ערוך השולחן אורח חיים תס

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תס | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני מצות מצוה שעל הסדר
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תס סעיף א

כתבו הטור והשולחן ערוך:

אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי, ולא על ידי חרש, שוטה, וקטן.

עד כאן לשונם. וכבר בארנו זה בסימן תנג דהטעם משום "לשמה". ואפילו אומר לו "עשה לשם כך וכך" – הוא עושה על דעת עצמו. וכן כתב הרשב"א בתשובה (סימן כו).

וגם הטחינה והקצירה צריך "לשמה", כמו שכתבתי בסימן תנג, אלא שיש דעות בזה אם צריך גם משעת קצירה. ובגמרא יש פלוגתא בזה.

(ודברי הט"ז סעיף קטן א תמוהים, וכמו שכתבתי שם.)

סימן תס סעיף ב

וכן לא יסייע אחד מאלו בשום מלאכה מן המלאכות השייך לזה. ומיהו כתבו הפוסקים דאם אי אפשר בלעדי האינו יהודי – יעמוד ישראל על גביו ויאמר לו "עשה לשם מצות מצה", כמו שפסק הרא"ש לענין ציצית לעיל סימן יא (ב"ח ומגן אברהם). ומכל מקום יראה הישראל לסייע מעט.

ודע דקטן עדיף מכל אלו, שהרי יבוא לכלל מצות (שם). וכל דברים אלו אינן אלא במצת מצוה, ולא במצה של כל ימי הפסח. וכבר כתבנו בסימן תנג שהרי"ף והרמב"ם יש להם שיטה אחרת בשימור דמצה. ולדידהו אין הפרש בין מצת מצוה למצה של כל ימי הפסח, עיין שם היטב.

סימן תס סעיף ג

"חרש" זהו שאינו שומע ואינו מדבר. ו"שוטה" כמשמעו, וגדר השוטה נתבאר ביורה דעה סימן א. ו"קטן" הוא כמשמעו, שלא הגיע לשלוש עשרה שנים ויום אחד.

ויש מי שאומר ד"קטן" מקרי כשאין לו דעת, אבל כשיש לו דעת שיבין מה שאומרים לו שיעשה לשם מצוה – מותר לכתחילה (ט"ז סעיף קטן א). ולעניות דעתי נראה דוודאי כל דבר שצריך "לשמה" – צריך שלוש עשרה שנה ויום אחד (וכן כתב האליה רבה).

ויראה לי דסומא ושיכור אסורים לעסוק בלישת מצה ועריכתן, אף במצה שאינה של מצוה, דהסומא לא יראה לאסוף כל הבצק ביחד, ובין כך יבוא לידי חימוץ. והשיכור – פשיטא שאינו יודע היטב מה שעושה, אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט.

סימן תס סעיף ד

אף על גב דיכול לאפות מצת מצוה על ידי שליח, מכל מקום אם אפשר לו בעצמו – מצוה בו יותר מבשלוחו. והרא"ש ז"ל היה עומד על עשייתם, והיה משתדל במצת מצוה, ומזרז העוסקים, ומסייע בעריכתם. וכן ראוי לכל אדם להטפל ולעסוק בעצמו במצוה הגדולה הלזו.

(ובשם האריז"ל כתב הט"ז שתיקון גדול הוא שיעמול במצוה זו עד שיזיע, עיין שם.)

סימן תס סעיף ה

הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה: "כל פירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן בצק הנדבק בכלים – אני מבטל אותם", כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן, דלאחר חימוצן אינו ברשותו לבטל, כיון שהוא אחר זמן איסורו. ולאחר גמר הלישה והעריכה יכבדו המקום שלשו ושערכו שם.

ואף על גב דפירורים בלאו הכי אפקורי מפקר להו גם בסתמא, אמנם חיישינן שמא יתקבצו כל הפירורי לישה ביחד ויהיה דבר חשוב, ולפיכך צריך לבטל. ולא דמי לפירורי לחם דאין מתדבקין יחד, ולא חשיבי (מגן אברהם סעיף קטן ב).

והעולם נוהגים לומר "פירורים הפקר". וכתבו דאינו מועיל, דלשון זה משמע דמעצמן הן הפקר. ואינו כן, אלא צריך לומר "יהיו הפקר" (שם ועיין ט"ז סעיף קטן ג).

אבל באמת נכון המנהג, דבחמץ בגילוי דעתו סגי, כמו שכתבתי בסימן תלא בעניין עיקר הביטול, ובפרט לגבי פירורים דבלאו הכי הוי הפקר.

(עיין ח"י סעיף קטן ז, שתירץ מטעם דהפקר הוי כנדר. אך כבר בארנו בחושן משפט סימן רעג סעיף ד דאין שום ענין הפקר לנדר, עיין שם.)

סימן תס סעיף ו

בימים הקדמונים היו נוהגים לעשות סימנים על השלוש מצות שעל הסדר. וקורין להראשונה "כהן" שמברכין עליה "המוציא". ולהשנית "לוי" על "יחץ". ולהשלישית "ישראל" על "כורך".

ועכשיו לא נהגו כן, לפי שאין כדאי להשהות המצה קודם אפייה ולעשות הסימנים. דאין עושין סריקין המצויירין בפסח, כלומר לעשות ציורים על המצות, לפי שהוא שוהה בעשייתן ויבוא לידי חימוץ. ואפילו על ידי דפוס – אסור. ואין חילוק בין בעל הבית לנחתום, אף שרגיל לעשות כן ואינו שוהה בעשייתן, מכל מקום לא פלוג רבנן ואסרו כל הציורים.

ומכל מקום בדיעבד אם עשו – לא נאסרה המצה בזה אם לא שהה בציורן, ומותר לכתחילה לאכלן. והניקורין שעושין שקורין רעדלע"ן – זה אינו ציור, ואדרבא נעשין מהר. והוא עסק של הבצק ומעכב החימוץ, ומעכב שהמצה לא תנפח בתנור. וטוב וישר לעשות כן.

סימן תס סעיף ז

אין עושין מצה עבה טפח, שכשהיא עבה כל כך – יש לחוש שלא ישלוט האש באמצעיתה מהר, ויבוא לידי חימוץ. ובדיעבד – מותרות באכילה (מגן אברהם סעיף קטן ד וח"י סעיף קטן יד). ופחות מטפח – מותר, דקים להו לחכמים שהאור שולט שם.

ומכל מקום אנחנו נוהגים לעשות המצות רקיקים דקים, ולא פת עבה כשאר לחם, דהרקיקין אין ממהרין להחמיץ.

סימן תס סעיף ח

הקדמונים אסרו לעשות מולייתות בפסח, והיינו למלאות העיסה בבשר וביצים כעין פשטיד"א, שמעכבים האפייה וקרוב להחמיץ. ועוד: שהליחה היוצאה מהם הוי כמי פירות, ומי פירות עם מים ממהר להחמיץ, כמו שכתבתי בסימן תסב. ואפילו בדיעבד יש לאסור.

אבל אם נתן לתוכה זרעונים, אפילו אינם כתושים – מותר באכילה בדיעבד, שזה אינו מעכב האפייה. ולכתחילה – אסור. ומימינו לא שמענו ולא ראינו לעשות כן (והט"ז סעיף קטן ו אוסר גם בדיעבד).