טור אורח חיים תסב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תסב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

מי פירות אין מחמיצין. ורבו בזה הדיעות. לרש"י אין חייבין על חימוצה כרת, אבל חמץ נוקשה הוי, ואפילו במי פירות לבדן אסור ללוש. ולרב אלפס אפילו במי פירות עם מים מותר ללוש מליל ראשון ואילך. ויש אוסרים ללוש במי פירות עם המים אף מליל ראשון ואילך, אבל קיטוף שמקטף בהן העיסה בשעת עריכה, מתירין מליל ראשון ואילך. ור"י פירש דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל, ומותר ללוש בהן מליל ראשון ואילך, אבל בליל ראשון ושני אין יוצאין בהם ידי חובת מצה, דהוה ליה מצה עשירה.

ומי ביצים היה מסתפק רש"י אם מחמיצין, ורבינו תם היה מתיר, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ומי פירות עם מים, הוי חמץ נוקשה ואין בו כרת, אבל ממהר להחמיץ יותר משאר עיסה, הלכך אין ללוש בהם, ואם לש בהם פסק בהלכות גדולות כר"ג דאמר ישרף מיד, והרי"ץ גיאת ז"ל פסק כחכמים דאמרי יאפה מיד, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

וכל משקין הוו בכלל מי פירות. הלכך חטה שנמצאת בדבש או ביין וחומץ מותר, ובלבד שלא נתערב בהם מים.

מצאתי כתוב שאם נמצאת במלח חטה מלוחלחת מחמיץ, כי המלח מתולדת המים הוא, ואינו בכלל מי פירות. ואינו נראה לי, דהא שרינן ותיקא במשחא ומלחא, אלמא דמי מלח הוי בכלל מי פירות:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי פירות אין מחמיצין ורבו בזה הדיעות וכו' בפרק כל שעה (לה.) אמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבים על חימוצה כרת משום דה"ל מי פירות ומי פירות אין מחמיצין ופירש"י ביין ושמן. ולא נתן בה מים. ובתר הכי (לו.) תניא אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכ"א יאכל אר"ע שבתי הייתי אצל ר"א ורבי יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ואע"פ שאין לשין בו מקטפין בו אתאן לת"ק וחכ"א את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו ופירש"י אין לשין עיסה של מצות ביין ושמן ודבש מפני שקרובה וממהרת להחמיץ ואין אדם יכול לשמרו ולמ"ד מי פירות אין מחמיצין ל"ק הך דאיהו אין חייבין על חימוצו כרת קאמר ולא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה הוי וחכ"א תאכל דקסברי אכשר לשמר' ול"ג מיד דמשנאפת לא תחמיץ והרי"ף גורס וחכ"א תאפה מיד וכתב הר"ן שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת פירש"י בשלא נתן לתוכה מים וכרת הוא דאין חייבים עליו משום דמי פירות אינם מחמיצין אבל נוקשה מיהא הוי כדתניא לקמן אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף דאלמא מי פירות מחמיצין ואפילו רבנן דפליגי ואמרו תאכל ה"מ היכא שיכולין לשמרה מלהחמיץ כשאר עיסה אבל בעלמא מודו דמחמיצין וא"ת דלקמן משמע דאין מחמיצין כדאמרינן (לט:) דותיקא שרי במשחא ומילחא משום דה"ל מי פירות וה"נ אמרינן (שם) גבי חצבא דאבישונא וגבי הא דשרי לחרוכי תרי שבלי בהדי הדדי אלמא מי פירות אין מחמיצין כלל ואפילו לכתחלה שריא לפיכך פר"ת דאין מחמיצין כלל בפ"ע והיינו הנהו דשרי' לקמן אבל ע"י מים אין חייבין על חימוצה אבל נוקשה מיהא הוי והיינו דתני ואם לש תשרף מיד וה"נ מוכח בפרק כל המנחות (נז.) דבלא מים אפילו נוקשה לא הוי עכ"ל וכ"כ ג"כ הרא"ש וכ"כ ה"ה בפ"ה בשם רוב המפרשים והרי"ף כתב מסתברא לן כר"ע ובודאי הך מתניתא בשמן ע"י מים היא שנויה דהא קיטוף שמן ע"י מים הוא שלשין העיסה ואחר כך מקטפין ות"ק מאי דאסר בלישה שרי בקיטוף ורבנן אסרי בין בלישה בין בקיטוף וכיון דחזינן דריב"ל דהוה בתרא עבד עובדא כר"ע ש"מ דהלכתא כוותיה ואשכחן מקצת רבוותא דאסרי בין בלישה בין בקיטוף כרבנן ואיכא מרבוותא אחריני דשרי ואנן כתבינן מאי דסבירא לן וכתב עליו הרא"ש והשתא לדבריו אפילו מי פירות בתערובת מים אין מחמיצין וקשה לדבריו מדאמרינן לקמן ותיקא במיא ומילחא אסור במישחא ומילחא שרי אלמא מוכח בהדיא דמי פירות עם המים מחמיצין וכן מוכח ההוא דמנחת נסכים הלכך נ"ל כרבוותא דפסקי כחכמים ועובדא דריב"ל איירי בלא מים ועוד נ"ל דליתא להאי דיוקא שדקדק הרי"ף דדומיא דשרו רבנן בקיטוף דהיינו ע"י מים הוא דקאסרו בלישה דאפשר דבלישה אסור אפילו אין בו מים דס"ל דמי פירות מחמיצין אף בלא מים וקיטוף שרי אף ע"י מים משום דקיטוף דבר מועט הוא ואין מחמיץ ור"ע דשרי לא שרי אלא מי פירות לחודייהו בלא מים עכ"ל ודעת הרמב"ם בפ"ה כדעת הרי"ף ולא נהגו כן וכ"כ הרא"ש בפרק אלו עוברין שמה שפסק הרי"ף דמי פירות אין מחמיצין אפילו ע"י מים היינו לענין לישת העיסה דאינה ממהרת להחמיץ ויכול לשומרה מחימוץ כמו שאר עיסה אבל היכא ששוהה כדי להחמיץ מחמיצין אם יש בהם מים והשתא כל הסברות שכתב רבינו ברורות לפניך זולת מ"ש שיש אוסרין ללוש במי פירות עם המים אבל קיטוף מותר ונראה דהיינו אם נאמר דהלכה כת"ק דאמר אע"פ שאין לשין בו מקטפין בו ועל דעת מי שמפרש דהא דתניא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש בתערובת מים היא דאילו במי פירות בלא מים מותר ללוש: כתב הרשב"א שאלת מהו לטוח העיסה בביצה בפסח הרי"ף מן המתירין בין לקטף בין ללוש והרבה מן הגאונים אסרו בין לקטף בין ללוש וכן אסרו מגדולי המורים האחרונים וכן אנו נוהגים לאיסור ע"כ:

ומ"ש רבינו לחלק בין ליל א' לשאר לילות וימים פשוט שם (לו.) דתניא רע"א מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ורמינן עלה מדקתני בהא ברייתא שלש העיסה ביין ושמן ודבש ומשני הא ל"ק הא ביום א' הא ביום ב' כדאמר ריב"ל לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי וא"ד יומא קמא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי בדובשא וכתב הרא"ש בפ"ק דכתובות דיומא קמא היינו סעודה קמייתא וגם בסוף מ"ק כתב דהאי י"ט הראשון היינו סעודה הראשונה של לילי פסחים וכאן כתב יום ראשון כלומר לילה הראשון ומשמע דאפילו בסעודת לילה הראשון לא אימעיט אלא שלא לצאת בהם י"ח משום דבעינן לחם עוני אבל שלא בתורת מצות דמצוה אפילו בסעודת לילה הראשון ממלא כריסו הימנה ואינו נמנע וכן משמע מדברי רש"י שכתב יום ראשון לילה הראשון שהמצה חובה בעינן לחם עוני והכי משמע מלשון רבינו וכ"כ ה"ה בפ"ה ולאפוקי מאותם שנוהגים שלא לאכול מצה עשירה כלל בשני ימים ראשונים ואע"פ שכתב הכלבו נהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל בשני ימים ראשונים דלא אתי לאחלופי בה ולמיכל מינה מצות חובה עכ"ל אין טעם במנהג ההוא לאסור ולגזור גזירה בדבר שלא חששו לו חכמי התלמוד ולא החכמים האחרונים: ואע"פ שבגמרא לא אמרו דאימעוט מצה עשירה אלא ביומא קמא וגם הרי"ף והרא"ש כתבו דמתניתא דשריא מצה עשירה אוקימנא ביום ב' אבל ביום ראשון אפילו לרבי עקיבא לא בגמרא איירי בארץ ישראל דלא עבדי אלא יומא טבא חד אבל בח"ל דעבדי תרי יומי טבי כי היכי דלא נפיק ידי חובתיה במצה עשירה בלילא קמייתא ה"נ לא נפק בלילא תניינא דכל המצות הנוהגות בלילה הראשונה נוהגות בלילה שנייה אי נמי כיון דעיקר מצוה אינה אלא ללילה הראשונה לבד ומה שאנו מצריכים לאכול מצה בשתי לילות אינו אלא מפני שאנו מסופקים אי זו היא לילה הא' נמצא ששתי הלילות בכלל יומא קמא נינהו והרי"ף והרא"ש נמשכו אחר לשון הגמרא וזהו שכתב רבינו אבל בליל ראשון ושני אין יוצאין בהם ידי חובת מצה וכ"כ ג"כ רבינו ירוחם:

ומ"ש ומי ביצים היה מסתפק רש"י אם מחמיצין ור"ת היה מתיר כן כתבו שם הרא"ש והר"ן ז"ל וכן פשט המנהג להתיר:

ומ"ש ואם לש בהם פסק בה"ג כר"ג והרי"ץ גיאת פסק כחכמים כ"כ שם הרא"ש והסכים לדברי הרי"ץ גיאת והרמב"ם כתב בפ"ה מותר ללוש העיסה בשמן או דבש וחלב או לקטף בהם וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני וביום ראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני דבריו כדברי הרי"ף שפירש דברייתא מיירי על ידי מים ופסק כר"ע דשרי מיום שני ואילך ובפ"ו כתב מצה שלשה במי פירות יוצא בה י"ח בפסח אבל אין לשין ביין או בשמן וחלב משום לחם עוני כמו שביארנו ואם לש ואכל לא יצא י"ח וכתב ה"ה שטעמו מדתניא פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא נתמעט אלא פת הנילוש במשקין הללו וכן הנילוש בחלב שנזכר בעובדא דריב"ל לפי שהפת הנילוש בהם אינו לחם עוני אבל פת הנילוש בשאר משקין יוצא וזהו שלא אמרו פרט לעיסה שנילושה במשקים עכ"ל ועדיין נשאר לדקדק בדברי הרמב"ם דבפ"ה כ' דביום ראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד כדי שיהיה לחם עוני והיאך מכשיר בפ"ו מצה שלשה במי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב ואפשר דאה"נ דאסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד ומיהו אם עבר ולש בשאר משקין חוץ מיין ושמן וחלב יוצא בה ועי"ל דבפ"ה דלא הוה מיירי אלא ביין ושמן ודבש וחלב שאין המצה כשרה בהם כלל שייך שפיר למימר אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד שלא בא למעט אלא אלו ארבעה משקין לבד וכיון דבשום אחד מאלו המשקין אין המצה כשירה כי קאמר אסור ללוש ולקטף אלא במים לבד אינו במשמע שממעט אלא אלו המשקין לבד זהו דעת הרמב"ם להכשיר מצה שנילושה בשאר מי פירות חוץ מארבעה משקין אלו אבל לא ראיתי לשום אחד מהפוסקים שחילק בין יין ושמן ודבש וחלב לשאר מי משקין דלעולם אין המצה כשירה אלא במים בלבד וכך הם דברי רבינו שכתב וכל משקין הוו בכלל מי פירות וכתב ה"ה ראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה הנילושה בשמן ויין ודבש בלבד אלא עם תערובת המים לפי שאנו צריכים שימור מחמץ וכל שאינו מחמיץ אין יוצאין בו ידי מצה וכבר נתבאר שמי פירות לבד אין מחמיצין ודבר נכון הוא עכ"ל מצאתי כתוב בכלבו דחלב לא חשיב מי פירות ומחמיץ ותמהני דהא אמרינן דריב"ל אמר לבניה מיומא קמא ואילך לושו לי בחלבא ואף על גב דאותיבנא על ההוא לישנא מדתניא אין לשין את הפת בחלב מפני הרגל עבירה ושנינן אלא ה"ק לושו לי בדובשא מכל מקום לא אידחי ההוא לישנא משום דחלב מחמיץ אלא משום הרגל עבירה דבשר בחלב ועוד דהא בתר הכי אמרינן ואי בעית אימא לעולם בחלבא וכדאמר רבינא כעין תורא שרי ה"נ כעין תורא וכיון שכן הא ודאי חלב אינו מחמיץ וכן דעת כל הפוסקים :

הלכך חטה שנמצאת בדבש וכו' כלומר כיון דמי פירות אין מחמיצין ומשום הכי מותר ללוש בהם לכתחלה הלכך חטה שנמצאת בדבש וכו' מותר וכתב כן משום דבירושלמי איכא כמה אמוראי דאסרו וכתב הרא"ש בפרק כל שעה דסבירא להו כאביי דסבר דמי פירות מחמיצין ומשום הכי אסר חצבא דאבישונא ואנן קיימא לן כרבא דשרי ולענין הלכה המנהג הפשוט הוא ללוש במי פירות בלא תערובת מים כלל ואין חוששין בהם לחימוץ כלל דמי פירות בלא מים אין מחמיצין אפילו שהו כל היום ובכל מי פירות נוהגים היתר אפילו במי ביצים וכתבו הגהות מיימון פ"ה בשם סמ"ג שמותר ללוש ביין אע"פ שא"א ליין בלא טיפת מים שנופלת בה בשעת הבציר אעפ"כ אין לחוש הואיל וכבר נתבטלים וז"ל סמ"ג אף על פי שאי אפשר ליין בלא טיפת מים ואף לכתחלה רגילין לתת מים בשעת הבציר כדי להתיר נצוק בכלי העכו"ם אף על פי כן אין לחוש למים הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה: ב"ה כתב הרשב"ץ יין צמוקין הוא כיין ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצין כי המים ששרה בהם הצימוקים ונשתנו מברייתם אחר שנשרו בהם הצימוקים או כמים של גשמים שנשתנו בתוך הענבים עכ"ל:

מצאתי כתוב שאם נמצא במלת חטה מלוחלחת וכו' ואינו נ"ל דהא שרי ותיקא במשחא ומילחא פירוש ותיקא קמח מבושל ואמרינן בפרק כ"ש דבמיא ומילחא אסור ומשחא ומילחא שרי ודייק רבינו משם דמלח אין בו תורת מים דאל"כ ליתסר אבל הר"ן כתב שם ולא אסרינן ליה משום מילחא שהוא כמים ומעורב עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישינן בכל שהן ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה חיישינן בה עכ"ל וכן דעת הגהות מיימון שכתבו בפ"ה נראה שיש לברור המלח קודם הפסח מחיטים שלא יהיה בתוכו כי כשהמלח הוא מתלחלח הוא נכנס מעט מעט בחיטים ומתחמץ כתוב בטור י"ד סימן שכ"ט עיסה שנילושה במי ביצים או ביין ודבש בלא שום מים כתב הרמב"ם שחייבת בחלה וא"א ז"ל היה מסתפק בדבר וכתב וטוב ליזהר שלא ללוש עיסה במי ביצים לבדן בלא תערובת מים כדי לצאת מידי ספק עכ"ל ולפ"ז בפסח שא"א ללוש במי ביצים עם תערובת מים ילוש עיסה פחות משיעור חלה כתוב בסמ"ק סימן רי"ט רבינו נתנאל היה מקפיד במי ביצים כשהיו לשין העולם שיעור חיוב חלה מפני שהיא טהורה שמי פירות אין מכשירין ומה יעשה מחלתה דאע"ג דעכשיו בזמן הזה שאין לנו מי חטאת אין אדם טהור מטומאת מת מ"מ כיון שנילושה בביצה שלא הוכשרו בשום משקה אינה מקבלת טומאה וא"כ מה יעשה מחלתה לשורפה אינו יכול כיון שהיא טהורה וגם לאכלה אינו יכול כיון שאין רובם טהורים ומיהו היה יכול ליתנה לכהן קטן כדאיתא בבכורות (כז.) עכ"ל ודבר פשוט הוא שכל שלש העיסה במי פירות שאינם משבעה משקים דין החלה כדין עיסה שלשה בביצים:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי פירות אין מחמיצין וכו' בפרק כ"ש (דף ל"ה) ארבב"ח א"ר יוחנן עיסה הנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת ואסיקנא דה"ט דר' יוחנן משום דה"ל מי פירות ומי פירות אין מחמיצין ופירש"י ביין ושמן דלא נתן בה מים ובתר הכי (דף ל"ו) תניא אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכ"א תאכל אמר ר"ע שבתי הייתי אצל ר"א ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ואע"פ שאין לשין בו מקטפין אתאן לת"ק וחכ"א את שלשון בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו ופירש"י מכני שקרובה וממהרת להחמיץ ואין אדם יכול לשומרה לפיכך אם לש תשרף חיד ולר' יוחנן דאמר לעיל מי פירות אין מחמיצין ל"ק הך דאיהו אין חייבין על חמוצו כרת קאמר ולא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה הוי ואותו חימוץ הן ממהרין להחמיץ ואי אפשר לשומרן וחכ"א תאכל דאפשר לשומרן עכ"ל ונראה דלרש"י אפי' הלכה כר"ע דמותר ללוש לכתחלה במי פירות היינו כשלא הניחה בלא עסק אבל הניחה בלא עסק הוי חמץ נוקשה ובכה"ג קאמר ר"י דאין חייבים על חמוצה כרת אבל נוקשה מיהא הוי דהיינו כשהניחה בלא עסק וכ"כ בהגהת מיימונית ריש פ"ה דלרש"י נוקשה הוי וקאי בלאו אם לא שמרו ומיהרו להחמיץ והשתא איכא להקשות אדברי רבינו שכתב לרש"י במי פירות לבדן אסור ללוש דמנ"ל הא לרש"י דדוחק לפרש דאסור ללוש ולהניחו בלא עסק דא"כ הל"ל מותר ללוש ואסור להניחו בלא עסק ואפשר דכיון דכתבו התוס' ושאר מחברים דרש"י נסתפק במי ביצים אלמא דס"ל כת"ק דמי פירות אסורין אפילו לא הניחה בלא עסק דאי ס"ל כר"ע דמותרין כשלא הניחה בלא עסק במאי נסתפק נמי במי ביצים יותר מבשאר מי פירות דשרי לכתחלה כשלא הניחה בלא עסק וכן משמע מלשון התוס' (בדף ל"ה) שכתבו שנסתפק רש"י אי חשיב מי פירות או לא לפי שאנו רואים שהעיסה נעשה עבה בהן יותר מבמים אלא דספיקו הוי אי דומה למים אם לאו ואסורה כשאר מי פירות אפי' לא הניחה בלא עסק אבל לא נסתפק אם מי ביצים גרוע יותר משאר מי פירות וע' בהגהת מיימונית לשם משמע כדפי' מיהו בהגהת סמ"ק סי' רי"ט מבואר דאפילו למאן דמתיר במי פירות לא אמר היתר בביצים דכיון דנופח במי ביצים יש להחמיר בהם יותר מבמי פירות ולפ"ז אפשר דאף רש"י התיר במי פירות לבד אם נהג בה מנהג שאר עיסה הנילושה במים ואפ"ה נסתפק במי ביצים דגריעי יותר ואם רבינו אינו חולק בזה צריך לפרש בדוחק שמ"ש אסור היינו ללוש ולהניחו בלא עסק והא דלא כתב רבינו דין קיטוף לרש"י היינו משום דלא מצינו ללמוד מדבריו לא איסור ולא היתר דאפשר דפסק כת"ק דמתיר לקטף ואפשר דפסק כחכמים דאסרי אף הקיטוף:

ומ"ש ולרב אלפס וכו' זהו לפי שהרי"ף כתב דהך מתניתא בשמן ומים היא שנויה דהא קיטוף שמן ע"י מים היא ות"ק מאי דאסר בלישה שרי בקיטוף ופסק כר"ע דמתיר אף הלישה וכ"ש קיטוף והיינו דוקא מליל ראשון ואילך כריב"ל דליכא מאן דפליג עליה וז"ש רבינו ולרב אלפס אפילו במי פירות מותר ללוש מליל ראשון ואילך כלומר אפילו הלישה וכ"ש הקיטוף דשרי ונראה דהיתר לישה אינו אלא כשנוהג בה מנהג שאר עיסה אבל אם הניחה בלא עסק מודה הרי"ף דמי פירות עם מים מחמיצין דדוקא מי פירות בלא מים אמרינן אפילו הניחן כל היום כולו אין מחמיצין כר"י אבל עם מים מחמיצין אלא א"כ לא הניחה בלא עסק וכן פי' הרא"ש לדברי הרי"ף ר"פ אלו עוברין וכן פסק הרמב"ם בפ"ה והמרדכי בפ' כ"ש בפי' עיין שם. והרא"ש כתב וז"ל ועוד נ"ל דליתא להאי דיוקא שדקדק רב אלפס דדומיא דשרו רבנן בקיטוף דהיינו ע"י מים אסרי בלישה דאפשר דבלישה אסרי אפילו אין בו מים דמי פירות מחמיצין אפילו בלא מים כדקאמר אביי וקיטוף שרי אפילו ע"י מים דחיטוף דבר מועט הוא ואין מחמיץ ור"ע דשרי לא שרי אלא מי פירות לחודייהו בלא מים עכ"ל ונראה שע"פ זה כתב רבינו יש אוסרין ללוש במי פירות עם המים וכו' וזהו לרי"ף דפוסק כר"ע דמותר אף ללוש וכ"ש הקיטוף דשרי וע"פ פירושו של הרא"ש דר"ע איירי ללוש במי פירות לחודייהו א"כ אין היתר ללוש אלא במי פירות לבדן אבל במי פירות עם מים אסור ואין היתר אלא בקיטוף ונראה דלפ"ז נמי דללוש במי פירות לחודייהו אינו מותר אא"כ לא הניחה בלא עסק כמנהג שאר עיסה ומש"ה כתב רבינו ור"י פי' דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל וכו' כלומר כלל לא אפילו הניחה בלא עסק דלא כי"א וכן נראה עוד ממ"ש ור"י פירש וכו' דאל"כ מאי איכא בין סברת י"א לסברת ר"י ואי אפשר לפרש דאיכא בינייהו קיטוף דלר"י אף הקיטוף אסור כחכמים כיון דאיכא מי פירות עם מים דהא בסמ"ג כתב וז"ל אמנם בתוס' דפסחים פי' ר"ש בשם ר"י ור"ת היתר גמור בחימוץ מי פירות ולא הוזכר בשום חיבור זכר מקיטוף לדעת ר"י גם רבינו לא כתבו גם בתוס' שלנו לא הזכיר דין קיטוף לר"י ור"ת אלא כדפי' ומש"ה כתב רבינו מסקנת הרא"ש אדברי ר"י במ"ש דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל ואח"כ כתב ומי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה וכו' דמשמע בכל ענין אף הקיטוף כי זאת היא מסקנת הרא"ש לבד בפסקיו דבמי פירות לחודייהו שרי אפי' הניחם בלא עסק ובמי פירות עם מים קי"ל כרבוואתא שהביא הרי"ף דפסקי כחכמים דאסרי בין בלישה בין בקיטוף וז"ש רבינו בסוף סברת ר"י ומי ביצים וכו' כלומר דרש"י היה מסתפק לפי סברתו דמי פירות הוי חמץ נוקשה אפילו לא הניחה בלא עסק שמא מי ביצים הוי מי פירות ג"כ ואסור או לא הוי מי פירות ושרי כדפ"ל אבל ר"ת היה מתיר מפני שמפרש דמי פירות אין מחמיצין כלל אפילו הניחה בלא עסק וכפר"י והיה תופס עיקר דמי ביצים הוי מי פירות ולזה הסכים הרא"ש ואח"כ כתב ומי פירות עם המים הוי חמץ נוקשה פי' אפילו לא הניחה בלא עסק דממהר להחמיץ יותר משאר עיסה הלכך אין ללוש בהן וה"ה דקיטוף נמי אסור כחכמים דקיטוף נמי הוי מי פירות עם מים כמו שפסק הרא"ש מסברתו ע"ש ואחר כך כתב ואם לש בהם פסק בעל הלכות גדולות וכו' כלומר דדוקא בלש בהם פליגי ומסקנת הרא"ש כחכמים דתיאפה מיד אבל בקיטוף דברי הכל דתיאפה ובכל הספרים כתוב תיאכל מיד וכתב רש"י דלא גרסינן מיד דמשנאפה לא תחמיץ והא פשיטא היא אבל באלפסי לא גרס תיאכל מיד אלא תיאפה מיד וכ"כ ה"ר ירוחם ורבינו תיאפה מיד ומ"ש בפסקי הרא"ש תשרף הוא ט"ס דצריך להיות תיאפה מיד כמ"ש האלפסי או צריך להיות תאכל כמו שפרש"י ובפסק דין ליכא פלוגתא דרש"י מודה דתיאפה מיד והאלפסי ודעמיה מודים דמשנאפה לא תחמיץ ואין צריך שיאכלנה מיד. כתב הכל בו דחלב לא חשיב מי פירות ומחמיץ ותמה על זה ב"י דמתוך סוגיא משמע דאינו מחמיץ ולפעד"נ ליישב דה"ק דלא חשיב מי פירות ומחמיץ אם הניחה בלא עסק ומפרש דהא דאמר ר' יוחנן עיסה הנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת משום דה"ל מי פירות ומי פירות אינו מחמיץ כלל ואפילו הניחה בלא עסק שאין טבע כל המשקים שוין וריב"ל דאמר לושי לי בחלבא מיירי שלא יניחוה בלא עסק מיהו הרמב"ם חולק ע"ז וכתב לחלק בין שאר משקין ליין ושמן ודבש וחלב השוה דין חלב ליין ושמן ודבש ובעל המאור כתב בהיפך דחלב שרי טפי מיין ושמן ודבש הביאו הר"ן והשיג עליו והעלה מתוך הירושלמי שכל המשקין הויין בכלל מי פירות וכדעת רבינו:

מצאתי כתוב וכו' עד אלמא דמי מלח הוי בכלל מי פירות איכא לתמוה דבסימן תנ"ה כתב רבינו דאין טעם ברור לאסור מליתן מלח במצה בפסח ואי הוה מי פירות ה"ל מי פירות עם מים ואסור וי"ל דלגבי חטה המלוחלחת דוקא קאמר דהוי מי פירות כלומר שאינו בכלל מים לאסרו אבל לא קאמר דהוי מי פירות ממש ושלא ליתן מלח במצה אלא קרוב לומר דהוי תולדה בפני עצמו אין לו דין מים ולא דין מי פירות וז"ש אין טעם ברור לאוסרו וכך היא דעת הר"ן וכ"כ המרדכי בשם רשב"ם ס"פ כל שעה שהתירו לתת מלח במצה בפסח. ולענין הלכה נראה להחמיר בחטה מלוחלחת דכיון דלא נשתנה צורת המלח מוסיף הבל וחום בחטה דלא עדיף מכותל דאמרינן פרק לא יחפור דהמלח מוסיף בה הבל ושוב נותנת החטה טעם במלח ואוסרו וכן נהגו לאוסרו בנמצא בפסח דבנמצא בו קודם הפסח זורקים החטה והמלח מותר כיון דאין בו בנ"ט ומ"מ ודאי אם אינה מלוחלחת דהיינו שלא נתרככה כלל ולא נעשית לחה אלא יבישה כמעיקרא אפילו יש בו בנ"ט שרי שהרי לא פלטה מידי וע"ל בס"ס תס"ז ועיין עוד לעיל בסי' תנ"ה:

דרכי משה[עריכה]

(א) ונראה דר"ל דמטעם זה אינו יוצא אבל בלא"ה נמי אינו יוצא דהא הוה מצה עשירה:

(ב) כתב הסמ"ג דבש דבורים הוה מי פירות:

(ג) ואני לא ראיתי מנהג זה במדינות אלו מימי:

(ד) ונ"ל לומר במלח שלנו שמבשלים אותה ודאי יש לחוש אפילו לדעת הטור וכן איתא חילוק זה במרדכי דמסכת שבת לענין מילחא בעי בישולא כו':