טור אורח חיים תמד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תמד | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

ארבעה עשר שחל להיות בשבת, בודקין בליל י"ג, ומבערין הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ. וטוב לעשותה בפירות. ורבינו תם היה נוהג לעשותה במצה עשירה שנילושה במי פירות. וכן הורה רש"י לבער הכל לפני השבת ולשייר מזון שתי סעודות ולא לאכול מצה כדי שיאכל אותה בלילה לתיאבון.

וטוב לבער בערב שבת קודם חצות, אף על פי שמותר לאחר חצות, שלא יבואו לטעות בשאר השנים לבער אחר חצות, וביום השבת יבטל:

תשובה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל: ששאלת י"ד שחל להיות בשבת אם יכול לומר לעובד גילולים להוליך המפה והקערות חוץ לבית, לא ידענא למה צריך להוציא המפה והקערות חוץ לבית, אלא ינער המפה ויקנח הקדרות יפה באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי חמץ שנשארו:

ההולך ביום י"ד לדבר מצוה, כגון למול את בנו או לאכול סעודה ראשונה של אירוסין או של סבלונות בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבערו. על כמה הוא חוזר, על כביצה. ואם לאו, שאינו יכול לחזור או שהוא פחות מכביצה, מבטלו בלבו ודיו:

היה הולך להציל מן הנהר ומן הדליקה ומיד העובד גילולים, יבטלנו בלבו ולא יחזור:

היה הולך לעשות עירוב כדי לילך לצורך דברי הרשות, חוזר מיד ויבערו. ואפי' הולך לערב כדי לילך ללמוד לפני רבו, חשוב דברי הרשות.

היה לו עיסה בביתו והוא טרוד במקום אחר וירא שמא תחמיץ, מבטלו בלבו במקום שהוא קודם שתחמיץ:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ארבעה עשר שחל להיות בשבת בודקין בליל י"ג ומבערין הכל מלפני השבת וכו' בפרק אלו עוברין (מט.) תנן י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי רבי מאיר וחכ"א בזמנו ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנם ובפ"ק (יג:) ת"ר י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות וטמאות וטהורות ומשיירין מזון שתי סעודות מן הטהורות כדי לאכול עד ד' שעות דברי רבי אלעזר איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו והרי"ף כתב בספ"ק הא דרבי אלעזר איש ברתותא ובפרק אלו עוברין כתב דקי"ל כראב"צ דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא וכתב הרב רבינו נסים בספ"ק בשם ה"ר אפרים דאיכא למידק עליה היאך כ' דקי"ל כרבי אלעזר ב"ר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא והא בתרתי פליגי בחולין ובתרומה בחולין דלר' אלעזר איש ברתותא מבערין את הכל ואפילו חולין מלפני השבת ורבי אלעזר ב"ר צדוק אמר חולין בזמנן ופליגי בתרומה דרבי אלעזר ברבי צדוק סבר תרומה מלפני השבת בלא שיור כלל ורבי אלעזר איש ברתותא סבר דמשיירין ממנה מזון שתי סעודות אלו דבריו ז"ל ואינם נכונים דמאי דקאמר דפליגי בתרומה משום דלא תני ראב"צ שיור בתרומה ליתא שכבר פירש"י עלה דההיא דא"ר מאיר מבערין את הכל מלפני השבת דהיינו בשיור דכל היכא דאמרי' מבערין בשיור משמע ודקא קשיא ליה דפליגי בחולין דר"א בר צדוק אומר חולין בזמנן ורבי אלעזר איש ברתותא אומר דמבערין את הכל מלפני השבת איכא למימר דרבי אלעזר איש ברתותא לא איירי בחולין אלא בתרומה ואע"ג דאמר הכל כלישנא דר"מ דלקמן אפשר לומר דמשום דתנא תרומות תלויות טמאות וטהורות תנא הכל ואפי' תימא שאפילו חולין בכלל אפשר שלא קבעו הלכה כמותו אלא בעיקר מחלוקת דהיינו תרומה מלפני השבת שעליה נחלקו כדאיתא בגמרא וכיון שכן לא נקטינן כרבי אלעזר איש ברתותא בחולין ושבקין רבנן וראב"צ דאמרי חולין בזמנן ועוד דאמרינן התם א"ר אלעזר ב"ר צדוק פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל י"ד להיות בשבת ובא זונין ממונה של בית ר"ג ואמר הגיע זמן לבער את החמץ והלכתי אחר אבא וביערנו את החמץ דאלמא חולין בזמנן דקי"ל בכל דוכתא מעשה רב וז"ש הרי"ף דקי"ל כראב"צ דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא בתרומה קאמר דאילו בחולין פשיטא דקי"ל כוותיה דרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בחולין כוותיה קיימי ועוד דקי"ל מעשה רב ע"כ לשון ה"ר נסים ודבריו תמוהין בעיני דהיאך יעלה על הדעת שהרי"ף לא בא לפסוק הלכה בחולין אלא בתרומה שהוא דבר שנאנו מצוי בזמן הזה וכבר נודע שאין דרכו של הרי"ף לכתוב אלא דברים הנוהגים בזמן הזה לפיכך נ"ל דהא דא"ר אלעזר איש ברתותא מבערין את הכל מלפני השבת אחולין נמי קאי ומשיירין מהן מזון שתי סעודות כי היכי דקתני שמשיירין מתרומות טהורות והא דתנן בפרק אלו עוברין מבערין את הכל מלפני השבת היינו בלא שיור כלל שהרי לא נזכר שום שיור בדבריו וחכ"א בזמנן פירוש מבערין את הכל מלפני השבת חוץ ממה שצריכין לשתי סעודות שמשיירין אותו לאכול בשבת ואם יותיר ממה ששיירו יבערו אותו בזמנו דהיינו ביום השבת וכן מה שאמר רבי אלעזר ב"ר צדוק חולין בזמנן הוא בענין זה שמבערין אותן מע"ש ומשיירין מזון ב' סעודות והנותר מהם מבערין אותו בזמנו דהיינו בשבת ובדין ה"ל להרי"ף לכתוב דקי"ל כחכמים דקיימי כר"א איש ברתותא דהא קיימי כוותיה לגמרי אלא שנתכוון ללמדנו דר"א איש ברתותא איירי נמי בחולין אע"פ שאינו מפורש בדבריו ולפיכך כתב דר"א ב"ר צדוק קאי כוותיה ואי אפשר לומר דאתרומה קאי דהא סתמא קתני בה דמבערין אותו מלפני השבת ובלא שיור משמע והיינו דלא כר"א איש ברתותא אלא ע"כ בחולין קאמר דקאי כוותיה ונמצא לפ"ז דלהרי"ף מבערין חולין מע"ש ומשיירין מהם מזון ב' סעודות לאכול בשבת וכן דעת הרמב"ם בפ"ג וכ"נ שהיה מפרש רבינו דברי הרי"ף שהרי הרא"ש כתב דברי הרי"ף ממש משמע דס"ל כוותיה ואם היה מפרש אותם כמו שפירש הר"ן לא היה לו לרבינו לכתוב סתם דעת הרמב"ם ולהשמיט דעת הרא"ש:

ומ"ש רבינו שבודקין בליל י"ג כ"פ הרמב"ם בפ"ג ופשוט הוא דאפילו מ"ד שאין מבערין לפני השבת מ"מ צריך לבדוק לפני השבת שהרי בליל שבת אינם יכולים לטלטל הנר כדי לבדוק:

ומ"ש רבינו דסעודה ג' זמנה אחר המנחה כבר נתבאר בסימן רצ"א:

ומ"ש ור"ת היה נוהג לעשותה במצה עשירה כ"כ התוספות והרא"ש בר"פ ע"פ (צט.) ואם עושה הסעודה ג' במצה עשירה צריך לעשותה קודם שעה י' דמשם ואילך אסור לאכול פת כמו שיתבאר בסימן תע"א:

ומ"ש וכן הנהיג רש"י לבער הכל לפני השבת וכו' ולא לאכול מצה כדי שיאכל אותה בלילה לתיאבון פי' שלא תאמר יבער כל חמץ מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה דא"כ נמצא שלא יאכלנה בליל פסח לתיאבון ואין להקשות יבער הכל מלכני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון דאין סיפק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל הג' סעודות לא אטרחו רבנן:

ומ"ש וטוב לבער בע"ש קודם חצות כ"כ המרדכי בספ"ק וז"ל הנהיג רש"י כשחל י"ד להיות בשבת לשרוף חמץ בע"ש קודם חצות גזירה שמא ישהה אותו לשנה הבאה אחר חצות וצריך לשורפו שלא יחליף בשאר השנים דקי"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה עכ"ל ורבינו החליף לשון שריפה בלשון ביעור משום דלא ברורא ליה אי הלכתא כרבי יהודה או כחכמים:

ומ"ש וביום השבת יבטל פשוט הוא מהטעם שנתבאר בסימן תל"ד דלא סגי בביטול דלילה לפי שחוזר וזוכה בפת ששייר למאכלו ויש לחוש שמא ישאר ממנו בבית ויעבור עליו:

תשובה לא"א ז"ל ששאלת י"ד שחל וכו' בכלל כ"ד ונראה דביש במפה פירורי לחם דקים מיירי ומש"ה קאמר שינער המפה ושוב אינו עובר עליהם שאין בהם שיעור וגם הם נדרסים ברגלים והם מתבערים מאיליהן וא"צ להוציא המפה מרשותו ומטעם זה ג"כ א"צ להוציא הקערות מרשותו אלא מקנחן יפה באצבעו ואותו קינוח נדרס ברגלים והוא מתבער מאליו: כתב הכלבו בשם רבינו האיי מנהגא דחזי לנא דאין מבשלין דייסא ולא כל דבר שמבשלין שיצטרך הדחה בי"ד שחל להיות בשבת וכן אין עושין פת צנומה בקערה מכיון שצריך להדיחו עכ"ל וכ"כ בשבלי הלקט בשם הגאונים: כתב הרמב"ם בפ"ג שאם נשאר מן החמץ ביום שבת אחר ד' שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט ומבערו וההגהות כתבו והרגילים לתת הפת שנשאר לעכו"ם ראוי לתת לו ע"מ שלא לצאת בו לר"ה דרך הערמה ודבר מועט אבל לתת לו ע"מ לצאת אסור וענין איסור דבר זה נתבאר בסימן שכ"ה:

ההולך ביום י"ד לדבר מצוה וכו' משנה בפרק אלו עוברין (מט.) ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו וטעמא משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה אלא שחכמים הצריכו ביעור כמו שנתבאר בסימן תל"א ובמקום ביטול מצוה אוקמוה אדאורייתא:

ומ"ש רבינו לאכול סעודה ראשונה של אירוסין שם בגמרא ורמינהו ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו יחזור מיד א"ר יוחנן ל"ק הא ר"י הא רבי יוסי דתניא סעודת אירוסין רשות דברי ר' יהודה ר"י אומר מצוה והשתא דא"ר חסדא מחלוקת בסעודה ב' אבל בסעודה ראשונה דברי הכל מצוה אפילו תימא הא והא רבי יהודה ול"ק הא בסעודה ראשונה הא בסעודה שנייה ואע"ג דקי"ל דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי פסק רבינו כר' יהודה משום דסתם מתניתין משמע דאתיא כוותיה:

ומ"ש או של סבלונות שם תניא א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין אבל לא סבלונות א"ל רבי יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות וכתב הרא"ש הרב הברצלוני פסק כרבי יוסי וכן בעל העיטור וסעודת האירוסין דמתניתין שתיהם בכלל והרי"ף לא כתב אלא המשנה כצורתה בלבד וכן הרמב"ם:

על כמה הוא חוזר וכו' שם פלוגתא דתנאי חכמים אומרים בכביצה ופסקו הפוסקים כמותם:

היה הולך להציל מן הנהר וכו' פשוט שם במשנה וכתב המגיד פירוש ולא יחזור אפילו יש שם שהות ופשוט הוא והטעם מפני חומר פיקוח נפש העמידו דבריהם על דין תורה דסגי ליה בביטול:

היה הולך לעשות עירוב וכו' ג"ז שם במשנה. לשבות שביתת הרשות יחזור מיד וכתב הרא"ש פירש רש"י דס"ל מערבין לדבר הרשות ולא נהירא דא"כ ה"ל סתם משנה דלא כהלכתא דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה ובירושלמי מפרש מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומל את בנו וסעודת אירוסין והרמב"ם סתם וכתב יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו יחזור מיד:

היה לו עיסה בביתו והוא טרוד במקום אחד וכו' בפ"ק (ז.) אהא דאמרינן דחמץ בזמן איסוריה לא מצי מבטל ליה פריך והא תניא היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד י"ט בשלמא שבת משכחת לה כגון שחל י"ד להיות בשבת אלא י"ט בתר איסוריה הוא אמר רב אחא בר יעקב הכא בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמיץ וקדים ומבטל לה מקמי דתחמיץ ופירש"י עיסה מגולגלת שלא החמיצה ומפני אימת כבוד רבו אין יכול לקום ולילך ולאפות דקדים ומבטל לה בלבו דעדיין היא ברשותו שלא נאסרה עליו ואע"פ שכל סימן זה מיירי בקודם זמן איסור חמץ ודין זה מיירי אחר זמן איסורו דמש"ה צריך למהר לבטלה קודם שתחמיץ לא נמנע רבינו מלכתבו בסימן זה משום דביום י"ד דביה מיירי סימן זה משש שעות ולמעלה הוי זמן איסור חמץ ולא מהני ביה ביטול אלא קודם שהחמיץ דוקא:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו' פלוגתא דתנאי בפ"ק ופרק אלו עוברין הביאם ב"י וגם הביא דברי הרי"ף ומה שכתב הר"ן לפרש דבריו והקשה ב"י על פי' הר"ן דלא פסק הרי"ף דמבערין הכל מלפני השבת אלא בתרומה בלחוד אבל בחולין ס"ל דמבערין בזמנן כיון שיש להן אוכלין מרובין דאין דרכו של הרי"ף לפסוק הלכה בדבר שאינו מצוי בזמן הזה וזו ודאי קושיא היא ונראה לע"ד דודאי אין ספק דהרי"ף ס"ל דחולין בזמנן כמו שפי' הר"ן ומה שאמר הרי"ף דהלכה כר"א איש ברתותא אע"ג דלא דיבר איש ברתותא כי אם בתרומה עיקר הפסק אינו אלא דחולין בזמנן דכיון דלא הזכיר איש ברתותא בדבריו אלא תרומה דמשיירין ב' סעודות ולא כלל דין חולין ותרומה ביחד ולומר דמבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין ב' סעודות אלמא דוקא קאמר תרומה אבל חולין בזמנן כר"א בר צדוק ולא צריך לפרש כפי' הר"ן דעיקר פסק הרי"ף הוא בתרומה וכך נראה ממ"ש הרמב"ן בספר המלחמות גם הרב המגיד כתב בפי' שכך העמידו דברי ההלכות אלא דהב"י הקשה עוד דאם כן הרא"ש שכתב כלשון הרי"ף נמי סובר כן דחולין בזמנן ולא ה"ל לרבינו לכתוב סתם דעת הרמב"ם ולהשמיט דעת הרא"ש עכ"ל. ולע"ד נראה ליישב דסבירא ליה לרבינו דמאי דנפסק הלכה חולין בזמנן ר"ל דבזמנן נמי שפיר דמי ולא כמ"ד דמבערין מלפני השבת דוקא דאע"ג דאין בפירור וזרות לרוח אב מלאכה מכל מקום טורח בשבת שלא לצורך כיון דאפשר לבערו מלפני השבת דלפי זה ראוי לנהוג לכתחלה לבער את הכל מלפני השבת וע"י שיור אבל אם עבר ושכח או נאנס מבערין בזמנן ומשום הכי כתב רבי' בסתם ארבעה עשר שחל להיות בשבת בודקין ליל י"ג ומבערים הכל מלפני השבת וכו' מדלא אמר חייבים לבער הכל מלפני השבת אלמא דאינו חיוב מעיקר ההלכה אלא ר"ל כך הוא הסדר הנכון על פי המנהג ולכן אמר אחר זה וכן הנהיג רש"י וכו' דמנהג זה נהגו בו על פי רש"י ז"ל אע"פ שעיקר ההלכה דחולין בזמנן ובמקצת ספרי רבינו כתוב וכן הורה רש"י וט"ס הוא וצריך להגיה וכן הנהיג רש"י וכו' אבל מה שפירש בית יוסף והסכים דעת הרי"ף לדעת הרמב"ם וכן נראה מלשון ה"ר ירוחם ח"א אינו נכון לע"ד כמו שהקשה ב"י עצמו דה"ל להרי"ף לפסוק הלכה כחכמים ומה שהשיב ע"ז אינו יישוב כלל אלא כדפרישית עיקר:

ומה שאמר דסעודה ג' זמנה אחר המנחה וכו' כך פירש רש"י בפ"ק וכך היא דעת רוב פוסקים כדלעיל בסימן רצ"א אבל הר"א ממיץ בספר יראים כתב ב' סעודות ב' שביעות יחלק לג' סעודות ואין מכאן ראיה שסעודה ג' שאכלה קודם ד' שעות לא יצא עכ"ל נראה דס"ל דאע"ג דבפרק כל כתבי משמע דסעודה ג' במנחה היא היינו לכתחלה היכא דאפשר אבל בע"פ דלא אפשר ליכא ראיה דלא יצא בדיעבד קודם מנחה וכ"כ המרדכי פ"ק והג"מ פ"ג דחמץ על שם הרא"מ גם הרוקח בסימן רס"ז כתב שכך א"ל הרא"ם משמע דכך הורה לו למעשה:

ומ"ש וטוב לעשותה בפירות כ"כ בהגהות סמ"ק סימן נ"ח:

ומ"ש ולא לאכול מצ' כדי שיאכל מצה לתיאבון נראה דסבירא ליה אפי' קודם מנחה בשחרית דאינו בכלל כבועל ארוסתו אלא מאיסור חמץ ואילך כרוב גאונים דלא כהרמב"ן לקמן בסימן תע"א גם לא כתוספתא הביאה הרוקח דאופה לו מצה לאכול ב' סעודות אפילו הכי אין לאכול מצה כל היום כדי שיאכל בלילה לתיאבון וסמך לזה מירושלמי דרבי לא אכל בערב פסח כדי שיאכל בלילה לתיאבון א"כ לפחות כל אדם לא יאכל מצה בערב פסח כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון ויראה דגם זה אינו מעיקר הלכה דקי"ל דאין איסור במצה קודם איסור חמץ אלא שרש"י הנהיג כן ע"פ הסמך מהירושלמי כדפרישית: כתב במרדכי דמביאין מים ללוש בליל י"ג ולא בערב שבת שמא יקדים קודם הערב שמש או יאחר ויחלל שבת ועיין במה שכתבתי בסוף סימן תנ"ה בשם הרוקח:

תשובה להרא"ש וכו' נראה דוקא בכהאי גוונא שאין שם אלא לחלוחית חמץ ופירורין שאין בהם כזית ונדרסים ברגלי אדם אבל בדאיכא בהם כזית וכל שכן יותר צריך ליתנו לכלבים וכן כתב בהגהות סמ"ק אלא שלא יתן לעכו"ם על מנת שיוציאנו ואם היה חמץ הרבה העכו"ם יוציאנו בודאי ואסור ליתנו לו ולפרר ולזרות לרוח איכא משום טורח בשבת כעובדא דחול וגם שמא הרוח ישאנו לר"ה וכן נראה ממ"ש ה"ה פ"ג בדין המוצא חמץ ביום טוב וכ"כ הרוקח בפירוש נותנו לכלבים ולתרנגולים ולא יזרה לרוח בשבת מיהו בעל המאור כתב אמאי דאמרו חכמים בזמנן דש"ד לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים בשבת ואין בזה אב מלאכה ובלבד שלא יעבירנו ברשות הרבים עכ"ל והכי משמע מדתניא אמר ר"א בר צדוק פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל י"ד להיות בשבת ובא זונן ממונה של בית ר"ג ואמר הגיע זמן לבער את החמץ והלכתי אחר אבא ובערנו את החמץ ואין זה אלא בדרכים שכתב בעל המאור לפרר וכו' וכן עיקר: ומ"ש הרמב"ם לכוף עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון איכא להקשות דלא אשכחן הכי אלא במוצא חמץ ביום טוב דמוקצה הוא אבל זה שאינו מוקצה כל שעה חמישית מוטב לפררו וכו' אכן לקמן בסימן תמ"ו התבאר דלרמב"ם ניחא דכל שעה חמישית אית ביה משום מוקצה גם התיישב עובדא דזונן לדעת הרמב"ם ע"ש והמנהג ליתנו לכלבים אם אפשר ושלא לפרר וכו':

ההולך וכו' או לאכול סעודה ראשונה של אירוסין או של סבלונות בבית חמיו בפ' אלו עוברין תניא סעודת אירוסין רשות דברי ר"י ר' יוסי אומר מצוה אמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שנייה אבל בסעודה ראשונה דברי הכל מצוה תניא אמר ר"י אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין אבל לא סבלונות א"ל ר' יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות ופי' רש"י סעודה שנייה כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם עכ"ל ונראה שפי' כן משום דאין לפרש סעודה שנייה בלא סבלונות דאם כן אמאי ס"ל לר' יוסי דשנייה מצוה ולא שלישית וד' וה' אי הני לאו מצוה שנייה נמי לאו מצוה דמ"ש ותו לשון ר' יהודה אני לא שמעתי וכו' ומה שהשיב ר"י אני שמעתי וכו' משמע שהוא ויכוח על מה שנחלקו בסעודה שנייה דר"י אומר אני לא שמעתי שתהא מצוה אלא סעודת אירוסין לבד אלמא דסעודה שנייה שעל הסבלונות אינה מצוה דאם לא כן היו רבותינו משמיעין אותו דשל סבלונות שהיא השנייה ג"כ מצוה והשיב רבי יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות ולכן גם השנייה שהיא של סבלונות נמי מצוה והשתא למאי דקי"ל ר"י ורבי יוסי הלכה כר' יוסי של סבלונות שהיא שנייה נמי מצוה וכן פסק הרא"ש וה"ר ירוחם וזו היא דעת רבינו שאמר סעודה ראשונה של אירוסין כלומר אע"פ שאין שם סבלונות או של סבלונות אע"פ שהיא סעודה שנייה ותרווייהו בבית חמיו זו וזו מצוה כרבי יוסי וכן נראה דעת הפוסקים שלא הזכירו סעודה ראשונה ושנייה אלא אירוסין וסבלונות והוא לפי דשל סבלונות היא השנייה אבל הב"י הבין מדברי רבינו דשנייה אינה של סבלונות דלא כפירוש רש"י ושגגה יצאה מלפני השליט:

היה הולך לעשות עירוב וכו' ירושלמי הביאו הרא"ש בפרק אלו עוברין דכדי לילך ללמוד קרי ליה רשות לגבי שחיטת פסחו ומילת בנו וסעודת אירוסין דהמעשה גדול מן התלמוד וכן קרי ליה רשות לגבי ביעור חמץ בסמוך מהאי טעמא דהמעשה גדול אבל ללמוד כשאין כאן מעשה ודאי חשיב דבר מצוה לערב בשבילו דלא גרע מהולך לבית האבל או לבית המשתה דחשיב ליה דבר מצוה בפרק כיצד משתתפין לעניין ע"ת אבל רש"י כתב וז"ל ולשבות שביתת הרשות שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שם שביתה כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים אמה לילך מחר לדבר הרשות לשם יחזור מיד אבל לקנות שביתת מצוה כאן שילך למחר חוץ לתחום לבית האבל או לבית המשתה היינו כהולך לשחוט פסחו עד כאן לשונו והתוספות והרא"ש הקשו על פירושו דאם כן תיקשי לרב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה ולכן פירשו דאף לדבר מצוה חשיב ליה דבר הרשות וכדאיתא בירושלמי הביאו ב"י ולעניית דעתי נראה ליישב פירוש רש"י דבמערב בפת נאמרו הדברים אבל במערב ברגליו אפילו לדבר הרשות יכול לערב לכתחלה וכן כתב ה"ר יונתן בריש פרק כיצד משתתפין וכן כתב בית יוסף בשם הרשב"א לעיל בסימן תט"ו. מיהו על דברי רבינו קשה כיון דלא כתב לחלק כלל בהלכות עירובין בזה בין מערב בפת למערב ברגליו וכמו שלא חילק הרא"ש אם כן למה כתב בעירוב לצורך דבר הרשות דחוזר וכו' הלא אין מערבין כלל לדבר הרשות ויש לומר דעת רבינו כמו שכתב הרמב"ם דבדיעבד אם עירב לדבר הרשות הוי עירוב וזה שהחזיק בדרך כדי לערב לדבר הרשות חשוב דיעבד אלא דיחזור כדי לבער חמץ אבל לדעת בה"ג לא איצטריך לאשמועינן אלא בהולך לערב כדי ללמוד ורבינו בסימן תט"ו לא הכריע כדברי מי ולכן כתב כאן שני החלוקות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אין ליישב פירוש רש"י ולומר דבדיעבד דוקא הוי עירוב בדבר הרשות וכהרמב"ם והחזיק בדרך כדיעבד דמי דהלא בריש פרק כיצד משתתפין פירש רש"י להדיא דלרב יוסף דאין מערבין אלא לדבר מצוה אף בדיעבד לא הוי עירוב וכמו שכתב הבית יוסף לעיל סימן תט"ו:

היתה לו עיסה וכו' נראה דלפי דמשנת ההולך לשחוט את פסחו היא סמוכה למשנת י"ד שחל להיות בשבת בפרק אלו עוברין כתבם רבינו גם כן סמוכין ולפי שבהולך לשחוט את פסחו תנן ונזכר שיש לו חמץ בבית ובהיה לו עיסה דתניא בפרק קמא היה יושב בבית הכנסת ונזכר שיש לו חמץ בביתו וכו' כתבם ג"כ רבינו סמוכין יחד כיון דזה וזה מיירי בנזכר והב"י כתב בע"א ע"ש:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכ"כ מהרי"ו בדרשות ואם בישל ולא אפשר לקנח בטוב מותר להדיח מעט כדי להעביר החמץ: