טור אורח חיים תמז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תמז | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

חמץ בפסח, הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו, חוץ מבשאילתות שפוסק בנותן טעם, ואין נוהגין כן.

וכתב הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה אלא באכילה, ורב אלפס כתב שאוסר אף בהנאה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ודוקא בתוך הפסח. אבל משש שעות ולמעלה עד הלילה, הוי כשאר איסורין, לרש"י במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם, ולרבינו תם בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. ובפסח נמי לא אמרן דהוי במשהו אלא בשנתערב בתוך הפסח, אבל אם נתערב קודם לכן ונתבטל בשישים, מותר, ולא אמרינן דחוזר וניעור:

וכן התיר רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח, דאפילו למאן דאמר במשהו, הני מילי בעיניה, אבל אם נתערב קודם לכן, אינו אוסר אלא בשישים. וכן כתב בעל העיטור: דוקא חמץ דאיתיה בעיניה, אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן של עובד גילולים בפסח, וכן מליחת בשר שנעשה לפני הפסח ולא נזהרו במליחתו, בטל הוא. וכמה ימים נהג בו אדונינו איסור והמחמיר תבא עליו ברכה. עד כאן.

והרי"ץ גיאת כתב: אמרו רבוותא, חלב שחלבו ישראל קודם הפסח, וגבינה הניקפת קודם הפסח ושמרה מחימוץ, מותרים, ואם לאו אסורין. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל התיר וזה לשונו בתשובה: גבינה לחה בפסח מותרת, אף על פי שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהר בה, כיון שאין משתמשין באותן כלים בכל השנה בדבר חם, אינן בולעים, ואפילו אם שימשו בהם בדבר חם, כיון שאין עושין בהן הגבינה בחמין, אינו מפליט:

וכתב עוד: אסור לאכול דגים מלוחין השרויין במים בפסח. והיבשים, במקום שנוהגין לאכול אוכלין, ובמקום שנוהגים שלא לאכול אין אוכלין. עד כאן.

וזיתים שכבשן בשאר ימות השנה ולא נזהרו בהם, לדעת בעל התרומות שאוסר צנון ובצל שחתכו אותו בסכין של עובד גילולים אפילו אינו בן יומו מפני שמדמה אותו לקורט של חלתית דאמרינן חורפיה מחליא ליה לשמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח, הכי נמי חורפיה דזית עושה אותו כבן יומו, ולא שייך ביה ביטול, דבכולי סכין משערינן, ואם כן חזרו הזיתים כולם חמץ. וכן ייראה מתשובת אדוני אבי הרא"ש שהשיב להתיר על ששאלוהו, בצל שחתכוהו בפסח בסכין שגוררין בו הבצק מהעריבה כל השנה, וכתב אפילו לספר התרומות שמדמה בצל לקורט של חלתית, שאני הכא כיון שידוע שאותו סכין לא שימשו בחמץ, לא בלע, דצונן לא מבליע ולא מפליט. עד כאן. הרי שלא התיר אלא משום שהסכין לא היה מיוחד אלא לצונן, אבל בסתם סכין לא היה מתיר. ומיהו הרב רבי מאיר מרוטנבורק כתב על ההוא דספר התרומה, לבי נוטה להתיר, ואף על פי שאני מורה כספר התרומה, אין נראה לי למחות ביד הנוהגין היתר. עד כאן. ונראה לי דאפילו לדעת בעל התרומה, אם נזהרו בהם בחתיכת הסכין, אפילו לא נזהרו לכובשן בקדירה חדשה, אם אינו בת יומא, מותרין, כיון דבשעת כבישה נותן בהן מים, בטל חורפייהו ולא שייך תו למימר מחליא להו:

חמץ שנתערב אחד בשנים במצה ביבש, כתב רש"י שמשליך אחד והשאר מותר בהנאה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל התיר הכל אפילו באכילה:

ונותן טעם לפגם בפסח, רשב"ם אוסר וכן הרב ר' אליעזר ממי"ץ. והרב רבינו מאיר מרוטנבורק כתב: אני אוסר לעצמי הואיל ונפק מפומיה דרשב"ם, ואני מתיר לאחרים כי רבינו תם ור"י היו מורין להיתר, ואעפ"כ אני רגיל לומר לשואלי פלוגתא דרבוותא הוא ורבים נמנעים מאליהן. עד כאן. ורש"י פסק להתיר, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל:

ולאחר הפסח, בין במינו בין שלא במינו בטל בשישים. ואפילו שהייה בעיניה ונתערב אחר הפסח, בטל. ומיהו דוקא כשנתערב שוגג, אבל במזיד לא. והר"י כתב אפילו נתערב מזיד, ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל. וכתב עוד הר"י: אם ביטלו בשוגג קודם הפסח, אי נמי בפסח כגון שלא היה יודע שהוא חמץ, מותר, ואם ביטלו במזיד קודם הפסח, לכאורה נראה שהוא מותר, כיון שביטלו קודם איסורו. אבל אם ביטלו מזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח, אסור. ושאור, כיון שהוא דבר המעמיד, אפילו אם ביטלו בשוגג, אסור, כיון דלטעמא עביד לא בטיל. עד כאן. ואיני מבין תוכן דבריו, שאם הוא דבר שעוברין על תערובתו, מאי נפקא מינה בביטולו, הרי עובר עליו וראוי לקונסו, ואם הוא דבר שאין עוברין עליו, אפילו עירבו אדעתא דלשהייה שרי. אלא כללא דמילתא, כל דבר שאין עוברין על תערובתוי יכול לערבו לכתחילה ולשהותו, ודבר שעוברין עליו, אפילו נתערב ממילא קודם הפסח, צריך לבערו, ואם לא ביערו אסור. נתערב אחר הפסח, בשוגג בטל בשישים, במזיד אינו בטל:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו בפרק כל שעה (דף ל.) אסיק רבא הלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וכתבו הרי"ף והרא"ש ומדלא יהיב שיעורא למילתיה ש"מ במשהו וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ ומצה ובפט"ו מהלכות מ"א כתב שהטעם שהחמירו בו יותר מבשאר איסורין הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין והרא"ש כתב בפרק בתרא דע"ז דמשום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו לאוסרו במשהו אפילו שלא במינו:

ומ"ש רבינו חוץ מבשאלתות שפוסק בנ"ט הר"ן כתב שגם הר"ת והר"ז סבורין כן ומ"מ לא קי"ל כוותייהו לגבי כל אינך רבוותא ועוד שכתבו התוס' שלא עשה ר"ת מעשה להתירו בנ"ט וגם הרשב"א כתב בתשובה שכן הלכה רווחא ותורה יוצא לכל ישראל שהוא בכל שהוא :

וכתב הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה אלא באכילה דברי הראב"ד כתובים בא"ח וכתבום הרא"ש והר"ן בפ"ב דע"ז וכתב הר"ן שכן דעת הרמב"ן והוא ז"ל כתב שאין דרכם ברור בעיניו:

ומ"ש רבינו ורי"ף כתב שאוסר גם בהנאה ולזה הסכים הרא"ש הוא ג"כ בפ"ב דע"ז וכ"כ בהגהות מיימון פ"א בשם רשב"ם וכתבו עוד שיש לו פדיון להוליך דמי חמץ לאיבוד ומותר ליהנות אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ הטעים : כתב ה"ה בספ"ד דע שדין תערובת חמץ הוא כדין שאר התערובות אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מס' אוסר בחמץ במשהו אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ס' אלא קליפה או נטילת מקום אף בחמץ כן ר"ל שחם בחם בלא רוטב די בקליפה שאם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען לא אסר אלא במקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר וזה ברור כתבוהו המפרשים עד כאן לשונו. ובסימן תנ"ז כתב רבינו כן בשם הרא"ש ועוד כתב שם כמה דינין בתערובת חמץ שהם ראויים ליכתב בסימן זה:

ודוקא בתוך הפסח אבל משש שעות עד הלילה הוי כשאר איסורין כ"כ התוס' פרק בתרא דע"ז (סו:) גבי פלוגתא דריחא אי מילתא היא וכ"כ הרא"ש בפרק כל שעה וז"ל וחמץ משש שעות ולמעלה אף על פי שלוקין עליו מן התורה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בס' וכ"כ שם המרדכי בשם סה"ת וס"ה והגהות מיימון בפ"א בשם סמ"ק ואין כן דעת הר"ן בפרק כל שעה אלא דמשש שעות ולמעלה קרי ליה רבא בזמנו וקאמר דהוי במשהו ודעת רבינו ירוחם כדעת התוספות והרא"ש ומיהו כתב דהיינו דוקא שלא עירבו במזיד אבל עירבו במזיד כגון שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון אלמור"י אסור אפי' אחר הפסח וצריך לבערו קודם הפסח וכבר כתב רבינו בסי' תמ"ב דין האלמור"י וה"ה כתב בפ"א שיש מי שכתב דלפי מ"ש הרמב"ם שהטעם שחמץ בפסח במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ה"ה בנתערב ע"פ מו' שעות ולמעלה שהוא במשהו. כ' התו' בפ' גיד הנשה (צז.) גבי הא דאמר רבא אמרו רבנן שם בשם ר"ת דכשהיו מוצאים חטה בתרנגולת רותחת בפסת היה צריך להשהותה עד אחר הפסח:

ובפסח נמי לא אמרן דהוי במשהו אלא בשנתערב בתוך הפסח אבל אם נתערב קודם לכן ונתבטל בס' מותר ולא אמרינן דחוזר וניעור כ"כ הרא"ש בפרק כל שעה וחמץ משש שעות ולמעלה הרי הוא כשאר איסורין ובטל בס' ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח וכ"כ שם המרדכי וכ"כ הגה"מ בפ"א בשם סמ"ק וכ"כ סמ"ג ואף ע"פ שכתבו הגהות שיש אוסרין נראה שהם סוברים כדברי המתירין וכתוב בת"ה סימן קי"ד שמנהג פשוט הוא להתיר לח בלח שנתבטל קודם הפסח שאינו חוזר וניעור בפסח וכתב עוד בשם סמ"ג דקמח בקמח מתערב יפה דמיקרי לח בלח. וכתבו הגהות ומהאי טעמא יש להתיר חטה שנמצאת במצה אפוייה בערב הפסת או בתרנגולת צלויה או מבושלת מיהו אם חזרו וחממו המצה או התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה אסורה דחוזרת ונותנת טעם בתוכה במינו דהוי במשהו כיון שהחטה עודנה בתוכה ומיהו מחימום דכלי שני אין לחוש אבל אם הסירו ממנה ואחר כך חממוה בי"ט שרי דכיון דכבר נתבטל מעי"ט שוב אינו חוזר וניעור עכ"ל :

ומה שכתבו דחוזרת ונותנת טעם בתוכה במינו דהוי במשהו תימא דמאי איריא במינו אפילו שלא במינו הוי במשהו ונראה להגיה בזמנו במקום במינו וכ"כ בכלבו אבל מדברי הרמב"ם בספ"ד נראה שאע"פ שנתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח לפי שהוא חוזר וניעור וכתב ה"ה שכן דעת הרבה מהגאונים והרי"ץ ן' גיאת ושכדבריהם ראוי לנהוג ולהחמיר ורבינו ירוחם כתב שכן הוא דעת הרשב"א ג"כ וכבר הזכיר רבינו בסמוך סברא זו בשם הרי"ץ ן' גיאת:

ומ"ש רבינו וכן התיר רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח וכו' כלומר שלא נבדק המלח מחמץ ולא דקדקו במליחתם ליזהר מחימוץ כ"כ המרדכי בפרק כל שעה והגה"מ בפ"א בשם סמ"ק וכ"כ סמ"ג ואזדו לטעמייהו דסברי דכל שנתבטל קודם הפסח בס' אינו חוזר וניעור. ומיהו כתבו דשומן מהותך שהותך לפני הפסח אסור בפסת מפני המחבת שעושין בה תבשיל חמץ וכן פעמים שנשאר אתר הטיגון שמטגנין בו רישולי"ש נשאר שומן במתבת ומחזירין אותו לשאר השומן אבל אם יודע שנזהר מזה ויודע בודאי שהמחבת לא היתה בת יומא בעת שהתכו בו השומן מותר אפילו למאן דאסר נותן טעם לפגם בפסת מ"מ זה הפגם נתינת טעמו היה קודם הפסח ומיהו דוקא שבעת התכת השומן היה נזהר שהיה מהתכו לשם פסת אבל הותך בסתם אף על פי שאומר עתה ברי לי שלא היתה המחבת בת יומא מ"מ אסור בפסח דכל מלתא דלא רמי עליה דאיניש לאו אדעתיה עד כאן לשון הגה"מ בשם סמ"ק :

ומה שאוסרין שומן מהותך שהותך קודם פסח משום דחיישינן שמא הקדירה בת יומא ולא נתבטל החמץ דבעינן שיהא בהיתר ששים כנגד כל הכלי דבכוליה משערינן ואי אפשר לדבר המתבשל בתוך הכלי שיהא בו ששים כנגד הכלי וכ"נ מדברי תשובות הרא"ש שהתיר גבינה שנעשית בכלים של כל השנה מפני שאינם משתמשים בהם בדבר חם ואפילו אם שמשו בהם בדבר חם כיון שאין עושין בהם הגבינה בחמין אינו מפליט משמע שאם היו משתמשים בהם בדבר חם וגם היו עושין הגבינה בחמין שהיתה נאסרת והטעם מפני שלא נתבטל קודם הפסת שכל שאיסורו משום פליטת הכלי אין בהיתר ששים כנגד הכלי ואסור ומטעם זה נראה ג"כ שאסר דגים מלוחים השרויים במים לפי שבלעו מחמץ הבלוע בכלי ואין בהם ששים כנגד כל הכלי ומטעם זה יש לאסור לאכול בפסח מרקחת הנעשים בתוך כלי כל השנה ואפילו לדברי המתירין לאכול תערובת חמץ שנתבטל קודם הפסח שמרקחות אלו לא נתבטל חמץ שבהן אלא א"כ אין דרך בני אותו מקום לבשל שם מרקחת אלא בכלי מיוחד לבשל בו מרקחות ואין דרכם לבשל באותו כלי חמץ כלל וגם שיהיה להם כף מיוחד לנער בו המרקחות שאין דרכם לנער בו חמץ דבכהאי גוונא איכא למישרי ואף על פי שכתבו שכל שהותך בסתם אף על פי שאומר ברי לי לא סמכינן עליה שאני הכא דכיון דאין דרכן בכך הוי כאומר ברי לי . ומיהו יש לחוש בכלים דידן המיוחדים למרקחות מפני שלפעמים מבשלין בהם מרקחת עשוים עם פתותי לחם ודבש לעשות ממנה פת הבאה בכיסנין אלא שאפשר לומר שמאחר שאותם כלים אין מבשלין בהם אלא מרקחות ולא דברים אחרים אלא לעתים רחוקים הו"ל כאילו אינן בני יומן בודאי ומ"מ ראוי להחמיר. ומ"כ השיב ר"ת על כלים המחומצים שמבשלים בהם עכו"ם מי תותים אין לחוש אפילו אין להם כלים מתוקנים לכך חדא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועוד דהא טעמי להו כוליה שתא וליכא טעם חמץ ע"כ . ומ"מ יש לתמוה על דברי ההגהות שאסרו כל שאינו אומר ברי לי שלא היתה בת יומא ולמה לא התירו מטעם דסתם כלי עכו"ם אינן בני יומן וכן יש לתמוה על הרא"ש שאסר דגים מלוחים השרויים במים וגבינה אילו היתה נעשית בחמין וכלים שתשמישן בחמין היה אוסרה ומ"ש מבשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח שהתירו ההגהות וגם רבינו כתב להתיר בהם ולא משמע מדברי רבינו שיהא הרא"ש חולק בדבר: ומ"ש רבינו בשם העיטור דגיעול היוצא מדופנו של כלי בטל הוא נראה שטעמו משום דלא דמי חמץ לשאר איסורין שפליטת הכלים אוסרת דשאר איסורין פליטת הכלי נבלע בהיתר בשעת איסורו אבל חמץ דכי בלע מפליטת הכלי בזמן היתירו הוא הלכך מאחר שאינו בעין אינו חשוב ובטל הוא וזה טעם היתר בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח. ועי"ל דסבר דסתם כלים אינן בני יומן אמרינן לענין איסור חמץ כדמשמע מדין זיתים שכבשן דבסמוך וכיון שכן ה"ל נותן טעם לפגם קודם הפסח ומותר אפילו לדברי האוסרין נ"ט לפגם משום דפגם זה תחילת נתינת טעמו היה קודם הפסח וכמ"ש ההגהות ואפשר לומר דהרא"ש נמי סבר הכי דסתם כלי עכו"ם אינן בני יומן גם לענין חמץ בפסח ומה שנתן טעם להתיר גבינה לחה מפני שלא נעשית בכלים שמשתמשין בהם חמין לא כתב כן אלא כדי להתירה אפילו לדברי האומרים שאף על פי שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור דאילו לדברי האומרים דאינו חוזר וניעור אף ע"פ שנעשית בחמין ובכלים שמשתמשין בהם בחמין מישרא שריא שכבר נתבטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור ויותר נראה לומר דגבינה זו נעשית בפסח עצמו וכדדייק לישניה שכתב גבינה לחה בפסת וכל שהוא בתוך הפסת לד"ה אילו היתה נעשית בחמין בכלי שנשתמשו בו בדבר חם ודאי היתה נאסר אבל אם נעשית קודם הפסח אפילו היתה נעשית בחמין בכלי שמשתמשין בו בדבר חם מישרא שרי וכן מה שאסר דגים מלוחים השרויים במים כשהם שרויים במים בפסח עצמו מיירי כדדייק לשון רבינו ולשון רבינו ירוחם דכיון שבפסח עצמו הם בולעים מפליטת הכלי אסור אבל אם לא היו שרויים בפסח אף על פי ששרה אותם קודם לכן מותרים הם פליטת הכלי שנתערב כבר נתבטל קודם הפסח ומטעם זה התיר היבישים אף על פי שנמלחו קודם הפסח ונראה שכן הוא דעת רש"י שהתיר בשר יבש ומדלא כתב בשר מליח משמע דלא התיר אלא דוקא ביבש אבל לא בשרוי במים בתוך הפסח ולפ"ז מרקחות העשויים קודם הפסח מותרין ואפי' בשלם בכלים שדרכן לבשל בהם חמץ וכ"כ רבינו ירוחם וחמץ שנתערב קודם פסח בטל בס' ומותר באכילה אפילו בפסח מאחר שנתבטל קודם הפסח ועל זה אנו סומכין לאכול מרקחות שנעשו קודם הפסח ובשר מלוח שנמלחה קודם הפסח בכלי החמץ ומליח כרותח וכן גבינה מלוחה ודגים מלוחים אבל אם נמלחו בפסח בכלי החמץ או אלו הדגים ששורין העכו"ם במים בכלים שלהם בפסח אסורין ע"כ ומ"מ לדעת ההגהות א"א לומר כן שהרי הם אוסרין כל שאין אומר ברי לי שהמחבת לא היתה בת יומא ויש לתמוה עליהם דא"כ היאך התירו בשר מליח שנמלח קודם הפסח אע"פ שנמלח בסתם כלים שהם בלועים מחמץ ודוחק לומר שמחלקים בין פליטת כלי בדבר מליח לפליטת כלי בדבר המטוגן או המבושל בו ולדעת הרא"ש אפשר לומר עוד דמיירי בדגים שנשרו במים קודם הפסח וטעמו משום דאע"ג דסבר דבשר מליח ודגים מלוחים אע"פ שהם שרויים במים קודם הפסח שרו מדינא דסתם כלים אינן בני יומן וה"ל נותן טעם לפגם וכבר נתבטל קודם הפסח מ"מ משום חומרת איסור חמץ כתב בתשובה להחמיר ולאסור דגים שנשרו במים קודם הפסח ולא מן הדין וכן מוכיח לשון התשובה שכתב באשכנז נוהגים איסור בדגים מלוחים וכן אותם שאינם שרויים במים ובצרפת נוהגים היתר באותם שלא נשרו במים אבל השרויים במים אסורין בפסח כיון דחמץ בפסח במשהו אין לזלזל באיסורו ע"כ משמע דמשום חומרא אסרם ולא מן הדין ולפ"ז ה"ה לבשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח שהם אסורין מפני חומרת החמץ שאיסורו במשהו אלא שמתוך לשון רבינו שכתב סתם אסור לאכול דגים מלוחים השרויים במים בפסח משמע דמדינא אסר להו הרא"ש: ומה שכתב רבינו בשם רש"י להתיר בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם פסח משום דכל שנתערב קודם לכן אינו אוסר אלא בששים יש לדקדק שאם חשש האיסור הוא מחמת הכלי שנמלחו בו הא בעינן שיהא בהיתר ששים כנגד כל הכלי ואין לך דבר שהוא בתוך הכלי שיהא בו ששים כנגד כל הכלי ועוד דאמאי נקט טעמא מפני שנתערב קודם לכן עדיפא ה"ל לומר דסתם כלים אינן בני יומן מיהו בזו י"ל משום דאיכא מאן דאסר בנ"ט לפגם בפסח לא כתב כן אבל אכתי קושיא קמייתא במקומה עומדת ושמא י"ל דלא התיר אלא משום דסתם כלים אינן בני יומן וה"ק אפילו למאן דאסר נ"ט לפגם בפסח הכא שרי לפי שכיון שטעם פגם זה קיבל קודם פסח ונתבטל אז מפני פגמו אינו חוזר וניעור ודוחק לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו בכלי אלא על גבי עצים וכיוצא בהם שאין בהם חששא אלא מהמלח שלא נבדק דבהרי לא שייך לומר דאית בהו ס' לבטל חמץ הנמצא בתוכה דא"כ לא ה"ל למישרי סתמא כיון דסתם בשר יבש וגבינה בכלים מולחים אותם ואח"כ בא לידי תשובת רש"י וכ' בה כלשון הזה בשר יבש שלא נזהר במליחתו וכן גבינה מותר לאכלה בפסח דאפילו למ"ד חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אוסר דמשמע שאסור במשהו ה"מ אי איתיה בעיניה דקנסינן ליה משום דעבר עליה בבל יראה ובבל ימצא אבל על ידי תערובת כי הכא שלא נעשה שימור בבשר ואיכא למיחש שמא נמלח בדבר שיש בו חמץ אפ"ה אינו אסור אלא בנותן טעם שלמה בר יצחק:

ומ"ש הרי"ץ גיאות לאסור גבינה הניקפת קודם פסח אע"פ שאין נעשית אלא בצונן ובכלים שאין משתמשין בהם אלא צונן נראה שטעמו מפני המלח שלא נבדק (אלא) מחמץ או שסובר שהכלים בולעים חמץ ע"י מלח וכן מפליטים חמץ ע"י המלח וכדמשמע ממ"ש ר"י גבי גבינה לחה בפסח אלא דא"כ לא ה"ל לאסור חלב שחלבו קודם פסח דלא משמע שיש בו מלח ולכן נראה לומר שטעמו משום דכיון שלא נזהר בהם. חיישינן שמא נתערב בהם פרוסת חמץ ולאו אדעתיה: כתוב בהגה"מ פ"א בשר מלוח ישינה דשריא בפסח אפילו נשאר חמץ משהו בעין על הבשר מ"מ הרי מעבירים אותו כשמדיחין אותו לבשל ולפ"ז אין לאוכו בצלי אם לא ידיחנו היטב קודם צלייה דלפעמים כשהוא מולחה נשאר חמץ בעין על הבשר או אדם אוכל פת עליו באותה שעה לכן יש ליזהר עכ"ל וכתב עוד הרינג"ש מלוחים ישנים מותרים לאכלם בפסח כיון שנמלחו קודם הפסח כמו בשר מלוח שנמלח קודם הפסח וכן גבינה ישינה אבל היכא דאיכא לספוקי שמא נמלחו בפסח אסורים מיהו נהגו העולם שלא לאכול בפסח לא גבינה ישינה ולא דגים מלוחים ושמא היינו משום דרגילות לאוכלן בלא הדחה כדפרישית גבי בשר מלוח בעי הדחה כל זה מסמ"ק עכ"ל : כתב המרדכי בפרק כל שעה מלח ששמו במדוכה של חמץ יכול למלוח בו בשר לצורך פסח כי כן התיר ר"ת אפילו מלח ששכח ישראל בכלי של עכו"ם למנוח בו בשר היתר וגם בסה"ת כתב שם עשה ישראל גבינות בדפוסי העכו"ם מותרין משום דמלח אינו מפליט מה שבלוע בכלי : תשובת הרא"ש בגבינה לחה בפסח ודגים מלוחים ודין בצל שנחתך בסכין שגוררין בו הבצק הכל בכלל כ"ד: כתב רבינו בסימן תנ"א בשם רבינו האיי עריבה של חרס שלשין בה כל השנה ובשעת הגתות הדיח אותה יפה ודרכו בה ענבים או הניחוה תחת הצנור לקבל בו היין אותו היין אסור לשתותו בפסח שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון הלכך אם ידוע אותו היין אסור לשתותו בפסח אבל בספיקא כי האי מילתא לא חיישינן ודבריו תמוהים בעיני למה אסר לשתות אותו יין בפסח דכיון שלא נתן אותו היין בעריבה אלא בצונן למאי ניחוש ליה דצונן אינו מבליע ולא מפליט כמ"ש רבינו בשם הרא"ש גבי גבינה לחה בפסח וכמו שאכתוב בסמוך בשם סמ"ק ואפשר שמפני כך לא כתב רבינו דברי רבינו האיי בסימן זה דמשמע ליה שהם דלא כהלכתא ולא כתב בסי' תנ"א אלא ללמוד מהם שכלי חרס לא מהני ליה הגעלה אפי' נשתמש בו בצונן: כתב הרשב"א שאלת מי שמצא בשעת הגתות חתיכה מחומצת בכלי מלא יין והוציאה משם ולקח לזמן מאותו היין ונתן בחביות אחרות שהיו חסרות מעט מהו לשתותו בפסח תשובה הגאונים כולם אסרוה בשתיה וראוי לחוש לדבריה' : כתב סמ"ק בסימן רכ"א בוסר שדורכין אותו במדוכות קודם הפסח מותר בפסח ואע"פ שהמדוכות מחומצות מחמץ שמערבין עם המורייס משום דהוי צונן ואין בו כח להפליט ואפילו אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישין ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם בשר כדפירש רבינו ברוך: כתב המרדכי בפרק כל שעה בחבית פעמים נותנין עיסה בשולים לדבק הנסרים מותר לשתות היין בפסח שטעם חמץ ביין כבר נתבטל קודם הפסח ובתוך הפסח אינו נותן טעם כיון שכבר הוקשה החמץ אבל סמוך לפסח ב' חדשים אם נתן עיסה בין השוליים אסור לשתות בפסח מאותו חבית לפי שעדיין העיסה רכה וגם בימי הפסח נותנת טעם תוך היין וכ"כ הגהות מיימון פ"א וכ"כ סמ"ג בסימן ע"ז ובתה"ד סימן קי"ז כתב בשם סמ"ק דדוקא נתן תוך שלשים יום אסור :

חמץ שנתערב א' בשנים במצה ביבש כ' רש"י שמשליך א' וכו' בע"ז (עד.) תנן אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין וע"ז ועורות לבובין וכו' ופריך בגמרא (שם) תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכת נבילה אי איסורי הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ בפסח אמר רבי חייא בר אבא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח מאן שמעת דאמר לה ר"ע הא תנא ליה התם ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית ופי' רש"י תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל אבל חמץ פרוסה בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו וכתב עליו הרא"ש ולא ידענא למה לא יהא תערובת חמץ מותר אף באכילה דהא דאמר חמץ במשהו היינו דבר לח המתערב דבמקום דהוי בשאר איסורין בנ"ט הוי חמץ במשהו אבל דבר יבש דבשאר איסורין חד בתרי בטיל ה"ה בחמץ בפסח וכן מוכחא שמעתין ולמאי דבעי רש"י להחמיר לאוסרו באכילה ה"ה נמי אסור בהנאה ומה שפירש וישליך אחד לא ידענא למה דתנן במסכת ערלה (פ"ב מ"א) הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ואין צריך להרים והא דצריך להרים בתרומה היינו משום גזל השבט ובסוף דבריו כתב תערובת חמץ בפסח שנתערב עם מינו מותר אפילו באכילה דלענין תערובת דיבש ביבש אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסורין דלא החמירו חכמים לאסרו במשהו אלא היכא דשאר איסורין בנ"ט וחמץ משום דלא בדילי אינשי מיניה אסור במשהו כנ"ט בשאר איסורין אבל יבש ביבש אם אין דבר שבמנין כי היכי דבשאר איסורין חד בתרי בטיל ה"ה חמץ בפסח וכן מוכחא כל הסוגיא עכ"ל: ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב סתם חמץ שנתערב אחד בשנים במצה ביבש כתב רש"י שמשליך אחד והשאר מותר בהנאה ה"ל לפרש דהיינו דוקא בפרוסת חמץ שנתערב עם פרוסת מצה אבל ככר של חמץ שנתערב עם ככרות מצה אפילו באלף לא בטיל וכדמשמע מדברי רש"י שכתבתי בסמוך וי"ל דלא כ"כ רש"י אלא משום דלא ליפלוג האי תנא אדר"ע אבל לדידן דלא קי"ל כר"ע לא שאני לן בין ככרות של בעל הבית לפרוסות אבל הרי"ף כתב על משנה זו דאלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וע"ז וכו' וליתיה להאי כללא דקי"ל דחמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא ומשמע מדבריו דאפילו יבש ביבש קאמר דאוסר בכל שהוא וכן פירש ר"י וגם רבינו כתב בטור י"ד סימן ק"ט על תערובת חמץ יבש ביבש הרי"ף אוסר הכל אפילו בהנאה ונראה שטעמו מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ומפני כך אפילו יבש ביבש לא בטיל אפי' באלף או משום דסבר שלא התירו יבש ביבש חד בתרי אלא באיסורי נותנים טעמים אבל באיסורין שהחמירו בהם ביותר מנ"ט אין הפרש בין יבש לבלול וכמ"ש המרדכי בפרק כל שעה והרשב"א בת"ה: ויש קיצור בדברי רבינו שכתב סתם חמץ שנתערב במצה ביבש כתב רש"י שמשליך אחד והשאר מותר וכו' וה"ל לפרש דהיינו דוקא בפרוסת חמץ שנתערבה עם פרוסת מצה אבל ככר חמץ שנתערב עם ככרות מצה אפילו באלף לא בטיל:

ונותן טעם לפגם בפסח רשב"ם אוסר וכו' בפ' בתרא דע"ז (סו.) דייק אמתני' דקתני יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורו' מאי לאו בנ"ט לא במשהו הא מדקתני סיפא זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט אסור כל שאין בהנאתו בנ"ט מותר מכלל דבנ"ט עסקינן וכתב שם הרא"ש י"א דכל איסורין שהן במשהו לא אמרינן בהו דנ"ט לפגם מותר דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף אפ"ה אסרו רחמנא וה"ה נמי נ"ט לפגם ומביאין סעד לדבריהם מכאן ומפרשים כן מכלל דבנ"ט עסקינן מדשרי שלא כדרך הנאתו דאי איירי באיסור משהו אפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור ולא נהירא דנהי דהחמירה בהם תורה לאוסרם במשהו מ"מ יש שם איסור עליהם אבל כשהוא פגום פקע איסורו כדילפינן מנבילה ועוד עיקר טעמא כריכא הוא דהיכן אסרה תורה במשהו במין במינו התם אפילו אחד באלף אין טעמו נפגם ולא נתבטל דמינו אינו פוגמו ואינו מבטלו אבל נ"ט לפגם מעיקרא שרי כי לא היה בו טעם ובשמעתין פריך מדסיפא בנ"ט מכלל דרישא נמי בנ"ט וסיפא הוי פירושא דרישא עכ"ל. וכ"ד התוספות שם להתיר נ"ט לפגם אפילו בדברים שאיסורן במשהו וגם המרדכי כתב בפרק כל שעה שרבי יהודה מפרי"ש הורה הלכה למעשה להתיר נ"ט לפגם בפסח והביא כמה גדולים שסוברים כן ואע"פ שג"כ הביא גדולים שחולקים בדבר מכל מקום רבו המתירים על האוסרים והרשב"א כתב בתשובה וז"ל כל שאיסורו במשהו אין הפרש בין נ"ט לפגם לנותן לשבח שאין מתירין נ"ט לפגם במה שאיסורן במשהו שאינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו וכיון שכן מה לנו אם הוא לשבח או לפגם הא איכא איסור ובלבד שלא יהא כ"כ נפסד שיחזור כעפרא בעלמא דכל שנפסד כ"כ אין כאן איסור כלל ונ"ט לפגם שאמרו בפרק בתרא דע"ז אינו מגיע להפסד זה שהרי דינו דנ"ט אפילו חומץ לתוך הגריסין וכן קדירה שאינה בת יומא אין האיסור שבה נדון כעפרא בעלמא עכ"ל ולענין הלכה כיון דרבו המתירין הכי נקטינן : וכתוב בת"ה דבמקום שאין מנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תע"ב וגדול אחד נסתפק במקום שנהגו לאסור היכא דהוא משהו וגם נ"ט לפגם אי אסרינן דאיכא למימר דאפילו האוסרים מודים בהכי וחילוק זה איתא בתוס' פרק כל שעה (ל:) דקאמר דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה היכא דהוי לפגם וגם משהו מבטלין ונראה להוכיח קצת לענין נידון דידן דאין לחלק מדכתב המרדכי פרק כל שעה דחטים שנפלו לבור וכו':

ולאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו בטל בששים וכו' לראש הסימן קאי דקאמר בחמץ שנתערב בתוך הפסח שאוסר תערובתו במשהו והשתא אתא למימר דכשנתערב לאחר הפסח בטל בששים ומ"ש שאם נתערב אחר הפסח הוא בטל הכי איתא בפרק כל שעה (ל.) אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ומי אמר רבא הכי הא אמר רבא ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא. ופירש"י אבל ע"י תערובות לא ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובות דיליה וכתב הרא"ש מצאתי כתוב בשם הר"י דאפילו אם עירבו במזיד מותר ולא נהירא לי דרבא לא שרי אלא כשנתערב ממילא והוי בכלל שאר איסורין שאם בטלן במזיד אסורין עכ"ל ואע"ג דסתמא אמריני שלא בזמנו מותר משמע לרבינו דאין להתירו בפחות מששים כשאר איסורין ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"א חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אם נתערב בין במינו בין שלא במינו ה"ז מותר לאכלו עכ"ל ואם איתא דס"ל דבעי ששים לא הוי שתיק מיניה: כתב הרמב"ם בפ"א חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם אפילו הניחו בשגגה או באונס וכתבו רבינו בסימן שאחר זה:

וכתב עוד הר"י אם בטלו בשוגג קודם הפסח א"נ בפסח כגון שלא היה יודע שהוא חמץ מותר ואם ביטלו במזיד קודם הפסח וכו' נראה דה"ק אם ביטלו במזיד קודם הפסח כלומר שהיה יודע שהוא חמץ ועירבו עם דברים אחרים לא על דעת להשהותו אחר הפסח לכאורה נראה שהוא מותר שאע"פ שהיה יודע שהוא חמץ כשעירבו לא הוי כמבטל איסור לכתחלה מאחר שלא עירבו כדי להשהותו לאחר הפסח אבל אם ביטלו במזיד על דעת להשהותו אחר הפסח אסור משום דהוי ליה כמבטל איסור לכתחלה:

ומ"ש רבינו ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברין על תערובתו מאי נפקא מינה בביטולו וכו' נ"ל דהא ודאי לא איירי הר"י בדבר שעוברין על תערובתו דהא כיון דחמץ שעבר עליו הפסח לא מיתסר אלא משום דקנסינן ליה מפני שעבר בבל יראה כל שעובר עליו בכלל הקנס הוא ואע"פ שהוא מעורב וכ"כ ה"ה בספ"ד שנראה מדברי הרמב"ם ושכן כתבו קצת מפרשים אלא בדבר שאין עוברין על תערובתו אתא הר"י למימר שאם ביטלו במזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח אסור משום דאע"ג דשלא בזמן איסורו הוא מערבו כיון שעירבו על דעת להשהותו אחר הפסח הוי כמבטל איסור לכתחלה ואסור: כתב הגהות מיימון בפ"א אם נתערבו חטים חמץ בשאר חטים כשרים ולא נודע עד לאחר הפסח אע"ג דקנסא קניס ר"ש מ"מ די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל אחר כההיא ארבא דטבעה בחישתא עכ"ל ומשמע מדבריו דאחר שהוליך הנאה לים המלח נמי אסור באכילה דלא מהני הולכה לים המלח אלא להתיר בהנאה בלבד ולא ידעתי למה: כתב הריב"ש בתשובה חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח שהרי לא עבר עליו מן התורה והפידיו"ם חמץ גמור הם ואסור בהנאה אחר הפסח :

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חמץ בפסח וכו' עיין במ"ש הרא"ש והר"ן בפרק כ"ש ובפרק בתרא דע"ז ובתשובת הרשב"א סימן ל' וסימן נ"ג. כתב בסמ"ג דשומן מהותך אין להתיר אא"כ יודע שנזהר ממנו ויודע בודאי שהמחבת לא היתה בת יומא בעת שהתכו בו השומן אבל אם הותך בסתם אף על פי שאומר עתה ברי לי שלא היתה המחבת בת יומא מכל מקום אסור בפסח דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה עכ"ל. וב"י תמה דלמה לא התירו מטעם דסתם כלים אינן ב"י ותו דמ"ש מבשר מלוח שהתירו כל שנמלח קודם הפסח אעפ"י שנמלח בסתם כלים שהם בלועים מחמץ עכ"ל מיהו בסה"ת סימן נ"ה מבואר דאיסורו משום דאין יום שלא יעשה חמץ במחבת ונעשה הבליעה ב"י דוגמת דאמר בפרק דם חטאת דכל יום נעשה גיעול לחבירו ועוד דבכל יום מדיחין בה הקערות שמלאין חמץ וכו' אלמא דאוסרו לפי שהמחבת מן הסתם היא בחזקת שהיא בת יומא וכן כתב הר"ן בפרק אין מעמידין דבדבר שתשמישו תדיר חיישינן לב"י וגם הרמב"ן סבירא ליה הכי ואף על גב שהר"ן ז"ל חלק על זה לשם מכל מקום סה"ת ס"ל כאינך רבוותא ותו אפשר דהר"ן לא חלק אלא אסכין דאינו ודאי שמשתמשין בו חמין בכל יום משא"כ במחבת דאין יום וכו' ומש"ה בבשר מליח סמכינן על סתם כלים אינן ב"י כיון דאינו ודאי שהשתמשו בו בחמין בכל יום כמו במחבת מיהו מדברי הרא"ש בתשובה נראה שאוסר בשר מליח שהרי כתב דבדגים מלוחים שאינן שרוין במים באשכנז נוהגים איסור ובצרפת נוהגים היתר אבל השרוין במים אסורין דכיון דחמץ בפסח במשהו אין לזלזל באיסורו וכ"כ רבינו בסמוך בשמו והטעם דאוסר השרויין במים קודם הפסח בעריבות העכו"ם נראה דס"ל דאע"ג דסתם כלים אינן ב"י מ"מ אין להתיר לכתחלה נ"ט לפגם בפסח וא"כ ה"ה בשר מליח ואע"ג דבפת של עכו"ם ה"ל דיעבד כיון שהתחיל הנאתו אפ"ה בחמץ דאיסורו במשהו אסור אפי' התחיל הנאתו מיהו קשה דאין לאסור נ"ט לפגם לכתחלה אלא באיסור גמור אבל בחמץ דהבשר והדגים המלוחים קודם פסח הטעם לפגם היתר היה ה"ל נ"ט בר נ"ט לפגם ולהיתירא מקמי שיגיע לכלל איסור דפשיטא דשרי לכתחלה ולכן יראה עיקר לדעת הרא"ש דבאיסור חמץ במשהו לא אמרינן סתם כלים אינן ב"י בין בכלים של ישראל בין בשל עכו"ם דהלכה כהרמב"ם אף בשאר איסורין סתם כלים של עכו"ם ב"י הן אעפ"י שהרא"ש חלוק עליו בזה כמ"ש בי"ד בסימן קכ"ב באיסור חמץ דחמיר מודה וזה שאמר דאין לזלזל באיסורו כלומר שאין לומר סתם כלים אינן ב"י להתיר לכתחלה באיסור חמץ כמו שמזלזלין בזה בשאר איסורין ולפ"ז בידוע שהכלי אינה ב"י מותר אפילו להרא"ש וזהו טעמו של העיטור דמסיק והמחמיר תע"ב דמן הסתם חיישינן שהכלי היה ב"י וכן נוהגים וכ"כ מהרש"ל קבלנו מאבותינו שלא לשרות בשר מלוח עכ"ל מיהו יש נוהגים היתר וכמ"ש לקמן בסי' תנ"א ס"י. ובבשר יבש וגבינה יבשה נראה להתיר אפילו נמלחו בכלי ב"י וגם היה כבוש בו מע"ל דהו"ל כמבושל משום דכשנתייבש בטל הטעם והלך לו וכמ"ש סה"ת והסמ"ק והמרדכי להתיר אפילו חמץ גמור בבצק שנדבק בין הנסרים כשנתייבש ומשם הביא מהרא"י בש"ד ראיה ליבישות הכחל שהוא בל' יום ולא ס"ל לחלק בין בצק שנותן טעם מחדש לכחל שכבר קיבל טעם החלב וא"כ כ"ש הוא להביא ראיה מהך דבצק לחמץ עצמו שנתייבש דהטעם בטל והלך לו לאחר ל' יום וז"ש הרא"ש גבינה לחה אינה מותרת אלא לפי שאין עושין הגבינה בכלי חמץ בחמין אלמא דגבינה יבישה מותרת אפילו עשאוה בחמין מיהו עכשיו נוהגים לאסור אפילו גבינה יבישה דשמא נתערב פירורי חמץ בתוך הגבינה ואינו ניכר אבל בשר יבש ודגים יבשים דאין לחוש אלא לפירורי לחם שנדבק על פניו כשמדיחו יפה יפה סגי ונוהגים לשרותו בנהר או בכלים שהוכשרון לפסח במים צוננין אבל לא בכלי חמץ לכתחלה ולמאי שכתבתי ניחא דהרי"ץ גיאת לא כתב לאסור אלא חלב וגבינה דבדידהו איכא לחוש לחמץ משהו ואינו ניכר ודלא כהרא"ש דמתיר בגבינה ולפ"ז בשומן מהותך אפילו יודע בודאי בשעת התכה דהמחבת אינה ב"י אסור שמא נתערב משהו בתוך השומן ואינו ניכר והכי נקטינן דלא כסה"ת דמיקל בהא:

גבינה לחה בפסח וכו' פי' שנעשית קודם הפסח ולאכלה בפסח אבל לא כפי' ב"י דמיירי שנעשית בפסח דא"כ מנ"ל לרבינו שהרא"ש חלוק ארי"ץ גיאת הלא אפשר דהרא"ש מודה לאסור בנעשית קודם פסח ולא שמרה מחמוץ דלא התיר הרא"ש אלא היכא דנעשית בפסת עצמו בכלי חמץ בצונן דכיון דבפסח ודאי שמרה מפירורי חמץ שלא יתערבו בתוך הגבינה ועוד שאין שום חמץ ברשותו ואין לחוש אלא לפליטת חמץ הבלוע בכלי וכיון שאינה נעשית בחמין מותרת אלא בע"כ דהרא"ש מיירי נמי בנעשית קודם פסח וכן הך דדגים מלוחים איירי בשרויים קודם פסח בעריבת חמץ וכ"כ בפי' בספר צדה לדרך ובתשובה הארכתי:

וזיתים שכבשן וכו' משמע דמיירי בחתכן קודם כבישתן ואפ"ה לא אמרינן דלא נאסר כי אם אחד או ב' שבלעו חמץ והם בטלים ברוב האחרים ?שנכבשו אח"כ באותו סכין והטעם דחוששין שמא לא פלט הסכין כל טעמו בראשון ושני אלא כולם בלעו מן הסכין כל אחד מקצת טעם חמץ ולא היה בו ס' וכולם נאסרים ודלא כא"ו הארוך כלל ל"ח שכתב דדברי רבינו הם בזיתים שנתתכו לאחר שנכבשו דהא מדמי אותם לצנון ובצל דמיירי בהו בעל התרומות ומהר"ם כשחתכן בלא נכבשו ודומיא דהכי זיתים ואיכא להקשות ממ"ש שבולי הלקט בלימונ"ש הנחתכים בסכין של עכו"ם דלא נאסרו אלא שנים הראשונים והם בטלים ברוב וכו' ומביאו ב"י בי"ד סי' צ"ו וכן פסק בהגהת ש"ע לשם וכאן אוסר כל הזיתים ואפשר דבחמץ דאיסורו במשהו מחמרינן טפי מבשאר איסורים א"נ אין חריפות הלימונ"ש לכך כצנון ובצל להפליט הבלוע בסכין אלא אית בהו קצת חריפות לבלוע שמנונית שעל הסכין שנתקנת בשנים הראשונים והן בטלות ברוב וכו' וכה"ג כתב בא"ו הארוך כלל ל"ח ועוד נ"ל עיקר דאף בלימונ"ש יש לאסור כולם לדעת רבינו כמו בזיתים מיהו העולם נוהגים היתר במי לימונ"ש וכן פסק ב"י בש"ע בי"ד סימן צ"ו ואין למחות בידם כי שיש להם על מי לסמוך:

חמץ שנתערב א' בשנים במצה וכו' כאן לא הביא רבינו דעת הרי"ף שאוסר הכל אפילו בהנאה לפי שנסמך על מ"ש בי"ד סימן ק"ט באריכות וכאן לא חשש אלא לכתוב מסקנת הרא"ש שהוא העיקר לדעתו מיהו אנן נקטינן כהרי"ף לאסור הכל בהנאה כמ"ש א"ו הארוך כלל כ"ג וכ"כ המרדכי פרק כ"ש ושכך היא מסקנת הרשב"א וכ"כ הר"ן פי' בתרא דע"ז ושזו היא דעת הרמב"ם בפי"ו מהמ"א וכך פסק מהרש"ל ועיין בתשובת הרשב"א סי' ל"ו וסי' נ"ג ונראה דכל זה מיירי בפרוסות אבל ככר שלם הראוי להתכבד אפי' באלף לא בטל דלא גרע איסור חמץ משאר איסורים וה"א שלהי ע"ז ורבינו קיצר בזה לפי שהוא דבר פשוט ועוד דנסמך על מ"ש בי"ד כי לשם האריך בדיני תערובות אבל בב"י נמצא כתוב דלדידן דלא קי"ל כר"ע לא שני לן בין ככרות של בע"ה לפרוסות ואין ספק דט"ס הוא או שגגה היא. כתב בי"ד סי' קכ"ב כלי של איסור שנתערב בכשרים ואינו ניכר בטל ברוב אלא שיש להסיר כלי אחד כמ"ש בי"ד סוף סימן ק"ב ונראה כן הדין בכלי חמץ שנתערב מיהו כיון שיש לו מתירין לאחר פסח אין לו ביטול אע"ג די"א דחמץ לא נקרא דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה כמ"ש בי"ד ריש סי' ק"ד מ"מ כיון די"א דחמץ נמי ה"ל דשיל"מ יש להחמיר נ"ל:

ונ"ט לפגם בפסח רשב"ם אוסר וכו' והא דבמרדכי פ' כ"ש כתב ע"ש רשב"ם דמתירו נראה דט"ס הוא וצריך להגיה רש"י במקום רשב"ם ועיין בפ' בתרא דע"ז (דף ס"ו) בתוס' ובאשיר"י לשם:

ומ"ש ורש"י מתיר נראה דהיינו ממה שכתב בפ' כ"ש בהא דקאמר רב קדרות בפסח ישברו ע"ש ובמ"ש הר"ן שם ומ"ש כי ר"ת ור"י היו מורין להתיר הוא תמוה כי בתשובת הרשב"א סי' תצ"ט כתב שדעתו כדעת ר"י הזקן דאסור ולקמן בסי' תנ"ב כתב ע"ש ראבי"ה דלאחר איסורו אין פגימתו מותרת דנ"ט לפגם אסור והכי נקטינן ואפילו אינו אלא משהו וה"ה ריח חמץ נמי אסור כמ"ש בת"ה סימן קכ"ח: כתב מהרי"ו בדרשותיו אין להניח שום דברים על התנורים בבית החורף דרגילים להשים עליו פשטיד"א ושאר חמץ כל ימות השנה והוי ככ"ח שאין יוצא מידי דופיו לעולם וכן אסר מהר"י ז"ל שלא להניח שום דבר בהכחלי"ן תוך ימי הפסח מה"ט עכ"ל והכי נקטינן מיהו צ"ע אם יש לאסור בדיעבד כשהמאכל בקדרה והניחו על התנור כשהיה חם דקי"ל דאין האיסור מפעפע מדופן לדופן. ותו דבתנורים שלנו דעל התנור אינו אלא טיח טיט דאם יחזור ויטיח טיט חדש בעובי אצבע או פחות בודאי שאין החמץ מפעפע מדופן לדופן דרך עובי הטיט. מיהו למקצת תנורים דלאחר שסתמו התנור למעלה בטיח טיט מעמידין כחלי"ן מכל צד מסביב וחוזרין ועושין כסוי למעלה מאותן כחלי"ן שמסביב ונעשה כתנור קטן לשום שם התבשילין כשתנור מתחמם אם הניח לשם קדרה עם המאכל בפסח פשיטא דאסור אפילו דיעבד דה"ל כאילו הניח הקדירה בתוך התנור חם של כחלי"ן דאסור ודאי אפילו בהנאה הא לאו הכי אין לאוסרו דיעבד כי אם באכילה כיון דליכא דררא דחמץ אפילו משהו בודאי וכן קבלתי ממורי מהר"ר הירש שור ז"ל:

ולאחר הפסח וכו' לראש הסימן קאי שכתב תחלה דין תערובת חמץ בפסח עצמו ודין תערובתו קודם פסח ועכשיו כותב דין תערובתו לאחר הפסח ופסק כרבא בפרק כל שעה:

ומ"ש אלא כללא דמילתא וכו' ע"ל סי' תמ"ב מאין למד רבינו דיכול לערבו לכתחלה ולהשהותו והטעם דכל שנתבטל בס' חשבינן ליה כאילו לא היה שם חמץ כלל ודוקא להשהותו אבל לאוכלו בפסח אסור דכיון די"א דבפסח חוזר החמץ וניעור ואוסר במשהו אע"ג שאין כך הלכה מ"מ לכתחלה אסור לערבו בס' קודם פסח ולאכלו בפסח: ומ"ש בנתערב אחר הפסח בשוגג בטל בששים נראה דסבירא ליה דלא חמיר הך איסורא דרבנן משאר איסורים דרבנן דבטלי בששים. כ' בהגהת מיימונית בפ"ה דחמץ וז"ל אם נתערבו חטי חמץ בחטי כשר ולא נודע עד לאחר הפסח אע"פ דקנסא קניס ר"ש הואיל ועבר עליו בבל יראה די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל אחר כההיא ארבא דטבעה בחישת' עכ"ל ונ"ל דטעמו משום דהחמץ בעין אלא שאינו ניכר וטעם חמץ קא טעים לבסוף כשיטחנו ויאכלנו דמיירי דלית ביה ששים הלכך אסור באכילה אבל מ"מ בהנאה מותר כיון שהחטין הכשרין עומדין ג"כ בפני עצמן אלא שנתערבו ולא ניכרין ומה"ט נמי הצריך פדיון דכיון דהתערובות הוא יבש ביבש וכל אחד עומד בפני עצמו נהנה מגוף האיסור ור"ש קניס בעיניה ובזה נתיישב מה שהיה קשה להב"י למה לא התירו באכילה והוא דאפילו להרא"ש שפסק בתערובות חמץ יבש ביבש דחד בתרי בטל ומותר הכל באכילה כמו בשאר איסורין הכא מודה דבעינן ס' כמו לבסוף כשיטחנו דאז שרי כשיש ששים דקמח בקמח הוי כמו לח בלח כדלקמן בסימן תנ"ג מיהו במרדכי הארוך בפ' כ"ש כתב אחיטים שנשרו במים וז"ל ואותן חטים אחרים שהיו מונחים אצנן ואי אפשר שלא נתערב מעט מאותן שנשרו במים אפ"ה ליכא קפידא דדבר יבש חד בתרי בטיל וחמץ שנתבטל קודם פסח שרי למיכל בפסח ע"כ ותימה למה לא התירו לכתחלה אפילו את"ל דסובר דקמח בקמח נמי מיקרי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפייה וי"ל דכיון דניתר פעם אחד ביבש שוב אין חוזר לאיסורו דנעשה הכל היתר ואף ע"ג דקי"ל דאפ"ה לכתחלה אסור לבשלן ביחד מ"מ הכא דליכא ודאי חמץ לא מחמרינן כל כך נ"ל ולקמן בסימן תס"ז כתבתי בע"א ע"ש. ומ"ש ההגהות דוקא שלא נודע התערובות עד לאחר הפסח היינו משום שאילו נודע קודם אסור לגמרי דכיון שלא נתבטלו בכשרות בששים צריך הוא לבער וכיון שלא ביערו עבר עליו ובכלל הקנס הוא ומזה אנו למדין דוקא תערובת יבש ביבש אבל תערובת לח בלח בפחות מס' בין שנתערב קודם פסח או בפסח עצמו ולא נודע עד לאחר הפססח או אפילו בתערב לאחר הפסח בפחות מס' לא מיבעיא שאסור באכילה דהא טעם חמץ קא טעים אלא אפי' בהנאה אסור דכיון שנתערב לח בלח אין הכשר עומד בפני עצמו וכיון שאין ס' ה"ל כאילו הכל חמץ ואין מועיל לו פדיון וכן משמע מלשון רבינו שסתם וכתב דבפחות מס' אסור הכל ומשמע אפילו בהנאה ואין מועיל פדיון ואע"פ שה' המגיד בפ"ד כתב דלדעתו דוקא בחמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס שעובר עליו הוא דאסור אם עבר ואשהיה עד לאחר הפסח הא לאו הכי ליכא למיקנסיה כיון שלא עבר עליו וכ"כ הר"ן בפ' כ"ש נ"ל דהיינו דוקא לפי שיטתם שסוברים דתערובות שלא בזמנו מותר אפילו בפחות מס' אבל לשיטת רבינו דבעי ס' היכא דליכא ס' חשיב ליה הכל כאילו היה חמץ בעין ואסור אפילו בהנאה ואין מועיל לו פדיון אלא שבחטי חמץ בחטי כשרין נראה דאף רבינו מודה דמועיל לו פדיון מטעם שנתבאר ומ"מ נראה דאף רבינו לא קאמר אלא היכא דאיכא כזית חמץ שאז עובר עליו אפילו הוא מעורב בכמה זיתים אם אין שם ס' וע"פ שיטת הר"מ כהן שהביא ה' המגיד לשם אבל אם אין שם אלא משהו חמץ אפילו נודע קודם ועבר ואשהיה ואין שם ס' ליכא למיקנסיה כיון שלא עבר עליו ומ"מ אסור לאכלו דכיון דאין שם ס' טעם חמץ קא טעים אלא סגי ליה בפדיון ונראה דבכה"ג שאין שם כזית כתב בהגהות ש"ע דבפחות מס' סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח ולא כשיש שם כזית חמץ ומשמע מלשונו דמיירי אפילו בנודע קודם ועבר ואשהיה וזה פשוט דכשיש ס' אפילו יש שם כזית חמץ שרי אפילו לשיטת הר"מ הכהן ודו"ק ולענין חמץ שנתערב בפסח עצמו קי"ל דצריך לבערו ואפילו אין שם אלא משהו ואין מועיל לו פדיון ולא כהגהת מיימונית בשם רשב"ם דמתירו בהנאה ע"י פדיון:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב המרדכי פרק כל שעה דף רכ"ה ע"ד דבכל מקום שיש בלא זה צד להתיר אע"פ שאנו מחמירין ואסרי' במשהו מ"מ בכה"ג סומכין אדברי שאלתות דפוסק שהוא בטל וע"ל סימן זה מדין נט"ל בפסח ודין אם ריחא מילתא היא בפסח עיין בי"ד סי' ק"ח כתבתי דינו:

(ב) וכ"ה במרדכי ספ"ג דמס' עבודה זרה וכ"כ הר"ן פ' השוכר במס' ע"ז דף שפ"א ע"ב דכל איסורי הנאה שאסורין תערובתן בהנאה בכל שהוא מוליך דמי האיסור לים המלח והשאר מותר בהנאה וכ"ה במהרי"ל בשם מהר"ש אבל במרדכי פרק כ"ש ע"ג נראה דמסקנתו דלא מהני ליה פדיון והכל אסור בהנאה וכ"פ בפסקי מהרא"י סימן קס"ד דחטה הנמצאת בתרנגולת שורפין הכל וכ"כ מהרי"ב בתשובה וכן המנהג וכ"כ המרדכי פ"ק דפסחים על התרנגולת שנמצאת בה חטה כו' ע"ש עד שלא בשעת ביעורו דוקא שריפה וכתב דאע"ג דהמנהג לאסור כולו בהנאה ולשרוף כל מאכל שנאסר במשהו מ"מ אין להחמיר בכלי שנשתמש בה להצריך שבירה בכלי חרס או להגעיל בשאר כלים אחר פסח להשתמש בהו אחר פסח וכן משמע בתו' פרק כל שעה גבי קדירות בפסח וכו' דאין חילוק בין שבלע החמץ בעודם היתר או איסור וע"ש דף ל"ו:

(ג) וכן נוהגים להתיר קודם הפסח וע"ל ס"ס זה מדין נתינת טעמו לפגם בע"פ:

(ד) וכן נוהגים דלא כיש גאונים שאוסרים כמ"ש לעיל סי' תמ"ב:

(ה) כתב בפסקי מהרא"י ז"ל סי' קפ"ז ועל יין מבושל בכלי חמץ קדירות וכפות כך נוהגים פה שלא לשתותו בפסח רק בי"ט האחרון שהוא מדרבנן וכן אני נוהג אחריהם עכ"ל כתב מהרי"ל חומץ של יין שמסתפקים ממנו כל השנה אסור להסתפק ממנו בפסח משום דלפעמים שופכין לתוכו יין הנשאר בסעודה ואולי יש שם פירורי לחם בעין ונשארו שם בפסח ואין נוהגין כן במדינות אלו ואפשר הטעם דאין חוששין לחומרא בפרט במקומות הללו שאין היין וחומץ מצוי כתב בתשובת מהרי"ב מנהג פשוט בארץ הזאת שכל יין שממלאים אותו בכלי חמץ תוך ל' נוהגין ליזהר לכתחלה לשתות ממנו אבל אין איסור בדבר אבל בחומץ דבקל בולע ופליט יש ליזהר טפי וכן שמעתי בשם מהרי"ל על חומץ שמלאוהו בכלים של חמץ ואסר ליהנות ממנו בפסח. וגם דבר זה לא ראיתי שמחמירים כן כי אף שחומץ הוא דבר חריף מ"מ הוי נ"ט ותחלת תשמיש הכלים אינן אלא בצונן ואפשר דגם מהרי"ל ל"ק אלא אם מלאוהו תוך ל' ומשום חומרא בעלמא במקום שחומץ מצוי ועיין בי"ד סי' צ"ה מדין זה:

(ו) ואין להקשות מ"ש דבבשר מליח מתיר אע"פ שהכלי שמלח בו הוא חמץ כמ"ש למטה וכאן גבי שומן אוסרים יש לומר שאני גבי מליחה דאין מליחה לכלים כמ"ש בי"ד סימן ק"ה וכן הוא לקמן סי' זה בשם הרא"ש אבל גבי שומן שהוא חם אסור וב"י האריך בדינים אלו וגמגם בהם ואין דבריו נראין לכן לא כתבתים:

(ז) ור"י בתב בתא"ו דמרקחת שרי ואפשר דמיירי דאין לחוש לכלי שהיה בו חמץ אלא שלא נזהרו בעשיית המרקחת מן החמץ ולזה שרי דאף אם היה בהו דבר חמץ נתבטל קודם הפסח הואיל ואין חשש בכלי שעשאוה בו אבל כל מקום שיש לחוש לכלי שהוא חמץ והוא חם אסור דאין שייך ביטול ששים נגד הכלי כנ"ל דלא כדברי ב"י שחילק בענין אחר:

(ח) ונראה דאין לסמוך אזה דהא מדברי הגה"מ לא משמע כן וכן כתבתי משם מהר"י ומהרי"ל לענין יין מבושל וחומץ וכן משמע מדברי הרא"ש לקמן לענין גבינות ודגים מלוחים ולכן אין לסמוך אזה:

(ט) כתב מהרי"ל דאין נ"ל היתר גמור לקנות דגים שחותכים אותן העכו"ם בפסח בסכינין של חמץ שלהם עכ"ל ואע"פ שראיתי מקילין בדבר נ"ל שיש לחוש בדבר מאחר שחותכין אותו בפסח דמאחר שחמץ בפסח במשהו יש לחוש לחמץ הדבוק על הסכינים ושומר נפשו ירחק מהם ומ"מ בדיעבד אין להחמיר וכמ"ש לקמן בתשובת הרא"ש גבי בצל שחתכו בסבין דלא היה חושש שמא היה חמץ דבוק בסכין וא"כ בדגים שאין חריפים להפליט מה שבסכין ואין לחוש אלא שמא חמץ דבוק בו אין להחמיר בדיעבד עיין בי"ד מדינים אלו בסימן צ"ו. כתב עוד מהרי"ל מפה ששמו על שק של קמח אסר מהר"ש לאכול עליה בלא כיבוס ולא די להם בניעור עכ"ל:

(י) עמ"ש אות ו':

(יא) משמע דוקא בגבינה ודגים יש לחוש שמא יאכלם בלא הדחה אבל גבי בשר לא חיישינן דאין דרכו לאכלו בלא הדחה. וכן המנהג שלא לאכול שום מלח לא גבינה ולא דגים או בשר שלא נזהרין למלחו לי"ט רק בשר שהדיחו אותו ג"פ בכל יום פ"א קודם פסח אותו אוכל ומיהו צריך להדיחו קודם פסח אבל תוך הפסח אסור להדיחו דחיישינן שמא יש עליו חמץ משהו וקיבל ממנו טעם על ידי הדחה בפסח וכמו שאסר הרא"ש לקמן דגים השרויים במים בפסח מה"ט מיהו צ"ע דמחמיר בדבר שנתבשל קודם פסח בסתם כלים ולא נזהרים מחימוץ דהרי אף אם היו הכלים חמוצים מ"מ אינו אלא נ"ט בר נ"ט ועדיין היתר דשרי כדאיתא לקמן סימן תנ"א ותנ"ב והכי קי"ל כדאיתא בי"ד סימן צ"ה וע"ב נ"ל דאע"ג דנוהגים להחמיר בדברים אלו לכתחלה מ"מ אם נפל ונתערב משהו דבר אחד שאין בו חשש חמץ מעצמו אלא מכח שנתבשל בכלים חמוצים דאין לאוסרו בפסח חדא דהוי נ"ט בר נ"ט. ועוד דמאחר דאיכא לספוקי דלמא הכלי לא היה בן יומו אין מחזיקין איסור דספיקא דרבנן לקולא וראיה ממ"ש לעיל דיש להקל בי"ט האחרון ביין מבושל בכלי חמץ מאחר שבאותו יום חמץ דרבנן ה"ה תוך הפסח לענין איסור משהו וכ"כ הרי"ף והביא דבריו לקמן סימן תס"ז לענין חטה שנמצא בתבשיל וכ"כ מהרי"ב דאסור לעשות כן בפסח אמנם ע"י אונס שאין לו בשר אחר מותר לעשות כן אף בפסח ואותן כרכשות היבשים שקורין טבחי"א אסור לשרותן אך כשהם יבשים עכ"ל מהרי"ב:

(יב) משמע דלכ"ע בדבר צונן אין לחוש אם נשתמשו בכלי חמץ דאינו מפליט דלא כרב האי שכתב לקמן סי' תנ"א דאף בדבר צונן יש להחמיר מיהו צ"ע דאפשר דאם שהה תוך הכלי מעת לעת הוי ככבוש וכבוש כמבושל במ"ש לקמן בי"ד סימן ק"ה אי"ה ובהכי מתיישבים דברי רבינו האי דלקמן סי' תנ"א ואפשר דמאחר שחמץ קודם זמנו היתר גמור לא אמרינן ביה כבוש כמבושל וכ"כ ב"י דההיא דלקמן סי' תנ"א אתי דלא כהלכתא דצונן אינו מפליט וכן משמע מתשובת הרא"ש שכתב כאן לענין גבינות דאינו מפליט אע"ג שנשתהא בתוכו מסתמא יותר מעת לעת. ומיהו יש לדחות דלא אמרינן כבוש כמבושל רק בדבר לח אבל בדבר יבש קשה כגבינה לא וכ"נ דבדבר לח שנשתהא בבלי מעת לעת אמרי' ביה כבוש כמבושל כמו בשאר איסורין ולקמן סי' תנ"א גבי חבית של שכר משמע דאין לחוש לזה:

(יג) ונ"ל טעמו משום דחיישינן שמא נשארו פירורין תוך היין בפסח ונותנים בו טעם בפסח:

(יד) וכתב מהרא"י ז"ל בפסקים סימן קמ"ט דאם היה כזית במקום אחד אפילו נתנו ב' חדשים לפני הפסח חייב לבערו אם לא טחאו בטיט אבל פחות מכזית אינו חייב לבערו מאחר שהוא במקום העשוי לחזק כמו שנתבאר לעיל סימן תמ"ב:

(טו) וכ"כ באגור דבאשכנז נהגו להתיר נט"ל וכתב המרדכי פרק כ"ש ע"ד עיסה שנפלה לבאר ודאי יהבא טעמא ומסתברא דלפגם הוא ותו דכל כה"ג סומכין אשאלתות דפסק חמץ בפסח בס' וא"כ היינו יכולין למימר דה"ה למאן דאוסר נט"ל מ"מ היכא שהיה ג"כ ס' יכולין לסמוך אשאלתות אבל מהרא"י כרב סי' קכ"ח דבמקום שנהגו איסור בנט"ל אין חילוק אפילו במשהו אסור אבל במקום דליכא מנהג כלל המיקל לא הפסיד והמחמיר תע"ב עכ"ל כן משמע בתשובת הרשב"א סימן תצ"ט וכבר ביארתי לעיל דקודם איסורו לכ"ע בנט"ל שרי ונ"ל דה"ה לאחר שש בע"פ אם הוא לפגם שרי דמאחר דבטל בס' דינו כשאר איסורים ומותר ג"כ בנט"ל ודלא כדמשמע לקמן סימן תנ"ב בשם אבי העזרי אבל מדברי הרא"ש שם משמע כמ"ש. כתב מהרא"י ז"ל סימן קפ"ו יש ב"א נמנעים מלשחוק עם קארטין בפסח כי הם מנייר דבוק ע"י בצק וחששו לשחוק עמו על השלחן פן יפרר מעט על שולחן לתוך מאכל ואם נפלו לתוך מאכל אוסרים כשאר חמץ:

(טז) כתב מהרי"ל על מפה שאכלו עליה בשבת בע"פ ונותנה לעכו"ם המנהג לנותנה לכובסה מיהו אם לא כבסה לית לן בה: