טור אורח חיים תס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תס | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אין עושין המצות על ידי עובד-גילולים חרש שוטה וקטן. והכי איתא בשאילתות: לשה עובד-גילולים לעיסה, או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו, אף על גב דאפייה ישראל בר דעת ועבד בה שימור בשעת אפייה, לא נפיק בה ידי חובתו. וכן כתב רב כהן צדק: לצאת ידי חובתו בליל ראשון אינו אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה, דכתיב ושמרתם את המצות עד שיהא שימור לשם מצה.

ורב האי גאון כתב: מצה שאפאה עובד-גילולים בפני ישראל על ידי שימור כתיקונה, מותר לישראל לאוכלה, ובעלי מעשה וחסידים מחמירין על עצמם כגאונים המחמירין ולשין בעצמם ואופין, כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, לכן מצוה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן. וכן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל, היה משתדל בהן ועומד על עשייתן ומזרז העוסקים בהן והיה מסייע בעריכתן.

ויהא אדם רגיל לומר על כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה "יהיו בטלין", כדי שיתבטלו קודם חימוצן.

אין עושין סריקין המצויירין, פירוש שמציירין בפת כמין חיה ועוף. אבל כל מה שעושין אותו במסרק כדי שלא יתפח, מותר. ומכל מקום טוב שלא לשהות עליו לעשותו כמין ציור. וכתב רב אלפס שלא אסרו אלא בעלי בתים שאינן בקיאין בציורין ויבאו לשהות עליהם, אבל נחתומין מותרין. ופירש הרב רבינו יונה ז"ל דנחתומין מותרין אפילו בלא דפוס, ובעלי בתים אסורין אפילו יש להם דפוס, שמאחרין לעשותן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואדוני אבי ז"ל היה נוטה לאסור לכל אף לנחתומין:

מותר לאפות פת עבה ביום טוב. פירוש פתין גדולים, ולא חיישינן לטורח, לא שנא ביום טוב של פסח לא שנא בשאר ימים טובים, רק שלא ילוש ביום טוב של פסח יותר מכשיעור עיסה אחת:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין עושין המצות ע"י עכו"ם חש"ו והכי איתא בשאלתות לשה עכו"ם עיסה וכו' עד מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה הכל בפסקי הרא"ש פרק כל שעה וה"ה כתב בפ"ה בשם הרשב"א אם לשה למצה של מצוה עכו"ם או חש"ו אפי' אחרים עומדים על גביהם לא יצא וכ"כ הגה"מ בפ"ו בשם ראבי"ה ומשמע מדבריו שאם לש ישראל ואפה עכו"ם יצא וכדברי רבינו האי ובתשובות הרשב"א מצאתי שנשאל על מצה שלשה חש"ו ועכו"ם והשיב דכיון דבמצה בעינן שימור אין אדם יוצא במצה של עכו"ם אפי' בישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוין לשם מצה לפי שאין העכו"ם עושה עיס' אלא לדעת עצמו ולא על דעתו אבל בחש"ו יש לדון דבפ"ב דגיטין (כ"ב:) תנן דחש"ו כשרים לכתוב גט ואוקימנא בגדול עומד ע"ג ובפ"ק דחולין (ב.) תנן וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואמרינן (יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה. בחולין בשחיטה ואוקימנא כר' נתן אבל לרבנן שחיטתן פסולה אלמא עמידה ע"ג לא מהני והתוס' תירצו דאחרים רואים אותם שאני שאין מלמדין ומזהירין אותם לכוין למה שהם עושים כמו כשעומד ע"ג ועדיין קשה דמשמע דאין הפרש בין חרש וקטן לשוטה בגט ושחיטה ואילו בחליצה משמע דיש הפרש ביניהם ותירצו דשוטה לאו בר דעת הוא כלל בדבר שאין לו הוכחה לא מהניא עמידת גדול ע"ג כשחיטה וחליצה אבל בגט הואיל ויש בו הוכחה שאומרים לו כתוב לשם פלוני ולפלונית וכו' והוא כותב רמי אנפשיה ומכוין לשמן משא"כ בחליצה ושחיטה ולפי דבריהם במצה דמצוה חש"ו פסולים שהרי צריכה שימור לשם מצוה ואילו היו עומדים אחרים על גביהן ומלמדין אותם בחרש וקטן דאית להו דעת קלישתא ואינם שוטים גמורים יוצאים בה אבל בשוטה אין יוצאין בה ומורי הר"י כתב דכל שאפשר ע"י שליח כגט ושחיטה כוונת העומד ע"ג ככוונת העושה המעשה דה"ל כשליח ולפיכך בגט כשר אפילו שוטה וה"ה בשחיטה אילו היה גדול עומד ע"ג אבל חליצה דא"א ע"י שליח אף כוונת העומד ע"ג לא מהניא בין בשוטה בין בחרש וקטן ולפי דברי רבינו יונה מצה שלשה חש"ו בשאחרים עומדים ע"ג יוצאין בה ומסתברא לי שהכל תלוי בהוכחה דבגט דאיכא הוכחה גמורה בשאחרים עומדים ע"ג אפילו שוטה כשר ובדבר שאין בו הוכחה כלל כשחיטה אף בשאחרים עומדים ע"ג אינם כשרים אבל בחליצה דאיכא הוכחה קצת חרש וקטן כשרים ע"י מה שמלמדין אותם העומדין ע"ג אבל שוטה דלאו בר דעת הוא כלל לא ולפ"ז אף במצה כן דהא ליכא הוכחה כלל וכשחיטה היא דליכא הוכחה כלל והלכך אף בשאחרים עומדים ע"ג אין יוצאין בה ולזה הדעת נראה שנטה הפייט שכתב סתם ע"כ וז"ל א"ח לשה עכו"ם וחש"ו אע"ג דאפייה ישראל לא יצא והרא"ש והרי"ף והרמב"ן כתבו שאין לחוש מי הלש והאופה והריא"ג ורבינו האי כתבו מצה שנילושה ע"י עכו"ם בפני ישראל מותר וחסידי' מחמירי' ולשין ואופין בעצמן עכ"ל וכתב ע"ש טוב ללמד לנשים שתאמרנה כל אחת לחבירותיה כל מי שתגיע לידה מצה שלי בשגגה תהא שלה דאל"כ הויא מצה גזולה עכ"ל:

ויהא אדם רגיל לומר על כל פירורין שיפלו וכו' כ"כ המרדכי בפ"ה וכ"כ הגה"מ פ"ג בשם הרוקח וכתב עוד וכן טוב שיעשה לבצק הנדבק בכלים ששמא לא יוכלו להסירו עד שיחמיץ והטעם שצריך לבטל קודם שיחמיץ משום דבתר איסוריה לאו ברשותיה הוא לבטלו כדאמרינן בפ"ק דפסחים (ז.):

אין עושין סריקין המצויירין בפ' כל שעה (לז.) ת"ר יוצאין בסריקין המצויירין בפסח אע"פ שאמרו אין עושין סריקין מצויירין בפסח א"ר יהודה דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים מפני מה אמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח א"ל מפני שהאשה שוהא עליהן ומחמצתן א"ל אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון א"ל יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרים אר"א בר צדוק פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית ר"ג והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח אמרתי אבא לא כך אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין בפסח אמר לי בני לא של כל אדם אמרו אלא של נחתומין איכא דאמרי ה"ק ליה לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם ופירש"י בסריקין המצויירין מצות המצויירות ואע"פ שאמרו לכתחלה אסור דיעבד שפיר דמי: שוהא עליהם. לציירן ואין נותנן מהר לתנור ומחמיצין. אפשר יעשה הצורה בדפוס ויקבענה בסריק כיון. כלומר בדחיפה אחת: יאמרו כל הסריקין אסורין. ושל בייתוס מותרין. שהרי רוב נחתומין אין להם אותו דפוס: לא של כל אדם אמרו. לאסור דבעל הבית העושה אותן לעצמו אינו חושש ליפותן כ"כ ואינו שוהא עליהם: אלא של נחתומין. העושין למכור שמקפידין על נויין ושוהין על ציורם: איכא דאמרי לא של נחתומין אמרו לאסור שרגילין ובקיאין בדבר ויש להם דפוסין. וכתב הרא"ש ז"ל פסק הרי"ף כאיכא דאמרי והא דלא פסק כחכמים דלא פלוגי בין נחתומין לשאר כל אדם לפי שנראה לו מעשה רב ולכאורה היה נראה כחכמים דלעיל לא פסק הרי"ף כר"ע אע"פ שעשה מעשה אי לאו דמסייע ליה עובדיה דריב"ל שהוא אמורא עכ"ל ולשון הרי"ף הכי איתיה ולא של נחתומין בלבד אמרו אלא של כל אדם אבל של נחתומין כיון דקביעי לא שהו בהו והרא"ש מפרש שמ"ש אבל של נחתומין כיון דקביעי לא שהו בהו הוא פסק הלכה שפוסק הרי"ף ואע"פ שלפ"ז לא הל"ל ולא של נחתומין בלבד אמרו דמשמע דשל נחתומין נמי אסור שמא לא היה כתוב בלבד בנוסח הרי"ף שביד הרא"ש אלא לא של נחתומין אמרו ולפיכך כתב שהרי"ף פוסק להתיר בשל נחתומין אבל הר"ן אע"פ שגורס לא של נחתומין אמרו פירש דה"ק מתחלה לא גזרו בשביל נחתומין אלא בשביל כל אדם דעלמא אבל נחתומין כיון דבקיאי בהו שרו מדינא אלא שגזרו על הכל וגזרו על נחתומין אטו שאר כל אדם ומיהו ה"ה בפ"ה פירש דברי הרי"ף כמ"ש הרא"ש וכתב שכן פסקו הגאונים וכן דעת הרמב"ם:

ומ"ש רבינו אבל כל מה שעושין אותו במרק כדי שלא יתפח מותר כן כתב הכלבו וז"ל מה שאנו נוהגין לעשות כעין מסרק לא לציירו אנו עושין רק לשנותו משאר הפת של כל השנה וכדי שתאפה יפה: כתב רבינו ירוחם דמוכח בגמרא שאם עברה ועשה סריקין המצויירין ולא חמצו שיוצאין בהם: כתוב בהג"מ פ"ה (וכ"כ בכלבו) אומר ריצב"א דקי"ל כרבי יוסי דאמר עושין סריקין כמין רקיקין פירוש עושין סריקין מצויריין כמו רקיקין דאז אין לחוש לחימוץ בשהיית ציורין וע"ז סמכינן לצייר מצות שלנו מפני שאנו עושין אותם כמין רקיקין דילגאד"ה בלע"ז עכ"ל סמ"ק כתוב בא"ח בשם הרא"ה דרך הוא לנקוב הפת כדי שלא יתפח וצריך ליזהר שלא לנקוב ב' חלות בכלי א' לפי שהעיסה שוהא בו ומתחמצת לפיכך בעל נפש צריך לשנותו מעוגה לעוגה וכן צריך לדקדק כשיסדר הפת בתנור שלא יגעו זה בזה לפי שהם לחים עדיין ואין האור שולט בין צידי הפת ואחמועי מחמע עכ"ל:

מותר לאפות פת עבה בי"ט וכו' בפרק כל שעה (לו: לז.) ת"ר אין אופין פת עבה בי"ט בפסח דברי בית שמאי ובית הלל מתירין ומפרש בגמרא מאי פת עבה פת מרובה מאי טעמא אי משום דקא טרח טירחא דלא צריך מאי איריא בפסח אפילו בי"ט נמי אין ה"נ והאי תנא בי"ט של פסח קאי ופירש"י פת מרובה הרבה חררין ביחד ולא משום חימוץ נקט לה ובחררים דקים קאמר ומשום דקא טרח טרחא דלא צריך הוא ודין זה אע"פ שאין מקומו כאן אלא בהל' י"ט כתבו רבינו כאן לפי שנמשך אחר תנא דברייתא שהביאו בענין פסח ותמהני איך לא כתב רבינו כאן הא דמשמע התם דאסור ללוש בפסח פת עבה טפח ורבינו ירוחם כתבו. כתוב בא"ח אין להקל במה שהחמירו הקדמונים שלא לעשות פנאדי"ש או פלאדוני"ש וכתוב עוד שם אסור ליתן ביצים שלימים בפת ותאפה עמהם שהרי יוצא מהם ליחה ומעכבת ואפילו אם הביצה מבושלת קרוב הדבר לאסור לפי שמעכב אפייתו י"א שה"ה שאסור ללוש העיסה עם זרעים כגון שומים וכיוצא בו מהאי טעמא עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין עושין המצות וכו' ומ"ש והכי איתא בשאלתות לשה עכו"ם לעיסה וכו' נראה דמיירי בחטין שנטחנו ע"י ישראל דאילו נטחנו ע"י עכו"ם חש"ו אפילו לשה ואפאה בר דעת אינו יוצא בה ידי חובתו כדכתב הרא"ש בשם השאלתות הביאו רבינו לעיל בסימן תנ"ג:

ומ"ש וכ"כ רב כהן צדק וכו' איכא להקשות מאי וכ"כ הלא לא כתב אלא דבעינן מצה שאפאה ישראל ומשמע אפילו לשה עכו"ם ובאשיר"י איתא ורב כהן צדק כתב וכו' ומשמע דאתי לפלוגי אמ"ש השאלתות ויראה דרבינו מפרש דליכא מ"ד בלשה עכו"ם דיוצא בה י"ח דהא בצקות של עכו"ם דלשן עכו"ם קאמרי' ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ומשמע מדקאמר סתמא אפילו אפאה ישראל אלא ודאי רב כהן צדק נמי לא אמר דיוצא ידי חובתו אלא במצה שלשה ישראל והא דקאמר שאפאה ישראל בכלל האפייה הוי נמי הלישה דאין אפייה בלא לישה תחלה כך היא דעת רבינו וסבירא ליה דלהשאלתות נמי בעינן דלשה ואפה ישראל דלמה יגרע שימור דאפייה משימור דלישה ולכן אמר ורב האי גאון כתב וכו' דחולק עליהן וס"ל דמצה שאפה עכו"ם מותרת ור"ל אפילו לשה ואפאה עכו"ם נמי מותרת וההיא דבצקו' של עכו"ם לדעתו איירי בלשה עכו"ם בביתו שלא בפני ישראל וב"י הבין בדברי רבינו האי שמחלק בין אפייה ללישה ובלשה עכו"ם מודה רב האי דאסור ולא נהירא ומ"ש שכ"כ הגהת מיימונית בפ"ו בשם ראבי"ה לא מצאתי רמז מזה בספרים שבידינו. והרב מהרש"ל העתיק הגה"ה במהרא"ק וז"ל ואותו שאין לו מסייעין והוא זקן או חולה והגיע ע"פ והוא יודע שאין בו כח ללוש בצק מצה בטוב וחש שמא יחמיץ בידו מוטב שיתן שכר לעכו"ם כדי שיעשה חפצו לעיניו ומעשה באדם שהיה תפוס בע"פ ולא נמצא שם יהודי ורצה העכו"ם לתקן לו ולא רצה לאכול בלילה הראשונה מצה שתקנה עכו"ם ובשאר ימים עשה לפניו אבל כשלא עשה לפניו אע"פ שנשבע לו שתיקנו לו בכל ענין כמו שתיקנו לעיניו ולא אכל רק פירות ולא ידע בהגדת הגדה והיה לו חומש ואמר כל הפרשיות של יציאת מצרים עכ"ה ולענין הלכה העלה הרשב"א בתשובה סימן כ"ו שאפילו אחרים עומדין ע"ג ומלמדין ומזהירין אותו לכוין למה שהם עושין אינו יוצא בה י"ח וכ"כ ה' המגיד בפ"ה משמו וזה דלא כרב האיי דאם אפאה עכו"ם בפני ישראל ע"י שימור כתיקונה דמותר גם במהרי"ל כ"כ בדרשותיו דלא כהר"ח דמתיר מיהו נראה בשעת הדחק כגון שהוא זקן או חולה או תפוס בידי עכו"ם יש לסמוך על רב האיי גאון ודעימיה ויצא ידי חובתו במצה שלשה ואפאה העכו"ם בפני ישראל ודלא כההוא תפוס ואפשר דלאו למימרא שלא היה אוכל כלל בלילה הראשונה אלא שלא היה עושה מעשה לכתחלה והיה טורח בהוצאה מרובה לשלוח למקום רחוק שהיו לשם יהודים לאכול בלילה הראשונה מצה משומרת בישראלים. אבל בשאר ימי הפסח היה נסמך על מה שלשו ואפו עכו"ם בפניו דלאו בשופטני עסקינן דלא אכל כלל מצה בלילה הראשונה ועבר על מצות עשה דאורייתא כדי שלא יעבור איסור דרבנן:

ויהא אדם רגיל וכו' כ"כ הרוקח בסימן רע"ג והמרדכי פ"ק דפסחים וההגהת מיימונית פ"ג והביאו ראייה מדאמרינן בתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה וכו' שכתבו רבינו ס"ס תמ"ד ובש"ע כתב הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה כל פירורים שיפלו וכו' ותימא הלא אף בלש קודם זמן איסור איכא למיחש דילמא ישארו הפירורין ברשותו עד אחר זמן איסורו וכן יראה ממ"ש המרדכי אדין זה הא דכתב בא"ז דמי שלא ביטל קודם שיתחיל שעה ששית שוב אינו יכול לבטל וכו' אלמא דבלש קודם זמן איסורו מיירי והכי משמע מלשון רבינו והגהת מיימוני שכתבו דין זה בסתם ועיין במ"ש בסי' תל"ג דדוקא בלש ברשותו כך הדין ע"ש וכמ"ש בס"ס תנ"ט ואיכא למידק אלשון רבינו שאמר על כל פירורין וכו' הא אסיקנא בפ"ק דפירורין ממילא בטלי ולא צריך לבטל משום פירורין ואפשר דפירורין דקאמר רבינו לאו דוקא אלא ר"ל בצק כזית או יותר וכן הוא ברוקח ובמרדכי והגהת מיימונית כתב בסתם שמא יפול בצק וכו' ולא הזכירו פירורין ועוד כתב במהרי"ל דהכא שאני דחיישינן שמא אחר אפיי' דמכבדין הבית יתכנסו פירורי הבצק וראויין לדבק יחד עד שיהא בהן כזית ולפיכך צריך לבטל בשעת לישה בפירוש אף הפירורין אבל בפירורי לחם קאמר תלמודא ממילא בטלי כיון דלא מידבק ביחד וכן עמא דבר לבטל פירורי עיסה בשעת לישה וכתב במהרי"ל דלאחר האפייה צריך לכבד את הבית שאע"פ שביטל אף הפירורין מ"מ החמן ברשותו ומה שנמצא מן הבצק שנפל ישרפנו:

אין עושין סריקין וכו' בברייתא בפרק כ"ש (דף ל"ז) פליגי בה ר"ג וחכמים ופסק רב אלפס כר"ג דשרי בשל נחתומין וכאיכא דאמרי ולא כלישנא דאמר איפכא דבשל כל אדם שרי ר"ג ובשל נחתומין אסר והרא"ש פסק כחכמים דאסרי לעולם והר"ן פי' גם דברי הרי"ף דעל הכל גזרו לאסור והסמ"ג והסמ"ק כתבו ג"כ בסתם לאיסור ואפי' בדפוס וז"ל הגהת סמ"ק מיהו אומר ריב"א דקי"ל הלכה כר' יוסי דאמר עושין סריקין כעין רקיקין פי' עושין סריקין מצויירין ובלבד שיהא רקיקין ר"ל דקין וקלושין דאז אין ממהרין להחמיץ בשהיית ציורין וע"ז סומכין העולם לצייר המצות מפני שעושין אותן עכשיו כעין רקיקין ע"כ מיהו נראה כיון שהפוסקים השמיטו הך דר' יוסי אלמא דפליג אר"ג ואחכמי' ולית הילכתא כוותי' וריב"א גופיה לא כתב כך אלא ליישב מנהג העולם אבל עכשיו נהגו לאסור הציורין לעולם הכי נקטינן ומ"מ בדיעבד אף חכמים מודים דלא אסרינן לה ואף יוצא בה י"ח מצה כדאיתא להדיא בברייתא:

מותר לאפות פת עבה וכו' בפרק כ"ש סוף (דף ל"ו) ת"ר אין אופין פת עבה ביום טוב בפסח דברי בית שמאי ובית הלל מתירין וכמה פת עבה אמר רב הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים מתקיף לה רב יוסף אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין וכו' ואסיקנא מאי פת עבה פת מרובה והפוסקים לא הביאו אלא המסקנא אבל מדין פת עבה טפח לא אמרו בו לא היתר ולא איסור ונראה דס"ל דמדאתקיף רב יוסף לא שמענו אלא דאין להביא ראייה מלחם הפנים להתיר בעבה טפח אבל הדין אפשר דלא נדחה ושרי אפילו עבה ואיכא למימר נמי איפכא דאפי' פחות מטפח נמי לפעמים אסור דהכל לפי המתעסקין ולפי העמילה והבעיטה בעיסה ולפי העצים והתנור כדאיתא התם אבל ה"ר ירוחם כתב וז"ל אסור לעשות פת שיהיה בעוביו טפח פשוט בפסחים והדק יותר משובח עכ"ל נראה דס"ל דרב יוסף ה"ק לרב הונא לדידך קשה אמאי בית הלל מתירין הלא מלחם הפנים ליכא ראייה אלמא דמסברא יש לאסור בעבה טפח דאל"כ ליכא הכא אתקפתא דאע"ג דליכא ראייה מלחם הפנים מ"מ ס"ל לב"ה דמותר מסברא ומשמע נמי דפחות מטפח שרי דאל"כ הוה ליה לרב יוסף לאסוקי במילתיה אם אמרו בזריזין וכו' עד יאמרו בתנור של חרס ואפילו פחות מטפח נמי אסור אלמא דבפחות מטפח פשיטא דשרי אפילו ליכא כל הני וכן פסק בש"ע מיהו נכון להזהר לעשותן דקין וכר' יוסי בברייתא שהביא הגהת סמ"ק וכמ"ש ה"ר ירוחם והדק יותר משובח. ומ"ש רבינו פי' פיתין גדולים ולא חיישינן לטורח אפשר דדעתו דאע"פ דא"צ לככרות גדולות כ"כ לצורך י"ט וטורח נמי בשביל חול לא חיישינן לטירחא שלא לצורך י"ט כדאמרינן מערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות אע"פ שא"צ אלא לככר אחד וכן פירשו התוס' ורש"י כתב פת מרובה הרבה חררין ביחד ולאו משום חימוץ נקט לה ובחררים דקים קאמר משום דקא טרח טירחא דלא צריך הוא עכ"ל נראה דהא דקאמר ומשום דקא טרח וכו' דקאי אמ"ש תחלה הרבה חררין ביחד דה"ל טירחא דלא צריך כל החררים לי"ט נראה כאופה לצורך חול והיינו כמ"ש התוס' אבל בסמ"ג נראה דמפרש בלשון רש"י דאע"פ שאינו אופה אלא מה שצריך לי"ט מכל מקום ברקיקין דקין יש לו טורח יותר ואפ"ה שרי שוב נראה לפע"ד מלשון רש"י דמפרש שני פירושים חדא הרבה חררין ביחד אפילו מה שאינו צריך לי"ט וכפי' התוספות ומ"ש ובחררים דקים הוא פי' אחר כלומר א"נ בחררין דקין קאמר ואינו אופה יותר מצורך י"ט אלא דקא טרח ברקיקין דקים וכמו שפירש הסמ"ג ותהיה הוי"ו המדבקת במ"ש ובחררים דקים במקום או המחלקת ודו"ק וכאן נראה מלשון רבינו כדברי הסמ"ק אבל לקמן בסימן תק"ו כתב כדברי התו'. ועוד נראה דכאן דעת רבינו דב"ש וב"ה לא פליגי בבמסקנא אלא בפיתין גדולים אפי' אינן רקיקין דקין וגם אינו אופה אלא כדי צרכו לי"ט ושרי לב"ה אע"פ דאיכא טורח בפיתין גדולים והיינו דאפליגו במתניתין סוף פ"ב די"ט בפיתין גריצין פי' פיתין גדולים דאיכא טורח ואפ"ה שרי והא דקאמר בגמרא מכדי משום דקא טרח טירחא דלא צריך הוא מאי איריא פסח וכו' נראה דאפילו אינו אופה אלא מה שצריך לי"ט מ"מ טירחא דפיתין גדולים טירחא דלא צריך הוא כיון שיכול לאפות בפיתין קטנים שאין לשם טורח והכי נמי תנן בפרק המביא אופין בפורני וכו' דאיירי בשאינו אופה יותר מכדי צרכו ואעפ"כ סד"א דאסור משום טירחא ע"ל בסי' תכ"ז ובמ"ש לשם:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב מהרי"ל זקן או חולה שאין יכולין ללוש יניחו עכו"ם ללוש לפניהם עכ"ל ואין להקל בזה מאחר שרבים אוסרים כתב האגור עבד ושפחה דלא טבלו דינם כעכו"ם:

(ב) וכתב מהרי"ב בתשובה שצריך שיאמר פירורין יהיו הפקר אבל אם אמר פירורין הפקר אינו מועיל דמשמע דמעצמן הן הפקר וזה אינו וכן אשכחן בגיטין (לב:) לענין גט זה בטל הוא וכו':

(ג) ובאבודרהם כתב בשם הראב"ד דצריך לעשות המצות רקיקין ולא עבים וגדולים דלא הוי לחם עוני ומהרי"ו כתב טעמא משום דאינו ממהר להחמיץ כמו אם היה עב וגס: