טור אורח חיים תנה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תנה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

אין לשין אלא במים שלנו. לרש"י לאו דווקא שלנו לילה אחת, אלא שעבר עליהם י"ב שעות משנשאבו. ולפירוש הרב רבי אליעזר ממי"ץ צריך שלא יהו במחובר משנכנס הלילה, שבלילה מעיינות רותחין, והשואבן בערב עם שקיעת החמה מותרין מיד. כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: וכן עמא דבר לשואבן בין השמשות, ואם העת הוא חם ישימם במרתף שהוא קר, ואם העת קר יניחם באויר כי המרתף הוא חם:

כתב רש"י בתשובה: אין לשין אלא במים שלנו, שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ומעיינות שהן רותחין. וייראה מדבריו שבמי נהרות אין לחוש, ומכל מקום אין להקל אלא אפילו במי נהרות אין ללוש אלא אם כן לנו. וכן ייראה מלשון בה"ג שאינו מחלק, שכתב: ולא מיבעיא במיא דפושרי דאסור למילש בהו, אלא אפי' במיא דנהרא דמלו ביומיהו אסור ללוש בהו עד דבייתי.

ואשה לא תלוש בחמין אפילו לא נתחממו אלא בחמה, ולא במים הגרופין מן המוליאר, והוא דוד גדול שנחושתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו פושרין אפילו כשאין האש תחתיו:

ואם עברה ולשה בהן, לרב אלפס אסור אפילו במים שלא לנו, וכן כתב בעל הלכות גדולות והרי"ץ גיאת. ולרש"י דוקא בחמין ובחמי חמה, אבל במים שלא לנו בדיעבד שרי, ואפילו לכתחילה שרי למילש בהו אי ליכא אחריני, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

והא דאסרינן בעברה ולשה, פירש אבי העזרי דוקא עברה במזיד, אבל שוגג שרי. ורש"י אסר אפילו שוגג. ופירש עוד שאסור אפילו באכילה משום חשש חימוץ, ואפילו אם ירצה לאכול כזית מצה באחרונה, דגרע מבציקות של עובד גילולים. והרי"ץ גיאת ובעל העיטור כתבו דוקא למצה משומרת, וכן מים שלא לנו דוקא למצה משומרת, אבל לאכילה שרי, דהא קיימא לן בציקות של עובד גילולים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ואדוני אבי הסכים לפירוש רש"י לאוסרו אפילו שוגג ואפילו באכילה.

והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח, וכן נוהגין בכל אשכנז, ואין טעם ברור לאוסרו, ומכל מקום אין לשנות משום אל תטוש תורת אמך. ויש אומרים שבלילה ראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה, וגם זה אינו, שאינה נקראת עשירה אלא שנילושה ביין ושמן ודבש, אבל מלח אינו מעשירה:

גרסינן במנחות: תבלה - פירוש לש מצה בקצח ושומשמין ובכל מיני תבלין - כשירה, כיון שיש בה טעם מצה. וכתוב בספר הרוקח: ומכל מקום אין ליתן בה פלפלין, לפי שהוא חד ומחמם העיסה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין לשין אלא במים שלנו בס"פ כ"ש (מב.) ופירש"י מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הם כדאמרינן בפרק מי שהיה טמא בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצטננין וכתב הרא"ש וז"ל פירש"י מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין הוא ימות הגשמים וכו' וחמה מהלך בשיפולי רקיע הלכך ממלא מבערב ומצטנן עד למחר כתב אבי העזרי לפי טעם זה השואבן בבקר ומניח עד הערב שפיר דמי אבל רא"ם היה מפרש הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר ולפ"ז השואבן בתחלת הלילה מותרים מיד ואסור לשואבן אחר תחלת הלילה עכ"ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמה שכתב רבינו והשואבן בערב עם שקיעת החמה מותרין מיד אינו אלא לדעת רא"ם אבל לדעת רש"י לעולם אין להם היתר עד שיעבור עליהם י"ב שעות בתלוש והסמ"ג כ' וז"ל כתב בה"ג אסור למילש אלא במים דבייתי מאי טעמא כיון דלא בייתי חבילי פירוש חמימי ומחממי ליה לעיסה דאמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו ודרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים מן המולייר והיכא דעברה ולשה בהני דאמרן אסור למיכל מההוא נהמא דאיבעיא להו עברה ולשה מהו מר זוטרא שרי רב אשי אסר והלכתא כרב אשי עכ"ל. למדנו מדבריהם דרב אשי דאסר אכולהו קאי אף אמים שלנו ולא כפי' רש"י שפי' עברה ולשה דאחמין דוקא קאי ואומר ה"ר אליעזר ממיץ דדוקא עברה שהזידה ולשה אבל אם שגגה ולשה מותר ולכתחלה לשין בהם היכא דלא אפשר כדקאמר בשילהי כל שעה (מב.) דרש רב מתנא בפפוניא אשה לא תלוש אלא במים שלנו למחר אייתי כ"ע חצבייהו לגביה ולא מצינו שהתענו מלאכול ופירש"י בטעם דמים שלנו לפי שהחמה מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין מימות הגשמים בשיפולי רקיע ומעיינות רותחים ולפי טעמו השואבן בבקר ומשהן עד הערב מותר ומההוא פפוניא אין ראיה מעתה אך נראה לי הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הקרקע כחכמי א"ה בפרק מי שהיה טמא (צד:) וא"ר נראים דבריהם הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר ולפ"ז הטעם השואבן בתחלת הלילה מותרות מיד ולפ"ז הטעם אסור לאחר שאיבתן לאתר התחלת הלילה עכ"ל ה"ר אליעזר ממיץ והר"י בר נתן פסק בפירושו מפסחים שאסור לאפות קודם עמוד השחר ואם אפו ראוי לאסור האפוי דאימר סוף הלילה גורם הצינון אמנם אין שייך איסור זה אלא לפירש"י ולא לפי' ה"ר אליעזר ממיץ עכ"ל סמ"ג: והרב הגדול ה"ר אליהו מזרחי ז"ל פירש ולא מצינו שהתענו מלאכול נראה שהוא סובר שדרשת רב מתנא בפפוניא בתוך ימי הפסח היה לאחר שראה שהיו לשין במים שלא לנו וכשאמר להם אנא בדבייתי קא אמינא מסתמא התיר להן באותו יום ללוש במים שלא לנו שא"ת שבאותו יום לא אכלו מצה אלא פירות וכיוצא בהם למה לא הזכירו זה בתלמוד ללמדנו זה הדין וליכא למימר שהתיר להם המצות האפויות שהיו שוגגין בלישתן דדוקא בעברה ולשה הוא דאסר רב אשי אבל בשגגה לא אבל לא שהתיר להם ללוש לכתחלה במים שלא לנו דמסתמא בשטעו בדבריו וחשבו שלא ללוש אלא במים שלנו ביערו כל המצות האפויות שבידם מן הבית קודם שילכו אצלו משום איסור חמץ שאם היה סובר שדרשת רב מתנא בשבת שלפני הפסח היה כדי ללמד להם דיני המצות והלכותיה מאי ולא מצינו שהתענו דקאמר והלא בערב הפסח שהוא יום י"ד כבר אכלו חמץ עד ד' שעות ובערב כבר יכלו ללוש במים ששאבו בבקר שכבר עברו עליהם י"ב שעות כדעת רש"י או במים שישאבו בתחלת אותו הלילה עצמו שהן מותרין מיד כדעת ר"א ממיץ ועוד שאינו נופל שם תענית על אותן שלא אכלו בלילה מכיון שכבר אכלו חמץ בי"ד עד ד' שעות ביום ומצה ביום ט"ו במים שנשאבו בתחלת ליל ט"ו ועוד האי התענו שעברו מלאכול מצה מיבעיא לי' ועוד אפי' את"ל שהתיר להם בערב הפסח ללוש לכתחלה במים שלא לנו אכתי אין ללמוד משם ללוש לכתחלה בשאר ימי הפסח היכא דלא אפשר דשאני התם דאיכא מצות עשה דאכילת מצה בליל ט"ו אך קשה דמנ"ל דההיא דרשא דרב מתנא בתוך ימי הפסח היתה עד שיוכיח מכאן שמותר ללוש לכתחלה היכא דלא אפשר דילמא בשבת שלפני הפסח היתה והתיר להם ללוש בערב הפסח כדי לקיים מצות עשה דאכילת מצה אבל בשאר ימי הפסח דאין שם קיום מצוה אע"ג דלא אפשר אין ללוש בהן לכתחלה: וכתב עוד בשיפולו של רקיע כדאי' בפרק מי שהיה טמא פירוש שהשמש אז מהלך סמוך לאופק בין ביום בין בלילה אלא שביום הוא בשטח הקרוביי של רקיע שהוא נראה ליושבי הארץ ובלילה הוא למעלה מן הרקיע בשטח הגבנוניי שלו שאינו נראה ליושבי הארץ מפני עובי הרקיע המפסיק בינו לבין יושבי הארץ כדעת חכמי ישראל כדאיתא התם ולפיכך המעיינות רותחים בהכרח בין ביום בין בלילה ואין תקנה אלא כשיפרידם ממקום חיבורן להשהותן בכלי עד שיתקררו מרתיחתן וכתב עוד ומההיא דפפוניא אין ראיה מעתה דמצינו למימר שלשו מהמים שבבית שעברו עליהם י"ב שעות שבתוך הבתים נמצאים תמיד מים של יום ושל יומים: וכתב עוד שהחמה מהלך בלילה למטה מן הקרקע ורתיחתן אינם אלא בלילה בהיות השמש תחת הקרקע שאז מחמם התהום שהוא מקום הוייתן אבל ביום שהשמש למעלה מן הארץ ואינו רואה פני התהום הם צוננין בהכרח כדברי רבי שאומר בפרק מי שהיה טמא נראין דבריהם מדברינו שביום מעיינות צוננין ובלילה רותחין ואילו היה כדברינו היה ראוי שיהיו ביום ובלילה שוין ואדרבה שיהיו בלילה יותר צוננין מביום מפני שבלילה השמש הולך בשטח הגבנוניי של הרקיע ואינו רואה פני הארץ מחמת עובי הרקיע המפסיק בינו לבין הארץ וצ"ל שהוא סובר שאם שאבן קודם תחלת הלילה בעוד השמש על הארץ אין ללוש בהן מפני שצריכין להיות ביום מחוברין בקרקע שהקרקע ביום קרה ומקררתן דאלת"ה אין ראיה מההיא דפפוניא כלל ואף לדבריו מצינן למימר שלשו מהמים שבבית שנשאבו ביום מכיון שלא היו בלילה במחובר דלדידיה א"צ שהייה בכלי וכ"נ מלשון השואבן בתחלת הלילה דקאמר דמשמע הא אם שאבן קודם תחלת הלילה או אחריו לא וכתב עוד שאסור לאפות פי' עם המים שנשאבו בתחלת הלילה: וכתב עוד אלא לפירש"י שמפרש מים שלנו שיעור לינה לא לינה ממש וקורא תחילת שאיבתן תחלת הלילה וקודם הי"ב שעות עה"ש אבל לפירוש רבי אלעזר ממיץ אם שאבן בתחלת הלילה מותרות מיד כ"ש קודם עמוד השחר ואם לא שאבן בתחלת הלילה אין ללוש בהם אפילו לאחר ע"ה שהרי אין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר ע"כ לשון הרב רבי אליהו מזרחי ז"ל ודרך כלל כוונתו לומר דלר' אליעזר ממיץ אם נשאבו מבעוד יום בעוד השמש על הארץ אין לשין בהם אפילו לנו כל הלילה: ואני בעניי לא נ"ל כן ולפיכך הסכמתי לכתוב הטענות שהכריחוהו להרב ז"ל לפרש כן ואשיב ידי עליהם ואצרפם ואחרי כן אכתוב טענות המחזיקות סברתי. וקודם כל דבר ראיתי לדקדק במה שכתב הרב ז"ל על מה שכתב רא"מ ולא מצינו שהתענו מלאכול שדעתו ז"ל לומר דלא מצי רא"מ להביא ראיה מההיא דפפוניא אא"כ נפרש שאותה דרשה היתה בתוך הפסח שאילו היתה קודם הפסח אין משם ראיה והקשה הרב ז"ל על זה דדילמא אותה דרשה היתה בשבת שלפני הפסח והתיר להם ללוש בע"פ כדי לקיים מצות עשה דאכילת מצה אבל בשאר ימי הפסח דאין שם קיום מצוה אע"ג דלא אפשר אין ללוש בהם לכתחלה ע"כ: ולי מהא לא איריא דאיכא למימר איפכא דכיון דחזינן דלמצה משומרת התירו ולא חשו שתבא לידי חימוץ ע"י כך כ"ש דבמצה שאינה של מצוה נתיר דהא במצה של מצוה החמירו חכמים יותר מבמצה שאינה של מצוה דהא בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהן ואילו מצה של מצוה בעיא שימור משעת קצירה ?להרי"ם והרמב"ם או משעת טחינה להרא"ש וא"כ אי איכא לפלוגי בין מצה של מצוה למצה שאינה של מצוה איפכא הוא דאיכא לפלוגי וכבר מצינו מי שסובר כן שהרי בעל העיטור והר"י בן גיאת כתבו דמים שלנו לא בעינן אלא למצה של מצוה אבל לא למצה שאינה של מצוה ואע"פ שלא נראו דבריהם בעיני הרא"ש מ"מ לא עלה על דעתו לומר שהחמירו במצה שאינה של מצוה יותר מבמצה של מצוה אלא השוה אותם שכך כתב ולי נראה דכל היכא דאיכא למיחש משום חימוץ אין לחלק בין כזית מצה לשאר אכילה עכ"ל אלמא דלד"ה במידי דאיכא למיחש לחימוץ כי שריא ליה במצה של מצוה כ"ש דשרינן ליה במצה שאינה של מצוה ואין לומר שהרב ז"ל סובר דטעמא דעברה ולשה במים שלא לנו אסור לאו משום חימוץ היא אלא משום דעבר אקנסא דרבנן וכמ"ש הר"ן לדעת רש"י בפי' עברה ולשה כיון דמשום קנסא הוא במצה שאינה של מצוה קנסו במצה של מצוה לא קנסו שלא רצו להעמיד דבריהם על דין תורה במקום הזה דהא אסמ"ג קיימין וסמ"ג כתב דברי ה"ג דטעמא הוי משום דמחממי לעיסה: ועוד דע"כ כשאסרו חכמים ללוש במים שלא לנו משום חשש חימוץ אסרו וא"כ כשהתירו במצה של מצוה כ"ש במצה שאינה של מצוה ואע"פ שכתב הר"ן עברה ולשה אסור פירש"י ולא דמי לבציקות העכו"ם דהכא הוא דקנסוהו רבנן לפי שעבר על דברי חכמים ולפי דבריו משמע שאם לשה בשוגג לא מיתסר אלא שאפשר לומר דההיא דבציקות העכו"ם מיירי שלשה בפנינו במים שלנו כמו שכתבנו בשם רבינו חננאל אבל עיסה שנילושה במים שלא לנו לא אסרוה משום קנס אלא משום חשש חימוץ עכ"ל דמשמע דלדעת רש"י לא הוי טעמא משום חימוץ נראה לי דלעולם לד"ה לא אסרו חכמים ללוש במים שלא לנו אלא משום חשש חימוץ שאין טעם אחר לאסור ללוש בהן מיהו היכא דעבר ולש אפשר לומר שאין חשש החימוץ כ"כ גדול לחוש לו בדיעבד ודיינו שנחוש לו לכתחלה והלכך אם עבר ולש מותר היה מן הדין כדאמרינן בבציקן של עכו"ם אלא דקנסוה רבנן לפי שעבר על דבריהם וזהו דעת הר"ן בכוונת רש"י ואח"כ כתב אלא שאפשר לומר דההיא דבציקות וכו' אבל עיסה שנילושה במים שלא לנו לא אסרוה משום קנס אלא משום חימוץ וכו' כלומר דאפשר לומר שחשש החימוץ הוא כ"כ גדול דאפילו בדיעבד חיישינן ליה וכיון דע"כ לכ"ע לא אסרו ללוש במים שלא לנו אלא משום חשש חימוץ כשהתירו ללוש בהם מצה של מצוה דלא אפשר ולא חששו לחימוץ כ"ש שהתירו במצה שאינה של מצוה: ועוד דע"כ לא אמרינן דקנסינן ליה בעבר ולש אלא לפי שהיה יכול לקיים דברי חכמים ולא קיימם ואפי' בשגג קנסינן ליה לפירש"י היכא דעבר ולש בחמין לפי שהוא כמו פושע אבל כל שאי אפשר לו לקיים דברי חכמים ומפני כך אנו מתירין לו ללוש בהם לא מפלגינן בין מצה של מצוה למצה שאינה של מצוה: ועוד דהא דרא"מ דעליה קיימין לית ליה דקנסינן ליה בשוגג ולש בהם שהרי כתב בהדיא אם שגגה ולשה מותר: הלכך קושיית הרב ז"ל על רא"מ ליתא מכל הני טעמי: אך מטעם קושיא אחרת היה יכול הרב ז"ל לדחות דברי רבי אליעזר ממיץ והיא דדילמא דרשת רב מתנא היתה בשבת שלפני הפסח ואייתו כ"ע חצבייהו בערב פסח וצוה שלא ילושו המצות בו ביום עד תחלת הלילה שישאבו אז והם מותרות מיד לדעת רא"מ עצמו ואם כן אינו יכול להביא ראיה מההיא דפפוניא דלכתחלה לשין בהם היכא דלא אפשר וזו קושיא חזקה ואיני יודע איך לא שת הרב ז"ל לבו אליה לדחות דברי רא"מ מאחר שהזכיר בתוך דבריו בפי' דברי רא"מ ויישוב קושיא זו אכתוב בסמוך בס"ד: ומעתה אבאר דעת הרב ז"ל ואח"כ אכתוב הטענות שהכריחוהו לפרש דלרא"ם כל שנשאבו בעוד השמש על הארץ אין לשין בהן אפילו לנו כל הלילה: והנה סברת הרב ז"ל היא דבדין מים שנשאבו ביום אי אפשר לעלות על הדעת אלא אחת משתי חלוקות או שמותרין מיד כאילו נשאבו בתחלת הלילה או שדינן כנשאבו אחר תחלת הלילה וסובר הרב ז"ל דכל שנשאבו אחר תחלת הלילה אפילו עברו עליהם כמה לילות אין לשין בהן לעולם שהרי על מ"ש ר"א ממיץ ומההיא דפפוניא אין ראיה מעתה כתב דמצינו למימר שלשו מהמים שבבית שעברו עליהם י"ב שעות שבתוך הבתים נמצאים תמיד מים של יום ושל יומים עכ"ל ואם איתא שסובר הרב ז"ל דכשנשאבו בעוד השמש על הארץ אם עבר עליהם הלילה מותר ללוש בהם לדעת רא"מ גם לפירושו אין ראיה מההיא דפפוניא דדילמא לשו מהמים שנשאבו ביום שלפניו שבתוך הבתים הנמצאים תמיד של יום ושל יומים אלא ודאי סובר הר"ב ז"ל דלדעת רא"מ כל שנשאבו בעוד השמש על הארץ אפי' עברו עליהן כמה לילות אסור ללוש בהן ועוד דגבי שהחמה מהלכת בלילה למטה מן הקרקע כתב וצ"ל שהוא סובר שאם שאבן קודם תחלת הלילה בעוד השמש על הארץ אין ללוש בהן וכן נראה מלשון השואבן בתחלת הלילה דקאמר דמשמע הא אם שאבן קודם תחלת הלילה או אחריו לא עכ"ל הרי שהשוו קודם תחלת הלילה לאחר תחלת הלילה ולא חילק ביניהן ובקודם תחלת הלילה כבר נתבאר מתוך דבריו שהוא סובר שאפילו שהו כמה לילות אסור ללוש בהן וא"כ ה"ה לנשאבו אחר תחלת הלילה ועוד דגבי מה שכתב סמ"ג אמנם אין שייך איסור זה אלא לפירש"י ולא לפי' רא"מ כתב אבל לפי' רא"מ אם שאבן בתחלת הלילה מותרות מיד כ"ש קודם עמוד השחר (ואלו) [ואם לא] שאבן בתחלת הלילה אין ללוש בהן אפילו לאחר עמוד השחר שהרי אין להם תקנה אא"כ שלא יהו בלילה במחובר עכ"ל: והכריחו לפרש כן מדאמר השואבן בתחלת הלילה משמע הא אם שאבן קודם תחלת הלילה או אחר תחלת הלילה לא ומשמע ליה כלל כלל לא לעד לעולם: ועוד מדקאמר הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר ואין להם תקנה לעולם משמע: ועוד מדקאמר דההיא דפפוניא אין ראיה מעתה דמשמע דלפירוש רא"מ יש ראיה ואם איתא דכשנשאבו בו ביום כל שעבר עליהם לילה אחת מותר ללוש בהם הרי היו בבתים מים של יום או יומים וכשם דלרש"י ז"ל אין ראיה משם מפני שהיו יכולין ללוש במים שבבתים גם לרא"מ אין ראיה דהא היו יכולין ללוש במים שבבתיהם אלא ודאי לרא"ם לא היו יכולין ללוש בהם לפי שלא נשאבו בין השמשות וכל שלא נשאבו בין השמשות אפי' שהו כמה לילות בבית אין לשין בהם. ועוד מדכתב סמ"ג על דברי ה"ר יהודה בר נתן אמנם אין שייך איסור זה כלל אלא לפירש"י ולא לפירוש רא"ם ואם איתא דכשנשאבו בעוד השמש על הארץ אם עבר עליהם לילה אחת מותר ללוש בהם שפיר שייך איסור זה לרא"מ וכגון שנשאבו מבעוד יום דאסור ללוש בהם עד שיאיר היום אלא ודאי כל שנשאבו בעוד השמש על הארץ שוב אין להם תקנה והכא בנשאבו בלילה מיירי ולפיכך קאמר דלדעת רא"מ לא שייך איסור זה דאם שאבן בתחלת הלילה אין כאן איסור כלל ואם שאבן אחר תחלת הלילה או בעוד השמש על הארץ אין טעם האיסור בשביל שלא עלה עמוד השחר דאפי' עלה ע"ה נמי אסור ללוש בהם. ועוד יש להכריח פי' הרב ז"ל ממ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה כלל י"ד פירש"י שבימות ניסן המים חמין וכו' אבל הרא"מ מפרש הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ והמעיינות רותחין בלילה ואין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר ולפ"ז צריך לשואבן מיד בתחלת הלילה וכן עמא דבר לשאבן בין השמשות ואם העת הוא חם ישימם במרתף שהוא קר ואם העת קר ישימם באויר כי המרתף חם עכ"ל. ומדכתב על דברי רא"ם ולפ"ז צריך לשואבן מיד בתחלת הלילה משמע שאין תקנה לשאבן בשום עת כי אם בין השמשות וכן משמע ג"כ ממ"ש וכן עמא דבר לשאבן בין השמשות דאין להם תקנה לשאבם בעת אחר דאין לומר דכדי ?שמוש בהם מיד הוא דעמא דבר לשאוב בין השמשות דהא מדכתב ואם העת חם ישימם במרתף שהוא קר וכו' משמע דלאו ברוצים ללוש בהם מיד מיירי ואם כן מי מכריחם לשאוב בין השמשות ממש אלא ודאי טעמא הוי מפני שכל שלא נשאבו בין השמשות אין להם תקנה וכדברי הרב ז"ל: אבל קשה על דבריו דא"כ היכי קאמר אין לשין אלא במים שלנו דלינה מאי עבידתיה דאם נשאבו בעוד השמש על הארץ או אחר תחלת הלילה אפילו לנו אסור ללוש בהם ואם נשאבו בתחלת הלילה אפילו לא לנו נמי מותר ללוש בהם דבשלמא לפירש"י איכא למימר דנקט לינה לומר דבעינן שישהו המים בבית שיעור לינה שהם י"ב שעות אבל לפי' רא"מ לא ה"ל למינקט לשון לינה והכי הל"ל אין לשין אלא במים שנשאבו בין השמשות. ועוד דקאמר רא"מ הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהו הלילה במחובר וכיון דכשנשאבו מבעוד יום והלינן אח"כ כל הלילה אין להם תקנה לדעת הרב ז"ל היכי תלי הרא"ם מילתא בשלא יהו בלילה במחובר ולא הל"ל אלא אין להם תקנה אלא שישאבו בין השמשות. ועוד שכתב ולפ"ז הטעם אסור לאחר שאיבתן לאחר התחלת הלילה ולפי דעת הרב ז"ל הל"ל ג"כ שאסור להקדים שאיבתן קודם תחלת הלילה ועוד שהוא נדחק לומר שהקרקע ביום קרה ומקררתן יותר ממה שיתקררו בכלי והא ודאי כששואבין המים בכלי ומשימין אותן במרתף או במערה מתקררים כמו כשהן בקרקע ויותר ועוד דאפילו נאמר דיותר מתקררים בקרקע מ"מ כשנשאבו ביום ועמדו בכלי ב' או ג' לילות אין סברא לומר דקירור דשתים וג' לילות בתלוש לא תעלה במקום קירור דיום אחד בקרקע והיכי קאמר הרב ז"ל דאין להם תקנה לעולם ועוד שבהגהות מיימון פ"ה אחר שכתב לשון רא"מ כתב ויש אוסרים כשנשאבו מבעוד יום אף כי לנו אח"כ כל הלילה ולדעת הרב ז"ל היא היא סברת רא"מ ומאי ויש אוסרין דקאמרי הגהות לפיכך אני אומר דלפירוש רא"מ ג' חילוקים בדבר נשאבו בין השמשות מותרין מיד. נשאבו אחר תחלת הלילה צריך להמתין עד שיעבור עליהם עוד יום ולילה. נשאבו ביום צריך להמתין שיעבור אותו יום ולילה שאחריו והיינו דקאמר אין לשין אלא במים שלנו כלומר אין לשין במים השאובין לשעתן בין שנשאבו ביום בין שנשאבו בלילה עד שילינו לילה אחת שלימה ויתקררו בקרירות. וכשנשאבו אחר תחלת הלילה הטעם מבואר שהוא מפני שנתחממו בחום השמש המהלך תחת הקרקע ומחמם המים. וכשנשאבו ביום אע"פ שהקרקע היא קר באותה שעה מ"מ אינם מתקררין מרתיחתן עד שיעברו עליהם י"ב שעות כיון שהעולם חם ביום והמים מתחממין בשעת שאיבתן על ידי תנועתן וכמו שכתבו הרי"ף והר"ן אינם יוצאין מחימומם עד שיעבור עליהם לילה אחת ויתקררו בקרירותו אבל כשנשאבו בין השמשות אע"פ שמתחממין בשעת שאיבתן על ידי תנועתן סובר ?רבינו שכיון שהעולם קר באותה שעה מיד הם מתקררין ולפ"ז הא דקאמר השואבן בתחלת הלילה מותרין מיד ה"ק כששואבן בתחלת הלילה דוקא הם מותרין מיד אבל אם שאבן קודם תחלת הלילה בעוד השמש על הארץ או אחר תחלת הלילה אסור ללוש בהם עד שיעבור עליהם לילה אחת שלם. והא דקאמר אין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר לאו למימרא דאין להם תקנה לעולם אלא ה"ק אין תקנה ללוש במים אפי' עברו עליהם י"ב שעות בתלוש אא"כ לא היו בלילה במחובר כלומר שיעבור עליהם לילה אחת בתלוש ויתקררו בקרירותם והיינו כשנשאבו ביום או בלילה דאהא קאמר אין לשין אלא במים שלנו דאילו נשאבין בין השמשות לא בעו לילה אי נמי דכיון שאין להן תקנה עד שיעבור עליהן לינה אחרת ה"ל כאילו אין להן תקנה לעולם דמאחר שבאותה לילה ואותו יום אין להם תקנה מה לנו אם בלינת לילה אחרת יהיו כשרים כיון שלבין השמשות יכול לשאוב מים שיהיה מותר ללוש בהם מיד והא דקאמר ומההיא דפפוניא אין ראיה מעתה ה"פ לרש"י אין ראיה מההיא דפפוניא דאיכא למימר כי אייתו כ"ע חצבייהו ע"פ היה וכי אמר להו אנא מיא דבייתי אמרי שאבו מים והשהום עד הערב ולשו בהם והיינו דאשמועינן תלמודא דאייתי ההוא עובדא דפפוניא דלא תימא לנו דוקא לינת לילה אלא שיעור לינה קאמר שהם י"ב שעות דאל"כ מאי נפקא לן מההוא עובדא דפפוניא דאיצטריך תלמודא למיכתביה וכ"נ ממ"ש הרא"ש ס"פ כל שעה אין לשין אלא במים שלנו פירש"י משום שבימות ניסן וכו' כתב רבינו אבי העזרי לפי טעם זה השואבן בבקר ומניחן עד הערב שפיר דמי ואיכא למימר דהכי עביד בפפוניא עכ"ל הרי שכתב כמו שפירשתי לדעת רש"י וא"כ אין ראיה מההיא דפפוניא לרש"י להתיר ללוש במים שלא לנו מדכתב תלמודא עובדא דפפוניא דאל"כ מאי נפקא מינה מההוא עובדא דאיצטריך תלמודא למכתביה דהא איכא למימר דאיצטריך לאשמועינן דהשואבן בבקר ומניחן עד הערב שפיר דמי אבל לרא"מ דלא סבר הכי כי היכי דנילף מההוא עובדא שום חידוש צ"ל דבתוך הפסח היתה הדרשה ושמעינן מהאי עובדא דהיכא דלא אפשר לשין במים שלא לנו דאם לא כן אמאי איצטריך למיכתב האי עובדא. ומעתה אין להקשות מנ"ל דבתוך הפסח הוה עובדא פפוניא דילמא קודם הפסח היה ואין ראיה משם גם לרא"מ וכמו שהקשה הרב ז"ל דא"כ אין שום חידוש בעובדא דפפוניא ולא ה"ל לבעל התלמוד למיכתביה א"נ דרא"מ סובר דע"כ לא הוה עובדא דפפוניא אלא בתוך הפסח שהרי אין דרך לדרוש אלא בשבת או בי"ט והשתא אם איתא שדרש בשבת שלפני הפסח ותלמודא קאמר למחר אייתי כ"ע חצבייהו ומשמע למחר ממש והיינו ביום י"ד שאז לשין המצות א"כ חל יום י"ד ביום א' ונמצא שחל פסח ביום ב' וא"א דהא קי"ל לא בד"ו פסח הלכך צ"ל שבתוך הפסח היתה הדרשה ונסתלקה קושיית הרב ז"ל ואם כן שפיר מייתי ראיה דהיכא דלא אפשר מותר ללוש במים שלא לנו דכיון שלא מצינו שהתענו מלאכול ע"כ לומר שהתיר להן ללוש במים שלא לנו אבל לרש"י אין ראיה משם דאיכא למימר שלשו מהמים שבבית שעברו עליהן י"ב שעות דמסתמא היו בבתים מים שנשאבו בלילה ההוא אחר שנכנס הלילה והא דכתב סמ"ג על דברי הריב"ן אמנם אין שייך איסור זה אלא לפירש"י ולא לפי' רא"מ נראה שדברי סמ"ג הם בהווה שאין דרך להקדים ולשאוב מבעוד יום אלא בלילה או בתחלתה או אח"כ אבל אין ה"נ שאם שאבם מבע"י כל שעבר עליהן הלילה מותר ללוש בהם ומ"ש הרא"ש על דברי רא"מ ולפ"ז צריך לשאבן מיד בתחלת הלילה וכן מ"ש דעמא דבר לשאבם בין השמשות לאו למימרא שלא ישאבו מבעוד יום אלא לומר שלא ישאבו אחר התחלת הלילה ודברו בהווה שאין דרך להקדים ולשאוב ביום י"ג מאחר שיכילין לשאוב בליל י"ד דבליל י"ד מיירי הרא"ש שהרי כתב שם ואחר שאיבת המים מיד בתחלת הלילה יבדוק החמץ וכ"נ מדברי ר"י שעל דברי רא"מ כתב ולפי זה השואבן בתחלת הלילה מותרין מיד ואסור לשואבן אחר התחלת הלילה עכ"ל משמע דלא מיתסר אלא לאחר שאיבתן אחר התחלת הלילה אבל להקדים שאיבתן מבע"י ש"ד ואפשר לפרש עוד שדעת רא"מ שאם נשאבו ביום יש להם היתר ע"י לינת הלילה אבל כשנשאבו בלילה אין להם תקנה לעולם והטעם מפני שכשנשאבו ביום מאחר שאין השמש מהלך תחת הקרקע אינן חמין ביותר ומ"מ מפני חום האויר הם מתחממין קצת בעת שאיבתן מחמת התנועה ולקרר אותו חימום מספיק לינת לילה אחת אבל כשנשאבו בלילה כיון שהחמה מהלכת תחת הקרקע מרתיח המים ביותר ושוב אינם מתקררות אפי' בלינת כמה לילות ואתי שפיר מ"ש רא"מ אין להן תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר דמשמע שכל שהיו קצת מן הלילה במחובר אין להן תקנה לעולם. אבל לפרש דבין שנשאבו ביום בין שנשאבו בלילה אין להם תקנה לעולם כדמשמע מדברי הרב ז"ל זה דבר שא"א בשום פנים כמו שהוכחתי ועדיין יש לדקדק במ"ש סמ"ג על דברי ה"ר יהודה בר נתן שאסור לאפות קודם עמוד השחר ואם אפו ראוי לאסור האפוי דאימור סוף הלילה גורם הצינון אמנם אין שייך איסור זה אלא לפירש"י דהא לרש"י כיון שעברו י"ב שעות מותר ללוש בהם ואפי' לא עבר עליהן כלל מן הלילה ותמהני על ה"ר אליהו ז"ל דאישתמיטתיה קושיא זו ונ"ל דה"ר יהודה בר נתן שכתב דאימור סוף הלילה גורם הצינון וסובר דלינת לילה דוקא בעינן ואפי' בשנשאבו בין השמשות משמע דאסור ללוש בהן עד שיעלה עמוד השחר דאימור סוף הלילה גורם הצינון ודלא כרא"מ דסבר שאם נשאבו בין השמשות מותרין מיד נמצא דבין לה"ר יהודה בין לרש"י אם נשאבו בה"ש אסור ללוש בהן עד שיעלה ע"ה מיהו לאו מחד טעמא דלה"ר יהודה הוי טעמו משום דבעינן שיצטננו בקרירות הלילה וכל שלא נצטננו בקרירות כל הלילה אפי' נשאבו בבקר ועברו עליהן כמה שעות אסור ללוש בהם ולרש"י לא הוי טעם איסורן אלא לפי שלא עברו עליהם י"ב שעות דאילו נשאבו מבע"י בענין שעברו עליהם י"ב שעות קודם שיעלה עמוד השחר מותר ללוש בהם ולפ"ז כי קאמר סמ"ג והריב"ן פסק שאסור לאפות קודם עמוד השחר בנשאבו בעת שדרך העולם לשאבם מיירי דהיינו בין השמשות וקאמר דהר"י בר נתן אוסר לאפות בהם קודם עמוד השחר משום דאימור סוף הלילה גורם הצינון אמנם אין שייך איסור זה אלא לרש"י דלרש"י נמי אסור לאפות בהן קודם עמוד השחר מפני שלא עברו עליהם י"ב שעות ולא לפירוש רא"מ דלדידיה מותרין מיד כנ"ל אחר זמן רב מצאתי כתוב בתשובת הרשב"א כלשון הזה שאלתם בענין מים שלנו אם נשאבו קודם צאת השמש אם מותר ללוש בהם באותו יום או נאמר דוקא לנו ואם לנו יותר מלילה א' בבית אם נחוש לכך: תשובה מסתברא דוקא שלנו כל הלילה וכ"ש שמותר אם עמדו בבית לילה ויום או יותר וכן אנו נוהגים לשאוב יום א' לימים הרבה עכ"ל וזה מבואר כדברי וכ"כ בא"ח: כתב סמ"ק בסימן רכ"א אין לשין אלא במים שלנו ויש מחמירין לשאוב בין יום ובין לילה ויש מחמירין לאסור כשנשאבו מבע"י אף כי לנו אחר כן הלילה ומיהו מדלא הזכיר כי אם הלינה ש"מ דאין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה לכתחלה או רוב הלילה לכל הפחות רק שיהא אותו רוב אחרון של לילה כדי שיהא עמוד השחר בכל הלילה ונכון ליזהר להמתין ללוש עד שיאיר היום הרבה פן יטעו באור הלבנה ומורי ה"ר יחיאל אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת וה"ל למיתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה אלא מחצי הלילה עד עמוד השחר והטעם לפי דעתו משום דרוח צפונית מנשבת עד הבקר עכ"ל ודברים אלו נכתבו בהגהות מיימון פ"ה: ולענין הלכה נקטינן לשאבן מבעוד יום או בין השמשות ואין לשין בהם עד שיעבור עליהם הלילה כולו:

כתב א"א ז"ל וכן עמא דבר לשואבן בין השמשות וכו' כ"כ בתשובותיו כלל י"ד וז"ל אורחות חיים צריך להעמידו במקום מגולה כדי שיצטננו וצריך להשכים להכניסן לבית טרם יזרח השמש עליהם ואפילו ביום המעונן והורגלו להעמידן תחת תקרה מפני חשש פשיעה שלא יכניסם לבית בהשכמה ואם פשע? בזה נראה שאם לא נשתהו שם עד כדי שיוחמו המים בחום השמש אלא מצאו צוננין מותר ללוש בהם עכ"ל :

כתב רש"י בתשובה אין לשין אלא במים שלנו שחששו חכמים לרוב עיירות וכו' ז"ל הרא"ש בסוף פרק כל שעה מנהג כשר של ראשונים שהיו ממלאין מן הנהרות בתחלת ליל י"ד שהמעיינות ובורות רותחין אבל לא נהרות דתניא בפרק מי שהיה טמא (צד:) בד' שבילין החמה מהלכת ניסן ואייר וסיון החמה מהלכת בהרים וכו' אלמא שבניסן אינה מהלכת במים וכתוב בתשובות רש"י אין לשין אלא במים שלנו שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ובארות הן רותחין ומשמע מדבריו דבנהרות ליכא למיחש מידי ומיהו אין לפרוץ גדר של ראשונים עכ"ל. והכלבו כתב י"א שאין הקפדה רק ממי הבורות והמעיינות שהן סמוך לזמן יציאתן מן המקור אבל למי נהרות המושכים דרך יום או יומים אין להקפיד כל כך כי כבר נתקרר הזמן ואין זה כלום שאף בימות אלו הכה עליהם חום השמש ביום ומחממן עכ"ל:

ומים המכונסין בקרקע הבנוי תחתיו וסביבותיו שקורין סיסטרנ"א היה נראה דמותר ללוש בהם סמוך לשאיבתן שהרי הם כמכונסין בכלי ואין מרתיחין מחמת חמה המהלכת תחת הקרקע שהרי הבנין מפסיק בינה לקרקע וגם אין החמה מכה עליהם. וכ"כ בא"ח וז"ל בשם הראב"ד מצאתי כי מי הדות שהם קרים אין צריך לינה ומותר ללוש בהם תיכף שנשאבו עכ"ל: אבל הוגד לי שמים אלו בחורף הם חמין כמו מי באר וא"כ אין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק:

ולא תלוש בחמין אפילו לא נתחממו אלא בחמה ולא במים הגרופים וכו' בס"פ כל שעה (מ"ב.) דרש רבא אשה לא תלוש בחמה ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים ודברי רבינו בפי' מים הגרופים כדברי רש"י אבל הרי"ף פי' דגרופים היינו מים שנשאבו בו ביום:

ואם עברה ולשה בהם להרי"ף אסור וכו' שם איבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר מותר רב אשי אמר אסור וידוע דהלכה כרב אשי וכתב הרא"ש פירש"י עברה ולשה במים חמין ולאו דוקא במים חמין אלא אכל הני דדרש רבא קאי דכולן משום חמימות ולפירש"י אם עברה ולשה במים שלא לנו מותר דבהא לא מיבעיא ליה ובלישנא דרב יהודה משמע הכי דקאמר לא תלוש אלא במים שלנו ולא קאמר לא תלוש במים שלא לנו דהוה משמע דלא תלוש בהם כלל אבל לא תלוש אלא במים שלנו משמע לכתחלה אם יש לה מים שלנו לא תלוש במים שלא לנו אבל אם אין לה מים שלנו ולשה במים שלא לנו מותר אבל הרי"ף שפירש הגרופים שנשאבו בו ביום אז הבעיא גם עלייהו ויותר משמע כפירש"י דגרופים מלשון מולייאר הגרוף אבל להרי"ף אף אם גרופים משמע שנגרפו ונשאבו מן הנהר אכתי ה"ל לפרושי בו ביום דעיקר האיסור תלוי בזמן הגריפה וזה לא פירש עכ"ל ודעת הרמב"ם בפ"ה כדעת הרי"ף שאוסר בעברה ולשה במים שלא לנו. ובסי' זה כתבתי בשם סמ"ג שכן דעת בעל ה"ג והכי נקטינן. ור"י כתב ראיתי לרבותי נוהגין היתר אם עשתה בשוגג אבל במזיד היו אוסרין וראוי לחוש כדי לגדור פרץ והמחמיר תע"ב עכ"ל כתב סמ"ג אומר ה"ר יחיאל שראה מורי ה"ר יהודה ב"ר יצחק שהתיר מים שלא לנו שנתבטלו ברוב מים שלנו הואיל ונתבטלו כבר קודם הלישה והותרו כ"כ הגהות בפ"ה וכ"כ סמ"ק אלא שנראה מדבריו דנתבטלו ברוב דקאמר היינו חד בתרי ומשמע דבבציר מהכי לא בטיל: והא דאסרינן בעברה ולשה פי' אבי העזרי דוקא עברה במזיד וכו' ז"ל הרא"ש ז"ל שם כתב אבי העזרי דוקא עברה ולשה במזיד דומיא דעבר ואפה בפ"ב די"ט (יז.) ועבר ושיהה בפרק כירה (לח.) אבל בשוגג לא ומלשון רש"י משמע דאפי' בשוגג שפירש עברה ולשה בחמין אסור דקרובה למזיד היא ולא דמי לבציקות של עכו"ם דאמרינן התם אדם ממלא כריסו מהם דהכא בעי' למיקנסה דעברה אדרבנן וגם משמע מדבריו דאסור באכילה משום חימוץ ואף אם יאכל כזית מצה באחרונה דגרע מבציקות של עכו"ם עכ"ל. אבל הר"ן כתב פירש"י ולא דמי לבציקות העכו"ם דהכא הוא דקנסוה רבנן לפי שעברה על דברי חכמים ולפי דבריו משמע שאם לשה בשוגג לא מיתסר כדאמר בעבר ואפה מי"ט לשבת דלא מיתסר אלא במזיד אלא שאפשר לומר דההיא דבציקות העכו"ם מיירי שלשה בפניו במים שלנו כמש"ל בשם ר"ח אבל עיסה שנילושה במים שלא לנו לא אסרינן משום קנס אלא משום חשש חימוץ שמתוך שהפושרין ממהרים להחמיץ שמא נתחמץ ולא ניכר עכ"ל. ובסימן זה כתבתי שסמ"ג כתב בשם רא"מ כדברי אבי העזרי דדוקא עברה אבל אם שגגה ולשה מותר וכתב עוד ולכתחלה לשין בהן היכא דלא אפשר ומשמע מדברי א"ח דכל הנך דאמרינן עברה ולשה אסור ה"מ באכילה אבל בהנאה מוחר ואכילו בחמין:

והרי"ץ גיאת ובעל העיטור כתבו דוקא למצה משומרת כלומר הא דלא תלוש בחמי חמה ולא במים הגרופים דוקא למצה משומרת וכן מים שלא לנו דוקא למצה משומרת אבל לאכילה שרי והרא"ש הביא דבריהם בס"פ כל שעה וכתב עליהם ולא נהירא לי דכל היכא דאיכא למיחש משום חימוץ אין לחלק בין כזית מצה לשאר אכילה הילכך נראה כפירש"י עכ"ל כלומר שאם לש בחמי חמה או במים הגרופים אפילו בשוגג אע"פ שאינה למצה משומרת אסור באכילה ומיהו במים שלא לנו כבר נתבאר שרש"י הוא סובר דמאי דעברה ולשה לא קאי אמים שלא לנו והסכים הרא"ש עמו וכיון שכן ע"כ לומר שמה שכתב רבינו וא"א ז"ל הסכים לפירש"י לאסרו אפילו שוגג ואפי' באכילה אהנך דדרש רבא קאי ולא למים שלא לנו. וה"ה בפ"ה הביא ג"כ דברי הרי"ץ גיאת ובעל העיטור שהם סוברים דדינים אלו דוקא במצה משומרת אבל לא בשאר פת והוא ז"ל סתר דבריהם והעלה דאין חילוק בין מצה משומרת לשאר פת וכתב שכן דעת רוב הפוסקים והכי נקטינן: וז"ל ר"י ראיתי לרבותי נוהגים היתר אם לשה בשוגג במים שלא לנו אבל במזיד היו אוסרים וראוי לחוש כדי לגדור פרץ והמחמיר תע"ב עכ"ל והכי נקטינן להתיר אם לשה בשוגג במים שלא לנו:

והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח וכן נוהגין באשכנז ואין טעם ברור לאסרו כלומר אע"פ שיש קצת טעם מפני שמחמם את העיסה מכל מקום אינו ברור וכ"כ הרא"ש בפרק כ"ש והר"ן כתב שם גבי הא דאסרינן ותיקא במיא ומילחא פי' מאכל של קמח שמבשלין אותו מדאמרינן דהא דתניא אסור במיא ובמילחא יש ללמוד שמותר לתת מלח לתוך לחם של פסח דדוקא ותיקא הוא דאסור משום דאדמבשל ליה מחמץ אבל לחם לא והרא"ש דחה ראיה זו משום דאיכא למימר דמלח ממהר החימוץ כשנילושה במים אבל אם נילושה במי פירות המלח לבדו אינו גורם החימוץ. המרדכי כתב שיש ליזהר שלא ליתן מלח והאוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ מפני שהמלח מוסיף חום בעיסה והגהת מיימון כתב בפ"ה שרשב"ט היה רוצה להתיר למלוח מצה בפסח חוץ מיום ראשון וחביריו אוסרין דמליח הרי הוא כרותח והוי כמו לש בפושרין. והכלבו כתב בשם הראב"ד שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין דכרותחין דמו ואם נתן עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו נאסר באכילה כמו מצה שנילושה ברותחין ואם נתן בה מעט מלת אם תאפה מיד מותרת באכילה אבל לכתחלה לא יתן ובמצה של מצוה לא יתן כלל ואם נתן לא יצא דבעי' לחם עוני וזו מצה עשירה היא וצ"ע אי מיקרי מצה עשירה משום מלח ועכשיו נהגו שלא לתת שום מלח לא בשל מצוה ולא באחרות ואין לשנות המנהג עכ"ל. והרשב"א כתב בתשובה ששאלת מהו ליתן מלח בעיסה בפסח באמת יש אוסרין ומביאין ראיות לדבריהם אלא שהן חלושות ויש מתירין ואני מן המתירין וראיה מפורשת נ"ל ממ"ש ותיקא שרי וכו' וכן אנו נוהגין אלא שמחמירין ואין נותנין במצה שמורה ע"כ ועכשיו פשט המנהג שלא ליתן מלח בעיסה כלל ונכון הדבר :

גרסינן במנחות בפ' הקומץ רבה (כג.) וכתבה הרא"ש והמרדכי פ' כ"ש וכן כתב הרמב"ם בפ"ה. וכתב הראב"ד דכשתבלה משנאפית מיירי כלומר דאל"כ ה"ל מצה עשירה ואין יוצאין בה י"ח מצה וכתב ה"ה שדוחק הוא לומר כן ויותר נ"ל דההוא תנא אינו סובר דלחם עוני אתא למעוטי מצה עשירה אלא למעוטי מעשר שני וכדברי ר"י הגלילי בפרק כ"ש (לו.) ולא קי"ל כוותיה ומ"מ ילפינן דתבלין אינם מחמיצין: כתב בספר הרוקח ומ"מ אין ליתן בה פלפלין וכו' גם הרא"ש הביא דבריו בפ' כל שעה: כתב המרדכי בפ' כ"ש מעשה שאירע בפסח שחל להיות בא' בשבת וגם נפלה התקופה בליל ה' שלפניו ואעפ"כ לא חשו ולשו במים השאובים בלילה וכתב רבינו יהודה החסיד דאין להקפיד דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע. וכ"כ בהגהות מיימון פ"ה ודבר פשוט הוא דהיינו כדברי האומרים דכשחל פסח באחד בשבת לשין ואופין בליל פסח עצמו דאילו לדברי האומרים שלשין ואופין מע"ש לא שייך הא ואפי' לדברי האומרים דלשין ואופין בליל פסח עצמו יש לתמוה למה לא שאבן מע"ש ואפשר דס"ל כמי שאומר דכל כה"ג לא חשיבי מים שלנו כמ"ש בסי' זה ואכתי קשה שאע"פ שלא היתה נופלת התקופה בליל ה' שלפניו היאך היה מותר לשאוב בשבת לצורך י"ט וא"ת דשאיבה כיון דלא הוי טירחא כולי האי שרי א"כ כי נפלה תקופה בליל ה' שלפניו מאי הוי היה להם לשאוב בע"ש בין השמשות ועוד יש לתמוה כי נפלה תקופה בליל ה' שלפניו מאי הוי כיון שבשעה שלשין בהן אינה שעת התקופה ועוד שאפילו היתה שעת התקופה בשעה שלשין לא היה להם לחוש דלא חיישינן אלא כשאדם שותה מהן בשעת התקופה ואפשר דס"ל שכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה כל ששותה מהם או לש בהם ואוכל אפילו אחר כמה ימים הם מזיקין וכתב עוד המרדכי שם בא מעשה לפנינו ע"פ ואמרו שאין לשפוך המים שלנו בשביל המת דליל שמורים הוא לה' וכן הייתי אומר בשאר לילות של פסח דשומר פתאים ה' וחלילה שאירע דבר תקלה במצות השם עכ"ל :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין לשין אלא במים שלנו מימרא דרב יהודה בס"פ כ"ש ודרשה רב מתנא בפפוניא למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו ואתו לגבי' א"ל אנא דבייתי קאמינא ופי' רש"י שבימי ניסן עדיין ימות הגשמים והמעיינות חמין מפני שהחמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן והמעיינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצטננין וכתב הסמ"ג דאומר הרא"ם דלכתחלה לשין במים שלא לנו היכא דלא אפשר כדמשמע מההיא דפפוניא שלא מצינו שהתענו מלאכול ופי' רש"י הטעם דמים שלנו לפי שהחמה מהלכת וכו' ולפי טעמו השואבן בבקר ומשהן עד הערב מותר ומההיא דפפוניא אין ראייה מעתה אך נ"ל הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הרקיע הלכך אין להם תקנה אא"כ שלא יהיו בלילה במחובר ולפי זה הטעם השואבן בתחלת הלילה מותרין מיד ולפ"ז הטעם אסור לאחר שאיבתן לאחר התחלת הלילה עכ"ל הרא"ם והר"י בר נתן פסק שאסור לאפות קודם עמוד השחר ואם אפו ראוי לאסור האפוי דאימור סוף הלילה גורם הצינון אמנם אין שייך איסור זה אלא לפי' רש"י ולא לפי' הרא"ם עכ"ל הסמ"ג משמע מלשונו דלהרא"ם אם נשאבו לאתר התחלת הלילה אין להם תקנה אבל אם נשאבו ביום ודאי יש להם תקנה בלינת הלילה שלאחריו ומעתה איכא ראיה מההיא דפפוניא דכיון דלא מצינו שהתענו מלאכול ולא היה אפשר להם ללוש מהמים שבבית שנשאבו בסתם דאיכא למיחש שמא נשאבו אחר התחלת הלילה שאין להם תקנה ומילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה א"נ נתערבו כל המים תוך אותן שנשאבו אחר התחלת הלילה שאין להם תקנה בעל כרחך דמותרין היכא דלא אפשר אבל לפירש"י מצינו למימר שלשו מהמים שבבית שעברו עליהן י"ב שעות שבתוך הבתים נמצאים תמיד מים מיום ויומים והקשה הב"י דאף להרא"ם אין ראייה דאיכא למימר שלשו מהמים ששאבו בו ביום בתחלת הלילה שהן מותרין מיד ע"כ ולפע"ד דה"ק שלא מצינו שהמתינו מלאכול בשביל שלא היה להן מים שלנו ולפ"ז מצינו למימר שפיר שהדרשה היתה קודם פסח ולמחר מסתמא הוא ע"פ שבאו אצלו ליקח מים וללוש ולאפות מיד לצורך מצות מצה בערב ט"ו ואם לא היו רשאין לאפות במים שלא לבו אפילו כי לא אפשר א"כ היו צריכין להמתין עד שישאבו המים בליל ט"ו וללוש ולאפות בלילה ולא מצינו בתלמוד שהוצרכו לכל זה והאי התענו לאו תענית גמור קאמר אלא עיכיב אכילה לשעה כמו תענית שעות ובזה מתיישב מה שהקשה הר"א מזרחי על פי' הרא"ם וז"ל ודילמא דרשת רב מתנא בשבת שלפני הפסח היה והתיר להם ללוש בע"פ כדי לקיים מ"ע דאכילת מצה אבל בשאר ימי הפסח דאין שם קיום מ"ע אע"ג דלא אפשר אין ללוש בהן לכתחלה עכ"ל דהא ראייה זו דהרא"ם לא תלוי מידי במאי דהיתה הדרשה בפסח או בע"פ ואדרבה הסברא נותנת דהדרשה היתה קודם פסח להזהירם שלא ילושו במים שלא לנו אף במצה של מצוה ואפ"ה היכא דלא אפשר שרי לכתחלה אפילו במצה שאינה של מצוה דאל"כ אף במצה של מצוה ה"ל להמתין עד הערב ומדלא מצינו שהמתינו והתענו מלאכיל עד הערב אלמא דלשו מיד במים שלא לנו דהיכא דלא אפשר שרי אפילו לכתחלה וא"צ להתעכב מלאכול דאין בו חשש חמוץ אלא דלמצוה מן המובחר בעינן מים שלנו וא"כ אפילו במצה שאינה של מצוה נמי שרי היכא דלא אפשר כיון דאין שם חשש חמוץ ומדברי הר"א מזרחי נמי מוכח דלהרא"ם אותן שנשאבו קודם התחלת הלילה מותרין לאחר לינת לילה שאחריו כדפרישית שהרי כתב אהך דכתב הסמ"ג שאסור לאפות קודם עמוד השחר פירוש עם המים שנשאבו בתחלת הלילה ובא לפרש לאפוקי במים שנשאבו ביום קודם התחלת הלילה דלא איירי בהו הסמ"ג דאותן מים אף להרא"ם צריכין לינה ממש ושייך איסור זה דקודם עמוד השחר אף לדידיה אלא במים שנשאבו בתחלת הלילה קאמר דלא שייך איסור זה לפי' הרא"ם ממה נפשך דאם נשאבו בתחלת הלילה ממש הרי הן מותרין מיד ואם נשאבו קצת אחר התחלת הלילה הרי הן אסורים לכתחלה היכא דאפשר וז"ש דאין להם תקנה אא"כ שלא יהיו בלילה במחובר דאותן שנשאבו ביום יש להם תקנה לאחר לינה ואותן שנשאבו בתחלת הלילה מותרין מיד אבל כל שנשאבו כשהיו בהתחלת הלילה במחובר אין להם תקנה והא דכתב הר"א מזרחי אצל שהחמה מהלכת בלילה תחת הרקיע וז"ל וצ"ל שהוא סובר שאם שאבן קודם תחלת הלילה בעוד השמש על הארץ אין ללוש בהן וכו' אינו ר"ל דאין ללוש כלל אלא אין ללוש בהם מיד קאמר ובא לבאר דלא נטעה לפרש להרא"ם כיון דמתיר ללוש מיד בנשאבו בתחלת הלילה לפי שאז לא נכנסה החמה תחת הקרקע א"כ כ"ש דמותרין מיד בנשאבו ביום שהחמה בגובה ע"כ אמר דאסורין ללוש בהן מיד מפני שצריכין להיות ביום מחוברים בקרקע וכו' עד וכן נראה מלשון השואבן בתחלת הלילה וכו' דמשמע דוקא השואבן בתחלת הלילה הוא דמותרין מיד אבל קודם תחלת הלילה או אחריו אינן מותרין ומיהו איכא חילוק בינייהו דבלאחריו אין להם תקנה ובקודם יש להן תקנה לאחר לינה וכך היא דעת הרא"ש בתשובה שהביא ב"י ושרי ליה מאריה לב"י שהבין מדברי הר"א מזרחי דמפרש להרא"ם דאף באותן שנשאבו ביום אין להם תקנה והשיג עליו דא"כ אין טעם כלל למ"ש אין לשין אלא במים שלנו ואין ספק דלא טעי בהא הר"א מזרחי אלא כדפרישית. עוד כתב ב"י לפרש דהא דקאמר ולפירוש רש"י אין ראייה היינו משום דאיכא למימר דמיירי ששאבו בבקר ולשו בערב ומש"ה איצטריך תלמודא למיכתביה לאשמועינן דלא בעינן לינה גמורה וכו' איכא לתמוה דא"כ להרא"ם נמי אינו ראייה דאיכא למימר מדאיצטריך לאשמועינן דהשואבן בערב בתחלת הלילה דמותרין מיד דזה חידוש גדול דא"צ להמתין וכמ"ש ב"י גופיה וז"ל אך מטעם קושיא אחרת וכו' א"נ איכא למימר דאשמעינן דמשום מצה של מצוה התירו שלא לנו ואכתי בשאינה של מצוה מנ"ל אבל למאי דפי' דהתענו לאו תענית ממש קאמר לא קשיא כלום עוד כתב ב"י וז"ש ויש לדקדק במ"ש הסמ"ג אמנם אין שייך איסור זה אלא לפירש"י דהא לרש"י כיון שעברו י"ב שעות מותר ללוש בהן ואפי' לא עבר עליהן כלל מן הלילה והאריך ביישוב זה וכלל דבריו שהר"י ב"ר נתן תופס סברא שלישית דלא כרש"י ודלא כהרא"ם ולא משמע כלל הכי אלא ודאי דהריב"ן תופס פירש"י ומפרש לדעתו דהא דאין לשין אלא במים שלנו דכל שלנו אפילו לילה קצרה שאינה אלא ט' או י' שעות מותרין מיד אלא שהמחברים פירשו לדברי רש"י דבשהו י"ב שעות ביום כסתם לילה בחודש ניסן ותשרי נמי מותרין אבל כשלנו הלילה אין מדקדקין כלום אם הוא י"ב שעות או פחות ולכן הזהיר דאם לא שהו י"ב שעות כי אם לינת לילה קצרה שלא ללוש קודם עמוד השחר דאימור סוף הלילה גורם צינון אבל בשהו י"ב שעות פשיטא דמותרין אף קודם עמוד השחר ואף קודם חצי הלילה וע"ז כתב הסמ"ג דאין איסור זה אלא לפירש"י דלדידיה בשיעור תליא מילתא אפי' בנשאבו בתחלת הלילה אבל להרא"ם לא שייך איסור זה ממה נפשך כדפרי' בסמוך עוד כתב ב"י להשיג על הר"א מזרחי במ"ש דילמא לא התירו מים שלא לנו אלא לקיים מ"ע דאכילת מצה וכו' דאיפכא מסתברא דבשל מצוה מחמירין טפי וכדין בציקות של עכו"ם וכ"כ ב"ה ורי"ץ גיאת אף בדין מים שלא לנו דמחמירין ביה טפי במצה של מצוה ולא קשיא ולא מידי דבציקות של עכו"ם לפר"ח דלשה העכו"ם במים שלנו אין בו חשש חימוץ כלל ואף לפירש"י כיון שאין רואין בו שום חימוץ תלינן דלשן העכו"ם במים שלנו ושרי אלא כיון דלא מינטרא בעינן כזית מצה באחרונה וע"ד זה ס"ל לב"ה ורי"ץ גיאת במים שלא לנו דהא דבעינן מים שלנו אינו אלא למצה של מצוה לשמור אותה שלא יהא בהם שום חימוץ וכמ"ש הסמ"ג צריך לשמור משעת קצירה שלא יבואו עליו מים שלא יהא בהן שום חימוץ וכו' עכ"ל אלמא דאף בדבר שאין שם חמץ מ"מ למצה של מצוה צריך לכתחלה שימור מכל צד ולפיכך אין לשין אלא במים שלנו למצה של מצוה כדי לשמור אותה מכל צד חששא דחימוץ לכתחלה אבל מצה (שאינה) של מצוה מותר ללוש במים שלא לנו אפי' לכתחלה והיינו כדין בצקות של עכו"ם זהו לדידהו אבל לסברת הרא"ש בדין מים שלא לנו דלא דמי לבצקות של עכו"ם ובין למצה של מצוה ובין לשאינה של מצוה בעינן מים שלנו אלמא דבלא לנו איכא חשש חימוץ מדבריהם השתא להרא"ם דס"ל דהיכא דלא אפשר במים שלנו דשרי לכתחלה בלא לנו כיון דלא חזינן ביה לא סידוק ולא שיאור איכא למימר הני מילי במקום מ"ע דאכילת מצה דלא העמידו דבריהם לבטל מ"ע אבל בשאינה של מצוה לא שרי לכתחלה כיון דאיכא חשש חימוץ וא"כ קושיית הר"א מזרחי על דברי הרא"ם היא חזקה לפי סברתו ע"פ דעת הרא"ש מיהו למאי שכתבתי בסמוך לעיל בפי' דברי הרא"ם לא קשיא כלל:

ומעתה נבא לבאר דברי רבינו דמ"ש לרש"י לאו דוקא שלנו וכו' כ"כ המחברים דלפי טעמו שהחמה מהלכת ביומי דניסן בשיפולי הרקיע והמעיינות רותחין בין ביום ובין בלילה ואין תקנה אלא להפרידם ממקום חיבורן להשהותן בכלי עד שיתקררו מרתיחתן וכל שלנו אפילו לילה קצרה מותרין דאין להכחיש שהאויר קר בלילה יותר מביום ובסוף הלילה עיקר הצינון דאז רוח צפונית מנשבת כדכתב הסמ"ק וכדמשמע לישנא דאין לשין אלא במים שלנו דמשמע דכל שלנו מותרין ואין מדקדקין בי"ב שעות אלא דבנשאבו מבע"י מדקדקין שיעבור עליהן י"ב שעות כדפרושית:

ומ"ש ולפי' הרא"ם צריך שלא יהא במחובר משנכנס הלילה וכו' פי' דאם הם במחובר משנכנס הלילה שוב אין להם תקנה אפילו עברו עליהן כמה ימים וכמה לילות שכבר נתחממו מחום השמש כשנכנסה תחת הקרקע שאז מתחמם התהום מקום הוויתן אבל אם נשאבו מבע"י ודאי יש להם היתר כשלנו הלילה שלאחריו כדפי' ומ"ש שבלילה מעיינות רותחין כ"כ בתשובת הרא"ש בלשון הרא"ם שהביא לשם ומשמע דלהרא"ם נמי אין לחוש בנהרות מדינא וכן נראה ממ"ש הרב רבינו אשר בפסקיו וז"ל אבל הרא"ם מפרש הטעם וכו' וניהוג כשר של ראשונים שהיו ממלאין אותו מן הנהרות בתחילת ליל י"ד שהמעיינות והבורות רותחין אבל לא נהרות וכו' עד ומיהו אין לפרוץ גדר של ראשונים עכ"ל ומשמע דמ"ש עכ"ל חוזר אהרא"ם וכך מפורש בר"י וא"כ אין איסור בנהרות להרא"ם בדינא אלא כדי שלא לפרוץ גדר ומנהג ראשונים אבל במרדכי ס"פ כ"ש משמע דהאי וניהוג כשר וכו' הוא מלשון ראבי"ה ולפי זה מ"ש באשיר"י עכ"ל חוזר אדברי ראבי"ה שהביא הרא"ש לשם בתחלת דבריו וכן נראה ממה שכתב הסמ"ג שלא הזכיר מעיינות בפי' הרא"ם ומשמע דלהר"ם אין חילוק ותדע דאל"כ אף להרא"ם אין ראייה מההיא דפפוניא דאיכא למימר שהיו שאובין מן הנהרות אלא בע"כ דלהרא"ם אין חילוק בדין ולעולם אסור מיהו יש לדחות שלא היו נהרות בפפוניא דהא דרש להם אין לשין אלא במים שלנו ואי ה"ל נהרות אפילו בלא לנו נמי שרי מן הנהרות וכן נראה ממ"ש האגודה שהביא פירש"י ופי' הרא"ם וכתב וכדי לאפוקי מפלוגתא כתב ראבי"ה טוב לשאוב מן הנהרות עכ"ל אלמא דמן הנהרות לדברי הכל שרי:

ומ"ש וכתב הרא"ש וכן עמא דבר וכו' כ"כ בתשובה לאחר שהביא פירש"י ופי' הרא"ם ור"ל דכן עמא דבר להחמיר כהרא"ם שלא לשואבן אחר ב"ה דאז אין להם תקנה כיון שהיו במחובר בתחלת הלילה וכבר נתבאר דבנשאבו מבע"י מותרין בין לפירש"י ובין לפי' הרא"ם אכן בסמ"ק כתב ויש מחמירין לאסור בנשאבו מבע"י אף כי לנו אח"כ כל הלילה והיא דעת הריצב"א שהביא מהרי"ל דצריך שיצטננו המים כ"ד שעות טרם שלשין בהן דהיינו שנצטננו י"ב שעות דיום בהיותם מחוברין בבאר למטה והשמש יצא על הארץ למעלה ורחוקה מהן ולעת שקיעת החמה בערב כשנתחממו הבארות אז צריך לשאוב המים מקודם ויחזרו ויצטננו י"ב שעות הלילה למעלה כל זמן שהשמש למטה וא"כ כל כ"ד שעות נתרחקו המים מן השמש עד כאן דלפ"ז אם נשאבו מבע"י לא נצטננו למטה בבאר י"ב שעות ואין כאן צינון כ"ד שעות ואע"ג דמלשון התלמוד משמע דאין לחוש לנשאבו מבע"י אם לנו הלילה מ"מ כיון שכ' בעל ה"ג מצוה למימלי ביני שימשי וכוכבי אלמא דקבלה בידו שלא לשואבן אע"פ שלנו ולפי זה הא דאמר אין לשין אלא במים שלנו ה"ל כאילו אמר אין לשין אלא במים שלנו שנשאבו בתחלת לילה ולנו שאותן נקראו מים שלנו בסתם דאילו בנשאבו מבע"י כיון שעמדו בבית גם מקצת היום לאו לנו מקריין כנ"ל ליישב לבה"ג והריצב"א שנוהגים כל ישראל אחר דבריהם מיהו בדיעבד אם נשאבו מבע"י מותר ללוש בהם לכתחלה דהא לרש"י אין איסור כלל כשעברו עליהן י"ב שעות ומלשון הרי"ף והרמב"ם נמי מבואר דדוקא בו ביום שנשאבו אסורין אבל כשלנו הלילה שלאחריו מותרין וכך היא דעת הסמ"ק ואפשר דאף בה"ג לא אמר אלא למצוה ולא לאסור המים שנשאבו מבע"י שהרי אמר מצוה למימלי וכו' ולכן מותרין אפילו לכתחלה אם כבר נשאבו מבע"י ולנו ודלא כדמשמע בסמ"ק דיש מחמירין לאסור אף כשכבר נשאבו מבע"י ועוד נראה לפע"ד דאף בנשאבו אחר התחלת הלילה מותרין כשלנו כל הלילה ואפילו לא עברו עליהן י"ב שעות משנשאבו דלא נמצא בפוסקים לאסור מים אלו אלא בפי' הרא"ם שאמר שאין להם תקנה והסמ"ק שראה דבריו פסק דמותרין וז"ל ומורי הרב ר"י אומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ועוד דה"ל למיתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר וכו' עכ"ל ואע"ג דהרא"ש ורבינו הוי בתראי טפי הביאו פי' הרא"ם וכתבו וכן עמא דבר אינו אלא לומר דלכתחלה יש לנהוג בחומרא זו שלא לשאוב אחר התחלת הלילה אבל לא לאסור אם נשאבו ועוד דהדעת נותנת דאף הרא"ם שכתב וז"ל ולפ"ז הטעם אסור לאחר שאיבתם לאחר התחלת הלילה כמ"ש הסמ"ג לא היתה דעתו אלא דאסור לאחר לכתחלה אבל לא לאסרן דיעבד ומ"ש תחלה אין להם תקנה וכו' אינו אלא להוכיח דמים שלא לנו מותרין לכתחלה היכא דלא אפשר דאל"כ קשה הלא המים הללו שלא לנו היו בלילה במחובר ואין להם תקנה ללוש בהן לכתחלה וא"כ היכי עבוד כפפוניא כמ"ש לעיל ע"ש ואע"פ דבמים שלא לנו קבעינן הלכתא בסמוך דאין ללוש בהן לכתחלה אפילו לא אפשר וכמקצת גאונים שאוסרין מ"מ במים שנשאבו אחר התחלת הלילה מותרין כיון שלא נזכר איסור זה אלא בדברי הרא"ם והוא עצמו פסק דמותר היכא דלא אפשר ואפילו לא עברו עליו י"ב שעות מותרין דשיעור י"ב שעות אינו אלא לפירש"י ורש"י פסק דמים שלא לנו דמותר ללוש בהן היכא דלא אפשר כמו שיתבאר בסמוך:

ומ"ש ואם העת הוא חם וכו' מדברי הרא"ש הוא וכ"כ האגודה דעינינו רואות דהמרתפות העמוקות חמין בחורף דהחמה מהלכת תחת הקרקע:

כתב רש"י בתשובה וכו' כ"כ הרא"ש בפסקיו ולא היתה דעת רש"י לומר שתקנת חכמים היתה על כל העיירות מפני שחשו לרוב העיירות ורובן ככולן דא"כ מאי קאמר ויראה מדבריו שבמי נהרות אין לחוש הלא כוללת היא לכל העיירות אף לאותן שיושבין על הנהרות אלא ה"פ שחשו להרבה עיירות שאין להם נהרות ולהן אמרו שאין לשין אלא במים שלנו כדי שיצטננו עד יום המחרת וכן מבואר במרדכי ומ"ש וכן יראה מלשון ה"ג וכו' כבר כתבתי שכן יראה מדברי הרא"ם שהביא הסמ"ג וכ"כ באשיר"י שניהוג הקדמונים לשאוב מן הנהרות בתחלת ליל י"ד דוקא ואין לפרוץ גדר של ראשונים גם משמע מדבריו לשם דאע"פ דשואבן בתחלת ליל י"ד צריך לשאוב מן הנהרות אם יש נהר בעירו ולא מן המעיינות ובורות שהן רותתין וכ"נ:

ואשה לא תלוש בחמין וכו' שם דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים וכו' איבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר מותר ורב אשי אמר אסור וכתב הרי"ף לא במים הגרופים פי' מים שנשאבו בו ביום אלא במים שלנו וקי"ל כרב אשי עכ"ל אבל רש"י גורס ולא במים הגרופים מן המולייר ופי' שהוא דוד גדול וכו' וכתב עוד רש"י עברה ולשה במים חמין עכ"ל נראה דס"ל דעברה ולשה במים שלא לנו לא קא מיבעיא ליה ול"פ אמוראי בהא אלא דבלשה במים חמים הוא דפליגי וקי"ל כרב אשי דאסור והרא"ש הסכים לפירש"י ומש"ה סתם רבינו דבריו וכתב ולא במים הגרופין מן המולייר והוא דוד גדול וכו' כפירש"י ואח"כ כתב ואם עברה ולשה בהן לרב אלפס אסור אפי' במים שלא לנו שלפי פי' רב אלפס במים הגרופים שנשאבו בו ביום קא מיבעיא ליה נמי במים שלא לנו ואסיקנא כרב אשי דאסר:

ומ"ש וכ"כ בה"ג ורי"ץ גיאות נראה דרי"ץ גיאות אינו סובר כרב אלפס ובה"ג ממש דאילו לדידהו אסור באכילה משום חימוץ כדמשמע מפשט דבריהם אבל להרי"ץ גיאות אינו אסור אלא למצה משומרת אבל לאכילה שרי אפילו לשה בחמין כמפורש באשיר"י ובדברי רבינו בסמוך:

ומ"ש ולרש"י דוקא בחמין ובחמי חמה וכו' אע"ג דרש"י לא כתב אלא עברה ולשה בחמין גם לא כתב דלכתחלה שרי למילש בשלא לנו אי ליכא אחרינא מ"מ כיון דהרא"ש פי' דחמין דנקט רש"י לאו דוקא אלא אכל הני דדרש רבא קאי דכולן משום חמימות עכ"ל משמע דאף בשלנו אלא שלשה בחמי חמה ומשמע לכאורה דלרש"י נמי ה"ה בלשה בחמה נמי אסירי ומה שלא כתבו רבינו הוא לפי שאינו מדבר כאן אלא בדין מים אבל בסי' תנ"ט כתב דאין לשין במקום השמש אלא דמ"מ קשה דה"ל לפרש לשם דאם עבר ולש בחמה דאסורין אף לרש"י ולפיכך נראה עיקר דרבינו מפרש דהרא"ש שאמר דאכולהו קאי דכולן משום חמימות ר"ל דרש"י דנקט במים חמין אכל מיני מים דדרש רבא קאי אחמי האור ואחמי חמה ומים הגרופים מן המולייאר דכולן משום חמימות אבל בלש בחמה לא פי' רש"י כלים ומשמע דס"ל דלא נאסר בדיעבד והיא דעת הרמב"ם וה' המגיד בפ"ה ע"ש ולענין הלכה יראה להחמיר כי"מ שהביא ה' המגיד ואע"פ שהשיג עליהן יש ליישב השגתו גם פשט דברי הרא"ש משמען דאף בלש בחמה אסור והא דכתב רבי' לרש"י דבמים שלא לנו לכתחלה נמי שרי וכו' למדו ג"כ ממ"ש הרא"ש לרש"י דמדלא קאמר אין לשין במים שלא לנו דהוה משמע שלא תלוש בהן כלל אלמא דה"ק דלכתחלה אם יש לה מים שלנו לא תלוש במים שלא לנו אבל אם אין לה מים שלנו ולשה במים שלא לנו מותר עכ"ל הרא"ש משמע דמ"ש ולשה במים שלא לנו הוי כמו או לשה במים שלא לנו וכוונתו לדייק מהלשון שאם אין לה מים שלנו דמותר לכתחלה ללוש בשלא לנו אלא דמינה נשמע במכל שכן אם עברה ולשה במים שלא לנו דמותר והשתא לפ"ז שמעינן דלרש"י נמי לכתחלה שרי למילש בהו אי ליכא אחריני מיהו לפעד"נ דלשון אין לשין אלא במים שלנו משמעו איפכא דאין היתר כלל ללוש לכתחלה אלא במים שלנו ואי הוה אמר אין לשין במים שלא לנו הוה משמע הכי והכי ותדע דהא רבא דרש אשה לא תלוש בחמין ואפ"ה קאמר מר זוטרא דאם עברה ולשה מותר אבל דעת רש"י שפירש עברה ולשה בחמין נראה דמדקבעה תלמודא הך בעיא אדרשה דרבא ולא קבעה לה נמי אמימרא דרב יהודה בעברה ולשה בלא לנו אלמא דבלא לנו פשיטא ליה דשרי לפ"ז אין ראייה דלרש"י לכתחלה שרי למילש בלא לנו אי ליכא אחריני דאימא לך דלכתחלה אין היתר כלל דהכי משמע לישנא דאין לשין אלא במים שלנו וכדפרי':

והא דאסרינן בעברה ולשה פי' אבי העזרי דוקא עברה במזיד וכו' כתב הרא"ש דטעמו מדנקט תלמודא לישנא דעברה ולשה דומיא דעבר ואפה בפ"ב די"ט ועבר ושהה דפרק כירה דדוקא מזיד אבל שוגג לא ומשמע דראבי"ה קאי בין לרש"י דמפרש לעברה ולשה דקאי אחמין ובין לרב אלפס דקאי נמי אלא לנו דוקא במזיד הוא דאסור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל שוגג לא וע"ז אמר ורש"י אסר אפילו שוגג דלפי שיטת רש"י דלא קאי אלא אחמין ס"ל דאסור בלש בחמין אפילו לש בשוגג ודקדק הרא"ש מפירש"י שכך הוא סובר מדכתב בעברה ולשה בחמין דקרובה למזידה היא ואסור אלמא דלא מיירי במזידה ממש ומ"ש רש"י דבעינן למיקנסה דעברה אדרבנן אפילו היתה שוגג קאמר דבעינן למיקנסה אטו מזיד כיון דקרובה למזידה היא כי היכי דקנסינן במבשל בשבת בשוגג אטו מזיד לר' יהודה ובההיא דעבר ושיהה נמי פר"י דבשוגג ואליבא דרבי יהודה קא מיבעיא ליה ואזלינן בה לחומרא דילמא אתי לאיערומי וכן בההוא דעבר ואפה קי"ל במסקנא דאפי' בשוגג אסור כמ"ש בה' י"ט סימן תקכ"ז וכולהו משום דבמידי דאורייתא אזלינן לחומרא. והר"ן הבין דמדכתב רש"י דקנסוה רבנן אלמא דבמזיד דוקא קאמר אבל בשוגג שרי ולא נהירא אלא העיקר כדכתב הרא"ש. עוד כתב הר"ן להשיג על פירש"י ואמר דבצקות של עכו"ם מיירי דלשה העכו"ם בפנינו במים שלנו אבל עיסה שנילושה במים שלא לנו לא אסרום משום קנס וכו' והבין מפירש"י דאף במים שלא לנו קאמר דאסורים במזיד משום קנס ואפשר שלא היה גורס בפירש"י שלפניו בחמין גם דקרובה למזיד לא היה גורס אבל לפי גירסת רש"י בכל ספרים שלנו אין לאסור אלא בלש בחמין ואפילו בשוגג אסור אבל במים שלא לנו שרי אפי' במזיד דאין עליהן דין חמין להחמיץ העיסה אלא דלכתחלה חשו להם חכמים:

ופי' עוד שאסור אפילו באכילה וכו' כך פירש"י ס"פ כ"ש וז"ל משום דבחדא איסורא דרבנן תני אם עבר מותר באכילה בעינן למימר נמי בכולהו. והלכך אם עברה ולשה בחמין קרובה למזידה היתה ואסור ולא דמי לבצקות של עכו"ם דאדם ממלא כריסו מהן דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן עכ"ל והכי דייק לישנא דאסור דלא קאמר אינו יוצא בה וכדכתב ה"ה בפ"ה ומ"ש בשם ב"ה והרי"ץ גיאת דוקא למצה משומרת וכו' כ"כ הרא"ש משמם וטעמם דכיון דבצקות של עכו"ם איכא למימר נמי דלשן בחמין ואעפ"כ מותרין באכילה כיון שלא ניכר בהן חימוץ לא סידוק ולא שיאור ה"נ בלשן בחמין ולא ס"ל דבעינן למיקנסיה כיון שאינו מפורש בתלמודא:

ומ"ש א"א הרא"ש ז"ל הסכים לפרש"י היינו דבלשה בחמין אסור אפילו באכילה אפי' שוגג אבל במים שלא לנו ס"ל להרא"ש דבדיעבד שרי אפילו במזיד ואפי' לכתחלה היכא דליכא אחריני כדכתב רבינו בסמוך בשמו. ולענין הלכה קי"ל כרוב פוסקים בה"ג והרי"ף והרמב"ם והר"ם והסמ"ג וסמ"ק דבעברה ולשה במי' שלא לנו אסור באכילה וכ"כ בהגהת מיימוני שכן פר"ח ומהר"ם דלא כרש"י והרא"ש ותו דלהר"ן אף לרש"י אסור כרוב פוסקים כדפי' בסמוך ואפילו עברה בשוגג דאע"ג דהרא"ם וראבי"ה וסמ"ג וסמ"ק פסקו דשרי בדיעבד ואפי' לכתחלה שרי היכא דלא אפשר אפ"ה יש להחמיר כדכתב בהגהת מיימונית שהר"ש מבונברק תלמיד הרא"ם נחלק על רבו וכתב כיון שהטעם משום חימוץ כדכתב בה"ג דמחממי לעיסה אין חילוק בין דיעבד לכתחלה וכן נראה ממ"ש המרדכי לאחר שהביא דברי הרא"ם דמתיר כתב והמיימוני אסר אפי' בדיעבד וכן דקדק ה"ר שמואל מה"ג עכ"ל אלמא דמסקנתו להחמיר כבה"ג שכל דבריהם קבלה ומפרש שכך היא דעת המיימוני מדכתב בסתם משמע אפילו בדיעבד וכן יראה מדברי הרי"ף שכתב ג"כ בסתם לאיסור והיא סברת הרא"ש דכל היכא דאיכא למיחש משום חימוץ אין לחלק בין כזית מצה לשאר אכילה ומפורש בדבריו דה"ה שאין לחלק בין שוגג למזיד וכ"כ ה"ר ירוחם דהרא"ש כתב דלדברי הרי"ף היכא דיש לחוש לחימוץ אין הפרש בין שוגג למזיד ובין מצה משומרת לשאר מצות והשתא לפי זה כיון דקי"ל כרוב פוסקים דאיכא חשש חימוץ במים שלא לנו אין חילוק בין שוגג למזיד ודינו כלשה בחמין להרא"ש דאסור אפי' שוגג וכ"כ הסמ"ג לפי דעת ריב"ן דאם אפו ראוי לאסור האפוי ואע"פ שתופס פירש"י כמ"ש לעיל החמיר אף בדיעבד והכי נקטינן ומיהו דוקא באכילה אבל בהנאה שריא מיד קודם שתבא לידי חימוץ כמ"ש בהגהת מיימונית ואפי' היכא דלא אפשר נמי אין להתיר אפילו דיעבד כיון דאיכא למיחש לחימוץ וכך מפורש במרדכי ס"פ כ"ש וז"ל וכן מצאתי תשובה שאם נשפכו כל המים עבור המת אין בידי להתיר מים שלא לנו ע"י הדחק עכ"ל ודלא כמה שפסק בש"ע להקל בשעת הדחק דאין להקל ראש כנגד כל הני רבואתא באיסור חמץ שהחמירו בו טובא מיהו במים שנשאבו מבע"י ולנו או נשאבו לאחר התחלת הלילה ולנו מותרין אפילו לכתחלה כמ"ש לעיל:

והרבה נוהגין שלא ליתן מלח וכו' כ"כ הרא"ש בפ' כ"ש וכתב עוד דיש מביאין ראיה מותיקא במילחא ומישחא דשרי ולאו ראייה היא דמלח ממהר החימוץ כשנילושה במים אבל אם נילושה במי פירות המלח לבדו אינו גורם חימוץ עכ"ל ואיכא לתמוה אדמביאין ראייה מותיקא במילחא ומישחא להיתירא נביא ראייה מותיקא במיא ומילחא לאיסורא וי"ל דאיכא למידחי הך ראייה לאיסורא דאין המלח גורם האיסור אלא המים משום דאדמבשל ליה מחמועי אחמעא ואפילו לא היה בו מלח כלל אסור אבל בעיסה אפויה לית לן בה אבל מותיקא דמישחא ומילחא איכא ראייה להיתירא דאי איתא דהמלח מחמם אף בעיסה כ"ש דמחמם בבישול ודחה הרא"ש הראייה אבל הר"ן כתב דאיכא שפיר ראייה להיתרא מהך דותיקא במיא ומילחא אסורה ש"מ דדוקא בותיקא הוא דאסרינן דאדמבשל ליה מחמע אבל לחם לא עכ"ל ור"ל דאי לחם נמי אסור ה"ל לאשמועינן רבותא דאפילו בעיסה אפויה אוסר כ"ש בבישול דותיקא דאדמבשל ליה מחמע והן הנה דברי הרשב"א בתשובה סי' רכ"ד והב"י כתב דהרא"ש דחה ראייה זו ולא דק דלא דחה הרא"ש אלא הראייה שהביאו מותיקא דמילחא ומישחא אבל ראייה זו מותיקא דמילחא ומיא כמ"ש הרשב"א והר"ן לא הזכירה הרא"ש. ולפעד"נ לדחות גם ראיה זו דהרשב"א והר"ן די"ל דאה"נ דמלח בעיסה נמי אוסר והא דתני ותיקא טפי מלחם היינו משום דאתא לאשמועינן דאיכא לחלק בין ותיקא לותיקא דבמילחא ומיא אסורה ובמילחא ומישחא שרי אבל בלחם ליכא היתירא:

ומ"ש ואין טעם ברור לאוסרו נראה שכתב כן לפי שיש אוסרין מטעם שהמלח מוסיף הבל כדאיתא פרק לא יחפור ופ' במה טומנין ועוד דמליח כרותח ומוסיף חום בעיסה כגאוני לותי"ר שכתב המרדכי ס"פ כ"ש וכ"כ הרא"ש דיש אוסרין מטעם זה ורבינו ס"ל דאינה ראייה משם דדוקא כשלא נשתנה צורת המלח הוא דמוסיף הבל וחום אבל אם נשתנה צורתו בעיסה שוב אין בו כח וכה"ג כתב הר"ן בפ' כ"ש ומה שקשה ליתסר משום דהמלח הוי מי פירות אכתוב לקמן בסי' תס"ד ולענין הלכה נקטי' לאסור אפי' בדיעבד כמ"ש המרדכי דכל האוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ והביא כמה ראיות ע"ש גאוני לותי"ר וכן כתבו מקצת פוסקים:

ומ"ש וי"א דבלילה הראשונה וכו' כ"כ המרדכי לשם וכ"כ הגהת מיימונית בשם רשב"ט ואיכא למידק כיון דכתב רבינו בתחלת מסקנתו דאין ליתן מלח משום אל תטוש וגו' היאך חזר וכתב די"א דבלילה הראשונה אין ליתן מלח והשיג עליו דמשמע שסובר להקל ליתן אף בלילה הראשונה ונראה דדעת רבינו במ"ש בתחלה הוא שלא ליתן מלח בעיסה משום אל תטוש וגו' ואפי' בשאר לילות מטעם חשש חמוץ דלפי זה לאחר אפייה ודאי שרי לקטף פני המצות במי מלח ולהחזירם לתנור כמו שעושין בחש"מ במי מלח וביצים כך יכול לעשות במי מלח לבדן אף בלילה הראשונה דאין בזה חשש חימוץ אבל לי"א דאסור מפני שהוא מצה עשירה אף במי מלח לבדן אסור אף לאחר אפייה בלילה הראשונה והשיג על זה דמלח אינו מעשירה מיהו עכשיו נהגו כל ישראל שלא לקטף אחר אפייה בלילה הראשונה אף במי מלח לבדן ואף לטבלן במלח שהתיר בירושלמי בפירוש כדלקמן בסימן תע"ה נמנעין העולם וגם בזה אית ביה משום אל תטוש וגו' מיהו בדיעבד אין לחוש אפי' קטף פניה לאחר אפייה במי מלח וביצים ובשמים כמו שעושין בחש"מ דלא גרע האי קיטוף מתבלה משנאפת דיוצא בה ידי חובת מצה כמבואר בס"ד:

גרסינן במנחות וכו' בפרק הקומץ רבה (דף כג) וכתבה הרא"ש בפרק כ"ש ופירושה כשירה לצאת בה ידי חובתו וכדאיתא בתוספתא יוצאין במצה המתובלת הביאה הרא"ש לשם וכן הסמ"ג לאוין סוף מצוה ע"ט: ובספר הרוקח כתב עלה הך דמנחות מכל מקום אין ליתן בה פלפלין וכו' ונראה דאין דעת הרוקח לחלק בין פלפלין לשאר תבלין חדא דהא קאמר ובכל מיני תבלין אלא אתא לפרש דברייתא דייקא דקתני בה תבלה דמשמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ליתן בה תבלין ונקט פלפלין דשכיח ליתן בעיסה ובתבשיל וה"ה שאר תבלין ועוד שהרי ה"ר ירוחם כתב להדיא ע"ש הרוקח מ"מ אין ליתן תבלין וכו' מיהו במרדכי כתב ע"ש ר"י דמותר לתת תבלין במצות בפסח כדתני' תבלה וכו' וכן התיר המיימוני אפי' לכתחל' עכ"ל ואפשר נמי לומר דרך אחר דלא פליגי דהרוקח לא אסר אלא פלפלין ואפילו דיעבד וכדקאמר לפי שהוא חד ומחמם העיסה וכיון דאית ביה חשש חימוץ אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד והכי משמע מדאיתא פ"ק דחגיגה טבא חדא פלפלא חריפתא וכו' ופי' בערוך שהפלפל קטן מכל מיני תבלין וחריף מכולם אבל בשאר תבלין מודה גם הרוקח דאפי' לכתחלה מותר כר"י והרמב"ם דמתירין בתבלין ומשמע דוקא בתבלין התירו ולא בפלפלין אבל ב"י פסק בסתם דאין ליתן בה תבלין לפי שהוא חד ומחמם העיסה נראה שסובר כמ"ש תחלה דאין חילוק בין תבלין לפלפלין אלא בין לכתחלה לדיעבד וכ"כ הכל בו בשם הראב"ד בסתם תבלין אסור והכי נהוג ואסור לפרוץ גדר ואפי' בדיעבד אינו יוצא י"ח מצה לדעת הראב"ד שפי' ההיא דמנחות דוקא כשתבלה משנאפית ומביאו ב"י וכן פסק ברוקח סי' רע"ג וכן פסק בעל צדה לדרך. פסק נראה דלמ"ש במרדכי דמלח אסור אפי' דיעבד כיון דאשכחן דגבי הטמנה מוסיף הבל וכו' ה"ה סיד נמי מדקאמר גבי הטמנה ולא במלח ולא בסיד ואפי' בדיעבד אסור בסיד כמו במלח כדלעיל בסמוך וכ"פ בהגהת ש"ע דבמלח ופלפלין וסיד אסור אפי' בדיעבד ע"כ הפסק. כתב במרדכי פ' כ"ש מעשה אירע בפסח שחל להיות בא' בשבת וגם נפלה התקופה בלילה שלפניו ואעפ"כ לא חשו ולשו במים השאובים בלילה וכתב ר"י החסיד דאין להקפיד דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע עכ"ל והבין ב"י די"ל דהתקופה היתה נופלת בליל א' והיו צריכין לשאוב מים לצורך ליל ב' דפסח ומפני שלא רצו לשאוב בשעת התקופה המתינו עד שתעבור שעת התקופה ושאבו מים אח"כ ולא חשו ולשו במים השאובים בלילה דאע"פ דיש לשאוב מים לכתחלה בבה"ש דוקא הם לא חשו לזה ואין איסור במה ששאבו מיום טוב לחבירו כיון דהמים ראויין גם ליו"ט ראשון במקצת וכרב אדא בפ"ק דביצה דמערים ומלח גרמא וכו' וכתב הר"י החסיד דאין להקפיד וכו' כלומר ר"י החסיד חולק דלא יפה עשו דה"ל לשאוב ב"ה כפי הדין ואין להקפיד על שהיה אז שעת התקופה ועל הבנתו זו פלפל הרב ב"י ואמר דאע"פ שהאפייה היתה בליל פסח אפ"ה קשה למה לא שאבו מע"ש דעיקר קפידא דתקופה אינה אלא כששואבים המים בשעת התקופה ותירץ דהא לא חשיבי מים שלנו כיש מחמירים שבסמ"ק אח"כ דקדק דכיון דכשלא היתה התקופה נופלת בע"כ שהיו שואבין בשבת ב"ה וא"כ השתא נמי ה"ל לשאוב בע"ש ב"ה שלא בשעת התקופה ועוד מאי נ"מ בשאיבה בשעת התקופה עיקר קפידא בלישה בשעת התקופה א"נ בשותה בשעת התקופה ותירץ על כל אלו הקושיות דס"ל דכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה אע"פ שנשאבו קודם התקופה כל ששותה מהם או לש מהם ואוכל אפי' אחר כמה ימים הם מזיקים ולפיכך היו צריכין להמתין מלשאוב עד אחר עבור שעת התקופה זאת היא דעת הרב ב"י ונעלם היה מן הרב ז"ל שלשון המרדכי שבדפוס יש בו טעות וכצ"ל וגם נפלה התקופה בליל ו' שלפניו וכו' ורצונו לומר דאעפ"כ לא חשו ולשו במים השאובים בליל י"ג בה"ש אף ע"פ שהיו המים בתלוש בשעת התקופה. וכתב ר"י החסיד וכו' וה"א ברוקח סי' רע"ה והמעשה היה ששאבו מים בליל י"ג ב"ה כדינו והא ודאי דמנהג בני אשכנז שלא להשתמש גם במים שהיו בתלוש בשעת התקופה ואעפ"כ לא חשו לתקופה שנפלה בליל ו' לאחר שעה או יותר משעה שנשאבו ולשה באותן המים ביום י"ג ור"י החסיד הוא שפסק כן והביא ראייה דאין להקפיד ושפיר עבדו דלא חשו לתקופה וא"צ לדחוק שהיו שואבין אחר התחלת הלילה שלא כדין וששאבו מי"ט לחבירו כמ"ש ב"י הארכתי בכל זה לבאר דברי ב"י לפי שנסתבכו הלומדים בדבריו ולא ידעו מהו. כתב הרוקח כשחל י"ד בשבת שואבים ליל י"ג מן הנהר או מן הבאר ואין שואב מן הבור בחצירו בשבת ללוש כי צריך הרבה ונראה כממלא לגינתו ולחורבתו כדמשמע בשלהי עירובין עכ"ל וכבר התבאר זה לעיל סי' תמ"ד:

דרכי משה

(א) ואינו נ"ל חדא דאפשר דהרשב"א ס"ל כדברי רש"י דלדידיה אינו נפקותא מתי נשאבו ועוד דהרשב"א אינו מדבר בזה כלל אלא בנשאבו בין השמשות כדינו רק שעמדו בבית יותר מלילה אחת וכן המנהג לדקדק לשואבן בין השמשות או סמוך לו ממש מטעם דלא נתנה תורה למלאכי שרת דיכולין לכוין בה"ש ממש לכן אין להקדים לשואבן ביום י"ג כ"ש שלא לאחר לשואבן בלילה דבהא מודה:

(ב) וכתב בא"ז בה"פ דרבים העושים מצות ביחד מצוה לזרז נפשו להיות מן הראשונים וראייה ממה שאמרו (סה:) הפסח ישחט בג' כתות זא"ז והכת ג' נקרא עצלנית ואמרינן בירושלמי א"ר בון מה אם דבר שמצותו כך אמרת שקרויה כת עצלנית מי שהוא מתעצל במצות עאכ"ו עכ"ל:

(ג) וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה דכן נהגו הקדמונים לשאוב מן הנהרות ולא מן הבארות וכ"ה באשר"י בשם הר"ר אליעזר ממיץ וכ' מהרי"ו כשהנהרות גדולים מהפשרת שלגים וגשמים אז אין לשאוב מן הנהרות עכ"ל:

(ד) כתב בת"ה סימן קס"ו דא"צ לכסות המים בשעה ששואב שהרי אין שם שמש ששואבין בה"ש אבל כשמוליכין ביום לתנור כתב בסמ"ק וסמ"ג דצריך מפה לכסותן אם הוא יום מעונן ומ"מ נהגו לכסותן אף בשעת שאיבה עכ"ל: כתב המרדכי בפ"ק דפסחים כשחל ע"פ בשבת מביאים מים ללוש באור י"ג ולא בע"ש שמא יקדימו קודם הערב שמש או אחריו יחלל שבת:

(ה) וכ"כ מהר"א מפראג דלפי מש"כ רבינו לקמן סימן תס"ב דמלח הוי מי פירות א"כ פשיטא דאסור דהוי כמו פירות עם מים ולכן נ"ל דאפי' בדיעבד יש לאוסרה אע"ג דהרבה גאונים מתירים מ"מ מאחר שנהגו להחמיר אף בדיעבד יש לאוסרה וכ"כ המרדכי האוכל מצה מלוחה כאוכל חמץ: , וכתב מהרי"ב דחד קורט פלפל עושה כל העיסה חמץ וכתב עוד דפעם אחת נמצא מעט סיד בקמח והורה לאסור דסיד מחממת העיסה ע"ל ס"ס ת"מ:

(ו) וכ"כ במנהגים שלנו וכתב ומ"מ טוב להשליך שם ברזל או להחתימם במפה. ומהרי"ל הצריך להשליך שם ברזל קשור בחוט כדי שיוכל להוציאו עם החוט ולא יוציאנו בידו כי אז יחמם המים בידו וטוב להוציאו משם מיד שנפל התקופה פן יתחממו המים מן הברזל כתב מהרי"ל דאסור להניח לעכו"ם לשאוב מים למצות של מצוה ומצוה על כל א' שישאוב בעצמו למצות של מצוה וכך נהג המרדכי לשאוב ואף שאר המים ישאב ע"י ישראל אם אפשר וכתב עוד מהרי"ל ויסנן המים כדי להשליך משם חמץ או חטה שבמים כתב מהרי"ו בשם הר"ר שמואל מפלמייז"א שצ"ל בפי' ששואב לשם מצוה וכנ"ל לייחד כלים למצות של מצוה עכ"ל כתב הכלבו דנהגו ליקח כדים חדשים ולא ישנים ואין לשנות המנהג ומשמע שם דדוקא בכלי חרס יש להקפיד אבל בכלי עץ שרי: