טור אורח חיים תעא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תעא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

כל אדם אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון. אבל בשר, ירק ומיני תבשיל, שרי. והרמב"ם ז"ל כתב: אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, אבל לא ימלא כרסו מהם. ויין מותר לשתות, הן רב או מעט, כי הוא גורר תאות המאכל.

אבל קודם שעה עשירית, יכול לאכול פת. ומהו הפת שיאכל? חמץ, אסור מתחילת שעה חמישית ולמעלה, מצה נמי לא, דאיתא בירושלמי: האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, הלכך לא משכחת פת שיוכל לאכול אלא מצה עשירה - פירוש שנילושה במי פירות, דבירושלמי לא אסר אלא מצה שיוצאין בה בלילה, אבל מצה שאין יוצאין בה בלילה, מותר לאוכלה עד תחילת שעה עשירית.

ואם התחיל לאכול קודם שעה עשירית ומשכה סעודתו עד הלילה, פסק רשב"ם אף על גב דבשאר שבתות וימים טובים קיימא לן פורס מפה ומקדש, בפסח צריך להפסיק סעודתו בעקירת שולחן. ורב אלפס פסק דאף בפסח אין צריך להפסיק בעקירת שולחן וברכת המזון, אלא פורס מפה ומקדש על הכוס, ואינו מברך עליו בורא פרי הגפן, ומברך ברכת המוציא וגומר סעודתו. ויש אומרים שגם ברכת המוציא אין צריך לברך, אבל רב אלפס כתב שצריך לברך ברכת המוציא, וכן כתב בהלכות גדולות, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל אדם אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה וכו' ר"פ ע"פ (צט.) ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואסיקנא דסמוך למנחה קטנה קאמר וכתב הרא"ש סמוך למנחה קטנה מט' שעות ולמעלה דמנחה גופה מט' שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה מט' שעות: ומ"ש רבינו כל אדם היינו משום דבסימן הקודם כתב שהבכורות מתענים וכן האיסטניס מתענה קאמר השתא דכל אדם ואע"פ שאינו בכור ולא איסטניס אסור לאכול משעה עשירית ולמעלה אי נמי משום דתניא בגמרא (קז:) אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בט' שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך ומפרש בגמרא דמשום דסד"א ט' שעות לאגריפס כד' שעות לדידן דמי קמ"ל ופי' המרדכי דכיון שהיה רגיל לאכול בתשע שעות ואכילו הכי היה רגיל לאכול לערב בשעה שבני אדם אוכלין א"כ שפיר אוכל מצה לתיאבון כמותינו שאנו אוכלים בד' שעות ביום אע"פ שממשיך סעודתו אח"כ יהיה מותר לו לאכול בתחלת ט' קמ"ל דאפ"ה לא יאכל וכן פרשב"ם וכתב רבינו כל אדם לכלול מי שרגיל לאכול בט' שעות כמו אגריפס:

ומ"ש אבל בשר וירק ומיני תבשיל שרי שם אבל מטבל הוא במיני תרגימא ופי' הרי"ף מעביר פתו במיני תרגימא כגון פירות וכיוצא בהם וכן פרשב"ם מיני תרגימא כגון פירות ובשר וכתב הרא"ש ולא נהירא דהא אמרינן בתוסכתא דברכות מברכין על מיני תרגימא במ"מ ואמרינן התם דאין מברכין במ"מ אלא על ה' המינים לבד אלמא מיני תרגימא לאו פירות נינהו וכ"כ בתשובה מיני תרגימא דהיינו מיני תבשיל העשוי מה' מינים או פירות וירקות מותר לאכול ורבינו סתם דבריו כדברי הרי"ף ורשב"ם משום דמשמע ליה דכיון דה' מינים משביעים את האדם היאך יאכל מצה לתיאבון אם יאכל מהם משעה עשירית ואילך וגם התוספות שכתבו מתחלה כדברי הרא"ש אח"כ כתבו ומיהו בפ' בתרא דיומא איכא חד שינויא דמשני ואבע"א מאי מיני תרגימא פירי:

ומ"ש בשם הרמב"ם שלא ימלא כריסו מהם הוא בפ"ו וכן משמע מדברי הרי"ף ופשטא דמילתא הכי מוכח שכל שממלא כריסו מאיזה דבר שיהיה לא יאכל שוב בלילה מצה לתיאבון :

ומ"ש ויין מותר לשתות הן רב או מעט וכו' דברי רבינו מתמיהין דהא איתא בריש פרק כיצד מברכין (לה:) וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפיסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי טובא גריר פורתא סעיד וכתבו התוספות מכאן משמע שאסור לשתות יין בע"פ מן המנחה ולמעלה ואם רוצה לשתות יין צריך לשתות הרבה דטובא מיגרר גריר אלמא דפורתא לא וא"כ היאך כתב רבינו דבין רב או מעט מותר ואפשר ששום מפורש חולק על סברת התוס' והוא סובר דפורתא נמי שרי דאע"ג דסעיד קצת אינו סועד כ"כ שיאסור מחמת כן לשתותו בע"פ משעה עשירית ולמעלה והא דאמרינן והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא לאו למימרא. דאם איתא דסעיד הוה אסור למשתי אלא ה"ק היכי אפשר למימר דחמרא סעיד כלל והא רבא שתי ליה כי היכי דנגרריה לליביה אלמא לא סעיד כלל אדרבא מיגרר גריר וא"כ פורתא אע"ג דסעיד קצת שרי ואפשר דמתני' נמי דיקא הכי דקתני ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם ולא קתני לא יאכל ולא ישתה ואע"ג דאיתא בר"פ ע"פ (קז:) אמר רבא מנא אמינא לה דחמרא מיגרר גריר דתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ואי אמרת מיסעד סעיד אמאי ישתה הא קא אכיל למצה אכילה גסה אלא ש"מ מיגרר גרור אלמא דאם איתא דמיסעד סעיד הוה מיתסר מלשתותו י"ל דשאני התם שהוא שותה בין הכוסות ותיכף אוכל מצה דכיון דסעיד אפילו פורתא כשאוכל המצה בסמוך אינו אוכלה לתיאבון אבל כששותה קודם שתחשך מה שהיין סועד הלב כבר עבר בשעה שהוא בא לאכול מצה אלא שמ"מ יש לתמוה למה לא חשש רבינו לכתוב סברת התוספות:

ומהו הפת שיאכל וכו' ז"ל הרא"ש בר"פ ע"פ הא דקתני סמוך למנחה לא יאכל הא מקמי הכי אכיל ומי מצי אכיל חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא מצה נמי לא אכיל דאמרינן בירושלמי האוכל מצה בע"פ כאינו בועל ארוסתו בבית חמיו ואי מיני תרגימא הא אמרינן דשרי ונ"ל מצה עשירה מצי אכיל דהא דאמרינן דאסור לאכול מצה בע"פ היינו במצה שראויה לצאת בה י"ח:

והא דאמרינן בירושלמי האוכל מצה בע"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה פי' מכת מרדות כתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק אלו עוברין והרמב"ם בפ"ו וכתב הרא"ש ונראה דדוקא מזמן איסור חמץ ואילך וכתב הר"ן שכן דעת הר'"ה ושהרמב"ן השיב עליו ואמר דסוגיית הירושלמי מוכחא דכל היום כולו אסור והר"ן דחה ראייתו והרב המגיד כתב שמדברי הרמב"ם נראה שכל היום אסור : כתוב בתה"ד דקטן שלא הגיע לכלל דעת כ"כ שיודע ומבין מה שמספרים לו מנסים ונפלאות ביציאת מצרים שרי להאכילו מצות בע"פ אמנם אם הגיע הקטן לכלל דעת שיוכל להבין כדלעיל נראה דאין להאכילו מצה: כתב ר"י יש נהגו שלא לאכול חזרת קודם פסח וכן היה נוהג הרשב"א לא שהיה אסור אלא שלא לשנות מנהג הקדמונים עכ"ל. ואין טעם למנהג ההוא ואנו לא נהגו כן :

ואם התחיל לאכול קודם שעה עשירית וכו' פסק רשב"ם אע"ג דבשאר שבתות וי"ט פורס מפה ומקדש בפסח צריך להפסיק סעודתו בעקירת שולחן טעמו מדתניא בר"פ ע"פ מפסיקין לשבתות דברי ר"י רבי יוסי אומר אין מפסיקין וא"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה בע"פ והלכה כרבי יוסי בע"ש ופי' הוא ז"ל מפסיקין משמע עקירת שילחן ולפיכך כתב שאם התחיל לאכול קודם ט' ונמשך אכילתו עד שחשכה צריך לעקור השולחן מיד כשיחשיך ולהחזירו לשם פסח והרי"ף לא הביא הא דא"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה בע"פ וכתב הרא"ש דמדלא הביאה מכלל דאיהו לא מפליג בהפסקה בין פסח ובין שבתות וי"ט ובכולהו פסיק כשמואל דפורס מפה ומקדש וטען הרא"ש להחזיק סברא זו וכתב בסוף דבריו שמ"ש בזה דברים נכוחים הם ויש לסמוך עליהם דאף בע"פ סגי בפריסת מפה וכן פסק הרז"ה והרמב"ן ז"ל עכ"ל:

ומ"ש ואינו מברך עליו בפה"ג ומברך ברכת המוציא כבר נתבאר בסי' רע"א:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל אדם אסור לאכול פת מתחלה שעה י' ולמעלה כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא משנה ר"פ ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואסיקנא בגמרא דסמוך למנחה קטנה תנן דמנחה קטנה מט' ומחצה וסמוך לה חצי שעה דהיינו מתחלת שעה עשירית ולמעלה אסור לאכול פת ומפרש נמי בגמ' דהטעם בסמוך למנחה קטנה דילמא אתי למיכל מצה אכילה גסה ופירשו התוס' דתרי גווני אכילה גסה הן אחת שנפשו קצה מלאכול ועל אותה אכילה פטור ביה"כ ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם ועל אותה אכילה קאמר בנזיר שאם אכל את הפסח לשם אכילה גסה לא עביד מצוה מן המובחר והא דפסח נאכל על השובע היינו שמתאוה לאכול קצת ומש"ה כתב רבינו דאסור לאכול פת וכו' כדי שיאכל מצה לתיאבון כלומר אף אותה אכילה גסה דמצה שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם נמי אסור דבעינן שיאכל מצה לתיאבון כדמוכח מרב ששת דאיסטניס הוה וכו' כמו שנתבאר בסימן שקודם זה: ומ"ש כל אדם כו' היינו משום דקודם הזמן הזה הכל לפי מה שהוא אדם כדחזינן ברב ששת וכו' אבל מסמוך למנחה ואילך כל אדם אסור וכן מבואר בדברי הרא"ש פ' ע"פ:

ומ"ש אבל בשר וירק ומיני תבשיל שרי שם אמר רב אסי אבל מטבל הוא במיני תרגימא ופירש"י מיני תרגימא פירות והא דקאמר מטבל הוא לפי שמאכלם ע"י טיבול וז"ל הרי"ף פירוש מיטפל מיטבל כלומר מעביר פתו במיני תרגימא כגון פירות וקטניות וכיוצא בהן וכן הוא דעת רוב המחברים ודלא כהרא"ש שכתב דמיני תרגימא שהוזכר בכל מקום היינו דוקא חמשת מינים שמברכין עליהן במ"מ דליתא דהא בפרק בתרא דיומא איכא נמי חד שינויא דמשני ואב"א מאי אם השלים במיני תרגימא יצא פירות וכמו שכתבו התוס' במסקנא ואף ע"ג דלמאי דמסיק התם דפירי לא בעי סוכה בע"כ צריך לפרש הא דתנן גבי סוכה אם השלים במיני תרגימא יצא לאו בהשלים בפירות קאמר דכיון דפירי לא בעו סוכה לא יצא בפירי מ"מ שמעינן מסוגיא זו מדקא משני בחד שינויא דמיני תרגימא פירי נינהו אלמא דבעלמא היכא דלא מוכח איכא לפרש דמאי מיני תרגימא פירי והלכך כאן מסתברא דתבשיל העשוי מחמשת המינין דמשביעים אסור מן המנחה ולמעלה שאי אפשר שיאכל אחריהם מצה לתיאבון אם יאכל מהם מתחלת שעה עשירית ואילך וא"כ צריך לומר דמיני תרגימא דשרינן להו הכא היינו פירות דוקא ואין פירושו כמיני תרגימא דעלמא שהוא תבשיל העשוי מה' המינין דמיני תרגימא משתנה פירושו לפי הענין וכך סתם רבינו דבריו כמסקנת התוס' וכרוב המחברים ולא כדעת הרא"ש אביו:

ומ"ש והרמב"ם כתב אבל אוכל הוא מעט כו' הוא בפ"ו ונראה שטעמו מפני שהוא מפרש מדקאמר אבל הוא מטבל דדוקא בדרך טיבול כדרך בני אדם שמטבילין קודם סעודה מעט כדי שיהא תאב לאכול אבל לא ימלא כריסו מהם:

ומ"ש ויין מותר לשתות הן רב הן מעט וכו' שם רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפיסחא כי היכי דניגרריה לליביה דניכול למצה טפי לאורתא. ובפרק כיצד מברכין פריך בגמ' וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי חמרא וכו' ומשני טובא גריר פורתא סעיד ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דה"ק היין אעפ"י שהוא גורר הרבה מ"מ סועד הוא מעט וזהו טובא גריר כלומר הרבה הוא גורר פורתא סעיד כלומר מעט הוא סועד אבל אין חילוק בין רב למעט ודלא כפירוש התוס' והמרדכי שמפרשים דה"ק טובא גריר כלומר כששותה הרבה גורר וכששותה מעט הוא סועד ומש"ה אסור לשתות יין בע"פ מן המנחה ולמעלה אא"כ שותה הרבה דליתא וכך פי' הרב מהר"ר ליוא מפראג זצ"ל בחבורו ע"ש. והרב מהרש"ל פי' דרבינו ס"ל דבע"פ כל מה שישתה אפילו מעט הוי טובא בהצטרף ב' כוסות שלפני סעודה וכה"ג כתב המרדכי בפ' ע"פ בהא דקאמר בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה דהיינו טובא דהא שתה כבר כוס ראשון ומה ששתה בינתיים וכוס שני שישתה אח"כ וא"כ הוי טובא עכ"ל המרדכי אכן מדברי התוס' והמרדכי בפרק כיצד מברכין מבואר דלא שייך צירוף אלא בין הכוסות אבל במה ששותה מן המנחה ולמעלה דאיכא הפסק גדול בינתיים אינו מצטרף אל הכוסות ולפיכך אסור לשתות מעט מן המנחה ולמעלה ולענין הלכה נראה להחמיר כדעת התוס' והמרדכי ולא כדעת רבינו המיקל:

ומ"ש ומהו הפת שיאכל וכו' כ"כ הרא"ש בפרק ע"פ והוסיף עוד וכתב ואי מיני תרגימא הא אמרינן דשרי והוא הולך לשיטתו דאילו לשיטת הרמב"ם אפשר לומר דאיירי במיני תרגימא דמקמי הכי מצי אכיל כמה דבעי ומתחלת שעה עשירית לא מצי אכיל כ"א מעט אבל לא ימלא כריסו מהם. גם מ"ש דמצה עשירה אין יוצאין בה יש לדקדק ע"ז מנ"ל הא דהא דתניא בפרק כ"ש ר"ע אומר מת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה בשמן ויין ודבש היינו דוקא בשאין בו מים דכיון דאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא בה י"ח מצה אבל כל שאר מצה עשירה שיש בה ג"כ מים שבא ליד חמוץ כיון דמצה היא יוצא י"ח דיעבד והלכך אסור לאכלו נמי בע"פ מחצות ולמעלה. ואפשר לומר דמשום הכי כתב רבינו פירוש שנילושה במי פירות כלומר במי פירות לבד בלא מים וק"ל ועיין בדברי ה' המגיד פ"ו הלכה ה' והא דאמרינן בירושלמי דהאוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו וכו' ברוקח משמע דכל היום אסור וכן משמע לעיל בסימן תמ"ד בהנהגת רש"י ובסימן תנ"ח בדברי ה"ר מתתיה גאון ע"ש ועוד כיון דסתמא קאמר ע"פ משמע כל היום וכן לעיל בסי' רמ"ט כתב רבינו ונראה דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע דע"ש סתמא קאמר וא"כ כאן נמי ע"פ סתמא קאמר וכן לעיל הבכורות מתענין בע"פ בודאי כל היום הוא אכן יראה יותר נכון לפי הטעם דאינו אסור אלא מחצות דהא טעמא משום בועל ארוסתו כו' וזה אין שייך אלא מזמן איסור חמץ דכיון דנאסר בחמץ ועדיין זמן מצה לא הגיע ה"ל כארוסה דנאסרה לכל ועדיין זמן נשואי בעלה לא הגיע אבל קודם זמן איסור חמץ לא דמי לארוסה וכ"כ הרא"ש להדיא דדוקא מזמן איסור חמץ ואילך אסור וכ"כ בעל המאור בפרק ואלו עוברין גם הר"ן לשם הסכים לדחות ראיית הרמב"ן מהירושל' ע"ש וכך כתב בתרומות הדשן אלא דמ"מ אין להקל כלל וכמ"ש ברוקח בסימן רס"ז סמך לזה דמדרב לא אכל בע"פ כדי שיאכל בלילה לתיאבון א"כ מזה יש ללמוד לפחות דמצה שראוי לצאת בה בלילה דאין לו לאכול וכבר כתבתי מזה למעלה בסימן תמ"ד:

ואם התחיל לאכול קודם שעה עשירית ומשכה סעודתו עד הלילה פסק רשב"ם כו' וטעמו דפסק כר' יוחנן דאמר הלכה כרבי יהודה בע"פ דמפסיקין בעקירת שולחן והלכה כרבי יוסי בע"ש דאין מפסיקין בעקירת שלחן:

ומ"ש ורב אלפס פסק דאף בפסח כו' טעמו משום דפסק כשמואל דקאמר אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא פורס מפה ומקדש ותניא כוותיה. ובירושלמי איתא נמי דשמואל סבר כחכמים דפליגי אר"י ורבי יוסי כמ"ש התוס':

ומ"ש ומברך ברכת המוציא וגומר סעודתו הטעם מפני שהקידוש הוי הפסק בסעודה דאחר קידוש הוי התחלת אכילה אחרת:

ומ"ש שי"א שגם ברכת המוציא אין צריך וכו' היא דעת בעל המאור וכבר התבאר טעם מחלוקת זו למעלה בסי' רע"א בס"ד:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב הכלבו דנהגו למעט באכילה בי"ט ראשון של פסח כדי שיאכלו מצה לתיאבון בליל שני עכ"ל:

(ב) ובתא"ו כתב והכל לפי מה שהוא אדם כי יש אדם שאם אוכל מעט ביום לא יוכל לאכול בלילה וזה אפילו מיני תרגימא אסור עכ"ל:

(ג) וכ"כ המרדכי שם בפרק ע"פ:

(ד) וכ"נ דעת מהר"א מפראג בהגהותיו ודלא כמשמעות תה"ד סי' קכ"ה:

(ה) ואני ראיתי רבים שחוששין למנהג זה שלא לאכול דזרת בי"ט ראשון של פסח שצריך לאכלו לתיאבון (בטורים שלפנינו חסר זה) ויש נוהגים שלא לאכול אפילו פירות שעושין מהם חרוסת וזהו שיבוש כי אין החרוסת בא לאכילה שנצטרך לאכלו לתיאבון: כתב מהרי"ו בשם ספר הפרנס דאין לפרר המצות על הרי"ב אייזי"ן קודם פסח וכן אין לשבור מצות קודם פסח ונראה לי טעמא דחיישינן כשעוסק בהן פן יבא לאכלן וכ' מהרי"ב דלאחר שאפה אף אם טחן אותה דק דק וערבה בשמן או דבש אסור לאוכלה דלאחר אפייה ל"מ לעשות מצה עשירה:

(ו) וכתב הר"ן ר"פ ע"פ דהאידנא דיש לנו שולחנות גדולות לכ"ע לא בעינן עקירה וסגי בהפסקה: