טור אורח חיים תמג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תמג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד, אסור מן התורה ולוקין עליו, אף על פי שבעל העיטור כתב שאינו אלא מדרבנן, ובעל המאור כתב שמותר לאוכלו עד הלילה שבאכילתו משביתו, והרמב"ם ז"ל כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.

וכדי להתרחק האדם מן העבירה, הוסיפו חכמים לאוסרו עוד שתי שעות, דהיינו מתחילת שעה חמישית. ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה, ויכול למוכרו לעובד גילולים אפילו הרבה ביחד שודאי לא יאכלו קודם הפסח, ואפילו כותח. ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו ויבער מה ששיירו ממנו. ומתחילת שעה שישית ומעלה אסרוהו גם בהנאה, ואם קידש בו האשה אינה מקודשת, כיון שאסרוהו בהנאה לכל ישראל.

הלכך ישראל שהיה בידו חמץ של חבירו בפקדון והגיע הפסח, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא באו בעליו ימכרנו לעובד גילולים, ואם לא מכרו צריך לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו. מעשה וקנתה שפחה עובדת גילולים ירקות בחמץ אחר שש, והתירם רבינו תם, לפי שאינו תופס דמיו כדאמרינן בחולין חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר אסור מן התורה וכו' בפרק כל שעה (כח.) תניא חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו עובר עליו בלאו דברי רבי יהודה ר"ש אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ופירש"י לפני זמנו משש שעות עד שתחשך וכתב הרא"ש הראב"ד ובעל המאור ובעל העיטור פסקו כר"ש אלא שבעל העיטור כתב דלר"ש אסור בהנאה מדרבנן ובעל המאור כ' דמותר באכילה עד הלילה דבאכילתו הוא משביתו והרמב"ם כתב שלוקין עליו משש שעות ולמעלה וכ"כ הר"י ן' גיאות וכן נ"ל דאע"ג דקי"ל כר"ש בלאחר זמנו בלפני זמנו קי"ל כר' יהודה כסתם מתניתין בריש פירקין עבר זמנו אסור בהנאתו וכן רבי עבד עובדא כוותיה בההיא דיוחנן חקוקה שצוה למוכרו לעכו"ם בשעה חמישית עכ"ל וכתב ה"ה בפ"א שדעת הגאונים כדעת הרמב"ם וכן פשט המנהג בכל ישראל לאוסרו בהנאה משש שעות ולמעלה הגס לבו בהוראה להתיהר בפני עמי הארץ להורות קולא בדבר על סמך בעל המאור ראוי לנזיפה דהא אפילו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם כ"ש בדבר זה שכל חכמי ישראל אוסרים אין דבריו של בעל המאור שהוא יחיד עומדים בפני הרבים ועוד שהוא דבר שפשט איסורו בכל ישראל לפי שאבותיהם פסקו הלכה כדברי האוסרים:

וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו חכמים לאוסרו עוד שתי שעות וכו' משנה בפ"ק (יא:) ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ואיפסיקא הלכתא בגמרא כרבי יהודה ומפרש בגמרא דטעמא דרבי יהודה גזירה משום יום המעונן:

ומה שכתב ומיהו כל שעה ה' מותר בהנאה וכו' רפ"ב (כא.) תנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לעכו"ם ומותר בהנאתו. ואמרינן בגמרא מתניתין דלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה הא איכא שעה חמישית דאינו אוכל ומאכיל ואמאי דתנן ומוכרו לעכו"ם פריך בגמרא פשיטא ומשני לאפוקי מהאי תנא דתניא בש"א לא ימכור אדם חמצו לעכו"ם אלא א"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח ובה"א כל שעה שמותר לאכול מותר למכור רבי יהודה בן בתירה אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור כל שלשים יום קודם לפסח ופירש"י דריב"ב ס"ל כב"ש ואנן קי"ל כב"ה הילכך הכל מותר וכמ"ש רבינו:

ומ"ש במאכיל לבהמה חיה ועוף שיעמוד עליהם שלא יצניעו ממנו וכו' שם אהא דתנן מאכיל לבהמה חיה ועוף עביד בגמרא צריכותא וכתב הרא"ש הפי' הנכון נראה לי מאכיל לבהמה חיה ועוף והוא עומד עליהם עד שיאכלו ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר:

ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו אשה אינה מקודשת בפ"ק (ז.) אהא דפריך וניבטליה בשית משני כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמי ולאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קרדנייתא אין חוששין לקידושיו ופירש"י המקדש מו' שעות ולמעלה מתחלת שש דאיסור דרבנן הוא וכ"ד הרמב"ם שכתב בפ"ה מה' אישות המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה אינה מקודשת ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום י"ד אינה מקודשת והתוס' כתבו שר"ת חולק ואומר דע"כ לישנא דמשש שעות ולמעלה מסוף ו' משמע כדאמרינן לעיל דכ"ע חמץ מו' שעות ולמעלה אסור ובודאי דמסוף ו' הוא כדמוכחי לה מאך חלק לפיכך פירש דה"נ מסוף שש קאמר וכ"ת היכי מוכח דבאיסורא דרבנן בלחוד לאו ברשותיה קאי י"ל דהכא נמי איסורא דרבנן הוא דחיטי קרדנייתא חמץ נוקשה הוא ולא מיתסר לפני זמנו אלא מדרבנן הילכך מייתי ראיה לחמץ דאורייתא בשעות דרבנן דלאו ברשותיה קאי מחמץ דרבנן בשעות דאורייתא וכתב הר"ן ולפי זה אכשר דחמץ דרבנן בשעות דרבנן חוששין לקידושיו ונקט משש שעות ולמעלה למיכלל דבכל חמץ אפילו דרבנן אין חוששין לקידושיו אבל אין הכי נמי דבחמץ דאורייתא אפילו מתחלת ו' אין חוששין לקידושיו אבל הרמב"ן כתב דדוקא נקט מו' ולמעלה דהיינו מסוף ו' דאילו מתחילת ו' אפי' בחמץ דאורייתא חוששין לקידושיו משום דדילמא אתו למיטעי ולמימר דה"ה למקדש בד' וה' ושרו אשת איש לעלמא ואפ"ה שפיר מייתי דמאי דאסרוהו רבנן עליה לאו ברשותיה קאי כיון דאמרינן דנוקשה מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו וכיוצא בזה הוא דעת הר"ן ז"ל וכתב הרא"ש בריש פרק כל שעה שגם בעל העיטור פירש דהא דרב גודל מתרלת שעה שביעית מיירי אבל בשעה ו' חוששין ובעל המאור כ' אע"פ שהביא הרי"ף לרב גידל אין נראה לנו לסמוך עליה דרב לטעמיה דס"ל כרבי יהודה דאמר חמץ מו' שעות ולמעלה אסור מן התורה בהנאה אבל לדידן דקי"ל כר"ש דאמר דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום חוששין לקידושין ולקמן נדקדק בפסק זה דיראה דאע"ג דרב פסק כר"ש היינו דוקא לאחר זמנו אבל לפני זמנו קי"ל כרבי יהודה ואיתא לדרב גידל וגם הר"ן בפ"ק כתב שאין דברי בעל המאור נכונים בעיניו ורבינו סתם דבריו פה כדעת רש"י והרמב"ם אבל באבן העזר כתב דברי הרא"ש בספ"ב דקידושין שהם כדברי ר"ת:

ומ"ש הלכך ישראל שהיה בידו פקדון של חמץ וכו' בפ"ק דפסחים (יג:) אמרינן שכך הורה רבי ליוחנן חקוקה:

ומ"ש ואם לא מכרו צריך לבערו בזמן איסורו אפילו אם אינו חייב באחריותו הכי משמ' מההוא עובדא דיוחנן חקוקה: מעשה שקנתה שפחה נכרית ירקות בחמץ וכו' בא"ת כתוב מעשה זה:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור מן התורה וכו' נראה מדברי רבינו דמסקנת הרא"ש כהרמב"ם דלוקין עליו ד"ת לענין דבעי ביעור גמור כדינו דהיינו בשריפה שאילו לא היה אסור אלא דרבנן כדברי ב"ה היה ביעורו בכל דבר וכן ראיתי למהר"ש לוריא שכתב וז"ל ולפי זה מצה כפולה בע"פ נהי דלא אסרינן כל המצה אלא אותו מקום שנכפל מכל מקום אסור בהנאה ובעי שריפה עכ"ל:

ומ"ש וכדי להתרחק כו' דין זה כתוב בסימן תל"א וחזר וכתבו כאן כדי ליתן טעם על מה שמותר בהנאה בשעה ה' אע"פ שאסור באכילה ואמר דכיון דטעם איסור האכילה בשעה ה' אינו אלא כדי להתרחק מן העבירה כלומר להרחקה יתירה שלא יטעה ביום המעונן דביום שאינו מעונן לא טעי בין חמישית לשביעית דבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב הלכך לא ראו לאסור כי אם באכילה לבד אבל בשעה ששית דאפילו בלא יום מעונן עבידי דמטעי בין ששית לשביעית לפיכך עשו ששית כמו שביעית לגמרי ואסרו אותה בהנאה כעין של תורה:

ומ"ש ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ויכול למוכרו לעכו"ם וכו' משנה ריש פרק כל שעה ומוכרו לעכו"ם ומותר בהנאתו ובגמ' פריך פשיטא פי' דהא אמרת מאכיל ומוכרו והיינו הנאה ומשני לא צריכא שחרכו קודם זמנו כו' ורבינו שינה בלשונו ואמר תחלה ומותר בהנאה ואח"כ ויכול למוכרו ופירושו מותר בהנאה לפי אותה שעה לבד ולא עוד אלא אפילו יכול למכרו לעכו"ם הרבה ביחד וכו' והוא ברייתא לשם:

ומ"ש ואפילו כותח ברייתא לשם ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לעכו"ם אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח ובה"א כ"ש שמותר לאכול מותר למכור ר"י בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור קודם הפסח ופירש"י דר"י בן בתירא ס"ל כב"ש ונראה שזהו טעמו של הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ספ"ג שהשמיטו ברייתא זו משום דלדידן דקי"ל כב"ה הכל מותר וכסתם מתניתין כל שעה שמותר לאכול מאכיל כו' ואחריהם נמשך רבינו אלא שביאר יותר ואמר להדיא ואפי' כותח. אכן התוספות כתבו וז"ל אור"י בשם ר"ת דר"י אתי כב"ה ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו ויודעים שהוא כותח של פלוני ויסברו שמכרו בפסח ע"י עכו"ם א"כ יסברו שבפסח מכרו ישראל לעכו"ם ולכך אוסר ר"י למכור כותח לעכו"ם עכ"ל וכן פסק בספר האגודה בסתם הלכך יראה לי דאין להקל נגד ר"י ור"ת דמימיהם אנו שותין ועוד שהאגודה גדול האחרונים הביא דבריהם בסתם ועוד שדבריהם נראין יותר דאי כפירש"י דר"י בן בתירא כב"ש מאי אתא לאשמועינן הלא הכל נכלל בדברי ב"ש ומה לי חמץ בעיניה או תערובת חמץ ועוד למה פרט כותח בדוקא לימא סתם תערובת חמץ ועוד דהכי הל"ל אף כותח וכו' כיון דמוסיף הוא על דברי ב"ש הלכך יראה עיקר כדבריהם דאסו' אפי' לב"ה ולאו דוקא כותח אלא כל מילי דשם בעליו עליו כמו ביין שרף במדינ' רוסי"א שנקרא שם בעליו עליו יין שרף של פלוני שאסור ג"כ למכרו שלשים יום קודם אם יודע בודאי שלא יכלה קודם פסח אלא שכבר נהגו להקל ואין שומעין להחמיר והמחמיר תע"ב:

ומ"ש ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו אשה אינה מקודשת מימרא דרב גידל בפ"ק ובפרק כל שעה ומשמע מפשט לשון רבינו שר"ל אם קידש אשה בחמץ גמור מתחלת שעה ששית דהיינו חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וזהו ע"פ פירוש ר"ת בההיא דרב גידל שהסכים אליהם הרא"ש בפרק כל שעה ופרק האיש מקדש ודלא כדמשמע מפי' רש"י בההיא דרב גידל דאפילו בחמץ דרבנן ושעות דרבנן אינה מקודשת וכן פסק להדיא באבן העזר סוף סימן כ"ח אבל הבית יוסף כתב שדברי רבינו בכאן הם כדעת רש"י והרמב"ם היפך מ"ש באבן העזר ולא דק ולענין הלכה כבר כתבתי באבן העזר לשם שלענין מעשה אין להקל לפוטרה בלא גט אפילו בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא וזה על פי סברא אחת מסברת התוספות וכאן אין מקומו להאריך בזה:

ומ"ש והלכך ישראל שהיה בידו חמץ כו' פרק קמא דפסחים אמרינן שכך הורה רבי ליוחנן חקוקה והפוסקים השמיטוהו וצ"ע למה:

ומ"ש ואם לא מכרו צריך לבערו בזמן איסורו ואפילו אם אינו חייב באחריותו זה אינו מפורש לשם וגם קשה למה צריך לבערו: ומ"ש מהא דתניא בפ"ק בעכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל דאינו חייב לבערו אם לא קיבל עליו אחריות כדלעיל בסימן ת"מ ועוד נתבאר לעיל בסימן תמ"א דדוקא המלוה על המשכון אמרינן דישראל מישראל קונה וצריך לבערו אבל פקדון בעלמא לא. ונראה בעיני דהא דכתב רבינו דצריך לבערו לא משום שיהא שום איסור על הנפקד אם לא ביערו דהא ודאי ליתא אלא כדי להציל למפקיד שלא יעבור עליו דאע"פ דאפשר שנזהר מזה למוכרו לעכו"ם בקנין גמור בענין שלא יעבור עליו מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי ושמא לא נזכר עליו או לא נזדמן לידו שימכרנו בענין שלא יהא עובר עליו הלכך צריך הנפקד לבערו ולמד רבינו דין זה מדחזינן ליוחנן חקוקה שהטריחו רבי למכרו בשוק בשעה חמישית כדי שלא יעבור עליו המפקיד אם כן ה"ה דצריך לטרוח לבערו אם לא מכרו וק"ל:

מעשה וקנתה שפחה ירקות וכו' וקשה מה ראייה מההיא דתניא בפ"ק דחולין חמץ של עוברי עבירה כו' שאני התם דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא דרבנן כר"ש דקי"ל כמותו הלכך לא אחמור רבנן בחליפין דידיה אבל חמץ משש שעות ולמעלה דאסור ד"ת כר"י דקי"ל כמותו הלכך אע"פ שאינו תופס דמיו דאורייתא מדרבנן מיהא אסור ואע"פ דאף באיסורי הנאה דאורייתא אמרינן בסוף האיש מקדש דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כבר פי' רש"י בע"ז בפ' ר' ישמעאל דדוקא לאשה שרי לאיתהנויי שאינן דמי ערלה לגבי דידה ואע"פ שגם הוא נהנה במה שמתקדשת לו בו גבי קידושי אשה לא החמירו כ"כ עיין בדברי הרא"ש ס"פ האיש מקדש האריך בזה וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דחולין דלדידיה אסור מדרבנן מיהא דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה מוכרו לעכו"ם וגם בההיא דחמצן של עוברי עבירה פירש"י להדיא דדוקא לאחריני שרי אבל לא לעצמן של עוברי עבירה ודלא כדעת הרמב"ם שהביא הר"ן ז"ל בריש פ"ק דחולין וא"כ למה התיר ר"ת הירקות אפי' לעצמו ונראה דמאחר שהשפחה קנתה הירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי וכי היכי דבחמץ של עוברי עבירה מותר אפילו מדרבנן לאחריני דליכא למימר לגבייהו דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח א"כ ה"ה בחמץ בסוף שש אע"פ שהוא דאורייתא אין לאסור כלל מדרבנן דהכא ג"כ ליכא למימר דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שהרי הוא עצמו לא מכרו וגם השפחה עשתה כן בלי ידיעתו נ"ל ולהכי נמי הביא ר"ת ראיה מההיא ברייתא דחמץ של עוברי עבירה דאיתא בפ"ק דחולין דאילו לענין שאין איסור חמץ תופס דמיו לא ה"ל להביא ראייה מכאן אלא מסוף פרק האיש מקדש משנה וגמרא דלשם מבואר עיקר דין זה בפירוש דכל איסורים שבתורה אינן תופסים דמיהם חוץ מע"ז והקדש ושביעית אלא ודאי דלהכי הביא ראיה מכאן כדי לאורויי דאפילו איסור דרבנן ליכא דדמי לאחריני כדפי':

דרכי משה[עריכה]

(א) כתב בתה"ד סי' קכ"א דבשנת העיבור שהיום ארוך שבסוף ד' עדיין כמו ג' שעות עד חצות מותר לאכול יותר מד' ולעולם אוכל עד ב' שעות קודם חצות והרמב"ם כתב ריש ברכות בפי' המשניות דכל שעות שהוזכר בתלמוד כו' (ע"ל סימן תל"א) עד שליש היום וכ"כ מהרי"ל בשם מהרא"ק דד' שעות ר"ל שליש היום ודלא כתשובת מהרי"ב דאסר לאכול רק עד ד' שעות ביום אף בשנת העיבור: ובתשובת בר ששת סי' ת' דאסור ליהנות בפסח מחמצו של עכו"ם וכן הוא לקמן סי' ת"נ: