טור אורח חיים תסז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תסז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

חטין שבאו בספינה וטבעו ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם, לא ימכרם לעובד-גילולים, שמא יחזור וימכרם לישראל כיון שאין חימוץ ניכר, אלא ימכרם לישראל מעט מעט בענין שיוכל לאוכלם קודם הפסח. וכתב בעל העיטור אפילו אם לא הודיעו, כיון שיכול לאוכלם קודם הפסח. והרמב"ם ז"ל כתב שצריך להודיעו. ומסתברא כדברי בעל העיטור, מדלא שרי אלא דבר מועט, שאם מודיעו אפילו טובא נמי.

יש אומרים דהוא הדין לעובד-גילולים יכול למוכרו מעט מעט, שלא אסרו למכרם לעובד-גילולים אלא הרבה ביחד, דאיכא למיחש שמא יחזור וימכרם לישראל.

כתב הרב רבי אפרים שהן אסורין אף על גב שלא נתבקעו, אף על גב דגבי לתיתה אינן אסורין אלא אם כן נתבקעו, שאני התם דעסיק בה הלכך אינן באין לידי חימוץ עד שיתבקעו, אבל הכא כיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ. כתב בהלכות גדולות: חטין שבאו בספינה, אם לחות הן או שנשתנו מראיתן, בידוע שהגיע עליהן מים ואסור להשהותן בפסח, אלא לזבנינהו קבא קבא כי היכי דליכלינהו קמי פסחא, אבל אם יבישות הן וקשות ולא נשתנו מראיתן, אחזוקי איסורא לא מחזקינן ומותרים לאכול, והכי שדר רב צמח ריש מתיבתא. וכן כתב רבינו אב"ן:

דבש של עובד-גילולים, אין מחזיקין בו איסור לומר מזוייף הוא:

לתת חטין או שעורין, נתבקעו אסורות, לא נתבקעו מותרות. וקאמר מר עוקבא, הא דקאמר נתבקעו אסורות, לא נתבקעו ממש אלא שקרובות ליבקע, שאילו מניחן על פי חבית של יין והן מתבקעות מכח ריח היין. ואית דגרסי על פי הביב, והוא כלי שקולין בו קליות על האש. ושמואל אומר אינן אסורות אלא אם כן נתבקעו ממש. וכתב רב אלפס, יש פוסקין כשמואל נתבקעו ממש, ויש פוסקין כמר עוקבא. ופסק הוא כמר עוקבא לחומרא. והני מילי למיכלינהו בעינייהו, אבל אם נמצא בתבשיל ולא נתבקעו ממש, כיון דאיסור משהו מדרבנן, אינן אוסרות התבשיל אלא אם כן נתבקעו ממש.

כתוב בספר רוקח: בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא, דחטין שירד עליהן דלף ונתבקעו וחזרו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר, יש לצדד הדבר לאיסור ולהיתר, והאריך בו ונטה להתיר אלא שלא רצה לסמוך על דבריו להתיר:

ואם נמצא חטה בעיסה או במצה אפויה, כתב אדוני אבי ז"ל שמותר אפילו היא בקועה, שאפילו נתבקעה אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ, מדאמר ר"י שורן בחומץ וחומץ צומתן, ודבר ידוע שחטה קשה ואינה ממהרת להחמיץ כמו העיסה, וכיון שהעיסה לא החמיצה כל שכן החטה, ולא חיישינן שמא היתה במים, לפי שישראל רגילין לשמור יפה המים השמורין. וראיתי קצת גדולים שאסרו אותה מצה, ויש אחרים שאסרו כל המצות, ולא נהירא לי, שאפילו היתה חמץ למה תיאסר כל המצה, והא דאמרינן חמץ במשהו, היינו דווקא על ידי בישול שמתפשט החמץ בכל הקדירה, אבל אם כזית חלב נפל על חררה אחת, דבר ידוע שאין איסור החלב מפעפע בכל החררה, דאפייה לא הוה כבישול להתפשט הטעם בכל החררה, אלא אוסר כדי קליפה או כדי נטילה, וכל שכן חטה אחת שאין כח בפליטתה להתפשט בכל החררה, וכן כתב הרב רבי אליעזר ממיץ: שאם נמצאת חטה על בשר מליח או צלי או על מצה רותחת, חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת, ואם הוא ביום טוב אחרון של פסח, מותר להשהותו עד אחר הפסח כיון שהוא ספק יום טוב ספק חול. עד כאן:

מעשה שמלגו תרנגול במים חמין ומצאו אחר כך במים גרעין של חטה, ואסר ראב"ן התרנגול, דשמא היתה החטה במים קודם רתיחה והחמיצה ובלעה התרנגול מן המים.

מעשה ונמצאת חטה בקועה בכלי של מים ובשלו באותן המים תבשיל, והתירו התבשיל, ולא אמרינן שנאסרו המים ויאסרו התבשיל. וכן התיר אבי העזרי חטין שנפלו לבור, וכתב שאין מחמיצות, כדאמרינן תפח תלטוש בצונן אלמא שהצונן מעכבו מלהחמיץ. ונראה לי שאין הנידון דומה לראיה, דההיא דוקא בעיסה, אבל חטה ודאי מחמצת במים צוננין, כההיא ארבא דטבע בחישתא, ועוד דתניא בתוספתא שרה חטין ושעורים במים והחמיצו אסורות, אלא נראה להתיר מהאי טעמא כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהם טעם, ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם:

מעשה שהגעילו יורה מחומצת וכששפכו המים המחומצים ירדו לבור, ואסרו לשתות מימיו בפסח, בשביל שנתערבו מימי הבור במים המחומצין.

בספר הרוקח: חטה שנמצאת בקדירה, נאסרה הכף שהגיסו בה הקדירה. שמוה בקדירות אחרות, כולן אסורות. וכתב עוד: חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה ונמלחו עמה אחרות, שאותה שנמצאת עליה אסורה כי נתרככה החטה וחמץ בפסח במשהו, והשאר מותרות. והוא הדין אם צלו התרנגולות בשפוד ונמצאת חטה על אחת מהן, אותה אסורה והשאר מותרות. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: אין דבריו נראין במה שאסר כל התרנגולת המלוחה שנמצאת בה חטה, אלא כאשר כתב הרב רבי אליעזר ממיץ שנוטל מקום פעפועו. אבל תרנגולת צלויה שנמצאת בה חטה, בזה נראין דבריו שכל התרנגולת אסורה, לפי שכשמהפכין השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת. ואם היה מעשה בא לידי, הייתי אוסר כל התרנגולות שבשפוד הנוגעות זו בזו, כי על ידי היפוך השפוד מתפשט מזו לזו, וכי היכי דבשאר איסורין אם היה כדי ליתן טעם בכולן כולן אסורין, הוא הדין נמי חמץ בפסח במשהו. עד כאן:

יש מתירין חטה שנמצאת בזפק תרנגולת, כדאמרינן גבי טומאה דחשיבא כמעוכלת, ואינה מחמצת ואין עליה תורת אוכל, ויש אומרים שאין ללמוד איסור מטומאה, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חטים שבאו בספינה וטבעו וכו' בס"פ כל שעה (מ:) ההוא ארבא דטבעה בחישתא פירוש שם הנהר שרא רבא לזבוני לעכו"ם איתיביה רבא בר ליואי בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעכו"ם מ"ט לאו משום דהדר ומזבין ליה לישראל הדר אמר רבא ניזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דניכליה קמיה פיסחא ופירש"י קבא קבא קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש אחד וכתב הר"ן דה"ק קב לזה וקב לזה ובכה"ג אפילו לישראל שרי וכ"ש לעכו"ם והרמב"ם כתב מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח ואם מכרו לעכו"ם קודם הפסח מוכר מעט לכל א' וא' כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל וכתב ה"ה שנראה מדבריו שלא היה גורס קבא קבא לישראל אלא קבא קבא סתם ולזה כתב ואם מכרו לעכו"ם מוכר מעט מעט וההיתר שכתב במכירה לישראל ובהודעה פשוט הוא ולא הוצרכו בגמ' להזכירו והעיטור גורס קבא קבא לישראל וכתב דה"ה לעכו"ם עכ"ל:

ומ"ש רבינו ומסתברא כדברי בעל העיטור מדלא שרי אלא דבר מועט וכו' לאו מילתא הוא דלהרמב"ם לא אמרינן ניזבנינהו קבא קבא אלא במוכר לעכו"ם דאילו לישראל אם אינו מודיעו אפילו קבא קבא נמי אסור דחיישינן שמא ישהנו כדי לאכלו בפסח ואם מודיעו אפילו טובא נמי שרי וכן משמע בהדיא מדבריו:

כתב ה"ר אפרים שהן אסורין אף ע"פ שלא נתבקעו וכו' כ"כ שם הרא"ש והר"ן כתב גבי לתיתה שדעת הרא"ה דלא איתמר שיעורא דנתבקעו אלא בשעורים אבל בחיטים כיון דאית בהו ציריא כלומר סדק שבחיטין כמאן דנתבקעו דמי והוא כתב דלא נהירא וגבי ארבא דטבעה כתב והא דלא מפלגינן בהא אם נתבקעו או לא נתבקעו משום דחיטי נינהו ובחיטי לא בעינן ביקוע כך כתב הרא"ה ולפמ"ש למעלה קצת חיטים מבוקעות היו בהם וחיישינן דדילמא זבין להו לישראל ולאו אדעתיה א"נ משום שמא יטחנם העכו"ם ויחזור וימכרם לישראל עכ"ל והג"מ כתבו בפ"ה בשם רא"מ דלא מצרכינן נתבקעו אלא בלתיתה שזליפתה מועטת אבל בשרייה מרובה אפילו לא נתבקעו אסורות ורבינו ירוחם כתב בשם השר מקוצי כדברי הרא"ה וכ"כ הגה"מ בפ"ה בשם ריצב"א אבל דעת הרי"ף והרמב"ם שאין חילוק בין חטים לשעורים והכי נקטינן: כתב הרשב"א שאלת השנה שעברה רבו הגשמים ונפלו על הערומות שבשדות עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים היש לחוש בפסח משום חמץ בחטים של קציר זה תשובה מסתברא שאין לחוש לחטים סתם של אותה שנה שאם אי אתה אומר כן לחם לא נאכל בפסח כי אין שנה שלא ירדו גשמים על הערימות אלא שד"ת הולכין בכל מקום אחר הרוב ואין הרוב מחמיציין ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו בהם מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה וכן הדבר ניכר לעין ואף את"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ שלא כל שבא במים מחמיץ ויעיד עליו הדעת ולתיתה נמי תעיד דשריא לכתחלה הלכך הוי ספק ספיקא ולקולא ולא דמי לארבא בחישתא שהכל טבעו במים וכל שטובע במים מן הסתם שוהא בו ויש בו להחמיץ ע"כ כתב עוד בתשובה דהא דאמרינן בפרק כל שעה (לג.) ה"ד כגון דאחמיץ במחובר כשנתבשל לגמרי במחובר ואינה צריכה כלל ליניקה וכל שנתייבש לגמרי במחובר כמאן דמנחא בכדא דמיא ומקבלת חימוץ אם ירדו עליה גשמים: כתב הר"ן שנשאל על חטים שנמצאו בהם חטים מבוקעות ואפשר שהבקוע ההוא אינו מחמת מים אלא מחמת הליחה היוצא מהשבלים בעודנו בגדיש וחשיב החטים המבוקעות איני רואה בהם צד היתר. ולענין שאר החטים שאינן מבוקעות נראה בעיני דמותרי' מפני שהדבר מצוי שבשעת גשמים עליונות הגדיש ותחתונים מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל וכל כה"ג לא איתייליד ריעותא באמצעית הגדיש ולענין אם מותר לטחון החטים המבוקעות עם שאינם מבוקעות משום ביטול איסור לכתחלה למעשה לא מלאני לבי להקל בכך ולענין חטים שבבתיכם נראה דמותר לטחון קודם הפסח ולמוכרן לעכו"ם נמי שלא אסרו כן אלא בדבר שאין איסורו מוכיח מתוכו אבל בכגון זה שרישומן ניכר ונתפרסם בעירך מסתברא דשרי עד כאן לשונו:

כתב בה"ג חטים שבאו בספינה אם לחות הן וכו' כתוב בתשובות להרמב"ן סי' קס"ח ישראל שיש לו בורות מליאים חטים ובקרקעית הבור ובקירותיו יש מן החטה שנתבקעה מלחות הבור והארץ היאך יעשה בפסח בביטול בעלמא סגי דהוי כעושה ביתו אוצר קודם שלשים יום ואין דעתו לפנותו בפסח וקיל מינה מפני שאין נודע ממש שיש חטים שנתבקעו ושמא אין שם כלל ואם נתבקעו שמא נפסלו מאכילת כלב וה"ל ספק ספיקא ואילו היה ברור שהיו שם חטים מבוקעות לא נתיר אותם בביטול ואפשר שהיה צריך לבערם אלא שיש להתיר מהצד שאמרתי שאין כאן חמץ ידוע דדילמא לא הוה ביה בפסח כלל ואח"כ נתבקעו עוד הדבר קרוב שאין כאן חמץ אלא עיפוש והפסד וצא ולמד מן הראשונים שהיו לפנינו שלא שמענו שיהא אדם בישראל נוהג לפנות אוצרות חטים ושעורים ולפנות בורות בפסח שהחטים שבקרקעית עיפוש והפסד הם ולא חימוץ ואם בא ישראל למכור חטים המופסדים שימצאו בבורו לעכו"ם ומשכיר לו בורו מותר ואפילו לכשת"ל שהוא חמץ דתני עכו"ם שנכנס וכו' יחד לו בית אינו זקוק לבער עכ"ל כתב האגור שנשאל אביו על חטים שהיו שטוחים בעלייה תחת הגג ועברו המים דרך הגג וזלפו על הדגן בקצת מקומות עד שהיו בהם כל כך מים שהיה טופח ע"מ להטפיח והשיב כי רא"מ וריב"א החמירו ואמרו גבי חטים אם יש שם ריבוי מים אפילו לא נתבקעו אסורין דבחטים אין צריך ביקוע מ"מ נסמוך על ההיתר שכתב ראבי"ה והביאו המרדכי הארוך לאכול מקצתם קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ספק ספיקא שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו אבל החטים התחתונים שהם אצל קרקע העלייה קרוב לודאי שהמים ירדו שם עד עובי אצבע או חצי אצבע ואותם תזרוק והשאר מותר להשהותן אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין בל יראה יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילין עכ"ל והכלבו כתב כרי חטים שנפל עליו דלף מים מעט במקומות מועטים ואפילו אותם החטים שנפל עליהם הדלף מעורבים בכל הכרי בטלים הם ברוב וא"צ לבערם בפסח ובביטול בעלמא סגי להו אפילו לכתחלה ואע"פ שהחמץ אוסר בכל שהוא ה"מ כשהוא בעינו לענין לאכלו בפסח ולא נתבטל קודם זמן איסורו אבל מאחר שנתבטל קודם הפסח ברוב אינו חוזר וניעור ואפילו לכתחלה מותר וכ"כ הראב"ד בתשובה מ"מ ראוי להחמיר באכילתו אחר שאין הפסד בשהייתו והוא מין במינו ויש לו מתירין עכ"ל: כתוב בהגהות מיימון פ"ה חטים המובאים בשק וגשמים מזלפין עליהם אין לחוש להם וכדאמרי' בגמרא (מ.) חטים דשרירן מצוה ללתות ועוד דאמרינן כל אגב מדלייהו לא מחמצי אבל אם ירדו עליהם רוב גשמים עד שהשק יהא שרוי במים ששרייתן מרובה חוששין להם והאוכלן בכרת דהוי כההיא ארבא דטבעה בחישתא דאמרינן דהוי חמץ אפילו לא נתבקעו וכן כתב המרדכי בפרק כל שעה וכתבו עוד ההגהות וכן התיר רבי יואל לקנות לצורך פסח תבואה שמוליכין בספינה דאגב מדלייהו לא מחמצי מיהו התבואה שבשולי הספינה אם יש מים תחתיה אסורין דדמי לההיא ארבא דטבעה בחישתא וכתבו עוד דדוקא בלתיתה ובטבעה בחישתא אסורין אבל אם נפלו מים על חטים או היו על הארץ במקום מדרון ויוכלו המים לצאת מהם או בעפר תיחוח שיכולין ליכנס בקרקע לא אסרינן דאם לא כן לא תמצא לעולם חטים שלא ירדו מים עליהם עד כאן לשונו וזו קולא יתירה ואין לסמוך עליה. לקמן בסמוך כתב רבינו בשם הרוקח דין חטים שירד עליהם דלף ונתבקעו וחזרו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר ובא"ח כתוב דגן שנפל עליו מים כתב הרשב"א אפי' נגבו ואח"כ נתערבו ברוב אסור לקיימם בפסח והביא ראיות לדבריו עכ"ל:

דבש של עכו"ם אין מחזיקין בו איסור וכו' כ"כ הגהות מיימון בפ"ד בשם ראב"ן אך בשם ראבי"ה ור"פ כתבו דיש לאסרו לפי שרגילין לערב בו הקמח או סולת אך דבש שמוציאין מן הכוורת שיודעין שאין בו תערובות היה נראה להתיר מ"מ נכון לאוסרו דלמא אתי לאיחלופי וכ"כ המרדכי בפרק כל שעה וחששא זו איני מכיר שאפילו נודע בבירור שנתערב בו קמח או סולת מה בכך מי פירות הוא ואינו מחמיץ אלא אם באנו לומר דשמא עירבו בו ג"כ מים דמי פירות עם מים מחמיצים את הקמח הנילוש עמהם ואפ"ה נראה דאין לאסור מפני חששא זו דחששא רחוקה היא לערב בו שני דברים וכולי האי לא מחזקינן איסורא ומיהו לחוש שמא עירב בו סולת אפשר דחיישינן שהסולת אנו מחזיקין אותו בחמץ גמור מפני שלותתים את החטים במים קודם טחינה וכמ"ש בתה"ד סימן קי"ט אבל הרא"ש כתב בתשובה כלל כ"ד דבש בפסח לא ראיתי אדם נוהג בו איסור משום חשש דעירוב קמח דלא שכיחא וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לאסור דבש משום חשש תערובת נאסור אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש וה"ר יונה כתב שאפילו נותנין בו בשר נבילה כיון דנימוח ונתהפך לדבש מותר דבתר השתא אזלינן ושרי עכ"ל : כתב שם המרדכי על מה שאסר הדבש משום דאתי לאחלופי ומהאי טעמא היה נראה לאסור התאנים לפי שרגילים לערב בהם סולת כשמתקנים אותם ואע"ג דיש הרבה תאנים שאין בהם סולת מ"מ הא והא איתא לפי דברי בני ספרד אשר שם גדילים התאנים וכ"כ הגהות בפ"ד ובפ"ז על מ"ש הרמב"ם בעשיית החרוסת לוקחים תמרים או גרוגרות או צמוקים כתבו וזהו לאפוקי מסמ"ק וממקצת בני אדם שאין רוצין לאכלן בפסח ואומרים שלובן שעליהם הוא קמח והרבה חקרו ונודע בבירור שאין צריכין לחוש לזה ומ"מ אינו חובה לאכלם ולא הפסיד החדל מהם כלום עכ"ל ונכון ליזהר מלאכול תאנים כי אם מאותם שאין בהם חשש עירוב סולת בצמוקים אדומות נוהגים איסור מפני שאומרים שמגעילים אותם בשעה שמייבשין אותם ונראה דאין טעם לאסרן משום דסתם כלים אינם בני יומן וה"ל נותן טעם לפגם קודם פסח ושרו לכ"ע כמו שנתבאר בסימן תמ"ז ומצאתי בתשובה אשכנזית וז"ל אותם ענבים דקים נזהרים מהם לפי שמערבין אותם עם הגרוגרות ובסליהם ע"כ וחומרא יתירה היא :

לתת חטים או שעורים נתבקעו וכו' ס"פ כל שעה (מ:) והרמב"ם בפ"ה פסק ג"כ כמר עוקבא:

ומ"ש הרי"ף אבל אם נמצא בתבשיל ולא נתבקעו ממש כיון דאיסור משהו מדרבנן אינם אוסרות התבשיל אלא א"כ נתבקעו ממש כ"כ גם הרמב"ם וז"ל ואם לא נתבקעו מוציאים אותן ושורפן ואוכלין שאר התבשיל שאין הדגן שנבלל או שנתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תור' ואינו אלא מדברי סופרי' ולפ"ז מ"ש הרי"ף שזהו איסור משהו היינו לומר שחטים אלו אינם חמץ גמור אלא איסור כל דהו אית בהו מדרבנן אבל הרב המגיד כתב בלשון הרי"ף כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא ואע"פ שפשט דברי הרי"ף כך הוא מ"מ לדברי הרמב"ם צ"ל כמו שכתבתי והר"ן נראה מדבריו שמפרש דברי הרי"ף כפשטן דאיסור משהו דקאמר דהוי מדרבנן היינו לומר דאיסור תערובת במשהו הוי מדרבנן שכתב על דברי הרי"ף דאע"ג דעיקר איסורא מדאורייתא הוא כיון דשיעורא מדרבנן דהא מדאורייתא לא אסור במשהו תלינן לקולא: כתב המרדכי בפרק כל שעה שיש שרוצה להחמיר לאסור תבשיל זה מפני שיש לו מתירין וכ"כ בספ' המצות דיש להחמיר ומפני המנהג אני אוסר מספק והמיקל משום שמחת י"ט לא הפסיד עכ"ל כתב הכלבו בשם הראב"ד דדוק' אי לא משתכחי בהאי בישולא אלא תרי שערי הוא דלא אסרינן אלא בנתבקעו ממש אבל תלתא ודאי חזקה היא דאיכא טובא ושמא נתבקעו :

ואם נמצאת חטה בעיסה או במצה אפויה כתב א"א ז"ל שמותר אפילו היא בקועה וכו' עד כיון שהוא ספק י"ט ספק חול הכל בפסקים פרק כל שעה והגהות מיימון בפ"א כתב על חטה שנמצאת במצה אפויה שנאפית בפסח שיש מי שאוסר אפילו שאר מצות שנאפו עמה ויש מי שמתיר אפילו אותה מצה על ידי קליפה ונראה לאסור אותה מצה ולהתיר האחרות וסברות אלו כתבם ג"כ המרדכי בפרק כל שעה וגם סמ"ק כתבם בסימן רי"ט וכתב דאפילו לדברי האוסר כל המצות שנאפו עמה אם נאפו יחד בכירה אין לאסור כי אם אותה מצה ולא האחרות דלא שייך ריחא כי אם ע"י תנור המכוסה למעלה ואפילו אותן מצות שנוגעות באותה מצה שהחטה בה שרי והם הסברות שכתב הרא"ש שראה קצת גדולי' שאסרו אותה מצה ויש אחרים שאסרו כל המצות והוא הכריע כדברי האומרים דלא אסר אלא כדי קליפה כתב הרשב"א שאלת חטה מבוקעת שנמצאת בפסח בתוך הלחם או מעט לחם חמץ תשובה דבר ברור הוא שאילו נגע פת חמץ אפי' חמה בפת מצה חמה שאינו אוסר אלא מקום מגעו כאותה דפרק דם חטאת (צז.) וכן בכל איסור שאינו מפעפע אינו נכנס לפנים אלא כדי קליפה ואע"פ שאיסורו של חמץ במשהו לפנים מקליפה אין כאן חמץ כלל ואפילו משהו אבל הנדון שלפנינו טעם אחר יש לאיסורו שהחטה מבוקעת אם החמיצה קודם שנתגלגלה בתוך העיסה י"ל שאסרה הכל שלא במקום אחד בלבד נגעה ועוד שהמים שבעיסה מוליכים היוצא מאותו גרגיר בכל כמו שהרוטב מוליך אפילו דבר שאינו מפעפע וכן לחם חמץ שנמצא דרך הלחם להתפרר ונתערבו פירורים בעיסה מלבד שאפשר שהוא בעצמו מחמיץ אחרים אע"פ שהוא אפוי אלא שאין דעתי נוטה לכך שיהא האיסור מחמת שחמצו העיסה שלא כל שיעור חמץ ואפילו דבר מועט מחמיץ כל שיעור עיסה אפי' עיסה מרובה דתנן (ערלה פ"ב) שאור של תרומה ושל חולין שנתערבו וחמצו ואין בזה כדי לחמץ וכו' אלמא לא כל שיעור חמץ מחמץ וזה פשוט בעיני אלא שהוצרכתי בזה לכתוב מפני שראיתי מי שנשתבש בכך ויש לחוש בשני הנדונים שלפנינו מחמת תערובתן שהוא במשהו עכ"ל וכיון שהרשב"א מחמיר בדבר ראוי לחוש לדבריו לענין מעשה ומיהו במקום הפסד מרובה או שעת הדחק כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו :

ומ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים לפי שישראל רגילין לשמור יפה המים השמורים משמע אם היתה נמצאת במים היו נאסרות המצות שנילושו באותן המים ויש לתמוה על זה שרבינו כתב כאן דברי הרא"ש סתם ואח"כ גבי מעשה ונמצא חטה בקועה בכלי של מים ובשלו באותם מים תבשיל וכן חטים או חמץ גמור שנפלו לבור כתב שהמים מותרים ואפשר דהרא"ש מיירי בתוך הפסח דאיסורו במשהו וההוא מעשה דלקמן מיירי בע"פ דאינו אוסר אלא בנ"ט כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ויש הוכתה לזה מדיהיב רבינו טעמא בההוא מעשה דלקמן מפני שאין החטה נותנת טעם במים צוננים ואם איתא דבתוך הפסח מיירי כי לא נתן טעם מאי הוי הא חמץ בפסח אוסר במשהו :

ומ"ש בשם רא"מ שאם נמצאת חטה על בשר צלי חותך פעפועו לפי אומד הדעת בסימן תמ"ז כתבתי דברי כרב המגיד ולקמן בסמוך כתב רבינו דעת הרא"ש בזה וז"ל א"ח צלי רותח שנפל עליו חמץ קולף את מקומו ואם אינו יודע באיזה מקום נפל קולף את כולו וקליפה אין לה שיעור וכן חמץ שנמצא על בשר מליח קולף מקום מגעו (טפת) חמץ רותח שנפל על פת מצה חמה או צלי חם נוטל מקום מגעו:

ומ"ש ואם הוא בי"ט אחרון של פסח מותר להשהותו עד אחר הפסח כ"כ הגהות מיימון פרק א' והמרדכי בפרק כל שעה וז"ל חטה מבושלת בתרנגולת אין להשהותה אלא א"כ נמצאת ביום אחרון של פסח דאין בו איסור כי אם מדרבנן ואע"פ שכתבו קודם לכן שכשהיה מוצא ר"ת חטה בתרנגולת מבושלת בפסח היה מתיר להשהותה עד לאחר הפסח ומשמע דאפילו בנמצאת תוך ימי הפסח היה מתיר להשהותה ר"ת לטעמו שסובר דחמץ בס' אלא שלא רצה לעשות מעשה להתיר בפסח עצמו ומ"מ היה מתיר להשהותה עד לאחר הפסח אבל לדידן דחמץ במשהו אסור להשהותה אא"כ נמצאת בי"ט האחרון וא"ת מ"ש י"ט אחרון משום דהוי דרבנן בשאר ימי הפסח נמי איסור משהו לא הוי אלא מדרבנן וי"ל דבשאר ימי הפסח עיקר איסורן הוי דבר תורה ומש"ה מחמירין בהו טפי וכתב המרדכי בפרק כל שעה בתרנגולת מבושלת שנמצאת בה חטה מבוקעת אפילו בימים הראשונים של פסח מותר למכרה לעכו"ם בתוך הפסח לפי שאינו נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאה בתוכה נמצא דאין לו הנאה מן החטה כלל:

מעשה שמלגו תרנגול במים חמין וכו' אפי' מאן דשרי במים שנמצאת בהם חטה בקועה ובשלו באותם מים איכא למימר דמודה בהא משום דהתם מים צוננין והכא מים רותחין:

מעשה ונמצאת חטה בקועה בכלי של מים וכו' וכן התיר אה"ע חטין שנפלו לבור וכו' ונ"ל דאין הנידון דומה לראיה דההיא דוקא בעיס' אבל חטה ודאי מחמצת במים צוננין כההיא ארבא דטבעה בחישתא ועוד דתניא בתוספתא שרה חטים ושעורים במים והחמיצו אסורות ול"נ דאין מכאן ראיה דאיכא למימר דהא דחטים מחמיצים ע"י מים צוננין היינו אחר שיצאו מתוך המים אבל בעודן בתוך המים צוננים לעולם אינם מחמיצין וז"ל המרדכי בפרק כל שעה פי' אבי העזרי החטים שנפלו לבאר מים מותרים לדברי רבותי שפסקו נ"ט לפגם מותר בפסח ותו דאינו מחמיץ בעוד שהחטה מוטלת בצונן הלכך נראה לרבינו אבי העזרי דלדברי הכל מותרים וכתב רבינו יחיאל בא"ז ככר לחם חמץ שנפל לבור ואין בו כדי ליתן טעם במימי הבור בזה יש להסתפק אם מותרים מי הבור או אסורין דשמא יש להחמיר בו יותר מחטה משום דהככר כבר נתחמץ ועיסה שהחמיצה שנפלה לבאר בודאי יהבא טעמא ולא ידעי' אי לשבח אי לפגם ומסתמא נותן טעם לפגם ותו כל כה"ג סמכינן אשאלתות שהתירו חמץ בפסח בששים עכ"ל והגמ"י כתבו בפ"א דברי אבי העזרי וכתב עוד אבל ריצב"א היה מצריך לשפוך המים בחוץ שנמצאת בהם החטה אבל המצות שנעשו כבר מן המים התיר דמחטה אחת לא בלעי עכ"ל ואפשר דאפילו בתוך הפסח שרי שאע"פ שאיסורו במשהו שאני הכא דאפי' משהו אין כאן וכבר כתבתי בסי' זה שמדברי רבינו בדעת הרא"ש נראה שהוא סובר דמים צוננים שנמצא בהם חטה ולשו בהם או בשלו בהם בתוך הפסח אסור ורבינו שמתיר כאן מפני שאין החמץ נ"ט היינו בנמצאת קודם פסח אבל אם נמצאת בתוך הפסח דאיסורו במשהו לא:

מעשה שהגעילו יורה מחומצת וכששפכו המים מחומצין ירדו לבור וכו' כ"כ המרדכי בפרק כל שעה ונתן טעם משום דחמץ במשהו משמע דבירדו לבור בתוך ימי הפסח מיירי דאי קודם הפסח חמץ מתבטל הוא בששים ושוב אינו חוזר וניעור לדעת כמה גדולים כמו שנתבאר בסימן תמ"ז וצריך לומר שהיורה שהגעילו היתה בת יומא שאל"כ ה"ל נ"ט לפגם ומותר לדברי המתירין אותו אף בפסח: כתב הרוקח סי' רצ"א לקח בדלי מים חתיכה אחת של חמץ ולא נודע כשלקחו המים מן הדלי אם היה בו חמץ או לא ובשלו בו והתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שמביא המים שמא נתן בו אותה שעה החמץ:

חטה שנמצאת בקדירה וכו' כלומר והיא בקועה נאסרה הכף וכו' פשוט הוא:

וכתב עוד חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה ונמלחו עמה אחרות וכו' עד ה"ה נמי בפסח במשהו הכל בפסקי הרא"ש פרק כל שעה ובהג"מ בפ"א כתוב בשם סמ"ק כדברי הרא"ש: וכתב רבינו ירוחם וכ"ע מודו שאם נמצא חטה בתרנגולת קודם מליחה די בשטיפה וכתב הרשב"א שאחר מליחה די בקליפה בשם רא"מ עכ"ל והכלבו כתב בשם הראב"ד שאם נמצאו בעופות אחר מליחתן חטים או שעורים אע"פ שנתבקעו מעמיק כל סביבותיהם וחותך ומשליך וכל העוף מותר פי' ולא סגי ליה בקולף את מקומו אחר שאיסורו במשהו וסביבותיו דוקא הוא דאיכ' למיחש לאותו משהו עכ"ל:.

יש מתירין חטה שנמצאת בזפק תרנגול' כדאמרי' גבי טומאה דחשיבא וכו' מחלוקת זה כתבו המרדכי בפרק כל שעה גבי דג טמא שנמצא בדג טהור ונתבשל והגהות מיימון כתבו בפרק ראשון בשם ס"ה דאע"ג דלענין טומאה הוי עיכול לענין איסור לא הוי עיכול וכ"כ סמ"ג וכ"כ בתוס' פרק גיד הנשה (צז.) בשם ר"ת גבי הא דאמר רבא אמור רבנן בששים וכן משמע מדברי הר"ן שכתב בס"פ כל שעה חטה או שעורה שנמצא בזפק עוף לאחר שהבהבו אותו ליכא למיחש לההוא עוף בהכי דאע"ג דלענין איסור בלוע חשוב אוכלא כדאיתא בפ"ק דבכורות (ז:) אפ"ה כל מידי דצלי סגי בקליפה שאין לך אוסר במשהו אלא בבישול אבל בצלי סגי בקליפה והכא איכא עור דזפק דחשיב קליפה: כתוב בא"ח כשמהבהבין עופות ונמצאו חטים בזפק אע"פ שחמץ בפסח במשהו אינו אוסר בצלי יותר מכדי קליפה והזפק היא בכדי קליפה האגור כתב בשם הגאונים מעשה היה והתיר מורי תרנגולת שנמלגה בחמין בפסח והיה הזפק עמה ובה היו חטים והתיר מטעם דקרום הזפק מפסיק בינו ובין הבשר ודבר תימה הוא להתיר במליגה ע"י קליפה שהרי ע"י המים מתערב הטעם בכולה וכמ"ש רבינו בשם ראב"ן:

ומ"ש רבינו ולזה הסכים א"א ז"ל כתוב במרדכי פר' כל שעה אם נמצא גרגיר חטה אצל התרנגולת בקערה ולא בתרנגולת עצמה הדעת נוטה להתיר שהרי ספק ספיקא הוא ספק דשמא נתעכל בתוך התרנגולת ואת"ל דאינו מתעכל בתרנוגולת שמא השתא נפל בקערה ובתרנגולת מעולם לא היה ואחר כך כתב מעשה היה ששרו בשר בלילה בפסח ולמחר מצאו גרעין אחד של תבואה במים ושאלו לרבינו משולם ולרבינו שמואל הכהן ואסרו שניהם לאוכלה וטעמא משום דאין כאן כי אם ספק אחד אם היה עם הבשר במים או נפל שם אח"כ וספיקא דאורייתא לחומרא ולא דמי לאותו מעשה שכתבתי לעיל דמצא גרגיר אצל התרנגולת ולא בתרנגולת עצמה שהתרתי דהתם שייך תרי ספיקי כדפרישית לעיל דשמא היה בתרנגולת אבל הכא לא שייך עכ"ל ורבינו ירוחם כתב בשם הרשב"א שאם נמצאת חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כאן נמצא וכאן היתה כמו במומין ולא אמרינן שבא מן התרנגולת וכן הורה הלכה למעשה עד כאן לשונו: כתב עוד המרדכי מעשה שמלגו תרנגולת ע"פ ברותחין בקערה של חמץ והוא כלי שני ואסרו לאוכלו בפסח כדאמר בפרק דם חטאת (צה:) עירה לתוכו רותח וכו' וכ"כ ברוקח. דין חטה שנמצאת בע"פ בתרנגולת צלויה או מבושלת וחזרו וחממוה או לא חזרו וחממוה כתבתי בסימן תמ"ז: כתוב בכתבי מהר"ר ישראל סימן קס"ד על חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אשר דרשתני אם צריך לשורפה או ישליכנה במקום הפקר דע כי מנהג הוא לשרפה כדכתב מרדכי בפרק קמא דפסחים בשם ר"י דחטה בתרנגולת צריכה כפיית כלי כדי לשורפה בחול המועד ואין נראה דאחטה גופה קאי דפחות מכזית אין צריך ביעור כדאיתא בפרק אלו עוברין (מה.) כתב האגור בשם מהר"י מולין שיש ליזהר למי שמשתמש מבארות בפסח שאין נזהרין מהם כל השנה ובפרט מבארות של עכו"ם שיש לחוש שמא יש חמץ בבור שיש לסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב ועוד צוה לתקן ברזות חדשות בכל החביות עכ"ל ודבר זה של ברזות חדשות חומרא יתירא הוא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חטין שבאו בספינה וכו' בס"פ כ"ש ההיא ארבא דטבע חישתא פי' שם הנהר שרא רבא לזבוני לעכו"ם איתיביה בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו"ם ולא יעשנו מרדעת לחמור מ"ט לאו משום דהדר ומזבין להו לישראל הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמיה פיסחא כך היא גי' הרי"ף והרא"ש כתב הר"ן דה"ק קב לזה וקב לזה ובכה"ג אפי' לישראל שרו וכ"ש לעכו"ם וכ"כ בעל העיטור לישראל וה"ה לעכו"ם. והרמב"ם והסמ"ג כתבו מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם פסח ואם מכרו לעכו"ם קודם פסח מוכר מעט לכ"א וא' כדי שיכלה קודם פסח שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ונראה מדבריו שלא היה גורס קבא קבא לישראל אלא גרסי קבא קבא לעכו"ם דמשמע דלישראל אין חילוק דאם מודיעו אפילו הרבה שרי ואם אינו מודיעו אפילו קבא קבא אסור דחיישינן שמא ישהנו כדי לאכלו בפסח דדוקא לעכו"ם דליכא למיחש אלא שמא יחזור וימכרנו לישראל ולא שייך לגביה הודעה דלאו בר הודעה הוא בענין זה הלכך בקבא קבא לא חיישינן אבל בישראל לא שרינן אלא בהודעה: ומצאתי להרב מהרש"ל שכתב אדברי ב"ה שהסכים עמהם רבינו וע"פ גי' הרי"ף והרא"ש דלישראל שרי קבא קבא אפילו לא הודועי וז"ל ותימא וכי נאלמה שפתינו מלומר לו שהוא של חמץ כדי שיזהר בו ולמה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח שלא לצורך מאחר שנוכל להודיעו ע"כ נראה דאיירי בהודיעו ואפ"ה לא ימכור יותר ממה שיכלה קודם הפסח דשמא ישכח ויביא לידי מכשול ודו"ק עכ"ל. ונ"ל סעד לדבריו מדאמר הדר אמר רבא ניזבנינהו קבא קבא לישראל דכיון דהדר ביה ואמר דלא ליזבנינהו אלא קבא קבא למה ליה למיהדר נמי ממאי דקאמר מעיקרא דליזבנינהו לעכו"ם דהא בקבא קבא ליכא למיחש דהדר מזבין להו לישראל אלא ודאי דהדר ביה רבא מתרתי דמעיקרא הוה אמר לזבינהו לעכו"ם אע"ג דלא שייך בעכו"ם הודעה ולא הוה חייש דהדר מזבין להו לישראל ותו הוה אמר דלישראל נמי שרי בהודיעו אלא רבותא קאמר דאפילו לעכו"ם שרי וכ"ש לישראל בהודעה וכדאותיבו ליה מבגד וכו' דשמעינן מינה דחיישינן בכלאים דהדר מזבין להו לישראל ותו שמיעינן מינה מדלא יעשנו מרדעת לחמור דחיישינן מאחר שהכלאים אינו ניכר דילמא אישתלי ושקיל ליה מהתם ויעשנו טלאי על בגדו הדר ביה רבא וקאמר דלא שרינן אלא קבא קבא לישראל דלעכו"ם דלא שייך הודעה ודאי אסור למוכרה דילמא הדר מזבין להו לישראל ואפילו לישראל דשייך הודעה נמי לא שרינן אפילו בהודיעו אלא קבא קבא דילמא אישתלי וכנ"ל עיקר לפי גירסת הרי"ף והרא"ש דאין להתיר למכור הרבה לישראל אפילו בהודיעו:

ומ"ש י"א דה"ה לעכו"ם כתב מהרש"ל וז"ל מדקאמר י"א משמע דלא ברירא ליה אי דינא הכי ותימה א"כ איך הכריע לעיל כב"ה דלא בעי הודיעו דאי בעי הודיעו אפילו טובא נמי ומאי דיוקא דילמא לעולם אפילו טובא נמי שרי והא דנקט קבא קבא לדיוקא דלגבי עכו"ם אפילו קבא קבא אסור אלא בודאי דאף בעכו"ם שרי וכ"כ ב"ה להדיא. ואפשר לומר דס"ל מה שנקט התלמוד ליזבנינהו קבא קבא לישראל דוקא קאמר קבא ולא טובא דדוחק לומר דה"ה טובא ולדיוקא נקט כו' אלא ניזל בתר משמעות לישנא גופא דדוקא קבא קבא קאמר ואם כן כמו כן נימא דוקא קבא קבא לישראל אבל לעכו"ם אפילו קבא קבא אסור. וכן מסתבר בעיני דפשטא דתלמודא כולהו בדוקא קאמר נ"ל עכ"ל וכן ראוי להחמיר לפי גרסתינו דקאמר קבא קבא לישראל דמשמע דאפילו בהודיעו לא שרי אלא קבא קבא ולא יותר כדפי' בסמוך וקבא קבא גופא נמי לא שרי בישראל אלא בהודיעו אבל בעכו"ם דלא שייך הודעה אפי' קבא קבא לא שמא יחזור וימכרנו לישראל:

כתב הר"א שהן אסורין אע"ג שלא נתבקעו וכו' כ"כ שם הרא"ש ובהגהת מיימונית בפ"ה בשם הרא"ם חילק בע"א ואמר דלא הצריכו נתבקעו אלא בלתיתה שזליפתה מועטת אבל במקום שרייה מרובה כההיא ארבא דטבעה בחישתא אמרינן דה"ל חמץ אעפ"י שלא נתבקעו. ובשם ריב"א כתב חילוק אחר דלא בעינן נתבקעו אלא בשעורין אבל חטים או שיפון ושיבולת שועל אפילו לא נתבקעו אפילו אם שהו זמן מרובה אסור והכל לפי ראות עיני האדם וכה"ג כתב רבינו ירוחם בשם השר מקוצי וכ"כ הר"ן בשם הרא"ה והר"ן עצמו חלק עלוו ואמר דלא נהורא דודאי בעינן נתבקעו אלא דההיא ארבא קצת חיטין מבוקעין היו בהם וחיישינן דילמא מזבין להו עכו"ם לישראל ולאו אדעתיה א"נ שמא יטחנם העכו"ם ויחזור וימכרם לישראל ע"כ. ולענין הלכה יראה מאחר שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג פסקו בסתם בההיא ארבא דטבעה בחישתא דאסור משמע אפילו לא נתבקעו אסור וכדברי הרא"ש בשם הר"א ולא כהר"ן גם מבואר בדבריהם שכתבו דגן שנטבע בנהר כו' דאין חילוק בדין ארבא בחישתא בין שעורים לחיטין אכן סברת הרא"ם ג"כ אינה רחוקה וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל ולא דמי לארבא בחישתא דהכל טבעו במים וכל שטובע במים מן הסתם שוהה בו ויש בו להחמיץ ע"כ הבה שנתן טעם לאיסור משום דשוהה בו וכמ"ש הרא"ם בחיטין שירדו עליהן רוב גשמים ושרייתן מרובה דחוששין להם לבקוע והאוכלן בכרת כי ההיא ארבא בחישתא והביאו המרדכי בפרק כ"ש והה"מ פ"ה והאגור פסק כן הלכה למעשה בשם אביו וממילא היכא דלא שהה במים כמו הני חיטין המובאין בשוק וגשמים מזלפין עליהן אין לחוש ומותרין החיטין. ומ"מ לענין מעשה יש ליזהר לכתחלה אף בזליפה מועטת דהא עיקר טעמו של הרא"ש להתיר בכך משום דמדמה ליה ללתיתה דחיטין וכיון דאנן תופסין עיקר כגאונים דאסרי לתיתה ואע"ג דעסיק בה א"כ בזליפה מועטת כ"ש דאסור לכתחלה ותו דלה"ר אפרים כל שלא עסיק בה באין לידי חימוץ אף בזליפה מועטת כמו לתיתה ודו"ק. כתב במרדכי הארוך בשם ראבי"ה חיטין מבוקעים שנתייבשו ואין המבוקעין ניכרין ונתערבו בכרי אם המבוקעין בודאי עדיין בכרי אסורים בפסח דחמץ בפסח בין במינו ובין שלא במינו במשהו ואפילו לאחר הפסח אסורים דהא דלא קניס ר"ש ע"י תערובות היינו שאינו ניכר כגון קדירות בפסח אבל הכא אע"ג דאינו ניכר הוי כמונח בכד ואסור להשהותו הלכך אם ברי לן שהחמץ בכרי אסור למכור אפילו לעכו"ם כההיא ארבא בחישתא אבל היכא דאכלו מן התבואה עד הפסח הוי ס"ס ושרי למיכל אפילו בפסח כדאמרינן פ' התערובות בטבעת של ע"ז שנתערבה בק' טבעות ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולם מטעם ס"ס ספק נפל מן האיסור ואת"ל לא נפל כל ב' טבעות שנהנה מהן אפשר שהן מן המותרים ה"נ שמא אכלו כבר מן האיסור ואת"ל לא אכלו איכא למימר דיאכלו עתה מן המותר ואפילו לא אכלו מינייהו מצי למישקל מינייהו ולשדינהו לים או מפרר וזורה לרוח או יאכל מהן קודם פסח ואינך משתרו ואין כאן משום מבטלין איסור לכתחלה דאכתי לא חל הפסח ודוקא שרינן בתרתי תרתי למיכל דלכל הפחות ודאי היתר איכא בהדי ספק איסור כדאמרינן פרק התערובות לא התיר ר"א אלא ב' ב' אבל א' א' אסור ואין לך כל מצה שלא יהא יותר מן שיעור איסור וה"ל תרתי תרתי ובס"ס אפילו באיסור דאורייתא תלינן להקל עכ"ל ובאגור בשם אביו כתב על החיטין שזלף עליהם גשמים בקצת מקומות עד שהיה בהם טופח ע"מ להטפיח וז"ל אף כי הרא"ם וריב"א החמירו ואמרו גבי חטים אם יש שם ריבוי מים אפילו לא נתבקעו אסורים נסמוך על ההיתר שכתב ראבי"ה לאכול מקצתם קודם פסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי להשהותם מכח ס"ס שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין בל יראה יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילינן עכ"ל ותימה על מ"ש ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו הלא בתחלת דבריו כתב הרא"ם וריב"א דבריבוי מים אפילו לא נתבקעו אסורין ועוד מאי צריך להיתרו של ראבי"ה לאכול מקצתם בלאו הכי נמי הוי ס"ס ואפשר דאה"נ וה"ק דכי היכי דראבי"ה התיר בס"ם לאכול מקצתן בחטין שנתבקעו ונתייבשו ונתערבו ה"נ בנדון דידן שהספק שמא ירדו מים על כל הכרי ואינו ניכר נתיר בלא נתבקעו מכח ס"ס אפילו בלא אכלו מקצתן אלא שיסיר אותן שנתלחלחו עד שהיה בהן טופת ע"מ להטפיח והשאר מותרין מכח ס"ס דשמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו שמא לא נתחמצו שלא כל שבא במים מחמיץ והאי שמא לא נתבקעו דקאמר לא דייק וכוונתו לומר שמא לא נתחמצו מפני שאפשר שלא ירד עליהן רבוי מים אלא זליפה מועטת עד שלא היה אפשר בשום פנים שיתבקעו וכה"ג כתב הרשב"א בתשובה הביא הב"י בסימן זה שהתיר באותן ערימות שנפלו עליהן גשמים מכח ס"ס שמא לא נכנסו בהם מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה ואף אם ת"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ וכו' אלא שהוא ז"ל התיר אף באכילה ובאגור לא התיר אלא להשהותן ובאמת שיש לתמוה עליו שהרי עיקר סמיכתו על ראבי"ה והוא ז"ל התיר אף באכילה מכח ס"ס ומיהו אפשר לומר דס"ל דלא התיר ראבי"ה אלא בתערובות דכיון דאיכא ודאי היתר שרינן בספק איסור אצלו מכח ס"ס אבל כאן דכל הכרי עומד בספק איסור לא נתיר באכילה מכח ס"ס כיון דליכא ודאי היתר אצלו כדאמר בפ' התערובות. ודעת הרשב"א ז"ל דההיא דהתערובות שאני דנתערב שם איסור בודאי הלכך לא שרינן בס"ס אלא בודאי היתר אבל כאן דאיכא למימר שמא לא נכנסו בהם מים כל עיקר שרינן מכח ס"ס אפילו ליכא ודאי היתר דכיון דלא היה שם איסור בודאי מעולם זה חשוב כמו ודאי היתר אצל ספק איסור ומ"מ לענין מעשה ראוי להחמיר כדברי האגור וכן פסק בהגהת ש"ע. עוד במרדכי הארוך דחטין שנתבקעו ונתייבשו ונתערבו באחרים ואיכו ניכר ליכא קפידא דדבר יבש חד בתרי בטיל וחמץ שנתבטל קודם פסח שרי למיכל בפסח וכ"כ בכלבו אלא שהחמיר באכילתו מאחר שאין הפסד בשהייתו והוא מין במינו ויש לו מתירין ע"כ אכן מדברי ראבי"ה מבואר שחולק על זה שהרי לא התיר לאכלם ולהשהותם אלא ע"י ספק ספיקא ונראה שטעם מחלוקתם בזה אפילו איכא ששים נגד המבוקעים אפילו הכי אוסר ראבי"ה מטעם דקמח בקמח הוי יבש ביבש ונותן טעם בפסח במשהו כדעת הסמ"ק בחטין שצמחו שקורין גירמ"ר ודעת המתירין מאחר דיבש ביבש חד בתרי בטיל א"כ אם יטחנו אותן חטין אין כאן מבטלין איסור לכתחלה שכבר נתבטל ביבש וכשנטחן חוזר להיות לח בלח דקמח בקמח הוי לח בלח ואם יש ס' שרי למיכל מיניה בפסח כדעת הסמ"ג ות"ה כנ"ל וכבר קבעתי הלכה בזה למעלה בסי' תנ"ג וכתבתי לשם דלענין מעשה לאכלם בפסח אפי' איכא ס' יש להחמיר לעצמו כדעת הסמ"ק ודעימיה ולכך יש לאפות הכל קודם הפסח אבל להשהות החטין בעינם שרי דכבר נתבטל ביבש ומ"מ צריך ביטול למבוקעים דאע"פ דאיבו ניכר מ"מ הוי כמונח בכד וע"י ביטול שרי להשהות כדברי הכל בו בשם הראב"ד ולא כדמשמע מדברי ראבי"ה אבל אם נטחנו החטין מותר להשהותן בפסח אף בלא ביטול כמ"ש הר"ן בתשובה בסימן נ"ז ונ"ט. ובעיקר הדין דראבי"ה נראה בעיני דאנן לא נהגינן הכי משום דכיון דאיכא ספק שמא לא אכלו כולו תו ליכא להתיר באת"ל דלא אכלו כולו איכא למימר דיאכלו עתה ממקום המותר דאין לך כל מצה שלא יהא יותר מן שיעור איסור וה"ל תרתי תרתי כדכתב ראבי"ה דהא ודאי דמשהו איסור שבמצה אוסר כל המצה בפסח למאי דקי"ל דאין חילוק בין בישול לאפייה וראבי"ה שהתירו ה"ט דס"ל דאפייה אינו אוסר לכל היותר כי אם כדי בטילה כמבואר בהגהת מיימוני בסוף ה' חמץ ומצה א"כ נשאר הרבה היתר בכל מצה ומצה אבל לדידן האפייה אוסרת בכולו דאין לומר דלדידן נמי שרי משום דכבר נתבטל החמץ בטחינה דקמח בקמח בטל דהא השתא קיימי' אליבא דסמ"ק דסובר דקמח בקמח הוי יבש ביבש ונ"ט בפסח דאל"כ למאי הצריך ראבי"ה לאכול מקצתן קודם פסח בלאו הכי נמי הוה שרי בטחינה אלא ודאי דס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש כסמ"ק ונ"ט בפסח ולכך הצריך לאכול מקצתן ואח"כ מותר מכח ס"ס משום דס"ל דהאפייה אינו אוסר בכולו אבל לדידן לא שייך היתר זה אם באנו לתפוס סברת סמ"ק נ"ל ודו"ק:

כתב בה"ג כו' עד וכ"כ ראב"ן דבש של עו"ג אין מחזיקין בו איסור לומר מזוייף הוא מיהו במרדכי בשם הר"י כתב דאסור ל"ש בעיניה ל"ש משקה שקורין מע"ד לפי שרגילין לערב בו קמח או סולת אך דבש המוציאין מן הכוורת היה נראה להתיר ומיהו נכון לאוסרו דילמא אתו לאחלופי בדבש דעלמא עכ"ל אכן במדינתנו לא נהגו איסור בדבש ואדרבה הוא עיקר שתייה בפסח ומ"מ צריך ליזהר באותו דבש שמוכרים בכלים קטנים כי רגילים העכו"ם לערב בהן קמח וכמה פעמים נתברר אלי שמערבים בהן קמח הרבה ולפיכך דוקא אותו הדבש שמביאין בחביות גדולות וכיוצא בזה שאין שכיח בו תערובות וכן נראה מדברי הגהת ש"ע ומהרי"ל בדרשות כתב שדבש חי אסור לאכול כי המשקה בדוחק התירו לפי שנתבטל טעמו קודם פסח וכן קבלתי ע"ש מהרש"ל שכך קיבל גם הוא ונראה בעיני שאפילו אותו הדבש שמוציאין מן הכוורת לפנינו אין לאכלו חי משום גזירה דילמא אתי לאחלופי וכו' וק"ל. עוד נראה דדוקא קודם פסח יכול לעשות משקה דאפי' היה בו תערובת קמח כבר נתבטל בס' אבל במועד אסור דשמא יש בו תערובת קצת ונ"ט בפסח עצמו וכן נהגו:

לתת חיטין או שעורין ונתבקעו וכו' בפ' כ"ש אין לותתין שעורין ואם נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ר"י אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן אמר שמואל אין הל' כר' יוסי מסקנא דגמרא דחטין שרי ללתות אף לכתחלה וכתבו רבינו למעלה בסימן תנ"ג ופשוט הוא דכי קאמר דחטין שרי ללתות דוקא בלא נתבקעו אבל נתבקעו אסורות מק"ו דשעורין דהא חטין קשין הן ואין רגילין להתבקע וכשנבקעו ודאי נתחמצו ומבואר מדברי רבינו דס"ל דכל שלא נתבקעו שרינן להו אע"פ דשהו טובא בלתיתה משום דכל דעסיק בה לא באין לידי חימוץ ולא כדמשמע מדברי ריב"א שבהגהת מיימוני: ומ"ש על פי חבית של יין כו' הוא גירסת ר"ח: ומ"ש ואית דגרסי וכו' היא גירסת ר"ח ור"י בשם ר"ת בתוס' וכן היא גירסת הרי"ף והרמב"ם והר"ן פי' עוד פי' אחר על פי גירסת ר"ח ע"ש:

ומ"ש וכתב רב אלפס יש פוסקים וכו' במרדכי הארוך כתב על זה והחטין שנשרו במים אם נתבקעו דינם כההיא ארבא בחישתא ואם לא נתבקעו נראה בעיני שמותר למכרם לעו"ג דשמא לא ימכרם לישראל ואת"ל ימכרם דשמא הלכה כשמואל דשרי עכ"ל וכבר כתבתי המסקנא דבריבוי מים יש לאסור אפילו לא נתבקעו כיון דלא עסיק בה ובזליפה מועטת אין להחמיר בדיעבד:

ומ"ש וה"מ למיכלינהו בעינייהו וכו' ג"ז מדברי הרי"ף וכ"כ הרא"ש הרמב"ם ושאר גדולים אכן המסקנא במרדכי בשם סה"מ דיש להחמיר כיון דאין אנו בקיאין מה נקרא ראויה להתבקע ומפני המנהג אני אוסר מספק והמיקל משום שמחת י"ט לא הפסיד ע"כ ואנו מנהגינו לאסור הכל ואפילו לא נתבקעו ואפילו בשעורים ואין מיקל בדבר כל עיקר וכ"כ ה"ר ירוחם לפי דעת השר מקוצי ע"ש. ובהגהת מיימוני כתב דאסור התבשיל והכלי שהיה בו תבשיל זה והכף שנתחב בו וכן הכסוי שעליו אסור בכל שהוא ע"כ ונראה דה"ה כל התבשילין שנתערבו מאותו התבשיל הכל אסור בכל שהוא ופשוט הוא וכן נוהגין וכמו שיתבאר בסמוך. כתב בספר הרוקח כו' במרדכי הארוך הביא ג"כ ראיות להתיר בשם ראבי"ה ומסקנת ראבי"ה לאיסור ע"ש:

ואם נמצאת חטה בעיסה או במצה אפויה כתב א"א הרא"ש שמותר אפילו היא בקועה וכו' פי' בפסח עצמו דאילו בע"פ סגי בקליפה לדברי הכל כיון דאיכא ששים וכן מבואר בסמ"ק בסי' רי"ט ופשוט הוא ודברי הרא"ש הללו הם בפ' כ"ש אחר שכתב דיש פוסקין כשמואל דבעינן נתבקעו ממש אבל לא נתבקעו ממש שרי וע"ז כתב ונ"ל דכ"ש אם נמצא חטה בעיסה או במצה לאחר אפייתה שמותרת אם לא נתבקעה וכו' מבואר בדבריו שמתיר אפילו קרובה להתבקע כל זמן שלא נתבקעה ממש ועל זה כתב עוד שאפילו היא בקועה שרי פירוש בקועה ממש ותימה א"כ מה הוא זה שכתב אח"כ שאפילו נתבקעה אינו חמץ גמור וכו' והא ודאי דר' יוסי לא קאי אנתבקעו ממש דההוא ודאי חמץ גמור הוא אלא קאי להיכא דלא נתבקעו עדיין דחומץ צומתן ואינו מניחן להחמיץ וכן מבואר בפרש"י שכתב שורן בחומץ אם רואה שנופחות שורן בחומץ וחומץ צומתן ואינו מניחן להחמיץ וסובר ר' יוסי דאם שורן בחומץ אפילו נתבקעו אח"כ אינו חמץ דכבר צמתן החומץ ואינו מניחן להחמיץ וצ"ל דהרא"ש אינו מפרש כרש"י ז"ל אלא סובר דר"י אנתבקעו ממש קאי וטעמו דכי היכי דלמר עוקבא דקאמר לא נתבקעו ממש בעל כרחך ר' יוסי אנתבקעו קאי לשמואל נמי דקאמר נתבקעו ממש ר' יוסי אנתבקעו קאי דבהא מילתא לא פליגי:

ומ"ש ולא חיישינן שמא היתה במים וכו' הב"י ז"ל הבין מלשון זה די"להדשמ' היתה במים וא"כ נאסרו המים ואע"ג דלקמן בחמץ שנפל בבור ובישלו באותן מים תבשיל כתב רבינו דלד"ה אין התבשיל נאסר מפני שהמים צוננין אינן מחמיצות היינו בע"פ אבל בפסח עצמו נאסרין המים דחמץ בפסח במשהו ועפ"י דברי הרא"ש הללו לפי פירושו פסק הלכה למעשה בש"ע וכתב ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח ולא נהירא דודאי כל הני עובדי דלקמן איירי בפסח עצמו ואפ"ה התירו המים משום דס"ל דכללא הוא דצונן לא בלע מחטה כל עיקר. ומ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים איכא למימר אפילו את"ל דגם הרא"ש סובר דמותרים המים אפילו הכי ל"ק דשפיר מצינן למימר דכתב כן למאן דאסר כל המצות הנילושין מאותה עיסה וסבר הרא"ש דטעמייהו משום דחיישינן שמא היתה במים ונאסרו המים כי יש סוברין כן כמ"ש בהגהת מיימוני בשם התוס' בסוף הלכות חמץ וז"ל ועוד מצאתי בשמו חטה שנמצאת במים בין חמין ובין צונן אם נתרככה אסורין המים ואם לאו מותרין המים ואע"ג דאיכא קצת ספיקא הוי ספיקא דרבנן ולקולא עכ"ל וע"פ סברא זו כתב הרא"ש דאין לאסור המצות משום דחיישינן שמא היתה במים ונתרככה ונאסרו המים לפי סברתו להא ודאי ליכא למיחש לפי שישראל רגילין לשמור וכו' וא"כ אין כאן מקום לאסור אף לפי סברתם וראיתי קצת גדולים שאסרו אותה המצה שהיו חוששין שמא נתחמצה החטה אע"פ שהעיסה לא החמיצה ויש אחרים שאסרו כל המצות מפני שחששו שמא היתה במים כדלעיל ולא נהירא לי וכו' ומהר"ש לוריא כתב דה"ק ולא חיישינן שמא היתה במים וא"כ נתחמצה החטה כבר ונאסרה וכו' ואע"פ שלא נתחמצו המים דהחטה השרויה במים ודאי נתחמצה כההיא ארבא בחישתא ושלא כדברי ראבי"ה דלקמן א"נ נ"ל דאיכא למימר אף הרא"ש סובר כראבי"ה דבעודם במים אף החטה אינה מחמצת כדאיתא גבי חלה תטילה לצונן שאינה מתחמצת העיסה וכ"ש החטה אלא סובר הרא"ש דמ"מ החטה השרויה במים נתרככה ונופחה ומיד שהוציאוה מן המים מתחמצת וז"ש ולא חיישינן שמא היתה במים ונתרככה ולפיכך נתחמצה החטה אע"פ שהעיסה לא החמיצה ולפי זה ההיא ארבא בחישתא לא הוי חמץ גמור אלא לאחר שהוציאם מן המים ושני סברות אלו כתובים בהגהת סמ"ק בסי' רכ"ב ע"ש אכן רבינו לא ס"ל לפרש כהאי א"נ כמו שיתבאר וממילא צ"ל שהיה מפרש דברי הרא"ש במ"ש ולא חיישינן שמא היתה במים וכו' באחד משני הפירושים הראשונים שכתבנו:

ומ"ש ויש אחרים שאסרו כל המצות כו' ולכאורה יראה דהיינו כל המצות שנילושו מאותה עיסה משום דחמץ מפעפע וכבר פשט החמץ בכל העיסה וסברא זו כתב המרדכי בפרק כ"ש בשם ר"י ומשמע להדיא לפי דעתו דהמצות שמעיסה אחרת אין לאסור כמ"ש ר"ת דאין ריח פת אוסרת אכן בדברי הרא"ש כתב שאסרו כל המצות הנאפות עמה בתנור וצ"ל דה"ט משום דחיישינן שהחטה היתה במים ונתרככה ונאסרו המים וממילא נאסרו כל המצות שנילושו מאותן המים אכן בסמ"ק כתב ג"כ דאסורין כל המצות הנאפות עמה בתנור וכתב הטעם דאע"ג דקי"ל דריחא לאו מילתא היא במעשה התנור כי אם במעשה הפטום נהי דלאו מלתא היא ליחשב נתינת טעם מ"מ משהו מיהו איכא ולפי זה פליגי הני אחרים אר"ת ולענין הלכה ודאי קי"ל כר"ת דמתיר ריח פת דראייתו ברורה כמבואר במרדכי בפרק כ"ש ופרק ג"ה ע"ש:

ומ"ש ולא נהירא לי וכו' ולענין הלכה כבר נהגנו בין בבישול בין בצלייה ואפייה לבטל בס' בשאר ימות השנה וממילא הוי בפסח במשהו ולפיכך כל אותה המצה אסורה אבל אחרות מותרות כר"ת דריח הפת לא מצינו ואף אותן המצות שנילושו מאותה עיסה נמי שרינן להו דאמרינן כאן נמצא כאן היה ועוד דהו"ל ס"ס שמא לא היה הגרגיר בעיסה אלא באותה המצה נפל הגרגיר בשעת תיקונה ואת"ל היה בעיסה שמא לא נתחמצה כל עיקר אבל באותה מצה ליכא אלא חד ספק אסורה וה"ה בחטה הנמצאת בעיסה שלמה או מצה קודם אפייתה אסורה אותה העיסה או המצה לבדה ולא חיישינן שמא היתה במים ואסורים כל העיסות ואף ע"פ דהעיסה צוננת אסרינן אם נמצא בה שעורה שנתרככה ואפילו לא נתבקעה דאנן לא בקיאין בראויה להתבקע דשמא כבר הגיע לכל זה ואוסרת כמר עוקבא וכ"ש בחטה ושפון ושבולת שועל דהרבה גאונים ס"ל כריב"א דלגבייהו לא בעינן נתבקעו ואוסרין ואע"פ דצונן בצונן היא מ"מ ע"י לישה מחמצה ויהיב טעם משהו בכולן וכן פסק הרשב"א בתשובה העתיקה הב"י ז"ל וכן פסק מהרי"ל בשם מהר"ש והסכים עמהם מהרש"ל בתשובה וכן נהגו איסור בזה ומ"מ דוקא בנתרככה וראיתי לבעל הלבוש שהיקל בחטה הנמצאת בעיסה משום דצונן הוא וכתב דלדברי כל הגאונים מותר וכל משאו ומתנו של הרא"ש בויכוחו עם הגדולים שאסרו אותה מצה ויש שאסרו כל המצות אינו אלא בנמצא במצה אפויה ומשום דאפייה כבישול ולי יראה דאע"פ שאפשר לפרש כך בדוחק בדברי הרא"ש גופיה למעיין בם אבל לשון רבינו א"א לפרש כן שהרי כתב בתחלת דבריו ואם נמצאת חטה בעיסה או במצה אפויה וכו' והשתא לפי פירושו דבנמצא בעיסה ליכא מאן דפליג ל"ל להזכיר בדבריו אם נמצאת בעיסה אלא ודאי דרבינו מפרש דברי הרא"ש כפשטן דאף בנמצאת בעיסה חולקים הגדולים דיש מהן שאוסרים אותה המנה לבדה שנמצאת בו החטה ויש מהם שאוסרים כל המצות הנעשים מאותן המים וטעמם דכבר נאסרו המים א"נ דהחטה בקועה נותנת טעם ע"י לישה בכל המצה או בכל העיסה: ומ"ש הרא"ש בסוף דבריו ולא נהירא לי שאפילו היתה חמץ למה תיאסר כל המצה וכו' ונשא ונתן באפייה מפרש רבינו ז"ל דכוונתו בזה לומר דאפילו באפייה ליכא איסור וכ"ש בנמצאת בעיסה אבל הגדולים שחולקין על זה ס"ל דאפילו בעיסה אסור כאשר הבאתי בשם הר"ם דאם נתרככה אסורין המים וממילא אוסרת לעיסה והכי נקטינן. וכל זה בנמצאת החטה בפסח עצמו אבל בע"פ אין איסור אלא בכדי נטילה כמו שפסק בסמ"ק בסימן רי"ט וכן פסק מהרי"ל ואע"פ דע"י לישה המים מחמצה ויהיב טעם בכולו וא"כ ליבטל בס' ולא ליבעי נטילה מ"מ לא אמרינן הך סברא דע"י לישה מחמצה כו' אלא להחמיר אבל לא להקל להתיר בלא נטילה. וה"ה במצה אפוייה בע"פ אינו אסור כי אם כדי נטילה רק שלא יחממוה משנכנס הפסח בעוד החטה שם דאם חזרו וחממו המצה בערב חוזר ונ"ט בפסח עצמו ואוסר במשהו וכ"כ בסמ"ק וכתב עוד ומיהו בחמום דכלי שני אין לחוש ואני אומר דראוי לחוש ואע"ג דכ"ש אינו מבשל מ"מ מפליט ומבליע הוא ומידי איסור משהו לא נפיק וכן מצאתי בהגהת מיימונית סוף ה' חמץ וז"ל בשם ר"ת דחמץ שהוא במשהו אוסר אף בצלי וכן מצאתי בשם רשב"ט ובשם הר"י משטרסבור"ק לאיסור אפילו ע"י מליגה בכלי שני אוסרין ע"כ וכ"כ במרדכי בפרק כ"ש מעשה שמלגו תרנגולת ע"פ בנוצתה ברותחין בקערה של חמץ והוא כ"ש ואסרו לאכלו בפסח כדאמר פ' דם חטאת עירה לתוכו רותח כו' וכ"כ הרוקח:

ואם הוא בי"ט האחרון וכו' ולאו דוקא במליחה ואפייה וצלייה אלא אפילו בבישול נמי שרי להשהות כדאיתא במרדכי פ' כ"ש ואם היא ביום ז' של פסח מאחר שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה צריך הוא לזרקו לנהר או לרוח ואל ישהנו עד לאחר הפסח והארכתי בתשובה בס"ד:

מעשה שמלגו כו' מעשה זו כתוב ג"כ במרדכי הארוך פרק כ"ש ומסיק שם וגם הכלים אשר הרתיחו בו הממים וגם הכלי ששפכו בו המים הם מחומצים ע"כ ומשמע מהכא דאפילו כ"ש אוסר דהא מליגה בכ"ש היא ואפ"ה אסר ראב"ן התרנגולת וכל הכלי וכבר כתבתי כן בשם המרדכי והר"י משטרסבור"ק ודלא כמ"ש האגור בשם הגאונים דהתירו התרנגולת שנמלגה בחמין בפסח והיה הזפק עמה עדיין ובה היו חטין והתיר מטעם דקרום הזפק היה מפסיק בינו לבין הבשר ע"כ והיה טעמם משום דנמלג בכלי שני דאינו מבשל ואינו מבליע ומפליט כי אם בקליפה לכל היותר ולא קי"ל הכי אלא אוסר לגמרי אפילו בכ"ש. ודע דבמרדכי בפ' כ"ש בתוס' מצאתי בתשובה אם נמצא גרגיר חטה אצל התרנגולת בקערה ולא בתרנגולת עצמה הדעת נוטה להתיר שהרי ס"ס הוא ספק דשמא נתעכל בתוך התרנגולת ואת"ל דאינו מתעכל בתוך התרנגולת שמא השתא נפל בקערה ובתרנגולת מעולם לא הוה ע"כ: וכתב עוד מעשה היה ששרו בשר בלילה בפסח ולמחר מצאו גרעין אחד של תבואה במים ושאלו לר"ש הכהן ולרבינו משולם ואסרו שניהם לאכלו וכו' וטעמא משום דאין כאן כי אם ספק אחד אם היה עם הבשר במים או נפל שם אח"כ וספיקא דאורייתא לחומרא ול"ד למצא גרגיר בקערה אצל התרנגולת וכו' שהתרתי דהתם שייך תרי ספיקי כדפי' לעיל אבל הכא לא עכ"ל ונראה ברור דאותה שרייה בבשר הוי בצונן ואפילו הכי אסרוהו מספק וטעמייהו דסבירא להו דחטה שנתרככה אוסרת למים אע"פ שהן צוננין וחוזרות ואוסרות הבשר במשהו וסוברין נמי דמן הסתם חיישינן שמא נתרככה ואוסרת מיהו אנן לא קי"ל הכי כמו שיתבאר בס"ד. ואיכא למידק אראב"ן שאוסר במליגת התרנגולת אע"ג דאיכא נמי תרי ספיקי וכתב מהרש"ל דצ"ל לדעתו שאוסר כאן משום דס"ל דלא ילפינן איסור מטומאה ואין כאן ספק לומר שמא נתעכל עכ"ל ואני אומר דגם בעל אותה תשובה שהתיר בנמצא אצל התרנגולת סובר כן דלא ילפינן איסור מטומאה אלא ס"ל דדוקא בחטין ושעורים שלמים שנמצאו בזפק דכל דבר שהוא שלם ניכר בשלמותו שלא נתעכל ולא נלעס התם דוקא קאמר אע"ג דגבי טומאה חשיבא כמעוכלת לענין איסור לא חשיב כמעוכל ומחמצת ובכה"ג דוקא קפסק ראב"ן לאסור הכל דהיינו בחטה שלמה וניכר בשלמותו אבל אם אינו שלם פשיטא דיש כאן ספק שמא נתעכל כל כך שאין עליה תורת אוכל אף לענין איסור ולכך התיר באותה תשובה מכח ס"ס אע"ג דכתבתי בסמוך דלמעשה נהגינן כבעל האגור שלא להתיר באכילה החטין שנפל עליהן דלף אע"ג דאיכא ספק ספיקא שאני התם דלאכול החטין עצמן מחמרינן כיון דכל הכרי עומד בספק איסור דאוריי' אבל כאן שאין שם אלא איסור משהו אין להחמיר וכדכתב הרי"ף לחלק בין החטין עצמן לתבשיל בלא נתבקעו ממש כדלעיל. ואין להקשות אפילו ליכא אלא חד ספק במעשה דראב"ן נתיר ונימא דכאן נמצא כאן היתה כמו במומין וי"ל דבמומין ודאי כיון שנולדו בה מומין איכא למימר העמד הגוף על חזקתו שלא היה בו מומין וכאן נמצאו וכאן היו ועוד דה"ל כמו המע"ה שהוא בא להוציאה בלא כתובה ולומר שמקחו מקח טעות לפיכך צריך להביא ראיה שהמומין נולדו בה כבר בבית אביה אבל כאן לענין איסור לא שייך המע"ה והדבר עומד בספק ועוד דליכא למימר כאן העמד התרנגולת על חזקתה שלא היה גרגיר דאדרבה דרך התרנגולים להמצא בה גרגרים בזפק הלכך אינו יוצא מידי ספק איסור ולכך פסק ראב"ן להחמיר ודלא כמ"ש רבינו ירוחם בח"ה בשם הרשב"א דאם נמצא גרגיר בכלי שהדיחוה דאמרינן כאן נמצא כאן היתה כמו במומין ולא אמרי' שבאת מן התרנגולת וכן הורה הלכה למעשה ע"כ דלא קי"ל להתיר משום דכאן נמצא כאן היה וכו' היכא דליכא אלא חד ספיקא כל זה לדעת רוב המפרשים דלא ילפינן איסור מטומאה אבל בסמ"ק בשם רבינו שמשון בהלכות חמץ כתב דאין חילוק בין לענין טומאה ובין לענין איסור דכל דבר שהוא שלם שהוא ניכר בשלמותו שלא נתעכל ולא נלעס כגון חטים שלמים שבגללי בקר דאינו עיכול ואותן החטים שנמצאו במעי התרנגולת בפסח ראוי להחמיר ולאסור אם נתבשלו או נצלו עמהם דלא הוי עיכול ויש בהן איסור חמץ ולא דמי לההיא דאהלות גבי בשר המת כמה ישהה במעיו ויהא עיכול בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף ששם מדבר בבשר המת שנלעס ולא נכנס שלם בגוף ע"כ הנה מבואר בדבריו דדוקא כשהיא חטה שלמה אוסרת משום חמץ אבל כשאינו שלם אינו אוסר דחשיב כמעוכל כמו לגבי טומאה ומיהו אפשר דאף הסמ"ג סובר באם אינו שלם דאינו יוצא מידי ספק שמא לא נתעכל ודוקא היכא דאיכא ס"ס יש להתיר אפילו באכילה כיון דאיסור משהו מדרבנן אבל היכא דליכא אלא חד ספיקא מחמרינן ביה טפי כיון דעיקר איסורו הוי דאורייתא ואין חילוק בין הסמ"ג לשאר מפרשים בדין חמץ כל עיקר אלא לענין טומאה דאילו לשאר מפרשים חשיב כמעוכל אפי' שלם ולדעת הסמ"ג אף לענין טומאה לא חשיב כמעוכל אם הוא שלם ודו"ק. ולענין הלכה למעשה יראה דאפילו איכא ס"ס אין להתיר באכילה אלא להשהות לבד וכן היא המסקנא במנהגים ע"ש והכי מסתבר דההוא ספק דשמא נתעכל לא חשיב כל כך ספק שיועיל להתיר חדא דדעת שוטים לאו כלום הוא דכבר אפשר דיש מי שבקי בדבר ויודע שלא נתעכל עדיין ועוד דמי יימר דהשבירה היא מפני העיכול דקרוב יותר לומר דמפני שהחמיצה נתבקעה ונשברה ועוד קרוב לומר דראב"ן שאסר התרנגולת וכל הכלים היינו משום דלא ילפינן איסור מטומאה כל עיקר דאע"ג דלענין טומאה חשיב עיכול אפי' היא שלימה לענין איסור לא חשיב עיכול ואפי' היא שבורה מפני שעינינו רואות שהחטה עדיין יש בה אוכל ובלי ספק נותנת טעם משהו בתבשיל הלכך אין להקל להתיר באכילה אפי' בס"ס אבל בחד ספיקא אסור אפילו להשהות וכן המנהג דחטה בתרנגולת אפילו היא שבורה דאיכא חד ספק שמא נתעכל או אפילו אינה שבורה ונמצא בקערה אצל תרנגולת או בכלי שמלגו בה או בכלי ששרו בו בשר בחמין דאיכא נמי חד ספק שמא היתה בתרנגולת או בבשר מתחלה צריך לבערה בחש"מ ופסק מהרא"י בכתביו בסימן קס"ד דצריך שריפה ונראה בעיני דאף בהפסד מרובה אסרינן הכל בחד ספיקא משום דמדינא אין כאן היתר מטעם דכאן נמצאת כו' כדפי' וכיון דעיקר איסור חמץ דאורייתא הוא אע"ג דאיסור משהו דרבנן לא מקילינן ביה ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע להקל בזה והיכא דאיכא ס"ס דמותר להשהות כ"ש דמותר למכרה לעכו"ם לפי שאינה נמכרת ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה ונמצא דאין לו הנאה מן החטה כלל כדכתב במרדכי אחטה שנמצאת בתרנגולת ואע"ג דאנן לא נהגינן הכי בזו מ"מ בס"ס ודאי יש לנהוג כך וק"ל:

מעשה ונמצאת חטה בקועה בכלי של מים ובשלו באותן מים תבשיל כו' פי' ונטלו החטה ממנו קודם הבישול א"נ שלאחר שבישלו כבר באותן המים מצאו אח"כ חטה במים הנשארים בכלי וזה נראה יותר לפי הענין והלשון:

וכן התיר אבי העזרי כו' אע"ג דאבי העזרי כתב הטעם מפני שהצונן מעכבו מלהחמיץ וממילא בלחם חמץ או עיסה שכבר נתחמצה אסורין המים וכן מבואר בהגהת מיימונית סוף הלכות חמץ ובמרדכי לדעת אבי העזרי מ"מ כתב רבינו על מעשה הנזכר וכן התיר אה"ע מפני שסובר דלדעת אה"ע אף בחטה בקועה שרינן כיון דחטה בקועה אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ כדכתב הרא"ש מיהו למאי דפרישית למעלה בשם רש"י דחטה בקועה הוי חמץ גמור אסורין המים ואע"פ דבנתרככה ואינה בקועה לא הוי חמץ גמור אף לרש"י אפ"ה נהגינן כמהר"ם לאסרו משום דאין אנו בקיאין בשיעור הנחת ע"פ הביב ושמא היא ראויה להתבקע והוי חמץ גמור למר עוקבא ואוסרת למים כדקבעתי ההלכה בסמוך דנהגינן לאסרו בתבשיל אפילו לא נתבקעו ממש אלא שראויה להתבקע וכבר כתב במרדכי בשם ספר התרומה דאין אנו בקיאין בראויה להתבקע אבל בלא נתרככה אין לאסור אפילו למנהגינו: ומ"ש וכן התיר אבי העזרי ונ"ל שאין הנדון דומה לראיה דההיא דוקא בעיסה וכו' סברא זו לחלק בין עיסה לחטה כתובה ג"כ בהגהת סמ"ק בסימן רכ"ב אכן כתב עוד שם סברא אחרת דאין חילוק וההיא ארבא בחישתא נהי דאין מחמיצין בעודם במים כיון דאפילו עיסה אינה מחמצת בעודה במים כ"ש חטה מ"מ לאחר שעלו מן המים מחמיצין וזו היא סברת ראבי"ה ונכונה וברורה היא והיא סברת הרא"ש שכתב דכיון שהעיסה לא החמיצה כ"ש החטה אבל רבינו שסובר דאע"ג דהעיסה אינה מחמצת במים צוננין מ"מ חטה ודאי מחמצת היה סובר לחלק דבעודה במים חטה מחמצת טפי ודברי הרא"ש הם כשעלו מן המים דהתם עיסה מחמצת טפי ולא נהירא אלא כדברי ראבי"ה עיקר דלעולם הם שוין דבעודם במים העיסה והחטה שניהם אינן מחמיצין וכשעלו מן המים שניהם מחמיצין נ"ל:

ומ"ש רבינו כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהן טעם רצונו לומר שאינה נותנת בהן טעם כל עיקר ואפילו משהו ליכא דכהאי לישנא כתוב ג"כ בסמ"ק בסי' רכ"ב משנכנס י"ט נותנת טעם משהו מיהא ע"י חמום וכו' וכן בשאר מחברים ואיירי בפסח עצמו כדפרישי' למעלה מ"מ אף לדעת רבינו שאין נותנין טעם דוקא בלא שרייה מעת לעת אבל שרייה מעת לעת חשוב כמבושל וכ"כ מהר"ש לורי"א ולענין הלכה למעשה נראה בעיני דראוי לנהוג כמ"ש בהגהת מיימונית בשם הר"ם דאם נתרככה החטה אסורים ואצ"ל חמץ גמור או עיסה שנתחמצה שנפל לבאר דאסורים המים ואוסרים התבשיל כדעת ראבי"ה ודלא כיש מקילין בזה במרדכי: ואם נמצא החטה או החמץ אחר שכבר בישל באותן המים נראה דבחטה אפי' נתרככה יש להתיר אפילו באכילה משום דאיכא ס"ס ספק שמא עתה נפלה במים ואפילו אם ת"ל כבר נפלה שמא לא נתרככה אלא עכשיו אבל בחמץ או עיסה שנתחמצה דליכא אלא חד ספק התבשיל אסור אף להשהות אלא צריך שריפה בחש"מ:

מעשה שהגעילו יורה מחומצת וכו' כ"כ בהגהת מיימוני סוף ה' חמץ ובמרדכי בשם הרוקח ואבי העזרי ונראה דההגעלה היתה קודם פסח והירידה לבור היה בפסח עצמו ולפיכך אסרו לשתות מימיו בפסח שחמץ בפסח במשהו ואע"פ שהמים צוננין כבר ביארנו דלדעת ראבי"ה אסורין המים בנפל בו לחם חמץ ואפי' דיעבד אסור התבשיל אם בישלו באותן המים ואע"פ שרבינו כתב בסמוך דלדעתו אפילו חמץ גמור שנפל לבור מותרין המים מ"מ בנדון זה מודה גם רבינו מפני שהמים המחימצים נתערבו במימי הבור ונעשין גוש אחד ואינו דומה ללחם חמץ דאין לחוש אלא לטעמו וכיון שהמים צוננין אין נותנין בהם טעם והעיקר יראה לי דאע"ג דאין במים המחומצין בנ"ט וגם הירידה לבור היתה קודם פסח וכבר נתבטל ואינו חוזר וניעור אפ"ה אסרוהו לבור לכתחלה מאחר שאפשר לשאוב מים מבור אחר אין ראוי לשאוב מזה לכתחלה כיון דס"ס איכא נתינת טעם במשהו ואין דומה לדבר אכילה שנתערב בו חמץ במשהו קודם פסח דשרי' לאכלו בפסח לכתחלה משום דזה ודאי הוי כדיעבד אי אסרי' למיכלי' בפסח משא"כ במים בבור ולפי זה ודאי אם בישלו באותן המים לא נאסר התבשיל בדיעבד וק"ל: בספר הרוקח חטה שנמצאת בקדירה נאסרה הכף וכו' כתב הב"י דמיירי בחטה בקועה וטעמו משום דלהרי"ף כל שלא נתבקע ממש אינו אוסר התבשיל. אכן למאי שכתב במרדכי בשם ס"ה אסור בכל ענין מפני שאין אנו בקיאין בראויין להתבקע כמ"ש בסעיף ה':

וכתב עוד חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה וכו' כי נתרככה החטה כלומר אע"פ שאינה בקועה מכל מקום ודאי על ידי חום המליחה נתרככה ונותנת טעם במשהו. ומ"ש והשאר מותרות וכו' כתב מהר"ש לורי"א אפשר שטעמו דאין חתיכה הבלוע אוסרת חבירתה בלי רוטב ודו"ק אכן בא"ו כתב דבמליחה שנמלחו וחד אוסר אף בלי רוטב וכן עוקר ע"כ וכ"כ בתשובתו שאנו נוהגין הכל בשריפה וכן פסק מהרר"י כהן מקראקא וכתב שכן העידו על מהר"י מרגליות שפסק כן וכך קבלתי מרבותי וכן אני נוהג ודלא כמ"ש הרב בהגהות ש"ע להקל:

ומ"ש בשם הרא"ש שאין דבריו נראין במה שאוסר כל התרנגולת המלוחה כו' איכא למידק למאי שהביא הרא"ש בפסקיו עובדא דאווז ששפשפו אותה במורסן דאסורה משום דאית בה פילי וההוא ודאי איירי דשפשפו אותה צונן בצונן דאי בחמין אפילו לית בה פילי וא"כ קשיא וכי גרעי טפי הפילי מחום דמליחה וצ"ע:

יש מתירין חטה שנמצאת בזפק כו' כבר נתבאר למעל' בדברי ראב"ן דאנן קי"ל דאין ללמוד איסור מטומאה ולפי מנהגינו לאסור בצלי במשהו א"כ אם נמצא חטה בזה לאחר שהבהבו אותו כל העוף אסור:

דרכי משה

(א) ונראה דלפי מ"ש ה"ר אפרים דדוקא לגבי לתיתה שרי משום דעסיק בה הא לא"ה אסור ואינו מחלק בין שרייה מועטת לשרייה מרובה וכ"ש לדברי הרא"ה והריצב"א דמחלקים בין חטים לשעורים וס"ל דבחטים אסור אפילו בשרייה מועטת א"כ אפילו לא ירדו עליהן רק גשמים אסורים:

(ב) דחוששין שמא עירבו בו קמח ומים ולכן אוסר אף משקה שעושין מדבש שקורין מע"ד אבל בכוורת שאין לחוש לנתערב בו מים שרי דאף אם עירבו בו קמח אינו מחמיץ דדבש הוי מי פירות אלא דנכון להחמיר אף בשל כוורת דלמא אתי לאחלופי:

(ג) והמנהג באלו המדינות שלא לאכול דבש כי אם הלוקחין בחביות שסוברין שאותו שבחביות בא מן הכוורת ולכן אין חוששין לזיוף ולכן נוהגים בכל מדינות אלו לשתות המשקין הנעשים ממנו:

(ד) וכן המנהג באלו הארצות שלא לאכלן:

(ה) ובמהרי"ל אוסר לאכול הענבים שקורין ראזין. ומהרי"ב כ' יש אוכלים הענבי' הקטני' צמוקין בפסח ויש נמנעין ואומרים שמייבשין אותן בתנור אצל הפת או לאחר שהוציאו הפת מן התנור ויש אוסרים אפי' המשקה שנעשה מהן לשתות בפסח וכן נוהגין ברעגנשבורג וכ"ה בתשובת מהרי"ל (סי' כ"ה) שלא לאכול ענבים קטנים ומטעם חששא זו נהגו באלו הארצות שלא לאכול שום פירי יבש בפסח אם אינן שמורים מחימוץ שחוששין שנתייבשו בתנור ויש מקומות שאוכלין הענבים קטנים שבאותן הארצות שגדלין שם מייבשים אותן בשמש. כתב בת"ה סימן קי"ט דאסור לשהות צוקר בבית כ"ש לאוכלו שדרכן של מרקחים שנותנין בהן סולת ולכן אוסר וכ"כ במהרי"ל דאסור לאכול צוקר אפי' צוקר קנדיל שמבשלין אותו מקנים כי לבסוף משימין בו קמח ואפילו צוקר שיודעין בו שאין בו חמץ אין לאכלו משום מראית העין. ובי"ט האחרון של פסח אוכלין אותו שאין בו חשש חימוץ וכתב עוד מהרי"ו דאין לאכול שום כרכום שקורין זפרין בפסח כי כשנשתנה מראיתו מניחים אותו על השאור וחוזר לאדמימותו ואפילו יודע שאין בו חמץ אסור משום מראית העין וכ"ה בתשובת הרשב"א סימן קל"ג דיש נמנעים מלאכול כרכום בפסח מפני שמז?יפים בסולת להעמיד צבע שלו אמנם כתב שאם ידוע שלא זייפוהו שרי והרא"ש כתב בתשובה כלל כ"ח דכרכום אין בו חשש חימוץ ולא חיישינן שיזייפוהו עכ"ל והמנהג שלא לאוכלו בפסח מיהו נראה דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בתוך הפסח אין לאוסרו דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכה"ג כ"ש לפי מ"ש לעיל סימן תס"ז דלענין איסור משהו דרבנן לא מחזיקין איסור בדיעבד. כתב מהרי"ב דאין לאכול גרופיל שקורין נעגליך בפסח כי שורין אותן במי שעורים וכן המנהג:

(ו) והמנהג לאסור אם נמצא בתבשיל:

(ז) ש"מ דכה"ג אפי' במקום שנהגו להקל אסור:

(ח) כ"ה המנהג תוך הפסח אכל קודם הפסח אין אוסרין אלא כדי קליפה:

(ט) מהרי"ל כתב על חטה הנמצא במצה אפויה אוסרים את המצה (וכ"כ מהרש"ל בתשו' סי' ע"ט כדעת מהרי"ל בשם מהר"ש) דאמרי' כאן נמצאת כאן היתה ואם נמצאת בעיסה אוסרים כל העיסה וכן נהג מהר"מ ומהרי"ל וכן אנו נוהגים אחריו ודוקא בפסח אבל קודם הפסח אין אוסרים רק כדי קליפה:

(י) הוכחה זו איני מכיר דאף אם מיירי בפסח מ"מ מאחר שאינו נ"ט כלל מאי הוה ונ"ל לתרץ דהא דכתב הרא"ש ואין לחוש שמא היתה במים לאו למימרא שאם היתה במים היתה אוסרת בעודה צוננת אלא משום מצה אפויה נקט לה דאז היתה אוסרת ע"י אפייתה א"נ דהרא"ש כתב טעם כדי להתיר אף החטה בעצמה אבל לעולם העיסה אינו נאסר בעודו צונן דאין החטה נ"ט בצונן כנ"ל דעת רבינו שסובר דאינו אוסר בצונן אבל לעיל כתבתי בשם הרשב"א דס"ל דאוסר החטה אם היתה תוך המצה כשנתגלגלה וכ"כ מהרי"ל בשם מהר"ש וכתב שהיא חומרא יתירא אך המנהג כן כמש"ל ואם נמצא ב' או ג' חטים אסור לכ"ע דאיכא טפי כמש"ל:

(יא) עיין ר"ס תמ"ז כיצד נוהגים בשאר ימי פסח בחטה שנמצאת בתרנגולת:

(יב) (מכאן ועד סוף הסימן חסר בטורים שלפנינו ואנחנו העתקנו את כל זה מהדרכי משה הנדפס בפני עצמו) וכ"ה בהג"מ פ"א וכן כתב הכלבו וכ"כ המרדכי פרק כל שעה בשם הרבה גאונים וכ"כ בשם מהר"מ אך כתב דיש מחמירים ואוסרים עכ"ל. וכתב מהרי"ו דהמנהג כדברי הרוקח לאסור אותה חתיכה ולענין שאר החתיכות שנמלחו עמה ראיתי מורים הלכה למעשה להתירן וכ"כ מהרי"ב דכן יש לנהוג אך שמעתי שמקצת חברים אוסרים כל מה שנמלח עמה ושורפין הכל ויש מתירין להשהות עד אחר הפסח אבל לא לאכול. ומנהג להורות לאסור אותה חתיכה בלבד ותו לא כי כן ראיתי מעשים הרבה ואע"ג דבשאר ימות השנה איסור הנמלח עם היתר אם אין ס' אוסרים גם שאר החתיכות מ"מ בחמץ במשהו שהוא דרבנן סומכים להקל כמו שהארכתי בתשובה ת"ל מכח כמה ראיות והרוצה להחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד דהא כתב המרדכי דבמקום דאיכא בל"ז צד להתיר סמכי' אשאלתות דפוסקים דחמץ בפסח הוא בס' ואחר שכתבתי זה כתב לי מהר"ם פאדוא בתשובה שאין לחוש לדברי המחמירים ואין לאסור רק אותה חתיכה וכן הסכים בנו מהרר"י באותה תשובה וכמ"ש ברוקח ומ"מ במקומי שמעתי מחכם אחד שמהר"ר קאפלמן סג"ל ז"ל אסר הכל וכן הורה אחריו ר"י כ"ץ ולכן לא רציתי אח"כ לבטל מנהגיו ולא רציתי להורות בו לא איסור ולא היתר מאחר שאמרו לי שכבר הורה כך בנדון הזאת הזקן הנ"ל אבל במקום שאין מנהג נ"ל מה שכתבתי ומי שרוצה להחמיר יכול להחמיר ולמכור הכל לעכו"ם כמש"ל ר"ס תמ"ו ואע"ג דבשאר תערובות נוהגים להחמיר ולשרוף הכל במליחה נ"ל לאוקמיה אדיניה ולמכרו ושלא לשרפו להפסיד ממון של ישראל:

(יג) וכ"כ מהרי"ב ונ"ל היתר גמור אפי' לאכילה אך המנהג לאוסרה באכילה ולהתירה בהנאה וכן אני נוהג מפני המנהג והיינו דוקא אם נשתהא מעט החטה על התרנגולת או אפי' הבהבו עמה אבל אם מיד שקרעו התרנגולת מוצאים בו חטה מתירו אף באכילה עכ"ל:

(יד) נראה דבמעשה זו שכתב הטור לעיל דאסר ראב"ן לדעת המרדכי שרי דהא איכא ג"כ ב' ספיקות מאחר שבתרנגולת היתה איכא למימר שמא נתעכלה בתרנגולת. מיהו לעיל כתב הב"י בשם האגור דאסור לאכול מכח ס"ס אבל להשהות שרי אבל בספר תא"ו נ"ח ח"ה כתב בשם הרשב"א על כלי שהדיחו בו תרנגולת שנמצאת בו גרעין אמרי' כאן נמצאת כאן היתה ולא אמרי' שבאה מן התרנגולת וכן הורה הלכה למעשה עכ"ל ומהרי"ב כתב כדעת הרשב"א דאין מחזיקים איסור ממקום למקום דאמרינן כאן נמצאת כאן היתה ודילמא נפל שם אחר שהוציאו התרנגולת משם וב"י כתב בסימן תמ"ז כתב בא"ח אם נמצא חטה או שעורה במים בעוד שהכשר שרוי כתב ה"ר שם טוב דמותר דצונן הוא והוא שאינן מבוקעות אבל אם הם מבוקעים אסור כו'. וצ"ע דמנ"מ שהן מבוקעות דמ"מ צונן הוא וצ"ל דס"ל דבודאי חמץ אף בצונן אסור כמש"ל בשם ב"י ונ"ל לכ"ע דאם לא היתה התרנגולת במים חמין שנמצא שם החטה רק שנמצא החטה במים קרים מותר דבזה יש לסמוך על דברי המתירים ואם היו המים רותחין ואיכא ס"ס נראה ג"כ להתיר ולסמוך אדברי המתירין אבל במקום דליכא אלא חד ספיקא נראה דיש להחמיר מאחר שהראב"ן והמרדכי אסרו כנ"ל למעשה ודבריהם תמוהים שנחזיק איסור מספק באיסור דרבנן שהוא משהו. ומ"ש המרדכי שהוא רק ספק אחד מ"מ הוא רק ספק דרבנן וטעם איסור דאורייתא אינו מובן דודאי גרעין א' של תבואה הנמצא במים אינו אלא משהו שהוא דרבנן ומצינו לענין איסור טריפה דאפילו באיסור דאורייתא אמרינן השתא הוא דנטרפה כמ"ש בי"ד סימן פ"א וסימן ק"י ועוד דכבר נתבאר לעיל גבי חטה שנמצא במצה דאנו מכשירים שאר מצות מכח כאן נמצא כאן היה וכן כתבתי לקמן בשם רוקח גבי דלי שנמצא בו חמץ ומכח כל זה נ"ל להקל אם לקחו מאותו תבשיל שנמצאת בו הגרעין ונתערב בתבשיל אחר דאין לאסור התבשיל וכעין שהרוקח התיר התבשיל שבשלו במים שהיו בדלי וכמו שמקילין בעיסה אם נמצא חטח במצה אחת וכן מקילין בשאר איסורין שנתערב שאינו בטל אם חזר ונתערב בדאיתא בפרק התערובות (עד.) ויתבאר בי"ד סימן ק"י ואע"ג דהתם מיירי בדבר יבש דאיכא ב' ספיקות בב' תערובות משא"כ באיסור לח שהוא במשהו שאם נחזיק איסור ממקום למקום אם כן אפילו במאה תערובות איכא משהו מן האיסור מ"מ נראה דבאיסור דרבנן שאין בו איסור ברור יש לחלק בכה"ג וכעין זה מצינו גבי ניצוק חיבור גבי איסור יי"נ כמ"ש בי"ד סימן קכ"ו דהתירו ניצוק בר ניצוק וה"ה כאן דיש להקל באיסור דרבנן במקום שאין האיסור ברור ולפעמים יש בו הפסד מרובה ומניעת שמחת י"ט ולכן יש להקל לפי ראות עיני המורה כן נראה לי: וכתב מהרי"ב דאין להתיר מכח שמא נתעכלה החטה אלא כשהחטה שבורה אבל כשהיא שלימה לא די"א דל"מ עיכול לדבר שלם ודין כלי שני בפסח בה' הגעלה שבהג"מ שבסוף ה' חמץ ומצה כתב דכלי שני בפסח אסור וכ"מ במרדכי פרק כ"ש שכתב שם ע"ד מעשה שמלגו תרנגולת בע"פ בנוצתה בקערה של חמץ והוא כלי שני ואסר לאכלה בפסח כו'. אבל בהג"מ פ"א דחמץ ומצה משמע דכלי שני שרי וכ"כ מהרי"ב דדינו במו בשאר ימות השנה ונראה דיש להחמיר בדבר מיהו דוקא בכלי שני ממש דהיינו שהיד סולדת בו דאל"ה לא מיקרי כלי שני כמ"ש בי"ד סימן ק"ה וסימן ס"ח:

(טו) וכ"ה במהרי"ל או לרחוץ הישינות: