טור אורח חיים תנג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תנג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אלו דברים שיוצאים בהן ידי חובת מצה: בחטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ושיפון. אבל לא באורז ושאר מינים.

וגם אינן באין לידי חימוץ, ומותר לעשות מהן תבשיל. וכן בכל מיני קטניות. ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חטין מתערבין בהן, וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן. ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינים ועשה מהן עיסה, אם יש בה טעם דגן, יוצאין בה וחייבת בחלה אע"פ שרובה אורז.

כתב הר"פ יש נוהגים לברר החטין אחת אחת מאכילת עכבר, ויש אומרים שאין צריך דהוי מי פירות, וכתב הוא שאינו דומה למי פירות, שהרוק מחמיץ כדתנן לא ילעוס אדם חטים ויתנן על גבי מכתו וכו', ואין להקל. עד כאן. ונראה שאין לחוש לזה כלל, דחששא רחוקה היא זו לומר שתחמיץ חטה קשה במעט רוק שבפי העכבר, דאפילו לתיתה שרי בגמרא (פסחים מ, א) אלא שהחמירו הגאונים לאוסרה. ועוד אפילו אם יש בהן נשוכין, אינו אחד מאלף ומתבטלין הן כשיטחן, ואין כאן מבטלין איסור לכתחילה שאינו טוחן כדי לבטלה.

כתב רב אלפס שצריך לשמור חטין שיוצאים בה ידי מצה משעת קצירה שלא יבא עליהם מים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין צריך אלא משעת טחינה, וזה לשונו: נוהגין באשכנז ובצרפת לשומרן משעת טחינה, לפי שאז מקרבין אותן אל המים שטוחנין בריחיים של מים, וכן כתב בשאילתות: לא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטרא מחימוץ מן כד נפל מיא עילויה, ואי אמטינהו לחטי עובד גילולים חרש שוטה וקטן לא נפיק ביה ידי חובתיה. תשובה לגאון: ליקח קמח מן השוק, בשעת הדחק מותר ויוצאין בו דלא מחזקינן איסור, אבל לכתחילה בעי שימור:

לתיתה, אף על גב דבגמרא שרי ליה בחיטי, הגאונים אסרוה, וכן שדרו ממתיבתא שאין אנו בקיאין בלתיתה, הלכך אין לנו ללתות כלל, לא בחטין וכל שכן בשעורים:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אלו דברים שיוצאין בהם ידי חובת מצה בחטים ובשעורים וכו' משנה בפרק כל שעה (לה.) ובגמרא הני אין אורז ודוחן לא מנא ה"מ אמר ר"ל וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה יצאו אלו שאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון ופירש"י אורז ודוחן אין עושין חמץ ואם מחמיצין אותם מסריחין ואיתא תו בגמרא מתניתין דלא כר"י בן נורי דאמר אורז מין דגן וחייבין על חימוצו כרת ובפ' ערבי פסחים (קיד.) תנן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין ובגמרא (שם:) מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא אמר רב אשי ש"מ מדרב הונא לית דחייש להא דר"י בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ופירש"י ש"מ מדקאמר רב הונא דמבשלין אורז בפסח ולא חייש לחימוץ לית דחש להא דר"י בן נורי:

ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות וכו' וחומרא יתירה היא זו גם ר"י כתב אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושין להחמיר על עצמם ולא ידעתי למה עכ"ל. ובהג"מ פ"ה כ' בשם סמ"ק על הקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח וכן ה"ר שמואל מאיבר"א אבל ה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר וקשה מאד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהן איסור ונראה שלא נהגו בו איסור משום חימוץ דלא טעו אינשי בזה דתינוקות של בית רבן יודעין אותו דבפי' אמרינן בגמרא דאינו בא לידי חימוץ אלא ה' מינים בלבד אלא אסורות משום דדגן מעשה קדירה וקטניות מעשה קדירה גזירה הא אטו הא וגם יש מקומות שעושין פת מקטנית ואתי לאיחלופי בדייסא שהוא מעשה קדירה אבל מיני ירקות דלא דמי לדגן כלל לא אתי לאיחלופי וגם פעמים תבואה מעורבת בהם וא"א לבררו יפה והחרדל כמו כן יש לאוסרו בפסח משום דהוא מידי דמידגן אע"ג דבימיהם היה מותר מ"מ עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כ"כ באיסור והיתר כדורות הראשונים כדפי' רב סעדיה גאון עכ"ל. וגם המרדכי כתב בפרק כל שעה כ"ז בשם סמ"ק ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים :

ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינים ועשה מהם עיסה וכו' משנה בפ"ו דחלה (מ"ו) והובאה בפרק כל הזבחים שנתערבו (מה.) וכתבה הרמב"ם בפ"ו וכתב הראב"ד ז"ל והוא שיש שם דגן כדי שיאכל כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו וכתב ה"ה אבל מדברי הרמב"ן נראה שאפילו אין שם כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז וזהו שהזכירו חטין ואורז בדוקא וכן מבואר בירושלמי וגם רבינו בפ"ו מהלכות בכורים כתב משנתינו בדין החלה בקמח חטין וקמח אורז ומשמע דדוקא באלו וכן עיקר עכ"ל וכ"כ מדברי הרא"ש בהל' חלה ומבואר שם בדבריו דאפילו באין כזית בכדי אכילת פרס אם יש בה טעם דגן יוצא בה ולכן סתם רבינו וכתב משנתינו בלי שום חילוק והרשב"א בפסקי חלה שלו כתב שדברי הראב"ד נ"ל עיקר: כתב הר"פ יש נוהגין לברר החטין אחד אחד מאכילת עכבר וכו' כ"כ הגה"מ פ"ה בשם סמ"ק וז"ל ובהרבה מקומות נוהגין לברור חטים בפסח מאכילת עכבר ויש רוצים להתיר משום דהוי כמי פירות מיהו קשה דהא תנן (לט:) לא ילעוס אדם חטין ויתן ע"ג מכתו מפני שמתמיצין אלמא לחלוח הפה לא חשיב מי פירות ומסתמא ה"ה אכילת עכבר ואין לחלק להקל בלא ראיה ועוד דהא לאחר כן שמערבין בו מים אז אכילת העכבר מחמץ כדפי' לעיל דמי פירות כשמערבין בו מים מחמיצין עכ"ל. ודברי תשובת הרמב"ן בסימן ק"ן כדברי רבינו והיא בתשובת הרשב"א : כתב הגהות מיימון בפ"א בשם סמ"ק על הדגן שצמח מלחלוחית הארץ שקורין גירמ"י אומר רבינו יחיאל שזהו חימוץ גמור וכשהוא מעורב בתבואה אחרת צריך לבררו יפה שיהא ס' מאותו שלא צמח ואע"ג דהוי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפייה וגם צריך שתהא האפייה קודם פסח דאי בפסח אפילו כל שהוא אסור ע"כ נכון הוא ליזהר שלא יהיה כלל מאותו גירמ"י בתבואה כי לעולם הוא שם ומתערב בתבואה ורגילות הוא לאפות מצות בפסח עכ"ל.

כתב הרי"ף שצריך לשמור חטים שיוצאין בהן ידי מצה וכו' בס"פ כל שעה כתב ומיבעי ליה לאינש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה דאמר קרא ושמרתם את המצות וא"ל רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה כלומר הזהרו שלא יבא עליהם מים פי' כיפי עמרים. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה וסוגיא דשמעתין בס"פ כל שעה (מ.) הכי איתא אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי אימא שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא דא"ר הונא בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באתרונה מ"ט משום דלא עבד בהו שימור וליעבד להו שימור מאפייה ואילך אלא לאו ש"מ שימור מעיקרא בעינן ממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנתית לשימור עביד לה שימור ה"נ דשימור דלישה הוי שימור ואפ"ה לא הדר ביה רבא דאמר להנהו דמהפכי כיפי וכו' מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי: ופירש"י שימור דלישה לאו שימור הוא. אי לא עבד ליה שמור מקמי הכי: מאפייה ואילך. משמתקנה לאפייה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינתה לתנור: וממאי דילמא לעולם שימור דלישה שימור הוא אע"ג דלא איצטריך שימור מקמי הכי והכא מאי טעמא לא נפיק משום דמשעת נתינת מים לקמת הויא צריכה שימור וזו לא נעשה לה שימור מההיא עידנא דנחית לתורת שימור דהיינו מנתינת מים: ואפילו הכי. דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה לא הדר ביה ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה: מנקטא ליה אימיה. חטים מתחלת קציר חטים לצורך הפסח ועבדה להו שימור מעיקרא: בארבי. מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לבדם. ולכאורה נראה שדעת הרי"ף והרמב"ם דלעיכובא בעי רבא שימור משעת קצירה ונקטינן כוותיה אלא שהר"ן כתב על דברי הרי"ף ודאי למצוה מן המובחר הכי עדיף טפי ומיהו אפשר שאע"פ שלא עשה כן אלא שלקח מן השוק ושמרה לשם מצה יצא ידי חובתו ובגמ' אמרינן דשימור לישה לא הוי שימור כלו' מקמי לישה הוא דבעי שימור אבל כל ששמר את התטים קודם לישה יצא ומ"מ משמע שאם לא שמר אלא מלישה ואילך שאינו יוצא י"ח מצה בכך אלא שגאון אחד אמר שהלוקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויצא ידי חובתו בה אבל לכתחלה בעי שימור משמע דסבירא ליה דכי אמרינן בגמ' דשימור דלישה לא הוי שימור היינו לכתחלה עכ"ל:

והרא"ש כתב וז"ל ואפ"ה לא הדר ביה רבא דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי וכו' כלומר אפילו שנדחו דברי רבא דהוה בעי למימר דשימור דלישה לאו שימור הוא אפ"ה לא הדר ביה ומחמיר על עצמו היה משעת קצירה לשמור מצה של מצוה וכן משמע דחומרא בעלמא הוא מדקאמר מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי משמע דאיהו לבד היה מחמיר וכל שאר החכמים לא נהגו כן. וכן מדקאמר רב הונא בציקות של עכו"ם וכו' ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה משום דלא עביד ליה שימור משעת לישה משמע הא אם לקח קמח מן העכו"ם ולש אותו א"צ לאכול כזית מצה באחרונה ונהגו באשכנז ובצרפת לשמרן משעת טחינה לפי שאז מקריבין אותו אל המים שטוחנן בריחיים של מים עכ"ל. ודברי השאלתות כתבם הרא"ש שם ומשמע לרבינו דמדכתב ואי אמטינהו לחיטי עכו"ם חש"ו דבהולכה לטחון מיירי וא"כ מ"ש מצה דמינטרא מחמץ מן כד נפל מיא עילויה היינו לומר שמשעה שהוא קרוב ליפול עליו מים דהיינו משעת טחינה ואילך הוא דבעי שימור ולא קודם לכן אבל רבינו ירוחם כתב בשם השאלתות שאין יוצא י"ח מצה אלא ששמרה מחימוץ משעה שנפלו עליו מים מקצירה והא דבעינן שימור דוקא במצה דמצוה אבל שאר מצה שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור לשם מצה כלל וכן משמע מההיא דבציקות של עכו"ם שכתב רבינו בסימן שאח"ז וכ"כ הר"ן וה"ה ז"ל והכי דייק לשון רבינו שכתב בשם רי"ף שצריך לשמור החטי' שיוצאין בהם ידי מצה:

לתיתה אע"ג דבגמרא שרי לה בחיטי כלומר אבל לא בשערי לפי שממהרין להחמיץ יותר מהחטים הגאונים אסרוה וכן שדרו ממתיבתא וכו' פירוש הגאונים אסרוה דהא שדרו ממתיבתא שאין אנו בקיאים בלתיתה והא דשדרו ממתיבתא כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק כל שעה והרמב"ם בפ"ה ופירוש לתיתה שבוללין החטים במים קודם טחינה: כתב בתה"ד השקים שנותנין בהן קמח כל השנה אם רוצה ליתן בהם קמח בפסח ומכבסין אותם יפה צריכין להתיר קודם הכיבוס כל התפירות שבהם בקצוות או אם הם מטולאים מפני שמה שבתוך הקמטים והתפירות אינו מתכבס ועוד שהדבר ידוע דכשהקמח נוגע במים מיד נתרכך ונילוש ונדבק בבגד וקשה להעביר כולו: וכתב עוד דכשמוליכין השקים שיש בהם קמח מן הריחיים אסור להניחו ע"ג סוס או חמור שאין עליו אוכף או עור עב על גבי הבהמה תחת השק מפני שהקמח מתחמם בגוף הבהמה כשמונח על גבה ותו דרגילות הבהמות להזיע תחת כובד המשא ולא ברירא לן אי זיעת הבהמה מחמצת ואף על גב דלפי הסברא דמי לזיעת אדם דאינו מכשיר ואינו מחמץ מ"מ אין להקל במילתא דלא פשיטא עכ"ל: כתב האגור בשם מהר"י מולין נוהגים לנקר הריחיים משום דזימנין כבר טחנו בהם תבואה לתותה לסלת והוי חמץ גמור עכ"ל וכן מצאתי בתשובת אשכנזים וכתוב עוד בהם שנוהגין שקמח הראשון שנטחן אחר הניקור שומרין אותו עד לאחר הרגל: כתב האגור יש רוצים להוכיח מן הירושלמי שצריך לטחון החטים יום או יומים לפני הלישה ואם טחנו בע"פ יהא אסור ללוש מצה בו ביום לפי שהקמח בשעת הטחינה רותח הוא ומתחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ וקרוב הדבר לבא לידי איסור שבלי הלקט: כתב הרוקח בסימן רס"ג כל ישראל צריך לילך עם החטין לטחון כדאמרינן (חולין ז.) גבי רבי פנחס בן יאיר ההוא גברא דהוה דרי חיטי לפסחא אמר חלוק נמי להאי דבמצוה קא עסיק וגם המרדכי כתב בפרק אלו עוברין דאיתא בירושלמי רבי חנינא בן פזי אזיל לגבי טחוניא משמע התם דאפילו האמוראים היו הולכים לבית הריחיים עכ"ל כתב עוד המרדכי שם דאיתא בירושלמי ר' אבהו מפקד לטחוניא דלא למיתן קופייא אילין על אילין דלא ירתחו ויחמצו פי' קופיא שקים ועכשיו שאין נזהרים בכך אפשר שהוא מפני שסוברים דליכא למיחש להכי אלא לדידהו דהוו לתתי אבל לדידן כיון דלתיתה אסורה ליכא למיחש להכי ואפשר שמפני כך לא כתבוהו הפוסקים ומ"מ טוב ליזהר אם אפשר:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אלו דברים וכו' משנה פ' כל שעה ור' יוחנן בן נורי פליג ואמר דאורז נמי מין דגן הוא ואמר בפרק ע"פ דלית דחש להא דריב"נ וכיון דלית הילכתא כוותיה באורז ודוחן כ"ש שאר מינים דמודה בהו ריב"נ וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ה ופ"ו דשאר מינים נמי לא וכמ"ש רבינו: ומ"ש ויש אוסרין לאכול אורז וכו' כ"כ הסמ"ק אבל לא מטעם שכ' רבינו לפי שמיני חטין מתערבין בהן אלא כיון שראוי לעשות ממנו עיסה אתי לאחלופי בשאר מיני עיסות דגן לאותן שאינן בני תורה והארוך בזה וכ"כ במרדכי פ' כ"ש וכך נהגו ואף החרדל דליכא מאן דפליג אהא דתנן אינן נותנין קמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל דאלמא דהחרדל בעינו שרי נמו נהגנו לאוסרו דה"ל נמי קטנית מיהו בנתערבה בתבשיל בפסח שרי וכן פסק בת"ה סימן קי"ז:

כתב הר"פ וכו' כ"כ בסימן רי"ט ומ"ש ואין להקל כלומר אע"פ שיש לדחות דלא ילעוס אדם תנן דדוקא רוק של אדם מחמיץ אבל לא שאר רוקין דאין להקל אלא חיישינן דילמא ה"ה שאר רוקין ורבינו השיג עליו ואמר דאף לפי סברתו דוקא רוק מרובה אבל רחוק הוא לומר שתחמיץ חטה קשה במעט רוק וכו' ואין השגתו השגה דהלא כתב דאין להקל ולחלק בין רוק אדם לשאר רוקין וה"ה דאין להקל גם בזה ומ"ש ועוד דמתבטל הוא בטחינה נראה דהסמ"ק נמשך לשיטתו שכתב לשם גבי תבואה שצמח שקורין גירמ"י שאינן בטלים דקמח בקמח אינו מתערב יפה כמו לח בלח וה"ל תערובת יבש ביבש ונותן טעם בפסח עצמו גם נ"ל דהסמ"ק ס"ל דטחינה ה"ל מבטל איסור לכתחלה אע"פ שאינו טוחן כדי לבטלן וכדעת מהר"ם שכתובה בתשובת הרשב"א סי' תתל"א והיא ג"כ דעת הר"ן בפ' כ"ש בההיא ארבא דטבעה בחישתא וכ"כ ג"כ בתשובתו סימן נ"ז נ"ט ולענין הלכה נקטינן כהרשב"א בתשובה סי' תפ"ח דאין בנשיכת העכברים משום חימוץ ואפילו היה בו משום חימוץ אין בו אלא מעט בתוך הרבה ואי אפשר לבא בו לידי איסור דאורייתא דה"ל לכל היותר ספק בדרבנן ע"כ ומשמע דס"ל ג"כ דזה לא מיקרי מבטל איסור לכתחלה ובמרדכי הארוך כתב בשם ראבי"ה בדין חטין שנפל עליו דלף דאין כאן משים מבטלין איסור לכתחלה דאכתי לא חל הפסח ומהר"י בת"ה סי' תי"ד כתב דקמח בקמח מתערב יפה כמו לח בלח וכמ"ש הסמ"ג במצות לא תאכל חלב והברירה מוכחת ג"כ שלא נתכוין לבטל גם מדברי הר"ם שבתשובת הרשב"א נראה מבואר דקמח בקמח מתערב יפה כמו לח בלח ולכן המנהג שבוררים החטים בעיונא בעלמא שאין שם יותר מס' הוא מועיל בין לגבי חטין הנשוכין בין לחטין שצמחו וכמ"ש מהרא"י. הארכתי בזה לפי שכתב בעל הלבוש בדגן שצמח שצריך לאפות קודם פסק ונמשך אחר הסמ"ק שהביא בית יוסף כאן בלי חולק ונעלם ממנו שהסמ"ג חולק על זה ושכך הלכה גם לא שם לבו מה שכתב הוא עצמו בסי' תמ"ז דקמח בקמח הוי כמו לח בלח וכמו שכתב לשם ב"י ופסקיו שפסק לשם ופסק בכאן הם סותרים זה את זה. וכל זה לפי הלכה אבל למעשה כל בעל נפש יחמיר על עצמו ובפרט בדגן שצמח שהוא חמץ גמור ואוסר בפסח בשעת אפייה כמ"ש הסמ"ק ואע"פ שהסמ"ג הביא ראייה ממנחות שנקמצו ונתערבו בטלות ברוב לדברי חכמים שאומרים מין במינו בטל ברוב אלמא דקמח בקמח מתערב יפה יש לדחות דשאני התם דמתוך שמנן מתרככין ונותנים טעם זה בזה א"נ כשיאפו אותן יתנו טעם זה בזה ודיינינן להו השתא דליבטלו כמו לבסוף כשיהיו נאפין וממילא בחמץ צריך נמי לדונן קודם פסח כמו בסוף בפסח עצמו כשיהיו נאפין ואז איסורו במשהו וכן נראה דעת התוס' בפ' הערל דף פ"ב דקמח בקמח לא הוי מתערב ומשם למד הסמ"ק להורות כן דלא כסמ"ג וע' במ"ש בסי' תס"ז בדין זה וקמח שבשק שבאו העכברים ונשכו את השק ואכלו הקמח כך דינו אם הוא קודם פסח צריך לנהל הקמח ואם ישאר על הנפה כמו פירורי עיסה יבישה זורקו והקמח מותר להשהותו עד לאחר הפסח ואם נמצא כך בפסח הכל אסור בהנאה דמה שנעשה קצת עיסה ברוק שבפי העכבר ונתייבש מיפרך ונתערב ואין מועיל לו ניהול. ואם השק מונח במקומו שלא נענע ולא נתערב הקמח אז יאחז בידו מקום הנשוך ויקשר שם השק תחת הנשיכה עם קצת קמח וינער כל הקמח שבשק וינהלו אותו ומותר להשהותו ואפ"ה אסור לאכלו בפסח וכל זה דוקא כשנראה שאכלה העכבר קצת מן הקמח אבל אם נשכה רק השק ואיכא ספק שמא לא אכלה כלום אפילו אם נמצא בפסח מותר להשהותו ואסור לאכלו אפילו אם נמצא כך קודם פסח דדילמא איכא חמץ ונתייבש ומיפרך וא"צ ניהול כיון דליכא דררא דחמץ ובתשובה בארתי כל זה:

כתב רב אלפס וכו' בפ' כל שעה וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג והרוקח והכלבו וס"ל דהיינו דוקא במצה דמצוה מדקאמר בגמ' (ד' מ) הפיכו לשם מצוה וכ"כ הרי"ף וכתב עוד בע"פ היכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמינטרא אלא כזית בלחוד דמנטר הוא דאית ליה אכיל ברישא וכו' הורה ז"ל שהשמור אינו מעכב כי אם במצה שיוצאין בה וכן פי' ה' המגיד לדעת האלפסי ומ"ש והרא"ש כתב שאין צריך אלא משעת טחינה וכו' קשיא לי הלא משמע דס"ל להרא"ש דלהלכה שימור דלישה הוי שימור ואם לקח קמח מן עכו"ם ולש אותו יוצא ידי חובתו אלא שנהגו משעת טחינה ואפשר דכיון דכתב הרא"ש על מנהג דאשכנז וצרפת וכ"כ בשאלתות וכו' דמדכתב מן כד נפל מיא עלויה היינו בשעת טחינה שמקרבין אותו אל המים משמע ליה לרבינו דכך היא הלכה להרא"ש ושימור דלישה לא הוי שימור וכ"כ הר"ן מביאו ב"י אבל מדברי ה"ר ירוחם נראה שלא היתה נוסחאתו בפסקי הרא"ש וכ"כ השאלתות על מנהג אשכנז וצרפת אלא על דברי האלפס כתב ובשאלתות כתב וכו' כמו שהוא בספרי הרא"ש שבידינו והיה מפרש דברי השאלתות דבעינן שימור משעת קצירה כהאלפסי גם מפרש לדעת הרא"ש דלא בעינן אלא שימור מלישה ואילך אלא שנהגו משעת טחינה ועוד נ"ל דרבינו היה גורס כגרסתינו בספרי הרא"ש והיה מפרש דהשאלתות מיירי בהולכה לטחון כדפי' ומדכתב הרא"ש לאחר מנהג אשכנז וצרפת דברי האלפסי ואח"כ במסקנא הביא השאלתות דכתב כמנהג אשכנז וצרפת אלמא דכך היא מסקנת הלכה דמשעת טחינה הוי שימור ודלא כמ"ש תחלה דשימור דלישה הוי שימור כדעת התוספות ולפע"ד יראה דהשאלתות דכתבו בסתם משמע דמדבר בין בקצירה ובין בטחינה והיינו דאי איכא לישראל חטין בשדהו צריך שימור משעה שנפלו מים מקצירה ואילך וכדא"ל רבא להנהו דמהפכו כיפי וכשאין לו שדה וקונה חטים מן השוק סגי בשימור משעת טחינה וכמ"ש הסמ"ק והיינו בזמן הזה שאין לנו שדות וכמ"ש באגודה בפרק כ"ש וזהו מנהג אשכנז וצרפת וכך הוא משמעות המקרא ושמרתם את המצות כל שימור שיכול לעשות יעשה אם לא אפשר משעת קצירה דקונה מן השוק ישמור משעת טחינה ואם לא מצא לקנות חטים מן השוק שומרן משעת לישה ולפי זה לא פליגי הגאונים כלל. כתב מהרא"י בת"ה סימן קי"ו דשקים שנותנין בהן קמח כל השנה אסור ליתן בהם קמת אם לא שמתיר כל התפירות והטלאים ואח"כ יכבס ותימה דלפי מ"ש הוא עצמו בסוף וז"ל ותו דבנ"ד הדבר ידוע דכשהקמח נוגע במים מיד נתרכך ונילוש ונדבק בבגד וקשה להעביר כולו וחמץ במשהו כשיתערב בפסח עכ"ל השתא לפי זה אפילו אין שם תפירה וטלאי נמי קשה להעביר כל הנילוש בשק בנקבי האריגה על כן אין ליתן בהם קמח של פסח והכי נהוג ודלא כמ"ש כאן בש"ע ובסימן תנ"א להיתר:

דרכי משה[עריכה]

(א) ובמהרי"ל דמצוה מן המובחר בחטים וכן המנהג:

(ב) ואנו בני האשכנזים נהגו להחמיר וכתב בת"ה סי' קי"ג ואפ"ה מותר לשהות מיני קטניות דמידגן בביתו אע"פ שנפל עליהם מים משום דבהא לא גזרינן משום שאר מיני דגן וכן מותר להדליק באותן שמנים הנעשים ממיני קטניות ואם נמצא גרגיר של קטניות בקדירה או בתבשיל לא מחמרינן כלל לאסור התבשיל דאיסור משהו אינו אלא בה' מיני דגן עכ"ל ומהרי"ל כתב על המדליק בשמן שנעשה ממיני קטניות צריך ליזהר שלא לתלות במקום שנוטף על השולחן וגם אם מדליק באותו נר שהדליק בו נרות חמץ צריך ליזהר שלא יטיף ממנו על השולחן כי הכלי הוא חמץ אע"פ שניקר אותו מבחוץ מ"מ מבפנים עדיין יש בו חמץ והוי כלי ראשון ולכן צריך ליזהר שלא לתלותו במקום שנוטף על השולחן עכ"ל ואין המנהג כדבריו אלא תולין אותו על השולחן כבשאר ימות השנה דאין לחוש שמא יטיף על האוכל דאף אם נוטף אין לאסרו חדא דמיני קטניות אינן חמץ כלל ואינם אסורים אלא משום מנהג ובכה"ג ליכא למיחש וכ"ה בתשובות סימן כ"ה ואין לאסור מכח חששא שעשו חמץ באותן כלים שעושין בהן השמן דהא כתבתי לעיל סימן תמ"ז דאין לאסור מכח חששא זו משמע כ"ש בכלים שעושין בהן השמן שאף אם היה בהן חמץ מ"מ לא היה אלא צונן ואין להחמיר בזה כמו שכתבתי לעיל סימן תמ"ז ותנ"א ועוד דאפילו באיסור גמור לא מיחשב כה"ג בלי ראשון כמו שיתבאר בי"ד סימן ק"ה אי"ה וכתב מהרי"ל דמותר לאכול זרע אקליי"ה לרפואה דלא הוי מין קטניות ונ"ל דה"ה הזרע הנקרא בל"א אני"ס דאין זה מין קטניות וכן משמע לעיל סימן ר"ד דאניס"ה ואליינד"ר אינם מין קטניות:

(ג) והר"ן כתב בתשובות על חיטים מבוקעות שהיו בתוך חיטים שאינן מבוקעות דאסור לטוחנן דהוי כמבטל איסור לכתחלה ומותר למוכרן לעכו"ם דלא חיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל הואיל ואיסורו ניכר ונתפרסם בעירכם עכ"ל:

(ד) וכ"כ בת"ה סימן קי"ד:

(ה) במהרי"ו כתב ג' ימים: