט אל ישתכר יותר משתות עד כאן: ומה שכתב כגון חנוני הקונה יין אין דבריו מכוונים מההיא דהמפקיד שהבאתי בסמוך והרמב"ם בפרק י"ד מה' מכירה לא הביא ההיא דהמפקיד וצריך טעם למה: ומ"ש רבינו במה דברים אמורים שלא הוקר השער וכו' כן כתב שם רשב"ם והרא"ש זכרונו לברכה: וכתב הרמ"ה היכא דאיכא בי דינא דפרשי לכולהו מוכרין לזבוני הכי וכו' דברים של טעם הם וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' מכירה:

וכל המפקיע השערים שמוכר ביותר מן הראוי רשאים להלקותו ולענשו כפי הראוי לו כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות גניבה וכתב הרב המגיד זהו אגרדים הנזכר ברייתא פרק הספינה ממונה להלקות מעוות המדות ומפקיע שערים וכן פירשו זכרונם לברכה עכ"ל:

במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל בשאר עניינים אין פוסקין להם שער אלא ירויחו בהן מה שירצו דברים אלו מדברי הרמב"ם ז"ל לקחם ואינם מבוארים יפה והילך ל' הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מה"מ לא ישתכר המוכר יתר על שתות בד"א בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות ושמנים וסלתות אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה וכיוצא בהם אין פוסקים להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה וכתב ה"ה זה אינו מבואר לחלק בדין הריוח בין דברים שיש בהם חיי נפש לדברים שאין בהם אבל נראה שדימ' זה למה שאמרו שם (צ:) אין אוצרים בא"י דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמני' וסלתות אבל תבלין כמון ופלפלין מותר שהענין בעצמו נכון ונ"ל ראיה מדאמרינן (צא.) אין משתכרין פעמיים בביצים פליגי בה רב ושמואל חד אמר על חד תרין וחד אמר תגרא בתר תגרא ולא אמר תסתיים דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מדאמר שמואל המשתכר אל ישתכר יותר משתות והכא על חד תרין אלא משמע כי אמר שמואל שתות לא אמר אלא בדברים שיש בהם חיי נפש ומפני כן לא הוכיח ממנה כלום עד כאן לשונו ונראה מדבריו דביצים לאו בכלל דברים שיש בהם חיי נפש ואין דבריו נראין כלל דדבר פשוט דביצים יותר חיי נפש הם מהשמנים ולא עוד אלא דמשמע דכל שהוא מאכל אדם בכלל דברים חיי נפש הם והא דקתני בברייתא גבי דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות לדוגמא נקטינהו וה"ה לכל מאכל אדם והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה וכיוצא בהם דמשמע בהדיא דדוקא הני וכיוצא בהם דלא חזו למאכל אדם אבל כל שהם ראוים למאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש והיינו דבברייתא דאין אוצרין פירות דברים שיש בהם חיי נפש קתני אבל תבלין כמון ופלפלין מותר דמשמע דלא נתמעטו אלא הני וכיוצא בהן אבל כל שאר דברים שהם מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם ואפשר דמדנקט הרמב"ם אבל העיקרי' כגון הקשט והלבונה דדוקא הני וכיוצא בהן דאינן ענין למאכל אדם כלל אבל תבלין כמון ופלפלין שהם מכשירי מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם לענין שלא ישתכר בהם יותר על שתות ומה שרצה להכריע מדלא אמר תסתיים לאו כלום הוא דאיכא למימר דמילתא דפשיטא היא דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מש"ה לא אמר תסתיים ועי"ל דלא הו"מ למימר תסתיים דהא איפשר דהא דקאמ' על חד תרין אתי שפיר בהדי ההיא ואל ישתכר יותר משתות וכמו שאכתוב בסמוך בשם התוס'. וממה שכתבתי יש תשובה ג"כ לרבינו שכתב לקמן בסמוך דביצים אין בהם כל כך חיי נפש: אין משתכרין בביצים הכפל אבל עד הכפל רשאין להשתכר בהן וכו' בס"פ הספינה (דף צא.) תניא אין משתכרין פעמים בביצים ואפליגו בה אמוראי כמו שכתבתי בסמוך ופסק רבינו כמ"ד על חד תרין ונתן טעם לפי שאין בהם כל כך חיי נפש והם דברי רשב"ם שם וכבר כתבתי בסמוך דטפי חיי נפש הן משמן וכ"נ מדברי התוס' דבכלל דברים שיש בהם חיי נפש האמור בברייתא הם שכתבו ח"א על חד תרין וא"ת מאי איריא ביצים אפי' שאר דברים נמי כדאמרן המשתכר אל ישתכר יותר משתות ותירץ ריב"ם דמיירי אפי' טרח דהיכא דאיכא טירחא יכול להשתכר יותר משתות כדאמרי' בהמפקיד איכא טירחא ודמי ברזנייתא ולרשב"א נראה דהכא מיירי אפילו בביצים שאינו לוקח מן השוק אלא מתרנגולת שבביתו דכה"ג בשאר דברים שרי עכ"ל ורשב"ם עצמו נתן טעם אחר דיש בביצים טורח מרובה וריוח מועט הוא לעני המחזר בעיירות לקנות ביצים ולכך התירו להשתכר יותר משתות ע"כ וזה כדברי ריב"ם והרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"מ פסק כמ"ד תגרא בתר תגרא שכתב וז"ל ואין משתכרין פעמיים בביצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד:

אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בא"י ברייתא בסוף פרק הספינה (צ:): ומ"ש והוא הדין בכל מקום שרובן ישראל כ"כ הר"ן והרא"ש בשם רשב"ם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"מ והכי מוכחי עובדי דשמואל ואבוה דאיתא התם בגמרא דהא אינהו בח"ל הוו ומשבח להו במאי דהוו גרמי לאוזולי תרעא: ומ"ש בד"א בלוקח מן השוק כדי לאצור אבל כל אדם רשאי לאצור הגדל בשלו שם מימרא דרב וברייתא. וכתב רשב"ם ומיהו לפרנסת ביתו יכול לקנות אם אין לו משדותיו: ומ"ש ובשנת בצורת לא יאצור כלל וכו' שם בברייתא ובשני בצורת אפי' קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מארה בשערים ופר"ש לא יכניס בשלו ומיהו ישייר לעצמו כדי הוצאתו לשנה:

רשאין בני העיר לפסוק השערים וכו' בפ"ק דב"ב (ח:) רשאים בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתם ופירש רש"י להסיע על קיצתם. לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין שבתורה: ומ"ש וכן כל בעלי אומניות רשאין לתקן תקנות מענין מלאכתם וכו' בד"א כשאין אדם גדול וחכם בעיר וכו' שם (ט.) הנהו בי תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעיה למשכיה אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעוהו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו רבא לשלומי איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתן לא אהדר ליה רבא אמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו וכתב הר"ן פי' הרא"מ אדם חשוב הממונה פרנס על הצבור וטעמא דמילתא דכיון דאיכא פסידא לאחריני בתנאייהו דהא מייקרי תרעא ומפסדי לוקחין לאו כל כמינייהו דמתני אלא אם כן נטלו רשות מאותו פרנס הממונה על הצבור אבל היכא דליתא פסידא דאחריני תנאייהו תנאה וכן נמי אי ליכא אדם חשוב אף על גב דאיכא פסידא ומיהו כי אמרינן דתנאייהו תנאה דוקא בדאתנו אהדדי כל טבחי מתא משום דכל בני אומנות אחת הוו כבני העיר לגרמייהו ורשאין להסיע על קיצתן אבל תרי או תלתא לא עכ"ל וקצת דברים אלו כתב ה"ה בפרק י"ד מה"מ וז"ל הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם וכו' בד"א במדינה שאין בהם חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה אבל אם יש בה אדם חשוב אין התנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם עכ"ל וכתב ה"ה פי' הרא"מ אדם חשוב ממונה על הצבור וזהו שכתב המחבר לתקן מעשה המדינה כלומר שהוא ממונה על כך הא אם היה ממונה אפי' זולתו תנאו קיים עכ"ל ואיכא למידק בדברי הרמב"ם ז"ל דממה שכתב ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי משמע שאם קיבל עליו התנאי אע"פ שלא הי' בפני החכם חייב וזה הפך מאי דאיתמר בגמרא בעובדא דהני תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי ואסיקנא דמשום דלא היה בפני אדם חשוב לאו כלום היא וכן מבואר בדבריו ז"ל בסמוך שכתב אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם דמשמע בהדיא שאע"פ שהתנה עמהם אם לא עשו מדעת החכם לאו כלום הוא וצ"ל שמה שכתב אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי פירושו על מי שעבר התנאי:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לרמות לחבירו וכו'. אריכות לשון זה נראה ליישב דה"ק אסור לרמות בענין המדה והמשקל וכדכתיב לא תעשו עול במדה ובמשקל ובמשורה אלא מיהו כיון שלא התבאר באיזה ענין היתה אזהרה זו לכך חזר ואמר אלא צריך שיהו המדות וכו' כלומר בשני דברים הזהיר הכתוב האחד שיהו המדות והמשקלות ישרות ומצודקות לא חסר קצת ולא יתר קצת ואמר לשון ישרות על המדות ומצודקות על המשקלות והשני שלא ירמה בהן דכבר אפשר שבמדה ישרה ומשקל צדק יכול לרמות ג"כ ועיין בסמוך סעיף כ"ד:

חייבים ב"ד וכו' עד סוף הסי'. הכל בפרק הספינה משנה ואוקימתא דגמ':

אסור לאדם להשהות מדה חסרה וכו' מותר להשהותה. ואע"ג דאמרי' תו בגמרא ובאתרא דלא חתימי נמי לא אמרן אלא דלא מהנדסי (פי' דאין הולכים ממונים לבדוק את המדות) אבל מהנדסי לית לן בה הא דחינן לה וקאמר ולא היא זימנין דמיקרי ב"ה ומיקרי ושקיל והאי ולא היא לא קאי אלא אמאי דמפליג בין מהנדסי ללא מהנדסי אבל לא קאי למאי דמפליג בין חתימי ללא חתימי וכן פי' רשב"ם דמתרמי ב"ה שהכל טרודין ואין רואהו עכ"ל כלומר ואין רואהו למהנדסי וזהו טעמן של האלפסי והאשיר"י שלא הביאו הך דמפליג בין מהנדסי ללא מהנדסי כיון דדחו אותו בגמ' וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ז מה' גניבה ע"ש:

אבל אין עושין קביים וכו'. ולא קשה א"כ דטעו אינשי ריבעא שלישית ההין ורביעית ההין לא ליעבד כבר תירצו בגמרא דהוו במקדש לא גזרו בהו רבנן והקשו במקדש נמי ליגזור ותירצו כהנים זריזין הן וכתבו הרמב"ם:

וכשמודד דבר לח וכו' עד שאין ברתיחה וכו'. שם כ"כ הרמב"ם שהרי התורה הקפידה על המדות בכל שהוא וכו' דאם לא כן קשה פשיטא דגזל גמור הוא ותיפוק ליה משום לא תגזול והתוס' פירשו דאפי' איכא ש"פ אתא קרא לחייב משעת הרתיחה ואע"פ שעדיין לא מדד לתוך כליו של לוקח וכה"ג אמר בפרק א"נ דאמרינן שלא יטמין משקלותיו במלח האי גזלה מעלייתא היא לעבור עליו משעת עשייה:

הסיטון וכו'. משנה שם הסיטון מקנח מדותיו א' לל' יום ובעה"ב א' לי"ב חודש רשב"ג אומר חילוף הדברים חנוני מקנח מדותיו פעמיים בשבת וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת ומקנה מאזניים על כל משקל אמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש אין צריך ופרשב"ם ת"ק סבר בעה"ב שאינו מוכר תדיר כסיטון די בפעם אחת בשנה שאינו נדבק בו כ"כ ורשב"ג אמר חילוף הדברים סיטון פעם אחת בשנה דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו החנוני מקנח י"מ אתאן לת"ק וכו' פי' דלפי שהחנוני תדיר למכור יותר מסיטון ובעה"ב לפיכך מקנח פעמיים בשבת והיינו כת"ק ודלא כרשב"ג וכך נמצא בפירוש במקצת פירושים וא"כ סתם לן תנא הלכה כת"ק ולא כרשב"ג וכך היא דעת הרמב"ם שפסק דלא כרשב"ג ואע"ג דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו אלא לפי דכאן סתם לן תנא בסיפא דלא כרשב"ג גם בהא דמחלק רשב"ג וקאמר בד"א בלח אבל ביבש אין צריך פסק הרמב"ם דלא כוותיה ולכן כתב בפ"ח מגנבה בסתם לקנח המדות והמשקלות ולא חילק בין לח לדבר יבש וכ"כ בפי' המשניות בסוף משנה זו ואין הלכ' כרשב"ג וזה הו' טעמו של הרמ"ה שפסק דאף לדבר יבש צריך דס"ל להלכה כת"ק ולא כרשב"ג כלל אבל רבינו נמשך אחר פרשב"ם דכתב דרשב"ג נמי מודה בחנוני דאע"פ שמוכר תדיר כיון שאינו חייב להטיף ג' טיפין נקרש בתוכו יותר ופסק כת"ק ברישא דלא כרשב"ג דקאמר חילוף הדברים אבל בסיפא דקאמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש אין צריך פסק כרשב"ג אפשר דס"ל דהאי בד"א לפרש אתא ולא לחלוק את"ק והכי משמע לישנא דקאמר אמר רשב"ג וכו' וברישא תנן רשב"ג אומר אלמא דברישא בא לחלוק ובסיפא לפרש והב"י נתקשה לו למה פסק הרמב"ם דלא כרשב"ג גם הקשה אדברי הרמ"ה דכתב דאף בדבר יבש צריך ול"ק ולא מידי:

במקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה אפי אם יתן לו ג' גסות בשביל ד' דקות. משנה שם ואיכא לתמוה דרשב"ם פי' דקה קב גסה סאה וא"כ מהו זה שאמר רבינו אפילו אם יתן לו ג' גסות בשביל ד' דקות וכו' דג' גסות הוו י"ח קבין וד' דקות אינן אלא ד' קבין ונראה דרבינו מפרש דקה וגסה הכל במדה אחת כגון מדת תשרי ומדת ניסן שהביא רבינו סוף סי' רכ"ח ע"ש הרמב"ם דמדת תשרי היא גדולה שמודדין בה שמן בתשרי כשהשמן עכור בפקטים גם מדברי הרב המגיד סוף פ"ח מגנבה נראה שיש לפרש כך שהרי כתב וז"ל מקום שנהגו למוד בדקה משנה שם ויש מי שפירש דקה כגון מדת הקב גסה כגון מדת הסאה וכו' מכלל דבריו נשמע שיש לפרש דקה וגסה הכל במדה אחת וכדפרישית:

המשקלות עושין וכו' אבל לא פחות. ואע"ג דבמדות קטנות אמרי' בגמר' פקיעי בהו אינשי דמתוך קטנותן יודעין בו לשער כמה מחזיק ולא אתי לרמות התם ודאי איכא היכר טובא בחלל שזה חללו מרובה מזה אבל במשקלות שהוא עשת אתו למיטעי טפי:

והמאזנים צריכין שיהיו מיושרים וכו' והחוט שהמאזניים תלויין בו יהיה ארוך ג' טפחים וכו'. ברייתא שם נפש המאזניים תלויה באויר ג' טפחים וכו' ופרשב"ם נפש המאזניים הוא ברזל החלול שהלשון קבוע בו תלוי באויר ג' טפחים שיהיו ג' טפחים מן הקנה לגג הבית שלא תגיענה בגג כשיכריעם עכ"ל:

ואורך הקנה וכו' י"ב טפחים ואורך החוט שהכף תלוי בו י"ב טפחים. בברייתא שם וקנה ומיתנא שלה י"ב טפחים ורשב"ם פי' י"ב טפחים ד' טפחים הקנה וד"ט כל אחד מן החבלים וכו' ויש להקשות לפי פירושו דא"כ לאיזה צורך צריך שיתלה באויר ג' טפחים כדי שלא יגע בגג אפי' בב' טפחים רחוק מן הגג [ליסגי] ולפיכך צריך לפרש שיטתו דאין הטעם שלא יגע בגג אלא דכשהחבל קצר למעלה באויר בקל יש להטות המאזניים אילך ואילך וכ"כ להדיא בפי' אחרים אבל לפי דעת רבינו דהקנה בלבדו י"ב טפחים והמיתנא ג"כ י"ב טפחים ניחא טפי והיא דעת הרמב"ם בפ"ח מגניבה ורבי' נמשך אחריו והוא עיקר:

כתב הרמב"ם אחד הנושא ונותן וכו'. בפ"ז מגניבה וכתב ה"ה דכיון דגזל העכו"ם וגניבתו אסור המשקל הוא כגזל וע"ל ריש סי' שמ"ח וריש סי' שנ"ט ואע"ג דעובד כוכבים הוא התם גלי לן קרא מדכתיב אל תונו איש את אחיו וכו' אבל משקלות וגזל וגניבה דליכא קרא להיתרא אסור כמו לישראל ומשמע דלהרמב"ם איסורא דאורייתא נמי איכא ועובר בל"ת אבל דעת רבינו שאין בגזל עובד כוכבים כי אם איסור דרבנן ולכך כתב בתחלת סי' זה אסור לרמות לחבירו וכו' ואם אינו עושה כן עובר בלא תעשו עול וכו' כלומר דלחבירו כ"ע מודו דעובר בלא תעשו עול וכאן כתב ע"ש הרמב"ם דס"ל דבעכו"ם נמי עובר בלא תעשה וחייב להחזיר:

חייבים ב"ד להעמיד ממונים וכו' אבל הוקר השער וכו' פירוש כגון אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקר ישתכר אפילו כפלים כפי שהשער הולך עכ"ל רשב"ם: הקשה ב"י על מ"ש הרמב"ם בפי"ד ממכירה בסתם שלא ישתכר המוכר יתר על שתות דמפני מה לא פסק כההוא דפרק המפקיד בעובדא דרב יודא דבחנוני דמוכר על יד על יד ואית ליה טורח רב דיכול להשתכר יתר על שתות ונראה לי דהרמב"ם ז"ל דחי להך דהמפקיד מהלכה משום דאיתא בפ' הספינה ת"ר אין משתכרין פעמי' בביצים ופליגי בה רב ישמואל חד אמר על חד תרין וחד אמר תגר לתגרא דקשיא למ"ד על חד תרין דאלמא דאם אינו משתכר על חד תרין שרי להשתכר אפילו ביתר משתות וזה סותר למה דאמר שמואל אין משתכרין יתר על שתות ותירצו התוס' בשם ריב"ם דמיירי הכא בביצים דטרח והיכא דאיכא טירחא יכול להשתכר יותר משתות כדאיתא בפרק המפקיד והרמב"ם פסק לשם כמ"ד תגר לתגר שהרי כתב וז"ל ואין משתכרין פעמיים בביצים אלא התגר הראשון והוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד עכ"ל אלמא דלא ס"ל כמ"ד על חד תרין משום דלדידיה משמע דוקא על חד תרין לא אבל ביותר משתות מותר להשתכר כיון דאיכא טירחא טובא לחזר בעיירות לקנות ביצים והרמב"ם ס"ל כאידך מ"ד דאפילו בביצים נמי אף על גב דאיכא טירחא אסור להשתכר יותר משתות וא"כ צריך לומר הא דאין משתכרין פעמיים בביצים היינו תגר לתגרא אבל אין חילוק בין איכא טירחא טובא לליכא טירחא טובא לעולם אין משתכרין ביותר משתות ודלא כהך דרב יהודא בפ' המפקיד ולפי זה ס"ל להרמב"ם דביצים נמי יש בהם חיי נפש כמו יינות שמנים וסלתות ואין משתכרין בהם ביותר משתות ודלא כפרשב"ם ורבינו ויתבאר בסמוך בס"ד:

בד"א בדברים שיש בהם חיי הנפש וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ' י"ד ממכירה וכ"כ רש"י בפ' המפקיד (דף מ') וז"ל והאמר שמואל המשתכר בדברים שיש בהם חיי הנפש אל ישתכר יותר על שתות הא שתות ישתכר ולמה לא ישתכר רב יודא עד שתות עכ"ל ונראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כך הוא משום דקשיא ליה מאי פריך תלמודא אדרב יודא דילמא ס"ל דהך דשמואל בשאין בהן חיי נפש הילכך יכול להרויח שתות אבל ביין שנמכר בחנות דהוי חיי נפש אין לו להרויח שתות אלא ודאי קים ליה לתלמודא דבאין בהם חיי נפש יכול להרויח מה שירצה ואין פוסקין להם שער השתא בע"כ הך דשמואל דאל ישתכר יותר משתות לא קאמ' אלא בדברים שיש בהם חיי נפש כנ"ל והרב המגיד נדחק ואמר שדימה הרמב"ם דין זה למה שאמרו שם אין אוצרין פירות בא"י דברים שיש בהם חיי נפש וכולי וראיה מדלא אמר תסתיים דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא וכו' עכ"ל וכל זה דוחק וגם ב"י השיב על דבריו ע"ש: אין משתכרין בביצים הכפל וכו'. פסק כמ"ד על חד תרין אין משתכרין בביצים וכ"פ רשב"ם דעד הכפל ולא כפל בכלל משתכרין ואע"ג דהוי יותר משתות לפי שביצים אין בהם חיי נפש דלא מיקרי חיי נפש אלא דברים שאי אפשר לאדם מבלעדם כגון יין ושמן וסולת וכך היא דעת ה' המגיד ולא הו"ל לב"י להשיג עליהם בסברתו ולומר דביצים נמי מדברים שיש בהם חיי נפש הם והפריז על המדה לומר דכל שהוא מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם ושרא ליה מאריה דודאי אפילו פירות שאין בהם צורך כל כך להחיות נפש כל חי הם וכהוראת ברכת בורא נפשות אלא דהכא לא אמרו דברים שיש בהם חיי נפש אלא על דברים שחייו תלוי בהם ואי אפשר לו מבלעדם וזהו פירוש בורא נפשות רבות וחסרונם מה שהוא חסרון לחייו אם לא בראם כגון יין ושמן וסולת:

רשאין בני העיר לפסוק לכל השערים וכו'. פי' לכל דבר שירצו לפסוק לו שער רשאין הם לפסוק ולומר דבר פלוני בכך וכך וכו' וכדאיתא בפ"ק דב"ב רשאין בני העיר להתנות על המדות וכו':

דרכי משה[עריכה]

(א) ונ"י כתב פרק הספינה דה"ה יכול לישקול חצי ליטרא ורביע אלא לרבותא נקט הכי וע"ש:

(ב) ונראה מדברי המ"מ דלאו דוקא נקט הני שלא שייכי כלל למאכל אדם אלא ה"ה שאר תבלין כגון פלפלין וכמון אבל ב"י לא כ"כ אלא כתב דשאר תבלין הוי בכלל פירות שיש בהן חיי נפש הואיל וצריכי להכשיר מאכלי ב"א בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם: