טור אורח חיים תמב
<< | טור · אורח חיים · סימן תמב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ, כגון כותח הבבלי שמפררין בו פירורי לחם להחמיצו, ושכר המדי שנותנין בו שעורים ומים ומחמיץ, וחומץ האדומי שנותנין בו שעורים כדי שיחמיץ, וזיתום המצרי והוא תילתא שערי ותילתא מלחא ותילתא קורטמי, או חמץ בלא תערובת אלא שאינו חמץ גמור, והוא שחכמים קורין לו חמץ נוקשה, כגון זומא של צבעים, ועמילן של טבחים והוא פת של תבואה שלא הביא שליש ונותנין אותו על פי הקדירה לשאוב הזוהמא, וקולן של סופרים ועושין אותו מקמח והסופרים מדבקין בו ניירותיהן, כל אלו לרבי אליעזר הן בלאו ואין בהן כרת, ולדבריו אסור להשהותן בפסח, אף על גב דקיימא לן כרבי שמעון דלא קניס בחמץ על ידי תערובת, הני מילי שנתערב אחר הפסח, אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא, חמיר טפי. ולרבנן אפילו לאו אין בהן אלא איסורא בעלמא, ולדבריהן מותר להשהותן. ופסק הרמב"ם ז"ל כר' אליעזר, שכתב: תערובת חמץ עוברין עליו בבל יראה, כגון שכר המדי והמורייס וכל דבר כיוצא באלו. אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול, מותר לקיימו בפסח. וכן כתב הרי"ץ גיאות. ובעל העיטור כתב דתערובת חמץ בלאו. וכתב: דוקא הנך שהן בעין ולא נעשה בהן מלאכה; אבל אם נעשה בהם מלאכה, כגון אספלנית וקילור, אינו חייב לבער.
וכן ייראה דעת רב נטרונאי, שהשיב על ששאלוהו על העושים יין מצימוקין ושורין אותן במים, ופעמים מוצאים בהם שנים או שלושה חטים, אם מותר לשתותו אם נעשה קודם הפסח. והשיב: ודאי אסור לשתותו בפסח. אבל לבערו, אם ידוע שנסחט מן חטין חמץ לתוך מי הצימוקין, צריכין אתם לבערו, ואם אין ידוע אין צריך לבערו, עד כאן. ואני תמה, למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח? שהרי כבר נתבטל בשישים.
ורי"ף פסק כחכמים, שאין לאו לא בתערובת חמץ ולא בחמץ נוקשה, אלא איסור דרבנן. ולפי זה מותר לערבו בתחילה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל. ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ, כגון כל אלו, שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא. אבל אם יש בו טעם חמץ, מחייבים עליו, דטעם כעיקר דאורייתא. ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, חייבים עליה. ועל כן השכר שעושין באשכנז מחיטין ושעורים, חייבים לבערו:
כתב אבי העזרי: קולן של סופרים, נראה לי שהנייר בעצמו מיתקן בכך כגון עיבוד וניכר החמץ, אבל אנו שמדבקין בו הקלף על הטבלא ואינו ניכר, שרי:
מעשה באחד שהעמיד גבינות בחלא דשיכרא, ואסר רבינו אב"ן להשהותם בפסח, כיון דאוקומי מוקים חשיב כמו בעינייהו:
עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח קודם ג' ימים, אינו חייב לבער, שכבר הסריח. תוך ג' ימים, חייב לבער. ואם נתן לתוכה עורות, אפילו שעה אחת, אינו חייב לבער, שהעורות גורמין שמסריח מיד:
הקילור והאספלנית והרטייה שנתן לתוכם קמח, אין צריך לבער מפני שמסריחין מיד, אבל מלוגמא אינה מסרחת מיד, הלכך אם החמיצה ואחר כך נסרחה, צריך לבער, אבל אם נסרחה ואחר כך החמיצה, אין צריך לבער:
כתב רב האי גאון: כיון שמלוגמא שנסרחה אין צריך לבער, כל שכן טריאקה שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה, שאין צריך לבער. וכו כתב הרמב"ם ז"ל: דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כגון הטריאקה וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו, אסור לאכלו עד לאחר הפסח, אף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא:
וכתב עוד: בגדים שכיבסו אותם בחלב חטה, וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ וכל כיוצא בזה, מותר לקיימן בפסח. וכן העיד רבינו משולם על רבי אליעזר הגדול שהיו בגדיו מכובסין במי קמח בפסח. וכן כתב רבינו אב"ן על כרים וכסתות שטחין אותן במי סובין, שאין צריך לבער, שאין שם אוכל עליו, שמאוס הוא ואינו ראוי לכלב. וכתב עוד: מה שנהגו לגרד הכתלים והכיסאות שנגע בהן חמץ, מצאתי להם סמך מן הירושלמי, אמר רב הונא הטח ביתו בצק חייב לבער, והא דאמר ר"ש קופת שאור שייחדו לישיבה בטלה, ההוא בקופה מאוס, ואם הוא בסדק שאינו יכול לחטט אחריו, יטיח עליו מעט טיט:
חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו, או ששרפו באש ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שיחדו לישיבה וטח אותו בטיט, בטלו ומותר לקיימו בפסח. ויש אומרים שמותר אפילו באכילה. והרב רבי יהודה אברצלוני כתב שאסור באכילה ומותר בהנאה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל. ואלמאור"י שעושין קודם הפסח מפת שרוף, אסור לאוכלו אחר הפסח.
בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוטו. ואיכא תרי לישני בגמרא, ללישנא קמא הא דכזית חייב לבער דוקא במקום שאינו עשוי לחזק, אבל במקום העשוי לחזק אפילו כזית אינו חייב לבער, ופחות מכזית אפילו במקום שאינו עשוי לחזק אינו חייב לבער, וללישנא בתרא הא דפחות מכזית בטל דוקא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאינו עשוי לחזק חייב לבער, וכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער. ופסק רב אלפס לחומרא כלישנא בתרא.
ורבינו חננאל פסק כאביי דמתרץ תרי לישני אהדדי. והויא מסקנא דפסקא לאביי לפירוש רש"י, בשולי עריבה אפילו כזית אינו חייב לבער, ובשפה העליונה אפילו פחות מכזית חייב לבער, ובדפנותיה כזית במקום אחד צריך לבער פחות מכאן אין צריך לבער, ולפירוש ר"י אין חילוק בין אם הוא בשוליה או במקום אחר, אלא אם בצק זה עשוי לתקן הסדק שבעריבה ולא היה מיתקן זולתו אז הוא בטל יותר, ולפירושו הוי מסקנא דפסקא לאביי, במקום לישה דהיינו כל העריבה חוץ משפתה העליונה, כזית חייב לבער אפילו אם עשוי לחזק, וכן אפילו פחות מכזית אם אין עשוי לחזק, לעולם חייב לבער עד שיהא פחות מכזית במקום העשוי לחזק, ושלא במקום לישה לעולם אינו צריך לבער עד שיהא כזית במקום שאינו עשוי לחזק, אבל פחות מכזית אפילו אין עשוי לחזק או עשוי לחזק אפילו כזית אינו חייב לבער.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: לא הארכתי לברר הא במקום לישה הא שלא במקום לישה ולכתוב פירוש רש"י ופירוש ר"י, לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפילו כל שהוא, אפילו הדבק בכותלי הבית. ואבי העזרי כתב: כל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה, אבל אם לשין בה בפסח צריך לגוררה ולהגעילה. והרב רבי יחיאל מפרי"ש כתב: עריבות שלשין בהן כל השנה, אין לסמוך על מה שרוחצים אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן, כי אי אפשר לנקרן שלא יישאר בהן בין הכל כזית והכלי מצרפו, וצריך ליתנן במתנה לעובד גילולים עד לאחר הפסח או לטוחן בטיט:
שני חצאי כזית בצק שהן בעריבה וחוט של בצק מחברן, רואין כל שאלו יינטל החוט והן ניטלין עמו, חשיבי כזית במקום אחד וצריך לבער, ואם לאו אין צריך לבער. ודוקא בעריבה, אבל בבית אפילו אם אין ניטלין על ידי חוט חשיבי כבמקום אחד, לפי שמתחברין יחד כשמכבדין הבית:
ושני בתים זה לפנים מזה וכחצי זית בכל אחד, או כחצי זית בבית וכחצי זית בעלייה או באכסדרה שלפני הבית, מיבעיא אי חשיב במקום אחד, ולא אפשיטא. וכתב בעל העיטור: מבטל ואין צריך לבער, דכיון דביטלו הוי ספק דרבנן ולקולא. וכן כתב אדוני אבי ז"ל:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותב הבבלי וכו' כל אלו לר' אליעזר הן בלאו וכו' בפרק אלו עוברין (מב.) על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום ואע"פ שלא נזכר חמץ נוקשה בדברי ר"א סובר רבינו דכי היכי דמחייב על תערובת חמץ ה"נ מחייב על חמץ נוקשה ויש לתמוה עליו דהא ר"נ הוא דאמר הכי בגמ' (מג.) דמוקי מתניתין דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו' וזומן של צבעים וכו' כר' אליעזר דשמעינן ליה דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו וה"ה נוקשה בעיניה ורב יהודה אוקי מתניתין כר"מ ואמרינן בגמ' רב יהודה מ"ט לא אמר כר"נ אמר לך ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא חמץ דגן גמור ע"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כוותיה דרב יהודה כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי וכו' וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו רבי אליעזר ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר ש"מ נוקשה בעיניה לר"א לית ליה ופירש"י רב נחמן ס"ל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע"י תערובת. תניא כוותיה דרב יהודה דאמר חמץ גמור בתערובת חמור עכ"ל ומאחר דתניא כוותיה דרב יהודה דאמר דר"א לית ליה חמץ נוקשה למה כתב רבינו דאית ליה ושמא יש לדחוק ולומר שסובר רבינו דהא דקאמר תניא כוותיה דר"י ומסיק ש"מ נוקשה לר"א לית ליה האי סייעתא הויא לפום מאי דס"ל לר"י דחמץ ע"י תערובת חמור מנוקשה בעיניה אבל לר"נ דאמר דנוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע"י תערובת אמר לך דלרבותא קתני חמץ גמור ע"י תערובת וכ"ש לחמץ נוקשה ויש קצת הוכחה לזה מדפירש"י ר"נ ס"ל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע"י תערובת ואיכא למידק ל"ל לפרושי הכי דמשמע דבק"ו מייתי ליה והא אמרינן בגמרא דבהוא הדין מייתי ליה ונראה שהכריחו לפרש כי משום דקשיא ליה מאי מייתי סייעתא לרב יהודה מהאי ברייתא מדלא קתני נוקשה בעיניה וקתני חמץ ע"י תערובת הא בברייתא דמייתי מינה ר"נ קתני נמי חמץ ע"י תערובת ולא קתני נוקשה ומאי אולמא דהאי ברייתא מההיא אדרבה ההיא עדיפא דקתני בהדיא דברי ר' אליעזר והאי ברייתא לא ידעינן מאן קתני לה אלא מדיוקא אלא ע"כ מההיא ליכא סייעתא לרב יהודה דאיכא למימר דקתני תערובת חמץ גמור וה"ה לנוקשה בעינא אבל בהאי ברייתא דנחית לפרושי פרטי תערובת חמץ גמור וקתני שכר המדי וחומץ האדומי וכו' אם איתא דנוקשה בעיניה הוי דיניה כי הנך ה"ל למתנייה בהדייהו ומדלא תנייה אלמא נוקשה לית ליה וכדרב יהודה ומש"ה איצטריך לפרושי דלרב נחמן נוקשה בעיניה חמור מתערובת חמץ גמור דהשתא אע"ג דנחית למימני פרטי דתערובת חמץ לא תיקשי אם איתא דנוקשה בעיניה אית ליה אמאי לא תנייה בהדייהו דאיכא למימר משום דאתיא מק"ו לא איצטריך למיתנייה כלל והשתא כיון דלסברת רב נחמן ליכא סייעתא לרב יהודה מהאי ברייתא לא מכרעא מילתא דתיקום הלכתא כוותיה משום דקאמר תלמודא תניא כוותיה ומסתבר לרבינו דברי רב נחמן דנוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור (מתערובת חמץ) ע"י תערובת ומפני כך סתם דבריו כמותו:
ומ"ש רבינו ושכר המדי שנותנים בו שעורים ומים ומחמיץ כן צרוך לומר בחומץ האדומי שנותנים בו מים שאל"כ אינו מחמיץ וכ"כ הרי"ף והרא"ש הא דתנן שכר המדי וחומץ האדומי בדאית ביה מיא עסקינן אבל לית ביה מיא לא דקיימא לן מי פירות אין מחמיצין:
ומ"ש אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס בחמץ ע"י תערובת כלומר לא תימא כיון דחזינן ליה דמיקל בחמץ שעבר עליו הפסח ואחר כך נתערב א"כ ג"כ יקל בתערובות שנתערב קודם הפסח לענין שיהא מותר להשהותו דליתא דע"כ לא מיקל ר' שמעון בתערובת חמץ אלא כשנתערב אחר הפסח דכיון שנשתנ' מכמות שהיה בעת האיסור לא קנסינן ליה אבל כשנתערב קודם הפסח למאן דאסר להשהותו בפסח כשעבר הפסח עדיין הוא אסור דכיון שלא נשתנה מכמות שהיה בשעת איסורו קנסינן ליה וא"כ ליכא למילף שריותא להשהות תערובת חמץ בפסח מדלא קניס בחמץ שעבר עליו הפסח ונתערב ומ"כ על לשון זה של רבינו יש ספרים שכתב בהם ה"מ כשנתערב קודם הפסח והתלמידים הגיהו ומחקו קודם וכתבו אחר הפסח ולכאורה יראה שהוא הכרח להגיה כן לפי שאם כשנתערב קודם הפסח לא קניס כ"ש אם נתערב אח"כ ועוד שאם נתערב קודם ואין בו ס' היה חייב לבערו וכיון שעבר ולא ביערו ראוי לקנסו אחר הפסח וכ"כ המגיד משנה ספ"ד ואם זאת היתה כוונת בעל הספר הל"ל ה"מ כשנתערב אחר הפסח אבל אם נתערב קודם הפסח לא וכיון שלא אמר כן אלא כתב סיום דבריו ואמר אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה חמיר טפי זה יורה כי כוונתו אחרת והוא שיש ב' מיני תערובות הא' שנתערב מעצמו בלי כוונת מכוון הב' שנתערב בכוונה כמו בכותח שכוונת העושה לערב בו חמץ לקיוהא וכי לא קניס ר"ש בתערובת ה"מ כשנתערב מעצמו ואפי' אם נתערב קודם הפסח אבל כשנתערב בכוונה קודם הפסח ואיסורו בעין בתוך הפסח כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי ולפי זה א"צ למחוק הספרים שכתוב בהם קודם הפסח כי המשך לשונו האמיתית הוא ה"מ כשנתערב מעצמו שלא בכוונה אבל היכא שאיסורו בעין וכו' ואמר קודם הפסח להגיד האמת שכן הוא שאפילו בתערובות קודם הפסח לא קניס היכא שנתערב בלי דעת עכ"ל: ומ"ש רבינו דלר"א שהן בלאו אסור להשהותן ולרבנן דלית בהו לאו אלא איסורא בעלמא מותר להשהותן תימא דמשמע דלרבנן נמי תערובת חמץ אסור מן התורה דהא קתני ועל עירובו בלא כלום דאל"כ הל"ל ועירובו מותר וכ"נ מדברי רבינו שכתב ולרבנן אפילו לאו אין בהם אלא איסורא בעלמא וכיון דאסור באכילה מן התורה מהי תיתי לן דמותר להשהותן בפסח ואפשר שטעמו של רבינו ממ"ש הרא"ש אמתניתין דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו' פי' ר"ת עוברין מעל השולחן דאין נאכלין אבל אינו עובר עליהם בבל יראה השתא להך טעמא דמפרש בריש מכילתין דמש"ה צריך לבער החמץ מן הבית ולא סגי ליה בביטול משום דלא בדילי אינשי מיניה כוליה שתא כל הני דמתניתין אף לפר"ת שאינו עובר עליהם בבל יראה אסור להשהותן דחיישינן דילמא אתי למיכל מינייהו אבל לאידך טעמא דפרשינן משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא היכא דלא ביטלו החמירו חכמים לבדוק ולהוציא מן הבית אע"פ שביטלו היה מותר להשהות כל אלו בבית כיון דאין עובר עליהם בבל יראה לפר"ת עכ"ל והשתא מ"ש רבינו דלרבנן דסברי דלית בהו אלא איסורא בעלמא מותר להשהותו היינו לטעמא דביעור חמץ הוא משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה החמירו חכמים לבערו וסובר רבינו דכל שיש לאו באכילתו עובר עליו בבל יראה וכל שאין בו לאו אע"פ שאסור מן התורה אינו עובר עליו בבל יראה דאילו לטעמא דדילמא אתי למיכל מיניה לרבנן נמי אסור להשהותן ומ"מ קשה דלא ה"ל לסתום דבריו ולכתוב דלרבנן מותר להשהותן כיון דלאידך טעמא לרבנן נמי אסור להשהותן: מצאתי כתוב יש לדקדק איך אמר דלדברי ר"א יש איסור בלבד ששהייתו והרמב"ם כתב עובר בבל יראה וי"ל שהמחבר נמשך אחר פי' התוס' שפירשו מתני' דאלו עוברין אלו מתבערין ואין בשהייתו אלא איסור מאחר שבאכילה אינו אלא לאו והרמב"ם נמשך אחר פירש"י שפירש אלו עוברין בבל יראה וסובר דאיסור אכילה ואיסור שהייה כי הדדי נינהו:
ומ"ש רבינו ופסק הרמב"ם כר' אליעזר שכתב תערובת חמץ עוברין עליו בבל יראה דברי הרמב"ם הם בפ"ד ויש לדקדק היאך כתב רבינו שהרמב"ם פסק כר"א ורי"ף פסק כחכמים וכתב דמיירי באין בו כזית בכדי אכילת פרס אבל יש בו כזית בכא"פ חייב עליו דלפי דבריו הא דכתב הרמב"ם דעוברין על תערובת חמץ אפילו אין בו כזית בכא"פ היא ואנן איפכא שמעינן ליה שהרי כתב בפ"א אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדברים הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהם אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת בד"א בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת ג' ביצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת ג' ביצים אע"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות והיינו ממש כחכמים דכשאין בו כזית בכדי אכילת פרס פטור וביש בו חייב וכ"נ לכאורה שפירש ה"ה דהרמב"ם פסק כחכמים ונ"ל דרבינו מפרש דביש בו כזית בכדי אכילת פרס באוכל עמו מאכל אחר בטיבול כדרך שבני אדם אוכלים אותו מודו רבנן דחייב אם אכל כשיעור אכילת פרס בטיבול הואיל ויש שם כזית חמץ ואכלו בכדי אכילת פרס דינו כאוכל כזית חמץ גמור בלא תערובות ואם אוכלו בהלעטה בלא טיבול ואפ"ה אין בו כזית בכדי אכילת פרס מודה ר"א דפטור כי פליגי היכא דאם אוכלו בטיבול אין בו כזית בכדי אכילת פרס ואם אוכלו בהלעטה בלא טיבול יש בו בכדי אכילת פרס ואכל בהלעטה שיעור פרס דלרבנן פטור משום דביטלה דעתו אצל כל אדם ור"א מחייב ליה מלקות מדרשא דכל מחמצת והכי משמע בגמרא דאיתא התם (מד.) וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא א"ל אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי אלא הנח ליה לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ אי בעיניה קא שריף ליה בטלה דעתו אצל כל אדם אי מישטר קא שטר ואכיל ליה לית ביה כזית בכא"פ ופירש"י הנח לכותח הבבלי דלא אכיל כזית מן החמץ בשיעור שהיית אכילת פרס דהא כותח אינו עשוי לאכול אלא לטבל ואי מתרמי ואכיל ליה ממש דהשתא איכא כזית ממהר להצטרף בשיעור אכילת פרס ממנו בטלה דעתו ולאו אכילה היא לאיחיובי עלה. ואי מישטר קא שטר. מטבל בתוכו כדרכו ליכא כזית מן החמץ בכדי שהיית אכילת פרס שכשאכל כדי אכילת פרס ממה שטיבל בתוכו לא אכל מן הכותח אלא מעט או שני זיתים או ארבעה ובההיא פורתא ליכא מן החמץ כזית ושכר המדי אע"ג דשתי ליה בעיניה מיהו אין לך שותה ב' או ג' כוסות שלא יפסיק וישהה בנתיים הלכך בכדי שהיית אכילת פרס לא שתה כזית מן החמץ לבד מן המים ושאר התערובות שסתם שכר עיקרו מן התמרים או מתאנים אלא שבמדי מערבין עמהם מי שעורים קצת עכ"ל והשתא היכא דאפילו כי אכיל ליה בדרך טיבול יש בו כזית בכא"פ חייב עליו כרת אם אכל שיעור פרס לכולי עלמא ולא איירי הרמב"ם בהכי שזה נלמד מדין שאר איסורין שכתב בפט"ו מהמ"א והכא בכותח הבבלי עסקינן דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס כשאוכלו דרך אכילתו דהיינו על ידי טיבול וקאמר דהיכא דאכלו בעיניה אי אית ביה כזית חמץ בכא"פ כיון שאין דרך לאוכלו בעיניה אינו חייב כרת ומ"מ מלקות חייב מריבוייא דכל מחמצת ואם אפילו כשאכלו בעיניה אין בו כזית בכדי אכילת פרס שפטור והכי משמע לישנא דהרמב"ם דמיירי בשאכל הכותח בעיניה דהיינו שלא כדרך אכילתו מדכתב בד"א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס ולא כתב בד"א בשיש בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס ומפני כך לענין לעבור עליו בבל יראה כתב סתם תערובת חמץ עוברין עליו כגון המורייס וכותח הבבלי וכו' משום דסתם כותח הבבלי כשאוכלו כדרך אכילתו דהיינו ע"י שמטבילין בו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ואם אוכלו בעיניה יש בו כזית בכדי אכילת פרס והלכך מאחר שיכול לבא על ידי אכילתו לידי מלקות עובר עליו בבל יראה וזהו שכתב רבינו ופסק הרמב"ם כר' אליעזר שכתב תערובת חמץ וכו' כלומר מדכתב סתם דתערובת חמץ כגון מורייס וכותח הבבלי ושכר המדי עוברין עליו בבל יראה ולא חילק בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו למדנו שהוא פוסק כר' אליעזר דכל היכא דהוי דומיא דכותח הבבלי דאין בו כזית בכדי אכילת פרס כדרך אכילתו ואם היה אוכלו בהלעטה היה בו כזית בכדי אכילת פרס אם השהה אותו עובר בבל יראה ומ"ש בפ"א שלוקין עליו אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס היינו ביש בו כי אכיל ליה בעיניה אע"פ שאין בו כי אכיל ליה ע"י טיבול ומ"ש ורי"ף פסק כחכמים שאין לאו לא בתערובת חמץ ולא בחמץ נוקשה ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס פירוש שאין בהם כדרך אכילתו דהיינו ע"י טיבול כזית בכדי אכילת פרס אע"ג דכי אכיל ליה בעיניה אית ביה כזית בכדי אכילת פרס אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס פי' כשאוכלו כדרך אכילתו דהיינו ע"י טיבול חייבים עליו לדברי הכל כך נראה לפרש כדי ליישב דברי רבינו . ומ"מ ה"ל לרבינו לפרש דלהרמב"ם נמי אם החמץ שבכותח כ"כ מועט דאפילו כי אכיל ליה בעיניה לית ביה כזית בכדי אכילת פרס כיון דלית ביה איסור תורה אינו עובר עליו בבל יראה והרא"ש בתשובותיו כלל י"ז כתב ג"כ דהרמב"ם פסק כר' אליעזר מדהביא קרא דכל מחמצת לא תאכלו והיינו ע"כ כר' אליעזר דרבנן לא דרשי כל אלא שתמה עליו למה כתב שאם אכל בפסח תערובות חמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס לוקה עליו ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו דהא לרבי אליעזר לא בעי כזית בכדי אכילת פרס כדמשמע בגמרא ע"כ ולפי מה שפירשתי דברי הרמב"ם נתיישבה תמיהה זו דהא דאמרינן בגמרא דלרבי אליעזר אפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס חייב היינו בדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס בדרך אכילתו בטיבול ומ"מ יש בו כזית בכדי אכילת פרס כשאוכלו בעיניה ואכלו בעיניה אבל אי אפילו כי אכיל ליה בעיניה לית ביה כזית בכדי אכילת פרס מודה רבי אליעזר דפטור ומ"כ על דברי רבינו בלשון הזה יראה סתירה בלשון בעל הספר מדידיה אדידיה שכתב ראשונה כל אלו לר' אליעזר הם בלאו ואין בהם כרת ר"ל הם בלאו דכל מחמצת לא תאכלו שהוא על אכילת דבר המעורב אבל אין האוכלו חייב כרת. עוד אמר ולדבריו אסור לשהותם וכוונתו בזה אסור מדרבנן אבל אינו עובר בבל יראה כי אע"פ שהוא בלאו על אכילת תערובות אינו עובר בבל יראה ובבל ימצא כי הלאוים הללו דוקא בחמץ גמור בלי תערובות ולהמשך זאת הכוונה אמר לדברי חכמים ולדבריהם מותר לשהותם שיתחייב מדבריו אלה שלעולם עולה האיסור מעלה באכילה מבשהייה לכן לדברי ר"א שבאכילה יש לאו דין השהייה יורד מעלה אחת והוא אסור מדרבנן ואינו עובר בלאו ולדברי חכמים שאפי' על האכילה אינו עובר בלאו רק איסור מדרבנן אם כן בשהייה מותר לגמרי אפילו מדרבנן אח"כ אמר שהרמב"ם פסק כר"א מפני שכתב תערובת חמץ עוברין עליו בבל יראה והלא הוא כתב למעלה כי לדעת ר"א תערובות הוא בלאו על האכילה אבל אינו עובר בבל יראה אלא שאסור מדרבנן לשהותם ועוד קשה שהמעיין בספרי הרמב"ם יראה שפסק כחכמים ולא כר"א וכ"כ מ"מ וקודם שאשוב כי הטעם שחילק המחבר בין איסור אכילה לאיסור שהייה ע"ד שכתבתי הוא מפני שנראה מדברי הרא"ש שהוא סובר כפר"ת במשנת אלו עוברים אמנם הרמב"ם שכתב תערובת חמץ עוברים עליו בבל יראה היא כפירש"י: ומה שאפשר לומר בהיתר הב' סתירות שזכרתי הוא בשנסמוך על מ"ש מ"מ בשם הרמ"ך שיש הפרש בין אכילה לשהייה ושהרמב"ם החמיר לענין בל יראה ובל ימצא אפילו אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת פרס מהטעם שכתב רמ"ך והמעיין בגמרא ימצא כי דין השהייה הוזכר במשנה בשם ר' אליעזר והוא סתם מתני' והרמב"ם ראה לפסוק כסתם משנה בדין בל יראה ודין איסור אכילה הוזכר בברייתא במחלוקת ר"א וחכמים ר"א מחייב אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס וחכמים פוטרים עד שיהא כזית בכדי אכילת פרס ופסק הרמב"ם לענין אכילה כחכמים ואפשר שזה בעצמו הבין המחבר מדברי הרמב"ם ובזה יותרו השני סתירות שזכרתי עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דדבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול מותר לקיימו בפסח ביאר הרמב"ם כיצד עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות וקילור ורטיה ואספלנית וטריאק שנתן לתוכן חמץ:
ומ"ש ובעל העיטור כתב דתערובת חמץ בלאו יש לתמוה עליו שמאחר שסברת בעל העיטור היא כסברת הרמב"ם והרי"ץ גיאות ה"ל לכתוב וכ"כ בעל העיטור ואין לומר שמפני שהיה רוצה לכתוב בשם בעל העיטור דוקא הנך שהם בעין וכו' שלא נזכר חילוק זה בדברי הרמב"ם והרי"ץ אלא בדברי בעל העיטור לפיכך כתב סברתו בפני עצמה שהרי בכלל מ"ש הרמב"ם דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול והוא אספלנית וקילור כמו שכתבתי: ויש לדקדק בדברי העיטור שכתב דתערובת חמץ בלאו ומשמע דלענין אכילה קאמר והיאך אח"כ כתב דוקא הנך וכו' אבל אם נעשה בהם מלאכה אינו חייב לבער דלא דמי רישיה לסיפיה דרישיה לענין אכילה וסיפיה לענין ביעור ואפשר לומר דכיון דכתב דאוכלו בלאו ממילא משמע דצריך לבערו ושפיר שייך למימר אבל אם נעשה בהם מלאכה אינו חייב לבער אי נמי דמ"ש דתערובת חמץ בלאו לא לענין אם אכלה קאמר אלא שאם השהה אותו עובר בלאו דבל יראה:
ומ"ש אבל אם נעשה בהם מלאכה כגון אספלנית וקילור נראה שמה שקרא לאספלנית וקילור נעשה בהם מלאכה היא מפני שהחמץ מעורב עם דברים שאינם ראויים לאכילה:
ומ"ש וכן יראה דעת רב נטרונאי כלומר דעת רב נטרונאי יראה שהוא כדעת הרמב"ם והרי"ץ ובעל העיטור שסוברין דתערובת חמץ חייב לבער שהרי כתב אם ידוע שנסחט מן החטים חמץ לתוך מי הצמוקים צריכים אתם לבערו ואיני יודע למה כתב וכן יראה דעת רב נטרונאי דמשמע שאינו מפורש כן בדבריו והרי בהדיא כתב צריכים אתם לבערו ואפשר שמפני שלא כתב חייבים אתם לבערו יש מקום לומר שלא כתב צריכים לבערו כדי שלא יעברו עליהם בבל יראה אלא משום חומרא בעלמא ומפני כך כתב וכן יראה דעת רב נטרונאי ולא כתב וכן דעת רב נטרונאי. ודברי רב נטרונאי צריכים תלמוד דלשתותו כתב דודאי אסור ולא חילק בין אם ידוע שנסחט מהחטים לתוך מי הצמוקים להיכא דאין ידוע ולבערו חילק ביניהם ונראה שטעמו משום דלשתותו מחמרינן טפי וכיון שנשרו החטים עם הצמוקים הרי נתנו החטים קצת כח חמץ בצמוקין ואוסרים אותם ואע"פ שהצמוקים רבים ביותר על החטים אלף פעמים ואע"פ שממשו של חמץ לא נכנס בצמוקים ובמימיהם אסור לשתותו משום דחמץ בפסח במשהו אבל לענין לבערו אינו חייב עד שיודע שממשו של חמץ נכנס במי הצמוקים ואז אע"פ שהצמוקים ומימיהם רבים על החטים אלף פעמים אין החמץ בטל וצריך לבערו:
ומ"ש רבינו ואני תמה למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח שהרי כבר נתבטל בששים לטעמיה אזיל רבינו שכתב סתם בסימן תמ"ז שחמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל בששים מותר ולא אמרינן דחוזר וניעור ולא כתב שום חולק בדבר אבל דעת הרמב"ם בפ"ד שחוזר וניעור וכ"כ רבינו ירוחם בשם הגאונים והרשב"א ז"ל ומעתה אין לתמוה על רב נטרונאי אם יסבור כמותם:
ומ"ש ורי"ף פסק כחכמים שאין לאו לא בתערובת חמץ ולא בחמץ וכו' ולזה הסכים הרא"ש כך נראה מדברי הרא"ש שם שהוא סובר כדעת הרי"ף:
ומ"ש ולפ"ז מותר לערבו לפני הפסח וכו' אינו מפורש לא בדברי הרי"ף ולא בדברי הרא"ש ולא מצאתיו בדברי שום פוסק אלא סברת רבינו שהוא סובר שאע"פ שבתוך הפסח אסור באכילה מדרבנן מאחר שאין בתערובת חמץ איסור תורה א"צ לבערו בפסח והילכך מותר לערבו לכתחלה קודם זמן איסורו ולהשהותו עד לאחר הפסח ומבואר בדבריו סוף סימן תמ"ז שזאת היא סברתו ושאין דעת הר"י כן ושם יתבאר בס"ד:
ומה שיש לדקדק במה שמתיר להשהותן בפסח כתבתי על מ"ש ולרבנן אפילו לאו אין בהם ולדבריהם מותר להשהותן:
ומ"ש ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ וכו' דטעם כעיקר דאורייתא הכי אמרינן בפרק אלו עוברין (מד:) דבכל איסורין שבתורה הוי טעם כעיקר וילפינן לה מדכתב גבי נזיר משרת שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב ורבי עקיבא יליף ליה מגיעולי מדין וכתב רש"י בפרק גיד הנשה (צח:) דטעם כעיקר הוי מדרבנן והתוספות כתבו דהוי מדאורייתא ודעת הרמב"ם בפט"ו מהלכות מ"א כדעת רש"י ורבינו סובר כדעת התוספות:
ומ"ש ומיירי נמי שאין בהם כזית בכא"פ כבר נתבאר דה"ק ומיירי נמי בשאין בהם כדרך אכילתן דהיינו ע"י טיבול כזית בכא"פ אע"ג דכי אכיל ליה בעיניה אית ביה אבל אם כשאוכלו כדרך אכילתו דהיינו ע"י טיבול יש בו כזית בכא"פ חייבין עליו כרת אם אכל פרס: ואיכא למידק משמע ודאי שיותר חמור כזית בכא"פ מטעם כעיקר שהרי בטעם כעיקר נחלקו המפרשים אי הויא דאורייתא או דרבנן וכזית בכא"פ משמע דלכ"ע הוי דאורייתא ובהדיא אמרינן בפרק בתרא דע"ז (סז.) כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכא"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ומשמע דאטעמו ולא ממשו אמרינן דהוי טעם כעיקר וכיון דבטעם כעיקר הוי שיעור האיסור מועט מכזית בכא"פ ומאחר שכתב רבינו ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ אבל אם יש בו טעם חמץ חייבין עליו קשה למה חזר לכתוב ומיירי שאין בהם כזית בכא"פ אבל אם יש בו כזית בכא"פ חייבין עליו דמשמע דאם יש בו כל שהוא פחות מכזית בכא"פ אין חייבין עליו והלא כל שיש בו טעם חמץ חייבין עליו ואפילו פחות טובא מכזית בכא"פ ושמא יש לומר דטעם כעיקר היינו שלא נתערב בו ממשות האיסור כלל אלא טעמו וכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב והיינו נמי דאמרינן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וכזית בכדי אכילת פרם היינו כשממשו של איסור נתערב בהיתר ולפ"ז בתחלה כתב רבינו שאע"פ שאין ממשו של חמץ בתוך ההיתר לא שרי אלא בכגון הני שאין בהם טעם חמץ שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא אבל אם יש בו טעם חמץ חייבין עליו אע"פ שלא נתן שם ממשו של איסור ואח"כ כתב דבהני דעבידי לקיוהא נמי לא שרי אלא בשלא נתערב שם ממשו של איסור אבל אם נתערב שם ממשו של איסור דהיינו כזית בכא"פ אע"פ שאין נותנין בו אלא לקיוהא בעלמא חייבין עליו:
ומ"ש רבינו ועל כן השכר שעושין באשכנז וכו' כ"כ הרא"ש בפרק אלו עוברי בשם ר"ת וטעמו משום דדוקא בשכר המדי הוא דשרי דעיקרו עשו מתמרים או מדברים אחרים ולא היו נותנין בו אלא מעט שעורין להחמיצו כדמשמע בגמרא דרמו ביה שערי אבל שכר שלנו שעיקרו משעורים לא וכן משמע בגמרא דקאמר דלא פליגי רבנן עליה דר"א אלא בכותח הבבלי דליכא כזית בכא"פ ושכר העשוי משעורין איכא הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס: כתוב בא"ח אם נמצאו חטים או שעורים במים בעוד שהבשר שרוי כתב מורינו ה"ר שם טוב דמותר דצונן הוא והוא שאינן מבוקעות אבל אם הם מבוקעות הבשר מותר בהנאה לדעת הראב"ד שהיא האמת ולדעת הרא"ש והריא"ף אסור בהנאה במשהו ובעל נפש יחוש לעצמו משום חומרא דחמץ עכ"ל: וכתוב עוד שם כרי של חטים שנפל עליו דלף במקומות מועטים ואותם חטים שנפלו עליהם המים מעורבין בתוך הכרי מעורבים הם ברוב ואין צריך לבערם ובביטול בעלמא סגי להו וכתב הרא"ה והוא שאינם ניכרים ואעפ"כ אם נתבקעו הוברר הדבר שהחמיצו ואם יש באיסור כזית בכדי אכילת פרס אסור לקיימן ורוב הגאונים הושוו שאם נפל עליהם מים במקומות מועטים כדי שיהיו בטלות בס' ואין מבוקעות וטחנן שמותר לקיימם עכ"ל : דין חבית שנתנו עיסה בשוליה לדבק בין הנסרים יתבאר בסימן תמ"ז:
כתב אבי העזרי קולן של סופרים נ"ל שהנייר בעצמו מיתקן בכך וכו' יתבאר לקמן בסימן זה:
מעשה באחד שהעמיד גבינות בחלא דשיכרא וכו' כ"כ המרדכי בפרק אין מעמידין פי' שכר זה של שעורים היה וכ"כ הרמב"ם פי"ו מהלכות מאכלות אסורות שהמעמיד גבינה בכל דבר שהוא אסור בהנאה הכל אסור בהנאה אע"פ שהוא מין בשאינו מינו אע"פ שהוא כל שהו: כתוב בתה"ד מיני מרקחת מבלילות סוקר ודבש ומחפין בבלילה זו מיני קטניות וגרעינין נראה דיש לחוש שמא נזדייפו בקמח שעירבו במקום הסוקר ואם עירבו בו קמח ודאי סולת נקיה נתערב בהם דדמי טפי לסוקר ואנן מחזיקין הסולת לחמץ גמור מפני שלותתין החטים במים קודם טחינה אמנם כמדומה לי דלא נהוג עלמא לאסור וראוי להורות לתת לעכו"ם מחוץ לבית במתנה גמורה ויחזור ויזכה בהם לאחר הפסח:
עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח וכו' ברייתא בפרק אלו עוברין (מה:):
הקילור והאספלנית והרטייה וכו' תוספתא כתבה הרי"ף בפ' אלו עוברין וז"ל הקילור והאספלנית והרטייה שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער מלוגמא שנסרחה א"צ לבער וכ"כ גם הרמב"ם בפ"ד וכתב הרא"ש דאיתא בירושלמי מלוגמא שנתחמצה ואחר כך נסרחה זקוק לבער וכ"כ הראב"ד וכתב ה"ה באמת שכן הוא בירושלמי ולא הביאהו בהלכות וגם רבינו לא כתבו לפי שדברי הירושלמי בנתחמצה בפסח ובכה"ג בעינן נסרחה ולבסוף נתחמצה ודברי התוספתא הם בנסרחה קודם הפסח דכי אתאי פסח לא חל עליה איסור חמץ דהא הוה סרוחה והוה ליה כפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב דודאי נתחמצה ולבסוף עיפשה ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב וכן עיקר ולזה סתמו ההלכות ורבינו עכ"ל וכ"כ הר"ן על תוספתא מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער פי' שנסרחה קודם הפסח דהו"ל כחרכו קודם זמנו שמותר בהנאתו אתר זמנו אבל נסרחה בפסח אם נסרחה ולבסוף החמיצה הוה כחרכו קודם זמנו דהא לא חל עליה איסור הלכך אינו חייב לבער והכי איתא בירושלמי עכ"ל ורבינו כתב כדברי הרא"ש שסתם ולא חילק בין נתחמצה בפסח לנתחמצה קודם פסח:
כתב רב האיי גאון כיון שמלוגמא שנסרחה א"צ לבער כ"ש טריאק"ה כו' כ"כ הרא"ש בפרק אלו עוברין:
וכתב הרמב"ם דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם וכו' בפ"ד:
וכתב עוד בגדים שכבסו אותם בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ וכו' שם וכתב ה"ה ומ"ש רבינו וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ אינו מה שנזכר בגמרא קולן של סופרים דהתם אסור לקיימו והוא קודם שדבקו בו הניירות שהרי הוא נוקשה בעיניה ואסור לקיימו אלא דברי רבינו הם אחר שנדבקו בו הניירות והו"ל כעריבה שנתן לתוכה עורות וזהו שכתב רבינו שאין צורת החמץ עומדת עכ"ל ובזה אין אנו צריכין לדברי אבי העזרי שכתב רבינו לעיל שמחלק בין כשניכר החמץ לאינו ניכר דלטעם זה אפי' בניכר החמץ שרי: ובתרומת הדשן (סימן קי"ו) וכ"כ בפסקים סימן קמ"ט) כתוב שאם בא לדבק שום דבר בבצק תוך ל' יום ידבק בבצק שבלילתו רכה מאד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יבצבץ לחוץ ואיכא למימר דבכה"ג שרי הרמב"ם דוקא דאז אין צורת החמץ עומדת והמחמיר לטוחו בטיט מבחוץ תע"ב עכ"ל :
וכן העיד רבינו משולם וכו' וכ"כ הרא"ש והמרדכי בפ' אלו עוברין וכ"כ ראב"ן על כרים וכסתות וכו' ג"ז מדברי הרא"ש שם ז"ל וזקני אב"ן כתב ספק בידי על הכרים והכסתות שטחין אותם במי סובין אם צריך לבער ונראה דאין צריך לבער דאין שם אוכל עליו ומאוס ופסול מלאכול לכלב ועוד דמיוחד לשכיבה ואע"ג דאמרינן קופת שאור שמיוחד לישיבה צריך לבער אם לא שטח פניה בטיט משמע דלא מיפסיל אלא ע"י הטיט הכא מאיס טפי עכ"ל וכ"כ המרדכי שם:
וכתב עוד מה שנהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ מצאתי להם סמך מן הירושלמי וכו' כ"כ הרא"ש והמרדכי בפ' אלו עוברין בשם ראב"ן:
חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו וכו' בפרק אלו עוברין (שם) ת"ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלים בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח וכתב הרי"ף הא אם נפסל מלאכול לכלב אינה צריכה שריפה ותנן נמי כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול הכלב הא אם נפסל מלאכול הכלב נפיק ליה מתורת אוכל וה"ל עפרא בעלמא. וכתב הר"ן וכ"ת אמאי צריכה ביעור והא נבילה שאינה ראויה לגר לא שמה נבילה ונותן טעם לפגם שרי אפילו בחמץ בפסח י"ל דהכא שאני מפני שראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות והכי איתא בגמרא דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסריה רחמנא מה"ט והכי איתא במכילתא:
ומ"ש או ששרפו באש ונחרך בר"פ כל שעה (כא:) חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו וכתבו התוספות וכגון שנפסל מלאכול לכלב דבע"א לא הוי שרי דומיא דפת שעיפשה וכ"כ הרא"ש והר"ן ז"ל וכתב עוד הר"ן ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע איסוריה עד דשריף ליה לגמרי:
ומ"ש או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט בטליה בפרק אלו עוברין (מה:) הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה ולחמע בה כמה עיסות רשב"א אומר בד"א במקויימת לאכילה אבל קופת שאור שייחדה לישיבה בטלה אמר רב נחמן אמר רב הלכה כרשב"א איני והא"ר יצחק בר אשי א"ר אם טח פניה בטיט בטלה טח אין לא טח לא מאן דמתני הא לא מתני הא איכא דאמרי אר"נ אמר רב אין הלכה כרשב"א דאמר רב יצחק בר אשי אם טח פניה בטיט בטלה טח אין לא טח לא ופסק רבינו כדרב יצחק בר אשי דהא ללישנא בתרא ליכא מאן דפליג עליה וללישנא קמא נמי אע"ג דמאן דמתני הא לא מתני הא פסק כוותיה משום דמחמיר טפי מר"נ א"ר וכן פסק הרמב"ם בפ"ב:
ומ"ש וי"א שמותר באכילה וכו' בר"פ כל שעה אהא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו כתב הר"ן ודאמרינן מותר בהנאה בדין הוא דאפילו באכילה נמי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפילו אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמתהני מיניה והרא"ש כתב דלא מיסתבר שאע"פ שבטלה דעת האוכל אצל כל האדם מ"מ כיון דאיהו קא אכיל ליה אסור וכ"כ הרב הברצלוני וז"ל וה"מ דמותר בהנאה לאחר זמנו אבל באכילה לא ומהאי טעמא נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל ליה ויש מי שאומר המורייס שעושין האידנא שקורין אלמר"י שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שהחמץ על ידי תערובת שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה לאחר הפסח דלא שרי ר"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לערובי' ולשהויי לא ומשום שחרכו נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה דלא מסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו ועוד דלא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילה לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר דלאו אורח ארעא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחיה למיכל הכי אסור עכ"ל ואע"פ שלא נחלקו אי מותר באכילה או בהנאה אלא בחרכו קודם זמנו סובר רבינו דה"ה לנתעפש ויחדו לישיבה: וכתוב בתה"ד (סימן קנ"ט) דיו שהוא מבושל בשכר שעורים שרי לכתוב בו וכדאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו וכתב אשיר"י והוא שנפסל מלאכול לכלב כגון פת שעיפשה ונראה דדיו המבושל בסמנים כגון טחינת עפצים ויטריאו"ל שהם מרים ודאי נפסל משתיית הכלב קודם הפסח והוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו :
בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער פחות מכאן בטל במיעוטו משנה בפרק אלו עוברין (שם) ובגמרא (שם) א"ר יהודה אמר שמואל ל"ש אלא במקום שאין עשוי לחזק אבל במקום שעשוי לחזק אינו חייב לבער מכלל דפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער ופירש"י ל"ש דכזית במקום אחד חייב לבער אלא שאין הסדקין בשולי העריבה מקום הצקת מים שיהא בצק זה מועיל לערובה לחזק המים אלא בדפנותיה מקום שאין עשוי לחזק: אבל אם במקום העשוי לחזק. הן בטלים אגבה והוו כעץ דמסתמא בטלינהו האי גברא להתם ואפילו כזית אינו חייב לבער: מכלל דפחות מכזית וכו'. תלמודא קא דייק ממילתיה דשמואל דפחות מכזית לא חשיב ואע"ג דאיכא בה פלגי זיתי טובא הואיל ולאו במקום אחד בינהו לא חשיבי: איכא דמתני לה אסיפא ואם לאו בטל במיעוטו אמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא במקום העשוי לחזק אבל במקום שאינו עשוי לחזק חייב לבער מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער ופירש"י מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער ואע"ג דודאי מבטל ליה אפ"ה כיון דחשיב לא בטיל ותניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא קשיין אהדדי אמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא אביי אמר לא קשיא הא במקום לישה הא שלא במקום לישה אמר רב אשי לא תימא שלא במקום לישה אגבה דאגנא אלא אשיפתא דאגנא ופירש"י ל"ק כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה. מתניתא בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כגון שפה העליונה אבל דפנות קרוי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואע"ג דבמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים וה"ק ת"ק במקום העשוי לחזק כגון שוליים שמקבלים את המים אפילו כזית אינו עובר מקום שאינו עשוי לחזק מים כגון דפנות דמקום לישה הוא ולאו מקום מים עובר ופחות מכזית אפילו בדפנות נמי אין עובר דכיון דמהני פורתא לחזק עיסה כשמשפשפין ולשין שם בטל ושלא במקום לישה כגון שפה העליונה לא איירי האי תנא מידי ומודה הוא בה דאפילו פחות מכזית לא בטיל ביה ותנא בתרא ה"ק מקום העשוי לחזק עיסה כגון דפנות אינו עובר בפחות מכזית וה"נ אמרינן בקמייתא מקום שאינו עשוי לחזק כגון שפה העליונה עובר ואע"ג דליכא כזית והכי נמי אמרינן בקמייתא וכזית אפילו בדפנות עובר והכי נמי תניא בקמייתא. לא תימא שלא במקום לישה דאמרן ביה ואפילו בציר מכזית חוצץ היינו גבה דאגנא מבחוץ אבל שיפתא דאגנא קרי מקום לישה אלא שיפתא דאגנא קרי שלא במקום לישה ולא בטל ביה בציר מכזית כללא דתרווייהו תנאי שפה העליונה אפילו פחות מכזית עובר שוליים אפילו כזית אינו עובר דפנות כזית עובר פחות מכזית אינו עובר עכ"ל אבל התוספות כתבו דנראה לר"י לפרש דמקום העשוי לחזק היינו את הכלי בין במקום לישה ובין שלא במקום לישה עושין לחזק אך במקום לישה יש להחמיר יותר שיש לחוש שידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת ע"י לישה או תבלע מן הטעם ולכך כזית במקום לישה אפי' עשוי לחזק עובר אע"ג דודאי מבטלו כיון דאיכא תרתי לריעותא כזית ובמקום לישה ופחות מכזית אפילו במקום לישה אי עשוי לחזק לא גזרו ביה רבנן כיון שהוא דבר מועט יכול לשמור שלא ילושו עליו וכן כזית שלא במקום לישה אי עשוי לחזק אין עובר אבל פחות מכזית ושלא במקום לישה אפילו אין עשוי לחזק מותר עכ"ל נמצא לפ"ז דכזית במקום לישה אפילו עשוי לחזק וכן כזית במקום שאין עשוי לחזק אפילו שלא במקום לישה כיון דבכל חדא מינייהו איכא תרתי לריעותא עובר אבל כזית שלא במקום לישה והוא עשוי לחזק כיון דאית ביה תרתי לטיבותא אינו עובר ופחות מכזית שלא במקום לישה אפי' אינו עשוי לחזק וכן פחות מכזית במקום העשוי לחזק אפילו הוא במקום לישה כיון דבכל חדא מינייהו איכא תרתי לטיבותא אינו עובר אבל פחות מכזית במקום לישה ואינו עשוי לחזק כיון דאית ביה תרתי לריעותא חייב לבער וה"ר יצחק אלפס לא כתב אלא לישנא בתרא דרב יהודה דס"ל כרב הונא דאמר סמי קילתא מקמי חמירתא ולא כאביי דמפליג בין מקום לישה לשלא במקום לישה וכן פסק הרמב"ם בפ"ב. ואחר שהצעתי לפניך כל דברי הגמרא והמפרשים יהיו דברי רבינו מבוארים לפניך ואין להאריך בנתינת טעם והכרח לכל אחד מהפירושים ולבאר ג'"כ הדחוקים הנופלים בו לפי שאין זה ענין למלאכתנו וכ"ש במידי דלא נפקא לן מידי לענין הלכה וכמ"ש הרא"ש שישראל קדושים הם וגוררים כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא אפילו בכותלי הבית: כתבו הגהות בפ"ב על הא דבצק שבסידקי עריבה כתב רא"מ והוא שראוי לאכול קצת אבל אם הוא פחות מכזית והוא מטונף קצת כיון דאיכא תרתי לריעותא אינו חייב לבער:
אבל אם לשין בה בפסח צריך לגוררה ולהגעילה וה"ר יחיאל מפרי"ש כתב עריבות שלשין בהם כל השנה אין לסמוך על מה שרוחצין אותם בחמין וכ"כ הגה"מ בפ"ב וכ"כ ר"י וכ"כ סמ"ק והמרדכי פרק אלו עוברין וכתב עוד והמקילין סומכין על הביטול :
ומ"ש דנתינה לעכו"ם מהניא יתבאר בסי' תמ"ח:
שני חצאי כזית בצק שהן בעריב' וכו' עד כשמכבדין הבית בפ' אלו עוברין (שם) ופירש"י שני חצאי זיתים בסידקי העריבה חייב לבער דחוט מצרפן. וכתב ה"ה בפ"ב ופ"י בעריבה מקום העשוי לחזק או לסתום בו נקב היא שאל"כ כבר נתבאר שאפי' חצי זית לבד חייב לבער ובבית אפילו מדובק בגומות חייב לבער:
ושני בתים זה לפנים מזה וכחצי זית בכל אחד וכו' שם ואסיקנא בתיקו וכ' הרא"ש בעל העיטור כתב מבטלין וא"צ לבער דכיון דביטלו הוי דרבנן ואזלינן לקולא ואבי העזרי כתב דאזלינן לחומרא ול"נ והרמב"ם כתב הואיל ואלו חצאי זיתים דבוקים בכותלים או בקורות או בקרקעות אין חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט ע"כ לשון הרא"ש אבל ה"ה כתב ופי' רבינו דוקא בדבוקים בכותלים או בקורה הא לאו הכי חייב לבער ודבר ברור הוא עכ"ל: כתב הרוקח בצק שבסדקי הכלים או חמץ בסלי נצרים ואין יכול להוציאו ידבק טיט על הבצק כדאיתא בפ' אלו עוברין (מה.) גבי קופת שאור: בור מלא חטים ויש בהם חטים שנתבקעו מלחות הבור וכן חטים שנפלו עליהם מים אם צריכים להתבער בפסח יתבאר בסימן תמ"ז:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל דבר שאינו חמץ גמור כו' וחומץ האדומי כו' צריך לומר שנותנין בו מים שאל"כ ה"ל מי פירות ואינו מחמיץ וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' אלו עוברין ונראה בעיני דה"ה בזיתום המצרי דהא ותיקא במישחא ומילחא שרי דמי פירות הן אלא צ"ל דזיתום המצרי יש בו מים כל אלו לר' אליעזר הן בלאו ואין בהן כרת ריש פ' ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי כו' וזומן של צבעים כו' ר"א אומר אף תכשיטי נשים הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת ובגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיניה בלאו אמר רב יהודה אמר רב ר"מ הוא דשמעינן ליה לר"מ דנוקשה בעיניה בלאו וכ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובות רב נחמן אמר ר"א הוא דשמעינן ליה לר"א דאמר דחמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו וכ"ש נוקשה בעיניה ור"נ מ"ט לא אמר כר"י אמר לך דילמא ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע"י תערובות לא ורב יהודה מ"ט לא אמר כר"נ אמר לך ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא חמץ דגן גמור ע"י תערובות אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כוותי' דרב יהודה כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על אוכל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר"א הוא ואילו נוקשה בעיניה לא קתני ש"מ נוקשה לר"א לית ליה וכתבו התו' ואילו נוקשה בעיניה לא קתני וא"ת ונימא מש"ה לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא כדאמר ר"נ וי"ל דאי כ"ש הוא ה"ל למיתני לאשמועינן דלית ביה כרת עכ"ל וא"כ יש לתמוה על מ"ש רבינו דכל אלו לר"א הן בלאו היפך המסקנא דקאמר תניא כוותיה דרב יהודה דלר"א נוקשה לית ליה ומה שתירץ הב"י דהאי ת"כ הויא לפום מאי דס"ל לרב יהודה כו' זה אינו מן הסוגיא דכל ת"כ צריך שיהא מוכרח מבחוץ לפרש כך ולא לפום סברת האמורא דמביא סייעתא לדבריו וכמבואר בתוספות שהבאתי גם מה שדקדק מלשון רש"י אינו כלום דבגמרא קאמר להדיא דבכל שכן מייתי ליה ולא מהוא הדין כמ"ש הוא וא"כ בהכרח היה צריך רש"י ז"ל לבאר דר"נ ס"ל דנוקשה בעיניה חמור ומשום הכי לא קאמר כרב יהודה וכל זה ברור. וגם אין לתרץ דברי רבינו דר"ל ר' אליעזר דמתניתין דאמר אף תכשיטי נשים דלדידיה הכל הוא בלאו שהרי בדברי רבינו מפרש דדוקא חמץ גמור ע"י תערובות או נוקשה בעיניה הוא בלאו ולר"א דמתני' אפילו נוקשה ע"י תערובת הוא בלאו כדכתב הר"ן אלא ע"כ לומר דר"א שהביא רבינו הוא ר"א דברייתא ונ"ל ליישב דרבינו מפרש דהת"כ אינו אלא להוכיח היפך סברת ר"נ במאי דקאמר נוקשה בעיניה חמור ומתניתין לא אתי כר"א דבע"כ צ"ל דנוקשה בעיניה אינו חמור מדלא תני נמי נוקשה בעיניה לאשמועינן דלית ביה כרת וכדכתבו התוס' אלא צריך לומר דחמץ דגן גמור ע"י תערובת חמור ומתניתין אתיא כר"מ א"נ דשקולין הן ומתניתין נמי כר"א אבל כר"מ ודאי אתיא וכיון שכן מסתברא לומר דשקולין הן ומתניתין אתיא ככ"ע ועוד דרב נחמן הוה בתרא טפי מרב יהודה אמר רב וקים ליה דמתניתין אתיא כר"א הילכך אע"פ דאידחי ליה סברת ר"נ במאי דקאמר נוקשה בעיניה חמור ולא אתי כר"מ אלא מתני' איירי כר"א מ"מ קבלתו לא נדחה ואיכא למימר דאתי נמי כר"א דשקולין הן ומש"ה לא קתני נמי נוקשה בעיניה בברייתא דכיון דשקולים הן שוין בדין זה נ"ל בדעת רבינו:
ומ"ש ולדבריו אסור להשהותן אע"ג דקי"ל כר"ש כו' ה"מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו הוא בעין כמו שהי' מעיקר' חמיר טפי פי' ב"י דה"ק דוקא בנתערב אחר הפסח אבל בקודם פסח חמיר טפי ותימה דהא בפי' רש"י ובאשיר"י פרק כל שעה מבואר דלא קניס ר"ש בתערובות אפילו שהייה בעיניה ונתערב אחר הפסח משמע דבנתערב קודם קיל טפי וכ"כ רבינו לקמן סוף סי' תמ"ז וג"כ צריך עיון מאי מקשה ממאי דקי"ל כר"ש לדברי ר"א דילמא לא קי"ל כר"א ורבינו גופיה מסיק דהלכה כחכמים דפליגי אר' אליעזר ולדבריהם מותר להשהות וכדפסקו הרי"ף והרא"ש ודוחק לומר דלדעת הרמב"ם ודעימיה שמביא בסמוך דפסקו כר"א מקשה אע"ג דקי"ל כר"ש דלדידהו קשה דהא עדיין לא הזכיר דברי הרמב"ם ע"כ יראה דרבינו שכתב כל אלו לר"א הן בלאו ואין בהן כרת פי' דבאכילתן יש בהן לאו ואין בהן כרת דאילו לענין בל יראה לא צריכא למימר דליכא בהן כרת וכמ"ש ר"ת ריש אלו עוברין והסכים עמו הרא"ש מכח קושיא זו דאלו מתבערין מן השלחן קאמר דאסור באכילה אבל לאו דבל יראה ליכא בתערובות ולא בנוקשה ומפרש רבינו דלדברי ר"א אע"פ דאין שם לאו דבל יראה מ"מ איסורא דרבנן איכא ואע"פ שהרא"ש בריש אלו עוברין כתב בזה שני סברות לפי פי' ר"ת דלחד טעמא דהחמירו לבער החמץ מן הבית משום דלא בדילי אינשי מיניה ויבואו לאכלו אף בתערובת ונוקשה אסור להשהותן אבל לאידך טעמא דמשום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה הכא דליכא בל יראה מותר להשהותו מ"מ רבינו תופס עיקר כהך טעמא דמחמיר וז"ש ולדבריו אסור להשהותו כלומר דאע"פ דר"א דהוא תנא דמתניתין לפי דעת רבינו לא פסק שיש לאו בתערובת חמץ אלא באכילה אבל לא לעבור עליו בבל יראה וכדעת ר"ת ולא כדעת רש"י והרמב"ם אפ"ה מודה דאסור להשהותו בביתו מדרבנן משום דלא בדילי כו' וכמו שהראה רבינו דעתו בסימן תל"א שכתב וחשו שמא יבא לאכלו אם ישאר בבית הנה שלא הזכיר כי אם הך טעמא שמחמיר. וא"כ השתא שפיר מקשה רבינו לדברי עצמו דמאחר דאנן קי"ל כר"ש דמיקל ולא קניס בתערובות אף לענין אכילה וה"ט דלא קנסינן ליה אלא משום דעבר עלה בבל יראה כדאיתא בפ' כל שעה ובתערובות דליכא איסור בל יראה לא קנסינן ליה אפילו שהייה בעיניה ונתערב אחר הפסח ושרי באכילה. וא"כ מיניה נלמד לפרש לענין שהייה להקל כאידך טעמא דלא אסרו להשהות אלא היכא דעבר עלה בבל יראה אם לא ביטלו וממילא בתערובת ונוקשה דליכא בל יראה שרי להשהות ועל זה אומר ה"מ כו' והשתא אתי שפיר דלהרמב"ם ל"ק כל עיקר ממאי דקי"ל כר"ש שהרי הרמב"ם ס"ל דאיכא לאו דבל יראה בתערובות וא"כ בדין הוא שאסור להשהות אפילו אם ביטלו אף לאידך טעמא דמיקל:
ומ"ש ה"מ שנתערב אחר הפסח כו' נראה כדברי המפרש שהביא ב"י דה"ק דדוקא בנתערב שלא בכוונה ואמר אחר הפסח לרבותא כלומר דבשלא בכוונה אף דשהייה בעינא ונתערב אחר הפסח מיקל ר"ש ומכ"ש בנתערב קודם הפסח שלא בכוונה אבל היכא שאיסורו בעין לפנינו היום כמו שהיה מעיקרא דהיינו שלא נתערב ממילא חמיר טפי דבתערובות כהאי לא מיירי ר"ש וכ"כ הרא"ש להדיא ריש פ' כל שעה גבי אלמורי"א וז"ל דלא שרי ר"ש אלא כגון דעריב שלא בכוונה אבל לערובי ולשהויי לא וכיון שכן לענין איסור שהייה נמי מסתבר לפרש להחמיר דבכותח הבבלי כו' שנתערב שם החמץ בכוונה דאסור להשהותו לר"א אע"פ שאין שם לאו דבל יראה אלא שעדיין לא נתיישב אצלי הלשון שאמר אבל היכא שאיסורו בעין כו' ודוחק לומר דה"ק ה"מ שנתערב עד שנתבטל כגון דאיכא ס' דאז אפילו נתערב אחר הפסח שרי אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא דהיינו שלא נתבטל דליכא ס' וא"כ הוי כמו שהיה מעיקרא וכמו שפסק לקמן סוף סימן תמ"ז דלא כשאר גאונים דא"כ ה"ל לומר בפירוש ה"מ שנתערב בס' ועוד דהכא אע"פ שאינו ס' אין לאסור מאחר דאינו אלא לקיוהא כדלקמן גם יש שאר דקדוקים בלשון בעל העיטור ורב נטרונאי ולכן יראה לע"ד דה"פ ה"מ שנתערב אחר הפסח פי' דוקא כעין תערובת לח בלח שאין החמץ נשאר בעין בצורתו אחר שנתערב בההיא מיקל ר"ש אף שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין אף לאחר שנתערב כמו שהיה מעיקרא כהנך דמתניתין דהפירורין והשעורין הן נשארין בעין בתערובתן ונאכל אותו חמץ מעורב עם דברים אחרים אלא שאינו ניכר חמיר טפי דלא איירי ר"ש בתערובות כהאי ומש"ה נמי לענין איסור שהייה יש להחמיר ולפרש דלר"א איכא איסור בשהייה כאידך טעמא דמחמיר וכך מצאתי להדיא במרדכי הארוך בדברי ראבי"ה אחיטין שירד עליה דלף ומחמת שנתייבשו החטין אין המבוקעים ניכרים וכתב וז"ל ואפילו לאחר הפסח אסורים דהא דלא קניס ר"ש ע"י תערובות היינו כשאינו ניכר כגון קדרות בפסח אבל הכא אע"ג דאינו ניכר הוי כמונח בכד ואסור להשהות כו' עכ"ל ובסגנון זה הם דברי רבינו כאן כדפרי' ואח"כ כתב ופסק הרמב"ם כר"א וכו' ואע"ג שרבינו ס"ל כר"ת והרא"ש דלר"א אין לאו לענין בל יראה וכדפי' אין מזה סתירה למה שהביא דברי הרמב"ם דפסק כר"א דאיכא בל יראה בתערובת דהרמב"ם סובר כפי' רש"י דפי' אלו עוברין עליהם בבל יראה וזה אין צריך לפנים ולפי דכתב הרמב"ם כגון שכר המדי והמורייס וכל דבר כיוצא באלו משמע דס"ל דכל תערובת בעולם אפי' לח בלח כמורייס דלא הוי תערובתו בעין כהנך דמתני' מדלא תני ליה נמי במתני' ואפ"ה חייב לבערו על כן כתב רבינו בלשונו ובעל העיטור כתב דוקא הנך שהן בעין וכו' דאע"פ דבעל העיטור הסכים לפסוק כר"א ודאיכא לאו לענין בל יראה בתערובות מ"מ הוא חולק אדברי הרמב"ם במה שסובר דאיכא לאו אף בתערובות שאינו בעין וז"ש דוקא הנך שהן בעין ואמתניתי' קאי כלומר דוקא הנך דקא חשיב במתני' שאף לאחר שנתערב שם חמץ הוא בעין שלא נימוח לגמרי שיפסיד צורתו הוא דאיכא לאו דבל יראה ומשמע אבל בכל שאר תערובות אינו בבל יראה דלא כהרמב"ם ועל זה אמר וכן יראה דעת רב נטרונאי כו' דמשמע ליה לרבינו מלשונו שאמר אם יודע שנסחט מן החטין חמץ וכו' דהיינו לומר שגוף החטה נשאר שם בעין ומש"ה אסור לקיימו דעבר עליה בבל יראה ואם אין יודע א"צ לבערו והיינו כסברת בעל העיטור ומפני שלא כתב כן בפירוש אמר שיראה כן מדעתו:
ומ"ש ולרבנן אפילו לאו אין בהן כו' פי' דאפילו באכילתן אין לאו אלא איסורא דרבנן וא"כ ממילא לדבריהן מותר להשהותן אפילו להך טעמא דמחמיר משום דלא בדילי וכו' דלא גזרינן שמא יבא לאכלו ממנו אלא דוקא בחמץ שאסור באכילה ד"ת אבל בתערובות ליכא למיגזר בשהייה מאחר שאף האכילה גופה אינו אלא דרבנן אך קשה מדתניא בפ' כל שעה דכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח ואפילו ב"ה לא פליג אלא דיכול למכור אבל לשהויי אסור לדברי הכל וכדלקמן בסי' תמ"ג וי"ל דהתם לא איירי בכותח הבבלי אלא בסתם כותח דעלמא דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ומ"ש הב"י דרבינו שכתב דלרבנן מותר להשהותו הוא דוקא לטעמא משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה ומשמע מדבריו לשם דלרבי אליעזר איכא לאו דבל יראה בתערובות לפי דעת רבינו אינו נכון אלא כדפרישית ואין צורך להאריך בזה כי דבר פשוט הוא לפי ע"ד:
ומ"ש ופסק הרמב"ם כר"א וכו' בפ"ד ויש לתמוה לדעת רבינו שמפרש דהרמב"ם פוסק כר"א דאיכא בל יראה בתערובות אפילו אין בו כזית בכדי א"פ והרי מפורש ברמב"ם פ"א דבאוכל תערובות אינו לוקה אא"כ באוכל כזית בכדי א"פ. ואפשר לתרץ שאע"פ שאינו לוקה על האכילה מ"מ חייב בביעורו שהרי יש שם כזית חמץ ואע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו וסברא זו הזכיר ה' המגיד בשם ה"ר משה הכהן שפי' כך לדעת הרמב"ם. ומה שכתב הב"י לחלק לדעת הרמב"ם בין דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כשאכלו בעינו לאוכלו ע"י טיבול נתבארו דברים אלו בדברי מהר"א מזרחי בביאורו לסמ"ג לאווין בסי' ע"ט ועיין עוד בספר מנין המצות להרמב"ם מצוה קצ"ט מלא תעשה ובמה שהשיג עליו הרמב"ן גם הרא"ש בסוף כלל ששה עשר השיג עליו ע"ש וקצת מזה בתשובת ה"ר לוי חביב סי' י"ח:
ומ"ש אבל אם נעשה בהם מלאכה כו' פי' אפי' שהחמץ כשאר לשם בעין מ"מ מאחר שאינו ראוי לאכילה שנעשה בו מלאכה אינו חייב לבער דתרתי בעינן שיהא בעין ושיהא ראוי לאכילה וכדפי' לעיל:
ומ"ש ואני תמה למה אסרו כו' זה לשון א"א מה"ר שמואל ז"ל ואפשר ליישב שהיה חושש שמא נשאר מגוף החטה משהו בעין שלא נתערב שנותן טעם בפסח עצמו וכמו שכתב הסמ"ק אדגן שצמח וע"י סינון בבגד לא רצה להקל ולהתיר משום חומרא דחמץ וכן נראה בתשובת מהרי"ל סימן צ"ט אכן נ"ל חומרא יתירה שלא להתיר ע"י סינון בגד שהרי בעכבר שאיסורו בכעדשה סומכין על הסינון כדאיתא בפרק בתרא דע"ז באשיר"י ובמרדכי כתב ובלבד במסננת של בגד שלא ישאר מן העכבר כלום אלא נראה עיקר כמ"ש הב"י דרב נטרונאי סובר כאותן גאונים שפסקו דחמץ בפסח חוזר וניעור אבל לדידן דקיל"ן דאינו חוזר וניעור מותר לשתותו אם סיננו במסננת של בגד קודם פסח:
ורב אלפס פסק כחכמים שאין לאו כו' פי' שאין לאו כלל לא באכילתן ולא בביעורן אלא איסור דרבנן באכילתן לבד ולפי זה מותר להשהותן דלא גזרינן בשהייה כיון שהאכילה גופה אינה אלא איסור דרבנן כדפי' לעיל ומ"ש דמותר אפילו לערב בתחלה ולהשהותן זה אינו מבואר אלא הדעת נותנת כן ונמשך לפי פסק זה דמאחר דכותח הבבלי ואינך דמתניתין מותר להשהותן לרבנן ואע"פ שידע כשערבו בתחלה שלא יאכלנו קודם פסח א"כ ממילא מותר בתחלה לערבה ולהשהותה דהכל שוה בדין וכך מבואר בדברי הרא"ש ריש פרק כל שעה גבי אלמורי"א דכל היכא שמערב חמץ בכוונה דינו כאילו מערבו בתחלה כדי להשהותו ומכאן למד רבינו מה שפסק לקמן בס"ס תמ"ז דכל היכא שאינו עובר על תערובתו מותר לערבו בתחלה ולהשהותו זו היא שיטת רבינו לדעת הרי"ף והרא"ש אבל הר"ן ז"ל פי' לדעת הרי"ף שפסק כחכמים דבתערובת חמץ גמור איכא איסורא דאורייתא באכילה אע"ג דליכא לאו משום דחצי שיעור אסור מן התורה אלא דבנוקשה בעיניה ליכא אלא איסור דרבנן באכילה ואעפ"כ כתב דצריך לבער אפילו חמץ נוקשה אפילו לדברי חכמים ע"ש. אבל הסמ"ג מיקל בזה וכתב דאפילו לדברי ר"א דאיכא לאו באכילה כיון דליכא לאו בבל יראה מותר לקיימן בפסח אפילו תערובת חמץ גמור וכ"כ במרדכי לדעת ר"ת ושכן כתב הר"א ממיץ והרב רבינו יוסף קלצון ולענין הלכה כבר כתב המרדכי דנהגו כרש"י דאסור וצריך לבער הכל גם במרדכי הארוך ריש פסחים כתב דאפי' לההוא טעמא דהחמירו לבער משום חומרא דכרת ובל יראה אע"פ כן בחמץ נוקשה דליכא כרת ובל יראה לפר"ת צריך בדיקה וביעור דלא פלוג רבנן:
ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כו' הב"י האריך בכאן להקשות ולתרץ ובתוך דבריו כתב דכותח ואינך דמתניתין אין בהן ממשו של חמץ ולא הבינותי דבריו הרי הפירורין והשעורין שבהם הם ממשו של חמץ גם קושייתו נראה שאינה כלום דה"פ דברי רבינו ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון כל אלו שאע"פ שיש שם ממשו של חמץ אינן אלא לקיוהא ולא ליתן בהן טעם אבל אם יש שם טעם חמץ חייבין עליו אפי' אין שם ממשו דטעם כעיקר דאורייתא ואח"כ כתב דאפילו הני שאינן אלא לקיוהא אין היתר אא"כ בשאין בו כזית בכדי א"פ אבל כשיש שם כזית בכא"פ עובר עליהן כיון דאיכא שם ממשו ואע"פ שאינן אלא לקיוהא וזה ברור:
ומ"ש וע"כ השכר כו' פי' מאחר דבאותו שכר איכא תרתי לריעותא חדא דעיקרה משעורין ואפילו לא הוי ביה אלא טעמא לחוד טעם כעיקר דאורייתא ועוד דאפי' לא היו נותנים השעורים אלא לקיוהא כמו שכר המדי אפ"ה אית ביה הרבה יותר מכדי אכילת פרס הלכך חייב לבערו וכן משמע מדברי הרא"ש בפ' אלו עוברין:
כתב אבי עזרי קולן של סופרי' כו' כ"כ רבינו ירוחם משמע מדבריו שכך הם דברי הרמב"ם במ"ש וכן ניירות וכו' שהעתיקו רבינו בסמוך שהרי בהרמב"ם כתוב דהטעם הוא מפני שאין צורת החמץ עומדת משמע שר"ל שאין צורת החמץ בעין וניכר כיון שהוא מכוסה בנייר וכן מבואר בת"ה סקי"ז שזו היא דעת הרמב"ם וכ"מ במרדכי שהקשה על דברי הרמב"ם מההיא דקולן של סופרים ותירצה דהתם מיירי דמתקנין הנייר בכך כמו שכתב ראבי"ה ורבינו הביא דברי ראבי"ה מפני שמתוכן מפורש קולן של סופרים דמתניתין מה היא והביא גם דברי הרמב"ם משום דין בגדים שכבסן בחלב חטה ולא היה משמיט אמצע דבריו במ"ש וכן ניירות כו' והב"י הבין שהרמב"ם וראבי"ה חולקים בפירוש קולן של סופרים ולא היא:
מעשה באחד שהעמיד גבינות כו' במרדכי פ' אין מעמידין כתוב ע"ש ראבי"ה שכתב כן בשם ראב"ן זקנו ושכ"כ הרמב"ם בפי"ו מהמ"א ומצאתי בהגהות דמהר"ש לוריא וזה לשונו דחשיב כמו בעינייהו אבל במרדכי כתב דלא חשיב בעינייהו ע"ש עכ"ל ור"ל דאי חשיב בעינייהו ה"ל כאוכל חמץ בעין וחייב כרת על אכילתו אבל אי לא חשיב בעינייהו ה"ל כחמץ ע"י תערובת דפליגי ביה ר"א וחכמים עכ"ל וצ"ע לחלק בין מעשה זה לכותח הבבלי ואינך דמתניתין דמשמע נמי שעיקר המאכל נעשה ע"י החמץ וה"ל כמו מעמיד וכמ"ש הרא"ש להדיא בשם הראב"ד סוף מסכת ע"ז ע"ש ואעפ"כ כתב רבינו להקל טפי לגבייהו משום דאינן אלא לקיוהא ומדברי הרא"ש ר"פ אלו עוברין למד כן שכתב אליבא דר"ת דמתיר להשהותן דהיינו טעמא משום דעיקרן עשוי מתמרים או דברים אחרים ולא היו נותנין בו אלא מעט שעורין להחמיצו ונראה לי דדברי הרא"ש ורבינו הם למאי דתופסין עיקר כר"ת דאין איסור בל יראה בכותת ודכוותייהו אבל הראב"ד ס"ל כהרמב"ם דיש לאו דבל יראה שהרי לא השיג עליו בפ"ד הילכך כתב להחמיר לגבייהו משום דה"ל כמו מעמיד ובזה לא הסכים עמו הרא"ש כל עיקר ודו"ק:
עריבת העבדנין כו' לשון הרמב"ם קודם ג' ימים לשעת הביעור מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש וכו' פי' שהרי נפסד צורתו ואין החומץ בעין ועוד טעם אחר דהבאיש ואין ראוי לאכילת כלב ואפילו היה בעין א"צ לבער:
הקילור וכו' תוספת' הביאה הרי"ף והרא"ש וז"ל הקילור והאספלנית והרטייה שנתן לתוכן קמח א"צ לבער מלוגמא שהסריח א"צ לבער והרא"ש הביא עוד ירושלמי מלוגמא שנתחמצה ואח"כ נסרחה זקוק לבער ונראה מדברי רבינו שמהירושלמי אנו למדין פי' לתוספתא דלא תני מלוגמא בהדי קילור כו' אף ע"פ דבקילור נמי אם לא נסרחה חייב לבער וכדתנן לא ילעוס אדם חיטין ויתן ע"ג מכתו אלא ה"ט דקילור ואספלנית ורטייה מסריחין מיד אבל מלוגמא אינה מסרחה מיד אלא לפעמים נתחמצה תחלה ולכך שנאה בפני עצמה מלוגמא שנסרחה כלומר שנסרחה קודם א"צ לבער הא אם נתחמצה קודם חייב לבער ונראה דדוקא נתחמצה ולא נסרחה עד שנכנס הפסח הוא דצריך לבער שחל עליה איסור כשנכנס הפסח אבל אם נסרחה קודם פסח א"צ לבער אפילו אם נתחמצה קודם שנסרחה ואצ"ל אם לא נתחמצה עד שנסרחה דלמה ישתנה דין מלוגמא מעריבת העבדנים דתוך ג' ימים לשעת הביעור הוא דחייב לבער אע"פ שבפסח בעצמו נפסד ונבאש אבל קודם ג' ימים א"צ לבער אע"פ שנתחמצה קודם וכן הפת שעיפשה ונפסל מלאכול לכלב חמץ היה תחלה ואח"כ נפסל וכ"כ ה' המגיד ובעל מגדול עוז והר"ן ז"ל ולכך אני אומר שהרא"ש שהביא הירושלמי אינו חולק עם הרמב"ם והרי"ף שלא הביאו כי אם התוספתא לבדה מפני שלרוב פשיטות דין זה לא הוצרכו לבארו בפירוש גם הרא"ש שהביא הירושלמי קיצר במקצת מפני שנסמך על המבין:
כתב רב האי גאון כיון שמלוגמא כו' עד במי קמח בפסח הכל מלשון הרא"ש בפרק אלו עוברין ומ"ש רב האי דאתי במכ"ש ממלוגמא היינו משום דמלוגמא אית ביה תערובת חמץ הרבה אבל טריאק"ה אין בו כי אם כל שהו ולהכי אע"פ דלא תני לה בתוספתא בהדי קילור וכו' אפ"ה אין צריך לבערו משום דאיכא למימר דהא דלא תני לה משום דאתיא במכ"ש ממלוגמא:
ומ"ש וכ"כ הרמב"ם דבר שנתערב וכו' יש לדקדק דה"ל להביא מה שכתב הרמב"ם בפי' לענין ביעור וז"ל וכן הקילו' והרטייה והאספלנית והטריאק"ה שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח כו' אבל מ"ש דבר שנתערב וכו' לא כתבו אלא להורות שאסור באכילה בפסח אפשר דמאחר שנתבאר בדבריו אלה שאין בו חמץ אלא כל שהוא ואם כן הוא נלמד במכ"ש ממלוגמא וממנו נלמד הסכמה להדין ולהטעם שכתב רבינו האיי לכך הביא בבא זו:
ומ"ש וכתב עוד בגדים וכו' כבר כתבתי בסעיף ח' דלא הביא רבינו דבריו אלה אלא להורות דין בגדים לבד ושטעמא מפני שאין החמץ ניכר בעין ודלא כהראב"ד שפתב שהטעם הוא מפני שהחמץ הוא נפסל מן הכלב ומ"ש רבינו וכ"כ ראב"ן על כרים והכסתות כו' זה אינו מלשון הרא"ש אלא ז"ל וזקני אב"ן כתב ספק בידי על הכרים והכסתות שטחין אותם במי סובין אם צריך לבער ונראה דא"צ לבער וכו' וסובר רבינו דלפי שתחלת דברי הראב"ן היו ספק בידי וכו' לכך לא כתב הרא"ש בלשון וכן כתב אבל מאחר שמסקנת הראב"ן דא"צ לבער השמיט רבינו תחלת דבריו שכתב ספק בידי וכתב מסקנתו לבד ולכך קאמר נמי וכן כתב שהרי השוה מדותיהם לענין הדין דא"צ לבער. אכן נראה בעיני דלגבי כרים וכסתות אע"פ שהיה החמץ ניכר בעין א"צ לבער משום דנפסל מלאכול לכלב וכמבואר בדברי הרמב"ן ומשום הכי לא כתב הרא"ש בלשון וכן כתב אף למסקנתו דהראב"ן מאחר שלפי הטעם ישתנה גם הדין ודו"ק:
וכתב עוד וכו' כ"כ גם הרא"ש והמרדכי ור"י בשם ראב"ן וטעמו לומר דאע"פ דמן הדין א"צ לגרר בנגיעת כל שהוא אע"פ שאינו מאוס לפחות כשאין בין הכל כזית דבטל הוא לגבי הכותל והכסא כמו שיתבאר בסמוך אעפ"כ יש סמך מהירושלמי אבל ראייה גמורה ליכא דהתם בטח ביתו בצק כעין שטוחין בטיט קאמר דכזית במקום אחד חייב לבער אפילו במקום העשוי לחזק כדלקמן למקצת גאונים אבל לא בנגיעה מועטת:
ומ"ש ההוא בכופה מאוס פי' שנמאס על ידי שטחה פניה בטיט כדמסיק בפרק אלו עוברין טח אין לא טח לא וכ"כ במרדכי ובאגודה להדיא:
ומ"ש ואם הוא בסדק כו' זה לא נמצא בספרים על שם ראב"ן ונראה שדברי רבינו הם שהוסיף על המנהג שנהגו לגרר למד כן מדקאמר ההוא בקופה מאום שפירושו שטח פניה בטיט דאלמא דאפילו בכזית במקום אחד אם טח פניה בטיט א"צ לגרר וכ"ש בנגיעה מועטת:
חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו או ששרפו באש ונחרך שאינו ראוי לכלב כו' האי קודם זמן איסור שכתב רבינו קאי נמי אאו ששרפו דבתריה דהתם נמי לאחר זמן איסורו לא פקע איסוריה מיניה עד דשריף ליה לגמרי וכ"כ הר"ן ופשוט הוא והאי עד שאינו ראוי לכלב דכתב קאי נמי אתרוייהו אנתעפשה ואנשרפה וכדכתבו התוספות והרא"ש והר"ן גם אין חילוק בין שאור לחמץ ודלא כהראב"ד בהשגותיו פ"א מה' חמץ וכבר השיב עליו ה' המגיד ע"ש:
ומ"ש או שייחדו לישיבה פי' כגון פת עצמו או כופת שאור שיש בו חמץ דלא מאיס אא"כ טחו בטיט וא"ת אפילו לא יחדו לישיבה נמי בטלו אם טח בטיט כמו שכתב לעיל בבצק שבסדק וי"ל דאה"נ ולא נקט יחדו לישיבה אלא משום דאי לא טחו בטיט אפילו ייחדו לישיבה חייב לבער אבל רש"י כתב וז"ל טח פניה של כופת שאור ליחדה לישיבה נראה כוונתו שהטיחה אינה אלא כמו מעשה בידים לתקנה לישיבה אבל טיחה לבד לא מהני ואין כן דעת הפוסקים שכתבו בעריבות לטוח עליהן טיט ושפיר דמי דאלמא משום דמאיס הוא נתבטל ממילא:
ומ"ש וי"א שמותר אפילו באכילה כו' כתב הרא"ש דטעמם משום דס"ל דעפרא בעלמא הוא והוא ז"ל השיג עליהם וכתב ולא מסתברא דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור וכו' וקשיא לי דמנ"מ באכילה דידיה וכי אילו אכל עפר ליחייב בתמיה ובפ' שבועות תניין אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור דעפר לאו בר אכילה הוא ולא אמרינן כיון דאיהו אכיל ליה אחשביה אכילה והתם הוא דלכתחלה לא משום דקאמר לא אוכל סתם אבל הכא דרחמנא אמר לא תאכל חמץ דוקא מאי דהוי לחם חמץ בלשון תורה והאי עפרא בעלמא הוא ואפשר לומר דפת שעיפשה או נחרך או ייחדו לישיבה וטחו בטיט אע"פ דבעיניה לא אכלי ליה אינשי מ"מ ע"י תערובת דברים אחרים הוא נאכל בטוב כמו אלמר"י שעושין מפת שרוף וכיוצא ודומה לנשבע שלא יאכל ואוכל חרצן דמשמע התם בסוגיא דכיון דע"י תערובת אכלי ליה אינשי אע"פ שהוא אכלו בלא תערובת לדידיה חשביה אכילה ואסור ואינו דומה לעפר ממש שאינו נאכל אפילו על ידי תערובת אדם וה"נ דכוותה כנ"ל ליישב דעת הרא"ש שאנו נוהגים כמותו:
בצק שבסדקי עריבה וכו' כבר הציע לפנינו הב"י הסוגיא עם פירש"י ופירוש ר"י והכלל לפירש"י בעריבה שלימה שאין בה נקב קיימינן ואפ"ה בשולי העריבה שמועיל שם הבצק לחזקה שלא יבא שם נקב בסדקה למנוע קבלת המים בטל לגבה טפי ואפילו הוא כזית אבל בדפנותיה שאין שם קבלת מים וא"צ כל כך חיזוק כי אם קצת מפני העיסה שלשין ומשפשפין שם כזית חייב לבער אבל בשפתה העליונה דא"צ שם חיזוק כלל אפילו פחות מכזית חייב לבער משום דלא בטל לגבי העריבה מאחר שאין צורך אליו ודרך ליטלו ממנו. אבל לפי' ר"י מקום העשוי לחזק היינו דוקא במקום שהעריב' רעועה וצריכ' חיזוק הבצק ואפ"ה במקום לישה כזית חייב לבער אפילו עשוי לחזק וכן פחות מכזית אם אינו עשוי לחזק והיינו טעמא דיש להחמיר לשם שמא ידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת על ידי לישה או שתבלע מן הטעם ונהנה מחמץ שעבר עליו הפסח אבל בעלמא פחות מכזית א"צ לבער דבטל ממילא ודלא כפירוש רש"י דפחות מכזית חייב לבער. גם לדעת הרי"ף והרמב"ם צריך לומר דפחות מכזית חייב לבער בעלמא וקשה לשיטתם דקאמר בגמרא אבל בית זימנין דמיכנש וכו' והוא מ"ש רבינו בסמוך לפי שמתחברין כשמכבדין הבית דמשמע דאי לאו הכי פחות מכזית אינו חייב לבער אבל לא קשה אף לפי' ר"י מהא דקאמר בגמרא אמר שמואל שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם רואין וכו' דמשמע דבעריבה בכל ענין אם הוא פחות מכזית אינו חייב לבער וכן נראה מדברי רבינו שכתב בסמוך בסתם רואין וכו' דהא ודאי איכא למימר דלפי' ר"י מיירי התם בשהבצק במקום לישה ומחזק הסדק שלשם. גם ה' המגיד כתב לדעת הרמב"ם דכתב בסתם ההיא דשני חצאי זיתים כו' דפירושה בעריבה במקום העשוי לחזק או לסתום בו נקב שאל"כ אפילו חצי זית בלבד חייב לבער וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות לדעת הרי"ף וא"כ גם לפי' רש"י איכא לשנויי דמיירי התם בשהבצק בדפנותיה. וכן פירש"י להדיא בגמרא אבל מההיא דזימנין דמיכנש וכו' קשה לפירש"י והרי"ף והרמב"ם כבר תירץ הרמב"ן לשם דמיירי בשהבצק בסדקי קרקעו של בית דכמקום העשוי לחזק דמי שאינו מקפיד עליו ועשוי לדרוס שם ברגלי אדם וכן רש"י בעצמו צריך לפרש כו עכ"ל ואל זה כיון גם הרב המגיד שכתב ובבית אפילו מדובק בגומות חייב לבער עכ"ל והר"א ממיץ בספר יראים סימן ק"ה פסק ג"כ כשיטת הרי"ף והרמב"ם וחילק בע"א דההיא דב' חצאי זיתים בעריבה דרואין וכו' מיירי שמצאן במקום מטונף מעט שדרך העולם שלא ליטלן אבל במקום אחר אפילו פחות מכזית חייב לבער כדאסיקנא לעיל בסמוך ולדידיה נמי מיושב ההיא דקאמר זימנין דמיכנש וכו' דמיירי נמי דמצאן במקום מטונף הלכך אי לאו הכי דזימנין דמיכנש לא היה חייב לבערו ודע דבסמ"ק סימן צ"ח בהג"ה דר"י מפרי"ש משמע דלרש"י שיטה אחרת בזה והיינו דס"ל דהא דקאמר שלא במקום לישה בשפתה העליונה אפילו פחות מכזית חייב לבער מיירי דאיכא בה פלגי זיתים טובא אלא שאינם במקום אחד והכלי מצרפו אפילו בלא חיבור חוט והא דבעינן חיבור חוט היינו דוקא בדפנותיה כדלעיל אבל בבית אע"פ דדמי לשלא במקום לישה בשפתה העליונה אפילו הכי אי לאו דזימנין דמיכנש אין צריך לבערו דאין הבית מצרף כמו כלי ועל פי שיטה זו כתב הר"י מפרי"ש כי אי אפשר לנקרן כו' והכלי מצרפו כמו שהעתיק רבינו בסמוך דאילו לפירוש ר"י אשיפתא דאגנא אי ליכא כזית במקום אחד א"צ לבער ואע"ג דאינו עשוי לחזק ואע"ג דאיכא בצק בכמה מקומות וכי מיצרפי לכולהו איכא כזית מכל מקום כיון דליכא כזית במקום אחד לא אמרינן דהכלי מצרפו ע"ש בסמ"ק. וממילא לפי זה אף לדעת רש"י פחות מכזית בעלמא אין צריך לבער כמו שהוא לפירוש ר"י ודלא כשיטת הרי"ף והרמב"ם דלדידהו צריך לפרש כמו שפירש הרמב"ן והרב המגיד או כדברי הרא"ש:
ולשון רבינו שאמר ואדוני אבי ז"ל כתב כו' נראה בעיני דהכי קאמר דלפסק רב אלפס או ר"ח ולפי' רש"י ור"י איכא לפחות חד גוונא דאין צריך לבער אבל א"א הרא"ש כתב לא הארכתי כו' דנמצא לדידיה בכל גוונא חייב לבער משום אל תטוש תורת אמך וכו' כיון שנהגו כן מקדם. ומפני שמלשין הרא"ש יראה דמפרש דבעריבה שלשין בה בפסח קאמר ולהכי כתב ואפילו אם נדבק בכותלי הבית שאם לא כן מאי רבותא דכותלי הבית טפי מעריבה שאין לשין בה בפסח לענין ביעור הכל שוה על כן כתב ואבי העזרי כתב וכל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה כו' ומפני שבדברי ראבי"ה מבואר דהעריבה שלשין בה ניתרת בהגעלה והוא ע"פ שיטת ר"י דסובר דאין הכלי מצרפו אם אין כזית במקום אחד כמו שנתבאר מדברי הסמ"ק על כן כתב והר"י מפרי"ש כתב כו' שנראה ממנו שהוא תופס עיקר לענין מעשה כשיטת רש"י דהכלי מצרפו דלדידיה מאחר דאפי' להשהותן אין להם תקנה בגרירה אלא צריך לטוחן בטיט א"כ כ"ש שאין להתיר להשתמש בתוכן בפסח ע"י הגעלה. ויש לדקדק דכאן משמע שרבינו תופס עיקר כר"י מפרי"ש מדהביא דבריו בסוף למסקנא ולקמן בסימן תנ"א פסק בסתם דהעריבה שלשין בה כל השנה צריכה הגעלה דאלמא דניתרת בהגעלה. וי"ל דלקמן כתב כל דיני הגעלה ע"פ מסקנת התלמוד ועיקר פירושא אבל כאן הביא נמי דברי ר"י מפרי"ש שלא להקל כנגד דבריו משום חומרא דחמץ אף שהוא שלא מן הדין ותדע דאף ר"י מפרי"ש לאו דינא קאמר דהיאך כתב כי אי אפשר לנקרן וכו' הלא עינינו רואות שנקיות הן מכל וכל ע"י רחיצה וגרירה אלא בעל כרחך כוונתו בדרך שכתב בעל הסמ"ק גופיה במצוה רכ"ב וז"ל ובעריבות ותיבות שלשין בהן חמץ אפי' ניקרו אותן בטוב לגמרי אין נותנין לתוכן המצות חמות וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהן ובין העריבה ונכון לטוחן בטיט או ליתנן לעכו"ם משום דרוב פעמים אי אפשר לנקרם שלא ישאר כזית בין הכל עכ"ל אלמא חומרא קאמר דאפילו טורח עצמו לנקרן בטוב לגמרי מ"מ יש לאסור משום גזירה שמא לא ינקרם היטב כמו שרגילים ברוב פעמים בשאר ימות השנה שאפילו מגררן ורוחצן אי אפשר לנקרן שלא ישאר כזית בין הכל ומשום הכי אסרינן לגמרי לנקר אפילו לשם ביעור דרגילין לנקר היטב וכל זה אינו אלא חומרא שלא מן הדין וכך אנו נוהגין להחמיר כמותו:
דרכי משה[עריכה]
(א) וכ"כ הרא"מ בביאורו לסמ"ג:
(ב) ע"ל סי' תמ"ז דכן ס"ל לטור דכל דבר שנתבטל לפני הפסח אינו חוזר וניעור אבל הרמב"ם ס"ל דחוזר וניעור וכ"ב המ"מ בשם הגאונים והרשב"א ז"ל וכ"כ ב"י בשם ר' ירוחם ומעתה נסתלקה תמיהת רבינו הטור ומ"מ לענין הלכתא נקטינן כדברי הטור כמו שיתבאר לקמן סימן תמ"ז:
(ג) ובמרדכי ריש אלו עוברים ונהגו העם כרש"י דאוסר עכ"ל וכן המנהג:
(ד) עיין בי"ד סימן צ"ח:
(ה) ובתשובות הרשב"א סימן תפ"ה אפי' מאן דשרי היינו שאין החמץ ניכר בתערובות אבל חטים של חמץ אסור להשהותן עכ"ל ולדידן אין נפקותא דהא קי"ל בכל דצריך לבערו:
(ו) ול"נ דלדידן דקי"ל חמץ שנתערב קודם הפסח אינו חוזר וניעור אפילו הם מבוקעות מותר לטחון ולהשהותן מאחר שיש בו ס' ואין זה כמבטל איסור לכתחלה עמ"ש לקמן סי' תנ"ג וכ"ש כאן דאין טוחנו אלא כדי לשהותו ולא לאכלו דשרי וכנ"ל ומ"ש הטור לדברי רב אלפס מותר לערבו לכתחלה ע"מ להשהותם ע"ל סימן תס"ז בסופו דיש חולקין בדבר וע"ש אי מותר להשהות צוק"ר או דבש בפסח:
(ז) ומהרי"ו כתב בדרשה שלו נייר הדבוק בחלונות בקמח צריך להסירן הואיל ונראה החמץ בעין:
(ח) ואע"ג דכתבו התוספות דאסור לעשות דיו מיי"נ משום דלפעמים נותן הקולמוס בפיו בעוד שיש עליו דיו וא"כ ה"ל לאסור ג"כ לענין חמץ דאע"ג שנפסל מאכילת כלב מ"מ אסור לאוכלו בפסח י"ל הא דאסור לאובלו בפסח ה"ט מאחר שמכוין לאכלו אחשביה ולא מיקרי לגבי דידיה מיפסל מאכילה:
(ט) ומ"מ המנהג כדברי ה"ר יחיאל ואין לשנות: