ברכות לח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כעבין חייבין כלמודין פטורים א"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א"ל מי סברת נהמא הוא אגובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות מר זוטרא בקבע סעודתיה עלויה וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי גואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מ"ט (דברים טז, ג) לחם עוני קרינן ביה ואמר מר בר רב אשי דהאי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו מ"ט זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש הורבי יהושע פוטר א"ל ההוא מרבנן לרבא טרימא מהו לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה יתיב רבינא קמיה דרבא א"ל דשומשמי קא אמרת או דקורטמי קא אמרת או דפורצני קא אמרת אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה אמר ליה חשילתא ודאי קא אמרת ואדכרתן מלתא הא דאמר רב אסי והאי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר והלכתא זתמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלוייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במלתייהו קיימי כדמעיקרא. שתיתא רב אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אמר בורא מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי חהא בעבה הא ברכה עבה לאכילה עבדי לה רכה לרפואה קא עבדי לה מתיב רב יוסף (ח)ושוין שבוחשין את השתות בשבת (ט)ושותין זיתום המצרי ואי ס"ד לרפואה קא מכוין רפואה בשבת מי שרי א"ל אביי ואת לא תסברא והא תנן טכל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת וכל המשקין שותה אלא מה אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין ה"נ גברא לאכילה קא מכוין לישנא אחרינא אלא מה אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ה"נ לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא וצריכא דרב (ושמואל) דאי מהאי ה"א לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא אבל הכא כיון דלכתחלה לרפואה קא מכוין לא לבריך עלויה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:
שעל הפת הוא אומר המוציא וכו':
ת"ר מה הוא אומר המוציא לחם מן הארץ רבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ אמר רבא במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע דכתיב (במדבר כג, כב) אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב (דברים ח, טו) המוציא לך מים מצור החלמיש ורבי נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע שנאמר (שמות ו, ז) המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ורבנן ההוא הכי קאמר להו קודשא בריך הוא לישראל כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים דכתיב (שמות ו, ז) וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא משתבחין ליה רבנן לרבי זירא [את] בר רב זביד אחוה דר"ש בר רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו לידי זמנא חדא איקלע לגביה אפיקו ליה ריפתא פתח ואמר מוציא אמר זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא בשלמא אי אמר המוציא
רש"י
[עריכה]
כעבין - ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה:
כלמודין - כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם ודוגמתו שנינו במועד קטן (פ"ב דף יב.) עושה לו למודין לוחין לבור של יין לכסותו:
זיעה בעלמא הוא - ואינו פרי לברך עליו בורא פרי העץ:
וחומץ ספוניות - סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית ועושים מהן חומץ:
מחייב קרן וחומש - לשותה ממנו בשוגג:
ור' יהושע פוטר - דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד והיינו כמר בר רב אשי:
טרימא מהו - מה מברכין עליו ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק:
לא הוה אדעתא דרבא - לא היה מבין מהו שואל:
א"ל - רבינא לההוא מרבנן איזו טרימא אתה שואל:
דקורטמי - כרכום שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין:
או דשומשמי - להוציא שמנן:
או דפורצני - כתישת ענבים לתת לתוך החרצנים מים לעשות תמד:
א"ל רבא חשילתא קא אמרת - מתוך דברי רבינא הבין רבא את השאלה א"ל דבר מעוך שאלתני כמו ביעי חשילתא דשחיטת חולין (דף צג.):
מותר לעשות מהן טרימא - שאינו מפסידה אלמא דבמילת' קאי וכיון דהכי הוא מברכין עליה ב"פ העץ:
שתיתא - מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים:
עבה לאכילה עבידא - ובמילת' קיימא:
שבוחשין - מגיסין בכף לערבו יפה במימיו:
זיתום המצרי - מפורש במסכת פסחים (דף מב:):
וכל המשקים שותה - אלמא לאכילה מכוין ורפואה ממילא הויא הכי נמי לאכילה מכוין כו':
ה"ג וצריכא דרב ושמואל - ואע"ג דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת איצטריך למימר דטעון ברכה: ה"ג דסד"א כיון דלרפואה קא מכוין לא לבעי ברכה קמ"ל כיון דמתהני מיניה. שהרי מאכל הוא בעי ברוכי:
והלכתא - ל"ג ומהלכות גדולות הוא:
דאפיק משמע - שהוציא כבר והא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו:
דכתיב אל מוציאם ממצרים - וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו:
המוציא לך מים - וכבר הוציא:
ורבי נחמיה סבר דמפיק משמע - שעתיד להוציא דכתיב המוציא אתכם וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר:
דאפיקית יתכון - שאני הוא שהוצאתי אתכם:
תוספות
[עריכה]מסופק אם וירמשיי"ש חייבין בחלה משום עושה עיסתו בצק כדי לחלקה פטורין מן החלה דלית בהו שיעורא הכא גבי וירמשיי"ש נמי פעמים מחלקן שאין משימין שיעור חלה בקדרה אחת אך היה מצריך ליקח חלה בלא ברכה בשביל הספק וכל דבר שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין בחלה ובהמוציא דקיי"ל כרבי יוחנן פרק כל שעה (פסחים לז.) דפליגי ר' יוחנן ור"ל במעשה אילפס ופליגי בבלילתו רכה דהיינו תחלתו סופגנין וסופו עיסה אם נאפה בתנור או בכירה או באילפס בלא מים ושמן דר"ל ס"ל דלא הוה חייב אלא כשנאפה בתנור ואהא קאי מתניתין תחלתו סופגנין וסופו עיסה דחייב בחלה אבל באילפס פטור ורבי יוחנן מחייב דמעשה אילפס סופו עיסה קרינן ביה רק שלא יהיו משקין באילפס דהכי איתא בירושלמי. כל שהאור תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא אבל אנילי"ש אין מברכין עליו המוציא דלא הוי אלא גובלא בעלמא ומיהו אם קבע סעודתיה עלייהו כמו בפורים מברך המוציא וכל דבר שתחלתו סופגנין וגם סופו כגון הני סופגנין שמטגנין אותן בשמן שקורין בוניי"ש פטורין מן החלה:
מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה. וכן ניל"ש אי קבע סעודתיה עליה מברכין עליה המוציא וכן צוה הר"מ בפורים שקובעין סעודתן עליהן לברך המוציא בפת תחלה כדי לפוטרן מברכה שהיה מסופק אי הוה קביעותייהו קביעות או לא:
האי דובשא דתמרי מברכין . עלויה שהכל. וכן משקין מכל מיני פירות בר מתירוש ויצהר כדאמרינן גבי ערלה ולאפוקי מה"ג שפירש דמיירי שנתן לתוכן מים ושכר דידן אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת פרס לא מברכין עליו בורא מיני מזונות אלא שהכל ואפי' לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות הכא לא הוי בהו ממש שעורים ואין שכר אלא טעמא בעלמא ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת ועוד בשתיה אומר שהכל:
ושוין שבוחשין. רבי ור' יוסי פליגי גבי נותן מים לתוך המורסן ובקלישה מיירי מדקתני ובוחשין ולא קתני לשון גבול והכי דייקינן התם:
ואי ס"ד לרפואה עבדי ליה רפואה בשבת מי שרי. דסובר דכיון דכל שעקרו לרפואה ואין רגילות לעשותו לצורך אכילה אסור בשבת וכו':
והא תנן כל האוכלין וכו'. דמשמע מדנקט כל האוכלין דאפי' כל שעקרו לרפואה כיון שראוי לאכילה שפיר דמי מדנקט כל ומסיק הגמרא וצריכא דרב ושמואל דפשיטא דמתניתין שריא אף על פי שעומד לרפואה אבל דרב ושמואל אשמעינן דלא נימא כיון דעקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל קא משמע לן כיון דמתהני מיניה בעי ברוכי ומכל מקום לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות ואם כן כל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצא בו מברך שהכל וכהאי גוונא פסק בה"ג והלכתא שתיתא עבה מברך בורא מיני מזונות קלישתא מברך שהכל ואף על פי שלרפואה נעשית היכא דאית ליה הנאה מיניה מברך:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
מח א ב מיי' פ"ג מהל' ברכות הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' קס"ח סעיף ט"ו:
מט ג מיי' פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' תס"א סעיף ב':
נ ד מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה ד', סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ב סעיף ח':
נא ה ו מיי' פי"א מהל' תרומות הלכה ב':
נב ז מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה ד', סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ב סעיף ז':
נג ח [ מיי' פ"ג מהל' ברכות הלכה ג' ], טור ושו"ע או"ח סי' ר"ח סעיף ו'
(ח) [ מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ל"ג, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"א סעיף י"ד ]:
(ט) [ מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה כ"ב ]:
נד ט מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה כ"ב, סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ח סעיף ל"ז:
ראשונים נוספים
עשאה כעבין חייבת בחלה. כלמודים פטורה מן החלה: ואף על גב דגלגול קובע לחלה - התם בשגלגלה אדעתא דפת, הא לאו הכי פטורה. ואפילו גלגלה אדעתא למיעבדה כעבין ונמלך ועבדה כלמודים- חייבת בחלה שכבר נתחייבה בה משעת גלגול.
האי כובא דארעא: פרש"י ז"ל כגון שעושין חלל בכירה ונותן לתוכו מים ומלח וקמח ואופהו שם כדרך שעושים באלפס, וקאמר דלאו לחמא הוא אלא גובלא בעלמא ומברכין עליה בורא מיני מזונות. ומיהו בשקבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא. וכתבו בתוס' דאותן "ניבלי"יש" שבלילתן רכה, כיון שהן גובלא בעלמא לא מברכים עלייהו המוציא אלא מיני מזונות, ואפילו קבע סעודה עלייהו, דלא דמי לכובא דאין בלילת הכובא רכה כל כך כמו בלילות הניבלי"ש. ולפי דבריהם נראה שהם אינם מפרשים כפירוש רש"י ז"ל - דלפי דברי רש"י ז"ל אין בלילה רכה מכובא דארעא! ושמא כובא דארעא לדבריהם היא עיסה רכה מאד ואופין אותה על גבי קרקע. וכן נראה מלשון רב האי גאון ז"ל וזה לשונו: "טריקני, דהוא כובא דארעא מאפה, ולא בתנור אלא על הארץ- חייב בחלה, כדרבי אבי אמר רבי יוחנן; ואע"ג דגיבלא הוא, "ראשית עריסותיכם" קרינן ביה". וכן ודאי נראה. שאילו לדברי רש"י ז"ל מאי איכא בין כובא דארעא למרתח גביל דאף היא נמי פירש הוא ז"ל נותנין קמח בכלי ומים ובוחשין בכף ושופכים על גבי כירה כשהיא ניסוקת. ומיהו גם הא דמרתח גביל פירש רב האי ז"ל בענין אחר שהוא ז"ל פירש כגון קמח שנותנין עליו מים ומרתיחין אותה ולאו עיסה הוא. וגריס בה "ואינה חייבת בחלה". ואותן "פר"כוולש" ו"ר"ישאוליש", כיון דאית להו תוריתא דנהמא אומרים בתוספות שמברכים עליהם המוציא וחייבות בחלה, וצריך עיון בההיא דפרק כל שעה.
דבש של תמרים ויין תפוחים וחומץ וכולי רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר: פרש"י ז"ל לפי שלא נתן למשקה אלא ענבים וזיתים בלבד, הא שאר כל מי פירות- זיעה בעלמא הוא, והיינו כמר רב בר אשי. וקשיא דתינח כולהו אלא חומץ סתוניות מאי איכא למימר? דאדרבה לא ניתן אלא למשקה, ואין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל הוא, כדאיתא בנדרים (נג.). והכי נמי קשיא למה שפירשו בתוספות דזיתים וענבים אישתנו לעלויא אבל כל שאר מי פירות לא אישתנו לעלויא, ולית להו עילויא אחרינא.
ואולי נאמר דכיון שהסתונתיות בעצמן(?) שהן הענבים הרעים שאינה מתבשלים לעולם, הן גרועין מאד, ואינן ראויין גם היוצא מהן -אע"פ שהוא יותר ראוי מהן עצמן- מכל מקום הוא גרוע כל כך שאינו ראוי לקרות משקה אלא זיעה בעלמא.
והראב"ד ז"ל פירש דטעמא דר' יהושע משום דקסבר דגמרינן תרומה מבכורים: מה בכורים משקה היוצא מהן כמותן דכתיב "אשר תביא מארצך" והכי דריש בספרי, ואף תרומה נמי ואוקי באתרא- מה תרומה יין ושמן הוא דמחייבי- שאר משקין לא, אף בכורים היוצא מהן- יין ושמן אין, שאר משקה לא. הדר גמיר בכורים מתרומה. והקשה ז"ל אי הכי טעמא דרבי יהושע לאו משום זיעה הוא כמר בר רב אשי אלא מהאי טעמא, ואפילו כתשן והוציא מהן משקין. ודחק ותירץ הוא ז"ל דאפשר דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעא, אבל היכא דכתשן- לא, דעיקר הוי ולא גרע ממיא דסילקא. והקשה עוד אם כן אפילו כרבי אליעזר דע"כ לא פליג רבי אליעזר אלא בפירות ועשאן משקה, אבל משקין שזבו זיעא בעלמא נינהו ולא משלם חומש. ותירץ דאיכא למימר דמילתא דפשיטא ליה קאמר, דכר' יהושע ודאי, אבל בדר' אליעזר ספק. אלו הן דברי הרב ז"ל.
ובודאי שהם דברים רחוקים מאד. חדא, דא"כ היכי תנינן כלל הא דמר בר רב אשי בהא דר' יהושע? דההיא דר' יהישע תלי בגזירת הכתוב, ואע"ג דהוי משקה גמור! ודמר בר רב אשי הוי משום שלא חשיב ליה משקה אלא זיעא. ועוד, דאם כן מאי דקאמר מרנא(?) דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעא אבל היכא דכתשן, לא; אטו מי פליג מר בר רב אשי אההיא דרבי יהושע דתלי טעמיה בגזרת הכתוב גמר לה מבכורים?! ואנן דקיימא לן "דמיא דכולהו שלקי ככולה שלקי", מי מפקינן הא דרבי יהישע לבר מהלכתא?! ואי שלקום להו לתמרי ונפיק מינייהו דובשא דרך בישול, מי מברכינן עליה בורא פרי העץ?! אלא משמע דטעמא קא דרשינן; דכיון דלא חאיל(?) שם תרומה אסחיטת הפירות לבד מיין ושמן, שמע מינה דלא חשיב מקשה אלא זיעה בעלמא. וחומץ סתוניות נמי כטעמא דאמרן. ולא דמיא למיא דשלקי ומיא דשיבתא, דהנהו כיון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה, מי שליקתה כמותן; הא כל מידי דלית דרכיה למשלקות ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה- בהנהו לא אמרינן שיהו מימיהן כהן. והא דקא כאיל הכא "ושאר כל מי פירות.." - לאו פירות שדרכן לישלק קאמר אלא כעין תפוחים ותמרים שדרכן ליאכל חיים ובעין קאמר, כרמונים וענבים וכיוצא בהן.
ומכל מקום שמעינן מהא דיין תפוחים ורמונים אין מברכין עליהן אלא שהכל. אבל לפי דברי הרב ז"ל מברכין עליהן בורא פרי העץ. ובתוספתא דמכלתין בריש פרק תנינן בהדיא שאין מברכין עליו אלא שהכל דתנינן תמן "דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתונתיות- מברכין עליהן כדרך שמברכין על המורייס". ומכל מקום מדבר כולם נלמוד בדבש הזב מעצמו מן התמרים שיאן מברכין עליהם אלא שהכל.
אבל בפירוש הגאון רב האי ז"ל ראיתי שכתב בשם קצת רבוותא ז"ל דהא דמר בר לב אשי דוקא בששרה התמרים במים ובשלן, כה"ג הוא דהוי זיעא בעלמא, דאזוקי מזיק ליה, אבל הניח חטובות תמרה וזב מהן דבש שלא על ידי האור- לאו זיעא הוא אלא פרי העץ, והכתוב קראו "דבש".
וקצת סיוע יש לדברי מהא דשליק את התמרים לא דמיא למיא דכולהו שלקי אע"פ שהדברים מתמיהין מצד עצמן, דהא מוקמינן להא דמר בר רב אשי כי הא דרבי יהושע וההיא דרבי יהושע אפילו במשקה והדבש הנסחט ממנו הוא. ועוד, הוה ליה כיוצא מן התאנים ומן הרמונים ובפסחים (כד:) חשיב להו זיעא בעלמא ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה; דאמרינן תמן עלה דההיא "דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן": "א"ר זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים; ואילו מתאנים ורמונים לא. מאי טעמא? לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן?!" ואמר ליה אביי: "בשלמא אי אשמעינן פירא גופא ולא קאכיל ליה דרך הנאתן- שפיר; אלא הכא משום דזיעא בעלמא הוא". ומההיא דפרק כל שעה איכא למידק כדידי דלא מברכינן איין רימונים בורא פרי העץ אלא שהכל דזיעה בעלמא הוא. ומכל מקום לגבי דבש תמרים אפשר כדברי הגאון ז"ל ד"דבש" כתיב בפרשה ולא תמרים, דאלמא אף על הדבש מברך בורא פרי העץ ולבסוף מעין ג' והיינו בדבש הזב מאליו.
שם. שתיתא: אסיקנא דבעבה- מיני מזונות משום דלאכילה עבדי לה, אבל רכה- שהכל דלרפואה עבדי לה. קשה לי: ואפילו עבדי ליה לרפואה מאי הוי? לבריך עליה בורא פרי האדמה! דבשלמא מיני מזונות לא מברכינן כיון דלא עבדי ליה לאכילה ולמיזן, אבל פרי האדמה מיהא לבריך עליה דבמילתיא קאי, וכקמחא דחטי לרב יהודה דלעיל. ואי הוה קיימא לן כרב נחמן דאמר בקמחא דחטי שהכל- שפיר; אלא אי קיימא לן כרב יהודה תקשי, דהא ק"ל כי האי מסקנא דרב חסדא דהכא. וא"ת דכיון דלא מיכיון אלא לרפואה בעלמא לא מברכין עליה אלא שהכל - והא שמן על ידי אניגרון היכא דמיכוין לרפואה מברכין עליה ב"פ העץ! ואפשר לומר דשאני הכא דכיון שאין דרכו ליהנות ממנו כהכין אלא לרפואה בעלמא, ואין עיקר הנאתו בהכי- לא מברכינן עליה אלא שהכל, דלאו במילתיה קאי; אבל שמן ע"י אניגרון, דרך הנאתו הוא בדרך שתיה, אלא שכל שהוא לבדו מזיק, ומכשירין אותו ע"י אניגרון, וכשהוא עושה האניגרון עיקר אי אפשר לברך עליו משום דהוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו אבל כשמתכוין לרפואה הוה ליה שמן עיקר ודרך הנאתו, לפיכך מברכין עליו בורא פרי העץ ואף על פי שהוא מתכוין לרפואה כדאמרן, מכל מקום דרך עיקר הנאתו הוא. כן נראה לי.
ואי סלקא דעתך לרפואה קא מיכוין, רפואה בשבת מי שרי?!: פירוש: דקסבר רב יוסף דאם איתא להא דרב חסדא שאין דרכן של בני אדם לעולם לשתות שתיתא רכה אלא לרפואה, אם כן אסור לשתות בשבת. והיינו דלא קשיא [ליה][2] שתיית שמן בשבת על ידי אנגרון למי שחושש בגרונו משום דאניגרון כיון שדרכן של בני אדם לשתותו כך ליהנות בו לפעמים ושלא מחמת רפואה - השתא נמי דשתי ליה מחמת רפוה לא גזרינן ביה משום שחיקת סמנין דאיכא למיתלי דילמא לשתות הנאה בעלמא קא מיכוין ולא פלוג רבנן בין שותה לרפואה לשותה לכוונת הנאה; אבל שתיתא כיון דלעולם לא עבדי לה רכה אלא לרפואה -אף על גב דאוכל הוא- לא ליכליה בשבת משום שחיקת סמנין. והמו נמי דלא אקשי ליה אביי מן "החושש בגרונו לא יערער בתוכו שמן אבל נותן הוא לתוך האניגרון" וכדאמרן אלא אקשי מדתנן "כל האוכלין אדם אוכל לרפואה" דמשמע כל האוכלין ואפילו אותן שאין דרכן של בני אדם לאוכלן אלא לצורך רפואה, דמכל מקום כיון דתורת אוכל יש להן -אף על פי שאינו אוכלן אלא לרפואה- אפילו הכי שרי, כנ"ל.
והלכתא המוציא: ואת תאמר, מאי שני מ"בורא פרי הגפן" דלא מברכין "הבורא"? ומיהו בירושלמי איכא מאן דאמר הכין, דלדעתיה דר"נ מברך "בורא פרי הגפן" ועל דעתייהו דרבנין מברך "הבורא.."; אבל בגמרא דילן לא משתמע הכין. ופוק חזי מה עמא דבר דבהמוציא אסיקנא הילכתא "המוציא" ובבורא פרי הגפן מברכין "בורא.." ולא "הבורא". אבל בירושלמי סברא אחרת, שאמרו דטעמא דרבנן ב"המוציא" כדי שלא לערב ראשי אותיות. והקשו: מעתה "המן הארץ" כדי שלא לערב ראשי אותיות?! ולא העלו בו תירוץ. ונראה דבמקום שאפשר חששו לעירוב האותיות כגון ב"המוציא" אבל במקום שאי אפשר כגון ב"לחם מן.." (דאי אמרינן "לחם המן הארץ" לא משתמע(?) מידי) לא חששו; דהיכא דלא אפשר לא אפשר. ולא ניחא להו נמי לתקוני "המוציא מן הארץ לחם" שאין כן נוסח של ברכות להזכיר את החפץ שמברכין עליו באחרונה, שאין אומר "בורא מן העץ הפרי" ו"בורא מן האדמה הפרי", כנ"ל.
ולפי דברי הירושלמי, הא דפליגי בגמרין בהמוציא "אי דאפיק משמע או דליפיק משמע", הכי קאמרי'- רבנן סברי דמפיק נמי משמע וכיון שאפשר לומר כן איכא למיחש לערוב ראשי הפרשיות; ור"נ סבר דליפיק משמע ואי אפשר למיחש לעירוב ראשי האותיות שאילו היה אפשר אף ר' נחמיה היה חושש לכך.
קתני ירקות דומיא דפת: פירוש: ולאו דוקא דומיא, דאילו בפת דוקא בשנשתנה על ידי האור, הא לא נשתנה על ידי האור- בורא פרי האדמה; ואילו בירקות אף בשנשתנו וכל שכן בשלא נשתנה.
ואני אומר כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל, וכל שתחילתו שהכל שלקו בורא פרי האדמה: מסתברא דלאו דוקא "כל שתחלתו בורא פרי האדמה..וכל שתחילתו שהכל.." - דאם כן כי קאמרינן "בשלמא כל שתחלתו שהכל משכחת לה בסילקא קרא וכרובא, אלא שתחילתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה?" - מאי קא קשיה ליה? וכי לא משכח ירקות דמברכין עליהן בורא פרי האדמה בתחילתן? ואיהו דקא משני "משכחת לה בתומי וכרתצי" - אטו כלהו שאר ירקי בר מתומי וכרתי מי מברכין עלייהו שהכל? והא רב חסדא גופיה הוא דקאמר בפסחים (קיד:) היכא דליכא שאר ירקי מברך אמרור "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור" - אלמא אפילו אמרור מברכין בורא פרי האדמה בתחלתו! אלא ודאי הכי קאמר: "כל שתחלתו בורא פרי האדמה" כלומר שאין דרכו ליאכל אלא בחיותו ואין דרכו לישלק ולפיכך עיקר ברכתו בתחילתו, אם כן כי שליק ליה- פגים ליה, ולא מברכין עליה אלא שהכל; ולא משכחת לה אלא תומי וכרתי. וכל שעיקר אכילתו בשליקתו" ומשום הכי לא מברכין על תחלתו אלא שהכל, אם כן כי שליק ליה אשבוחי משבח ליה ולפיכך מברכין עליה בורא פרי האדמה; והוא הדין לכל שאינו נפגם בשליקתו וראוי בחיותו ובשליקתו שמברכין עליה בורא פרי האדמה דבמלתיה קאי. והיינו דלא קאמר "תחילתו בורא פרי האדמה היכי משכחת לה?" אלא ה"ק "תחילתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה", כלומר שיהא שבחו בחיותו ונפגם בשליקתו היכי משכחת לה, כצ"ל.
אבל הראב"ד ז"ל כתב דלרב חסדא אפילו לא פגים להו כיון דאישתני מפרי האדמה מברך עליה שהכל.
לא היא. עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא גבי מצה דבעינן טעם מצה וליכא: וטעמיה דר' מאיר לאו משום דלא בעי איהו טעם מצה דהא מודה ר' מאיר בירקות שאינו יוצא בהן לא בכבושין ולא בשלוקין ולא במבושלין וטעמא משום דבעינן טעם מרור וליכא, ולכריכת מרור נמי חיישינן דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא - אלא דר' יוסי סבר מצה כי מבשל לה בטיל לה טעמא, ור' מאיר סבר דלא בטיל טעמא. אבל במרור ושאר ירקות- כולהו מודו דבטיל להו טעמייהו בבישול.
כתב רב האי גאון ז"ל דאיכא מאן דגריס "ולא היא" - בוא"ו. ולמאן דגריס הכין ר"נ גופיה הוא דקאמר ליה, כלומר אני אומר שיש לומר במחלוקת שנויה ואלא מיהו לא היא. ואיכא מאן דגריס "לא היא" בלא וי"ו דכיון דאמר ר"נ "ואני אומר במחלוקת שנויה", היכי קאמר איהו גופיה "ולא היא"?! ואפילו גרסינן ליה תלמודא הוא דקאמר הכין.
אמר ר' נחמן בר יצחק קבעה עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת: פירוש: דקים ליה לרב נחמן דרבי חייא ורבי בנימין פליגי, ורבי זירא דקא תהי בה היינו דתהי היאך שני מחלוקת בבי מדרשא בין רבי חייא ובין רבי בנימן, דלא חשיב רבי בנימן למעבד שמעתיה פלוגתא ברבי חייא וכולי. מותיב רב שמואל בר רבי יצחק מלא כבושין ולא שלוקין לרבי חייא הוא דהא מותיב ולסיועה לרבי בנימין, דלרבי בנימין כולהו שלקות לאו במילתייהו קיימי. וכן מצאתיה בירושלמי בהדיא דגרס התם: "רבי חייא בשם רבי יוחנן זית כבוש אומר עליו ב"פ העץ. רבי בנימן בר יפת בשם רבי יוחנן ירק כבוש אומר עליו שהכל. א"ר שמואל בר רב יצחק מתניתא מסייע לרב בנימין בר יפת- אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין אם בעינן הם אדם יוצא ידי חובתן בהן בפסח. א"ר זעירא מאן דידע משמע מן רבי יוחנן יאות רבי חייא בר בא", ע"כ גרסת ירושלמי.
אלא תמה למה להו למעבדה פלוגתא ולשוויה לעולא משתבש ולמדחיה לההיא דרב חסדא דאמר "כל שתחילתו שהכל שלקו ב"פ האדמה וכל שתחילתו ב"פ האדמה שלקו שהכל". ולפיכך מסתבר לי דר"נ בר יצחק בלחוד הוא דסבירא ליה דפליגי ותלי ליה לעולא בשבושא אבל רבי זירא דתהי בה הכי קאמר: היכי אפשר דעולא שביק אסהדתיה ושמעתיה דרבי חייא ונקיט דרבי בנימין בר יפת? אלא ודאי לא פליגי, דרבי חייא בשנשתנה לעלויא כתרמוסא וכזית כבוש ואי נמי דלא אישתני לגריעותא ככולהו שלקות ורבי בנימין בר יפת בדאשתני לגריעותא דתומי וכרתי. ובירושלמי נמי איכא מ"ד הכין גבי הא דרבי חיייא ורבי בנימן בר יפת דגרס התם: "א"ר יוסי ברבי בון ולא פליגי, זית ע"י,שדרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא. ירק כיון ששלקו נשתנה". ונראה דטעות יש בגרסא זו והכין היא "זית אף על פי שאין דרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא", וכסברתיה דרב חסדא ממש, והיינו נמי דמשמע לכאורה גבי פרמי זוטרי דליפתא, דאי לאו רב יודא דאמר דהאי דפרמינהו טפי כי היכי דנימתוק טעמייהו, הוה ס"ד למימר דלא מברכים בהו פרי האדמה אלא שהכל משום דקא ס"ד דמיפגם פגמינהו - דאלמא כל מידי דמיפגים בשלקי' מגרע גרעי' בברכותיה. ולהדין סברא תומי וכרתי חיין- ב"פ האדמה, שלוקין- שהכל, דמפגם פגים להו. וכללא הוא דכאיל רב פפא לקמן "מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי" - לאו כללא הוא לכלהו ירקות שתהא ברכתן בשליקתן כמו בחיותן, ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב כן; אלא משום דכלהו לא מפגמי שליקתן אלא תומי וכרתי הוא דקאמ' הכין. ועוד דהתם לאו למפסק הלכתא בשלקות אי ב"פ האדמה אי שהכל, אלא למימר דומיא דידהו כגוף השלקות, והאי כדיניה והאי כדיניה. ותדע לך דהא לבתר דקאמר רב פפא פשיטא לי מיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי, בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי. וכן נראית דעת רבותינו בעל התוספות בתומי וכרתי.
אלא שרב האי גאון ז"ל ור' אלפסי והראב"ד ז"ל לא כתבו כן.
ולענין פרי עץ הנשלק כחבושים ואגסים: יש לומר גם כן דבמלתייהו קיימי דאשבוחי משבחי כזית, אבל פירות אחרים שנפגמין כגון "פרו"ניש" וכיוצא בהן מברך שהכל לדברי הכל. וכן נראה מן התוספות שפירשו בשם אחד מן הגדולים בהא דאמרינן בסמוך "הביא לפניהם פרגיות וכרוב ודורמסקין" - "דורמסקין" "פרו"ניש". והא דלא בריך עלייהו תחלה (דהא פרי עץ חשוב טפי) - משום דמיירו בשנתבשלו הדורמסקין ואין מברכין עליהן אלא שהכל.
ומיהו אין עיקר פירושם מחוור אלא עשב(?) הוא כמו שפרש"י ז"ל וכן נראה מן הירושלמי דגרס התם: "אייתהו קמייהו פרגין ואחוונין(?) וקפליטין. אמרו נברך על קפליטא הוא פטר אחווניתא ולא פטר פריגהא(?). נברך על אחווניתא לא פטר לא דין ולא דין".
אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נ"ב וכו': פירוש מיחל מתוק הנוטף מן התמרים קרי ליה דובשא. כמאן כי האי תנא דתניא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות. פירוש ענבים שאין מתבשלים לעולם ועושין מהם חומץ, ר' אליעזר מחייב קרן וחומש פירוש לשותה ממנו בשוגג דמשקה שלהן חשוב כמותן ור' יהושע פוטר פירש"י לפי שלא נתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד הא שאר מי פירות זיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חלה עליו והיינו כמר בר רב אשי:
טרימא מהו: פירוש דבר כתוש מלשון מכה טריה ואיידי דשמע לעיל שהמשקה הזב זיעה בעלמא היא שאל על הפסולת:
הוה יתיב רבינא וכו' וקס"ד שהוא פסולת דבר כתוש א"ל קורטמי קאמרת פירש פסולת הנשאר מתמרים שעושין מהם שכר או דשומשומי או דפורצני קאמרת. א"ל רבא חשילתא קאמרת. פי' תמרים שמפצעים אותם ומתוך הכתישה נדבקין זה עם זה כעין עיגולי דבילה:
תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא: מפני שאינו מפסיד אותם אבל לעשות מהם שכר אסור כיון שמפסיד גופן לגמרי ואפילו כהן אינו רשאי להפסיד שום תרומה אבל כשעושה מהן טרימא מברכין עליה בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כמעיקרא. ושמעינן מינה דטעמא דבמילתייהו קיימי הא נתרסקו לנמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהם אלא שהכל וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהם אלא שהכל:
שתיתא: פירוש קמח קלי מבושל. הא בעבה הא ברכה. רכה דלרפואה עבדי לה ואין דרך לאכלה כך מברך שהכל דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל:
ושוין שבוחשין השתיתא בשבת,: פירוש שמערבו יפה במימיו. א"ל אביי ואת לא תסברא. פירוש דכה"ג מותר והתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה. ואע"ג דההיא ליתא אלא באוכלין שדרך בריאים לאכול לפעמים ומשום כך אפילו אוכל אותה לרפואה מותר אבל בדבר שהוא מיוחד לרפואה ודאי לא גזרו משום שחיקת סמנים וא"כ מאי קא מקשה מהא לשתיתא דהיא מיוחדת לרפואה כשעושין אותה רכה ומש"ה נפקא מדין ברכה שלה. י"ל דשתיתא שאני מדבר שהוא מיוחד ממש לרפואה מפני שהיא גופה מזון גמור הוא כשהיא עבה וכשהיא רכה אין בה שינוי מזון אלא שמרבה בה מים וכיון שהיא גופה מזון גמור מותרת בשבת דבכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה הוא תדע לך דאלו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא כשהוא מזוג ביותר עד כדי שאין שותין כיוצא בו הבריאים ודאי מותר הוא לו יין זה ואפי' מתכוין בשתייתו לרפואה דיין גופיה בכלל כל המשקין אדם שותה הוא אף שתיתא נמי כענין זה הוא. היכא דעבדא קלישתא, פי' דעשאה רכה כל כך דיצאה מתורת אוכל דאין דרך לאוכלו כך לא מברך עליה ברכתו הראויה לו אלא שהכל ומ"מ שהכל מיהת מברך ואע"ג דמכוין לרפואה דמ"מ הוא נהנה:
גובלא בעלמא. היה ר"י מסופק על אותן נייל"ש שאופין בשני ברזלים שיש להם שינים, אי הוי כגובלא בעלמא ומברכין עלייהו במ"מ. אפילו למר זוטרא דקבע סעודתא אגובלא ומברך עליה המוציא ושלש ברכות, היינו לפי שאין העיסה רכה כל כר כמו עיסת נייל"ש. ומיהו אינן חייבות בחלה, [וגובלא דהכא חייבין בחלה] אע"פ שאינו ראוי לברך עליו המוציא אם לא קבע סעודתיה עליה. הילכך טוב ליזהר שלא לקבוע סעודתו על נייל"ש כדי להסתלק מן הספק.
האי דובשא דתמרי מברך עליו שהכל. פי' בה"ג כגון שנתן בו מים, דאם לבדו הוא מברך עליו בורא פרי העץ דאישתני לעילויא כמו שמן זית. ולא נהירא, דהוי כמו היוצא מן הרמונים ומן התאנים דאמרינן בפרק כל שעה {פסחים דף כד:} דחשבינן להו זיעה, ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה, ולא עדיף מיין תפוחים. ואפשר דטעמא דגאון, משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים, ואם כן קרא איירי בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינין הוא, ומברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין ג'.
חומץ סתווניות. אבל חומץ סתם שייך בה תרומה, שהרי פרי גמור היה אלא שנתקלקל היין. ואחד שכר תמרים ואחד [שכר] שעורים מברכין עליו שהכל, כדאיתא בפרק המוכר את הפירות {ב"ב דף צו:}. ואם תאמר בשכר שעורים אמאי מברכין שהכל, הלא השעורים עיקר ואישתנו לעילויא. וי"ל, דאית להו עילויא אחרינא בפת כדאמרינן לעיל. א"נ, כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים. ולא שייכא לההיא דרב ושמואל דאמרי כל דבר שיש בו מחמשת המינין, [לפי] דאין בו כי אם טעם בעלמא, מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן [דעל רכה] מברך שהכל.
ושווין שבוחשין את השתיתא בשבת. ברייתא היא בפרק בתרא דשבת {דף קנו.} גבי פלוגתא דרבי ור' יוסי בר יהודה דפליגי בנותן מים למורסן, והתם מסיק דמיירי ברכה מדקתני בוחשין ולא נקט לשון גיבול.
ואי ס"ד לרפואה, רפואה בשבת מי שרי. דסבירא ליה כיון שעיקרו לרפואה ואין רגילין לעשותו לצורך אכילה, אסור בשבת.
א"ל אביי, והא תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה. ומשמע מדנקט כל האוכלין, דאפילו עיקרו לרפואה כיון שראוי לגבול, מדתנא כל. ומסיק תלמודא, וצריכא דרב ושמואל דלא תימא כיון דשמעינן ממתניתין דשרי למיכל בשבת א"כ פשיטא שראוי לאכילה וצריך לברך עליו מ"מ, אתי רב ושמואל לאשמועינן דלא תימא כיון שעיקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דמתהני מיני' בעי ברכה. ומ"מ לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות, וראיה מכאן לשכר כדפי' לעיל.
המוציא לחם מן הארץ. ירושלמי, ר' ירמיה בריך קומי ר' זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה. מה ר' (נחמי') [כרבנן] שלא לערב ראשי אותיות. ואע"ג דבלחם מן מערב הוא, התם אי אפשר לתקן לשון אחר לפי שהוא לשון המקרא, להוציא לחם מן הארץ. ירושלמי על דעתיה דרבי נחמיה בורא פרי הגפן, ועל דעתייהו דרבנן הבורא פרי הגפן. והאידנא נהוג עלמא לומר בורא פרי הגפן אע"ג דאמרינן המוציא, וסמכינן אהא דירושלמי, שאין אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי האותיות.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
דבש התמרים שזב מאליו והוא הדין לכל מי פירות שאין עיקרן למשקה כגון תפוחים ורמונים מברך עליו שהכל ולבסוף בורא נפשות אבל אם כתשן והוציא מהן משקה הרי הן כעיקר הפרי ומברך ברכה הראויה לפרי עצמו שהרי מי סחיטת הסלקא המבושלת מברך עליה ב"פ האדמה כסלקא עצמה, ויש מי שאומר שאף היוצא על ידי כתישה אינו אלא בשהכל וממה שאמר רב אשי למטה בשכר של תמרים שאין מברך אלא שהכל וכן ממה שאמרו כאן לענין חומש ר' יהושע פוטר וההיא ודאי אף בכתשן והוציא משקה נאמרה ודאי אף לענין ברכה כן, וכן בכלם חוץ מיין ושמן ומי סחיטת הסלקא הואיל ורוב אכילתן בכך הרי הן כזיתים וענבים:
תמרה המרוסקת ונשאר משקה שלה עמה והוא הנקרא בלשון תלמוד טרימא או חשילתא וכן הדין בכל פרי מברכין עליה ברכה שהיתה ראויה לה בעוד שהיתה קיימת וכן אם חתך את הפרי לחתיכות דקות, ריסק את הפרי והוציא ממנו משקה ורצה לאכול את הפסולת הנשאר אין מברך עליה אלא שהכל, וכבר בארנו שקנים המתוקים שסוחטים אום ומבשלים מימיהם עד שנקפא והוא הסוקרי פרשו הגאונים שמברכים עליהם ב"פ האדמה ומקצתם אמרו ב"פ העץ ומגדולי המחברים כתבו שאין מברכים עליו אלא שהכל לא יהא דבש אלו הקנים גדול מדבש של תמרים שדינו בשהכל:
ולענין זה שאמרו שומשמי קאמרת פירושו שכתש את השומשמין והוציא את השמן ורוצה לאכול הפסולת והשיבו דההיא ודאי בשהכל קאמינא ר"ל פרי המרוסק ולחותו נשאר עמו, קורטמין פירושו שהיה מנהגם לכתוש גרעיני הכרכום ומערבים בו דברים אחרים ומוצאים משם משקה ואוכלים אחר כן הפסולת על ידי אותו התערובת וכן פורצני שמוציא מהן היין ואוכלין מיד עד שלא יתיבשו אם הוא שואלו בתמרים כעין אלו שהוציא מהן הדבש ובא לאכול את הפסולת והשיבו שלא שאלו אלא בשרסקן ובא לאכלן בלחותם ביחד:
תרומה אין משנין אוכלין שבה למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, מעתה תמרים של תרומה אין עושים מהן שכ וכן אין עושין מהם דבש ולא מתפוחים שכר ולא מענבים סתוניות חומץ, וענבים סתומיות הם ענבים שמתשהין באביהם עד הסתו שאין בטבעם להתבשל עד הסתו ואינן ראויין ליין אלא לחומץ וכן כל שאר הפירות אין משרין אותן מאוכל למשקה שאין אלו חשובין אלא כזיעה בעלמא לענין חשיבות תרומה חוץ מזיתים וענבים כמו שביארנו, ובדיעבד הרי זה שותהו בטהרת תרומה וזה ששותהו בשגגה פטור אף מן הקרן ואין צריך לומר בחומש וכבר כתבנוהבמסכת חולין, ומכל מקום מרסק הוא פרי של תרומה או חותכו מסכין לחתיכות קטנות ואינו חושש:
שתיתא והוא שבלים רכים של שעורים שעשאן קליות וטחנן וערב קמחן במים, אם היא עבה לאכילה עשאוה ומברך עליה בורא מיני מזונות, ואם היא רכה סתמה לרפואה ולהקר ומברך עליה שהכל ולא מפני שהיא ראויה לשתיה לבד, שהרי אנגרין משקה הוא ודינו בב"פ האדמה וכמו שביארנו בסמוך במשקה היוצא מן הפרי, אלא מפני שאינו אוכל ולא משקה אלא רפואה, וגדולי המחברים כתבו בקמח של חמשת המינים שקלו אותו וערבוהו במים או בשאר משקין אם הוא עבה עד שראוי לאכילה מברך מיני מזונות ואם רך עד שהוא ראוי לשתיה מברך שהכל, ואפשר שלדעתם לומר שכל שהוא רך עד שהוא ראוי לשתיה לרפואה הוא עשוי:
עירב קמח זה במים מערב שבת, בוחשין אותו בשבת שלא ישאר קמח בשולים ומותר לשתותה בשבת שכל דבר שאין הבריא נמנע מאכילתו או משתייתו מותר לאכלו או לשתותו בשבת דרך רפואה, וכן הדין ששותים זיתום המצרי אע"פ שאינו משקה הרגיל הואיל ובריאים שותים אותו לפעמים וכל שלרפואה מברך עליו שהכל אחר שיש באכילתו קצת הנאה, וכן הדין בכל המרקחות שאין הבריאים רגילין לאכלו, אם אכלן זה לרפואה מברך עליהן שהכל ואפילו היה בהם מפירות האילן, אבל מה שהוא רגיל לבריאים כגון מרקחת הזנגביל וכיוצא בו כגון שמן שעל ידי אנגרין מברך ברכה הראויה על העקר שבו:
מה שביארנו שעל הפת מברך המוציא לחם וכו' אם בירך מוציא לחם מן הארץ יצא, שהרי משמעו גם כן לשעבר כגון אל מוציאו ממצרים ומכל מקום ראוי לו לכתחלה לברך המוציא הואיל ונחלקו בהמוציא אם משמעו להבא או לשעבר ועלה בידינו שאף המוציא משמעו לשעבר ראוי לברך כן שמתוך ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו, ולא עוד אלא שלא להבליע ולערב מ"ם שבסוף העולם למ"ם שבראש המוציא, וכן כתבוה בתלמוד המערב, ואם תאמר בלחם מן הארץ בזו לשון מקרא הוא שנא' להוציא לחם מן הארץ וכן שאי אפשר לתקן בו כלום, שאין לומר מן הארץ לחם [א"י למה לא יברך המוציא מן הארץ לחם ועי' ברשב"א ביאר הטעם שאין לומר מן הארץ לחם להזכיר הדבר שמברכין עליו בסוף ע"ש] ובשאר ברכות מיהא כגון בין גומל להגומל מעביר להמעביר מבדיל להמבדיל בורא להבורא אין מדקדקין בהם, לא נחלקו במוציא להמוציא ובלבער ועל ביעור, אבל שאר הברכות אין מדקדקין בהם אלא כמו שהותקנו, ואע"פ שאמרו בתלמוד המערב על דעתון דרבנן אומר הבורא פרי הגפן, אין הדברים מדוקדקים ויש מי שטורח בכלם ואין עולה בידו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו וכו' - פירוש מיחל מתוק הנוטף מן התמרים קרי ליה דובשא:
כמאן כי האי תנא דתניא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות - פירוש ענבים שאין מתבשלים לעולם ועושין מהם חומץ:
ר' אליעזר מחייב קרן וחומש - פירוש לשותה ממנו בשוגג דמשקה שלהן חשוב כמותן:
ור' יהושע פוטר - פירש רש"י לפי שלא נתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד הא שאר מי פירות זיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חלה עליו והיינו כמר בר רב אשי:
טרימא מהו - פירוש דבר כתוש מלשון מכה טריה. ואיידי דשמע לעיל שהמשקה הזב זיעה בעלמא היא שאל על הפסולת:
הוה יתיב רבינא וכו' - וקא סלקא דעתיה שהוא פסולת דבר כתוש:
אמר ליה קורטמי קאמרת - פירוש פסולת הנשאר מתמרים שעושין מהם שכר. או דשומשומי או דפורצני קאמרת:
אמר ליה רבא חשילתא קאמרת - פירוש תמרים שמפצעים אותם ומתוך הכתישה נדבקין זה עם זה כעין עיגולי דבילה:
תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא - מפני שאינו מפסיד אותם אבל לעשות מהם שכר אסור כיון שמפסיד גופן לגמרי ואפילו כהן אינו רשאי להפסיד שום תרומה. אבל כשעושה מהן טרימא מברכין עליה בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כמעיקרא. ושמעינן מינה דטעמא דבמילתייהו קיימי הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהם אלא שהכל. וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהם אלא שהכל:
שתיתא - פירוש קמח קלי מבושל:
הא בעבה הא ברכה - רכה דלרפואה עבדי לה ואין דרך לאכלה כך מברך שהכל דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל:
הא בעבה הא ברכה - רכה דלרפואה עבדי לה ואין דרך לאכלה כך מברך שהכל דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל.
ושוין שבוחשין השתיתא בשבת - פירוש שמערבו יפה במימיו:
אמר ליה אביי ואת לא תסברא - פירוש דכהאי גונא מותר והתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה. ואף על גב דההיא ליתא אלא באוכלין שדרך בריאים לאכול לפעמים ומשום כך אפילו אוכל אותה לרפואה מותר אבל בדבר שהוא מיוחד לרפואה ודאי לא גזרו משום שחיקת סמנים ואם כן מאי קא מקשה מהא לשתיתא דהיא מיוחדת לרפואה כשעושין אותה רכה ומשום הכי נפקא מדין ברכה שלה. יש לומר דשתיתא שאני מדבר שהוא מיוחד ממש לרפואה מפני שהיא גופה מזון גמור הוא כשהיא עבה וכשהיא רכה אין בה שינוי מזון אלא שמרבה בה מים וכיון שהיא גופה מזון גמור מותרת בשבת דבכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה הוא. תדע לך דאלו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא כשהוא מזוג ביותר עד כדי שאין שותין כיוצא בו הבריאים ודאי מותר הוא לו יין זה ואפילו מתכוין בשתייתו לרפואה דיין גופיה בכלל כל המשקין אדם שותה הוא. אף שתיתא נמי כענין זה הוא. היכא דעבדא קלישתא. פירוש דעשאה רכה כל כך דיצאה מתורת אוכל דאין דרך לאוכלו כך. לא מברך עליה ברכתו הראויה לו אלא שהכל. ומכל מקום שהכל מיהת מברך ואף על גב דמכוין לרפואה דמכל מקום הוא נהנה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה