טור אורח חיים תסא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תסא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

ענין היסק התנור. כתב רב נטרונאי: תנור ופורני שאופין בו כל השנה, מותר לו לאפות בו בפסח. וטפקא של חרס שהסיקה מלמטה ועל גבה אין גחלים ולא שלהבת ואופין בה כל השנה, אסור לאפות בה בפסח, אבל חדשה, לא שנא הסיקה בפנים או בחוץ, מותר, כיון שהאור שולט תחתיה, אפילו אין שלהבת עולה על גבה מרתח רתח והפת נאפית מיד ואינו בא לידי חימוץ. אבל צריך להסיק תחילה בין תנור בין בוכיא ואחר כך מדביק הפת, אבל להדביקו תחילה ואחר כך להסיק אסור. והכי אמר רב עמרם: כלל זה יהא בידכם, כל שמסיקין תחתיו או על גביו ואחר כך מדביקין בו, הפת אינו בא לידי חימוץ, ואם מדביק ואחר כך מסיק אסור.

והרב רבינו יונה כתב שצריך ליזהר כשיסיקו התנור, שילכו הגחלים על פני כולו ואין די לו בשלהבת, דכמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי גחלים, ושיהו ניצוצות ניתזין ממנו, הלכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק, אלא אם כן כיוון להתירו לצורך הפסח, כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא כיוון לכך. ויש נוהגין להטיל בו קרקע חדשה כדי שלא יצטרכו היסק, ומנהג יפה הוא:

מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה, יוצאין בה, ופחות מכן אין יוצאין בה.

ויוצאין במצה האפויה על גבי קרקע, או האפויה באלפס בלא מים, ובמצה השרויה במים אחר האפייה. אבל נתבשלה אחר אפייה, אין יוצאין בה אפילו לא נימוחה. כתב בעל הלכות גדולות: אי אפייה על גבי קרקע או על טפקא, נפיק בה ידי חובתיה. והיכא דבעי לטגן העיסה במחבת בשמן מותר, והיכי עבד, מרתח המחבת תחילה באש שיתלבן בשלהבת יפה, ואחר כך נותן בו העיסה ומטגנה בשמן ומותר, לפי שאין לה פנאי להחמיץ. אבל נתן העיסה תחילה ואחר כך הרתיח המחבת, אסור. והכי שדר רב כהן צדק ריש מתיבתא: אבל לחלוט העיסה ברותחין קודם אפייה אסור, דהכי שדר רב שרירא אף על פי דחלוט אינו בא לידי חימוץ, וחליטה היא מים רותחין על גבי קמח, לא שמענו בכל ישיבות שהתירו זה אלא לחיה או לחולה על פי בקיאין. וכן כתב רבינו האי: מצה חלוטה ברותחין מצה היא, אבל רבנן קמאי אמרי לא ידעינן חליטה היכי הוה, וכמה חולים טרחו להתיר להם מי שעורים בחליטה ולא התירו הגאונים אלא לחולה שהוקשה חוליו על פי רופאים.

מצה שנאפית עם חמץ בתנור, כתב רבינו תם שמותר, דריח כי האי לא מצינו שיאסור כל הפת. ויש אוסרין אם נגע זה בזה, דדמי לפת חמה וחבית פתוחה. ולדעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל דשרי אפילו במצה שנמצאת בה חטה בקועה, ייראה דהכא נמי שרי :

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ענין היסק התנור כתב רב נטרונאי תנור ופורני שאופין בו כל השנה וכו' וטפקא של חרס שהסיקו מלמטה וכו' טפקא היינו בוכיא שכתב בסימן תנ"א דהוי תנור שקורין פידיל"א ומ"ש כאן אסור לאפות בה בפסח היינו בלא הכשר אבל בהכשר כבר נתבאר שם שאם מלאהו גחלים מבפנים שרי דלא חיישינן דילמא חייס עליה ואין לומר דהתם בעשוי מלבינים ועפר מיירי ומש"ה מהני ביה מילוי גחלים אבל טפקא דהוי של חרס לא דכיון דבקדירות של חרס אמרינן דחיישינן דלא חייס עלייהו וגבי בוכיא אמרינן דלא חיישינן דילמא חייס עליה משמע שאע"פ שהוא של חרס לא חיישינן ביה ועוד דסברא הוא דכיון דמלייה גומרי והסיקו כדרך שמסיקין התנור תו ליכא למיחש דילמא חייס עליה ומיהו רבינו ירוחם כתב גבי הא דאמרינן בבוכיא דאי מלינהו גומרי שפיר דמי פירוש כי הוא של אבן ולא חס עליה שמא יפקע כמו בקדירות עכ"ל ומשמע דלאו דוקא של אבן אלא היינו לומר שאינו של חרס אלמא שאם היה של חרס לא מהני ביה היסק אלא דומיא דקדירות י

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ומ"ש אבל חדשה ל"ש הסיקו מבפנים או בחוץ מותר וכו' כלומר לא תימא מאי איריא טפקא שאופין בה כל השנה דאסורה הא אפי' חדשה נמי.......... אסורה דכיון שהסיקה מבחוץ אין החום שולט בה כראוי וקודם שתאפה המצה היא מתחמצת דליתא דכיון שהאור שולט תחתיה אפילו אין שלהבת עולה ע"ג מירתח רתח והפת נאפה מיד ואינו בא לידי חימוץ:

מצה שנאפית עד שאם פורסים אותה אין חוטין נמשכין ממנה וכו' ברייתא בפרק כל שעה (לז:) יוצאין במצה הינא ובמצה העשויה באלפס מאי מצה הינא כל שפורסה ואין חוטין נמשכים ממנה:

ומ"ש ויוצאין במצה האפויה על גבי קרקע בפרק כיצד מברכין (לח.) אמרינן דכובא דארעא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק כל שעה והיכא דאפה מצה על ארעא וקא מינטר לה שפיר נפיק בה י"ח בפסח דגרסינן בפרק כיצד מברכין האי כובא דארעא אדם יוצא בה י"ח בפסח: כתב הרמב"ם בפ"ו אחד מצה שנאפית בתנור או באלפס בין שהדביק הבצק באלפס ואח"כ הרתיח בין שהרתיח ואח"כ הדביק אפילו אפאה בקרקע ה"ז יוצא בה י"ח וכתב ה"ה זה מחלוקת בין הגאונים כמו שכתוב בהלכות ורבינו סובר כדעת ההלכות דקיימא לן כר"י (דפסחים לז.) ובהשגות א"א מעשה אלפס אע"ג דלחם הוא מיהו איכא למיחש ביה משום חימוץ אא"כ עושה באלפס ובסוגיא שהסיקו את שניהם יפה יפה והסיקו את הלחם יפה יפה ונתן הלחם באלפס וכסה עליה את הכיסוי וכתב ה"ה שאין לדברים אלו עיקר אבל בסמ"ק סימן רכ"א כתוב לאפות את המצות תחת טרפא נראה דאסור ואע"פ שמשים גחלים לוחשות על הטרפא משום שאין האש שעל גבי טרפא שולט מיד בעליונה של מצה ואתי לידי חימוץ ויש נוהגים היתר שמחממין הטרפא קודם וגם טומנין אותה בגחלים מקודם וגם מזה יש להזהר דילמא אתי למיעבד בלא חימום הטרפא ובלא גחלים עליה מתחלה כמו שרגילין לעשות בשאר ימות השנה ולענין דיעבד צ"ע שמא האור שולט במצה קודם שיעור מיל ומ"מ נכון להחמיר עכ"ל וכ"כ בכלבו ובהגהות מיימון פ"ו וז"ל הרשב"א בתשובה על דברי הראב"ד ראוי לחוש לדברי הרב ז"ל הואיל ונפק מפומיה אע"פ שלא שמענו זו לאחד מגדולי ראשונים ולמחברי ספרים והלכות עכ"ל:

ובמצה השרויה אחר האפייה וכו' בס"פ כ"ש (מא.) תניא יוצאין ברקיק השרוי ומבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח וכתבו הרי"ף והרא"ש והיכא דאיכא זקן או חולה דלא יכול למיכל מיניה ביבשתא שרו ליה במיא עד דמרככא ואכיל לה עד דלא מיתמחא דתניא יוצאים ברקיק השרוי וכו' אבל לא במבושל אף ע"פ שלא נימוח מ"ט בעינן טעם מצה וליכא וכ"כ הרמב"ם בפ"ו יוצאים ברקיק השרוי הוא שלא נימוח אבל מצה שבשלה אינו יוצא ידי חובתו באכילתה שהרי אין בה טעם הפת נראה שהם מפרשים דשלא נימוח דקאמר ר"מ אשרוי נמי קאי וכי קאמר רבי יוסי יוצאין ברקיק השרוי אשרוי דר"מ קאי דהיינו דוקא בשלא נימוח ותמהני על רבינו שכתב סתם יוצאין במצה השרויה במים אחר האפייה ולא חילק בין נימוח ללא נימוח ואולי אפשר לדחוק ולומר שהוא סובר דכיון דסתמא קאמר רבי יוסי יוצאין ברקיק השרוי אפילו בנימוח קאמר דיוצאין ומ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דדוקא בשלא נימוח למצוה מן המובחר אמרו כן ולא לעיכובא והא דאמרינן בהעור והרוטב (קכ.) המחה מצה וגמעה לא יצא התם בשנמחית לגמרי ונעשית כמים וזה דוחק אלא בשרוי נמי לא נפיק אלא דוקא בשלא נימוח וכ"כ הרמב"ם ומשמע לי דאם רצה לשרותה במים חמים שאינם רותחים רשאי דהא לאו מבושל הוא אבל הרוקח כתב ישרה אותה במים או ביין קרים אבל בתבשיל חם או במים רותחים או חמין לא יצא ע"כ:

כתב בה"ג אי אפייה ע"ג קרקע או ע"ג טפקא וכו' עד והכי שדר רב כהן צדק ריש מתיבתא כל זה כתב הרא"ש בפרק כל שעה ובא"ח כתב ראוי למחות שלא יעשו חררים ברמץ:

ומ"ש והיכא דבעי לטגן העיסה במחבת בשמן מותר לא לענין לצאת בה י"ח מצה קאמר דהא ה"ל מצה עשירה אלא לומר דמותר לאכלה בפסח ואין בה משום חימוץ וכך מפורש בדברי הרא"ש ז"ל והיכא דבעי לטגן העיסה במחבת בשמן בשאר ימוות הפסח מותר והרמב"ם כ' בפ"ה אין קולין את הבצק בשמן על המחבת וכתב ה"ה שזה נראה ברור שכיון שהבצק נילוש במים אין לבשלו אפי' במי פירות לפי שכבר נתבאר שעם תערובת המים מחמיצים ואדמבשל ליה מחמיץ ויש מן הגאונים מתירין לטגנן בשמן כשהרתיח המחבת יפה ואין דבריהם נכונים עכ"ל:

אבל לחלוט העיסה ברותחין וכו' וחליטה היא מים רותחין וכו' עד שהוקשה חליו על פי הרופאים הכל בפסקי הרא"ש פרק כל שעה ויש לדקדק שרבינו בא לאסור חליטת עיסה והביא ראיה מחליטת קמח ונראה דמשמע ליה שיותר אפשר להחמיץ עיסה חלוטה מקמח חלוט וכיון דרב שרירא אוסר בחליטת קמח כ"ש דאסר בחליטת עיסה והרי"ף והרא"ש כתבו בפר' כ"ש האידנא שדרו ממתיבתא שאין אנו בקיאים בלתיתה הלכך לא שרי לן למלתת וחליטה ליכא בזמן הזה מאן דידע למיחלט הלכך אסור וכ"כ ג"כ הרמב"ם בפ"ה ולא היה צריך לכתוב אלא דבריהם בלבד ונ"ל שלא הביא דברי רב שרירא ורב האי אלא ללמוד מדבריהם דלחולה שהוקשה חליו ע"פ הרופאים שרי לחלוט: כתב הרמב"ם בפ"ה שמבשלים את הקמח הקלוי ואע"ג דבגמרא (לט:) אסר קמחא דאבישונא שהוא קמח העשוי מקליות שנתייבשו בתנור וכמו שיבואר בסימן תס"ג וכתבו הרמב"ם איכא למימר דקמח קלוי שאני שהאש שולטת בקמח יותר ממה ששולט בחטים ולפ"ז צריך לומר שמ"ש שם הרמב"ם גבי מלילת הקדירות קמח קלוי אסור שמא לא קלהו יפה ויבא לידי חימוץ קמח העשוי מקליות קאמר דאילו קמח קלוי מותר הוא אבל רבינו ירוחם כתב נשים שמשימות קמח בתנור להתייבש כדי לעשות תבשיל לתינוקות אסור דילמא לא בשיל שפיר כך דקדק בתוספות מהאי דלא לימחי איניש קידרא בקמחא דאבישונא עכ"ל וכ"כ הגהות מיימון פ"ה שהוא דעת סמ"ק:

מצה שנאפית עם חמץ בתנור כתב ר"ת שמותר וכו' וז"ל המרדכי בפ' כל שעה מעשה אירע בפסח שעכו"ם השליך עוגות חמץ בתנור מלא מצות והורו להם שאם נגע חמץ במצה אסור ודמי למאי דאמרינן פרק בתרא דע"ז (סו:) בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור הכא נמי אסור בנגיעה אבל אם לא נגע מותר דקי"ל ריחא לאו מילתא היא וכן השיב ר"ת על חמץ ומצה שנאפו יחד בתנור אחד כמה ריחות מצינו בתלמוד אבל ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו וכמה פעמים אנו אופין חלה עם הפת ואין מקפידין בפת ועוד הביא ראבי"ה ראיה מלחמי תודה שהיה חמץ נאפה עם המצה ע"כ ונראה מכאן דהיכא דנגעו זה בזה גם לר"ת אסור אע"ג דלא משמע כן מדברי רבינו:

ומ"ש רבינו ולדעת א"א ז"ל דשרי אפי' במצה שנמצאת בה חטה בקועה כלומר שהוא כתב שאפילו היתה אותה חטה חמץ למה תיאסר כל המצות דאפייה לא הוי כבישול להתפשט הטעם בכל החררה ואינו אוסר אלא כדי קליפה או כדי נטילה כמ"ש בסימן תס"ז יראה דהכא נמי שרי כלומר ע"י קליפה או נטילת מקום. ויש לדקדק בדברי רבינו למה כתב יראה דה"נ שרי דדין זה היינו ממש מ"ש הרא"ש גבי חטה בקועה שנמצאת במצה ואדרבא ההיא עדיפא שמתיר המצה עצמה וכך הל"ל לדעת א"א ז"ל דשרי אפילו במצה שנמצאת בה חטה בקועה ה"נ שרי ונ"ל דמשום דהרא"ש כתב שם דאפילו נתבקעה אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ הוה אפשר למימר שמ"ש שאפילו היתה חמץ למה תיאסר כל המצה היינו דבחטה בקועה מיירי שאינה חמץ גמור אבל בחמץ גמור כנידון דידן דלמא להרא"ש נמי אסור מפני כך כתב יראה דה"נ שרי דמתוך דבריו משמע דאפי' בחמץ גמור כנידון דידן שרי: כתב המרדכי בפרק אלו עוברין והגהות מיימון בפרק ה' בשם הרוקח צריך ליזהר לאחר שאופין המצות שלא יתנום במפה או בכלי שיש בו קמח שמא ידבק הקמח במצה ואח"כ ישרה המצה במרק עם הקמח שעליה ויבא לידי חמוץ: כתוב בתה"ד מצה שנתכפלה בתנור באפייתה אם הוא בתוך הפסח אסרינן לכל המצות כולם אפילו אם אינם דבוקים אלא כל שהוא שחמץ בפסח במשהו וכן נהג אחד מהגדולים ונראה דטעמו היא משום דחיישינן שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בין הדביקות בכח לאפות מיד ואדהכי נחמצה בתנור אך בע"פ אם הדביקות כ"כ מועט שיש במצה כולה ששים כנגד מקום הדבק פורסין מקום הדבק ושאר המצה מותר דחמץ בע"פ בששים עכ"ל ומ"ש אם הוא בתוך הפסח אסרינן לכל המצות כולם נראה דהיינו לומר דאסר לאותה מצה כולה לבד דאילו לשאר מצות אין טעם בדבר דאפי' מצה שנאפית עם חמץ ממש נתבאר בסמוך דשרי היכא דלא נגע כ"ש הכא שאין חימוץ זה ברור ולא ראינו מי שחשש לו אלא הוא דאפשר דאפי' המצה עצמה מותרת אחר שיסיר הכפל וכן נראה לדעת הרא"ש בחטה שנמצאת במצה אפויה וכמו שיתבאר בסימן תס"ז:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ענין היסק התנור כתב רב נטרונאי תנור ופורני וכו' פי' תנור שפיו למעלה אפילו של חרס כיון שהיסקו מבפנים מותר וכן פורני שהוא תנור העשוי מלבנים ועפר כמו תנורים שלנו ופיו מן הצד דהיסקו מבפנים ואפו בהן כל השנה מותר לאפות בו בפסח בלי שום הכשר שהרי כשיסיקוהו מבפנים לאפות בו מצות כבר נשרף כל טעם החמץ שקיבל כבר וטפקא של חרס שהסיקה מלמטה וכו' פי' אותה בוכיא שקורין טפקא שלעולם היסקה מלמטה דהיינו היסקו מבחוץ הנאמר בתלמוד ואסור לאפות בה בפסח ולא מהני לה הכשר מילוי גומרי דדינו כקדרה דלא מהני ליה היסק פנימי דילמא חייס עליה והא דאיתא בפ' כ"ש (דף ל') דבוכיא דהסיקו מבחוץ אי מליא ליה גומרי שפיר דמי אינו אלא בבוכיא שדרכו ג"כ להסיקו מבפנים לפעמים דהשתא דינו כתנור דמהני ליה היסק פנימי דהיינו מילוי גומרי דלא חייס עליה אפילו הוא של חרס אבל טפקא של חרס שלעולם היסקו מבחוץ לא מהני לה היסק פנימי דילמא חייס וזאת היא דעת הרשב"א ורבינו כדפי' לעיל בסי' תנ"א וזו היא דעת רב נטרונאי ודלא כה"ר ירוחם דלא התיר בוכיא כלל אלא כשהיא של אבן והביאו ב"י ומ"ש אבל צריך להסיק תחלה הכי מחלק תלמודא בפ' כ"ש לגבי חלה (דף ל"ז) בין הרתיח ולבסוף הדביק וכו' וה"ה לענין חמץ:

ומ"ש בין תנור ובין בוכיא וכו' פי' בין תנור שהיסקו מבפנים בין בוכיא שהיסקו מבחוץ כטפקא שהזכיר בתחלת דבריו ושינה שמה לקרותה בוכיא מפני שבדין זה בבוכיא חדשה כולל כל בוכיא בין שאין היסקה לעולם מבפנים כטפקא ובין אותה שדרכה לפעמים להסיקה מבפנים בכל ענין צריך להסיקו תחלה ואח"כ מדביק הפת ואף בתנור גמור כן הדין ולא הזכירו לפי שהפת נאפה על רצפת התנור ופשיטא דצריך להסיק הרצפה תחלה ואח"כ ליתן הפת על הרצפה דאי אפשר בע"א משא"כ בבוכיא דאפשר להדביק הפת תחלה מבפנים בכותלי התנור ולהסיקו אח"כ מיד מבפנים או מבחוץ קאמר דצריך להסיק תחלה אבל בבוכיא ישנה דלעיל הזכיר בפי' טפקא משום דשאר בוכיא דהיסקו לפעמים מבפנים דינו כתנור ופורני כדפרישית והרשב"א קורא אותה בוכיא תנור כי"א שקורין פדיל"א וכדלעיל בסי' תנ"א: ומ"ש ועל גבה אין גחלים ולא שלהבת וכו' נראה דכתב כן לפי שבפרק כל שעה (סוף (דף ל"ז) איתא גבי מעשה אילפס הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו דחייב בחלה משום דרוב עניים עושין כן ופירש"י ואבוקה כנגדו מלמעלה וחום האש לוהט באלפס וממהר אפייתו רוב עניים שאין להן עצים ובכך הוא ממהר לאפות עכ"ל:

וה"ר יונה כתב וכו' נראה דס"ל לרבינו דה"ר יונה חולק על הא דכתב רב נטרונאי דטפקא אסורה לפי שאין על גבה לא גחלים ולא שלהבת אלמא דבתנור כיון דאיכא ע"ג גחלים או שלהבת מהני אבל ה'"ר יונה כתב דאין די לו בשלהבת אלא בעינן דילכו הגחלים ע"פ כולו:

ומ"ש ויש נוהגין להטיל בו קרקע חדשה וכו' פירוש דהשתא לא יצטרכו היסק ע"פ כולו ואמר שמנהג יפה הוא לפי שאי אפשר לדקדק שילכו הגחלי' על פני כולו ממש ומשמע דכשהסיקוהו ונזהרו שילכו הגחלים ע"פ כולו רשאי שוב לאפות בו מצות מיהו העולם נוהגין לחזור ולהסיקו לצורך המצות:

מצה שנאפית עד שאם פורסים אותה וכו' ברייתא פ' כ"ש (דף ל"ז) ומ"ש ובפחות מכן אין יוצאין בה אע"פ דממילא משמע הכי מ"מ אשמועינן דדוקא קאמר דאין יוצאין בה אבל מותר לאכלה דלא תימא דבפחות מכן אסורה נמי לאכלה. ומיהו ודאי אין מותר לאכלה אא"כ נאפה קצת דהיינו שליש אפייה או חצי אפייה כמאכל ב"ד הא לאו הכי אסורה דתורת עיסה עליה ונתחמצה בהוצאתה מן התנור ולכן כתב במהרי"ל שהקפיד מהר"ש על מי שהוציא המצות קודם שנאפו והחזירם לגמור אפייתם אולי יתחמצו טרם החזיר והיינו דחיישינן שמא הוציאם קודם שנאפו כמאכל ב"ד ואין חילוק בין יאכלנה מיד לאחר שהוציאוה או לאחר זמן דהא ודאי משנאפה לא תחמיץ כמו שפירש"י בפ' כ"ש (דף ל"ו) בד"ה וחכ"א מיהו במרדכי פ' אלו עוברין כתב בשם מהר"ש מפלייז"א וז"ל ויש לאפות המצות בטוב ואם לאו ישרפם מיד והשיעור כל שפורסין אותה ואין חוטין נמשכין ממנה וכתב עוד בשם ריב"א דקרימת פנים דאמר לענין שבת ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה היינו האי שיעורא דאין חוטין נמשכין וכו' וראוי להחמיר כמותו ולכן יראה במצה כפולה בפסח אע"ג דלא הוי כפולה ממש אם לא קרמו פניה דלמטה ה"ל חמץ ואסור:

ומ"ש והאפויה באלפס בלא מים וכו' בפרק כ"ש (דף ל"ז) תניא יוצאין במצה העשוי' באלפס ומפרש רבינו בלא מים דאילו במים היינו חלוט דתני התם דאין יוצאין בה דלחם עוני כתי' פרט לחלוט וכן פי' הרא"ש הא דאמר ר' יוחנן מעשה אלפס חייבים בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח היינו באלפס בלא משקין כדמוכח בירושלמי וכו' ועיין שם:

ובמצה השרויה במים אחר האפייה וכו' פלוגתא דר"מ ור"י בברייתא ס"פ כ"ש והלכה כר' יוסי דאוסר במבושל אע"פ שלא נימוח ומדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם משמע דבשרוי לא שרו אלא בלא נימוח אבל רבינו כתב בסתם דיוצאין בשרוי ונראה שנסתפק בדבריהם אם ר"ל דוקא בלא נימוח כלל דהיינו שיהא עליו תוריתא דנהמא הוא דשרינן בשרוי או שמא דכל שלא נימוח לגמרי שרינן בשרוי אפילו ליכא תוריתא דנהמא וכן נראה מבואר מפירש"י לשם וכך יש לפרש לשון הרי"ף והרא"ש שכתבו עד דלא מיתמחי דהיינו עד שלא נימוח לגמרי וכך אפשר לפרש לשון הרמב"ם ומפני הספק סתם רבינו דבריו ומ"ש רבינו השרוי במים כ"כ הרי"ף והרא"ש אבל הרמב"ם כתב סתם השרוי משמע אפי' שרוי בתבשיל כפי' רש"י וכ"פ הרוקח דאפילו שרוי ביין או בתבשיל וכתב עוד דבשרוי בחמין לא יצא וכיוצא בזה כתב במהרי"ל דאסור לשרותה במרק שקורין בריי"א וטעמם דכל שרוי בחמין אפילו בכלי שני שאינו מבשל ליכא טעם מצה כדאמר בפ' כ"מ ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא ע"ש בסוף (דף ל"ח) ועיין במרדכי בפ' כירה ולא קשה מהא דאיתא בפ' ע"פ סוף (דף קט"ו) בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא דבעינן טעם מרור וליכא אלמא דטעם מצה לא בעינן היינו לומר דכיון דראוי לטעם מצה אם היה לועסו אינו מעכב דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו משא"כ מרור דמשום הכי קפיד רחמנא למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם אבל מצה לא בעינן אלא שיהא נקרא לחם וראוי לטעם מצה ובשרוי בחמין אינו נקרא לחם ואין בו טעם מצה וכן הא דתניא בפ' כ"ש (ד' ל"ה) המחהו וגמעו אם מנה היא אין יוצא בה י"ח היינו משום דאין בה טעם מצה ואנן בעינן ראוי לטעם מצה ודו"ק:

כתב בה"ג אי אפייה ע"ג קרקע וכו' אע"ג דבסמוך כתב דין זה דאפייה ע"ג קרקע בסתם ע"פ הגמרא ר"פ כ"מ וכדכתב הרי"ף והרא"ש חזר והביא מ"ש ב"ה לאשמועינן דע"ג טפקא דינו שוה לע"ג קרקע ובא להורות דדוקא דיעבד אבל לכתחילה לא אפי' ע"ג טפקא. והיכא דבעי לטגן העיסה במחבת בשמן בשאר ימות הפסח מותר וכו' כצ"ל וכך הוא באשיר"י ומ"ש לפי שאין לה פנאי להחמיץ נראה דאתא ליישב דלא קשיא מ"ש מעיסה שנילושה במי פירות עם מים דהלכה כר"ג דישרף מיד כמבואר בסימן שאחר זה וקאמר דהתם הוי מי פירות עם מים מקמי ששמוה בתנור דמחמיץ קודם אפייה אבל הכא לא נצטרפו מי פירות עם המים יחד אלא לאחר ששמו העיסה במחבת שכבר נתלבנה בשלהבת יפה אין לה פנאי להחמיץ. אכל הרמב"ם בפ"ה אסרו אף כשהרתיח המחבת תחלה וכמו שפירש ה' המגיד ומביאו ב"י והכי נהוג:

ומ"ש אבל לחלוט העיסה ברותחין קודם אפייה אסור וכו' זהו מדברי רבינו ומביא ראיה ממ"ש רב שרירא ורב האי דאע"ג דמדינא שרי בשאר ימי הפסח דהא דתניא בפ' כ"ש סוף (דף ל"ו) לחם עוני פרט לחלוט אינו אלא שאינו יוצא בה י"ח אפ"ה אסורה מחששא דחמץ כל ימי הפסח מתקנת הגאונים ואע"ג דהגאונים לא אסרו טיגון העיסה בשמן מ"מ חליטת העיסה ברותחין אסרוה ולפי דסד"א דלרב שרירא ולרב האי אף טיגון בשמן אסור במכ"ש דהא ה"ל מי פירות עם מים ולבעל הלכות דמתיר טיגון אף חליטה ברותחין שרי ע"כ כתב רבינו דבריהם סמוכין להורות דלא פליגי אלא מר מודה למר ומר מודה למר וטעמו דאי איתא דפליגי לא היה הרא"ש מביא דבריהם בסתם בפ' כ"ש כל אחד במקום מיוחד אלא ה"ל לכתוב דבריהם סמוכין בלשון דפליגי אלמא דאע"ג דטיגון בשמן שרי מטעם דפי' מ"מ חליטה ברותחין אסור משום דטבע המים אע"פ שהם רותחין מעכבין אפיית העיסה וממהר להחמיץ וליכא הכא פלוגתא:

ומ"ש דהכי שדר רב שרירא וכו' וחליטה היא מים רותחין על קמח וכו' פירוש דבריו אע"פ דחלוט אינו בא לידי חימוץ כדתניא לחם עוני פרט לחלוט דממעט לחלוט דאינו יוצא בה י"ח משום דלאו עוני היא והיינו בבלילתו רכה אבל אינו חמץ ומותרת באכילה ובפ' החולץ איתא עוד דמצה חלוטה יוצאין בה י"ח בפסח והיינו דוקא בבלילתו עבה א"נ בבלילתה רכה אלא דהדר אפייה בתנור כמ"ש התוס' בסוף כ"ש (דף ל"ו) ולא תימא דהיינו מעשה אלפס בלא משקין דהא בפ' כ"ש (דף ל"ז) מפרש החלטה מוגלשין (פי' רותחין) ע"ג קמח וא"כ חליטה דעיסה נמי ברותחין קאמר דשם חליטה חד הוא אפ"ה לא שמענו וכו' וכ"כ רב האי מצה חלוטה ברותחין מצה היא וכו' והיינו חליטה דפ' כ"ש ודהחולץ דאיירי בחליטה דעיסה ברותחין ושרי בפסח אבל רבנן קמאי אמרי לא ידענו וכו' ולפ"ז ניחא דמייתי ראייה מחליטה דעיסה לחליטה דעיסה דלא כמו שהבין ב"י גם מה שהקשה אמאי לא הביא רבי' דברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שכתבו בפירוש דליכא מאן דידע למיחלט הילכך אסור ל"ק כלל למאי דפי' והוא דבדברי הפוסקים אפשר לפרש דחליטה בלא רותחין נמי אסור אבל בדברי רב שרירא ורב האי מפורש דאין איסור אלא לחלוט ברותחין וז"ש רבינו אבל לחלוט העיסה ברותחין וכו' לומר דוקא ברותחין אבל שלא ברותחין שרי וב"י כתב יישוב אחר:

מצה שנאפית עם חמץ בתנור וכו' כ"כ המרדכי בפ' כל שעה בשם ר"ת ולא היה דעת רבינו דיש אוסרין חולקין אר"ת דמתיר אפי' בנגעו זה בזה אלא משום דר"ת לא נשאל אלא בנאפו יחד ולא נגעו אבל בנגעו יחד לא נשאל עליו ולא הורה בו כלום על כן אמר רבינו ויש אוסרין אם נגעו וכו' כי הם נשאלו עליו והורו לאיסור ואפשר דגם ר"ת היה מורה לאיסור אם היה נשאל עליו אבל במרדכי פג"ה מפורש דאף ר"ת נשאל עליו ופסק לאסור אם נגעו זה בזה ע"ש:

ומ"ש ולדעת א"א הרא"ש ז"ל וכו' אין פירושו אפילו במצה וכ"ש הכא דא"כ מאי יראה דה"נ שרי דקאמר הל"ל כ"ש הכא דשרי אלא ה"פ דלא מיבעיא בעיסה צוננת ובחטה שאינה בקועה אלא אפי' במצה רותחת ובחטה בקועה נמי התיר הרא"ש דס"ל דאין החמץ מתפשט ע"י אפייה אלא כדי נטילה לפי זה יראה דהכא נמי שרי דאע"פ דאיכא לחלק בין חמץ גמור לחטה בקועה דהוי ספק חמץ מ"מ לפי הטעם משמע ודאי דחמץ גמור אינו מתפשט ע"י אפייה ולענין הלכה כיון דבשאר איסורין לא נהגינן כהרא"ש אלא אף בצלייה ואפייה ומליחה אוסר עד ששים לפי זה בפסח אוסר במשהו וחמץ שנגע בתנור במצה אוסר כל המצה וכן פסק מהרש"ל וכתב עוד בתשובה דמצה כפולה שנשכה בכפילתה למצה שאצלה כל המצה אסורה אבל בנשכה שלא במקום כפילתה כיון דבשאר איסורין אין חתיכה אוסרת חבירתה ביבש אפי' בנוגעת חמין ורותח ממש בלתי רוטב כ"ש גבי אפוי דנשיכה אינו אלא בנגיעה אלא דכשיפרידם זו מזו צריך להזהר שיניח מעט מן ההיתר עם האיסור כדי קליפה וכתב עוד בא"ו שלו אם הוציא המצה ברחת של חמץ אוסר במשהו בפסח: מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה עד שאין האש שולט שם כתבו מהרי"ו ומהרא"י ומהרי"ל דבפסח כל המצה אסורה ושאר מצות מותרים כר"ת דבריח הפת לא מצינו איסור וכ"כ בכתבים דמהרא"י סימן קמ"ה ומה שכתוב בתרומת הדשן דאסרי' לכל המצות ט"ס הוא וצריך להגיה במקומו לכל המצה. וקודם הפסח אף בע"פ לאחר זמן איסורו אין לאסור כ"א מקום הדבוק אם יש ששים במצה נגד מקום הדבוק דשוברין הדבוק ושורפין אותו אם הוא לאחר זמן איסורו דאסור בהנאה להרמב"ם והרא"ש כיון דלוקין עליו כדלעיל בסי' תמ"ג והשאר מותר אבל קודם זמן איסורו א"צ שריפה וכתב במהרי"ל שאם נתכפלה ואינו דבוק שהאור שולט שם מותר לצאת בה ידי חובתו ופשוט הוא. עוד כתב דמצה נפוחה באמצעיתה אסורה אבל עלה עליה קרום לבד שרי עכ"ל ופי' נפוחה באמצעיתה היינו לומר שנחלקה עובי המצה ושהעליון עלה למעלה ונראה דדוקא כשלא טחו עליה בביצים ושומן אלא מתחלה כשהניחוהו בתנור נעשית נפוחה אבל בחש"מ כשהוציאו המצה מן התנור לאחר שנאפית וטחו עליה בשומן וביצים והחזירוהו לתנור ואח"כ נעשית נפוחה באמצעיתה לית לן בה כיון שכבר נאפית ועוד יש לפרש נפוחה באמצעיתה שלא נחלקה כלל אלא שתפח גוף המצה באמצעיתה כמו שהוא בלחם חמץ ויש לאסור זה וזה לפי דאיכא לחוש לחמץ בשניהם כתב מהרי"ו דהמצות בתנור לא יהיו נוגעין זו בזו ואם שוכבות זו על זו הוי חמץ דהוי כמצה כפולה וב"י הביא בסי' ת"ס בשם א"ח ג"כ שלא יגעו זו בזו לפי שהם לחים עדיין ואין האור שולט בם בין צידי הפת ואחמועי מחמע וכתב מהרש"ל דאפ"ה בדיעבד אין בו איסור כלל עיין בתשובתו. וכתב עוד בא"ח שלא לנקוב ב' חלות בכלי אחד לפי שהעיסה שוהה בו ומחמצת לפיכך בעל נפש צריך לשנותו מעוגה לעוגה ע"כ ונראה דה"ה הסדין שעושין המצות עליו על הרוב נדבק העיסה בסדין כשהיא קצת רכה וכן נדבק ע"י נקיבה שבמצות וצריך להסיר הסדין ולשום סדין אחר עליו ויש שעושין המצות על השלחן בלא סדין כשהוא חלק בלא נקבים ובלא סדקים וכשנדבק בו קצת מסירו היטב בסכין או במים בין עיסה לעיסה ועיין במ"ש בסי' זה ס"ג בדין מצה כפולה:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב מהרי"ב בתשובה די"א דבאותו היסק שמסיק התנור לאפות בו די לו אם מכוין ומכשיר ג"כ התנור ואינו נ"ל אלא צריך להסיק ב' פעמים אחד להכשיר התנור ואחד לאפות עכ"ל:

(ב) ובמרדכי ס"פ אלו עוברין דהיינו שיעור שיקרום פניו למעלה ולמטה:

(ג) ובמהרי"ל כתב דאין לאסור אלא בנתכפל לגמרי ונדבק הכפל אז אין חום האש שולט ונתחמץ משא"כ בסמוכים בלי דיבוק שאז האור שולט שם וכתב עוד דאם ירא שלא ישהא המצות שיעור מיל ספר אגודה והרוקח מתיר לשוברן ולחזור ולערבן ואנו לא נהגינן הכי כי שמא לא יערכנה פעם שנית היטב והוי כמו מצה כפולה. וכתב עוד מצה שעלה בה קרום והתירה שאין לאסרה אלא בנפוח באמצעיתה שמקצת המצה למעלה ולמטה אבל קרום זה דומה לאותן קרומים שהן על השטופלי"ן וכתב עוד שם הר"ש הקפיד על מי שמוציא המצות קודם שנאפו לגמרי ומחזירין אח"כ לתנור דשמא יחמיצו בנטילתן משם ונראה דאין לחוש כ"כ דהרי כתבו התוס' פרק כל המנחות דף נ"ה דמצה לאחר שקרם פניה תו לא אתי לידי חימוץ וכן הוא במרדכי ס"פ אלו עוברין: