ערוך השולחן אורח חיים תמג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין חמץ בערב פסח לאחר שש שעות
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תמג סעיף א

כבר נתבאר בסימן תלא, דלהרמב"ם האוכל חמץ בערב פסח לאחר חצות – עובר בלאו. והסכימו לו הרא"ש והטור, וכן הוא דעת הגאונים (מ"מ פ"א). ואף על פי שהראב"ד, והמאור, והעיטור לא פסקו כן, מכל מקום כן הלכה. וכן פשט איסורו בכל תפוצות ישראל, שאחר חצות – אסור חמץ בהנאה מן התורה (בית יוסף).

וב"בל יראה" גם כן דעת הראב"ד שאינו עובר עד הלילה, ולהרמב"ם עובר ב"בל יראה" מחצות, כמו שכתבתי שם. וכן פירש רש"י להדיא בבבא קמא (כט ב), עיין שם.

סימן תמג סעיף ב

ומפני שחמץ מסור לכל אדם, אנשים ונשים, גדולים וקטנים – עשו חכמינו ז"ל הרחקה לאוסרו גם כשני שעות מקודם חצות, כמו שיתבאר.

וחילקו בין איסור אכילה לאיסור הנאה: דבהנאה לא אסרו רק שעה קודם חצות, ובאכילה אסרו שני שעות קודם. וטעמא דמילתא: משום דבין שעה ששית לבין שעה שביעית הטעות מצוי הרבה – לפיכך אסרוהו בהנאה. אבל בין חמישית לשביעית – אי אפשר לטעות רק ביום המעונן, דכשהחמה זורחת – הכל יודעים ורואים שבחמש חמה במזרח, ובשבע היא במערב. לפיכך די לאסור באכילה, ולא בהנאה (ב"ח). וזה מתבאר מסוגיא דגמרא (יב ב), עיין שם.

ואפילו חמצו של אינו יהודי – אסור ליהנות ממנו. ואפילו חמץ על ידי תערובת, ואפילו חמץ נוקשה – דין אחד לזה (ח"י סעיף קטן ג).

סימן תמג סעיף ג

ולכן אסור לאכול חמץ מתחילת שעה חמישית. וכל שעה זו – מותר בהנאה. ורשאי למוכרו לאינו יהודי, אפילו חמץ הרבה ביחד שוודאי לא יאכלנו קודם הפסח, שאינו מחוייב שחמצו יתבער מן העולם אחרי שמוכרו לאינו יהודי. ואין לחוש שמא ימכור לישראל, דאין ישראל קונה חמץ בשעה חמישית.

ואפילו מין חמץ ששם בעליו עליו, כמו כותח שאומרים "זהו כותח של פלוני" – מותר גם כן למכור, ולא חיישינן שיחשדוהו שמכר בפסח.

וזהו לדעת רש"י והרמב"ם. אבל לדעת התוספות ריש פרק "כל שעה" – אסור למכור זה שלושים יום קודם לפסח, עיין שם. מיהו שום פוסק לא הביא דעתם כלל (והב"ח חשש לזה, והח"י חולק עליו).

סימן תמג סעיף ד

ויכול בשעה חמישית להאכיל החמץ לבהמה, חיה ועוף, ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו. ואף על גב דחיה דרכה להצניע, מכל מקום לא חיישינן שתצניע, כיון שעומד עליה. והבהמה אף על גב שאין דרכה להצניע, מכל מקום מחוייב לעמוד עליה (כסף משנה בגמרא שם).

ומתחילת שעה ששית ולמעלה – אסרוהו גם בהנאה. וכתב הטור דאם קידש בו אשה – אינה מקודשת, כיון שאסרוהו בהנאה לכל ישראל, עיין שם. וזהו בחמץ גמור. אבל בחמץ נוקשה, שהוא מדרבנן לרש"י – הוה כחמץ דאורייתא. ולר"ת כיון דאיכא תרתי דרבנן, שעות דרבנן וחמץ דרבנן – חוששין לקדושין. ובאבן העזר סימן נח נתבאר בזה, עיין שם.

סימן תמג סעיף ה

וכתב רבינו הרמ"א דבשנת העיבור, שהיום ארוך, אלו הארבע שעות לפי ענין היום, ומותר לאכול חמץ עד שליש היום. ויש אומרים עד שתי שעות קודם חצות, עד כאן לשונו.

כלומר: דהיש אומרים סוברין דאין הולכין אחר שליש היום, אלא שכך גזרו שלעולם שני שעות קודם חצות היום אסור לאכול חמץ. אבל הגדולים דחו זה, וכן עיקר לדינא דחשבינן שליש היום.

ויש שחושבים מעמוד השחר עד צאת הכוכבים את שליש היום, ויש חושבין מנץ החמה עד השקיעה, וכן הלכה כפי הכרעת גדולי האחרונים (הגר"א והגר"ז). וכן אנו חושבין לענין זמן קריאת שמע ותפילה, כמו שכתבתי לעיל סימן נח. וכן אנו מורים הלכה למעשה.

(כמו שהאריך בזה הגר"א לקמן סימן תנט, והגר"ז בסידורו לענין זמן קריאת שמע, עיין שם).

והשעות הם שעות זמניות, כגון אם היום ארוך חמש עשרה שעות – הוי שעה ורביע שעה. וכן החשבון תמיד.

סימן תמג סעיף ו

ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון – יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו – ימכרנו לאינו יהודי. ואם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה חמישית – מותר למוכרו קודם לכן.

ואפילו אם מוכרח לזלזל במקח – ימכור, כיון דאם לא כן תאסור לגמרי. מיהו אם ביכולתו למכור לאינו יהודי שיודע שיחזיר לו אחר הפסח, כדרך מכירות חמץ שלנו, וכפי שיתבאר בסימן תמח – מחוייב לעשות כן, ולא למכרו לחלוטין (מגן אברהם סעיף קטן ד). ואפילו מוכרו במקח השוה, דניחא ליה לאדם בשלו (מחצית השקל).

סימן תמג סעיף ז

ואם לא מכרו – חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו של החמץ. ואף על גב דהוא אינו עובר עליו, מכל מקום יבערנו, כדי שהמפקיד לא יעבור ב"בל יראה".

ואף על גב דאפשר שהמפקיד מכרו לאינו יהודי במקום שהוא שם, מכל מקום אין ספק מוציא מידי וודאי (מגן אברהם סעיף קטן ה). ואף על גב דהמפקיד מסתמא ביטל חמץ, ואינו עובר ב"בל יראה", מכל מקום כיון דלפי תקנת חכמים לא מהני בלא ביעור – מחוייב לבערו. ואין הנפקד צריך לשלם לו, דעל הבעלים לדאוג בעד חמצו (ח"י סעיף קטן ח ואבהעו"ז). ויש מי שמחייב לנפקד לשלם (מגן אברהם שם), ואינו עיקר.

ואפילו היה זה משכון בידו, ולא מכרו ונאסר החמץ – יכול לומר לו "הרי שלך לפניך". והלוה צריך לשלם לו חובו, דכיון דהוא בעל החמץ – עליו לדאוג בעד זה (ט"ז סעיף קטן ד, וח"י שם, ועיין מגן אברהם שם שנסתפק בזה). וכל שכן בסתם פקדון, שכשהחמץ בעין, יכול לומר לו "הרי שלך לפניך", אפילו למי שסובר שהנפקד חייב לשלם כשביערו (מגן אברהם שם). וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה מחוייב הנפקד לראות למכרו קודם זמן איסורו, כמו שנתבאר.

סימן תמג סעיף ח

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות – מותר, מפני שחמץ אינו תופס דמיו.

עד כאן לשונו, ואינו מובן: דהן אמת דמן התורה כל איסורי הנאה אין תופסין דמיהן באיסור, לבד מעבודת כוכבים. אבל מדרבנן הא אסור להבעלים עצמן, שמכרן או החליפן, וכמו שכתבו רש"י ותוספות ריש חולין, עיין שם.

ויש לומר דדעתו דחמץ קיל טפי, מפני שלאחר הפסח איסורו רק מדרבנן משום קנסא, אפשר שלא החמירו בתפיסת דמים. אבל בטור איתא רק כשהשפחה קנתה בלא דעת הישראל, דבזה הורה רבינו תם להיתר, עיין שם. אבל כשהישראל קנה או החליף – אסורין לו לחלוטין, דאם לא כן מצינו דמים לחמץ בפסח. וכן עיקר לדינא. וחליפי חליפין מותרין, ואין חילוק בין החליף על מעות, או על כסות וכלים. ויש מי שמחלק בזה (ח"י), ואינו עיקר (כמו שכתב הגר"ז בקו"א).

ויש מי שאומר דאם מקודם משך האינו יהודי את החמץ, ואחר כך נתן המעות, דמותר אפילו לישראל המוכר לו (מגן אברהם סעיף קטן ו); דהכי קיימא לן אפילו ביין נסך ביורה דעה סימן קלב מטעם דכיון שמשך – קנה, ושוב אין המעות דמי חליפי החמץ. ואף על גב דביין נסך אסור לדידיה, כמו שכתבתי שם, מיהו בחמץ יש להקל, דיין נסך החליפין אסור מן התורה. ועם כל זה באופן זה מותר לכל. וכל שכן בחמץ דלדידיה הוי רק איסור דרבנן, דמותר בכי האי גוונא.

(במק"ח סעיף קטן ז טרח בדברי המגן אברהם, ולא ידעתי על מה, שהרי כוונתו ברורה כמו שכתבתי. ועיין ח"י סעיף קטן ט בדגן שנתחמץ בעת גידולו, ועבר עליו הפסח, דמותר; דגידולין הוי כחליפין, עיין שם. ועיין פרי חדש שהכריע לקולא לגמרי בתפיסת הדמים, דמותרים אפילו למחליף עצמו, או להמוכרם, עיין שם. וקשה לומר כן. אך בהפסד גדול כתב הגר"ז בסעיף יב שיכולין לסמוך על זה, עיין שם. ובפרט שכן נראה דעת הבית יוסף. ודייק ותמצא קל.)